חיפוש בתוכן האתר

התוועדות ל"ג בעומר - ח"י אייר ע"ה – משפחת נוטיק, צפת הדפסה דוא

בע"ה

ח"י אייר ע"ה – משפחת נוטיק, צפת

התוועדות ל"ג בעומר

אפשערעניש לוי שי' גינזבורג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. הרבי שבתוך הרבים (כוונת ל"ג בעומר בפסוק "והמשכִלים יזהִרו")

נגנו בר יוחאי המפורסם, "ואמרתם כה לחי", בר יוחאי של רבי מרדכי מנודבורנה זצ"ל.

לחיים לחיים.

מט אותיות "והמשכִלים יזהִרו"

היום ל"ג בעומר, הילולא דרשב"י. השנה אנחנו מכוונים בכל משך ימי הספירה את מט האותיות של הפסוק "והמשכִלים יזהִרו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" – יש פה משכילים, יש פה זהר, מהפסוק הזה רשב"י לקח את השם של ספר הזהר. הזהר גם נקרא מדרש "יהי אור", אבל מקובל בעם ישראל ששמו בישראל הוא זהר (מזיהרא דאמא עילאה, הרקיע בסוד אמ"ר כידוע), ספר הזהר הקדוש, שם שיוצא מהפסוק "והמשכלים יזהרו כזהר הרקיע וגו'".

מאד משמעותי שיש בפסוק מט אותיות, וממילא אפשר לצייר אותו כרבוע של שבע על שבע, כנגד ימי הספירה, שבע שבתות – כל שבוע כלול משבעה ימים. כבר ראינו[ב] כמה דברים מאד יפים ברבוע הזה, איך אותיות הפסוק באמת מקבילות לימי הספירה. אין יום יותר מתאים לכוון את האות המיוחדת של היום מאשר ל"ג בעומר. נתבונן ברבוע:

ו  ה  מ  ש  כ  ל  י

ם  י  ז  ה  ר  ו  כ

ז  ה  ר  ה  ר  ק  י

ע  ו  מ  צ  ד  י  ק

י  ה  ר  ב  י  ם  כ

כ  ו  כ  ב  י  ם  ל

ע  ו  ל  ם  ו  ע  ד

בין "משכִלים" ל"מצדיקי הרבים"

יש פה "משכִּלים [יזהרו כזהר הרקיע]" ויש פה "מצדיקי הרבים [ככוכבים]". לפי חז"ל משכילים הם יותר ממצדיקי הרבים, אבל לפי חלק מהמפרשים – כמו האבן עזרא – מצדיקי הרבים הם הרבה יותר מהמשכילים. המשכילים נמשלו לזהר הרקיע, אבל הרקיע הוא תחת הגלגלים שחשובים ממנו, והכוכבים שבגלגלים עוד יותר גבוהים וחשובים.

גם אנחנו הסברנו שיש מעלה ב"מצדיקי הרבים", אבל בכל אופן שם הזהר לקוח מהחלק הראשון של הפסוק – דווקא מהמשכילים. רבי אייזיק מהומיל בחב"ד הוא משכיל, אבל יש גם עובדים, שיותר שייכים ל"מצדיקי הרבים", רבי הלל הוא עובד. יש שיחה של הרבי הקודם שאברהם אבינו הוא עובד ומשה רבינו הוא משכיל (מתאים לכך שאברהם אבינו, "אברהם אהבי", הוא מרכבה לחסד דאצילות, "יומא דאזיל עם כולהו יומין", ימי העבודה, בחינת עובד, ואילו משה רבינו, "מן המים משיתהו", נמשך מחכמה דאצילות, מוחין דאבא, בחינת שבת קדש, "כל השביעין חביבין", שכולו אומר משכיל).

היודין בפסוק

מיד רואים ברבוע הנ"ל שהאות של ל"ג בעומר (האות החמישית-משיחית בשורה החמישית, הוד שבהוד) היא ה-י של "הרבים". לפני שנסביר את משמעות ה-י הזו, נספור כמה יודין יש בפסוק. זהו פסוק של 7 על 7 – אם יש עוד תופעות של 7 הן עוד יותר חשובות. האות י מופיעה הכי הרבה בפסוק – בדיוק 7 פעמים. הפסוק מחולק לשני חלקים. בראשון – "והמשכלים יזהרו כזהר הרקיע" – 3 יודין (שתי מילים חסרות י). בחלק השני – "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" – 4 יודין. בחלק הראשון שלשה ובשני ארבעה, מזכיר את הפסוק "שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים". כך גם חלוקת המדות – חג"ת (3) ונהי"ם (4). והוא סוד השבט גד, הבן השביעי של יעקב אבינו, ש"שם [בנחלת גד] חלקת מחֹקק [משה רבינו, 'מחקק' = אברהם, התכללות אברהם במשה, העובד שבמשכיל] ספון".

ה-י של ל"ג בעומר היא ה-י הששית. אם נקביל את היודין לשבע הספירות, ה-י של ל"ג בעומר היא ה-י של היסוד. הגם של"ג בעומר הוא הוד שבהוד, עצם מדת ההוד, אבל רשב"י הוא "צדיק יסוד עולם" (כמו ששרנו בשיר שלו). גם האריז"ל מדגיש מאד שרשב"י הוא בחינת יסוד, יסוד אבא כפי שמסתיים ומאיר ביסוד ז"א. ה-י כאן היא ה-י הששית, ה-י של ה"צדיק יסוד עולם" – כבר משהו.

רק כדי שנבין, לפסוק הזה גם יש הפניה עצמית, מיניה וביה, שרומז לעצמו: ה-י הראשונה בפסוק היא האות השביעית בו (המלכות שבחסד, בכוונת ספירת העמר. נשים לב ששבע האותיות הראשונות של המלה הראשונה של הפסוק, "והמשכלים", הן חדשות – כל שבוע החסד הוא חדש – משא"כ ה-ם הסתומה של "והמשכלים", החסד שבגבורה. יש בדיוק עוד שבע אותיות חדשות בפסוק, ז ועוד ז, כנגד ז פעמים ז אותיות הפסוק כולו[ג]). מה זה אומר? יש הרבה תופעות כאלה, שההופעה הראשונה היא סימן לכמה פעמים התופעה הזו תופיע בפסוק. אם כן, ה-י הראשונה היא האות השביעית, וזה כבר רומז שיש סוד מאד חשוב בפסוק הזה של שבע יודין – שבע על שבע אותיות, ומתוך מט האותיות השרש (של הרבוע) הוא האות י. נספור מהסוף אל ה-י האחרונה – ה-י של המלכות, הריבוי של "ככוכבים" – היא האות העשירית מהסוף. גם זו תופעה – י שוה 10. יש כאן שני ערכים עצמיים לגבי האות י – שהיא 10 ושהיא מופיעה בפסוק 7 פעמים. רמוז באופן נפלא ב-י הראשונה וב-י האחרונה. ה-10 היא ה-י הראשונה מהסוף וה-7 היא ה-י הראשונה מההתחלה, ללמד שיש כאן 7 יודין.

הרבי שבתוך "הרבים"

נמצא שיום ל"ג בעומר הוא ה-י של "הרבים" בביטוי "ומצדיקי הרבים". נשים לב לעוד משהו מופלא: מה קורה אם נקח את שלשת הימים מל"א לעומר עד ל"ג לעומר, מתפארת שבהוד עד הוד שבהוד (על דרך מה שעשינו בתפארת שבתפארת)? שתי האותיות לפני ל"ג בעומר הן רב (של "הרבים"), ואם נקח רק את שלש האותיות האלה נקבל את המלה רבי. איפה מסתתר הרבי שלנו, אונזער-רבי? בפנימיות המלה "הרבים" – הרבי נמצא בתוך הרבים. יש כאלה שמצדיקים את הרבים, וכאשר מצדיקים את הרבים מגלים את הרבי בתוך הרבים.

 נביעת האין סוף

ה-י היא לא רק של "הרבים" אלא ה-י של רבי. הבעש"ט מסביר את מה שכתוב בתקו"ז ש"כל רב מבבל וכל רבי מארץ ישראל" – רב הוא מבבל, מוחין דאמא, תלמוד בבלי, ורבי הוא מארץ ישראל, מוחין דאבא, תלמוד ירושלמי. הבעל שם טוב קורא ל-י של רבי "נביעת האין סוף" – רב יכול להיות גאון גדול בתורה, אבל אין לו נביעת האין סוף. לרבי יש י, שהיא נביעת האין סוף – כל הזמן יש ראשית הגילוי (סוד "וירא ראשית לו כי שם חלקת מחקק ספון", גילוי שרש נשמת משה רבינו כנ"ל. נביעת האין סוף = מחקק מחקק מחקק, הערך הממוצע של כל תבה, וביחד עם משה = גל ברבוע, "גל עיני וגו'"), הברקות, ברק המבריק על השכל. כל רגע יש ברקים חדשים שמבריקים על השכל.

למה ה-י היא האות העיקרית בפסוק? כי הוא מדבר על משכילים. מיהו משכיל? כמו שדברנו על "אשרי משכיל אל דל" – משכיל הוא מי שמבריק לו איזה חידוש תורה. עיקר החידוש הוא איך לתקן את המציאות. מי שבעיקר קשור למציאות הם "מצדיקי הרבים". המשכילים הם יותר למעלה, הם בעצמם ברקיע, אבל מצדיקי הרבים אף שדומים לכוכבים הם עוסקים בצרכי צבור. מצדיקי הרבים מקבלים את ההשראה שלהם, לפעול במציאות (על מנת לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, שהוא עיקר תכלית בריאת העולם), מהמשכילים, מהאות י, אות השכל הטהור (האות הראשונה של שם הוי' ב"ה).

זהר-רבי

איפה עשינו משהו דומה לזה? כשלמדנו ביום "תפארת שבתפארת", היום של הרבי מהר"ש, "לכתחילה אריבער", ואמרנו ש"תפארת שבתפארת" הוא היום המקביל לל"ג בעומר – הוא ה-טוב מהתחלה וה-לג מהסוף ול"ג בעומר הוא ה-לג מההתחלה וה-טוב מהסוף.

ראינו ש"תפארת שבתפארת" הוא ה-ר של "כזהר" – האות השלישית בשורה השלישית. אמרנו שאם נתחיל שני ימים קודם – שני ימי ר"ח אייר – נקבל את המלה זהר. כאן עשינו משהו דומה, שאם נקח שני ימים קודם ונחבר לל"ג בעומר נקבל את המלה רבי. מה הקשר בין זהר ל-רבי? שוה בדיוק אותו מספר. אחת הסבות לכך שהשם שהתקבל לעם ישראל הוא ספר הזהר כי שוה רבי.

זהר ועוד רבי (פעמיים 212) שוה משיח בן דוד (424). אם יש לנו את הזהר (שהחותמת שלו בתפארת שבתפארת) ואת הרבי (שהחותמת שלו היא ה-י, העיקר שלו) מקבלים משיח בן דוד.

"ואביטה נפלאות" בפסוק "והמשכלים וגו'"

נמשיך להתבונן בצורת הרבוע של הפסוק "והמשכלים יזהרו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד", הפסוק של ספירת העמר בכלל ושל ל"ג בעמר בפרט.

