חיפוש בתוכן האתר

ספר המאמרים תש"ה (21) - כ"ו חשון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

כ"ו חשון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

ספר המאמרים תש"ה (21)

ד"ה "זה היום תחלת מעשיך" (5)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

[לפני שחרית]

הקשר בין יסוד לדעת – שם ה-טוב

הרבי התחיל לדבר על ספירת יסוד והוא אומר שיש הבדל בין ספירת היסוד שבהשתלשלות לספירת היסוד שבעצמות, כמו שהתחלנו לקרוא אתמול:

דבדרך כלל בחינת יסוד הוא שמקשר ומחבר [הוא מסביר שיסוד הוא כח ש"מקשר ומחבר" – בדיוק אותן שתי מילים שאדמו"ר הזקן מגדיר בהם את כח הדעת בתניא פ"ג, "התקשרות והתחברות". רואים שהיסוד במדות משמש לאותו תפקיד בדיוק כמו הדעת במוחין.

הזהות בתפקוד בין הדעת ליסוד באה לידי בטוי בקבלה בכך שיש להם את אותו שם קדוש – שם ה-טוב (בהמשך הרבי מסביר את ענין הטוב, "אמרו צדיק כי טוב"), שם אהוה, כפי שהזכרנו אתמול. שם אהוה שייך לדעת בכלל, ובפרט לעטרא דחסדים של הדעת, והוא גם השם של היסוד – השם הפנימי. בדרך כלל השם של היסוד הוא שם ש-די, אבל פנימיות היסוד היא שם אהוה. על שמו של שם אהוה נקרא הבעל שם טוב – בעל שם טוב, "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו".]

וכמו שכתוב כי כל בשמים ובארץ ["כי כל" שוה יסוד, וכן "כל" הוא כינוי ליסוד, כמו שאמרנו אתמול.] דאחיד בשמיא ובארעא [זה שייך לשם אהוה, שמופיע פעם ראשונה בפסוק "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – חיבור שמים וארץ (שם ה-טוב שרמוז בר"ת, כשלפני כן באותו פסוק שם ה-טוב רמוז בגימטריא של "ברא אלהים" שעולה טוב ברבוע).

יסוד – אחיזה ואחדות

הזכרנו ש"אחיד" בארמית הוא לשון אחיזה – ד ו-ז מתחלפות. התופעה הזו מופיעה גם בפרשת שבוע – "וידו אוחזת בעקב עשו". הראשון שכתוב עליו שהוא אחוז במשהו הוא יעקב. ראשית האחיזה של יהודי – לאחוז בעקב עשו, מתוך נסיון לעכב אותו שלא יצא ראשון. כמו שכתוב בחסידות, יעקב לא הצליח לגמרי – אבל היום אפשר כבר להצליח לעכב את עשו. התרגום של "אוחזת" הוא "אחידא" – בדיוק התופעה של דו-ז מתחלפות, תופעה שמראה את הקשר בין אחיזה לאחדות.

דווקא ביעקב, בתפארת, יש את כח האחיזה – כח האחדות. הרבי יסביר שבקו האמצעי בכל המדרגות שלו הכל שוה, אין חלישות, האור לא נחלש כשהוא נמשך – הכל אחד מראש ועד סוף.], אך בסדר השתלשלות יש כמה יסודות [הרבה בחינות של יסוד] שהן בבחינת התחלקות [כל יסוד חלוק מהשני, ולא כל יסוד יכול לחבר את הכל להיות "אחידא" ממש, להיות אחד ממש. כל יסוד "מקשר ומחבר", אבל לפעול שהכל יהיה אחד ממש יכול רק היסוד שבעצמות, שכעת הרבי יקרא לו יסוד עתיק.],

המדות שבעצמות – "וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט"

הענין של יסוד שבעצמות, יסוד עתיק, נלמד מפסוק חשוב בפרקי הנחמה של ישעיהו הנביא – פרק שקוראים גם בהפטרה. זו פרשיה קטנה (ישעיה נד, ט-י): "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך. כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך הוי'". מהמילים "וברית שלומי" לומדים על יסוד העצמות, יסוד דעתיק. בהמשך הוא אומר שהתכונה הפנימית של יסוד דעתיק היא "טוב" שנמשך באותה עוצמה עד סוף כל העולמות. הוא מחלק בין הטוב של היסוד למדת החסד – שפנימיותה אהבה – שיכול להיות בה הפסק.

