חיפוש בתוכן האתר

ספר המאמרים תש"ה (23) - כ"ח חשון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

כ"ח חשון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

ספר המאמרים תש"ה (23)

ד"ה "זה היום תחלת מעשיך" (7)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

חמשים שערי בינה – העלאת המדות לבינה והמשכה מהבינה למדות

דבכל פרצוף יש ג' יסודות, וביאור ענין הג' יסודות שבכל פרצוף, הנה כל הוא בחינת יסוד וכל עולה חמשים והן נ' שערי בינה [הרבי מתחיל להסביר את ג היסודות בפרצוף הבינה, פרצוף אמא, שהיא האמצע של חמשת הפרצופים הכלליים של כל עולם – אריך, אבא, אמא, ז"א, נוקבא. כתוב אצל  רבי הלל שמתחילים את העבודה מהאמצע, לכן בחב"ד הכל מתחיל מהתבוננות. לכן הוא מתחיל דווקא משלשת היסודות שבבינה.],

דשערי בינה הן בבחינת המשכה מבינה [שערי בינה אינם עצם הבינה. שער מטרתו להמשיך למטה את הענין, את האור והשפע. כמו שהוא כתב קודם שיסוד הוא התקשרות, והתקשרות היא בשביל המשכה, כך גם השערים הם המשכה מבינה.] וכמו השער שמשמש כניסה ויציאה [על ידי שער אפשר להכנס למדינה ולצאת ממנה.] והיינו בחינת העלאה והמשכה [כניסה היא העלאה ויציאה היא המשכה. כתוב שעיקר ה"עייל" הוא בשביל ה"נפיק" – מי שיודע רק להכנס, ולא לצאת, מוטב שלא יכנס. צריך להכנס מתוך הבנה שמטרת הכניסה היא לקחת שפע ולצאת איתו – להמשיך אותו למטה.],

וכמו [הפסוק שנאמר בתפלת שחרית:] לך ה' הגדולה והגבורה שזוהי העלאת המדות בבחינת בינה [לפעמים כתוב ש"לך" היינו כתר עליון, העלאת כל המדות לתוך הכתר, אבל היות שגדולה וגבורה הן מדות של ז"א, גם נכון לכוון שמעלים את הכל לתוך מקור המדות בפרצוף אמא, וכך הוא מסביר כאן. כתוב בכוונות ומובא בחסידות שה-ע הרבתי של "שמע" היא העלאת כל ז המדות למקורן באמא. שמיעה היא אמא ושם יש ע רבתי. זו מטרת העבודה של "לך הוי' הגדלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד".],

וכי כל בשמים ובארץ היא ההמשכה מבחינת בינה דהכל הוא דרך השערים [בעצם ה"לך" הולך על חמש המדות העיקריות, מגדולה ועד הוד, אבל אחר כך מסביר אחרת את "כי כל בשמים ובארץ". ההעלאה היא הכניסה בחמשים שערי בינה, ה"עייל", ברגע שאומרים "כי כל בשמים ובארץ", "דאחיד בשמיא ובארעא", מתחילה להיות המשכה. עיקר התפקיד של שערי בינה הוא לאפשר לצאת דרכם, להמשיך דרכם את השפע.],

שלשה יסודות דבינה בקיצור

[הרבי רוצה להסביר את ג היסודות. בפרק זה ידבר בעיקר על היסוד העליון שיש בכל פרצוף, ובפרק הבא – סיום המאמר – ידבר על שני היסודות הנוספים.] ויש השערים בשכל גופא [עדיין בתוך השכל, אפילו לא מדות שבשכל. הוא יסביר בהמשך ששלשת היסודות שממשיכים את השפע למטה הם על דרך הוה שבשם, עולמות בי"ע. בכל פרצוף יש עולמות אבי"ע – זה עיקר החידוש של האריז"ל (כך כתוב). הוא אומר שעצם הפרצוף הוא האצילות שלו, ה-י שלו, ו-ג היסודות שבכל פרצוף הם הבי"ע שלו, הוה. היסוד העליון הוא עדיין שכל, ה עילאה.]

וכמו שנמשכים בלב וכמו הלב מבין דמה שבלב נרגש מבחינת המוחין הרי זה על ידי השערים [מהשכל יש המשכה לתוך הלב שיבין. איך מפרש כאן "הלב מבין"? שמרגיש את המוחין בתוך הלב שלו. איך הוא מרגיש? איך השכל מגיע ללב? השכל יוצא דרך השערים. השער בין השכל ללב הוא היסוד השני – המדות שבשכל – שהרבי אומר כאן בקיצור.], ובדרך כלל הן במדות שבשכל [הרגשת השכל שהוא "בינה לבא" – לא עצם התעוררות מדת אהבה ויראה בלב עדיין.]