כבר בשיעורים הקודמים ראינו כמה פלאים מספריים בפסוק זה: כל הפסוק עולה בגימטריא 2187 שהוא 3 בחזקת 7. יש בפסוק 9 תבות, 3 ברבוע, נמצא שהערך הממוצע של כל תבה הוא 3 בחזקת 5 בגימטריא אברם (כמבואר בקבלה שסוד אברם הוא 9 פעמים 9 כאשר כל אחד מה-81 מתחלק לרת"ס, ס"ה 243, וכל זה עד שלא זכה ל-ה חסדים המגדילים, להשלימו ל-רמח אברין, כנגד רמח אברין דמלכא עילאה שהיה מרכבה אליו). אברם הוא אב-רם, "השכל הנעלם מכל רעיון" (אב = 3, רם רומז לכתר עליון, המדרגה החמישית, כנגד היחידה שבנפש, ה-ם של הצלם, היינו 3 בחזקת 5), שרש ה"משכילים", וכאשר זכה להקרא אברהם, "אב המון גוים", נעשה שרש "מצדיקי הרבים". והנה, פלא, בכל התורה כולה השם "אברם" (ללא אות נוספת) מופיע בדיוק מט פעמים, כנגד מט ימי ספירת העמר ו-מט האותיות שבפסוק "והמשכלים וגו'". כל ההופעות הן בחומש בראשית, כאשר ההופעה האחרונה היא בתחלת פרשת ברית מילה (בסוף פרשת לך לך, הפרשה השלישית בתורה), "ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך", היינו סוד המעבר מ"אברם" ל"אברהם". יש עוד פעם אחת "אברם" בכל התנ"ך, פסוק מלא בתחלת דברי הימים, "אברם הוא אברהם" (יחוד עצמי בין אברם לאברהם, "מגיד מראשית אחרית"; הערך הממוצע של ט, ג ברבוע, אותיות אברם אברהם[ד] במילוי = אברהם!), סוד "תספרו חמשים יום"!

עוד ראינו שרק החלק הראשון של הפסוק, "והמשכלים יזהרו כזהר הרקיע" = 1296 = 36 ברבוע = 16 (4 ברבוע) פעמים 81 (9 ברבוע), ואילו החצי השני של הפסוק, "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" = 891 = 11 פעמים 81. נמצא שהמכנה המשותף של שני חלקי הפסוק (של המשכילים ומצדיקי הרבים) הוא 81, אנכי (מי שאנכי, פתיחת עשרת הדברות, עיקר הגילוי של מתן תורה – ל"ג בעמר הוא המתן תורה של פנימיות התורה כנודע), 3 בחזקת 4 (הצד השני של שני לוחות הברית פותח ב"לא תרצח" שעולה 729, 3 בחזקת 6[ה], ב"אנכי" יש 4 אותיות וב"לא תרצח" יש 6 אותיות, וכמבואר כל זה במ"א באריכות).

והנה, כעת ניחד את שלשת הטורים האמצעיים של הרבוע הנ"ל, כנגד הספירות תפארת-נצח-הוד של כל שבוע (בסוד "תנה הודך על השמים", כמו שיתבאר):

ו  ה  מ  ש  כ  ל  י

ם  י  ז  ה  ר  ו  כ

ז  ה  ר  ה  ר  ק  י

ע  ו  מ  צ  ד  י  ק

י  ה  ר  ב  י  ם  כ

כ  ו  כ  ב  י  ם  ל

ע  ו  ל  ם  ו  ע  ד

נשים לב שלמעלה מהתנ"ה של ההוד, רבי, יש זהר, התנ"ה של הגבורה (הוד הוא ענף הגבורה בקו שמאל). והנה, כל כא (משולש 6) אותיות אלו = 1431, המשולש של 53 = 27 (3 בחזקת 3) פעמים 53 (27 היינו הנקודה האמצעית של 53). אם נחשב את התנ"ה בדילוג נקבל 1053, 27 פעמים 39 (13 פעמים 81), ו-378, משולש 27, חשמל.

כעת נתבונן ב-28 (משולש 7) האותיות הנותרות, כנגד החסד-גבורה-יסוד-מלכות[ו] של כל שבוע בספירת העמר:

ו  ה  מ  ש  כ  ל  י

ם  י  ז  ה  ר  ו  כ

ז  ה  ר  ה  ר  ק  י

ע  ו  מ  צ  ד  י  ק

י  ה  ר  ב  י  ם  כ

כ  ו  כ  ב  י  ם  ל

ע  ו  ל  ם  ו  ע  ד

כח אותיות אלו = 756, היהלום של 27 (משולש 27 = חשמל, 756 = חשמל חשמל), נמצא שהערך הממוצע של כל אות = 27, זך.

מתגלה כאן כלל יפה מתמטי: משולש כל מספר לא-זוגי (במקרה שלנו – 53) ועוד היהלום של הנקודה האמצעית שלו (במקרה שלנו – 27) עולה 3 פעמים הרבוע של הנקודה האמצעית (במקרה שלנו – 3 פעמים 27 ברבוע = 2187 = 3 בחזקת 7 כנ"ל). לשם המחשה נבדוק את הכלל לגבי המספר 13 – משולש 13, 91, ועוד יהלום 7 (הנקודה האמצעית של 13), 56 = 147 = 3 פעמים 49, 7 ברבוע. ברור שכדי שהתוצאה הסופית תהיה חזקה של 3 הנקודה האמצעית עצמה צריכה להיות חזקה של 3. לפני הדוגמה שלנו יבוא משולש 17, 153, ועוד יהלום 9 (הנקודה האמצעית של 17 – 9 היינו 3 ברבוע), 90 = 243, 3 בחזקת 5 (אברם כנ"ל), דהיינו 3 פעמים 9 ברבוע (בדיוק לפי ההסבר בקבלה לגימטריא של אברם). כדאי שכל אחד יוכיח את הכלל, הוא קל מאד.

עלית רשב"י בזכות החבריא למעלת משה רבינו בלוחות השנים

נחזור לתופעה של שבע היודין בפסוק. כתוב שרשב"י הוא יסוד, כמו שאמרנו, כך האריז"ל אומר. גם משה רבינו הוא יסוד אבא. נביעת האין סוף, ברק המבריק על השכל כל הזמן, היא יסוד אבא – הסוד של רשב"י ושל משה רבינו.

רשב"י הוא יסוד אבא בדרגה קצת יותר נמוכה ממשה רבינו, כך מסביר האריז"ל. הוא כותב שבאידרא רשב"י עלה. הוא היה יותר נמוך, אבל בזכות דיבוק החברים, ה"עשרה מכם", "כנישתא חדא" שהרבי קרא להם "עשרה עקשנים" שיביאו את המשיח, הוא עלה הרבה יותר גבוה ממה שהוא היה קודם. אז הוא עלה לדרגה בה משה רבינו היה בלוחות השניות. למדרגת משה רבינו בלוחות הראשונות הוא לא הגיע. לפני האידרא הוא גם לא היה בדרגת הלוחות השניות. באידרא, בזכות חבור החברים, הוא עלה לדרגה של משה רבינו בלוחות השניות.

כתוב שלפני חטא העגל, בלוחות הראשונות, משה רבינו קבל אלף אורות. חסידים דורשים שהאלף אורות הם נשמת ישראל בעל שם טוב, בגימטריא 1000. אחר כך הם הסתלקו ממנו, חוזרים לו בשבת, ונשאר לו תמיד רק "אחד מני אלף" (כך אומר האר"י), וזו מדרגת רשב"י. צריך לחזור עוד יותר, להגיע לשלמות האלף אורות, וזה הבעל שם טוב.

ב. גלגולי-תיקוני רשב"י: משה רבינו, אחיה השילוני ויותם מלך יהודה

שרשי רשב"י – משה רבינו, אחיה השילוני ויותם מלך יהודה

[לג בעמר שוה משה] אם כבר הזכרנו את הזיקה של רשב"י למשה רבינו, למי עוד הוא שייך? יש כמה שמועות באריז"ל מיהו רשב"י. בכמה מקומות הוא כותב שעיקר גלגול משה רבינו – בין התנאים ובכלל – הוא רשב"י. יש משה רבינו ויש רשב"י ויש "עד דרא דמלכא משיחא" – זה הלשון, ש"עד דרא דמלכא משיחא" לא יהיה עוד כמותו (וכדורו, דור דעה, כמו דורו של משה רבינו). יתכן מאד ש"דרא דמלכא משיחא" כבר מתחיל מהבעל שם טוב (שאז התחיל להתקיים "כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו'"). בכל אופן, כך האריז"ל כותב – יש משה רבינו (ודורו), יש רשב"י (ודורו), ולא תהיה כזאת תופעה עוד עד דרא דמלכא משיחא[ז].

מי עוד שייך לרשב"י? שרנו קודם שמקומו של רשב"י עם אחיה השילוני. כתוב שרשב"י הוא גלגול של אחיה השילוני (כמו שכתוב שהוא גלגול של משה רבינו).

יש עוד מישהו שכתוב בגמרא שיש לו זיקה לרשב"י – יותם מלך יהודה, המלך היחיד בין המלכים ש"אין בו דופי".

תיקון יותם – תיקון הבמות

אבל, אפילו שיותם כזה מלך מושלם, שאין בו דופי – יותם מלשון תם ושלם – בכל אופן גם עליו, כמו על שאר המלכים הצדיקים (היו עוד כמה), כתוב שהבמות לא סרו בימיו. עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות – הוא לא הצליח לבער את הבמות. הצבור היה כל כך מושקע בבמות – הן היו לשם שמים, אך הן אסורות כשיש בית מקדש – והעם המשיכו לעבוד את ה', לדעתם, בבמות. זה איסור גמור, והמלך הצדיק לא הצליח לבער את הבמות.

לכן, אומר האריז"ל, מצד אחד רשב"י הוא גלגול יותם ויותם גם משלים אותו – יחד עם יותם הוא יכול לפטור את כל העולם כולו, מיום שנברא העולם עד משיח – ובכל אופן, לגבי יותם האריז"ל אומר שרשב"י חזר לעשות את התיקון שלו. יש משהו בזהר הקדוש – בלימוד הקבלה, ובדורנו בלימוד באופן "דיתפרנסון מיניה" (בכך תלויה ביאת משיח) היינו דא"ח – שהוא תיקון גדול של יותם מלך יהודה, תיקון במות יחיד. צריך להתבונן מה זה. רשב"י צריך לתקן את אותו מלך בין המלכים שכתוב שאין בו דופי.

תיקון אחיה – תיקון החתימה על ממלכת ירבעם

מה לגבי אחיה השילוני? האריז"ל אומר בפירוש שכמה שאחיה השילוני גדול, ורשב"י מאחל לעצמו להיות במקומו, והוא מאותו שרש וגלגול שלו – עדיין רשב"י בא לתקן אותו. מה עשה אחיה שצריך תיקון? אחיה נתן גושפנקא לירבעם בן נבט, שבלי ידיעתו כללה גם את מה שאחר כך הוא עשה עגלים ועבד עבודה זרה והסיר את העם מעבודת המקדש.