בכל אופן, כמו שיכול להיות יסוד של העצמות שאין בו הפסק, כך יש גם חסד עצמי שאין לו הפסק כמפורש בפסוק – "וחסדי מאתך לא ימוש, וברית שלומי לא תמוט". הפסוק משוה בין החסד של העצמות ליסוד של העצמות, בין "וחסדי מאתך לא ימוש" ל"וברית שלומי לא תמוט". חשוב שמי שאומר את שני הביטויים בפסוק הוא "אמר מרחמך הוי'" – מדת התפארת. גם החסד העצמי וגם היסוד העצמי מתגלים ונמשכים על ידי "מרחמך הוי'", על ידי הרחמים של ה'.

יש הרבה דרושים על הפסוק. הפסוק מתחיל "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה" – הרבה פעמים הרים וגבעות הם האבות ואמהות. יש סוגיא שלמה האם "זכות אבות תמה" או "זכות אבות לא תמה" – התוספות מחלקים בין "זכות אבות" שיכולה לתום ל"ברית אבות" שהיא נצחית. לפי התוספות אפשר להסביר ש"כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה" היינו זכות אבות. בהמשך הוא יסביר שהקו האמצעי הוא נצחי, בלי הפסק, מה שאין כן הקוים ימין ושמאל. אבל בפסוק כתוב "כי ההרים ימושו" – בכל החג"ת, כולל תפארת, יש בחינה של "ימושו" – לעומת זאת "וחסדי מאתך לא ימוש" (כולל את כל החג"ת). אחר כך כתוב "והגבעות תמוטינה" – ארבע האמהות, שכנגד נהי"ם (יש כמה כוונות, אבל זו הכוונה הפשוטה), אברהם-חסד ושרה-נצח, יצחק-גבורה ורבקה-הוד, יעקב-תפארת, לאה-יסוד (לאה ביסוד, כי רומזת ל-לו צדיקים שבכל דור) ורחל-מלכות (הכי פשוט) – לעומת "וברית שלומי לא תמוט" (היסוד שמכוון כנגד כל הנהי"ם). כל הגילוי של הנצחיות, "לא שניתי", הוא מ"אמר מרחמך הוי'".

יסוד עתיק – "ברית שלומי"

אבל וברית שלומי הוא בחינת יסוד דעתיק המקשר ומחבר אין סוף ב"ה בנאצלים [עתיק בכללות הוא ממוצע בין האין סוף לנאצלים. ביתר פרטיות, אם מדובר בעתיק דאצילות היינו הממוצע בין א"ק לאצילות – א"ק לעניננו נקרא אין סוף – אבל יותר בכללות עתיק הוא ממוצע בין הנאצלים לאין סוף שלפני הצמצום.] לא תמוט היינו שיומשך גילוי זה מאין סוף ב"ה גם למטה בעשיה ["לא תמוט" אומר שאין שום הפסק, שנמשך מלמעלה למטה כפי שהוא, בלי שינוי.], והיינו לפי שזהו אור עצמי על כן נמשך בכל מקום גם למטה בעשיה,

ט"ו ווין דאמת ויציב

אתמול התחלנו ללמוד שמה שכתב שיש הרבה יסודות היינו טו ווין של "אמת ויציב", כפי שכותב בפירוש בפרק הבא. אמרנו שה-טו ווין הם מ"אמת ויציב" עד "ויפה". הרבי כותב בפירוש שאלה ה פרצופים של האצילות שבכל אחד יש ג יסודות – יוצא טו, כנגד טו ווין. אחרי "ויפה" המשפט ממשיך "הדבר הזה עלינו לעולם ועד" – אמרנו שהמשפט מתחיל מ"אמת", פנימיות היסוד, ומסיים ב"ועד", גימטריא יסוד (שהוא גם ערך הניקוד של אמת, בחלוקה ל-כי ו-כל, סגול שוה כי וחטף-סגול שוה כל).

