חיפוש בתוכן האתר

ספר המאמרים תש"ה (20) - כ"ה חשון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

כ"ה חשון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

ספר המאמרים תש"ה (20)

ד"ה "זה היום תחלת מעשיך" (5)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

א. "רצוא ושוב" – התחדשות והתחזקות

תהליך ההתחדשות ב"רצוא ושוב" (משל מחזור הדם)

הגענו לפרק ז'. עד כאן הסברנו ש"רצוא" הוא שאיפה להבטל ולהכלל בתוך המקור, לחזור להיות אין ואפס. אם ה"רצוא" יתממש לא תהיה מציאות – אם כן ה"רצוא" הוא "תהו", כמו נדב ואביהו. עכשיו הרבי יתחיל להסביר שיש עוד תכל'ס ל"רצוא". העצמות של ה"רצוא" היא הריצה להתכלל במקור, אבל התכלית שלו – כמו שמתחיל להסביר – היא התחדשות של האור:

ז) והנה יש עוד סבה להרצו"ש של האור והוא בשביל התחדשות האור [ה"רצוא" הוא לא כדי שהאור יתאפס, אלא אדרבא – כדי שהוא יתחדש. למה הוא קודם הסביר את ה"רצוא" כשאיפה להתאפס? כי השאיפה להתאפס היא עיקר ה"רצוא" מצד עצמו. בהתחדשות האור עיקר הדגש הוא על ה"שוב" – ה"רצוא" הוא בשביל ה"שוב", שיתחדש האור ממקורו בחיות חדשה. לכן כשמתבוננים ב"רצוא" צריך קודם להתבונן בכך שה"רצוא" שואף להתכלל, ואחר כך להתבונן שה"רצוא" גופא הוא בשביל להתחדש, בשביל ה"שוב".] שיתחדש ממקורו שזהו על ידי הרצוא ושוב שבאור [בלי "רצוא ושוב" האור לא יתחדש.],

דהנה מענין ההסתלקות והתפשטות של הדם [הדם מסתלק וחוזר ללב – החיות עולה למקור – ואחר כך הדם שוב מתפשט, "לבא פליג לכל שייפין".] שזהו בכדי שיתחדש ויתחזק כחו שאם היה בדרך התפשטות בלבד [אם רק היה מתפשט באיברים] היה הולך בחלישות ועל ידי שמסתלק ונסגר בלב [מסולק מהשפעתו באיברים.] על ידי זה מתחדש ומתחזק כחו, וחיזוק זה הרי אין זה בהדם בלבד אלא שהוא חיזוק החיות שהולך בכח ועוז יותר [כתוב שרוח החיים מלובשת בתוך הדם. גם החיצוניות, תאי הדם, מתחזקים על ידי הסגירה בתוך הלב. עיקר הענין של ההסתלקות וההתפשטות הוא שהחיות מתחזקת. כאשר הדם מתפשט שוב לאחר ההסתלקות הוא מקבל יותר תוקף. כמו שכאשר יש סכר המים פורצים אחר כך בכח אדיר, כך ה"רצוא" עושה מעין סכר ואחר כך יש פריצה והתחדשות.],

בעיות מחזקות ומחדשות

מכאן אפשר ללמוד לכל עבודת ה', לכל החיים בכלל, העובדה שיש לפעמים מחסומים בחיים – שאדם מגיע לאיזה מחסום – יכולה להיות טובה מאד. כאשר מישהו נמצא במחסום הוא נסגר, אבל תוך כדי כך הוא מתחזק ומתחדש. רק צריך לדעת לא להתייאש מהמחסום הזה, לא לחשוב שלא יצא אף פעם מבית הסהר. אדרבא, צריך לגבש שם כח לפרוץ, להתחדש, שכאשר יצא מבית האסורים הוא יצא למלוך. אם יוסף הצדיק לא היה בבית האסורים הוא לא היה יוצא למלוך.

[זה המיצר?] כן, כל המאמרים כאן הם "מן המיצר אל המרחב" – שבעל תשובה שהיה במיצר מגיע למרחב. זו התכונה של "רצוא ושוב", כמו דם שנסגר בתוך הלב ואחר כך פורץ בכח חדש. אם האדם כל הזמן מתפקד, בלי בעיות, בלי מניעות, אף אחד לא מפריע לו – יש כולל, הכל הולך כסדר – מיום ליום כל העסק נחלש, כך טבעו של עולם. כדי שכל העסק יתחזק ויתחדש צריך בעיות פה ושם, צריך בעיה כדי להתגבר, כדי ליצור איזו תנועה. כך הרבי מסביר כאן את הענין של "רצוא ושוב".