ידוע שהמלך הכי רשע הוא ירבעם, שחטא והחטיא את הרבים, בדיוק ההיפך ממצדיקי הרבים (אם מצדיקי הרבים הם כמו כוכבים מאירים ברקיע השמים אז מחטיאי הרבים, וירבעם בראשם, הם כמו חורים שחורים, כוכבים ש'מתו', ואצלם מתקיים לגריעותא "בלע המות לנצח", וד"ל). מי שחתם עליו הוא לא פחות ולא יותר מאחיה השילוני – הרבי של אליהו הנביא, הרבי של הרבי של אלישע הנביא (אלישעיש מאין = השילוני, הוא כבר נמצא רמוז בשם מקומו של רב רבו). כידוע, יש שלישיה – אחיה, אליהו, אלישע – שנקראים 'סדר', כמו אברהם-יצחק-יעקב. מצד אחד אחיה הוא גדול-גדול, הוא גם הרבי של הבעל שם טוב – קשר בין רשב"י לבעל שם טוב – מצד שני הוא צריך תיקון והאריז"ל אומר שרשב"י בא לתקן אותו.

'תיקון' משה – גילוי פנימיות התורה

אם כן, יש כאן שלשה שרשים של רשב"י – של היום, ל"ג בעומר. השרש הראשון הוא משה רבינו. האריז"ל לא אומר שיש איזו בעיה במשה רבינו שרשב"י צריך לתקן. בכל אופן, אנחנו יודעים שעד רשב"י לא נתנה רשות לאף אחד בעולם – אף נביא ואף גדול בישראל – לגלות את הנסתרות של התורה. רק לרשב"י הותר לגלות את הממד הפנימי של התורה, "נשמתא דאורייתא".

פשיטא שאם ממשה רבינו קבלנו בגלוי רק את הנגלה של התורה, "גופא דאורייתא", ובא רשב"י והוא הראשון שקבל רשות לדבר עם תלמידיו ואחר כך גם בא בכתוב (יש דעות שונות כמה זמן לקח מהילולא דרשב"י, היום, עד שהתחילו לכתוב את הדברים – לפי בעל סדר הדורות לא היה מיד – אבל הכל כתוב בשם רשב"י ותלמידיו), יש פה תיקון של משה רבינו. משה רבינו היה ראש ישיבה גדול, שלימד נגלה, והתיקון שלו הוא שיבוא מישהו, רבי, ויגלה את הממד הפנימי של הדברים, וגם יחבר את הנסתר עם הנגלה.

גילוי סודות התורה על ידי נשמה דאור מקיף

רשב"י קרא על עצמו "הולך רכיל מגלה סוד". גם על זה יש דרוש של האר"י הקדוש, שיש שני סוגי נשמות – נשמות שהן בבחינת אור מקיף ונשמות שהן בבחינת אור פנימי. הוא לא כותב זאת, אבל הענין קשור לכך שיש שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם. הרועים – שהגדול שבהם הוא משה רבינו, רעיא מהימנא – הם בעצם אור פנימי. והנשמה של הנסיכים – שמונה, יותר משבעה, אין סוף שלמעלה משלמות הטבע, והגדול שבהם הוא משיח – שייכת בעיקר לאור מקיף.

אומר האריז"ל שרשב"י הוא נשמה דאור מקיף. מה היחוד של נשמה דאור מקיף? מה האופי שלה? הוא אומר שמי שיש לו נשמה דאור מקיף, הגם שהוא מגלה סודות ורזין דרזין דאורייתא, אף אחד לא מבין אותו, חוץ מיחידי סגולה שבאמת ראויים להבין אותו.

הרי יש כללים, יש פרק "אין דורשין" – פרק של הגמרא, גם נגלה – ויש בו תנאים חמורים, שנפסקו ברמב"ם, למי ראוי ללמד מעשה בראשית ומעשה מרכבה. אז איך רשב"י מגלה זאת לכולם? אומר האריז"ל שאין בעיה. מצד אחד הוא אכן קורא על עצמו "הולך רכיל מגלה סוד", אבל מה שהוא מגלה נשאר סוד כי הוא נשמה דאור מקיף, כך כותב האריז"ל.

לימוד נגלה שבתורה על ידי נשמה דאור פנימי

אם הנשמה היא נשמה דאור פנימי, מה שהוא מגלה הוא מגלה וכולם מבינים בדיוק מה שהוא מתכוון. מי שמלמד נגלה חייב להיות נשמה של אור פנימי, שיבינו אותו עד הסוף, שלא תהיה שום אי-הבנה בהלכה – נגלה הוא הלכה, הלכה למעשה.

מי ששייך לנגלה חייב להיות נשמה דאור פנימי, חייב להיות רועה ומפרנס בבחינת מזון פנימי – האור צריך להאכל ולהתעכל היטב, להקלט בכל האברים. צריך "ואכלת ושבעת", לאכול ולשתות, והשתיה מחלקת את המזון שיבלע היטב בכל האברים. אם אדם אוכל ולא שותה כתוב ש"אכילתו דם", האוכל לא נבלע. צריך לאכול נכון ולשתות, ולכן הנשמה שמזינה ורועה את הצבור צריכה להיות נשמה של אור פנימי.

הסודות – הגם שאינם מובנים – פועלים בעולם

אבל, אומר האר"י, רשב"י – הוא גם בעל נגלה, בכל המשנה, בכל התלמוד, אבל היחוד שלו שחוגגים היום הוא הפנימיות שלו – הוא אור מקיף. לכן הותר לו לגלות סודות, כי גם לאחר שמגלה אותם נשארים סודות. איך הבעל שם טוב קרא לכח גילוי הסודות שלו? כשהוא מגלה סודות הוא פועל פעולה אדירה, אף שרובם ככולם לא מבינים אותו, ובטוח לא מגיעים לסוף דעתו.

למה צריכים זאת? למה זה טוב? עושה תיקון גדול בכל העולם, מזכך את המציאות, מכין את העולם להיות דירה לו יתברך, שיוכל לבוא משיח, וגם ממשיך ברכה בגשמיות וברוחניות. כשהיתה בצורת, אין גשם, רשב"י רק פתח ודרש על הפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" – אנחנו שיושבים יחד – ומיד ירד גשם (גשם = "הנה מה טוב ומה נעים"![ח]). לא משנה אם מבינים עד הסוף או לא מבינים בכלל – יש פעולה חשובה וגדולה ביותר.

מדרש "יהי אור" – גילוי האור המקיף

אמרנו שהשם המקורי של ספר הזהר הוא מדרש "יהי אור". כתוב "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", וכתוב בזהר של רשב"י שה"יהי אור" הראשון – המאמר הראשון, המאמר הפתוח והמפורש הראשון, "יהי אור" – הוא לא מה שכתוב אחריו "ויהי אור". הרבה פעמים כתוב ש"יהי אור" הוא אור ישר ו"ויהי אור" הוא אור חוזר, אבל יש גם פעמים שכתוב ש"יהי אור" הוא אור מקיף ו"ויהי אור" הוא אור פנימי.

לפי מה שאמרנו כעת, "יהי אור" הוא אור של נסתר – הממד הפנימי של התורה, "נשמתא דאורייתא", ה'תיקון' שרשב"י עושה על משה רבינו – ו"ויהי אור" הוא אור פנימי (של רשב"י בנגלה דאורייתא, במשנה וכו' – "יהי אור ויהי אור" עולה "נעשה אדם", וכמו ששרנו בשבחו של רשב"י "'נעשה אדם' נאמר בעבורך"). האריז"ל אומר ש"יהי אור" הוא שרש נשמת רשב"י, אור מקיף, לכן יכול בלי פחד וחשש לגלות בשופי רזין ורזין דרזין דאורייתא. אחר כך "ויהי אור" – צריכים גם נגלה, פנימיות, שיהיה מובן לגמרי, הלכה למעשה, "הליכות עולם לו", "אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות'" (יש לומר בנוסח הברכה שמברכים לפני זמן מתן תורתנו, "קבלת התורה בשמחה ובפנימיות"[ט], ד"שמחה" היא גילוי אור מקיף ואילו "פנימיות" היא גילוי אור פנימי – "יהי אור ויהי אור").

כל התיקונים מכח גלגול-תיקון משה

צריך לומר עוד יותר, שמכח גילוי פנימיות התורה של רשב"י, "יהי אור" –  שהוא בעצם התיקון שהוא עושה על משה רבינו, בכך הוא גם מתקן את שני האחרים. אמרנו שהוא צריך לתקן את אחיה השילוני ואת יותם מלך יהודה, שנים גדולים מאד.

התיקון של אחיה השילוני היום מובן ופשוט וגם מוסבר אצלנו בכמה מקומות. החטא של אחיה הוא חטא של רב גדול, נביא גדול, שחותם בלי הבחן, בלי בקורת – נותן אישור לממסד הקיים, חותם על ממלכת ישראל, חותם על מדינת ישראל – מה שלא יהיה. חותם על מגלת העצמאות, הוא אומר דבר טוב, אחרי אלפים שנה היהודים חוזרים לארץ ישראל, אז ראוי לחתום על זה – דבר גדול מאד. הוא לא שם לב שתצא מזה עבודה זרה – נחשב לו חטא.

יש משהו אחר שכתוב על אחיה השילוני, שקרע את הממלכה – אבל זו היתה נבואה מאת ה', לא החתימה על ירבעם. נבואת קריעת הממלכות היא לא חטא שלו – גם אותה הוא צריך לחזור לתקן, שהוא עצמו יחזור לאחות (לשון אחיה) את הקרע שהוא עשה בממלכות, לחבר את השמאל והימין ("משמאל ומימין על ישראל שלום"). יש מה שהוא חתם על ירבעם, וזה החטא שלו אותו צריך רשב"י לתקן.

רשב"י מתקן זאת, שוב, מכח שהוא גלגול של משה רבינו. כל התיקונים שלו הם מכח היותו גלגול משה רבינו, ובכך גופא יש לו יתרון על משה, כמו שהוא אומר שמשה רבינו "לא ידע כי קרן אור פניו" – שהוא זכה לקרני הוד – ואני כן יודע. כנראה למשה יש קרני הוד שהם הוד אחד, ומה שיש לרשב"י, שיודע שקורן, הוא הוד שבהוד, ל"ג בעומר. כל מה שהוא מתקן, גם את אחיה וגם את יותם, בא מכח היותו גלגול משה.

עבודת הבמות – במה אישית לכל אחד באינטרנט

אמרנו שהתיקון של אחיה הוא התיקון של רב גדול, גדול הדור ממש, שחותם על המדינה. צריך לתקן זאת עם נשמתא דאורייתא. מה התיקון השני? התיקון של יותם. יותם משתדל להיות מאה אחוז בסדר, אבל הוא לא יכול לשרש את מה שהעם שקוע בו מדורי דורות ולא יכול להשתחרר ממנו – שהוא מקריב בבמות יחיד. גם יאשיהו המלך – יש הרבה זיקה בין ל"ג בעומר ליאשיהו, הרי יאשיהו שוה "הוד שבהוד", כמו מנחם-מענדל. הוא היה ראוי להיות מלך המשיח, עליו קונן ירמיהו הנביא "רוח אפינו משיח הוי' נלכד וגו'". גם אצלו כתוב שלא הצליח להסיר את הבמות – אף מלך צדיק לא הצליח, גם לא יותם, יאשיהו וחזקיהו.