 מ"ויציב" עד "ועד" – יש בדיוק צא אותיות. ב"אמת" יש שלש אותיות, מחברים אותם לפרשה הקודמת (כדי להשלים את ה-רמח תיבין, ועוד כוונות נשגבות), ואמרנו שהיא עצם היסוד דעתיק, יסוד דעצמות. אחר כך יש טו ווין שהם מדרגות היסוד בסדר השתלשלות ובהם יש צא אותיות. יש בהתחלה 3 אותיות, אמת (שהכי קשור ל-אמן, אותו שרש בלשה"ק), ולאחר מכן אמן אותיות. כמספר צורני, 91 הוא משולש 13 – כל המספרים מ-1 עד אחד. כאן באים לאמת את "הוי' אחד". אפשר לצייר משולש מ"ויציב" עד "ועד". יש כאן שלשה משולשים – עצם האות ו הוא משולש, 1-2-3. ויש 15 יסודות – משולש של 5. ויש 91 אותיות – משולש של 13.

נתבונן רגע בציור שיוצא. אחד הסימנים שהצורה באמת תואמת את החשבון הוא שהשורה התחתונה היא ביטוי בפני עצמו, כאן 13 האותיות האחרונות הן "עלינו לעולם ועד" – ביטוי מסכם (בדיוק כמו הפסוק הראשון בתורה, שיש בו 28 אותיות, משולש 7, כשהשורה התחתונה, 7 האותיות האחרונות, הן "ואת הארץ" – התשתית של כל הפסוק, המדרגה הנמוכה). מה יצא מהקדקדים של המשולש?

ו

י  צ

י  ב  ו

נ  כ  ו  ן

ו  ק  י  ם  ו

י  ש  ר  ו  נ  א

מ  ן  ו  א  ה  ו  ב

ו  ח  ב  י  ב  ו  נ  ח

מ  ד  ו  נ  ע  י  ם  ו  נ

ו  ר  א  ו  א  ד  י  ר  ו  מ

ת  ק  ן  ו  מ  ק  ב  ל  ו  ט  ו

ב  ו  י  פ  ה  ה  ד  ב  ר  ה  ז  ה

ע  ל  י  נ  ו  ל  ע  ו  ל  ם  ו  ע  ד

הפנות יוצאות הכי יפה – ועד. פנינה לגמרי. זו התכלית, שכתובה כאן בפנות, גם עצם המספר 91 חשוב מאד.

אוא"ס שלמעלה מאצילות (חזק) ואוא"ס דאצילות (חלש)

נמשיך לקרוא:

דזהו ההפרש בין האוא"ס דאצילות להאוא"ס שלמעלה מאצילות, דאור האצילות רק באצילות הוא בבחינת אין סוף  מה שאין כן בבי"ע [משפט שהוא חידה. הרבי רוצה לומר שהאור שמאיר בעולם האצילות מתמעט ונחלש כאשר הוא יורד לבי"ע, אבל האור שלמעלה מהאצילות נמשך עד סוף העשיה מבלי להחלש כלל, נשאר בדיוק כמות שהוא, כי הוא אור עצמי. החידוש כאן שהוא כותב זאת לגבי הביטוי אין סוף – שאור האצילות, כשהוא בעולם האצילות, הוא אין סוף. ברגע שהוא יורד מהאצילות לבי"ע הוא כבר 'אויס אין סוף' – עצם הביטוי מאד מחודש ('אויס' גם ר"ת אין סוף...). מהם עולמות בי"ע בנפש? הרגשת היש הנפרד. יש בעולמות הארה של אור האצילות, אבל היא כבר אינה אין סוף.],