התחדשות והתחזקות

וכמו כן הוא באור וחיות האלקי שבעולמות שצריך להתחדש תמיד ["חדשים לבקרים רבה אמונתך". אמונה היא גם מלשון חוזק – אחד השמות הנרדפים של חוזק, "אמונה אומן". הפירוש הרגיל של "רבה אמונתך" הוא רבוי האמונה בתחית המתים, אך אפשר גם לפרש שעל ידי הסגירה של הכל בלילה והפריצה לאחר מכן בבקר, "ממזרח שמש", מתקיים "רבה אמונתך", יש התחזקות – יש הרבה התחזקות על ידי "חדשים לבקרים". אפשר לקשר את הפירוש הזה גם עם הפירוש הרגיל, ש"אמונתך" היינו הנאמנות שלך לקיים את הבטחת תחית המתים "כאשר יעלה ברצונו יתברך" (כפי שכותב הרמב"ם) – הקשר הוא שאין חיזוק יותר גדול מתחית המתים, שהיא חיזוק וקיום לעד, וההתחזקות מתחית המתים היא "חדשים לבקרים".

הרבה פעמים אנחנו מחלקים בין התחדשות להתחזקות – שהתחדשות שייכת לניסן והתחזקות לתשרי ("ירח האיתנים", החזקים, "האתנים מוסדי ארץ", התנאים). כאן מחבר בין התחדשות להתחזקות – צריך להתחדש כדי להתחזק. ההתחדשות גם מתחוללת בחדש תשרי, כפי שדורשים את "תקעו בחדש שופר" – "חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם" (שיפור הוא התחזקות). מתוך ההתחדשות יש התחזקות. יש שלשה או ארבעה דברים שצריכים חיזוק, כמו תורה – שייך לכולל, צריכים כל הזמן להתחזק בלימוד התורה – ובשביל להתחזק צריכים להתחדש. אם אין חידושים אדם נחלש, ואם יש התחדשות בתורה אדם מתחזק ורוצה יותר ויותר, התהליך מכפיל את עצמו וההתחזקות מגיעה מוקדם יותר ויותר. קצור הענין שיש התחדשות והתחזקות והם על ידי ה"רצוא ושוב".],

ב. הצורך בהתחדשות בשל הריחוק מהמקור

קו – דילוג וחבור (משל ממשפיע ומקבל)

והוא דלהיות דכללות האור בעולמות דהיינו אור הקו [האור שמהוה ומחיה את כל העולמות הוא אור הקו, סוד "אז יבקע כשחר אורך" – על דרך השחר שבא לאחר חשכת הלילה, חושך הצמצום.] הרי הוא בא מאוא"ס דרך הצמצום שזהו שבא בבחינת ריחוק מאוא"ס, והגם שהקו נוגע ודבוק באוא"ס [כמו כל אור שדבוק במקורו.] מ"מ זהו דרך דילוג הצמצום [יש פה מעין נשיאת הפכים – מצד אחד הקו מדלג דרך הצמצום, ודילוג הוא לכאורה התנתקות, אך הוא מצד שני הקו מחובר לאוא"ס למרות הדילוג. לכן אור בגימטריא רז, כי כל רז (בזהר) הוא נשיאת הפכים.],

והמשל בזה [לכך שיש דילוג ועדיין דבוק.] כמו במשפיע ומקבל שאחר שמעלים המשפיע אור שכלו העצמי הרי חוזר ומאיר שוב במוחו באופן שהשפעת השכל אל המקבל הוא מ"מ מאותו השכל שהשכיל לעצמו [המשפיע צריך להעלים את כל השכל העצמי שלו כדי להמציא שכל קטן מאד שמתאים למקבל. ההעלמה הזו היא דילוג, על דרך הצמצום הראשון, שהוא סילוק ולא רק מיעוט – המשפיע לא מיעט את השכל שלו אלא סילק את השכל שלו, ואז הופיע שכל קטן מאד שמתאים למקבל. היה פה דילוג – סילוק – אך השכל שממציא הוא חלק מהשכל שלו (היה בתוכו), לא משהו אחר, לכן גם אחרי הדילוג הוא עדיין שייך לשכל שלו.  העלמת שכל המשפיע כדי להשפיע היא המשל לכך שיכול להיות דילוג ומה שאחרי הדילוג עדיין דבוק (על דרך 'תופעה לא מקומית', כפי שדברנו הרבה פעמים.], דעם היותו באין ערוך לגבי השכל כמו שהוא בעצמו [דילוג] מכל מקום הוא מאותו השכל על כל פנים [דבוק],