מה המשמעות היום של חתימה על ירבעם אנחנו מבינים. מה הפירוש היום לכך שאי אפשר להוציא מהעם את עבודת הבמות? כתוב "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא" – "אל תקרי 'בַמֶה' אלא 'בָמָה'". לפני התפלה, כל עוד נשמתו לא התפשטה ברמ"ח אבריו והיא נמצאת רק "באפו" (גם מלשון חרון אף) אדם נחשב במה, ישות, חמץ בפסח. מהי במת יחיד? יש נגע שהולך ומחמיר מדי יום ביומו, שכל יחיד, כל אחד ואחד, בונה לעצמו במה. זו נקראת במת יחיד – לכל יחיד יש במה, יש לו דף בפייסבוק. יותר מזה, יש לו אתר, יש לו כמה אתרים. מהי במה? אתר. היום כל העולם הוא וירטואלי, היום דור ועולם שמלא במות – כל אחד עם הבמה שלו, שהוא מקריב עליה מה שהוא רוצה להקריב, מפרסם את עצמו. מהו בית המקדש? שיש רק במה אחת. לא שכל אחד לא יתפלל ויעבוד את ה' בבית שלו, אבל שלא יעשה מעצמו במה (בזמן איסור הבמות, כלומר בזמן שיש רבי בישראל, וכמו שיתבאר).

תיקון יותם על ידי התקשרות לרבי ותיקון אחיה על ידי ספר הזהר

איך אפשר לתקן את הדבר הזה בדור שלנו, שלכל אחד יש את הבמה הזו? האריז"ל אומר שלשם כך בא רשב"י לתקן את יותם, אותו מלך שאין בו דופי חוץ מהענין של הבמות. קודם כל, במה היא ישות – כך כתוב בחסידות. מביאים את הפסוק והפירוש הזה דווקא במאמר החתונה, לפני שמתחתנים, כאשר החתן והכלה באים לבנות בית נאמן בישראל, מקדש מעט, לא במת יחיד. איך מתקנים זאת? על ידי התקשרות לרבי. נחזור למה שאמרנו שהאות של ל"ג בעומר בפסוק "והמשכלים יזהרו" היא ה-י של רבי, הרבי שנמצא בתוך "הרבים".

יש את ספר הזהר, חכמת הנסתר של התורה, אבל יש את הרבי. כעת הזהר בכתב, וכל דבר שבכתב הוא מסמך. במסמך של הזהר, אם נפיץ אותו כדבעי, "יפוצו מעינותיך חוצה", יש כח לבטל את המסמך שאחיה חתם על ירבעם. מסמך אחר, מגלת העצמאות, או כל מסמך שלא יהיה – יש בכח הזהר לתקן אותו. אבל בשביל לתקן את הבמות, את יותם – יותם הוא מלך – צריך התקשרות לרבי, שגם הוא מלך. רק התקשרות לרבי יכולה לבטל את מה שהאדם עושה לעצמו במה, פותח את דף הפייסבוק שלו, ואז הוא נעשה א גאנצע געצ'קע, 'אליל קטן'. הוא עובד את העבודה שלו, וכמו שאדמו"ר האמצעי כותב בקונטרס ההתפעלות שאנשים עושים מעצמם במה כאילו עובדים את ה' והם בעצם עובדים את עצמם, פולחן עצמי. הפנימיות של איסור במות, במת יחיד, הוא שבכל במת יחיד העבודה מתדרדרת לפולחן עצמי. יציאה מפולחן עצמי היא רק על ידי התקשרות לרבי.

כלומר, לרשב"י יש שתי סגולות: הוא "הולך רכיל מגלה סוד", מחבר ספר הזהר (או לפחות התלמידים בדור שאחריו חברו-כתבו בשמו את הזהר), ורשב"י הוא הרבי, כמו שרואים היום שכל היהודים נוהרים לרשב"י, גם היהודים הפשוטים שלא יכולים לפתוח זהר ולהבין בו שום דבר.

נשמה דאור מקיף בסוד חש-מל – שותק לאחד ומדבר לשני

היינו באמצע להסביר את אותו סוד שהאריז"ל אומר, שנשמה של אור מקיף יש לה תכונה שמי שלא ראוי לא מבין אותה, ולכן רק היא הורשתה לגלות סוד. זה הדרוש של הבעל שם טוב על המלה חשמל. יש הרבה סודות של חשמל, והבעל שם טוב אמר שחשמל היינו חש לזה ומדבר-מל לזה. הרבי מדבר, "פתח פיך ויאירו דבריך", "יהי אור", אבל יש רק אחד שהוא באמת מדבר אליו, מל אליו, ואילו ביחס לכל השאר הוא שותק כי לא מבינים את פנימיות ואמתות הכוונה שלו. כך הבעש"ט מסביר מהו חשמל – הכל דבור, משדר לכולם, שידור חי, וכמה שכולם רואים ושומעים לזה הוא חש ולזה הוא מל. זה בדיוק מה שהאריז"ל מסביר על נשמה דאור מקיף, אומר שהיא הנשמה של רשב"י.

בכל אופן, אמרנו שהכל מתחיל מזה שרשב"י הוא גלגול של משה רבינו, אבל יש לו מכח זה גופא שתי בחינות – בחינה אחת שהוא מתקן את אחיה, שחתם על ירבעם, וכח שני שהוא מתקן את יותם שלא היה מסוגל (רצה, אך לא היה מסוגל) להסיר את הבמות. איך יתכן שיבוא מלך ויסיר את כל הבמות, את כל דפי הפייסבוק עם הפולחן העצמי? צריך כזה רבי גדול שמתוך התקשרות אליו כל אחד יוותר על הבמה, על דף הפייסבוק. אם יש לך כשרון הרבי רוצה שתנצל אותו עד הסוף, אבל בלי לבנות לעצמך במת יחיד – יש רק במה אחת, הרבי עצמו, כולם יתנו לו את הבמה.

אם כן, זה הלימוד של השמועות, הדרושים השונים של האריז"ל, לגבי רשב"י והתיקון שלו. לחיים לחיים.

נגנו "לכתחילה אריבער" ועוד הרבה ניגונים.

לחיים לחיים.

חידוש המשיח: גילוי "משה אמת" בתוך "ותורתו אמת"

אצל משה רבינו יש שתי בחינות – שהוא נביא, אב כל הנביאים, וגם שהוא רבי ומלך, "ויהי בישורון מלך". צריך להודות – הוד שבהוד – למשה רבינו, בפרט אלו שבעבר התנגדו לו, קרח ועדתו. כתוב שמשיח יבוא כאשר הקרח שבדור יודה למשה רבינו שבדור. מה הוא אומר? "משה אמת ותורתו אמת". סימן שיש שתי בחינות – יש בחינה אחת של "משה אמת", משה עצמו, בתור מלך ורבי, כנגד בחינת יותם, התקשרות לרבי, "משה אמת", ויש בחינה של "ותורתו אמת", התורה של משה רבינו, שמשה גלה את הנגלה דאורייתא, גופא דאורייתא, ורשב"י בא והשלים וגלה את הנסתר, את הנשמתא דאורייתא.

יש פירוש, על פי מה שמבואר באריכות בדרשות הר"ן, ש"משה אמת" היינו אמתה של תורה, דעה אמתית, כמו דעת רבי אליעזר בתנורו של עכנאי, שהעידו עליו מן השמים שדעתו אמת. אבל התורה נמסרה להכרעת הרבים, ש"יחיד ורבים הלכה כרבים" – כלל גדול בתורה – לכן, הר"ן כותב זאת מאד חריף, ש"דעתו של רבי אליעזר אמת ודעתו של רבי יהושע לא אמת", ואף על פי כן הלכה כרבי יהושע כי תורת אמת מעידה וקובעת ומכריעה ש"יחיד ורבים הלכה כרבים" ו"תורה לא בשמים היא" (כמו שאמר רבי יהושע) והיא נמסרה להכרעת השכל של בני אדם. אפילו אם אצל גדולי הרבנים של הדור יש ספק, לא יעזור כלל שתצא בת קול מהשמים להכריע את הספק, ומוטב שישאר ספק מאשר שהאמת האלקית – "משה אמת" – תתגלה ותכריע. תיקו, תשבי יתרץ קושיות ואבעיות (בשכל הישר שלו שיתקבל על דעת חכמי הדור), ועדיף שבינתיים ישאר בספק.

כל זה להסביר שהרבי האחרון, מלך המשיח, הרבי של ל"ג בעומר, של היום, שכולם – כמו שאמרנו קודם – נוהרים לרשב"י ומזדהים איתו, רשב"י נמצא בתוך הרבים, אף שהוא לכאורה דעת יחיד הוא חלק מהרבים, הוא בתוך הרבים, ה-י של "ומצדיקי הרבים". זה רבי מיוחד, שמצד אחד הוא רבי וכולם צריכים לבטל את במות היחיד שלהם לבמה של הרבי, ויש לו נביעת האין סוף, ולכאורה הוא "משה אמת" ולא "תורתו אמת", אבל בסוף זה מתחבר – ה"משה אמת" דווקא נמשך ומתגלה בתוך הרבים. הרבים הם דעת הקהל, צריכים להיות "ומצדיקי הרבים ככוכבים" ואז הדבר יומשך לנצח, "לעולם ועד".

ג. סוד האידרא – מיראה לאהבה

רבי שמעון – בחינת שבת

בנגלה לא תמיד פוסקים כרבי שמעון. בדרך כלל לא פוסקים כרבי שמעון. רבי שמעון ורבי יהודה – הלכה כרבי יהודה. רבי שמעון ורבי יוסי – הלכה כרבי יוסי. לגבי רבי שמעון ורבי מאיר יש דעות שונות. רק שיש משהו מיוחד בהלכות שבת. האריז"ל כותב שרשב"י הוא בחינת שבת. קודם אמרנו שהאריז"ל אומר שרשב"י הוא "צדיק יסוד עולם". לפעמים שבת היא יסוד ולפעמים שבת היא מלכות – תלוי מאיפה מתחילים לספור את השבע. יש שסופרים את השבע מאמא, מבינה, ואז היסוד הוא השביעי (בסוד "זכור [יסוד] את יום השבת לקדשו"), ויש שמתחילים מחסד ואז המלכות היא השביעית (בסוד "שמור [מלכות] את יום השבת לקדשו"). הרבה פעמים שבת היא בחינת יסוד. כמו שרשב"י הוא יסוד הוא גם שבת.

לכן בהלכות שבת הלכה כרשב"י, הלכה כרבי שמעון. אפילו כתוב בקבלה שרבי יהודה, שהוא בר פלוגתא של רבי שמעון, שיודע איך להסתדר עם הרומאים ולמצוא חן בעיני הגוים, הוא בחינת ששת ימי החול. רשב"י הוא שבת, ודווקא שבת לא יודע להסתדר עם הרומאים, צריך בסוף לברוח מהם ולהחבא במערה יג שנים – שם הוא קנה את ההוד שבהוד שלו.