אבל אוא"ס שלמעלה מאצילות בכ"מ שנמשך הוא בבחינת אין סוף [מה יוצא מכאן? חידוש מאד גדול, שיש חלוקה באין סוף, שיש באין סוף מהויות ומדרגות שונות. לא ראינו אף פעם כזה דבר – שיש אין סוף שנחלש ויש אין סוף שלא נחלש. לפי מה שהוא כתב קודם, אם הוא נחלש בסוף סימן שהוא גם חלש בהתחלה. יוצא שיש 'אין סוף חלש', האין סוף של האצילות. איפה כתוב שבאצילות יש אין סוף? אין סוף הוא לפני הצמצום, איפה כתוב שיש באצילות בכלל אין סוף? אולי אין אין-סוף באצילות? כתוב שז"א דאצילות הוא הסיום של עולם האין סוף, אבל בדרך כלל עולמות האין סוף הם לפני עולם האצילות. המקור לא"ס באצילות הוא מספר יצירה – "עשר שאין להן סוף", שמתאר את עשר הספירות דאצילות. ה"עשר שאין להן סוף" היינו אין סוף בעולם האצילות, אך כשיורד למטה הוא 'אויס אין סוף'.

משל מתמטי לסוגי אוא"ס

איך אפשר להסביר את ההבדל בין הא"ס שבעולם האצילות לא"ס שמעל לעולם האצילות בחכמת המתמטיקה של היום? יש 'משפחות' של אין סוף (תורת הקבוצות). היה יהודי בשם קנטור לפני כ-150 שנה, שהכניס לתקן של המתמטיקה את האות א – בזכותו יש שם א. א הוא סימן אין סוף במתמטיקה, ויש 0א ו-1א וכו' עד אין סוף. מתחלק לשני סוגים – 0א הוא כל אין סוף שאפשר להקביל אותו ל-1, 2, 3, 4 עד אין סוף. אין סוף של שורת המספרים. ויש אין סוף שאי אפשר להקביל. למשל, בין 1 ל-2 יש אין סוף שברים. מספר שלם על מספר שלם – אפשר להקביל ל-1, 2, 3 וכו'. אבל האין-סופים היותר מורכבים הם  בלתי ניתנים למניה (uncountable), אי אפשר להקביל אותם. גם בהם יש דרגות, אבל את כולם אי אפשר להקביל.

אין סוף שאפשר להקביל למספרים הטבעיים נקרא 'אין סוף בן מניה' ('countable infinity) וזאת לעומת 'אין סוף שאינו בן מניה' ('uncountable infinity') בלשון המתמטיקה. ההבדל בין אין סוף בן מניה לאין סוף שאינו בן מניה הוא משל מתאים למה שהרבי בא להסביר לנו כאן, על ההבדל בין קוי ימין ושמאל לקו האמצעי. בקוי ימין ושמאל יש הפסק מיניה וביה – אין בהם רציפות (continuum) ועל כן הם דומים יחסית למספרים הטבעיים (המספרים השלמים, natural numbers) – ואילו בקו האמצעי אין הפסק, ועל כן הוא מתאים יחסית למספרים הממשיים (real numbers).

הוא מסביר שהארת אין סוף שלמעלה מאצילות היא בקו האמצעי – כשאומרים שז"א הוא סוף עולמות האין סוף מתכוונים בעיקר לקו האמצעי של ז"א. האין סוף של עולם האצילות, שאינו קו האמצעי דווקא, הוא אין סוף רק באצילות, ה"עשר שאין להם סוף". מה פירוש "עשר שאין להם סוף"? עשר הוא היסוד של המספרים הטבעיים – המספרים השלמים, מ-1 עד 10. "עשר ספירות בלימה" – תספור עד עשר ותבלום – הבלימה יוצרת שבירה של הרציפות. לכן הביטוי "עשר שאין להם סוף" בדיוק מתאים לאין סוף שניתן להקביל למספרים הטבעיים, אין סוף מדרגת 0א. אבל כל דרגות האין סוף היותר גבוהות, כמו למשל זו של המספרים הרציפים, דומים לאין סוף שלמעלה מאצילות – גם שם יש אין סוף מדרגות – שמשתקף בקו האמצעי של אצילות.].

