חיפוש בתוכן האתר

התוועדות יסוד שביסוד – הילולת רבינו סעדיה גאון - אור לכ"ו אייר ע"ה – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

אור לכ"ו אייר ע"ה – כפ"ח

התוועדות יסוד שביסוד – הילולת רבינו סעדיה גאון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

לצפיה בשיעור בוידאו

א. עשרת עמודי הדורות

נגנו "לכתחילה אריבער".

צדיקי יסוד שביסוד

לחיים לחיים. היום יסוד שביסוד, היום הכי מסוגל בספירת העמר לתיקון הברית – ההתקשרות ל"צדיק יסוד עולם". "יסוד שביסוד" היינו עצם היסוד. היסוד של הכל הוא אמונה וגם אמת – המקום שהאמת והאמונה מתייחדים, מתדבקים. יסוד הוא זיווג – זיווג בין האמת והאמונה.

יש כמה צדיקים מאד גדולים שקשורים ליום הזה, החל מרבינו סעדיה גאון שהיום ההילולא שלו, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. זה גם יום ההילולא של הרמח"ל. בחב"ד זהו יום ההילולא של רבי אייזיק מהומיל, גדול המשכילים. הסברנו שכל ספירת העמר קשורה לפסוק "והמשכלים יזהרו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" – פסוק מיוחד עם מט אותיות. מאד מתאים שההילולא של רבי אייזיק, גדול המשכילים בחב"ד, בספירת העמר.

בדור האחרון זהו יום ההילולא של צדיק מאד גדול, רבי שלומק'ה מזוועהיל, שמנע יחד עם עוד כמה צדיקים את כניסת הגרמנים לארץ בתפלות ליד ציון בעל אוה"ח הקדוש, כידוע. גם לפקוד את הציון שלו מאד מסוגל לכמה ישועות, במיוחד כשבחור רוצה להנצל מפגם הברית המקום הזה מסוגל ביותר, כמו שר' אשר היה מספר שגם הוא עצמו היה הולך לשם בזמנים מיוחדים. ר' שלומ'קה מזוועהיל הוא צאצא של רבי מיכל מזלוטשוב, תלמיד הבעל שם טוב, שגם היה גדול המנגנים – הוא זכה לסוד הנגינה. המגיד שלח את אדמו"ר הזקן אליו לקבל ממנו את המפתח להיכל הנגינה, את סוד הנגינה. כל הנגינה החב"דית במדה מסוימת באה ממנו.

אם כן, יש פה מגוון מאד גדול של צדיקי יסוד עולם שקשורים ליסוד שביסוד. בעיקר רוצים להקדיש הערב את הדבור והדבקות שלנו לראשון שאמרנו, הרס"ג. קודם נאמר לחיים לחיים. כמעט מוכן להוצאה לאור פירוש הרס"ג על התורה בערבית המקורית. רבי יום טוב שלנו עובד על זה במסירות נפש הרבה זמן, ועוד מעט יצא לאור בע"ה.

נגנו שאמיל.

הערצת הרמב"ם לרס"ג – בלעדיו כמעט נשתכחה תורה מישראל

אפשר בפשטות לומר שמבין כל הגאונים, בתקופת הגאונים, אחרי חתימת הש"ס ואחרי הסבוראים, הכי מרכזי והכי חשוב הוא הרס"ג, רבינו סעדיה גאון. אפשר גם לקחת אותו כמייצג כל התקופה הזו של הגאונים. נאמר – וכך פשוט, כפי שנסביר יותר – שהוא העיקר בין כל הגאונים. יש עוד גאונים חשובים ומפורסמים – רב אחאי גאון בעל השאילתות, רב האי גאון, ועוד גאונים חשובים ביותר – אבל רבינו סעדיה הוא גולת הכותרת בין כל הגאונים.

הרמב"ם משבח אותו וכותב עליו שלולי רבינו סעדיה גאון נשתכחה תורה מישראל. לומר כזה דבר הוא כמו שכתוב על רבי שמעון בר יוחאי – אנחנו יוצאים מל"ג בעומר – "כי לא תשכח מפי זרעו", סופי תיבות יוחאי. רמז לכך שרבי שמעון הוא הדורש שהתורה לא תשתכח. למה דווקא הוא דורש זאת? כי בזכותו התורה לא תשתכח. כיוצא בכך, יש סימני דרך חשובים מאד בתולדות עם ישראל, כשמגיעים לאיזו נקודת משבר, שאם לא יבוא מישהו מאד-מאד גדול, שהוא ודאי בחינת המשיח שבדור, אז חלילה וחס התורה יכולה להשתכח מעם ישראל, והוא מציל את המצב.

יסוד מקצועות חדשים בתורה

כמו שרבינו סעדיה גאון מציל את כל המצב של עם ישראל, ככה הוא מתחיל הרבה מקצועות חדשים בתורה שלא היו לפניו. בעצם כל המקצועות של הראשונים – דברים חדשים – כמו פירוש על התורה, כמו דקדוק, כמו מחקר, כמו מוסר (ספר מוסר), מנין המצוות (הוא השני למנין המצוות). כל הדברים הגדולים, שאחר כך המשיכו לפתח אותם הראשונים והאחרונים – הוא המייסד שלהם[ב].

מאד מתאים שהוא קשור ליסוד שביסוד, כי הוא היסוד (בסעדיה יש את אותיות השער של יסוד, וכן של סודסד; שאר האותיות של סעדיה = היסוד). גם הרמב"ם פותח את החבור הגדול שלו במלה יסוד, "יסוד היסודות ועמוד החכמות" – "יסוד היסודות" היינו יסוד שביסוד (הערך הממוצע של ו תבות "יסוד שביסוד" "יסוד היסודות" סעדיה גאון = אור, ו צירופי אור). לא בטוח שהוא חשב על זה, יכול להיות שכן – הוא מתחיל את החבור שלו מלרמוז לרבינו סעדיה גאון, שלולי הוא היתה התורה משתכחת מעם ישראל. לכן הוא פותח "יסוד היסודות", לרמוז ל"יסוד שביסוד" – ההילולא רבה של הרס"ג.

פרצוף עשרת עמודי הדורות (חביבות העשר אצל הרס"ג)

מזה שהרס"ג הוא גדול ועמוד התווך של תקופת הגאונים, מתבקש – בא לחשוב ולהתבונן – שאולי בכל תקופה של עם ישראל אפשר לייחד אחד מגדולי האומה שלנו, מגדולי ישראל, שהוא העיקר של התקופה הזו.

נעשה כעת פרצוף – מבנה שמקביל לעשר ספירות. נראה בהמשך שרבינו סעדיה גאון, כמו שהוא הראשון שכתב ספר דקדוק לשון העברי הוא הראשון שפרש את ספר יצירה – ספר דקדוק וספר קבלה. כמו שהוא גדול בחקירה, בספר האמונות והדעות שלו – הספר הכי מפורסם שלו – כך הוא גם מפרש את ספר יצירה, המיוסד על "עשר ספירות בלימה". לכן המלה "עשר" מאד חשובה אצל הרס"ג. הספר אמונות ודעות גופא מחולק לעשרה שערים, מאמרים גדולים, שבתוך העשרה מאמרים, שודאי כנגד עשרה מאמרות ועשרת הדברות, יש עוד ענינים שלמים שהוא מקביל למספר עשר – "עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה".

גם אנחנו כעת נעשה פרצוף של עשר – עשרת גדולי ישראל, שכל אחד הוא כמו הבחינה הזו של הרס"ג, שלולי הוא היתה התורה משתכחת מעם ישראל והוא זה שמחזיר את האור, אור אין סוף, לעם ישראל. לפני שנמשיך להסביר את המבנה שאנחנו מתבוננים בו נספר סיפור ידוע של בעל הדברי חיים, רבי חיים מצאנז: הוא פעם התבטא שכאשר יבוא מלך המשיח יהיה לו סנהדרין של שבעים זקנים, ואני אהיה אחד מהם. צדיקי הדור אמרו שכדי לומר כזה משפט צריך להיות משהו עצום, שהרי יש אלפים ורבבות גדולי ישראל מאז משה רבינו ועד מלך המשיח, וכולם יקומו לתחיה (כמו שגם נלמד שלדעת הרס"ג תחית המתים היא עם ביאת משיח, כמו שהרבי אוהב לומר), ומכל הדורות יצטרכו לבחור רק שבעים. אנחנו עושים אותו דבר על המספר עשר. אם להיות אחד מהשבעים זה משהו עצום, כ"ש וק"ו להיות אחד מהעשרה.

משה רבינו

פרצוף עשרת הדורות הוא ממשה רבינו עד מלך המשיח, "אני ראשון ואני אחרון" – על משה רבינו כתוב ש"הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון". הראשון הוא משה רבינו, כמובן. מי השני? צריך דילוגים – זה לא מדור לדור, אחרת יהיו הרבה יותר מעשרה.

שמואל הנביא

מי אחרי משה רבינו? הגיע בעם ישראל מצב של "אין חזון נפרץ", ופתאום קם מישהו כל כך גדול ששקול כנגד משה ואהרן – שמואל הנביא, שמואל הרמתי. "רמה קרני" אומרת חנה, שגם היא חדשה משהו מאד גדול – שם צבאות כשם קדוש של הקב"ה. אחר כך היא מתפללת לה', אחרי לידת שמואל, את שירת חנה – אחת מעשר שירות שיש בתנ"ך. היא אומרת "רמה קרני", ולא 'רמה פכי' – רמה הקרן שמשח בה שמואל את דוד למלך, ולא הפך בו הוא משח את שאול למלך. בכל אופן, הוא מושח שני מלכים של עם ישראל, שיחסית הם מלך התהו ומלך התיקון. קודם כל הוא מושח את שאול, שנקרא "משיח הוי'" – כפי שדוד עצמו מלמד ומדגיש, גם כאשר שאול רודף אותו הוא לא רוצה לפגוע ח"ו במשיח ה' – ואחר כך "דוד מלכא משיחא".

שוב, הגדול ביותר ששקול כנגד משה ואהרן הוא שמואל. שמואל הוא נביא, ויש לומר בפשיטות שהוא כולל את כל תקופת הנביאים, ממש עד סיום הנבואה – עד הנביאים האחרונים של סוף בית ראשון ותחלת בית שני. כל הנביאים כולם כלולים בתוך הדמות, הנשמה, של שמואל הרמתי.

עזרא הסופר

עכשיו באים לעוד סוף והתחלה. כל הנשמות האלו הן באות לעולם במצבים בהם מסתיימת איזו תקופה, וברגע שיש סיום של תקופה יש גם משבר, איזו חזרה לאין, וצריך לקום מישהו חדש – כמו משה – ולהציל את המצב, לקחת את כל העבר ולהתחיל משהו חדש. אם יש משה רבינו ואחר כך יש שמואל, מי עכשיו? קופצים הרבה דורות, עד חורבן בית ראשון וסוף גלות בבל, ומגיעים לאנשי כנסת הגדולה – עזרא הכהן, עזרא הסופר, ששקול כנגד משה. כתוב "עד יעבֹר עמך הוי' עד יעבֹר עם זו קנית" – "עד יעבֹר" הראשון הוא משה ו"עד יעבֹר" השני הוא עזרא. אלמלא עזרא היתה משתכחת התורה מישראל. כדי לשמר את העבר צריכה להתחיל תקופה חדשה בעם ישראל, דף חדש בתורה.

הלל הזקן

כעת צריך לקפוץ עוד הרבה דורות, עד שמגיעים לסוף הזוגות ותחלת התנאים. בדרך כלל, כמו בפרקי אבות, "משה קבל תורה מסיני" – הפרק הראשון מתחיל מהזוגות, ומי שבאים אחרי הזוגות הם כבר התנאים. מי הזוג האחרון? הלל ושמאי. כל מה שאחר כך הוא אליבא דבית הלל. יצאה בת קול שהלכה כבית הלל, ומקבלים אותה, כי גם נמנו וגמרו למטה – חוץ מבת קול מלמעלה – שהלכה כבית הלל.

את הכל התחלנו מכך שהרס"ג הוא גדול תקופת הגאונים והמייצג שלהם – תקופה של כמה מאות שנים. נכלול בגאונים את הסבוראים. כלומר, שמחתימת הש"ס, כל מה שנשאר בבבל – כמרכז היהדות מרב אשי ועד שנפסק מבבל ועבר (לרמב"ם וכו', אליו נגיע) – מיוצג ברס"ג. כעת נחזור לתנאים – אחרי עזרא קופצים לתקופת התנאים.

