חיפוש בתוכן האתר

"ותן בלבנו בינה" - כ"ג סיון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

כ"ג סיון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

"ותן בלבנו בינה"

כוונה בברכת "אהבת עולם"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "ללמֹד... ולקיֵם" – מהלימוד עד המעשה בפועל

מקיף של אהבה

בספר המאמרים תש"ה מתייחס הרבי הריי"צ לברכת "אהבת עולם" והתפלה שיש בה על לימוד התורה:

וכמו שאנו אומרים בברכת ק"ש ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה

זו הברכה השניה שלפני קריאת שמע, ברכת "אהבת עולם", בה נכנסים לפי הקבלה להיכל אהבה מבין שבעת ההיכלות. קודם היו בהיכל הזכות, וכשאומרים "אהבת עולם" נכנסים להיכל האהבה ונשארים בו עד סוף ק"ש, עד "אמת ויציב", בו כבר עוברים להיכל הרצון. כל התפלה שהרבי מביא כאן היא מתוך מקיף של אהבת ה'.

הרבי לא כותב זאת, אבל כך יוצא: בטול הוא פנימיות החכמה, ראשית קו ימין של הספירות, ואהבה היא פנימיות החסד שתחת החכמה. אהבה היא "אברהם" ובטול הוא "אלהי אברהם". מתוך האהבה, שהיא ענף של הבטול, אנחנו אומרים "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל.. לשמור ולעשות ולקים".

שמירה, עשיה וקיום

העיקר הוא כדי להגיע לעשיה ולקיום, שהעשיה תתקיים. לפעמים עושים מצוה והיא לא מתקיימת, היא לא נמשכת לאורך זמן (כידוע הביטוי שצריך להיות "פעולה נמשכת"). הקיום לאורך זמן הוא גם סימן של אמת. דבר שלא מתקיים הוא לא אמתי, כמו נחל אכזב, שמתחיל אך נפסק באמצע.

צריך "לשמור" – הרבה פעמים מסבירים שהשמירה היא שהמשנה תהיה שמורה בפיו. גם לשון "ואביו שמר את הדבר", מחכה מתי מתקיים, כמו שאברהם אבינו מחכה מתי יבואו אורחים. ורוצים "לעשות", ושהעשיה גם תתקיים – אדם נותן צדקה לעני, ויתכן שהיא מגיעה לרגע ליד העני ואז הולכת לאיבוד, אז הצדקה לא התקיימה. תכלית הכוונה שהעני יקח את הכסף ויקנה אוכל, או יתרפא אם צריך רפואה – תכלית הכוונה שהעשיה תתקיים ותגיע עד הסוף, "סוף מעשה במחשבה תחלה".

"להבין ולהשכיל" – מבינה לחכמה

לפני כן יש "להבין ולהשכיל" – סדר מענין, כי "להבין" היינו בינה ו"להשכיל" בדרך כלל היינו חכמה. הייתי חושב שחכמה לפני בינה, אבל כאן הסדר קודם להבין מה שכתוב ואחר כך להשכיל, כמו "אשרי משכיל אל דל" – אדם לומד הלכה,  מבין משהו, ואז צריך להשכיל (בחכמה יותר עמוקה) איך ליישם זאת בפועל. "אשרי משכיל אל דל" – איך אני עושה משהו לטובת הדל. חז"ל מסבירים שהדל הוא חולה – להשכיל איך לעזור לחולה להתרפאות בפועל.

האריז"ל אומר בפירוש ש"להשכיל" היינו מוחין דאבא. מתאים למבואר בחסידות שסדר העבודה הוא שמתחילים בהתבוננות וממנה מגיעים להסתכלות, "לאסתכלא ביקרא דמלכא". קודם "להבין" ואז "ולהשכיל", גם לשון הסתכלות – חכמה היא ראיה.