הקו האמצעי לעומת קוי ימין ושמאל

ויובן יותר כמו שהוא בהשלשה קוין דימין ושמאל ואמצע במעלת הקו האמצעי על ב' הקוין, דב' הקוין יש בהם חלוקי מדריגות [מה הפשט? קו ימין הוא יד ימין ורגל ימין, שיש הפסק ביניהם – רגל ימין לא נמשכת מקו ימין. אדרבא, רגל ימין נמשכת מהגוף. כך גם בקו שמאל – יד שמאל ורגל שמאל. אבל בקו האמצעי "גופא ובריתא חשבינן חד". שני הקוים ימין ושמאל הם בלתי-רציפים ונתנים למניה והקו האמצעי הוא רציף.]

מה שאין כן קו האמצעי מתחלת המשכתו עד סוף סיומו הוא בכל מקום בשוה, והוא לפי שהמשכתו הוא מבחינת פנימיות ועצמות אין סוף [כאן כבר רומז שבאין סוף יש דרגות שונות – יש פנימיות ועצמות אין סוף, ויש משהו חיצוני יותר שעדיין אין סוף. יוצא שאתה יכול להיות אין סוף אבל אין סוף חלש – לא רוצים אין סוף חלש אלא אין סוף חזק.], וכמו כן יובן כאן דהחלישות בסוף המדריגות הוא מפני שכללות האור [מתחילתו.] הוא שבא בבחינת ריחוק ובבחינת מיעוט, ועל כן צריכים לחדש את האור [כל ההסבר בא לומר שה"רצוא ושוב" נדרש כדי לחדש ולחזק את האור, כי אחרת הוא נחלש.],

פנימיות אור אין סוף – האור הגנוז

וזהו ובטובו מחדש בכל יום [צריך כל הזמן – בכל יום, בכל רגע – לחדש את מעשה בראשית.] ופירש הרד"א [האבודרהם, הפירוש המקורי הכי חשוב על הסידור. אפשר לכוון בפשטות כאשר אומרים "ומחדש בטובו בכל יום מה בראשית".] שזהו מה שכתוב האור כי טוב [חידוש מעשה בראשית בא מהאור של היום הראשון, "יום אחד" של מעשה בראשית, "בטובו" הוא "האור כי טוב", אור הגנוז. האור שאינו "האור כי טוב", אור שנמשך ונחלש בריחוק, צריך להתחדש ממקורו ב"אור כי טוב" שחופף עליו, כפי שיסביר תיכף.],

וידוע שזהו האור שנברא ביום ראשון שעל זה אמר במדרש רבה בראשית פי"ב ובגמרא חגיגה י"ב א' אור שברא הקב"ה ביום ראשון היה אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו [הוא יסביר ש"מסוף העולם ועד סופו" היינו בכל מקום בשוה – האור שברא הקב"ה ביום ראשון הוא 'אין סוף חזק'.], כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו מהן שנאמר (איוב לח) וימנע מרשעים אורם [הם לא ראויים לאור הגדול הזה, אלא מקסימום ל'אין סוף חלש'.]