אם היינו שואלים מי התנא העיקרי, יש כמה מועמדים. אפשר היה לומר שרבי עקיבא הכי גדול – "כולהו אליבא דרבי עקיבא" – וידוע שגם הוא כנגד משה רבינו בין התנאים. אפשר לומר גם שרשב"י, שהתחיל לגלות פנימיות התורה – הראשון שקבל רשות ממש לגלות רזין דאורייתא – הוא הכי גדול. גם על רשב"י כתוב שהוא גלגול עיקרי של משה רבינו. רבי עקיבא הוא כמו משה רבינו, אבל לא כתוב שהוא הגלגול העיקרי של משה רבינו. מי שנאמר עליו שהוא הגלגול האמתי והעיקרי של משה רבינו הוא רשב"י. כתוב שבגלגול הראשון קוראים לו משה וכשהוא חוזר פעם שניה קוראים לו שמעון.

אם כן, היה אפשר לומר שהכי גדול הוא רבי עקיבא והיה אפשר לומר שהכי גדול הוא רבי שמעון, אבל כעת נאמר שמי שהתחיל את חידוש תקופת התנאים הוא הלל הזקן, ואחריו כל הנשיאים עד רבינו הקדוש שחתם את המשניות הם צאצאיו בן אחר בן. השושלת המשיכה עוד כמה דורות אחרי סיום תקופת המשנה, הכל בארץ ישראל. נקח את הלל – בלי להפחית בערכם של האחרים, לעניננו נשים פה את הלל כמייצג את כל הזוגות וגם את כל התנאים, מעזרא עד רבינו הקדוש.

רב

אחר כך צריך אמורא – תקופת האמוראים ודאי קובעת ברכה לעצמה. אמרנו שאת הסבוראים אפשר בשקט לכלול עם הגאונים, כמו שהסבוראים עצמם הם הרבה בשקט, היו מאד צנועים, לא מכירים אותם בכלל. אבל האמוראים הם משהו אחר לגמרי מאשר התנאים. במעבר מהתנאים לאמוראים יש גם ירידה, אך גם עליה בגילוי הסברות, בפלפול ובשקלא וטריא – זה התלמוד. אסור לפסוק מתוך המשנה, צריך לפסוק מהתלמוד, מהפלפול, ובפרט לפי פלפול התלמוד הבבלי. יש שם הרבה שכל גלוי, שמאפיין את האמוראים – לתנאים היה את השכל הזה, אבל לא בגלוי.

מי העמוד כאן? כמו שלקחנו את הלל, שהוא בעצם סוף הזוגות ותחלת התנאים, נקח את רב. יש רב ושמואל, אבל נקח את רב. למה? חז"ל אומרים "רב תנא הוא ופליג". הוא עדיין גדול כמו תנא, לכן הוא יכול לחלוק על תנאים – "תנא ופליג" – ומצד שני הוא מתחיל את האמוראים, הוא מעביר את התורה מארץ ישראל לבבל בהשגחה פרטית. הוא מתחיל את המסורת של האמוראים.

יש עדיין באותו דור מישהו שאם הוא חולק עליו הלכה כמותו (ולא כמו רב) – רבי יוחנן. הלכה כשמואל בדיני וכרב באיסורי. אף על פי כן רבי יוחנן מכריע כנגד משניהם. הייתי יכול לומר שרבא הוא גדול האמוראים, כמו שקודם הצענו את רבי עקיבא ורשב"י, אבל נקח את רב. תיכף נראה את הרמזים שיוצאים מכל מי שאנחנו בוחרים.

רב כולל את כל האמוראים עד חתימת הש"ס. גדולי הדור אמרו "רב תנא ופליג" על אדמו"ר הזקן, לכן קוראים לשו"ע שלו שו"ע הרב – ככה הוא נודע בכל העולם. מענין שיש ארבע דמויות בחז"ל, כולן מהכי חשובים, ושמות כולם ואריציות של רב – רבי, רב, רבה, רבא – והם כנגד י-ה-ו-ה, כמבואר במ"א. רב עצמו הוא תלמיד של רבי – על כך כתוב שכל רב מבבל וכל רבי מארץ ישראל (רבי עם י-חכמה, נביעת האין סוף, הוא בחינת "חכם", ואילו רב הוא ה"תלמיד חכם", והם כנגד י-ה שבשם, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"). רבי הוא רבינו הקדוש, הוא בארץ, והוא תנא לכל דבר – הוא לא תחלת האמוראים אלא רק תנא, חותם המשנה. התלמיד שלו, רב, הוא התפר – הוא גם תנא, אך בעיקר הוא תחלת האמוראים (היחוד – יחודא עילאה – של רבי רב מוליד את רבה, הערך הממוצע שלהם, אור. אדה"ז מזוהה גם עם רב וגם עם רבה, כמו שדובר באריכות בשיעורים שהקדשנו לדמותו של רבה, "כגון אנא בינוני", שבהחלט ראוי להיות מועמד לגדול האמוראים. רבה, שבתחלה, לאחר מות רב יהודה, לא רצה למלוך, הוא בחינת תיקון מדות, יצאה נשמתו ב"טהור", "לב טהור", ואילו רבא הוא בחינת מלך בעצם, והם כנגד ו-ה שבשם). שוב, טוב ויפה שמסיים תקופה, נצרך, אבל העיקר אצלו שמתחיל תקופה – הוא דף חדש בהיסטוריה של עם ישראל.

רבינו סעדיה גאון

בינתים יש לנו את משה רבינו, שמואל, עזרא, הלל ורב. כעת מגיעים לגבור שלנו הערב, יסוד שביסוד, רבינו סעדיה גאון – הוא כבר הששי. אחרי רב קופצים עד לרס"ג, רבינו סעדיה גאון.

רבינו משה בן מימון

מי יבוא אחריו, שצריך לייצג את כל הראשונים? אמרנו שאצל הרס"ג אנחנו עדיין בבבל. האמוראים והגאונים – הכל מתרחש בבבל. כעת אנחנו עוזבים את בבל. כבר אמרו, שודאי אם רוצים לקחת אחד הראשונים כמייצג את כל תקופת הראשונים זה הרמב"ם. המהרש"ל יכול קצת להתקומם, כי הוא חושב שלא צריך לעשות מהרמב"ם יותר מדי, שיש עוד גדולים בראשונים כמוהו. אף על פי כן, ככה מקובל בעם ישראל – שהרמב"ם הוא ה"ראשון" למופת והוא התחיל דף חדש בתורת ישראל.

כל הגדולים שאנחנו מציינים הם מגוונים, כלליים, עוסקים לא רק במקצוע אחד של התורה אלא בכל המקצועות של התורה, ואפילו מתחילים מקצועות חדשים שכלל לא היו קודם בגלוי. בין הראשונים אין כמו הרמב"ם. עוד מעט, מי שלומד פרק ליום ברמב"ם, נגיע להלכות קידוש החדש – רוב הלמדנים הכי גדולים מדלגים על זה, כי לא מבינים מה שקוראים שם. הוא לקח זאת לאו דווקא מגדולי ישראל – הוא גייר זאת, כעת נמצא בתורה. אלה שידעו את סוד העיבור ידעו זאת, אך לא היה כתוב. הוא כותב ומפרש. גם בין כל ספרי החקירה – שמתחילים מהרס"ג – הכי חשוב הוא ספרו של הרמב"ם, מורה נבוכים. פשיטא שאם צריכים לבחור ראשון שמייצג את כל תקופת הראשונים, שהוא הגדול של התקופה וגם חותם את העבר ומתחיל תקופה חדשה – זה הרמב"ם.

האריז"ל

כעת יש דילוג. אמרנו שהרס"ג התחיל גם להתעסק בקבלה – עדיין על אש קטנה מאד, מצומצם יחסית, אבל הוא התחיל. אם היינו לוקחים את רבי שמעון בתקופת התנאים – כבר אמרנו שהוא התחיל לגלות את הקבלה. אם אני צריך הכי גדול בין האחרונים, אז עם כל הכבוד לבעלי הנגלה – כבודם במקומו מונח – יש כבר אור חדש, אני בוחר את האריז"ל. אם אני צריך לבחור מישהו שהוא המשה רבינו של כל האחרונים – אני הולך על האריז"ל, פשוט. הוא גם היה גדול בנגלה, דרך אגב. בצעירותו – הוא בכלל נפטר צעיר, אבל בצעירותו ממש – הוא כתב פירוש עם בעל השיטה מקובצת על כמה מסכתות, אבל לא בשביל זה אנחנו זוכרים אותו. זוכרים אותו כי זכה שמן השמים גילו דרכו אור חדש – "אור חדש על ציון תאיר" – שעמו אנחנו הולכים ונוסעים עד ביאת משיח.

הבעל שם טוב

בכל זאת, קבלת האריז"ל היא לא סוף פסוק – עוד לא הקבלה שמתחילה בפועל להיות גילוי תורת משיח. כעת יש עוד תקופה, אחרוני האחרונים, שודאי קובעת ברכה לעצמה – החסידות. מי המתחיל? הבעל שם טוב. הוא כולל את כל הבאים אחריו, כל גדולי החסידות, כולל אדמו"רי חב"ד.

משיח

הגענו לתשעה. מי העשירי? פסוק מפרשת השבוע. זה שצריכים לעשות פרצוף זאת עכשיו – ונעשה עוד שני פרצופים – מתאים לפרשת שבוע, פרשת בחקתי, שמסיימת (סיום חומש ויקרא) "העשירי יהיה קדש להוי'". מי העשירי? משיח, מלך המשיח, שיבוא כאשר "יפוצו מעינותיך חוצה" (תורת מורנו הבעל שם טוב). הוא גם יסכם את כל מה שהיה, ויתחיל את הדבר הכי חדש שיכול להיות, "תורה חדשה מאתי תצא", "חידוש תורה מאתי יצא".

חכמה: משה – "כי מן המים משיתהו"

אם כן, יש לנו עשר דמויות עיקריות מגואל ראשון עד גואל אחרון, שבזכות כולם התורה נמשכת ומתחדשת. איך זה הולך לפי הספירות? משה – "מן המים משיתהו" – הוא חכמה. כתוב שנשמת משה רבינו היא חכמה עילאה דאצילות, אצילות דאצילות.

משה-שמואל-עזרא

שלשת הראשונים קובעים ברכה לעצמם, היות שכולם מופיעים במקרא, בתורה שבכתב. הגם שעזרא מתחיל את התורה שבעל פה, את אנשי כנסת הגדולה, בכל אופן על שמו נקרא ספר ב-כד הספרים של התורה שבכתב. שלשת הראשונים הם שלישיה, כאשר עזרא ממש חוזר על משה רבינו – כך חז"ל אומרים, שהם שני הסופרים הגדולים של עם ישראל[ג], משה רבינו נקרא בחז"ל ספרא רבא דישראל ועזרא נקרא בתנ"ך עזרא הסופר (חוץ מפעם אחת שנכתב "עזרא הסופר" מלא תמיד נכתב "עזרא הסֹפר" חסר, "הספר" = משה. יש גם "עזרא הכהן" = משיח – כבר אצל עזרא מתנוצץ ה"גואל אחרון" של משה רבינו. וכן מופיע "עזרא הכהן הספר"[ד] = "ישמח [משיח] משה [במתנת חלקו[ה]]" = הבל במשולש כנודע). אם משה הוא חכמה צריך לומר ששמואל בפרצוף שלנו הוא בינה ועזרא הוא דעת. כלומר, השלישיה הראשונה כאן היא החב"ד של הפרצוף. הם כנגד תורה-נביאים-כתובים שהם גם חב"ד, כמובן, "אוריאן תליתאי".

השלישיה הזו היא היסוד, משה-שמואל-עזרא, שוה בדיוק אלף ("האלף לך שלמה" – "אאלפך חכמה אאלפך בינה") – אלף אורות שנתנו למשה רבינו במתן תורה. אחר כך, כשנגיע למורנו הבעל שם טוב, ה-1000 היינו ישראל בעל שם טוב. אבל האלף הראשון הוא ממשה עד עזרא דרך שמואל.

ראשי התיבות של משה-שמואל-עזרא הם "שמע [ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד]". כמה פעמים דרשנו שכל ששת צירופי שמע הם ענינים חשובים ביותר, לא נחזור כרגע. כאן יש עוד ר"ת, בצירוף הראשון שכנגד החסד – משע, מים-אש ו-ע שבאמצע, יהו, צירוף החסד. מה הצירוף הזה בששה? "מקומו של עולם" – שה' הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו.