ההתעלות שבאידרא: נכנסו עשרה ויצאו שבעה

כל גדולי עולם לא קנו את המדרגות שלהם בבת אחת, מההתחלה. רבי חיים ויטאל כותב לגבי האר"י בעצמו, שהוא מהלל ומשבח אותו עד בלי די, שהוא מסופק – כך כותב במקום אחד – אם בתחלה כשהגיע לצפת פעם ראשונה כבר עמד על גדולתו שהשיג אחר כך. הגדולים לא מגיעים לגדולתם בבת אחת. רשב"י הגיע למעלתו בזכות המערה, וגם, כמו שאמרנו, הוא הגיע למעלה הכי גדולה בזכות החבורה שלו, בזכות התלמידים, הכנישתא חדא שלו.

מתי זה בא לידי ביטוי? באידרא. באידרא נכנסו עשרה ויצאו שבעה. העשרה הם כנגד עשר הספירות, פרצוף שלם, בו רבי שמעון הוא הדעת, רבי אלעזר בנו החכמה, רבי אבא הסופר הבינה, רבי יהודה (שהאריז"ל אומר שהוא ימי החול בהלכה) הוא החסד, רבי יצחק הגבורה, רבי יוסי בר יעקב התפארת, רבי חזקיה הנצח, רבי ייסא ההוד, רבי חייא היסוד ורבי יוסי (סתם רבי יוסי, ש"נמוקו עמו" ותמיד הלכה כמותו כנגד יחיד) הוא המלכות.

מה קרה באידרא? הסתלקו שלשת החברים שכנגד התפארת והנצח וההוד – התנ"ה (מלה מאד חשובה שהאריז"ל דורש וגם בזהר דורשים, "תנה[י] [הודך על השמים]", ר"ת תפארת-נצח-הוד), שבהם יש שלשה חסדים מגולים.

מ"שמעתי שמעך יראתי" ל"בחביבותא תליא מילתא"

רשב"י אומר לתלמידיו ש"אנן בחביבותא תליא מילתא" – הוא והחבורה הקדושה. מה מעלת התחברות רבי שמעון עם החבורה הקדושה? רבי שמעון בפני עצמו הוא לא שם של חסד ואהבה, הוא שם של דין, כמו שמעון בן יעקב, שם של יראה – "הוי' שמעתי שמעך יראתי". כתוב ששמיעה היא בחינת יראה. רבי שמעון בינו לבין עצמו – כך מכוון לגמרי, כך כתוב בחסידות, שבגלגול הזה חייב להקרא שמעון (אחרי שהיה משה בגלגול הקודם, ושמעון הוא אותו אחד שלמשה רבינו היתה בעיה איתו ולא רצה לברך אותו בסוף, אותו אחד שלמשה רבינו יש הכי הרבה בעיה ומתח איתו בגלל חטא פעור, זמרי בן סלוא, הוא עצמו צריך לחזור ולהקרא באותו שם) – הוא שם של דין, של יראה. אבל הוא מקדים ואומר ש"אנן בחביבותא תליא מילתא". בדור הקודם היו רבי עקיבא וחבריו, עשרה הרוגי מלכות, שהם היו גבורות ולכן הוצרכו למסור את נפשם בפועל ממש – בזכות מסירות נפשם אנו חיים וקיימים עד ביאת משיח צדקנו – אך זה לא תכל'ס. גם תלמידי רבי עקיבא היו גבורות, שלא נהגו כבוד-אהבה זה בזה, והם פסקו מלמות בל"ג בעומר, ואנחנו, אומר רבי שמעון לתלמידיו, כולנו חסדים – "אנן בחביבותא תליא מילתא".

איך זה מתאים לשם שמעון, "ה' שמעתי שמעך יראתי"? היא הנותנת, שיש רבי גדול מאד שהוא בפני עצמו יראה. אפילו הבעל שם טוב, מחולל החסידות, שכולו אומר חסד, מעלתו העצמית היא יראה – כתוב שלא היתה בעולם יראת ה' כמו שהיתה אצל הבעל שם טוב, לא היתה ולא תהיה. כך גם רשב"י, הוא יראת הרוממות (סוד "ברי"ש הורמנותא דמלכא"), ירא-בשת, אבל כשהוא מתחבר עם החברים אז "אנן [הדגש על אנן, שאנחנו יחד, 'שבת אחים גם יחד'] בחביבותא תליא מילתא"[יא] – כשאנחנו מתחברים כולנו חסדים.

אומר רשב"י: אני דעת, הדעת של כולם, ובתוך הדעת יש "עטרא דחסדים" ו"עטרא דגבורות" – בעצמי אני בעיקר עטרא דגבורות, אבל בתוככם, כולנו יחד, אני עטרא דחסדים. כדי להוריד גשם הוא דרש את הפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" – כשאנחנו יחד אני כבר לא גבורות אלא חסדים (גבורות גשמים היינו התגברות החסד כמבואר בדא"ח, והיינו תכלית כחו של רבי שמעון). כשהוא יחד עם החברים המקשיבים הוא מתעלה מיראה לאהבה. כתוב בתניא שדרכו של איש לחזר אחר אשה. כשאדם שלם ביראה באה לו מלמעלה "עבודת מתנה אתן את כהנתכם", אהבה בתענוגים. האהבה של החברים, "אנן בחביבותא תליא מילתא", היא אהבה רבה בתענוגים. ככל שכולם יושבים, "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" באהבה לשמוע דברי אלקים חיים, "נפתחו השמים ואראה מראות אלהים" באידרא ובספרא דצניעותא.

הסתלקות החסדים המגולים להשפיע לז"א

באידרא קרה משהו – נכנסו עשרה ויצאו רק שבעה, כי התנ"ה, "תנה הודך על השמים", הסתלקו מעצמת הגילוי של האידרא, כמו נדב ואביהוא שנשאבו למעלה מכלות הנפש בגילוי סודות התורה. זה לא בגלל שהנשמות האלה הן גבורות, כמו תלמידי ר"ע ועשרה הרוגי מלכות, אלא דווקא בגלל שהן חסדים.

יש סוד בכתבי האריז"ל ששלשת החסדים המגולים מאמא – כתוב שכל העשרה הם חסדים מאבא ואמא, אבל יש שלשה חסדים מגולים שיורדים מאמא לתוך הספירות תפארת-נצח-הוד דז"א, שהם חסדים מגולים, והתפקיד והתכלית שלהם הוא להתעלות ולהסתלק – לא מסתלקים כדי להתעלם אלא כדי להאיר לז"א ולתת לו מוחין מלמעלה. סוד גדול בכתבי האריז"ל, שיש שלשה חסדים מגולים שבאים מאמא בתוך התנ"ה, והם צריכים לעלות ולהסתלק – לא כמו גבורות שמסתלקות אלא כדי לעשות בסוף טובה (חסד), שיאירו לכללות פרצוף ז"א.

מי התלמידים האלה שהסתלקו באידרא (ויצאו רק שבעה בחיים)? רבי יוסי בר יעקב (תפארת), רבי חזקיה (נצח) ורבי ייסא (הוד). הכל נכלל בספירת ההוד, כי הפסוק אומר "תנה הודך על השמים"[יב]. קודם אמרנו שהמלה רבי מתחילה מתפארת שבהוד עד הוד שבהוד – "תנה הודך", תנ"ה בתוך ההוד גופא. חסדי התנ"ה עולים ומאירים לז"א מלמעלה.

"יצאו שבעה" כנגד שבעת ימי השבוע

נכנסו עשרה וכמה יצאו? שבעה. רמוז גם בסוד האות י בפסוק "והמשכלים וגו'" שראינו קודם – שה-י היא העשירית מהסוף והשביעית מההתחלה. האריז"ל אומר שהשבעה שיצאו הם גם כנגד שבעת ימי השבוע, שבעה ימי שבתא, והשבת היא רשב"י – רשב"י הוא השבת, בחינת משה (השביעי מאברהם אבינו, "כל השביעין חביבין", כמו יום השבת), על שתי המדרגות של משה, ש"עוד לאלוק מילין" מה האמת של משה, "משה אמת", ומה האמת של "תורתו אמת", שתי בחינות שונות.

ד. כוונת רבי שמעון בקריאת שמע ובתפלה

שמע: שמעון-מאיר-עקיבא

נראה עוד משהו יפה מאד, איפה לכוון את רשב"י. עוד מעט נתפלל בע"ה, ובתפלה, גם בשחרית וגם בערבית, יש שני מקומות שמכוונים את רבי שמעון. שמעון הוא שמע, שמיעה, והכוונה הראשונה שמכוונים אותו היא כשקוראים את ה"שמע" – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

כמעט כל שנה אנחנו דורשים ש"שמע" היינו שני תלמידי רבי עקיבא הגדולים ורבי עקיבא עצמו – כל המשנה והספרא והספרי אליבא דרבי עקיבא. הם נכתבו ששים שנה אחרי הסתלקותו (ככה מובא בסדר הדורות), אבל הכל אליביה. מדמים זאת לכתיבת ספר הזהר, שנכתב בדורות שאחריו אבל הכל מתייחס אליו. שמע ר"ת שמעון-מאיר-עקיבא. יש ב"שמע" תופעה מיוחדת, של ע רבתי. לאחרונה דרשנו שבשמות כל שבטי י-ה יש רק ע אחת. צריך לעיין בעינין, ויש רק ע אחת בכל יב שבטי י-ה – באמצע שמעון. ביעקב גם יש ע (משא"כ באברהם ויצחק) ובכל בניו יש ע רק בשמעון.

ב"שמע" – לשון שמיעה – יש ע רבתי, שרומזת ל-עקיבא, ו-שם של שמע היינו שמעון-מאיר, היחידה והחיה בחמשת תלמידי רבי עקיבא. הסימן ששלשת השמות האלה יחד משלימים מאד יפה אחד את השני – שמעון-מאיר-עקיבא שוים 900, ל פעמים ל, סוד הלב היהודי[יג]. כולם שייכים לשבוע הזה: רבי מאיר בפסח שני, חסד שבהוד; רבי שמעון היום, בל"ג בעומר; ורבי עקיבא הוא בכל התקופה הזו, שתלמידיו מתו כי לא נהגו כבוד-אהבה זה בזה. כולם היו בדינים אחד על השני, לכן מתו בימים האלה, ופסקו למות היום, ובא רבי עקיבא ודרש, דרוש מובהק ששייך לספירת העמר, "'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה".

שמעון בקריאת שמע – "שמע ישראל הוי' אלהינו"

אחרי כל הדרוש הנ"ל של שמעון מאיר עקיבא, הפשט של "שמע" הוא שמעון – רבי שמעון. אם רוצים לכוון – עוד מעט נאמר "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – את כל השם שמעון יש לנו "שמע" ואיפה שתי האותיות המשלימות את השם שמעון – ון? רוצים שיהיה לפי הסדר, וכל אות תהיה ההופעה הראשונה בפסוק: "שמע ישראל י-הוה אלהינו הוי' אחד". נשים לב – שמע הן האות הראשונה, השניה והשלישית. ה-ו היא האות ה-11 בפסוק וה-נ היא האות ה-17. 11 ו-17 הם סוד טב-טוב בקבלה, חתך זהב, יחד נותנים כח, אחר כך מה ואחר כך כח-מה (בסדרה החבורית של א-ה-ו-יא-יז-כח-מה-חכמה וכו' – סדרה מאד חשובה בתורה וגם במדע). טב-טוב נותן חתך זהב של כח, לפי חלוקת הזהר שחכמה היא כח-מה.