ולמי גנזו לצדיקים לעתיד לבוא [הבעל שם טוב אומר ש"לעתיד לבוא" הוא בכל דור ודור. במקום אחר כתוב "והיכן גנזו? בתורה" – מי שלומד תורה לשמה יכול לראות את "האור כי טוב", האור הגנוז בתורה.] שנאמר וירא אלקים את האור כי טוב ואין טוב אלא צדיק [האור ה"טוב" שמור בשביל מי שנקרא "טוב", הצדיק.] שנאמר (ישעיה ה) אמרו צדיק כי טוב ["ועמך כֻלם צדיקים", רק שצריך לממש את הפוטנציאל של צדיק בכל אחד. כמו שכתוב "יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים" – כל עם ישראל נקראים "טובים", "ועמך כֻלם צדיקים". הזכרנו כבר ש-יב פעמים טוב (כללות צירופי שם אהוה) עולה צדיק.],

שזהו שהראיה [באור שברא הקב"ה ביום ראשון, "מסוף העולם ועד סופו"] היא בכללות העולמות בבחינת עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא [שהם "מסוף העולם ועד סופו".] שבזה נכלל כללות ההשתלשלות, הנה הראיה היא בשניהם בשוה [לגבי האור שברא הקב"ה ביום ראשון הכל שוה. כדי להיות 'אין סוף חזק' צריך להיות במדרגה שכל העולמות שוים.], וטעם הדבר הוא מפני שזהו האור שלמעלה מהשתלשלות שלא יש בו התחלקות מדריגות, כיון שנסתכל כו' עמד וגנזו כו',

"ובטובו מחדש בכל יום" – האור הגנוז מחדש את האור הגלוי

ואיתא בזהר ח"ג דפ"ח ולא מנע ליה בכל יומא כו' [אף על פי ש"וימנע מרשעים אורם" – "לא מנע ליה בכל יומא", לא מונע אותו לגמרי, בכל יום האור הגנוז מאיר. אף על פי שכתוב שהוא שמור לצדיקים, הוא בעצם המחדש בכל יום את מעשה בראשית (וכאן המקור לאבודרהם בפירוש "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית").] דאף על פי שגנזו מכל מקום נמשך ממנו בכל יום דביה מתקיים עלמא [ואם לא היתה נמשכת הארה מ"האור כי טוב" כל יום העולם לא היה מתקיים. מזכיר את "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי" – "בריתי" היינו "ברית שלומי". צריך תמיד מישהו שלומד תורה לשמה, שזוכה ל"אור כי טוב" הגנוז בתורה ומקיים את העולם.],

וכתב הרמ"ז שם [כמו האבודרהם] שזה ענין ובטובו מחדש בכל יום תמיד, דהאור הגנוז הוא המחדש את האור [סתם] ועל ידו הוא הקיום [ולשם כך האור סתם צריך להיות ב"רצוא ושוב" לאור הגנוז ש"לא מנע ליה בכל יומא".], והיינו דהאור שבא בהתלבשות בעולמות צריך להתחדש תמיד, ועל זה אמר ובטובו מחדש דבחינת האור הגנוז שזהו האור שלמעלה מהשתלשלות הוא המחדש ומקיים,

יסוד – טוב (שעדיף מחסד)

והנה בסדר השתלשלות גופא יש כמה מדריגות שעל זה אמר גם כן ובטובו מחדש וגו', כי יש כמה מדריגות טוב [יש טו ווין של "אמת ויציב", וכל יסוד הוא טוב.], דהנה ידוע שיסוד נקרא טוב וכמו אמרו צדיק כי טוב, והטעם שנקרא יסוד טוב כי יסוד הוא בחינת משפיע וכל ענין ההשפעה הוא מצד הטוב דוקא דהיינו שטבע הטוב להטיב לזולתו [ענין חשוב ביותר – להיות משפיע זה להיות יסוד, על דרך "צדיק יסוד עולם", ולהיות משפיע אפשר רק אם אתה טוב בעצם. הגדר של משפיע הוא שהוא טוב – אם הוא לא טוב הוא לא משפיע. הרבי רוצה שלכל אחד יהיה משפיע, "עשה לך רב" – צריך רבי וצריך משפיע. הגדר של משפיע שהוא טוב בעצם, שהוא רוצה להשפיע. לפני שבוחרים משפיע צריך לחשוב שיהיה מישהו טוב, משפיע טוב – רק טוב יכול להיות משפיע.],