בינה: שמואל – שקול כנגד משה ואהרן

אמרנו שמשה הוא חכמה, "מן המים משיתהו" – פשוט, כך כתוב, חכמה עילאה, אצילות דאצילות. למה שמואל הוא בינה? על חכמה ובינה כתוב שהן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". חז"ל אומרים ששמואל שקול כנגד משה ואהרן. יש כמה פירושים מה הכוונה שקול כנגד משה ואהרן בספירות, אבל אחד הפירושים – הכי עמוק, שבדיוק מתאים למה שמסבירים כעת – הוא שמשה ואהרן שניהם שייכים לחכמה ושמואל שייך לבינה.

הרי בכתבי האריז"ל משה הוא חבור קפד-קסאקפד היינו אחורי שם עב שמצד אבא (יוד יוד הי יוד הי ויו יוד הי ויו הי) ומילוי אהיה דיודין (אלף הי יוד הי), סוד אמא עילאה שכלולה באבא עילאה. אהרן הוא עב-קפד, הפנים והאחור של שם עב, שכולו אבא, מבחינה מסוימת יותר אבא אפילו ממשה, אבל שניהם אבא (ועוד רמז: "מן המים משיתהו" = משה משה – לא פסיק טעמא בגוויהו – אהרן). להיות שקול כנגד שניהם היינו אמא בכללות, שהם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" כנ"ל. שוב, יש כמה פירושים לכך ששמואל שקול כנגד שניהם, אבל כעת מפרשים שאמא – מדרגה נמוכה מאבא – שקולה כנגד אבא, שיש שם שני צדיקים, שני אחים, "שבת אחים גם יחד", משה ואהרן[ו].

דעת: עזרא הסופר – המעבר מהתורה שבכתב לתורה שבעל פה

לגבי עזרא, הוא גם כהן וגם סופר – לפעמים כתוב בתנ"ך, בספר עזרא, עזרא הכהן, ולפעמים עזרא הסופר כנ"ל. הוא גם תפר בין התורה שבכתב (סוף הכתובים) לתורה שבעל פה. כמו שנסביר, בתורה שבעל פה יורדים עד מלכות – משיח יהיה המלכות כמובן – והמעביר מתורה שבכתב לתורה שבעל פה הוא הדעת, עזרא. הוא בעצם דעת תחתון, שמחבר ומיחד (פנימיות הדעת היא יחוד כנודע) את החב"ד לחגתנהי"ם[ז].

חסד: הלל הזקן – "בית הלל מתירין"

המבנה כאן הוא בשלישיות. השלישיה הבאה היא הלל-רב-סעדיה. הלל הוא חסד – "אלו מתירין" (כללות ענין התורה הוא לשון היתר, כמבואר במ"א, ועל כן "כח דהיתרא עדיפא"[ח]), "הלכה כבית הלל". שוב, כל התנאים הם אליבא דהלל על פי פשט, כי הלכה כבית הלל, אם כי בתוך זה גופא יש שנוטים קצת לבית שמאי – אפילו רבי שמעון הוא קצת שמאי בתוך הלל – אבל בכללות, בגדול, הכל הלל. על חסד כתוב "יומא דאזיל עם כולהו יומין".

גבורה: רב – המעבר לבבל ופלפול התלמוד

רב הוא תחלת האמוראים – עובר לחו"ל, עובר מארץ ישראל לבבל, יש בכך הרבה גבורות. לפעמים אנחנו מסבירים שרב, שמואל ורבי יוחנן הם עצמם חג"ת – אבל כל האמוראים ביחס להלל והתנאים הם גבורה לעומת חסד. אפילו השכל של הש"ס, לשבור את הראש על סברות דקות, פלפול ושקו"ט, הכל גבורה – לא חסד. לגרוס משניות, שבזכותן יהיה קיבוץ גלויות, זה חסד – כל התנאים הם חסד יחסית, והאמוראים הם גבורה. רב, לפי הפרצוף שלנו, בגבורה – תחת שמואל (שמואל אחר מבר הפלוגתא שלו). עד כאן יש בקו שמאל את שמואל (אותיות שמאול[ט]) בבינה ואת רב בגבורה.

תפארת: רס"ג – ריבוי מקצועות התורה ומדת האמת

הכי חשוב לנו, כי הכל לכבוד הרס"ג, שיוצא שסעדיה הוא במקום התפארת. אם כן, השלישיה הראשונה היא משה-שמואל-עזרא, השלישיה השניה היא הלל-רב-סעדיה, חג"ת. מה תפארת ברבינו סעדיה גאון? המכלול שלו, כמו שאמרנו קודם – אין אחד כמוהו שכולל את כל מקצועות התורה, גם מחדש מקצועות, וגם מתרגם את התורה לשפה המדוברת, ערבית.

יש רמז מאד פשוט ומובהק שהוא כולל את כל הגאונים – הוא חי ששים שנה, גאון. הוא הגאון ב-ה הידיעה כי זה משך שנות חייו. החסידים דרשו "יודע הוי' ימי תמימים" – מאד משמעותי כמה שנים הצדיקים חיים וכל תקופה בחיים שלהם. העובדה שהרס"ג חי גאון שנים אומרת שהוא הגאון, ב-ה הידיעה, בכל תקופת הגאונים[י]. הרבה פעמים ס בתפארת (הספירה הששית, ששים[יא]). השם סעדיה פותח ב-ס. אך עיקר הפשט שהוא כולל כאן את כל מקצועות התורה (התפארת היא עמוד התורה כנודע, עץ חיים שממנו מתפשטים הרבה פארות-ענפים).

תפארת היא בחינת אמת, "תתן אמת ליעקב". הוא היה כל כך אמתי, שכאשר מינו אותו להיות הגאון של סורא בבבל והיה שם ריש גלותא שהיה מאד תקיף, הזהירו אותו קודם שאם ימנה אותו להיות הגאון – הוא היה צעיר, ריש הגלותא היה הרבה יותר מבוגר ותקיף ביותר – יהיו לו בעיות ממנו, וכך הוה. היה איזה מסמך ירושה על הרבה כסף – כמובן הריב על עניני כסף – וכדי לקבל את הירושה הריש גלותא היה צריך חתימות של שני ראשי הישיבה בבבל, שיחתמו 'על עוור', כדי שריש גלותא יקבל את הכסף. השני היה מוכן לחתום – ככה זה הולך. אבל הרס"ג, איש אמת, סרב. הוא אמר שאיני יודע שמה שכתוב כאן הוא אמת – הוא קרא ולא הסכים לחתום, לא משנה שהריש גלותא מפסיד את כל הכסף שמגיע. הריש גלותא שלח את בנו להחתים אותו והוא סרב, אז הבן נתן לו סטירה. הלכו שם מכות, תלמידי הישיבה תפסו אותו, כמו שהתלמידים שלנו יודעים לעשות טוב, וזרקו אותו לכל הרוחות. אז היה סיפור, והסוף של הסיפור היה שהריש גלותא באמת גרש אותו, הדיח אותו מתפקידו. היו כמה שנים טובות עד שהתפייסו איך שהוא. הוא ישב כמה שנים בהתבודדות, לא מפריע לו – הוא איש אמת. הוא ישב באיזה מקום ונצל את הזמן טוב מאד – בזכות זה יש לנו את הספר אמונות ודעות, אותו הוא כתב בתקופה שהיה מגורש. אחר כך הוא חזר. כל הסיפור הזה היה רק להדגיש כמה שהוא איש אמת – שייך לתפארת, "תתן אמת ליעקב".

רמזי הלל-רב-סעדיה

אם כן, יש לנו פה עוד שלישיה. נראה גם גימטריא יפהפיה: אמרנו שהשלישיה השניה היא הלל-רב-סעדיה. כמה שוה רב-סעדיה? 351 – שמאי (משולש הוי') . הלל-שמאי עולה יצחק-יצחק (ממוצע שלהם), יו פעמים הוי'. היפי כאן שצריך סעדיה – שם מיוחד, שלא מצאנו קודם, שם מחודש – כדי להשלים את רב שיהיה פה גם שמאי. זו השלישיה השניה.

חבור הרמב"ם למגלי הקבלה

כעת עוזבים את בבל. בשלישיה השלישית, לוקחים את הרמב"ם – שעל פי פשט לא זכה לחכמת הנסתר, אם כי כתוב בסדר הדורות שבסוף ימיו זכה, אך לא רואים זאת בגלוי כלל – ומחברים אותו דווקא עם האר"י הקדוש ורבי ישראל בעל שם טוב. אנחנו יודעים כמה הרבי – שהוא המשך וכלול בבעל שם טוב, יחד עם כל הרביים – קשור לרמב"ם. יש פה איזה גילוי, ווארט מאד יפה בפני עצמו, שבלא יודעים הרמב"ם – עם כל החקירה שלו – מתחיל, הוא הזכות, לפתח את הקבלה בצורה שכלית. קודם היה ספר הזהר, שעדיין לא התגלה בזמן הרמב"ם אלא קצת אחריו. זהר הוא מדרש, "מדרש יהי אור", סיפורים. האריז"ל הוא לא זהר, הוא כבר מדע – משהו אחר לגמרי. הכל בא לפרש את הזהר, מבוסס עליו, אבל משהו אחר, סוג אחר של שכל. כמו גמרא לגבי משנה, כמו שכתוב שחב"ד ביחס לחסידות הכללית היא כמו גמרא לעומת משנה.

נה"י: הרמב"ם, האר"י והבעש"ט

מי כאן בנצח, סוף קו ימין? גם משה. מה אמרו על שני המשה האלה? "ממשה עד משה לא קם כמשה". בפרצוף שלנו היינו מחכמה עד נצח, סוף קו ימין. "ממשה עד משה לא קם כמשה", ביניהם יש את הלל – הוא ענו, לא מפריע לו – "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו".

למה האריז"ל הוא בהוד? יחסית הוא שמאל. החסידות היא באמצע. פעם דברנו באריכות על המחלוקת בין החסידים לבין המתנגדים – בשכם, לפני הרבה שנים, כשלמדנו מכתב של הרב חרל"פ, שמנתח את ההיסטוריה של החסידות מול הגר"א, והמסקנה שלו שהגר"א הוא הקו האמצעי של הספירות. החסידות היא קו ימין, אבל העיקר הוא האמצע. אבל החסידות, עם כל הכבוד, לא סוברת ככה – החסידות אומרת שהגר"א הוא בשמאל. עם כל הכבוד, המתנגדים בשמאל. החסידות היא האמצע – אולי החסידות הכללית היא ימין, אבל חסידות חב"ד היא האמצע. הכל בסדר, רק כל הבעיה איפה אתה ממקם את כולם במשחק.

לפי מה שעכשיו יצא לנו, מי שבאמצע – ביסוד – הוא הבעל שם טוב, ישראל. יחסית בקבלת האריז"ל יש עדיין הרבה חומרות. מהו שמאל בקדושה? חומרה. יש תנאים, לא כל אחד יכול ללמוד כתבי האריז"ל, אם כי "מצוה לגלות זאת החכמה", כמו שרבי חיים ויטאל כותב בהקדמה לשער ההקדמות ומודפס בתחלת עץ חיים יש הרבה תנאים ללימוד קבלה. גם הבעל שם טוב הודה שיש תנאים ללמוד קבלת האריז"ל. אבל בחסידות לא ככה – "יפוצו מעינותיך חוצה". אדרבא, מי שבלי שום תנאי, הכי חוצה, צריך להביא לו את אור תורת החסידות.

חבורי הקו האמצעי

בכל אופן, השלישיה האחרונה – נצח-הוד-יסוד – היא משה (הרמב"ם) בנצח, יצחק (האר"י) בהוד וישראל (הבעש"ט) ביסוד. כעת יסוד שביסוד – הילולת הרס"ג, אך היסוד שלנו הוא הבעש"ט. כתוב ש"גופא ובריתא חשבינן חד" – התפארת והיסוד, הרס"ג והבעש"ט, הם כאן אחד. כשאומרים "תתן אמת ליעקב" היינו אמת בתפארת אבל גם אמת ביסוד, שנקרא "חותם אמת". כמו שאמרנו בהתחלה, היסוד הוא זיווג האמת והאמונה, היסוד שביסוד. מי הוא הבעל שם טוב? גלגול של מי? של הרס"ג. כמה יפה שבפרצוף הזה הם יחד בקו האמצעי – עזרא-סעדיה-ישראל-משיח. זה הקו האמצעי, הנושא הפכים, שני הפכים בנושא אחד. עזרא סעדיה ישראל משיח = "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום" שעולה אחד פעמים אמונה (נא, טוב טוב טוב, פעמים הוי'), המשולש של נא (והוא הברכה השלישית של ברכת כהנים, הקו האמצעי שלה כנודע).