ועם כל זה הוא מה שבא בדרך הפסק אצל המשפיע, והוא שאור שכלו הגם שחוזר ומאיר הוא מכל מקום מתעלם בעצמו ואינו מאיר בגילוי כמו שהיה מקודם ולכן הנה אז אין אור שכל ההשפעה מתבטל [אם אור השכל היה חוזר, השכל הקטן שהמשפיע המציא עבור המקבל היה מתבטל לגמרי בתוך השכל הראשון – לכן צריך להעלים את השכל הראשון.] כמו שהיה תחלה קודם שנתעלם, דהרי אור שכל זה שמשפיע לתלמידו הרי היה תחלה גם כן, אלא ש[היה כל כך קטן עד ש]נתבטל בעצם שכלו של המשפיע, אבל אחר שחזר מההעלם אינו מתבטל כי אם שהוא עומד בדרך מקיף לבד [השכל הראשון עדיין מקיף על השכל הקטן, שנועד לתלמיד, אבל לא מבטל אותו כי אינו מאיר בגילוי.], והאור הנשפע הנה נמשך ממנו בדרך דילוג ההפסק [שוב, כל העיסוק בהעלמת שכל המשפיע כדי להשפיע היה לתת משל איך יכול להיות דבר שנמשך בדילוג והוא גם דבוק.],

מעלה ומטה בקו וקרבה למלכות בעיגולים (משל ספר הבהיר)

ובפרט בהמשכת האור וירידתו ממדריגה למדריגה שהמדריגות התחתונות מתרחקות מאוא"ס ב"ה [הקו נמשך מטה-מטה ומחיה עולמות, מעולמות יותר גבוהים עד לעולמות נמוכים.] וכדאיתא בספר הבהיר הובא בפרדס שער ט"ז פ"ד שכינה למטה כשם ששכינה למעלה כו' משל למה הדבר דומה למלך שהיו לו ז' בנים ושם לכל א' מקומו ואמר להם שבו זה על גבי זה, וא' התחתון אני למטה לא אתרחק ממך [איני רוצה להתרחק ממך.], אמר להם [תשארו לפי הסדר שאמרתי, אחד למעלה מהשני, אבל כדי שאתה התחתון לא תתרחק ממני] הריני מסבב ורואה אתכם [כשאגיע למטה בסיבוב אהיה הכי קרוב לתחתון. בסיבוב המלך מגיע לנקודה בה התחתון הכי קרוב, ולא הכי רחוק. משל מאד חשוב – משהו יסודי ביותר מספר הבהיר שמובא בפרדס.],

והיינו דמצד הקו שייך מעלה ומטה [יש יותר גבוה ויותר נמוך. כתוב בחסידות, במיוחד בהמשך ע"ב, שכל גדר מעלה ומטה נתהווה מהמשכת הקו. כלומר, לפני הקו אין בכלל מושג וגדר של מעלה ומטה. אחר המשכת הקו יש מעלה ומטה – שבעת הבנים שיושבים אחד מעל השני.] וראשית גילוי הקו הוא בחינת חכמה ששם מאיר גילוי אור הקו [יוצא שחכמה היא "ראשית הגילוי" של הקו.], אבל בחינת מלכות [הבן הקטן.] היא בחינה אחרונה שהיא בבחינת ריחוק מאוא"ס,