אז, אחרי ה"להבין ולהשכיל", שומרים – כפירוש הבעל שם טוב, כל הזמן להיות דרוך מתי תתקיים המצוה – ואז גם עושים ומקיימים, שתכלית כוונת המצוה מתקיימת עד הסוף. הכל מתחיל מ"ותן בלבנו בינה" ("ותן בלבנו בינה" עולה בגימטריא תריג, היינו שכולל את תכלית כוונת מתן תורה לישראל, קיום כל תריג מצות התורה בפועל ממש), לכן דבר ראשון "להבין" ("להבין" עולה מהיטבאל, יחוד מה בן, יסוד בנין עולם התיקון, עולם התורה) – "בינה לבא ובה הלב מבין" – ואז "ולהשכיל", "לאסתכלא" וגם לעלות על הדרך הנכונה איך לעשות בפועל, "משכיל אל דל", ומתוך כך "לשמור ולעשות ולקים" והכל "באהבה" כנ"ל. כתוב שחסיד הוא חסד עם י – אהבה עם גילוי של בטול. הבטול מתגלה בתוך החסד, בתוך האהבה. החסד הוא אברהם וה-י, הבטול, הוא "אלהי אברהם" כנ"ל. צריך שהכל יהיה באהבה. ידוע שהמלה תורה עולה אהבה פעמים בטול (שניהם מספרים ראשוניים, אהבה היא הראשוני ה-ז ובטול הוא הראשוני ה-יו, נמצא ש'מקור' התורה הוא סוד יבק, ר"ת יחוד ברכה קדושה – ז פעמים יו).

ב. כוונת שמונה הלשונות בתפלה

שמונה הלשונות – מבינה עד מלכות

מן הראוי ללמוד את המשפט מבפנים, מתוך הסידור, ולהשלים את הביאור – הרבי הביא את המשפט בקיצור. בסידור כתוב "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל לשמֹע ללמֹד וללמד לשמֹר ולעשות ולקיֵם את כל דברי תלמוד תורתך באהבה". יש כאן שלשה לשונות שהרבי דילג עליהם – "לשמע ללמד וללמד" (כי הדגש במאמר היה על המעבר מהלימוד לעשיה בפועל – "נעוץ סופן בתחלתן" ולא באמצען, ולכן הוא דלג על הלשונות שבאמצע, וכמו שיתבאר בהמשך המאמר). היות שזו כוונה במה שאומרים כל בקר כדאי לשים לב ולהתבונן.

שוב, הנוסח מתחיל מ"ותן בלבנו בינה להבין", שאמרנו שהוא על דרך "בינה לבא ובה הלב מבין". יש בסידור פסיקים, ניקוד, שאפשר לסמוך עליו בדרך כלל. יש כאן יחידה של "להבין ולהשכיל", יחידה של "לשמע ללמד וללמד" ויחידה של "לשמר ולעשות ולקים" (הפסיק אחרי "ולעשות", שמחובר אל "לשמר" על ידי ו החיבור, בא לחבר את "ולקים" עם המשך המשפט – "ולקים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה". נמצא ש"ולקים" עולה לכאן ולכאן – ו החיבור שלו מחברת אותו אל הקודם, "לשמר ולעשות ולקים", אך הוא גם מתחיל משפט חדש. מענין ששמונת הפעלים מתחילים מ"להבין" בגימטריא זמן ומסיימים ב"ולקים" בגימטריא מקום, ללמד שהבינה מחברת יחדו את הזמן והמקום, מרחב היקום שבו שוכן נפש האדם).

יש שמונה לשונות-פעלים כאן. הרבה פעמים בינה נקראת הספירה השמינית, כי היא שמינית מלמטה למעלה, לכן לפעמים נקראת "רקיעא תמינאה" – אחת הכוונות של שמונת נרות חנוכה. אם נכוון ככה צריכים קצת לשנות מה שהסברנו קודם – הכל יעלה בקנה אחד. אחרי המלה "בינה" יש כאן שמונה לשונות – "להבין ולהשכיל לשמע ללמד וללמד לשמר ולעשות ולקים" – ומתבקש לומר שהם כנגד שמונה הספירות מבינה עד מלכות (מאמא עילאה עד אמא תתאה). "להבין" היינו שוב בינה – אפשר לומר ש"בינה" היא אמא עילאה ו"להבין" כבר תבונה. אחר כך עוד שבע מילים צריכות להיות כנגד הספירות מחסד עד מלכות – כך מתבקש, ונפרש לפי הסדר.