כמה שוה סעדיה-ישראל? 690, משה-משה (קודם היה הלל-רב-סעדיה שעולה יצחק-יצחק) – הכל מתחיל ממשה, "הוא גואל ראשון", שה' קורא לו במראה הסנה "משה משה". "יסוד אבא ארוך [עובר דרך התפארת, 'מה שמו ומה שם בנו כי תדע'] ומסתיים ביסוד ז"א" – יש משהו מיוחד שמשה עובר דרך סעדיה ומגיע לישראל (משה-סעדיה-ישראל, ג"פ משה = 1035, משולש 45, מה, "ונחנו מה", שעולה ה פעמים אור של יום אחד של מעשה בראשית, כנגד חמשה חומשי תורת משה כמבואר בחז"ל).

מלכות: משיח

אחרון אחרון חביב הוא מלך המשיח, שהוא במלכות.

סיכום ורמזי הפרצוף

לסיכום:

חכמה

משה רבינו

בינה

שמואל הנביא

דעת

עזרא הסופר

חסד

הלל הזקן

גבורה

רב

תפארת

רבינו סעדיה גאון

נצח

הרמב"ם

הוד

האריז"ל

יסוד

הבעש"ט

מלכות

משיח

כעת נראה אם מישהו יכול לחשב לי את כל העשרה: משה, שמואל, עזרא, הלל, רב, סעדיה, משה, יצחק, ישראל, משיח – 2868. מישהו מכיר את המספר הזה? המספר המדויק של עשר הספירות, רק עם הכתר במקום הדעת – כתר-חכמה-בינה-חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד-מלכות!

אמנם, כעת הקבלנו לחב"ד והמספר הוא עם כח"ב. המספר הוא גם המילוי של "עשרת הדברים". יש עשר ספירות עם כתר ויש עשר ספירות עם דעת. הרס"ג מאד הקפיד על "עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה" – האריז"ל פחות הקפיד. אם אתה כותב חב"ד זו מערכת בפני עצמה ואם כח"ב זו מערכת בפני עצמה. אם מחברים יחד את שתי המערכות מקבלים חמש פעמים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".[יב]

לחיים לחיים, עד כאן הפרצוף הראשון של הערב – פרצוף של עשרה צדיקים שכוללים את כל תולדות עם ישראל, "שלא תשתכח תורה מישראל", עד התורה החדשה של מלך המשיח. שוב, הלב כאן הוא הרס"ג, תפארת.

נגנו "אלי אתה" (אדה"ז).

ב. עשרה מאמרות באמונות ודעות

הפרצוף השני שנעשה עכשיו הוא עשרת המאמרים של הספר הכי מפורסם של הרס"ג – אמונות ודעות. "העשירי יהיה קדש להוי'". נקרא את שמות המאמרים לפי תרגום אבן תיבון:

מהתחדשות העולם לאחדות הבורא

המאמר הראשון – "שהעולם וכל אשר בו מחודש". יסוד היסוד בהתבוננות – נקרא לחקירה התבוננות אלקית – לדעת שהכל מחודש, לא קדמון ח"ו. כל מאמר מחולק להרבה פרקים, דברים עמוקים ורחבים.

המאמר השני – "ושהבורא אחד".

הוא לא מתחיל מה', אלא מזה שהעולם מחודש. אחר כך, אחרי שאתה יודע, מבין ומשיג את חידוש הבריאה – שכל מה שיש במציאות מחודש – אתה שואל מי עשה זאת. מישהו עשה את הכל, ואז אתה מגיע לבורא, ומגיע לכך שהבורא הוא אחד – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". הוא לא מגיע לבורא לפני שהוא מבין את המהות של המציאות.

כבר משהו חשוב ביותר, שמתחילים מחדוש – אמרנו שבעיקר הוא חדשן, אז יסוד היסודות שלו הוא חדוש. לא כמו הרמב"ם, שאצלו יסוד היסודות הוא ה' – לידע שיש שם מצוי ראשון. הרמב"ם מתחיל בעצם מהמאמר השני של הרס"ג. הרס"ג מתחיל שקודם צריכים הרבה התבוננות כדי לצאת מטעות אריסטו ושאר הפילוסופים שכתבו שהעולם קדמון, ולדעת ברור שהעולם מחודש. אחרי שאתה יודע ומרגיש שהעולם מחודש אתה שואל לגבי הבורא, מי זה הבורא. ודאי שיש בורא – אין דבר עושה את עצמו, אם הוא מחודש מישהו חדש אותו – והבורא הוא אחד. לכן הדבר השני הוא אחדות הבורא.

המאמר השלישי והרביעי – תקשורת בין הבורא לנבראים ובחירה חפשית

המאמר השלישי – "ושיש לו צווי ואזהרה", הבורא הזה מתקשר עם בני אדם. דברנו על כך הרבה בשיעורים האחרונים, שעסקו בדרשות הר"ן (הוא כבר בסוף הראשונים). אחרי שיודעים שיש בורא והוא אחד, הדבר השלישי – כל נושא כאן הוא נושא עצום – הוא שיש תקשורת, שהבורא הזה מצוה עשיות ומזהיר אזהרות. זה הנושא השלישי הגדול.

המאמר הרביעי – "בעבודה והמרי". הוא אומר שאפשר לעבוד את ה' ואפשר למרוד בה', מרי – או עבודה או מרי. איך מסכמים את הנושא הזה במלה אחת? בחירה. גם נושא גדול מאד, שאנחנו מדברים עליו הרבה זמן, בשיעורים מאז פסח. היות שיש לאדם בחירה חפשית, הוא יכול לבחור לעבוד את ה' או למרוד בה', אחד מהשנים. אי אפשר לדבר על עבודה ומרי אם לא אמרת שה' באמת נתן לנו מצוות. לכן קודם יש מצוות, ועכשיו תבחר מה אתה רוצה – אתה רוצה להיות עבד של המלך שנותן את המצוות או שאתה רוצה למרוד במלך שנותן את המצוות. זה המאמר הרביעי, מאמר של בחירה – בחירה חפשית.

המאמר החמישי – עשר רמות של אנשים

המאמר החמישי – "בזכויות וחובות". הכוונה כאן היא רמות שונות של אנשים – צדיק, רשע וכו'. מהמאמר החמישי יהיה הפרצוף השלישי שלנו.

ספר התניא – התורה שבכתב של החסידות, של רבי ישראל בעל שם טוב, גלגול הרס"ג – מתחיל מהשער החמישי. הוא התלבט איך להתחיל את התניא, משער היחוד והאמונה או מהחלק הראשון, אבל אחרי שהוא הכריע שמתחילים מהחלק הראשון – הוא מתחיל בכך שהוא מדרג אנשים, או שאתה צדיק או שאתה רשע. צריך להבין מה פירוש – בצדיק יש שני סוגים וברשע יש שני סוגים – ויש אחד באמצע, בינוני. לכל הספר הוא קורא על שם הבינוני – לכל הספר הוא קורא על שם הנושא של המאמר החמישי של הרס"ג.

מה הפלא כאן? אצל אדמו"ר הזקן יש חמשה דרגים של בני אדם, אבל אצל הרס"ג יש עשרה. כשאדמו"ר הזקן מדבר על חמשה הוא צמוד למינוח של חז"ל – צדיק גמור (צדיק וטוב לו), צדיק שאינו גמור (צדיק ורע לו), בינוני, רשע שאינו גמור (רשע וטוב לו), רשע גמור (רשע ורע לו). הרס"ג אומר שיש עשרה סוגי בני אדם – שנים מהם צדיק ורשע, אבל יש עוד שמונה – ולוקח אותם מלשון המקרא. כמובן, לכל אחד יש איזה מאמר חז"ל לאסמכתא, אבל לא שיש מדרש כללי על עשרה סוגים של בני אדם – חידוש שלו, חידוש מופלא כאשר קוראים זאת כאן. אלה לא החמשה של אדמו"ר הזקן בתחלת התניא, שיש בחז"ל, אלא עשרה סוגים – זה יהיה הפרצוף האחרון. קודם נעשה את הפרצוף של כל מבנה הספר.

למאמר החמישי הוא קורא "זכויות וחובות", אבל הנושא שלו הוא עשרת הטיפוסים. כבר נאמר שבצדיק ורשע שלו הוא מאריך להסביר בדיוק ההיפך ממה שכתוב בתניא – שהכל יחסי, שצדיק הוא רוב זכויות. מה שהתניא בא לשלול, שלא מדובר בצדיק בדין ורשע בדין אלא צדיק בעצם ורשע בעצם, אומר הרס"ג בפירוש שהצדיק שלי אינו צדיק בעצם. לצדיק בעצם קוראים שלם לפי התרגום – הצדיק גמור של התניא לא נקרא אצל הרס"ג צדיק אלא שלם. מה שקוראים צדיק הוא צדיק של חז"ל בדרך כלל, מי שיש לו רוב זכויות, שבתניא הוא אומר שהוא רק צדיק בשם המושאל. זה המאמר החמישי.

מאמרים ששי עד תשיעי – הנפש ויעודי העתיד

המאמר הששי – "בנפש ובענין המות ומה שאחריו". כל תורת הנפש – מהי הנפש של האדם ומהם החיים והמות ומה קורה אחרי המות, השארות הנפש – היא נושא המאמר הששי. זה מובן.

המאמר השביעי ("כל השביעין חביבין") – "תחית המתים". בתרגום של הרב קאפח (אבן תיבון הוא התרגום המסורתי, ויש הרבה שוני מהתרגום החדש של הרב קאפח) הוא מוסיף – כנראה כך כתוב – ושם השער הוא "תחית המתים בעולם הזה". החידוש כאן ששם את תחית המתים לפני משיח – חידוש עצום. המאמר השביעי הוא "תחית המתים [בעולם הזה]".

אחריו, המאמר השמיני, הוא "גאולת בני ישראל" – משיח. השביעי הוא תחית המתים והשמיני הוא משיח וגאולה.

המאמר התשיעי – "גמול ועונש", עוסק בעולם הבא. עולם הבא לא שייך לששי, "מה שאחרי המות", שעוסק בעצם הנושא של השארות הנפש. העולם הבא, שאחרי משיח ואחרי תחית המתים, הוא הגמול. בקבלה קוראים לכך האלף השביעי, ועד נ אלפי יובלות, והוא השער התשיעי אצלו.

המאמר העשירי – ספר מוסר

השער האחרון, "העשירי יהיה קדש להוי'" – "במה הוא הטוב לאדם שיעשהו בעולם הזה". כאן הוא עובר פאזה לגמרי. אמרנו קודם שהוא הראשון לעשות הרבה דברים. על השער העשירי כתוב שהוא ספר מוסר – כאן הוא הראשון לכתוב ספר מוסר. אחרי שהוא גומר לכתוב את כל העיקרים – שראינו שבנוי פשוט להפליא, הרבה יותר מהמורה נבוכים ומכל ספר חקירה אחר, בזרימה פשוטה ומכסה את כל הנושאים בסדר מופתי – הוא חוזר אחורה, מהעולם הבא לעולם הזה. אומר שאחרון חביב, "העשירי יהיה קדש להוי'", הוא 'נו, איך תהיה אחרי כל זה בן אדם?!'. אחרי הכל, העשירי הופך להיות ספר מוסר. שוב, אומרים שהשרש של כל ספרי המוסר בעם ישראל הוא השער העשירי של אמונות ודעות. גם זה משהו מופלא לכבוד רבינו של יסוד שביסוד.

מלחמת הרס"ג בפילוספים (והשפעתו על הרמב"ם) – חידוש העולם

אמרנו שהחדוש הראשון של הרס"ג בספר האמונות והדעות הוא ששם את חידוש העולם לפני אחדות ה'. היו לרס"ג שתי מלחמות גדולות – הוא "בעל מלחמות". מלחמה אחת כנגד אריסטו והפילוסופים היוונים, שלא האמינו בחידוש העולם, לכן היסוד אצלו הוא לשלול אותם, להפריך אותם, ולקבוע ברור שבעם ישראל ותורת ישראל יסוד היסודות הוא חידוש העולם. במי עוד הוא נלחם, את עיקר המלחמה שלו? נגד הקראים. על כך הרמב"ם אומר שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל – הם היו עיקר האצולה, והרמב"ם אומר שבלעדיו מי יודע מה היה קורה. [הוא נלחם גם נגד הנצרות.] כן, אבל הוא היה בעיקר בארצות ערב, והמלחמה העיקרית היתה בקראים – אחד הספרים שלו הם נגד ענן, גדול הקראים. הקראים הכירו בכך שהוא הסכנה הכי גדולה להם – הם כתבו ספרי ספרים נגדו.