ולהיות שהן ז' מדות וכל א' כלולה מז' הרי הם מ"ט שערים, ושער הנ' הוא הכולל כולם [הוא אומר שכל המושג חמשים שערי בינה הוא עדיין בתוך השכל, המעבר מהשכל ללב.], והמשכה זו היא במדות שבשכל וגם [בסוף] במדות שבלב [היסוד השלישי הוא ההמשכה למדות שבלב. כאן הרבי אמר את שלשת היסודות דבינה בקיצור, בלי להסביר כלל. בפרק זה יאריך ביסוד העליון – בחינת בריאה של פרצוף בינה – ובפרק הבא יסביר יותר באריכות את שני היסודות האחרים. כל אחת משלש המדרגות נקראת שערי בינה, אבל יש אחת שהיא שערי בינה ממש, ויש שערי בינה במדות שבשכל ויש שערי בינה שהם המשכה אל המדות שבלב.

שני פירושים לשער הנון

בשער ה-נ גופא יש שני פירושים. כאן הרבי מביא פירוש אחד, ששער ה-נ כולל את כל מט השערים, יש פירוש שני ששער ה-נ הוא למעלה מה-מט – הוא עצמיות – הוא באמת מחובר ל-י של הפרצוף, האצילות של הפרצוף. כאן הוא מתייחס ל-נ השערים יחד, כולל שער ה-נ שכולל את ה-מט. זהו הסוד של "תספרו חמשים יום", שאף שאיננו סופרים את יום החמשים אלא רק מט ימים. יש בחינה שעל ידי העבודה שלנו, שסופרים בפה מלא מט ימים, נמשכת מעצמה הבחינה של שער ה-נ הכולל את מט השערים. אבל יש עוד בחינה שאינה נמשכת על ידי עבודתנו – אתערותא דלעילא שלא על ידי אתערותא דלתתא כלל – והיא הכתר, "כתר תורה" שמקבלים בשבועות.

את לב הנתיבות – שהזכרנו אתמול בלילה, כשדברנו על נתיב ה-לב ושער ה-נ – הוא כן יזכיר, ויאמר בפירוש שהן האצילות של הפרצוף, ה-י, ושייכות ליחידי סגולה. השערים הם בינה – כאן בינה שבבינה, לא האצילות של הבינה אלא הבריאה שלה, היסוד העליון. מי שרוצה להתבונן בזה על פי קבלת החסידות, צריך להתבונן ששלשת היסודות הם פה-חזה-ברית. צריך הרבה להתבונן איך מסתדר כאן עם כל ההסבר. מההקבלה יוצא שהפה הוא כדי להמשיך מהאצילות של הפרצוף לבריאה של הפרצוף; החזה הוא להמשיך מהבריאה של הפרצוף ליצירה של הפרצוף; והברית להמשיך מהיצירה של הפרצוף לעשיה של הפרצוף. כדאי לזכור את ההקבלה.],

"עיני כל אליך ישברו"

וזהו שכתוב בזוהר נודע בשערים בעלה כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה לפום מה שמשער בליביה דהיינו לפי אופן השער וההמשכה מבינה [לפי השער – איך שאדם מתבונן באלקות, כל אחד לפי דרכו ודרגתו.] והיינו לפי אופן השגתו והרגשתו בלב לפי אופן כזה היא העבודה וההתקשרות שלו [הבעל – שהוא ה' – נודע לכל אחד לפי השער שלו. נודע לשון התקשרות, וכל אחד מתקשר לה' לפי השער – לפי ההתבוננות שלו ולפי ההרגשה שלו בלב.],

וזהו עיני כל אליך ישברו דכל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה [בתוך המלה "כל" יש את המשמעות של "כל חדא וחדא" כל אחד לפי הדרגה שלו, לפי יכולת ההשגה שלו. הייתי יכול לחשוב שהמושג "כל" הוא כולם יחד, שויון (כמו שכעת מדברים הרבה על שויון ולא-שויון), אבל הוא אומר דווקא ש"כל" היינו כולם אבל לא בשוה. דווקא "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה". כמו שהאריז"ל אמר לגבי ספירת העמר, שלכל אחד יש את היום שלו.]