ומ"ש אמר התחתון אני למטה לא אתרחק ממך והיתה התשובה הריני מסבב אתכם הוא ענין דכתיב ומתחת זרועות עולם, דהעיגול הגדול שלפני הקו סובב ומקיף כולם, ובפרטיות הוא בחינת עיגול אריך שמקיף הע"ס [בעולם האצילות יש עיגולים בכל פרצוף, מה שמקיף את עשר הספירות דאצילות הוא העיגול של פרצוף אריך דאצילות גופא. פרצוף אריך הוא הרצון, והעיגולים שלו הם הרצון בעולם האצילות. יש הבדל בקבלה בין עיגולים למקיפים – לכל ספירה יש את המקיפים שלה, ויש גם את העיגולים – אבל בדרך כלל בחסידות לא מחלקים בין העיגולים למקיפים.], דבזה הרי בחינת המלכות היא בקירוב יותר [כאשר העיגול מגיע הכי למטה הוא הכי קרוב למלכות. התיאור באריז"ל הוא שמצד היושר החיצוני ביותר הוא הנמוך ביותר, יוצא שהמלכות – החיצוניות של היושר – הכי קרובה לעיגולים.], ומשום זה [מכיון שהמלכות מקבל ישירות מהעיגול הגדול שמתחת.] יש במלכות דוקא כח ההתהוות מאין ליש [שאין בספירות העליונות.] וכמ"ש באגה"ק סי' כ',

המלכות בגילוי – רחוקה וחלשה

אמנם מה שיש במלכות אור הסובב זהו בבחינת העלם במלכות ובהאור שבבחינת גילוי בעשר ספירות הרי המלכות היא בבחינת ריחוק ובבחינת מיעוט האור [וכח ההתהוות שיש בה מצד הסובב נמצא בה בהעלם.] וזוהי בחינת החלישות שבכללותה שהיא בבחינת ריחוק מאור אין סוף ב"ה וביותר במדריגות התחתונות [מביא זאת כהמחשה לכך שבלי "רצוא ושוב" יש ירידה של המדרגות וככל שמתרחקים יש פחות אור ויותר חלישות.

החלישות היא בסוף המדרגות, במלכות. מצד סדר ההשתלשלות המלכות היא הנוקבא, לכן הנוקבא נקראת 'המין החלש', היא חלשה. גם אצלנו, מלכות ישראל – צריכים לחדש ולחזק את המלכות, לכן מדברים על כך הרבה. המלכות היא חלשה, כל כך חלשה עד שנעלמת, וגם בעצמה היא "עולמיתא שפירתא דלית לה עינין". המלכות מאד חלשה, כמו הביטוי בספרא דצניעותא ש"ארעא אתבטלת" – המלכות בעלפון. הבעל שם טוב אמר שהוא בא לעולם להעיר אותו מעלפונו, שהוא, כשמו, הלחש של השם העצמי של העם – "ישראל [בעל שם טוב]" – שיש בו סגולה להעיר. איפה עיקר העלפון? במלכות. המלכות היא חלשה, בתולה מעולפת, צריך לחדש ולחזק אותה. איך עושים זאת? על ידי "רצוא ושוב", שממנו התחדשות וההתחזקות של החיות. בכך עוסק הפרק.],

והרי זה כמו שפרש"י על פסוק ויהי קול השופר הולך וחזק מאד מנהג הדיוט כל זמן שמאריך לתקוע [בלי "רצוא ושוב", בלי התחזקות והתחדשות.] קולו מחליש וכוהה אבל כאן [בנס של מעמד הר סיני, קול השופר של ה'] הולך וחזק מאד, הנה כן הוא בעשרה מאמרות שנקראים מילין דהדיוטא דבדרך כלל הוא בחינת כללות האור שנמשך בעולמות שהאור [מצד עצמו] הולך ומחשיך,

חולשה בסוף מעידה על חולשה כבר בהתחלה

ועם היות שהחלישות היא בסוף המדריגות מכל מקום זוהי הוראה על החלישות גם בתחלת ההמשכה [במשל של קול השופר – שאם מישהו תוקע בשופר ונשימתו נחלשת – הסיבה היא כי אין התחדשות, אין "רצוא ושוב". אם הוא היה מפסיק רגע ונושם הוא היה יכול להמשיך בתוקף – הקול היה מתחזק. להפסיק ולנשום הוא דבר חשוב שלומדים בפיתוח קול – יש אנשים שלא נושמים כאשר מדברים/שרים ולכן הקול שלהם נחלש ("ידע איניש בנפשיה"). מי שרוצה שהקול יתחזק צריך לנשום. אחד היסודות של פיתוח קול הוא ללמוד איפה ואיך לנשום – אם לא נושמים הקול נחלש. נשימה היא כמו דופק, בתנועה של "רצוא ושוב".