מי זוכר איך הרמב"ם מתייחס לחידוש העולם? הרמב"ם אומר שאני בעצמי, לפי השכל שלי, לא מאה אחוז בטוח. אם היו יכולים להוכיח לי כמו אריסטו – הרי הוא קצת 'חסיד' שלו – הייתי הולך על זה, הייתי מעקם את התורה שתתאים לזה. אבל היות שהוא לא מוכיח לי מאה אחוז אני הולך על חז"ל – חז"ל אמרו שהעולם מחודש, אז בסדר. אפשר לומר שמי שהכריע כך אצל רמב"ם הוא הרס"ג, איני יודע אם מישהו שיער זאת. אצל הרס"ג אין כזו בעיה – כל היסוד הוא שהעולם מחודש, בלי צל של ספק כפי שיש כאילו אצל הרמב"ם, כאשר קוראים אותו. אפשר לומר שאצל הרמב"ם גופא, שהספר הזה היה מונח על שולחנו, מי שהכריע שהעולם מחודש הוא הרס"ג. אם נאמר כך, זו עוד זכות עצומה של הרס"ג. שוב, הרמב"ם קצת שקול לגבי הנושא הזה, ובא רבינו סעדיה גאון ופוסק כאן – הוא פוסק בצורה הכי פשוטה, וכיסוד היסודות, הדבר הראשון, שהעולם מחודש.

חכמה וכתר (י וקוש"י): מחידוש העולם לאחדות ה'

אחרי שעברנו כל על הנושאים של עשרת מאמרי הספר, איך הם לפי סדר הספירות? צריך להיות פרצוף מאד פשוט לפי הסדר, שאמרנו שהמאמרים הנם מסודרים למופת. בדרך כלל הייתי מתחיל מהכתר, אבל כאן הוא מתחיל מכך שהמציאות מחודשת. אחרי שיש לך עולם מחודש אתה שואל מי חדש אותו ומה הענין שלו – אולי יש שנים, או כמה – ומבין שיש ה' והוא אחד, "אחד יחיד ומיוחד" ו"אין עוד מלבדו". אמרנו שכל הענין של הרס"ג הוא לחדש, התחדשות – חידוש ממדים חדשים בתורה. מהו חידוש? חכמה[יג].

נאמר עוד משהו: מה כתוב בחסידות על ההבדל בין אברהם אבינו למשה רבינו? למדנו לאחרונה בבקר, מי שבא לכאן בבקר ללמוד חסידות לפני התפלה. על פי פשט אברהם אבינו מצא את ה' מתוך העולם, יש לו עולם לפניו והוא חוקר ומתבונן מי ברא אותו, מי בעל הבירה – זו מציאת ה' מלמטה למעלה, מתוך המציאות. בתחלה העולמות-המציאות בפשיטות והאלקות בהתחדשות ודוקא על ידי המחקר שלו הוא משיג שבעצם העולמות בהתחדשות כו'. אבל יש נשמות גבוהות, כמו משה רבינו – ולפעמים כתוב שזה ממש ההבדל וההיפוך בין אברהם אבינו למשה רבינו – שאצלם לכתחילה אלקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות. הנתון הראשון הוא ה', וכעת אתה חוקר לגבי המציאות – קיימת או לא קיימת. אם היא קיימת היא ודאי מחודשת, אין ספק, אבל יש שאלה עוד לפני שמחודשת – האם בכלל קיימת. אם יש עולם אפשר לחקור אם הוא מחודש או קדמון, אבל אם איני בטוח שיש עולם – אולי הכל חלום – אז צריך לחקור קודם עליו אם הוא בכלל נמצא במציאות. זה אלקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות – גילוי מלמעלה למטה.

רואים שאצל רס"ג כמו אצל אברהם אבינו – קודם העולם הוא במציאות, רק שמכריח שהוא מחודש, ש"עולמות בהתחדשות". מהחקירה בעולמות, שהוא מגיע לכך ופוסק שעולמות בהתחדשות, הוא מגיע לאלקות בפשיטות. במאמר השני כבר הבורא, "המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית", הוא אחד.

התחדשות היא בחכמה. במאמר השני הוא מגיע למשהו יותר גבוה. איך קוראים לזה בחסידות, שמעולמות בהתחדשות הוא מגיע לאלקות בפשיטות? זה סוד ה-י של שם הוי' וקוצו של י. מה-י עולים לקוש"י, שהוא בעצם חלק מה-י. כתוב שקוצו של י הוא כמו אצבע שמצביעה – על מי היא מצביעה? על הבורא יתברך. ה-י הוא "עולמות בהתחדשות" והיא מצביעה על "אלקות בפשיטות" שהיא כבר כתר-עליון. אלה שני המאמרים הראשונים של הספר אמונות ודעות.

התכללות הכתר בחכמה (קוצו של י ב-י) רמוזה במלה חכמה עצמה – ה-כ של חכמה (האות השניה, לאחר ה-ח של חכמה, עצם החכמה, עצם החדוש) היא ר"ת כתר (חכמה היא ר"ת של ארבע מתוך עשר הספירות – חכמה כתר מלכות הוד[יד]), כמבואר בספה"ק.

בינה: חבור הבורא והנבראים – בנין הכלים-המצוות

הדבר השלישי הוא שיש מצוות – שהאלקים הוא מלך שמתקשר אתנו על ידי מתן מצוות. יש לנו חכמה וכתר יחד, ואחר כך הוא אומר כאן שיש קשר, זרימה בין האלקים לאדם – זה כנגד הבינה. למה? קודם כל, כתוב ששרש המלה בינה הוא בין – כל מעבר בין דבר לדבר, או כדי להבדיל או כדי לחבר, שייך לבינה. כתוב שבינה היא המח הבינוני – כך כותב האבן עזרא על פי פשט – מח שמחבר בין שנים (בין מח הפנים, חכמה, למח האחור, דעת).

עוד יותר, בינה היא אמא בקבלה. מה קורה בתוך הרחם? הזרע מתפתח. יש תריג מצוות – רמח איברים ו-שסה גידים – התפתחות של עובר. אנחנו אוהבים את המלה פרצוף. איפה הפרצוף נעשה? בתוך הרחם. לכן רחם גם אותיות רמחרמח איברי העובר, שם הוא מתפתח. בחכמה יש רק גילוי קולות וברקים, מתן תורה בהר סיני. לכל היותר יש שם עשרת הדברות – ראשית וכללות גילוי התקשורת בין ה' לאדם. אבל מושג המצוות בכלל – כל המצוות הן מעשיות – הוא כלים. בחכמה יש רק אורות, לא כלים – "איהו וחיוהי חד בהון", חיוהי היינו אורות שמצד חכמה. אבל "איהו וגרמוהי חד בהון" – כלים – הם בבינה. כלים הם כבר מצוות מעשיות ("עשיה לעילא" – ב-ה עילאה שבשם, בינה) – דברים מסוימים, צריך לעשות כך וכך, צריך כל בקר לקום ולהניח תפלין. זה לא בחכמה אלא ההתפתחות של אמא (שעל כן עיקר התפלין הן תפלין של רש"י, מוחין דאמא). לכן המאמר השלישי כאן, מאמר המצות המעשיות, הוא כנגד ספירת הבינה.

דעת: בחירה חפשית

המאמר הרביעי דן בנושא הבחירה, שכל אחד ואחד יכול להחליט ולבחור לעבוד את ה' או להמרות את פי המלך העליון ח"ו. בחירה בכל מקום היא דעת. אם כן, ככה אני מבין את הסדר פה לפי הספירות, שקודם כל יש חכמה-חידוש; אחר כך ה' אחד, קוצו של י, כתר; אחר כך מצוות מעשיות מאת הבורא יתברך במבנה מגובש, בינה; אחר כך בחירת האדם, אם רוצה ובוחר לקיים את המצוות או לא, דעת.

רמז נאה: חדוש (חכמה) הוי' אחד (כתר) מצות (בינה) בחירה (דעת) = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[טו]. עד כאן מוחין כחב"ד.

חסד וגבורה: טיפוסים טובים ורעים

אחר כך הוא מגיע למאמר החמישי, שהוא סוגים שונים של בני אדם – להבין את המהות של כל הסוגים, שיש כך וכך חיוביים וכך וכך שליליים. הכל סוגים של צדיק ורשע, אבל יש לו מונחים מיוחדים שתיכף נראה. על כל הסוגים של צדיק ורשע, ההגדרות שלהם – נאמר שכל החיוביים שלו הם חסד וכל השליליים שלו הם גבורה.

נראה משהו מענין, שאין אצלו זוגות שוים – שלילי כנגד כל חיובי – אלא ארבעה טובים וששה רעים. המאמר החמישי הוא סוגים שונים של אנשים טובים וסוגים שונים של אנשים רעים – סה"כ עשרה, אבל לא מתחלק חמשה-חמשה אלא ארבעה טובים וששה רעים. נשים את כל הטובים בחסד ואת כל הרעים בגבורה.

תפארת: תורת הנפש

המאמר הששי הוא במהות הנפש והשארות הנפש – מהם חיים, מהו מות ומהי נצחיות הנפש. בקיצור – תורת הנפש. את כל תורת הנפש נשים בתפארת – שם יעקב, שכולל את כל נשמות עם ישראל. בתפארת יש שליש עליון, השליש המכוסה ביסוד אמא, ששם סוד "עץ החיים", היינו השארות הנפש ונצחיות הנפש ("ואכל וחי לעולם"). בשני השלישים התחתונים המגולים של התפארת יש את סוד "עץ הדעת טוב ורע", שם קיים "ביום אכלך ממנו מות תמות", ושם כללות מדות נפש האדם (התפארת היא עמוד התורה – "תורת האדם", תורת הנפש).

נצח והוד: תחית המתים וגאולת ישראל

השביעי והשמיני הם זוג – תחית המתים בעולם הזה וגאולה לעם ישראל, משיח. תחית המתים כתוב בהרבה מקומות שהיא נצח – תחית המתים היא גם חיים נצחיים (בעולם הזה דווקא, לא כמו השארות הנפש ונצחיות הנפש לאחר המות הנ"ל בספירת התפארת). ביאת המשיח כאן היא תיקון ההוד. יש גלות וגאולה. כתוב שגלות היא "הודי נהפך עלי למשחית", "כל היום דוה" (הוד הפוך), והגאולה היא להפוך חזרה, שיהיה "הוד והדר" ("הוד מלכות" מלך המשיח ו"ברב עם הדרת מלך"). לכן הגאולה מתחילה בשיבה לארץ, שיבת ציון, שהיא תיקון מדת ההוד.

יסוד: גמול ועונש בעולם הבא

אחר כך, גמול ועונש בעולם הבא, יהיה כאן היסוד – ה"צדיק יסוד עולם". היסוד הוא מה שיהיה עד סוף נ' אלפי יובלות. "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר 'ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר'". "כל [ישראל וכו']" רומז לספירת היסוד כנודע (בסוד "כי כל בשמים ובארץ" – "דאחיד בשמיא וארעא"). "ועמך כולם צדיקים" היינו הנקודה של "צדיק יסוד עולם" שבכל יהודי. היסוד יורש את הארץ (המלכות) והוא נצר מטע ידי ה' (כל הלשונות רומזים ליסוד כידוע ליודעי ח"ן). בסוף נאמר "להתפאר" בסוד "גופא ובריתא חשבינן חד", ודוק.

ורמז: על הגמול שלעתיד לבוא נאמר "יש שכר לפעולתך", השכר הוא בחינת "יש", וכמו שנאמר "להנחיל אוהבי יש" (שי עולמות לכל צדיק וצדיק) – באלף-בית אלב"ם (שבו נברא העולם – "כלם בחכמה עשית" = 'כלם באלב"ם עשית' כידוע מבעל המגלה עמוקות) אותיות י"ש (שכר) היינו פרצוף היסוד, הצדיק יסוד עולם.

מלכות: ספר המוסר

אחרון חביב, "העשירי יהיה קדש להוי'", הוא מסיים עם ספר המוסר הראשון בעם ישראל – מה עושים עכשיו, איך צריך להיות בן אדם עכשיו, "במה הוא הטוב לאדם שיעשהו בעולם הזה". זו המלכות, דרך ארץ, שבעצם "קדמה לתורה". דווקא לדרך ארץ הוא מגיע בסוף, שהיא המלכות.