נמצא שאותיות שמעון נמצאות במקומות ה: 1 2 3 11 17 = 17 ועוד 17 ("טוב לשמים וטוב לבריות") = 34, מספר אהבה (השייך ליחס של חתך זהב). שמעון יחד עם 34 = 500, שלמות של "פרו ורבו" וכו'. בדילוג, 1 3 17 = 21 (וביחד עם ש-ע-ן של שמעון = אמת, 21 ברבוע), 2 11 = 13 – 13 ו-21 הם שני המספרים שלפני 34 בסדרת האהבה, היינו שחתך הזהב של 34 הוא ל-21 ו-13.

שמעון = 466, פעמיים 233, מספר האהבה ה-13 (נמצא ששמעון שייך בעצם לסוד חתך זהב. ומזה נלמד שהחוש – חוש החן והיפי – של חתך זהב, הוא בסוד השמיעה שבראיה, "הבן בחכמה", שמע ר"ת "שאו מרום עיניכם וראו וגו'"). נמצא שיש קשר בין שמעון (פעמיים 233) ל-הוי' (פעמיים 13 – 233 הוא מספר האהבה ה-13 כנ"ל) – "שמע ישראל י-הוה אלהינו". בארבע תבות אלו, חוץ מאותיות שמעון שאר האותיות ("שמע ישראל י-הוה אלהינו") = 613, תריג מצות של תורת משה רבינו, שרש רבי שמעון.

הצטרפות "והמשכִלים יזהִרו" ו"גל עיני"

אם כבר דברנו על חכמה נאמר עוד משהו יפה לגביה: דברנו הרבה על הפסוק "והמשכִלים יזהִרו וגו'" שיש בו מט אותיות. אבל יש פסוק אחד שכולו של לג בעומר, כמבואר בחסידות, כך הרבי דורש, ולכן אנחנו כל כך אוהבים את הפסוק שבחרנו אותו להיות הכותרת שלנו, פסוק חי בפרק קיט בתהלים: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", הפסוק של ל"ג בעומר.

כמה אותיות יש שם? כל מי שזוכר את הסמל שלנו יודע שהוא לא בדיוק רבוע אלא מלבן של 6 על 4 (גל-עיני, ואביטה, נפלאות, מתורתך – כל שורה שש אותיות, כאשר ב"גל-עיני" יש מקף, מלה אחת ביחס לטעמי המקרא). פסוק עם מבנה מובהק ומתבקש, לכן אנחנו מציירים אותו כך.

יש בפסוק 24 אותיות, כמנין אחיה שדברנו עליו קודם (והוא ד בעצרת, מספר הצירופים של תבה בת ד אותיות שונות, כמו שם א-דני, סוד כד שעות היום, שבכל שעה ושעה, לשון שעיה ופניה, מתחלף הצירוף כו' – כוונה זו שייכת לשרש נשמת אחיה, וד"ל). אם נחבר את כד האותיות של "גל עיני" ל-מט האותיות של "והמשכלים" – פסוק אחד מתהלים ואחד מסוף ספר דניאל – נקבל חכמה אותיות (בהיות כד החצי של מח, כד פעמים מט היינו מח במשולש, הרמוז בפתיחת הרמב"ם "יסוד היסודות ועמוד החכמות". הפסוק הראשון של התורה – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" = 2701, המשולש של חכמה, והוא מתחלק ל-מט ברבוע ועוד כד במשולש, כמבואר סוד זה והכלל המתמטי שעומד מאחוריו במ"א[יד]). ר"ת "גל עיני" = חכמה (ושאר האותיות = 100, סוד הבטחת בעז לרות "ליני הלילה והיה בבקר אם יגאלך טוב יגאל ואם לא יחפץ לגאלך וגאלתיך אנכי חי הוי' שכבי עד הבקר"). גם ל-חכמה יש צורה – גם מספר ברית וגם (הרבה יותר יפה) מספר מגן דוד. שני הפסוקים יוצרים יחד מגן דוד. שני הפסוקים יחד עולים 4026 = 22 (יחד) פעמים 183 (אין-אין-אין) = גל ("גל עיני", לג בעמר) פעמים 122 (אין-אין). התבות הראשונות של שני הפסוקים – "גל" "והמשכלים" = 484 = 22 ברבוע (שהוא הערך הממוצע של "והמשכלים... ומצדיקי הרבים", כאשר הכנף ביניהם = גל), השאר = 22 פעמים 161, שם קסא ("איני יודע" וכו'). "גל-עיני" "והמשכלים" = 624 = 3 פעמים יצחק (ממוצע כל תבה). השאר = 3402 = 9 פעמים חשמל (היינו חלוקת הפסוק לכפולה של 13 וכפולה של 7, זו"ן, ודוק). איך הגענו לכל זה? כי המספר חכמה רמוז באותיות ון של שמעון בפסוק "שמע ישראל וגו'".

נצייר את שני הפסוקים בצורת מגן דוד:

ג

ל  ע

י  נ  י

ו  א  ב  י  ט  ה  נ  פ  ל  א

ו  ת  מ  ת  ו  ר  ת  ך  ו

ה  מ  ש  כ  ל  י  ם  י

ז  ה  ר  ו  כ  ז  ה

ר  ה  ר  ק  י  ע  ו  מ

צ  ד  י  ק  י  ה  ר  ב  י

ם  כ  כ  ו  כ  ב  י  ם  ל  ע

ו  ל  ם

ו  ע

ד

שש הכנפים, כנגד ששת ימי החול, וה'שבת' הפנימית (43 אותיות) = 1848 = 33 פעמים 56, גל פעמים יום (גל ימים עד לג בעמר). השאר (30 אותיות) = 2178, הרבוע הכפול של גל (ההפרש = י פעמים גל – "י-גל לבי בישועתך"). תן לחכם ויחכם עוד.

שמעון בתפלה – "שמע קולנו"

את הפסוק "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" מתרגם אונקלוס "בצלותי ובבעותי"[טו]. כתוב בחסידות ש"צלותי ובעותי" הם קריאת שמע ותפלה – שני העמודים של התפלה. כשהולכים להתפלל יש את התורה שבתפלה, קריאת שמע, והתפלה שבתפלה, שמו"ע. יש ביניהם יחס של זכר ונקבה, הם זווג. קריאת שמע היא תורה שבתפלה ושמו"ע היא עצם התפלה. אמרנו שב"שמע ישראל" יש כוונה מובהקת של שמעון. מה לגבי תפלה? אחרי ק"ש מתפללים תפלת שמו"ע, ואיפה שם צריכים לכוון שמעון? "שמע קולנו".

בתפלת שמו"ע יש ג ראשונות ו-ג אחרונות, שהן שבח והודיה – שש ברכות שמצרפים אותן, שהחמישית בהן היא עצם ברכת ההודיה, "הוד שבהוד", שייך ל-לג בעומר. כך ראינו כעת בדרוש מאד נחמד של רבי יוסף ענגיל, מגדולי האחרונים, שבין היתר הוא מביא כל מיני דברים של חמש שהם הודיה – הוד שבהוד היינו חמישי שבחמישי. הברכה החמישית מבין השש היא הודיה. הוא לא מביא את האריז"ל שאומר בפירוש ששלש הראשונות הן כנגד האבות, חג"ת, ושלש האחרונות הן כנגד נה"י. החמישי, עצם ההודיה, הוא הוד שבהוד – כולם הודיה (גם השבח הוא סוד של הודיה, הרי משבחים את השי"ת על כל הטוב שהוא גומל אתנו תמיד), אבל הוא הודיה מפורשת. כל זה מאמר מוסגר.

עיקר התפלה, "בעותי" – "צלותי" הולך על קריאת שמע, אף שבדרך כלל הוא תרגום של תפלה – היא בקשתי, שעיקרה יג ברכות אמצעיות, הנכללות כולן באחרונה שבהן, "שמע קולנו הוי' אלהינו". לכן ענית אמן על הברכה הזו חשובה מענית אמן על כל הברכות. גם שם מתחיל שמע ואז ון לפי הסדר (ו ראשונה ו-נ ראשונה) – "שמע קולנו".

חבור "שמע ישראל הוי' אלהינו" ו"שמע קולנו"

למה מתבקשת הקבלה בין "שמע ישראל" ל"שמע קולנו"? שניהם מתחילים "שמע" ואחר כך ממשיך "הוי' אלהינו". כמובן, המלה "שמע" היא בשני כיוונים שונים – "שמע ישראל" משה רבינו אומר לישראל או השבטים לישראל סבא, לפי הדרוש של חז"ל, ואילו "שמע קולנו" אנחנו אומרים לקב"ה. בכל אופן, בשניהם יש "הוי' אלהינו" שודאי אומר שיש פה גזרה שוה. ב"שמע ישראל הוי' אלהינו" כדי להשלים את שמעון צריך את "הוי' אלהינו" ואילו ב"שמע קולנו" כבר מסתיים השם שמעון (בלי להמשיך ל"הוי' אלהינו", בדילוג שוה על אות אחת).

"שמע קולנו" בעצם אותיות קול-שמעון. אם נוציא את כל השם שלו, שמעון, נשאר קלו, וכשנשים את ה-ו בתוך קל יצא קול. מבקשים מהקב"ה שישמע את קול שמעון. בברכות משה "שמע הוי' קול יהודה" – רמז לשמעון הגם שלא ברך אותו במפורש. כאן מבקשים מהקב"ה שישמע את הקול של שמעון (קולו של רשב"י).

ישנו סימן בחכמת המספר שאכן יש פה השלמה אמתית בין השמעון של קריאת שמע לשמעון של התפלה – שני עמודי תווך, זיווג של ק"ש ותפלה – שאם נחבר את המלים שצריך כדי להשלים את השם שמעון, "שמע ישראל הוי' אלהינו" ו"שמע קולנו", יוצא רבוע מושלם, 1681, 41 ברבוע. בקבלה המספר הזה הוא הערך של השם הקדוש של כב אותיות, שיוצא מ-כב אותיות הראשונות של ברכת כהנים[טז], שמכוונים אותו לפני תקיעת שופר בראש השנה. יש שם של מב אותיות, יש עב שמות, יש שם של יב אותיות, אבל יש שם מאד חשוב – השם של כב אותיות, ששוה 41 ברבוע, שם מושלם[יז].

לעניננו, אלה שני השמעון – שמעון של קריאת שמע ושמעון של התפלה. אם כן, צריך להתייחד עם רבי שמעון גם כשסוגרים את העינים ואומרים "שמע ישראל" וגם כשמגיעים לשיא הבקשה של התפלה, "שמע קולנו" – בשניהם יש את שמעון.

ה. מי הם "המשכִלים"?