שמיעה ולימוד – כלל (אוירה) ופרט

קודם כל, צריך להבין את שלש המילים שהרבי דילג עליהן – "לשמע ללמד וללמד". את ההבדל בין "לשמֹע" ל"ללמֹד" אפשר להסביר בשני אופנים:

במצות הקהל כתוב שצריך להביא אנשים, נשים וטף. חז"ל אומרים, ורש"י מביא בפשש"מ, ש"אנשים ללמוד ונשים לשמוע". מה ההבדל בין לימוד לשמיעה? האנשים נכנסים לעובי הקורה של הפלפול, השקו"ט בפרטי הדינים, וזה לימוד. לשמוע פירושו יותר לקבל רושם כללי. אפשר לומר בצורה פשוטה ששם "לשמוע" היינו את הכלל, את רוח הדברים, ו"ללמוד" היינו את הפרטים, לדעת את כל דקדוקי ההלכה כדי שאפשר לקיים כהלכה.

גם כאן רואים שהתכלית של "ללמֹד" היא "ללמֵד". יש "לשמע", ענין בפני עצמו, ואז זוג של "ללמד וללמד". "ללמד וללמד" הוא אחד הסודות של הלב היהודי, ב למדין, למד אחת לשון "ללמֹד" ולמד שניה מולה של "ללמֵד". זה אופן אחד שאפשר להסביר, שיש כאן עליה – "לשמֹע" פחות מ"ללמֹד", "נשים לשמוע" ו"אנשים ללמוד", והאנשים באים ללמוד כדי שבסוף ילמדו.

שמיעה ולימוד – שמיעה בישן ולימוד חדש

יש עוד דרך להסביר, לפי "נעשה ונשמע", שכל הלימוד נכלל ב"נשמע". בדרך כלל שמיעה היא משהו רציני מאד – שמיעה היא בדרך כלל בינה. אומרים "שמע ישראל", ולא 'למד ישראל'. אפשר לקבל רמז במהות השמיעה גם מהפרשה השניה "והיה אם שמֹע תשמעו". הפרשה הראשונה מתחילה "שמע" והשניה "והיה אם שמֹע תשמעו" ("שמע תשמעו" עולה תריג תריג, ב פעמים "ותן בלבנו בינה", כללות כל התורה כולה). איך רש"י מפרש? כל פעם שיש כפל לשון וניתן לדרוש רש"י דורש, וכאן מפרש "'אם שמוע' בישן 'תשמעו' בחדש" – מאמר חז"ל שרש"י מביא בפשש"מ.

השמיעה הראשונה היא במשהו ישן – אדם שומע ומתבונן במשהו שכבר יש לו במלאי, בזכרון שלו – והשמיעה השניה היא במשהו חדש. כאן כשכתוב "לשמֹע ללמֹד" הייתי אומר בפשטות ש"לשמֹע" בישן וצריך גם "ללמֹד" כל יום משהו חדש.

כלל גדול, גם לגבי אנשי כולל, במיוחד בזמן שעושים חזרות – חזרה היא כדי "לשמוע", חוזרים כדי לשמוע טוב. שמיעה היא מאד פנימית, פעם ראשונה אינך שומע וצריך לחזור עוד פעם – וכמה פעמים – כדי לשמוע בדיוק מה שלמדת. אבל השמיעה היא בישן, ויש פסוק "וישן מפני חדש תוציאו" – עיקר החידוש, עיקר החיות בלימוד, הוא דווקא מדברים חדשים. לכן בזמן שעושים חזרה צריך גם "ללמוד" משהו חדש.

"ללמד" את החדש (ולהשלים את היסודות)

עוד יותר, משמע מכאן – מ"ללמֹד וללמֵד" – שמה שאדם צריך ללמד לרבים, לתלמידים, כמו מורה בחדר או בכתה, הוא מה שהתחדש לך היום. כמו שרש"י כותב בחומש – אם יש משהו שלומדים כל יום הוא פירוש רש"י – שהוא כתב לפי הפשטים שהתחדשו לו באותו יום, ואם הייתי כותב היום היה כתוב אחרת, לפי "פשטים המתחדשים בכל יום". כמה שפירוש רש"י מקודש וקבוע, הוא מתחדש תמיד כמו כל דבר תורה – "דדיה ירווך בכל עת", תמיד טועמים טעם חדש, "הפוך בה והפוך בה דכולא בה". אפשר ללמוד כאן ששמיעה היא במשהו ישן ולימוד הוא במשהו חדש, וצריך "ללמד" דווקא מה שהתחדש לך היום – כי יש בו הכי הרבה חיות.