סיכום

נסכם את עשרת המאמרות של ספרו של הרס"ג, האמונות והדעות:

כתר

שהבורא אחד

חכמה

שהעולם וכל אשר בו מחודש

בינה

שיש לו צווי ואזהרה

דעת

בעבודה והמרי

חסד-גבורה

זכויות וחובות

תפארת

בנפש ובענין המות ומה שאחריו

נצח

תחית המתים (בעולם הזה)

הוד

גאולת בני ישראל

יסוד

גמול ועונש

מלכות

במה הוא הטוב לאדם שיעשהו בעולם הזה

ג. עשרה טיפוסים (אמונות ודעות מאמר חמישי)

חמשה זוגות של טיפוסים

כעת נעבור, אחרון חביב, למאמר החמישי: בתרגומים של אבן תיבון ושל הרב קאפח יש מלים אחרות, אבל כמובן הרעיון הוא אותו רעיון. הוא אומר שמדרגות בני אדם בשער הזכויות והחובות עשר מעלות – יש עשרה סוגי בני אדם. הם הולכים בזוגות, אבל באחד הזוגות שניהם רעים. נאמר במלים של אבן תיבון:

  • צדיק ורשע
  • עובד וממרה
  • שלם ומקצר
  • חוטא ומזיד
  • שב וכופר

אם כן, יש פה פנינה שצריך להתבונן בה.

צדיק ורשע – רוב זכויות ורוב חובות

נדבר רגע על צדיק ורשע: לא מדובר על צדיק ורשע של תניא. אמרנו שאצל הרס"ג (כמו אצל חז"ל ברוב המקומות) צדיק ורשע היינו רוב זכויות ורוב חובות, מה שכתוב בתניא שהוא רק צדיק ורשע בשם המושאל – כך הוא מגדיר כאן בפירוש.

עובד וממרה – מהדר במצוה אחת או מזלזל בעבירה אחת

הזוג השני הוא עובד וממרה. קודם דברנו על עבודה ומרי – מתאים לכך. הרב קאפח מתרגם נשמע ומורד – נשמע למצוות ומורד בהן.

בעובד הכוונה, לפי הגדרתו של הרס"ג, מישהו שמצטיין במצוה אחת, בה הוא מאד מחמיר ומהדר. הוא נותן כמה דוגמאות, ואחת מהן היא מישהו שמהדר מאד בכיבוד הורים – בשביל כיבוד הורים הוא יעשה הכל, יוציא הכל. איך קוראים לזה בזהר? "אבוך במאי הוי זהיר טפי" (יש לדרוש שה"זהיר טפי" של הבן שנשאל "אבוך וכו'" הוא בענין זה גופא ד"אבוך" דהיינו כיבוד הורים) – הוא לא משתמש בביטוי, אבל כך הוא מגדיר, שמגיעה לו מדרגה בפני עצמו, אדם שיש לו מצוה אחת שאת כל החיים הוא מקדיש לה. רוב הדוגמאות שהוא נותן, כמו כיבוד הורים, הן דוגמאות של חסד. יש רק דוגמה אחת שאינה בפירוש חסד – אחד שמקפיד להתפלל במנין. כשרות לא מענינת אותו כל כך, שום דבר לא מענין אותו כל כך, אבל להקפיד להתפלל במנין – הוא חייב להגיע למנין שלש פעמים ביום. אחד כזה הוא מתרגם 'עובד' והרב קאפח מתרגם אותו 'נשמע' – ראוי לדעת בערבית מה המלה המקורית שלו.

מה ההיפך של העובד הזה, שאבן תיבון קורא לו ממרה והרב קאפח קורא לו מורד? שיש מצוה אחת שבפירוש הוא לא עושה. כמו שלעובד יש מצוה אחת שהוא מהדר בה בכל הכח, מקדיש לה את כל חייו, ויתכן מאד שאותה מצוה תציל אותו מדינה של גיהנם.

כתוב שבדור הזה יש יהודים שלא עושים שום מצוה, חפשיים לגמרי, אבל מצוה אחת כמו צדקה הם אוהבים מאד ומקיימים בהידור רב והיא תציל אותם. הוא אומר שהגדר הזה קובע ברכה לעצמו – אחד שיש לו מצוה אחת אליה הוא מסור בכל נפשו ומאודו. ב"באתי לגני" ובהרבה מאמרי חסידות כתוב שאחד ששוקל מצוות – שיש לו מצוה שמקיים ואוהב ובשאר המצוות מזלזל – הוא שוטה ורשע לגמרי. כאן אדרבא, יש גדר של אחד שיש לו משהו אחד בתורה שהוא מאד מסור לו, עד הסוף. יש לעומת זה אחד שהוא ממרה – יש דבר אחד שהוא בשום פנים ואופן לא עושה, לא מוכן לעשות. היום יש הרבה דוגמאות, אחד שמוכן להיות יהודי ולעשות מצוה – אבל המצוה הזו בשום פנים ואופן לא שייך, זה ממרה. עד כאן הזוג השני.

שלם ומקצר – צדיק גמור ומזלזל במצוות

כמו שאמרנו קודם, השלם כאן הוא הכי טוב מכולם, הצדיק הגמור של חז"ל, כפי שהוא כותב בפירוש. ובן הזוג של השלם הוא שאינו שלם – הרב קאפח מתרגם שלם ואינו-שלם, אבל זה לא כל כך יפה לשונית לתרגם כך אז אבן תיבון מתרגם שלם ומקצר. הוא מסביר שמקצר אינו מקפיד על כל המצוות, קצת מזלזל במצוות.

צריך לבדוק איך הרס"ג מתרגם את הפסוק (שהוא כלל גדול בתורה) "תמים תהיה עם הוי' אלהיך" – אם הוא מתרגם כמו תרגום אונקלוס אז התרגום שלו הוא שלם, שיותר מצדיק. שוב, השלם הוא מושלם לגמרי, מקיים כל המצוות בשלמותן – לא רוב זכויות אלא מאה אחוז זכויות. הוא לא נכנס למניעים הלא מודעים, כמו בתניא ובחסידות, אלא מדבר בפשט – צדיק גמור הוא מאה אחוז בסדר. אחד שלא שלם, קצת מזלזל, הוא המקצר.

חוטא ומזיד – עובר עבירות קלות ועובר עבירות חמורות

חוטא ומזיד הם הזוג ששניהם רעים, כפי שאמרנו. בחז"ל "חוטא" הוא בשוגג ובן זוגו "מזיד", זה הקונטרסט הפשוט שיש בזוג הזה. הרב קאפח מתרגם חוטא ופושע, וממילא אין זה בדיוק הזוג של שוגג ומזיד. אכן, הרס"ג מפרש את הזוג הזה על דרך נושא שמבואר בחסידות – הקשור לטעות בסיסי שאדם עלול לטעות, כמבואר ב"באתי לגני" – חלוקה בין עבירות קלות לעבירות חמורות. חוטא ופושע אינם אם כן (רק) שוגג ומזיד, אלא שחוטא מזלזל בעבירה שאין בה כרת בעוד שמפחד מעבירה שיש בה כרת, ואילו פושע הוא אחד שגם כרת לא מפריע לו.

שב וכופר – מי שמקבל את ההזמנה לשוב ומי שמסרב לה

הזוג ה"אחרון חביב" הוא הכי נחמד, כי הכי שייך לדור שלנו: הרב קאפח מתרגם בעל תשובה, ואבן תיבון נותן לזה מלה אחת, "שב", כמו שמחפשים לפעמים (ומה טוב שיש לה רק שתי אותיות). לעומתו יש מי שממאן לעשות תשובה, שהוא כופר. אם כן ב'מדינת הכופרים' – או שאתה כופר או שאתה בעל תשובה, "את זה לעמת זה עשה האלהים". לפי זה גדר הכפירה הוא סירוב לחזור, סירוב לשוב – זה מקור כל הכפירות. כופר הוא אחד שמן השמים נותנים לו הזדמנות, מזמינים אותו, והוא לא מוכן לקבל את ההזמנה.

פרצוף הטיפוסים – חלוקת כתר-חסד וגבורה-מלכות

צריך כמובן ללמוד בפנים ולעומק – הרבה חומר יש כאן. הדבר הראשון להתייחס אליו הוא שכל אחד הוא סוג בפני עצמו – זה חידוש מופלא. אחרי שלמדתי כל כך הרבה שנים תניא, ואני רק מכיר חמשה סוגים של אנשים, פתאום יש פה עשרה – דברים שהייתי חושב שכלולים בתוך הצדיק ורשע קובעים כאן ברכה לעצמם, כל אחד ענין בפני עצמו. אם כן, אחרון חביב נעשה גם מזה פרצוף:

אמרנו שיש פה טובים ורעים – ארבעה טובים וששה רעים. נשים את הטובים למעלה ואת הרעים למטה. הרי רע הוא מלשון מלרע (מלמטה). אם נלך לפי הסדר הרגיל של הספירות, "עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה", ארבעת הראשונים הם כתר-חכמה-בינה-חסד[טז]. יש הרבה פעמים חלוקה כזו של הספירות, מכתר עד חסד ואחר כך מגבורה (מדת הדין) עד מלכות (שבנינה מן הגבורות). הדוגמה העיקרית לכך בקבלה היא ב"פתח אליהו". מדין עד מלכות היינו דינים, בסוף פתח אליהו, ואילו מכתר עד חסד אלה חסדים. יש פה ארבעה טובים, מכתר עד חסד, וששה רעים, מדין-גבורה עד מלכות. ואכן יש כזו חלוקה חשובה בקבלה.

כתר-חכמה-בינה-חסד: שלם-צדיק-שב-עובד

איך נסדר? אמרנו, כפי שהוא כותב, שהצדיק הגמור הוא השלם – נשים אותו בכתר (בכתר מאירים שע נהורין בגימטריא שלם, וכן הכתר נקרא "כליל" שכולל את הכל בשלמות).

אחר כך סתם צדיק, שאינו שלם, פחות משלם, נשים בחכמה. בכל ספרי החסידות אחד ההסברים העיקריים של חכמה ובינה – "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – הוא עבודת הצדיקים ועבודת בעלי תשובה. הצדיק בחכמה ובעל תשובה בבינה. איך יודעים שבעל תשובה בבינה? "ולבבו יבין ושב"[יז]. שם כתובה המלה "שב", אבל היא כפועל. שוב, הצדיק הוא חכמה והשב – שלא היה צדיק מעיקרא אלא רשע, וכעת הוא שב[יח] – הוא בינה.

הרביעי, האחרון שהוא טוב, הוא מה שהוא קורא 'עובד' או 'נשמע' – אחד שזהיר מאד במצוה מסוימת. הגדר הזה הוא חידוש. את אותו אחד, האחרון בין הטובים, נשים בחסד. למה? כי בדרך כלל המצוה שאנשים בוחרים להצטיין בה, להיות זהיר בה, היא מצוה של חסד – כמו שהוא עצמו כותב. הוא לא מהדר בשום דבר, אבל בצדקה הוא גדול – גדול הדור בצדקה, "חד בדרא". או שהוא "חד בדרא" בכבוד הורים. אברהם אבינו עצמו הוא "חד בדרא" בהכנסת אורחים – חסד. ה"זהיר טפי" שלו ראוי להיות בחסד. ראוי שה"זהיר טפי" של כל אחד יהיה בחסד (בפרט בעקבתא דעקבתא דמשיחא, כידוע מאדמו"ר הזקן).

נצח והוד: חוטא ופושע

כעת נחזור ונדבר על ההיפך. נתחיל מהזוג ששניהם רעים, החוטא והפושע. אמרנו שיש את פירוש חז"ל, שחוטא הוא שוגג ופושע הוא מזיד, לכן כאן מתרגם אבן תיבון מזיד, ויש את הפירוש שרס"ג אומר – שחוטא עובר על לאוין שאין בהם כרת ואילו פושע עובר גם על לאוין שיש בהם כרת, לא אכפת לו. זה ודאי זוג, שאיפה מתאים לו להיות? זוג קרוב, "תרין פלגי גופא" – נצח והוד. צריך לומר שהחוטא הוא נצח, יותר טוב יחסית, והפושע – שגם עובר על כרת – הוא ממש "הודי נהפך עלי למשחית".

יסוד: רשע (ותיקונו על ידי הצדיק)

אם הצדיק הוא בחכמה, איפה הרשע? איפה סתם רשע מתאים להיות בספירות התחתונות? כתוב בזהר הרבה פעמים שהמלה רשע סתם היא פגם הברית – ההיפך של יסוד שביסוד. רשע סתם הוא בספירת היסוד. גם צדיק סתם הוא בספירת היסוד, אבל אם רוצים לעשות פרצוף אי אפשר לשים את שניהם באותה ספירה. את הצדיק שמנו בחכמה, ואת הרשע – החבר שלו, הלעו"ז שלו – נשים ביסוד.

כתוב ש"יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א". צריך לומר שבכל זוג כאן שאחד טוב ואחד רע, הצדיק (הטוב) צריך לתקן את הרשע (הרע). איך הוא מתקן אותו? בכך ש"יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א" – שהבטול של אבא ארוך ויכול לתקן גם את הרשע שפוגם בברית. הם זוג בספר, אבל כדי לבנות פרצוף הגיוני ומתקבל על הדעת צריך להרחיק ביניהם כאן.