נחזור רגע לפסוק השני של צורת המגן דוד שציירנו (שהוא הפסוק ממנו פתחנו). אמרנו שיש "גל עיני" ויש "והמשכִלים". יש עוד משהו שלא הסברנו בשיעורים הקודמים על "והמשכלים יזהרו כזהר הרקיע". למי יכולה לרמוז המלה "והמשכלים"? מי הם המשכילים? יש שני פירושים שלא הסברנו אותם וכעת נשלים:

"בן משכיל" ו"עבד משכיל"

יש פירוש אחד שהמשכילים רומזים לתופעה מאד יפה שכתובה דווקא בספר משלי. אנחנו בספר דניאל, אבל בספר משלי מופיעה המלה משכיל בכמה ניבים, ששנים מהם ראויים לציון ולחבור יחד. יש ביטוי שמופיע רק פעם אחת בכל התנ"ך, בספר משלי, "בן משכיל" – יש בן שהוא משכיל לעומת בן שהוא מביש. פסוק די ידוע – "אֹגר בקיץ בן משכיל נרדם בקציר בן מביש".

חוץ מהבן המשכיל, יש גם "עבד משכיל"[יח] – ביטוי שחוזר פעמיים בספר משלי. פעם אחת כתוב "רצון מלך לעבד משכיל" – הרצון של המלך הוא לעבד משכיל, המלך אוהב ורוצה ומתרצה תמיד לעבד המשכיל שלו, "רצון מלך לעבד משכיל ועברתו תהיה מביש". כל הפסוקים האלה הם בין משכיל לבין מביש – מי שעושה עסק ביש. רואים שבכל הקשר משכיל הוא ההיפך של מביש. מביש גם מלשון בושה, שגורם בושה.

הפסוק השני של "עבד משכיל" הוא "עבד משכיל ימשֹל בבן מביש ובתוך אחים יחלֹק נחלה"[יט]. אם יש בארמון של המלך "עבד משכיל" ויש בן של המלך – יורש עצר – שהוא "בן מביש", אז כתוב שהעבד המשכיל ימשול על הבן המביש. בסוף כתוב שגם "יחלק נחלה" ("ובתוך אחים יחלֹק נחלה") – יקבל חלק בנחלה של המלך, יחד עם הבנים (שהוא נחשב כ"אח" להם). יש רמז שאנחנו אוהבים לדרוש, "אין מלך בלא עם", שדורשים הרבה ר"ת של "עם". לעניננו עם ר"ת "עבד משכיל". גם המשיח הוא "עבד משכיל", כמו שנאמר עליו (בחמש העליות שלו, כנגד הנרנח"י שלו מלמטה למעלה, הנרנח"י של היחידה הכללית של נשמות ישראל) "הנה ישכיל עבדי [לא כתוב כאן בני אלא דווקא עבדי[כ]] ירום ונשא וגבה מאד".

זריזות המשכיל

יש מפרשים שמסבירים ש"משכיל" לשון זריזות – הוא יודע מה לעשות ועושה זאת מהר ("עד מהרה ירוץ דברו"). כמובן הזריזות צריכה להיות במתינות, כלשון הבעל שם טוב, אבל צריך להיות זריז. אם רוצים להיות "משכיל אל דל" – מי שמבקר וגם מרפא את החולה – צריך לעשות בזריזות, אין זמן. זריזות במתינות, אבל זריזות.

רבי פינחס בן יאיר אומר שזהירות מביאה לידי זריזות. זהירות היינו "והמשכלים יזהרו כזהר הרקיע" – זהר גם לשון זהירות, "אבוך במאי הוי זהיר טפי" – והזהירות, גם שהוא זהר, מביאה לידי זריזות[כא]. אפשר גם לדרוש ככה את כל הפסוק, ש"מצדיקי הרבים" צריכים לפעול בזריזות, כי יש פה רבים שנמצאים ב"עת צרה היא ליעקב", צריכים להזדרז ולהושיע את הרבים, לעשות טובה עם הרבים. הזהירות של "המשכלים יזהרו כזהר הרקיע" מביאה לידי זריזות. הדבר כבר רמוז בתוך המלה "משכיל", לפי פירוש הפסוקים במשלי, על "בן משכיל" שזריז לאגור בקיץ, וכל שכן ה"עבד משכיל", עבד המלך שעובד את עבודת המלך בזריזות נפלאה.

עבד-בן-עבד

יש פעם אחת "בן משכיל" ופעמיים "עבד משכיל"[כב] – בן-עבד-עבד. אפשר לדרוש שיש "בן משכיל" שלמעלה משני העבדים ויש מתחת שניהם "בן מביש". בכל אופן, מה שכתוב פעמיים "עבד משכיל", וכתוב עליו "רצון מלך לעבד משכיל" – מה שלא כתוב בבן – אז אפשר לומר שיש כאן עבד-בן-עבד, עבד, בן, ו"בן שנעשה עבד". עבד-בן שוה בינוני של תניא, אבל יש כאן עוד עבד – עבד-בן-עבד שוה צדיק של התניא.

עבד ובן הם יראה ואהבה. רבי שמעון בינו לבין עצמו הוא עבד, וגם משה רבינו הוא עבד ("משה עבד הוי'"[כג]). האריז"ל אומר ששמעון בא לתקן משה-אחיה-יותם ועם שמעון ר"ת שמאי (המשולש של שם הוי'. קודם אמרו ש-לג בעמר עולה משה – כך כתוב בספה"ק – והנה שמאי עולה לג בעומר). כתוב שמשה הוא ר"ת מחלוקת שמאי הלל (או משה שמאי הלל. מחלוקת שמאי הלל = 1000, סוד אלף האורות שמשה קבל במתן תורה, משה שמאי הלל = 761, השראה 20 = "[משה] לעיני כל ישראל", חותם תורת משה) – קודם שמאי, מי שאין הלכה כמותו. למה אין הלכה כמותו? כי נמנו וגמרו ו"יחיד ורבים הלכה כרבים" – "תורתו אמת". משה עצמו הוא יותר שמאי ("משה אמת"[כד]), כך כתוב שפוסק לגבי מצות "פרו ורבו" ("מצוה רבה"), המצוה הראשונה בתורה ("בתר רישא גופא אזיל") – על פי מה שקיים בעצמו – שצריך להוליד שני בנים (למשה היו שני בנים – גרשם ואליעזר[כה]), לא בן ובת (כדעת בית הלל, וכך הלכה). כל התיקון של רבי שמעון הוא תיקון של שמאי. כתוב שלעתיד לבוא הלכה כבית שמאי – שגם בית הלל יהיו "נמנו וגמרו" שהלכה כבית שמאי.

בספרים כתוב בחדא מחתא שלעתיד לבוא הלכה כבית שמאי ושלעתיד לבוא הלכה כרבי שמעון. רבי שמעון הוא גם שבת, גם הלכה כמותו בהלכות שבת, וגם הלכה כמותו בכלל לעתיד לבוא, בזמן שההלכה תהיה כשמאי. כלומר, שמאי ושמעון הולכים יחד בעתיד, אם כי על פי פשט הוא לא שייך לבית שמאי – מסתמא שייך לבית הלל – אבל יש התכללות, כמו בספירת העמר, ומצדה הוא שמאי-שמעון (כלומר שרבי שמעון הוא השמאי שבהלל, הוא כולל את שניהם כמו משה[כו], רק שי"ל שמשה הוא ההלל שבשמאי ואילו רבי שמעון, גלגולו של משה, הוא השמאי שבהלל[כז]). רק ש"אנן בחביבותא תליא מילתא". כך הוא נתעלה במערה ועם החבריא. צריך לומר שב-יב השנים הראשונות במערה הוא נתעלה במדתו, לכן יצא והחריב את העולם, אבל בשנה ה-יג – "שמע קולנו", הכולל – הוא נתעלה והמתיק את הדינים. זו התעלות אחת, אבל עיקר ההתעלות הוא כשהוא יושב יחד עם החברים מקשיבים ומגלה להם את הרזין דרזין דאורייתא.

יש עוד פירוש ל"והמשכלים" שעדיין לא אמרנו. פירוש אחד שה"משכילים" היינו ה"בן משכיל" ופעמיים "עבד משכיל". זריזות המשכיל כבר עוברת לתחום "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד". כן נראה גם בפירוש השני שהמשכילים הם הם מצדיקי הרבים.

המשכילים: דניאל, חנניה, מישאל ועזריה

הפירוש השני: אם דניאל מסיים את ספרו ב"והמשכלים יזהרו" יש לומר שהוא רומז למישהו שאנחנו מכירים מתוך הספר שלו. מי זה יכול להיות? היו ארבעה ילדים מיוחדים שבחרו בהם כי ראו שהם ילדים מוכשרים מאד, המלך נבוכדנצר ששבה אותם בחר בהם בין היתר – היתה כנראה קבוצה של הרבה ילדים יהודים ורצו לחנך אותם. רצו לחנך אותם ולהכשיר אותם לעבודות המלך, להיות עבדים משכילים בבית המלכות.

היו ארבעה מיוחדים – האחד המיוחד הוא דניאל עצמו, והיו לו שלשה חברים, חנניה מישאל ועזריה. במה הצטיינו הילדים האלה? שהם סרבו לאכול את פת-בג המלך, לא להגעיל את נפשם במאכלות אסורות. בהתחלה המלצר ששרת אותם מטעם המלך סרב, כי הוא היה אחראי על הילדים שיאכלו טוב. אמרו שתנסה אותנו עשרה ימים – תן לנו רק זרעונים – ואחר כך תראה את פנינו, אם אנחנו בריאים ושלמים וזוהרים כשאר הילדים שאוכלים מפת בג המלך ועוד יותר. המלצר הסכים ואחרי עשרה ימים ראה שפניהם שלמות ומאירות והם בריאים יותר משאר הילדים. ככה המשיכו לשמור במסירות נפש על כשרות המאכלים.

כתוב אחר כך, בסוף הפרק הראשון של ספר דניאל, שהאלקים נתן לארבעת הילדים האלה "מדע והשכל בכל ספר וחכמה" – לכל הארבעה – ולדניאל הוא הוסיף גם ש"הבין בכל חזון וחלומות", דבר שבא לו לשמוש בהמשך. בכל אופן, על כל ארבעת הילדים המיוחדים האלה, בעלי מסירות נפש בענין כשרות דווקא, כתוב שה' נתן להם "מדע והשכל בכל ספר וחכמה".

שם כתובה בפירוש המלה "השכל", לכן מתבקש לומר שהמשכילים בסוף הספר בעצם חוזרים לחבורה הקדושה של ארבעת הילדים המיוחדים, שבינתים גדלו ונעשו על ידם נסים ונפלאות, חנניה מישאל ועזריה הושלכו לכבשן האש ודניאל לגוב האריות ויצאו בחיים בנסי נסים. יש לומר שמה שכתוב בסוף "והמשכלים יזהרו כזהר הרקיע" הולך דווקא על המשכילים האלה, שה' נתן להם מדע והשכל בכל ספר וחכמה.