זו גם קצת בעיה, היום בחינוך של היום אפילו מאד בעיתי, כי כל הלימוד לפי תכניות לימוד. הכל בתוך קופסא סגורה, מרובע, צריך ללמוד ולהספיק את החומר – יש מבחן. הכל סגור, בלי חיות, זה לא "ללמֹד וללמֵד" (סוד הלב היהודי כנ"ל – "לב ישראל חי"). "ללמֹד וללמֵד" הוא שמה שמתחדש מיד מעבירים הלאה (וכמו הגנב של רבי זושא, שמה שמרויח בלילה מיד מוכר ביום – "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", הכל מסתיים באותו יום אחד, וכך מדי יום ביומו). בכל אופן, זו ממש בעיה – מה עם כל היסודות? כמו ששואלים בחסידות – למה לא לומדים כל כך את כתבי האריז"ל בחב"ד? הרי אלה היסודות, שאי אפשר בלעדיהם.

זו באמת בעיה. מצד אחד, צריך יסודות – אפילו אצלנו בלי ללמוד "סוד הוי' ליראיו" אתה חסר את היסודות. כשהיה טרי למדנו את זה, היו שיעורים, אבל היום כבר לא. יתכן שהחדש לא יסודי כמו הישן, אבל יש לו מעלה שהוא חדש. כל אחד ואחד בזמן הפנאי שלו, שיתכן שזה הרבה זמן, צריך להשלים – לעשות השלמות על הישן, על היסודות. גם בחסידות, מה החדש? שהרבי אמר מאמר היום. לא משנה שבלי היסודות אתה לא יכול להבין טוב את המאמר – אם הרבי היום אמר מאמר הוא כמו החדשות בעיתון, מענין את כולם, וצריך ללמד דווקא אותו, חדש מהתנור, "לחם חום ביום הלקחו". החדש הוא החם, וגם מחמם את הלב. זה כלל גדול, שכאשר מלמדים, מעבירים, צריך להעביר את החדש – מה שמתחדש – כי יש בו הכי הרבה חיות וחום, הוא יכול להחיות מישהו אחר ולחמם את הלב של מישהו אחר. זה עוד הסבר ל"לשמֹע ללמֹד וללמֵד".

הקבלת הלשונות לספירות

נחזור: היות שיש פה שמונה לשונות במשפט הכי מתבקש לכוון אותן לפי הספירות לפי הסדר:

"ותן בלבנו בינה להבין": "בינה" היא בינה, וגם "להבין" שייך לבינה – בתוך הבינה גופא היינו התבונה כנ"ל, "ואיש תבונה ידלנה".

"ולהשכיל": קודם אמרנו ש"להשכיל" היינו חכמה, אך אם רוצים להקביל לחסד צריך לומר שכאן זו חכמה המתלבשת בענף שלה, בספירת החסד. אז מתאים מאד לפסוק שאמרנו קודם – "אשרי משכיל אל דל", חכמה-ראיה שמתלבשת במדת החסד להשגיח בעינא פקיחא על הדל כדי להיטיב עמו. כדי לעזור למישהו צריך הסתכלות – ששייכת לחכמה – אבל זו ה-י שמתלבשת בתוך ה-חסד והופכת אותך לחסיד כנ"ל.

"לשמֹע": אחר כך "לשמֹע" לפי שני הפירושים – "נשים לשמוע" את הכלל, את רוח הדברים, או "לשמוע בישן" (שמתאים ל"שמע ישראל", צריך לשמוע את היסודות, גם לחדש בהם אבל קודם לשמוע אותם היטב) – יהיה כאן בגבורה ענף הבינה ששם עיקר השמיעה (ובסוד אמירת התורה "אני בינה לי גבורה"). לשמוע היטב ולהפנים היטב את הישן. שייך גם לנשים, שהרי "בנין המלכות [האשה] מן הגבורה".