חסד וגבורה: עובד וממרה

יש אחד שהוא נשמע ואחד שהוא מורד, לא "זהיר טפי". עוד דבר שהוא אומר, שהזוג של עובד-ממרה, נשמע-מורד, הוא לגבי מצוות עשה. אין "זהיר טפי" לגבי מצוות לא-תעשה. יתכן שאחד מאד מקפיד על כשרות, לא לאכול מאכלות אסורות, אבל "זהיר טפי" אומרים על מצות עשה, משהו טוב – כבר אומר שקשור לחסד. ההיפך, מורד, גם שמזלזל בפירוש במצות עשה – הכל אני מוכן לעשות, חוץ מזה. הם זוג שלמעלה מהזוג של חוטא-פושע. חוטא-פושע שניהם במצות לא-תעשה, ואילו עובד-ממרה שניהם במצות עשה. אם את הזוג של חוטא-פושע שמנו בנצח והוד, את הזוג של נשמע-מורד נשים בחסד-גבורה (את נשמע כבר שמנו בחסד). גבורה היינו שמוכן לעשות הכל, חוץ מהמצוה הזו – בדווקא, להכעיס.

מלכות: כופר (ותיקונו על ידי השב)

מי החבר של השב? הכופר. בעלי תשובה ישתלטו על המדינה. מי יכול לתקן את הכופר? לפי החידוש כאן רק בעל תשובה, בן הזוג שלנו. הסברנו שהכופר כאן הוא אחד שלא מוכן לעשות תשובה, אבל בסוף בעל התשובה יבוא וישפיע עליו שכן יעשה תשובה – "לא ידח ממנו נדח", גם הכופר יעשה תשובה. בזכות מי? לא בזכות הצדיק אלא בזכות בעל התשובה.

הצדיק בחכמה והוא מתפשט עד הרשע ביסוד. אם השב בבינה, צריך להגיע לכופר לתקן אותו, אז איפה הכופר נמצא? במדינת הכופרים – פשוט, הכופר הוא במלכות. מה הקשר? "הא בהא תליא" – ה עילאה ו-ה תתאה, אמא עילאה ואמא תתאה. כתוב בפירוש שהיחס בין חכמה ליסוד הוא היחס בין בינה למלכות. כמו שצדיק-רשע שמנו בחכמה-יסוד, כך השב-כופר הם בבינה-מלכות. בינה שייכת גם לספירת העמר, "תספרו חמשים יום", חג שבועות – הבינה צריכה להתפשט עד למלכות. במיוחד שער הנון, כשכולם יבואו לבית כנסת בחג השבועות לשמוע את עשרת הדברות כמו שהרבי רוצה, בעל התשובה יגיע להשפיע על הכופר.

תפארת: מקצר (ותיקונו על ידי השלם)

נשאר לנו המקצר, שהרב קאפח מתרגם אותו לא-שלם – החבר של השלם. באמת רצו לומר קודם שהוא לא כל כך גרוע – כולם שלמים?! הכתר נקרא כליל (כנ"ל), כי כולל הכל. איזו עוד ספירה כוללת הכל? תפארת, "כליל תפארת". לכן ב-ה התחתונות התפארת היא כמו הכתר. אם השלם האמתי הוא בכתר, מי שמקצר – ראוי להיות שלם אבל אינו שלם – הוא תפארת (עיקר פרצוף זעיר אנפין, זעיר לשון קצר, מקצר). כמו בחכמה ובבינה ביחס ליסוד ולמלכות, הכתר-השלם צריך לתקן את התפארת-המקצר.

סיכום

כאן עיקר הווארט שמדין, מגבורה ולמטה, הם השליליים כאן. הווארט שיוצא מסוף פתח אליהו אומר לי שצריך להיות חב"דניק (ליתר דיוק – כח"בניק) וחסיד (מעיטרא דחסדים שבדעת). הטובים כאן הם כח"ב וחסד – אחר כך מתחיל להיות בעיה, אלא אם כן העליונים ירדו לתקן ולהשפיע על התחתונים, שזו באמת השליחות שלהם. השלם – הצדיק הגמור – צריך להגיע לתפארת לתקן אותו. החכמה צריכה להגיע ליסוד-לרשע לתקן אותו. העיקר שהבינה-השב מתקן את המלכות-הכופר. הנשמע-חסד צריך להגיע לגבורה ולתקן אותו. כנראה שאחרי כל התיקונים האלה גם החוטא והפושע נתקנים בדרך ממילא, שהם תחת החסד והגבורה.

ולסיכום:

כתר

שלם

חכמה

צדיק

בינה

שב (בעל תשובה)

חסד

עובד (נשמע)

גבורה

ממרה (מורד)

תפארת

מקצר (אינו שלם)

נצח

חוטא

הוד

מזיד (פושע)

יסוד

רשע

מלכות

כופר

כך מצטייר פרצוף עשרת הסוגים של בני אדם – צריך להיות נספח של פרק א' בספר התניא. מי שרוצה להבין זאת טוב (את פרק א' בתניא), שיראה איך הרס"ג חשב על ההגדרות האלה. לחיים לחיים.

נגנו "אלי אתה" (צ"צ).

ד. הופעות שם אלקים ומספרי השראה בספירת העמר

יום ה-אם בספירת העמר

היום הוא יום ה-אם לעומר, "היום אחד וארבעים יום"[יט]. כתוב שאותיות אם הן ראשי תיבות של כל זוגות הגואלים בעם ישראל – אהרן-משה, אסתר-מרדכי, אליהו-משיח. יש עוד הרבה זוגות של א"ם, אבל אלה שלשת הזוגות העיקריים של הגואלים – ראש-תוך-סוף. הזוג הראשון הוא משה עם אהרן. גאולת פורים – אסתר-מרדכי. גאולת משיח, עכשיו – אליהו-משיח. כנראה שכל הזוגות האלה מאירים היום, ביום ה-אם.

מה מכוונים במספר זה בקבלה? צמד שני שמות קדש – י-ה הוי' – "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים". כל הפסוק הזה שוה ביאת המשיח, תשע"ו, השנה הבאה, "ופרצת". "יה הוי'" היינו אם – יום האם. יש יום האם בתחלת השנה, יום ה-אם בשנה, י"א חשון, הילולת רחל אמנו[כ], ויש היום יום האם בספירת העמר, יסוד שביסוד.

יום ה-אם בספירה הוא היום שמסוגל לגלות את "יה הוי'" – י-ה היינו חב"ד והוי' היינו כל שם הוי', המוחין חב"ד עם כל המדות. השרש הוא י-ה, ומכח י-ה הכל מתגלה – מכחו מוחים את עמלק, שלא סובל את יחוד יה עם וה, "כי יד על כס יה". צריך להתעצם עם ה-יה, שמהם יצא כל שם הוי', וככה מוחים (על ידי מוחין דקדושה) אותו מתחת השמים, "לא תשכח", מכח המשכילים של היום הזה – הרס"ג והרמח"ל ורבי אייזיק וכל המשכילים הטובים.

יסוד שביסוד ומלכות שביסוד – "אלהים אלהינו"

לחיים לחיים. כל בני הישיבה מוזמנים מחר לשבת קדש – עושים שבת אחדות של הישיבות שלנו. כל אחד זכאי להיות בחור ישיבה. בשבת, עוד לפני שנספור את ספירת העמר, עדיין יסוד שביסוד – יש המשך.

מיסוד שביסוד נגיע למלכות שביסוד. כתוב שיסוד שביסוד הוא הארת גדלות שני דאבא במדת היסוד, ושלמות הגדלות שני דאבא היא במלכות של כל ספירה. שני הימים האלה הולכים יחד – דווקא שני הימים האלה, היסוד והמלכות בכל שבוע, הולכים יחד. השבוע היינו הכל גדלות ב' דאבא בספירת היסוד. איפה רואים זאת? ב"למנצח בנגינות" שאומרים אחרי ספירת העמר. מה כוונו הערב, המלה בתוך מט המלים (שמציירים כמנורה עם שבעה קנים)? "אלהים". מחר מכוונים "אלהינו". אין עוד כזה צמד בכל הפרק. "אלהים אלהינו" היינו יסוד שביסוד ומלכות שביסוד.

שמות "אלהים" ב"למנצח בנגינות מזמור שיר"

בכלל, כמה שמות קדש יש בפרק הזה? אין שם הוי' בפרק. יש משהו בספירת העמר שאין גילוי של שם הוי' – מחכה כנראה לשבועות (בפסוק הכותרת של עשרת הדברות גם כתוב שם אלהים – "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" – אך מיד פותח הדבר הראשון, ששמענו מפי הגבורה, "אנכי הוי' אלהיך וגו'", גילוי שם הוי' ב"ה, אור אין סוף הסובב כל עלמין, כמבואר בדא"ח). בפרק של ספירת העמר יש רק שם אלקים. חסד שבחסד, "הכל הולך אחר הפתיחה", הוא "אלהים [יחננו ויברכנו]". יש בפרק חמש פעמים "אלהים" (המתקת ה גבורות) ופעם אחת "אלהינו". בא כצמד רק פעם אחת – היום ומחר.

מתי היה שם "אלהים" הקודם? לפני יסוד שביסוד – "[יודוך עמים] אלהים" (פסוק שחוזר פעמיים) בל"ג בעומר, הוד שבהוד. פלא שהוד שבהוד – ל"ג בעומר, הילולא דרשב"י – הוא שם אלקים, והאלקים שאחר כך הוא היום, יסוד שביסוד, והאלקים הראשון הוא חסד שבחסד. מתוך חמשת שמות אלקים שלשה הם ספירה בתוך עצמה, העצם של הספירה – חסד שבחסד, הוד שבהוד ויסוד שביסוד. יש עוד שני שמות אלקים – האחרון הוא גבורה שבמלכות, בשבוע הבא, ויש לפניו ביום הששה עשר, גבורה שבתפארת. יש גבורה שבתפארת וגבורה שבמלכות – מתאים לשם אלקים, שם הגבורה – וחוץ מזה חסד שבחסד, הוד שבהוד, יסוד שביסוד. חוץ מזה יש "אלהינו" במלכות שביסוד – עטרת היסוד. היסוד שביסוד ומלכות שביסוד הם צמד מובהק, "אלהים אלהינו".

זה אחד הדברים היפים בתוך ה'מנורה' של הפרק, שמות הקדש. כל פעם שמופיע שם אלקים קשור ל"אני אמרתי אלהים אתם" – כל פעם שמתקנים את שם אלקים נעשים "אלהים אתם" – "ובני עליון כלכם". יסוד שביסוד בספירת העמר הוא יום מיוחד שאנחנו יכולים להיות אלקים (אפילו יותר משאר ימי ה"אלהים" של הספירה, שהרי יסוד שביסוד הוא יום ה-אם של העמר, ואלהים במספר סדורי = אם, וגם רו"ס אלהים הוא אם), "אני אמרתי אלהים אתם".

מהו שם אלקים השני, יום הששה-עשר לעומר? ראש חדש אייר, א' אייר. מה קרה ב-א' אייר? אנחנו חוגגים כל שנה – ההילולא של רבי מענדל'ע ויטבסקער. כל החדש מתחיל תחת הסימן שלו, הוא גם אלקים, א' אייר, ראש חדש אייר. יש חסד שבחסד, יש ראש חדש אייר, ואחר כך קופץ ל-ח"י אייר – ל"ג בעומר – וממנו להיום, יסוד שביסוד, הרס"ג וכל שאר הצדיקים של היום, ואחר כך קופץ לגבורה שבמלכות, כ"ט אייר (היום האחרון של חדש אייר). יש "אלהים" ב-א' אייר ויש בכ"ט אייר, ההתחלה והסוף של "אני הוי' רפאך", חדש הרפואה. חדש סיון כבר שייך לשם הוי' – מחדש סיון והלאה אין יותר אלקים, אך גם לא כתוב הוי' בפירוש, יש בפרק רק אלקים. כתוב בחסידות שיש מעלה באלקים אפילו לגבי שם הוי'. לחיים לחיים, שתהיינה כל כוונות הספירה וכל הכוונות של היום, יסוד שביסוד.