כעת הוא אומר עוד דבר: אם הקול נחלש בסוף סימן שגם בהתחלה היה לו פוטנציאל להחלש – לא היה חוזק עצמי גם בהתחלה. סימן שהקול היה "מעשה הדיוט" – הדיוט אינו עצמי גם בהתחלה, רק שלא מרגישים זאת עד שנמשך ונחלש. התחלת חזק, אבל 'נראה אותך' אחרי שיעבור כך וכך זמן. יש הרבה תופעות כאלה. למשל, ראש ממשלה ימני חזק מאד – נראה אותו אחרי כמה קדנציות, נראה מה קורה איתו אחרי כמה חדשים בתפקיד. אם הוא לאט לאט מתדרדר ונחלש – סימן שגם בהתחלה הוא היה חלש. למרות שהצהיר בהתחלה הצהרות גדולות, שהולך להפוך את המדינה וכו' וכו', ההחלשות שלו מעידה שגם בהתחלה היה בעצם חלש.

החולשה נגלית בפועל רק בסוף, אבל מההתחלה היה חלש מצד העצם.], דאם היתה תחלת המשכת האור בחינת אור חזק בעצם היינו אור עצמי הרי היה בכל מקום בשוה [זו התכונה של עצמי, שלא משתנה – "אני הוי' לא שניתי", בלתי משתנה.], ומה שהוא נחלש בסוף ההמשכה הוא מפני שגם בתחלת ההמשכה הוא בחינת אור מוגבל שבא בבחינת ריחוק [מהעצם],

ג. "רצוא" דיסוד

"רצוא" המלכות – להתבטל; "רצוא" היסוד - להתחדש

[כעת מתחיל להסביר משהו חדש, שהוא אולי עיקר החידוש של הפרק. בפרקים הקודמים הוא הסביר שעיקר ה"רצוא" הוא השאיפה לעלות ולהבטל במקור, הגם שיהיה שם אין ואפס, כמשל הנר בפרק י"ט בתניא. כאן הרבי מחדש שהענין של "רצוא ושוב" הוא חידוש והתחזקות.

נקודת החידוש יוא שבפרקים הקודמים הוסבר שעיקר ה"רצוא" הוא בספירת המלכות, שנקראת "הצמאה" ("למען ספות הרוה את הצמאה") – המלכות בספירות העליונות וכנסת ישראל, ונשמות בגופים, בעולם הזה. אבל בפרק הזה עיקר המשל שלו הוא מספירת היסוד. זה עיקר החידוש, שהוא לא אומר אותו בפירוש. הרבי אומר שקודם, כאשר דובר על ה"רצוא" שנועד להכלל בשרש ובמקור, דובר על "רצוא" ששייך בעצם למלכות. אבל ה"רצוא" כדי להתחדש שייך ליסוד, הצדיק-המשפיע. גם ביסוד יש שתי בחינות – יש יסוד שנחלש ויש יסוד שלא נחלש.

זהו עיקר החידוש, שיש להתבונן בו – שבפרקים הקודמים הדגיש את המלכות, שה"רצוא" שלה הוא בשביל התכללות, ובפרק הזה, שמדבר על "רצוא ושוב" שעיקרו ההשפעה וההתחדשות שלה, מדגיש את ה"רצוא ושוב" של היסוד.]

יסוד – אחיזה ואחדות

והוא על דרך ההפרש בין ספירת היסוד שבהשתלשלות לספירת היסוד שבעצמות [תיכף יאמר שהכוונה גם ליסוד עתיק שבמצח הרצון, שמתגלה ב"רעוא דרעוין" של שבת. מה ההבדל בין היסוד שבהשתלשלות ליסוד שבעצמות?],