וההשפעה שמצד הטוב אין לה הפסק, ואינו דומה להשפעת החסד [יד ימין, מקו ימין שיש בו הפסק, בניגוד לקו האמצעי.] שמצד האהבה שיש בזה מדה ושעור דלפי אופן האהבה לפי אופן כזה היא ההשפעה [אם האהבה היא עם ברית נאמר בה "וחסדי מאתך לא ימוש". אהבה עם ברית – "אהבה שאינו תלויה בדבר", כמו שכורתים ברית הנישואין – אין לה הפסק. אבל סתם אהבה יכולה להשתנות, היום אתה אוהב ומחר לא, כמו "אהבה שהיא תלויה בדבר, זו אהבת אמנון ותמר", אהבה שיש בה שינוי מהקצה אל הקצה.],

וגם יכול להיות בזה הפסק שהרי האהבה היא מצד הטעם וכשמתבטל הטעם מתבטלת האהבה ממילא נפסקת ההשפעה [אהבה שהיא תלויה בדבר, הטעם הוא הדבר – "בטל דבר, בטלה האהבה" (ויכולה להפוך לשנאה, כמו אצל אמנון ותמר).], אבל השפעת החסד שמצד מדת הטוב אין בזה הפסק [כאן רומז לפסוק "וחסדי מאתך לא ימוש".] כי להיותו טוב בעצם הרי הוא משפיע טוב לכל, ולכן נקרא היסוד טוב דלהיות היסוד הוא ענין השפעה שזהו מצד הטוב.

קיצור אות ז

קיצור. יבאר דאור צריך להתחדש ממקורו, והיינו דאור הקו שבא על ידי הפסק הצמצום דוגמת אור שכל המקבל שבא על ידי התעלמות עצם שכל המשפיע בעצמו וצריך האור להתחדש [על ידי "רצוא ושוב".], ובפרט האור דמלכות בהשתלשלות דעם היותה קרובה לעיגול הגדול המקיף [כמשל שבעת הבנים שהביא מחז"ל, שהבן התחתון אומר שלא רוצה להתרחק מהאבא ולכן האבא אומר שיעשה סיבוב כדי לראות את כל הבנים שלו, וכאשר הוא עושה את הסיבוב ומגיע למטה – "ומתחת זרועות עולם" – הוא הכי קרוב וסמוך לבן התחתון. כדי להיות הכי קרוב לבן התחתון האב מסובב את עצמו, סוד העיגול הגדול. הוא נותן במלכות כח להוות יש מאין, שאין בשאר הספירות, אבל הוא נמצא במלכות בהעלם, והאור הגלוי שלה יורד ונעלם:] אבל אורה מתמעט ונחלש ומסתייע א) מהפרש דיסוד בהשתלשלות ובעצמות, ב) אוא"ס דאצילות ['אין סוף חלש' שלמטה מאצילות כבר אינו אין סוף.] ושלמעלה מאצילות ['אין סוף חזק' שנמשך בכל מקום בשוה.], מקו האמצעי [שאין בו הפסק.] וב' הקוין [שיש בהם הפסק.], וצריכה להתחדש [האור שמתמעט, האור סתם, צריך להתחדש.], ובטובו [הטוב העצמי שלו, יסוד דעתיק וכו', שהסביר בסוף שהוא האור הגנוז, "וירא אלהים את האור כי טוב", ואף על פי שגנז אותו כתוב בזהר שלא מנע אותו בכל יום. האור של היום הראשון עדיין נמצא במקיף והאור סתם צריך להיות ב"רצוא ושוב" להתחדש ממנו. תכל'ס איך עושים זאת? כאשר לומדים תורה לשמה, וכל שכן פנימיות התורה.] יסוד מחדש תמיד שאין לו הפסק.

 



[1]           נרשם (מהקלטה) על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com