מספרי השראה בספירת העמר

מהו המספר 41 בחכמת החשבון? מספר השראה, מתאים לקבלת הבעל שם טוב (קבלת ה"השראה" כידוע מרבי אייזיק מהומיל, בעל ההילולא של היום – הוא זכה להתעצם עם קבלת הבעל שם טוב, קבלת ההשראה, ולפרסם אותו, ועל כן הסתלק ביסוד שביסוד, יום ה-אם לעמר, מספר ההשראה ה-ה, שאף ה הוא מספר השראה). מספר השראה הוא הסכום של שני רבועים סמוכים – 41 הוא 4 ברבוע ועוד 5 ברבוע. מספר השראה נקרא "פנים בפנים" – שמים ארבע ברבוע בתוך חמש ברבוע ומקבלים צורה יפהפיה שנקראת השראה. מה מספר ההשראה הקודם? 25 – נצח שבנצח בספירת העמר. קודם היה לנו קשר בין הוד שבהוד ליסוד שביסוד, וכעת רואים שנצח שבנצח קשור ליסוד שביסוד. המספר שלפני כן הוא 13 – יסוד שבגבורה. לפני כן 5 – הוד שבחסד. לפני כן 1 – חסד שבחסד.

כלומר, יש בספירת העמר חמשה מספרי השראה – 1, 5, 13, 25, 41. ביחד הם 85 שאף הוא מספר השראה (מספר ההשראה ה-ז)! כך אפשר להסביר את הסוד של "משה נתנבא ב'זה'" ("אספקלריא המאירה" – "זה" – היינו הגילוי של עצם ההשראה האלקית) – מספר ההשראה ה-ז הוא הוא הסכום של ה מספרי ההשראה הראשונים (תופעה זו היא יחודית, ודוק). והנה, הערך הממוצע של ה מספרי ההשראה הראשונים הוא טוב, יום ה-17, תפארת שבתפארת, הרבי המהר"ש. זה הממוצע של כל ההשראות של ספירת העמר. אם כן, מכל הכוונות קבלנו כעת חסד שבחסד, תפארת שבתפארת, נצח שבנצח, הוד שבהוד, יסוד שביסוד. צריך להשלים גבורה שבגבורה ומלכות שבמלכות (בנין המלכות מן הגבורה) – יש לנו עוד כמה ימים לשם כך.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] ראה גם התוועדות י' שבט תש"ע.

[ג] גם חנוך-מטטרון (רבו של משה רבינו) נקרא "ספרא רבא" (ראה תרגום יונתן), שיושב וכותב את זכויותיהם של ישראל. בין התנאים רבי מאיר הוא "חכם וסופר", ואיתא שהוא 'גלגול' של מטטרון. עזרא מאיר ("אין מלך בלא עם") = 529 = 23 ברבוע = תענוג וכו'. עזרא רבי מאיר = 741 = משולש לח (יט פעמים טל, הוי' אחד).

[ד] הפעם הראשונה שמופיע הביטוי "עזרא הכהן הספר" הוא בפסוק "... לעזרא הכהן הספר ספר דברי מצות הוי' וחקיו על ישראל". "עזרא הכהן הספר ספר דברי מצות הוי' וחקיו על [ישראל]" = 2051 = ישראל במספר קדמי. וביחד עם "... ישראל" = 2592, הרבוע הכפול של לו (ו בחזקת ד). "ספר דברי מצות הוי'" = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (הוי' פעמים גדול – "גדול הוי' ומהלל מאד"). "ספר דברי מצות הוי' וחקיו" = 1248 = 48 פעמים הוי'.

[ה] "במתנת חלקו" = 1036 = 28 פעמים 37. "ישמח משה במתנת חלקו" = 47 (הוי' אהיה; 13 פעמים 47, אהבה פעמים בטול = תורה) פעמים 37 (הבל).

[ו] משה משה אהרן ("מן המים משיתהו") שמואל = אמת אמת אמת, "משה אמת ותורתו אמת".

[ז] עזרא דעת יחוד (הר"ת עדי – "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים", הכח לצור וליחד שני עולמים, עולם התורה שבכתב ועולם התורה שבעל פה = יחוד יחוד יחוד) = 780, משולש 39, טל, הוי' אחד.

והנה, עזרא ובמילוי (עין זין ריש אלף) ובמילוי המילוי (עין יוד נון זין יוד נון ריש יוד שין אלף למד פא) = 2701 = "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"! השמים והארץ היינו ה"צור עולמים" הנ"ל. "את השמים ואת הארץ" ר"ת אהוה, שם הטוב שהוא שם הדעת והיחוד ("גם בלא דעת נפש לא טוב"). וביחד עם עזרא במספר קדמי = 3850 = 10 פעמים שכינה (הפירמידה של 10) = 5 פעמים 770 וכו'.

[ח] "כח דהיתרא עדיפא" = "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", המאמר של יום ראשון, מדת החסד, הלל לשון יהל אור. "בכל דוכתא כח דהיתרא עדיפא" = 1296 = לו ברבוע (חסד פעמים חי) = ו בחזקת ד.

[ט] יש 29 "שמאול" מלא ו בתנ"ך. "שמאול" = 29 פעמים 13. יש 140 "שמואל" בתנ"ך. יחד = 169 = 13 ברבוע.

[י] יש לדרוש גאוןג-און. ידוע בשם אדה"ז שאע"פ שלגבי אברהם אבינו יש מחלוקת בחז"ל באיזה גיל הכיר את בוראו (בגיל ג או בגיל מח) לגבי הבעל שם טוב לכולי עלמא בגיל ג הכיר את בוראו. והנה, הבעל שם טוב הוא גלגול של רבינו סעדיה גאון ועל כן יש לומר שגם רבינו סעדיה גאון הכיר את בוראו בגיל ג, ונשארו לו און שנים, סוד "מצאתי און לי" למעליותא ("מצאתי" = ישראל, "און לי" = מהיטבאל, יחוד מה בן, "מצאתי און לי" = אברהם יצחק יעקב; אפרים אומר זאת – אפרים ועוד "מצאתי און לי" = טוב פעמים און [הטטראדר של טוב]), "און" לשון כח ואומץ רב להנהיג את עדת ישורון.

"עדֵה נא גאון" – סעדיה.

יש הוי' (26) "גאון" בתנ"ך (ללא אות נוספת). הוי' ועוד גאון = אלהים (כלי הוי').

[יא] וכידוע שבאלף-בית אי"ק בכ"ר אותיות וס"ם הן בתפארת (סוד המשכת הקו – ו – מהעיגול הגדול – ס – שבתוך מקום ההשערה, עולם המלבוש – ם; ס ו-ם בנס היו עומדים).

[יב] עוד כמה רמזים: משה רבינו (תריג) ועוד שמואל הנביא ("תרין ריעין וכו'") = 1058, הרבוע הכפול של חיהתענוג תענוג (הכנף = חנוך, הטטראדר של 7 ["כל השביעין חביבין"], רבו של משה רבינו). והנה, פלא – עזרא הסופר הלל הזקן רב = 1058! וביחד = 2116 = 46 (לוי, אלהי) ברבוע. ראינו שברוב הפעמים כתוב "עזרא הספר" חסר ו. יש לומר ש"עזרא הספר" חסר ו שייך לחב"ד בעצם ואילו "עזרא הסופר" מלא ו שייך להמשכת המוחין למדות (סוד האות ו בכל מקום), "הסופר" מלא ו = רב סעדיה (= שמאי), התפשטות המדות (גבורה ותפארת) מהדעת, ודוק. משה רבינו שמואל הנביא עזרא הספר (חב"ד בעצם) = 1681 = 41 ברבוע, חשבון השם של כב אותיות היוצא מ-כב האותיות הראשונות של ברכת כהנים.

משה רבינו שמואל הנביא עזרא הסופר הלל הזקן רב סעדיה גאון משה בן מימון (עד הרמב"ם, "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם") = 2868 = משה שמואל עזרא הלל רב סעדיה משה יצחק ישראל משיח = כתר חכמה בינה חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות!

משה רבינו שמואל הנביא עזרא הסופר הלל הזקן רב סעדיה גאון משה בן מימון האלהי רבינו יצחק ישראל בעל שם טוב משיח = 4753 = 49 (7 ברבוע) פעמים 97, המשולש של 97 = מהיטבאל (יחוד מה בן, סוד עולם התיקון – "אדם ובהמה תושיע הוי'"). הרוס"ת = 2262 = אלדד (הוי' אחד) פעמים מידד (הוי' יחיד).

[יג] "הוי' בחכמה יסד ארץ". חכמה ועוד התחדשות = 1196 = הוי' פעמים אלהי (סוד שם עב שבחכמה, אותיות השרש של שם עב הן הוי' ואילו אותיות המילוי = אלהי כנודע). הוי' אלהי = 72 (ג"פ כד) ובה"פ = 240 (י"פ כד), יחד = 312 = חדש (יב צירופי הוי' ב"ה).

[יד] שלמה המלך, "החכם מכל אדם", זכה ל"הוד מלכות" = ז פעמים חכמה (כללות כל שבע החכמות). כאשר הכתר-עליון מתגלה מתוך החכמה אזי מתגלה ש"כתר עליון איהו כתר מלכות" (מכח "הוי' בחכמה יסד ארץ [מלכות]") ואז המלכות עולה בהוד, "איהי בהוד", לקראת הזיווג העליון שנעשה מכח מוחין דאבא, חכמה, דווקא. חכמה-כתר-מלכות-הוד = יד (דוד, אלהים במספר קטן) פעמים אלהים (על שלמה נאמר ש"וישמעו כל ישראל את המשפט אשר שפט המלך ויראו מפני המלך כי ראו כי חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט" – "ראו כי חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט" [7 תבות, 28 אותיות, מבנה מושלם ע"ד "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" שעולה 37 פעמים 73, חכמה פעמים חכמה במספר סדורי] = 2336 = 32 פעמים 73, לב נתיבות פליאות חכמה שבהן נברא העולם [הר"ת = אש = ז פעמים גדול, השאר = 2035 = הכל, 55, פעמים הבל, 37, חכמה במ"ס כנ"ל; "חכמת [אלהים]" = חי פעמים הוי' ("הוי' בחכמה גו'", "החכמה תחיה בעליה"), "חכמת אלהים בקרבו" = ג"פ רפח, הכח לברר רפח ניצוצין כו']).

[טו] וביחד עם כתר-חכמה-בינה-דעת = ב"פ "יסוד היסודות ועמוד החכמות", משולש מח (כד פעמים מט) כאשר הכנף = חן.

[טז] כתר-חכמה-בינה-חסד = 832 = ד פעמים יצחק (הערך הממוצע של כל ספירה) = ארץ ישראל (לב פעמים הוי' [פנימיות לב "אלהים" של מעשה בראשית] דהיינו כבוד פעמים הוי' ["כבוד הוי'" בכל מקום = חן; אמ"ת כתר-חכמה-בינה-חסד = י"פ חן] – "וימלא כבוד הוי' את כל הארץ"). והוא עולה אור הכתר (חכמה-בינה-חסד = אור-ה), הכל נכלל בכתר, ב"שלם". וביחד עם שלם-צדיק-שב-עובד = 1790 = משיח פנים ואחור (ה פעמים משיח).

[יז] "ולבבו יבין ושב ורפא [לו]" = תשובה. "ולבבו יבין ושב ורפא לו" = "אשת חיל [עטרת בעלה]" – בינה היא העטרה של ז"א (בעלה דמטרוניתא), כמו שנאמר "בעטרה שעטרה לו אמו וגו'", ובינה היא תשובה (בכל ספר הזהר וכו'). והיא ("אשת חיל" – "ולבבו יבין ושב ורפא לו") עולה ז פעמים "[אשת חיל עטרת] בעלה", ודוק.

[יח] תשובת הרשע היא ב"רעש גדול" = תריג (כך הוא מקיים את המצות, בלי להתבייש מפני המלעיגים), הגם ש"לא ברעש הוי'" – הוי' לא מתגלה לאדם ברעש אבל האדם, הרשע מעיקרא, שב להוי' דווקא ברעש גדול (כעבודת האופנים וחיות הקדש, עיקר מעשה מרכבה, שבו מפטירים בחג מתן תורה, כמבואר הטעם בדא"ח). בבינה יש חמשים שערים (סוד "תספרו חמשים יום") שהם חמשים רעשים של חמשים רשעים ששבים בתשובה שלמה (אברהם אבינו בקש בסדם חמשים צדיקים...).

[יט] "היום אחד וארבעים יום" = 459 = בעל שם טוב = טוב פעמים זך. יש בביטוי טוב אותיות, נמצא שהערך הממוצע של כל אות = זך (ג בחזקת ג).  וביחד עם אם = 500, "פרו ורבו" וכו'. "... שהם חמשה שבועות וששה ימים לעמר" = 2533 = טוב פעמים סעדיה! הכל = 2992 = טוב פעמים 176, 8 פעמים 22 (טובה).

[כ] 2992 הנ"ל = רחל (יד-דוד פעמים טוב) ועוד ו פעמים בעל שם טוב ("היום אחד וארבעים יום"), כנגד ו הצירופים של ג התבות "בעל שם טוב".

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com