דבדרך כלל בחינת יסוד הוא שמקשר ומחבר [תפקיד וגדר היסוד הוא לחבר ולקשר בין הפכים, בין מעלה ומטה.] וכמו שכתוב כי כל בשמים ובארץ ["כי כל" שוה יסוד, וכן "כל" הוא כינוי ליסוד. מה תפקידו של היסוד-הצדיק? לחבר שמים וארץ, רוחניות וגשמיות.] דאחיד בשמיא ובארעא [אחוז בשמים ובארץ. לכל ממוצע מחבר יש בחינה שאחוזה בצד אחד ובחינה שאחוזה בצד השני וכך הוא מחבר אותם. תרגום "כי כל בשמים ובארץ" הוא "דאחיד בשמיא ובארעא" – אחיד הוא אחוז (חילוף ד-ז בארמית). אם כן, כל פעם שאומרים "אחד" יש בכך גם משמעות של אחיזה. אחיזה גם לשון אחוזה – "תנה לנו אחֻזה". צריכים אחיזה בארץ, ולשם כך צריכים אחדות – אחיזה ואחדות הא בהא תליא.],

יסוד עצמי ו-טו יסודות

אך בסדר השתלשלות יש כמה יסודות שהן בבחינת התחלקות,

יששלשה יסודות בכל פרצוף, בסוד טו ווין של "אמת ויציב" – כל ו היא בחינת חבור (ו החבור), בחינת יסוד. יש טו יסודות כי יש חמשה פרצופים כלליים בתיקון כל עולם ובכל אחד יש שלשה יסודות, שלש נקודות חיבור. נקודות החיבור הן היסוד שבפה (לשון), יסוד שבחזה (נקודת הלב), היסוד התחתון. בכל פרצוף יש שלשה יסודות, ואם יש חמשה פרצופים יש חמשה עשר יסודות – חמשה עשר הווין של "אמת ויציב".

כאשר מתבוננים בפנימיות כל הספירות, אנחנו מסבירים שפנימיות היסוד היא אמת. הייתי יכול לחשוב שאמת היא תפארת – "תתן אמת ליעקב" – אך כתוב "חותמו של הקב"ה אמת", וקאי על ספירת היסוד. אחד הרמזים לכך שפנימיות היסוד היא אמת הוא המאמר "אמת ויציב", שמגלה שכל היסודות שייכים ל"אמת". או, כמו שאומר כאן, שיש יסוד שבעצמות שלמעלה מכל בחינות היסוד – היינו ה"אמת", "הוי' אלהיכם אמת", שלמעלה מכל טו היסודות. ננסה לזכור זאת כעת כשנתפלל שחרית ונאמר "הוי' אלהיכם אמת".

פנימיות היסוד היא אמת, כח האימות וההגשמה, ומה"אמת" משתלשלים כל היסודות של סדר השתלשלות. אם האמת העצמית לא מאירה ביסודות של סדר השתלשלות, אזי אע"פ שלכל יסוד יש כח מסוים, היות והוא כח מוגבל, הוא נחלש – ואם הוא נחלש בסוף סימן שהוא היה חלש גם בהתחלה.

רמזי הכוונה

שלמות הכוונה של היסודות היא עד "ויפה הדבר הזה עלינו לעולם ועד" (לא לעצור אחרי "ויפה") – ועד בגימטריא יסוד. כל הקטע מתחיל ב"אמת" ונגמר ב"ועד". "ויפה" היינו היסוד התחתון של הנוקבא. שלשת יסודות הנוקבא – בפה, בחזה ובברית שלה – הם "ומקובל וטוב ויפה". היסוד התחתון של פרצוף ז"א הוא "ומתוקן" – תיקון הברית.

עוד משהו יפה – כשהחזן אומר "אמת", מכוונים אותיות אמת (212, "אהיה אשר אהיה"), וגם מכוונים את הניקוד – חטף-סגול סגול, ששוה יחד 80, "כי כל", סגול שוה כי וחטף-סגול שוה כל. הניקוד של "אמת" (ששוה 80) מתגלה ב"ועד". כמה אותיות יש מ"ויציב" עד "ועד" (בין "אמת" ל"אמת")? לספור ולעשות צורה – עבודת בית (נראה את הצורה בשיעור הבא).

כל יסוד הוא נקודה בקו האמצעי שבגוף – צריך לכוון אותן. למשל, ה"וחביב" – ה-ו השביעית, "כל השביעין חביבין" (משהו מופלא שלא ראיתי אף אחד שמעיר עליו) – הוא יסוד הפה של אמא, וכאשר מכוונים בגוף ה"וחביב" הוא הפה בקו האמצעי, הנקודה השביעית.

 

 

 



[א] נרשם (מהקלטה) על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com