אליך ישברו ["אליך ישברו" היינו עבודה – עבודת ההתקשרות של כל אחד לה'. מתקשרים לה' על ידי "ישׂברו" – "קוה אל הוי', חזק ויאמץ לבך וקוה אל הוי'". יש פה רמז ש"ישׂברו" שייך לבינה, כי בבינה יש את המושג סברה – לסבור סברה בשכל. "ישֹברו" מאותו שרש של סברא. עוד כתוב ששבירת הכלים החלה מאמא, משם סג, וכתוב, שעל ידי שאדם מקוה לה',  מתקשר לה' ב"ישברו" שלו, הוא מתקן את השבירה – "ישׂברו" כנגד שבירה.

עיקר הכוונה לפי הלכה היא בפסוק "פותח את ידיך", אבל הפסוק הקודם "עיני כל אליך ישברו" – שלא כתוב עליו כך – הוא ההכנה. אי אפשר להגיע לשום דבר בלי "והכינו", וההכנה ל"פותח את ידיך" – שהוא ממש המשכת השפע – היא הפסוק "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו". פסוק ההכנה ממש מדבר מאותו ענין של ההמשך שאחריו – "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון" עם כל הכוונות). אשרי מסודר לפי אלף-בית, ויש משהו מיוחד בפסוק "עיני כל" – זהו הפסוק של האות ע והוא פותח במלה עין (בניגוד לפסוק הבא, "פותח את ידיך", הפסוק של פ אינו פותח במלה פה, אף שפתיחה מתייחסת לעתים גם לפה, כמו "פתח פיך וגו'").],

מוח הבינה – מקור נון השערים

והיינו דשערי בינה אינם בינה עצמה, [כעת מגיע לעיקר הנושא של הפרק:] ויובן זה מהא דאיתא בזהר ח"ג דרס"ב ע"א בענין ד' בתים דתפילין, ביתא תנינא [בו יש את פרשת] והיה כי יביאך [כנגד ה עילאה שבשם (שני "והיה" הם שתי אותיות ה שבשם). הסדר הוא: י – "קדש", ה – "והיה כי יביאך", ו – "שמע ישראל", ה – "והיה כי שמוע". י-ה הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", ברצף אחד, ואחר כך "שמע ישראל" ו"והיה אם שמוע" שהם לא המשך רציף בתורה.] אמר ר' יהודא מוחא דתרעוהי נפקין לחמשין תרעין [הוא אומר שפרשת "והיה כי יביאך" היא המח ששעריו יוצאים לחמשים שערים.], וידוע דפ' והיה כי יביאך היא בינה,

וממ"ש מוחא דתרעוהי נפקו מובן דמוח הבינה עצמו נבדל בערך משערי בינה, רק שממוח הבינה יוצאים נ' שערים, ועל דרך משל שערי ההיכל שאינם ההיכל עצמו רק שעל ידם נכנסים מן החוץ אל ההיכל [ה"עייל".] וכן על ידם יוצאים מבפנים ההיכל לחוץ [ה"נפיק".], דהדוגמא מזה למעלה הוא ענין המשכת האור והגילוי שאין זה העצמות ממש, והעינן הוא דהנה בינה הוא עצם השכל כמו שהוא [האצילות של הבינה.], דהיינו השגת הדבר בעצם המושג שלו בלתי ימצא בו עדיין פתח [שער] והטיה לדון ממנו איזה מדה ושכל המטה כלפי החסד או כלפי הדין [כל הנושא החשוב שהוא עומד להסביר לנו הוא הקשר בין השכל והמדות – בין המושכל למורגש. בשכל אין נטיה לשום מדה. ברגע שיש נטיה בשכל למדה מסוימת זו כבר יציאה מעצם השכל, כך מתחילים חמשים שערי בינה. לכן הוא יסביר כאן שהיסוד הראשון הוא "דעת נוטה". כאשר יש בשכל גופא דעת שנוטה למדה מסוימת זו ראשית המשכת השכל החוצה, כלפי המדות, אך בינתים זו רק "דעת נוטה" ולא מדות ממש.