"ללמֹד": הכי מתאים כאן "ללמֹד" שיוצא בתפארת – בדיוק המקום שהוא אמור להיות בו, עמוד התורה, יעקב ("איש תם יֹשב אהלים", אהלי תורה).

"וללמֵד": מתוך "ללמֹד" בא "ללמֵד" – גם לגמרי מכוון. תלמידים הם כמו בנים, המשך, ואבא שמלמד את הבנים שלו הוא בבחינת נצח. לכן כל מבצע חינוך בעשרת המבצעים של הרבי הוא בנצח, "ברא כרעא דאבוה" – המשכה של קו ימין. "ללמֹד וללמֵד" יוצא לגמרי במקום המתבקש. "ללמֹד" בתפארת, יעקב, ו"ללמֵד" בנצח,  משה (רבן של ישראל, "תורה צוה לנו משה". על הפסוק "ואלה תולדת אהרן ומשה ביום דבר הוי' את משה בהר סיני" פרש"י "'ואלה תולדת אהרן ומשה'. ואינו מזכיר אלא בני אהרן ונקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה מלמד שכל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו. 'ביום דבר ה' את משה'. נעשו אלו התולדות שלו שלמדן מה שלמד מפי הגבורה").

"לשמור": השלישיה בסוף גם מצוינת, כי היא מהוד עד מלכות שתמיד נחשבות לשלישיה (הכל שייך למלכות, שהרי "איהי [מלכות] בהוד") – העשיה בפועל ממש. "לשמֹר" יוצא כאן מתחת ל"לשמֹע" – שני השרשים שמע ו-שמר מאד דומים, שם-שם ורק חילוף ע-ר – הוד שתחת הגבורה. מהי שמירה? הסברנו קודם שהשמירה היא לשם עשיה, כפירוש הבעל שם טוב על פי "ואביו שמר את הדבר" – השמיעה היא בישן והשמירה מתי יזדמן לקיים בפועל ממש.

"ולעשות": צריך לשמור את המצוות ואחר כך כשמזדמן "לעשות" בפועל – כאן ביסוד, אצל הצדיק יסוד עולם. למה הוא נקרא צדיק? שכל פעם שיש הזדמנות, שמזדמן עני, הוא נותן צדקה בפועל.

"ולקים": אז צריך "ולקים", שהצדקה תתקיים ותגיע ליעוד שלה – שתכלית המצוה תתקיים, כפי שהסברנו. התכלית של המצוה היא "לקים" – תכלית היא תמיד מלכות.

כמה רמזים: "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל" = 1111. ההמשך – "לשמע ללמד וללמד לשמר ולעשות ולקים" = 2222, פעמיים 1111, בסוד "שלם וחצי". הכל עולה 3333, סוד "אנא בכח גדולת..." (תחלת השם של מב אותיות שבו נברא העולם כו'), מ-א ו-ב ל-ג (הכל בארבע רמות – יחידות, עשרות, מאות, אלפים – כנגד אבי"ע ושם בן ד). 1111 = "נר הוי' נשמת אדם", ח נרות של חנוכה מאירים בנשמת האדם ("נשמת אדם תבינם", "בינת אדם", "ותן בלבנו בינה").

רק השלישיה שבסוף – "המעשה הוא העיקר" (שלשם כך מביא הרבי את זה במאמר) – "לשמר ולעשות ולקים" = 1568 = הרבוע הכפול של כח (בסוד "כח מעשיו הגיד לעמו גו'") = "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך" – "פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה".

"הלומד תורה על מנת ללמד... והלומד על מנת לעשות"

רק כדי להשלים זאת נפתח בעוד מקום בסידור, בפרקי אבות פ"ד מ"ה, בעוד מאמר של "ללמוד וללמד לשמור ולעשות": "רבי ישמעאל בר רבי יוסי אומר הלומד תורה על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד והלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות". כאן יש ארבעה לשונות מתוך המשפט בברכת "אהבת עולם". הלשונות הם בדיוק לפי הסדר. גם בברכה כתוב בדיוק הסדר הזה, רק שלפני "ללמוד" יש "לשמוע" ואחרי "לעשות" יש "לקיים".