אמרנו שצריך כל הזמן להתבונן איך ההסבר של שלשת היסודות מתקשר לפה-חזה-ברית: איך דעת נוטה קשורה לפה?  כתוב "דעת גניז בפומא". צריך לומר שהדעת הגנוזה בפה היא הדעת הנוטה של הפרצוף למדה כל שהיא – אבל הכל עדיין דעת.], כי הוא למעלה עדיין מבחינת היסודות למדות [היסודות הם ההתקשרות או ההטיה למדות.],

ההתבוננות למעלה מההתפעלות

ובענין ההתבוננות בהשגה אלקית היא ההתבוננות בעצם ההשגה בגדולת ה' או ברוממות הא"ס [מה ההבדל בין גדולת ה' לרוממות האין סוף? הוא הסביר בפרק הקודם. התבוננות בגדולת ה', היינו התבוננות איך כל העולמות בטלים אליו יתברך, מעוררת בסופו של דבר אהבת עולם לה'. "התבוננות ברוממות האין סוף", היינו התבוננות בעצם ההפלאה, מעוררת בלב אהבה רבה. אבל לפני שההתבוננות מעוררת אהבת עולם או אהבה רבה היא רק שכל נטו.]

כשיעמיק שכלו בעצם הענין הרי הוא למעלה מבחינת התפעלות אהבה [תכלית ההתבוננות היא אהבה – אהבת עולם או אהבה רבה – אבל בהשגה אין עדיין אהבה.] גם בהעלם בשכלו רק הוא בבחינת דבקות בעצם הענין אלקי [דומה למה שאמרנו אתמול, שסדר ההתבוננות הוא שמהתבוננות עולים – קודם כל עולים, לא יורדים להתפעלות אלא עולים להסתכלות ומהסתכלות עולים לדבקות. שיא עבודת ההתבוננות היא העליה לדבקות. כל ההתבוננות היא "עייל" להגיע לדבקות. אם הוא באמת מתבונן כדבעי בגדולת ה' או ברוממות האין סוף ההשגה שלו מביאה אותו לדבקות בה'. רק אחרי הדבקות יש המשכה למטה – להתפעלות בלב ולהתגלות במלכות.], שנדבקה נפשו בזה בכח השגתה שמשגת באלקות, וכן הוא בכל ענין שכלי כשהוא מתעמק בעצם הענין הרי הוא למעלה מאיזה הטיה אל המדה הבאה מזה [אין עדיין שום קשר למדה.],

דהגם שבכל שכל יש מדה כנודע [כמו שאמרנו שהתבוננות בגדולת ה' שייכת לאהבת עולם וכו'.] שזהו בהכרח שיש איזה מדה בכל השגה שכלית ולכן הנה מכל השגה בענין אלקי הלא בהכרח שתהיה לו איזה עבודה הבאה מההשגה ההיא רק שהיא שם לא בבחינת מציאות כלל [איך קוראים לדבר שקיים אך אינו במציאות? "העלם שאינו במציאות". כל עוד הוא משיג ודבק בהשגה יש מדה ששייכת להשגה, אך היא בדרגה של "העלם שאינו במציאות". כשהמדה בהעלם סימן שהמשיג נמצא בדרגת האצילות של ההשגה. אחר כך כשיש כבר נטיה – יש שער, יש יסוד, היסוד שבפה, היסוד העליון של ג היסודות. גם במדרגת יסוד שבפה עדיין אין את המדה בפועל, אבל היא כבר נמצאת בבחינת "העלם שישנו במציאות". אם כן, התפקיד הראשון של השערים הוא להוציא את המדה ששייכת להשגה מהעלם שאינו במציאות להעלם שישנו במציאות. אחר כך ההשגה נמשכת דרך היסודות עד שיוצאת לפועל ממש, מרגישים את האהבה בלב. אבל קודם, לפני היסודות, המדה נמצאת בהעלם שאינו במציאות.],

דיון שכלי אובייקטיבי

וטעם הדבר הוא להיות דבשעה שהוא מתעמק ומתבונן בעצם השכל הרי הוא למעלה מהמדות, ובאמת הנה לא זו בלבד אלא דגם בהסברות שבשכל [התבוננות היא כמו דיון, עם שקלא וטריא, לכאן ולכאן.] שיש סברות נוטות לכאן ולכאן [יתכן שפלוני זכאי ויתכן שחייב, ללא הכרעה – עוד אין לו דעת נוטה לכיוון מסוים.] וכמו באיזה פלפול שיש כמה סברות שיכולים לומר כך ויכולים לומר כך הרי הכל הוא בעצם השגת הדבר שיכולים להבינה באופן כך היינו שעל פי טעם וסברא כזו יכולים להבינו בטעם וסברא כזו ועל פי טעם וסברא אחרת יכולים להבינה באופן אחר ולפעמים יכול להיות שהוא באופן הפכי מהסברא הראשונה [סברא אחת מחייבת מדה אחת וסברא אחרת תחייב מדה הפוכה.] להיות גם כן למעלה מהמדות מפני שהכל הוא עדיין בהשגת הענין,