מה אומר כאן המשפט הזה? המפרשים מסבירים שלא ח"ו ש"הלומד על מנת ללמד" לא מתכוון לעשות ולקיים את המצוות בפועל. אם הוא לא מתכוון לעשות מה שהוא לומד הוא רשע, ו"לא בשופטני עסקינן". מדובר באחד מאד גדול, כדוגמת רבה (יש גורסין רבא, אבל הכרעת רוב המפרשים שמדובר ברבה בר נחמני דאתא מבית עלי כמו אביי דאילו רבא לא היה כהן), שעסק בעיקר בתורה ולא עסק בעיקר בגמילות חסדים. לא מדובר באחד שלא מקיים מצוות ח"ו, אלא במי שעיקר ההתמסרות והענין שלו הוא בתורה. כמו היום איש כולל – למד בכולל כל החיים, וגם היה ראש ישיבה – הכל בתוך הישיבה, בתוך ד' אמות של הלכה. כל מצוה שהזדמנה לו, כל מצוה שאינה נעשית על ידי אחרים – כפי שנלמד במאמר – הוא עשה. אם מישהו אחר יכול לעשות – מוטב, אני אמשיך ללמוד. אם לא יכול להעשות על ידי אחרים – חייב להפסיק, וכך עושה. בכל אופן, עיקר עיסוקו של רבה היה בתורה, ולא בגמילות חסדים, ולכן חי רק ארבעים שנה.

אביי, שעשה עיקר גם מהתורה וגם מגמילות חסדים, חי ששים שנה. שניהם מבית עלי (שנגזר על כל דאתי מבית עלי למות צעיר), אבל אביי בזכות הגמ"ח חי עוד עשרים שנה. כך מסבירים מפרשי המשנה בפרקי אבות, שיש אחד שלומד כדי ללמד, כמו רבה, ויש אחד שלומד כדי לעשות, כמו אביי, שעושה עיקר גדול גם מגמילות החסד. "הלומד על מנת לעשות" מספיקין בידו הכל – "ללמוד ולמד לשמור ולעשות".

אין לימוד לשם לימוד

מה הכוונה "הלומד על מנת ללמד"? יש אנשים שחושבים שכאשר אני לומד לעצמי זה יותר לעומק, יכול להתבודד ולהבין דברים לאשורם וכו', אך כאשר הופך להיות מורה ומלמד סיים את הקריירה שלו כתלמיד חכם. כך היה מקובל בישיבות של מתנגדים, בהרבה מקומות, שכאשר צריך ללכת ללמד – גמרת את הקריירה של תלמיד חכם. לכן הוא אומר שזה לא נכון – אין כאן טיפוס שלומד כדי ללמוד, אין כזה דבר, אלא רק לומד על מנת ללמד ולומד על מנת לעשות.

אם הוא לומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד – החידוש כאן שלא מגרע מהלימוד העצמי שלו, אלא אדרבא, אפילו מחזק את הלימוד שלו. לכן מספיקין בידו "ללמוד" לעצמו וגם "ללמד" לאחרים. אם אתה מלמד אבל יש לך כתה שלא מקשיבה – כתוב בזהר שאשרי מי שמדבר על אזנים ששומעות ואוי למי שמדבר על אזנים שאינן שומעות. עיקר הברכה של "מספיקין בידו... ללמד" הוא שיש לך תלמידים הגונים, שמקשיבים ומבינים לעומק ועושים ומפיצים את התורה שלך בעולם. אמרנו ש"ללמד" שייך לנצח – תלמידים שעושים הנצחה. אם אין תלמידים הגונים זו לא הנצחה אלא הפסד. אם יש תלמידים הגונים אפשר לצאת לקרב ולנצח – "דידן נצח". מי ש"לומד על מנת לעשות"  מתכוון לעשות גמילות חסד, כמו אביי, אבל נותנים לו הכל – "ללמוד וללמד לשמור ולעשות".

כל זה היה כדי שנוכל לכוון את המשפט החשוב הזה בתפלה, "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל לשמע ללמד וללמד לשמר ולעשות ולקים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה".



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com