אתה סובר סברות לפני שהדעת מחליטה לאן אתה נוטה. בסברות אתה לגמרי גמיש – לא מחוייב, לא מזוהה עם שום סברא. אם אני מזוהה עם סברא כלשהי זו כבר מדה. בסברות אמתיות של שקלא וטריא בבית מדרש צריך להיות אובייקטיבי לגמרי – איני יודע, לא מזוהה עם שום סברא. דנים על סוגיא, גם סוגיא פוליטית, צריכים לא לערב רגשות. אחרי שנגיע למסקנה נעורר את הרגש כלפי המסקנה. (כמו תיאוריה מדעית?) כן. נטיה זה כמו לשאול רב כשאתה רוצה תשובה מסוימת – היום באינטרנט אפשר הכל... אבל סברות צריכות להיות בלי נטיה, באופן אובייקטיבי. דעת נוטה, שיש כבר נטיה,  מתחילה להיות סובייקטיבית – ככה צריך להיות בשלב מסוים.

גמרא והלכה – שכל והתפעלות

בישיבות אומרים שמי שלומד שו"ע כבר יצא לפנסיה, גמר את הקריירה, כי הוא יצא מהשכל להתעסק עם פסקי הלכה. סברות הן רק שכל טהור, בלי נטיה. דברנו על ההעדפה – סברות לא יכולות להיות עם העדפה, כי אם תהיה להן העדפה הן לא אובייקטיביות. ברגע שיש העדפה נמצאים במקום אחר לגמרי. בשביל מי שלומד שו"ע הכל הפוך – מי שלומד רק גמרא מרחף בסברות בלי תכל'ס. הדרך של החסידות, של אדמו"ר הזקן, הוא לחבר – שתהיה הלכה בטעמה, סברות בכל הדעות, אבל בסוף מסקנה.

כמו שאדמו"ר האמצעי כותב בהקדמת קונטרס ההתפעלות שהיו חסידים שחשבו שהתפעלות בלב היא דבר פסול – צריך להתאפק לא להתרגש, רק להשכיל – והוא יורד עליהם מאד חזק בהקדמה שם. אדמו"ר האמצעי אומר שהתכלית של כל ההתבוננות היא להגיע ללב, בלב "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה". כתוב ששכל בפני עצמו הוא קר, ואין לך דבר קר כמו מת. מי שנשאר רק בשכל, לא רוצה להגיע לסובייקטיביות של הדבר, נשאר קר ומת. היום ההצדקה של מה שמדברים על שויון – לעומת העדפה – היא ממבט חיצוני לגמרי שמתיימר להיות אובייקטיבי. אם הוא אובייקטיבי – כולם שוים, הכל אותו דבר, אין לי שום העדפה.

[למה יש הבדלים בשכל בין אנשים אם שכל הוא אובייקטיבי?] כי באמת יש בשכל מדות, אבל או שהן בהעלם שאינו במציאות או שיוצאות להעלם שישנו במציאות. לכל אחד יש את ה"דעת נוטה" שלו.

[הסברות הן המדות שבשכל?] הוא יסביר שהיסוד הראשון הוא רק הנטיה, אפילו עוד לא מדה מורגשת בשכל, אלא שהשכל נוטה לצד מסוים. כמו שופט שיש לו נטיה לחייב מישהו מהנידונים – אפילו בלי התפעלות בשכל, אלא רק נטיה בשכל. התפעלות בשכל היא המדה שבשכל – היא כבר היסוד השני, והתפעלות בלב היא היסוד השלישי. גם מענין שההתפעלות בשכל, המדות שבשכל, היא היסוד שבחזה. כשמעבירים להתפעלות בלב, למימוש בלב – למרות שהלב נמצא בחזה ולכן הייתי חושב שהלב הוא החזה – מגיעים כבר לברית, היסוד התחתון הוא בברית.

ברכת יצחק וברכת כהנים

[אחרי התפלה ברכו את הרב ליום הולדתו, ומישהו ברך ברכת כהנים]

ברכת כהנים שייכת לחת"ת של היום, בו מופיעות ברכות יצחק ליעקב, שקשורות לברכת כהנים. והרמז: המלים הראשונות והאחרונות בארבעת חלקי הפסוקים (כשמחלקים כל פסוק באתנחתא) –"ויתן... [466] הארץ [296], ורב [208]... ותירֹש [916]. יעבדוך [112]... אמך [61], אֹרריך [431]... ברוך [228]" – עולות ביחד 2718, בדיוק סכום כל ברכת כהנים!

 



[א] נרשם (מהקלטה) על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com