"מדע והשכל בכל ספר וחכמה"

יש מי שמפרש ש"מדע" צריך בשביל "כל ספר" – ללמוד ולהבין מתוך ספרים, לקבל ציון מאה במבחן – אבל "השכל" הולך על "חכמה", להמציא חדשות, לא רק לקרוא ולהבין מה שכתוב בספר. פירוש יפה ל"נתן להם האלהים מדע והשכל בכל ספר וחכמה"[כח]. עיקר החידוש הוא ה"השכל" שהולך על ה"חכמה" – חוזרים למלה חכמה, 73. בכל אופן, יש לומר שה"משכלים" בסוף הם אותם ילדים שמספרים את הסיפור שלהם בכל ספר דניאל. יש לומר שהם עצמם, כאשר גדלו ומסרו את נפשם, הפכו מ"משכִלים" שהיו קודם ל"מצדיקי הרבים". התחילו כמשכילים ובמסירות נפשם נעשו מצדיקי הרבים ככוכבים. והרמז: "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" = דניאל חנניה מישאל עזריה!

הידורי כשרות של "המשכִלים" והידורי טהרה של "מצדיקי הרבים"

כאן המקום שגם רצינו להזכיר. אם אחד רוצה להיות משכיל – "בן משכיל" או "עבד משכיל" של הקדושה – לפי הסיפור הזה הכל מתחיל מכשרות, כשרות המאכלים בהידורי הידורים. ככה יוצא, שבזכות שמסרו את נפשם על כשרות ה' נתן בהם "מדע והשכל".

אם להיות משכיל בחסידות תלוי בכשרות, מה יכול להיות פירוש מפורט ל"מצדיקי הרבים"? משכיל מהדר מאד בכשרות, וכתוב שיסוד ההידור בכשרות הוא בפסח – שנשמר ממשהו חמץ (משהו במה, כמו שדברנו קודם על במות). זו התחלת המסירות על כשרות. אפשר לומר שבזכות זה "מצדיקי הרבים", הוא נעשה משגיח כשרות ומצדיק את כולם. אבל אפשר ללכת הלאה ולהסביר באופן אחר מה הם "מצדיקי הרבים".

רצינו להזכיר מישהו חשוב שהלך לעולמו – הרב בעז לרנר, שיהיה לו גן עדן מאיר – שבמסירות נפש הצדיק את הרבים בענין של מקוואות. יש מסירות נפש על כשרות, וכתוב בפירוש בלוח היום-יום שעיקר 'מצדיק הרבים' הוא על טהרה. יש אחד שמסר את הנפש, נסע לכל פנות תבל הנדחות לעשות מקוואות, וה' לקח אותו – מתוך שמחה של מסירות נפש. זה נקרא "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד". זו דוגמה, שיש משכילים על ידי ענין כשרות ומצדיקי הרבים על ידי עניני טהרה, מקוה. זו היתה השלמה על הפסוק שלנו, של ספירת העמר בכלל.

ו. כוונות הרגלים, ההקבלה לחגי תשרי וסוד ל"ג בעומר

ענינו של ל"ג בעומר

כעת נגיע לנושא העיקרי – להבין טוב יותר מהו ל"ג בעומר, יום מיוחד בין פסח לשבועות, בין "זמן חרותנו" ל"זמן מתן תורתנו". כתוב בפירוש שהיחס בין משה רבינו לרשב"י הוא שמשה רבינו נותן את התורה בכלל, אבל בעיקר מגלה את הנגלה שבתורה, ואילו רשב"י מגלה את פנימיות התורה. לכן אומרים של"ג בעומר הוא יום מתן תורה של פנימיות התורה, שלפי סדר השנה בא לפני שבועות (בסדר הדורות הוא הפוך – מזכיר את קדימת חנוכה, חג של שמן, "המאור שבה", פנימיות התורה, לפורים, חג של "קימו וקבלו", קבלת התורה מרצון, תיקון ל"מודעא רבא לאורייתא" של מתן תורה בחג שבועות, וכמבואר במ"א).

ל"ג בעומר בא בתקופה (ימי ספירת העמר) שענינה "דרך ארץ קדמה לתורה" וגם בחדש של רפואה, "אני הוי' רפאך". במתן תורה כולם צריכים להיות בריאים. גם ירידת המן היתה באייר, ב"סיהרא דאשלמותא" של חדש אייר (יש כמה דעות בזה), ו"לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן" – גם פעלה בריאות וריבוי אצל כולם. יש בתקופה זו גם את היום המיוחד, ל"ג בעומר. מה זה?

חרות-תורה-שמחה – בחירה-נבואה-טבע

כדי להבין זאת יותר לעומק – להבין ענין ל"ג בעומר – צריך לחזור למה שדברנו בסעודת משיח על שלש רגלים. "שלש רגלים" שוה בראשית, שלשה דברים יחד. כל התורה כולה נכללת בשלשת העמודים האלה. כמו שיש שלשה עמודים עליהם העולם עומד כך יש שלש רגלים בשנה שלנו, והכל – כל התורה כולה – עומד עליהם. אמרנו שאם רוצים לצמצם אותם למלה אחת, יש פה שלשה מושגי יסוד – חרות, תורה, שמחה – "זמן חרותנו", "זמן מתן תורתנו", "זמן שמחתנו".

הסברנו שחרות היא יסוד היסודות של האמונה שלנו, אם כי לא נכללה כאחד מעיקרי האמונה – היא יסוד כל האמונה בתורה ובמצוות, וגם בה', שליהודי יש בחירה חפשית. אמרנו שאפילו יש לשון נופל על לשון, קשר מילולי, בין חרות לבחירה. חרות היא שאנחנו חפשיים לבחור כרצוננו – לא משועבדים לגורל, לפאטליות של מצרים. אנחנו יוצאים ממצרים, מכל המיצרים והגבולים – המיצר שאין לי כח לבחור בעצמי – וכן יש לי כח לבחור. זו החרות, בחירה חפשית[כט].

מהי תורה? הראשונים – במיוחד הר"ן – מסבירים שמתן תורה, "אנכי הוי' אלהיך", הוא שה' מנבא בני אדם, שיש תקשורת בין אלקים לאדם. לא צריך לצוות על כך שיש אלקים, זהו מונח ראשון שהשכל גם מחייב אותו, והחידוש הוא שהאלקים מדבר איתי – שיש נבואה. "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" הכוונה שיש תורה, יש נבואה בישראל, יש נביא בישראל (ושמי שמדבר עם הנביא הוא "אנכי [מי שאנכי, עצמותו יתברך ממש] הוי' [אור אין סוף הסובב כל עלמין] אלהיך [אור אין סוף הממלא כל עלמין] אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"), ובעצם לעתיד לבוא כל יהודי עתיד להיות נביא, כשה' ישפוך רוחו על כל בשר "ונבאו בניכם ובנותיכם".

אם כן, אפשר לתרגם את חרות-תורה-שמחה גם לבחירה-נבואה-טבע[ל] – שמחה היא יסוד היסודות אצלנו, תכלית הכל, כשיבוא מלך המשיח, רבי אייזיק מסביר שכך קורה בכניסה לארץ, הכל הופך להיות טבע יהודי, אידישע נאטור. הגלות היא "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה" – עבודת ה' בשמחה היא דווקא בארץ, ובזכותה יושבים בארץ. שמחה של מצוה (שהיא עיקר המצוה, כמו שכתוב בחסידות) – שיש בימות המשיח, לפני "מצוות בטלות לעתיד לבוא" בתחית המתים, ואדרבא בימות המשיח יש שלמות המצוות, "ושם נעשה לפניך כמצות רצונך" – היא הטבע היהודי האמתי.

כל החגים קשורים למעגל השנה הטבעי, לתבואות, אבל שלמות הטבע – שמחת הטבע – היא חג האסיף, "זמן שמחתנו". "זמן חרותנו" הולך על משהו שקרה, יצאנו לחרות. "זמן מתן תורתנו" ודאי מציין מאורע – שקבלנו תורה. "זמן שמחתנו" היינו סתם ששמחים, בלי שכתוב למה – זה הטבע היהודי, התכלית. לכן, כמו שחרות היא שיש לי בחירה ומתן תורה הכוונה שיש נבואה – וגם ה' רוצה בסוף שאני אהיה נביא, שכולם יהיו נביאים – כך שמחה היא פשוט טבע, אידישע נאטור, שהגענו סוף כל סוף אל המנוחה והנחלה של היהודי בארץ ישראל, שמחה, טבע.

שלש רמות של מודעות

נתנו לזה כמה רמזים: אם נחזור לשלישיה הפשוטה, חרות-תורה-שמחה, היא שוה בממוצע מודעות, מודעות-מודעות-מודעות. יש אצלנו כלל גדול שיש שלש בחינות מודעות – מודעות עצמית, מודעות אלקית, מודעות טבעית. גם כאן, אם יש לנו כזו גימטריא יפה – נציין שהמלה מודעות היא מחודשת, אבל היא בהשגחה פרטית (מודעות שוה "קן צפור", שלום במילוי וכו') – מתאים בדיוק למה שהסברנו.

מה תיקון המודעות העצמית? מה טוב בה? שאני יכול לבחור מה שאני רוצה לעשות, שיש בחירה – אני חפשי. זה עיקר הטוב שיש במודעות עצמית – להכיר בי שיש כזה דבר, ה'אני', שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. הרמב"ם אומר שאם הוא רוצה להיות משה רבינו או רשב"י – תוכל להיות. הר"ן אומר לא – לא תוכל להיות משה רבינו – אבל הרמב"ם אומר שכן. בכל אופן יש לך בחירה חפשית, שהיא תיקון המודעות העצמית.

נבואה, שהיא תורה, היא מודעות אלקית – "זמן מתן תורתנו", ה' נותן תורה ואני מודע לו כנותן התורה. ה' מנבא – אם אני זוכה אני זוכה, אם אני ראוי, אבל ה' נותן. זו כבר מודעות אלקית.

מהי שמחה? מודעות טבעית.

אלה שלשת הרגלים – עד כאן קצת חזרה ופיתוח של מה שדובר.

ראש השנה ויום כיפור – חזרה על פסח ושבועות

יש בתורה שבתות – כל שבעה ימים יש שבת – ויש עוד שני חגים בתורה, ראש השנה ויום כיפור. יש פסח, שבועות וסוכות, כאשר שמיני עצרת מחובר לסוכות מבחינת השמחה – גם הוא "זמן שמחתנו", עוד ועוד שמחה עד בלי די. בכל אופן, מהם ראש השנה ויום כיפור לפי מה שבנינו? כתוב בהרבה ספרים שראש השנה ויום כפור הם, במדה מסוימת, מצד ההתכללות, חזרה על פסח ושבועות.

עוד מעט נתפלל בע"ה ונאמר "תקע בשופר גדול לחרותנו"[לא] – יש קשר בין תקיעת שופר, "מצות היום בשופר" של ראש השנה, וחרות. חרות היא פסח, "זמן חרותנו". יוסף יצא מבית הסהר בראש השנה. הוא יצא למלוך, לבחור בבחירה החפשית שלו איך להנהיג את המדינה. בראש השנה יש גם בחירה מיוחדת, שה' בוחר בנו להיות לו לעם ואנחנו בוחרים בה' להיות לנו מלך. מה עיקר העבודה של ראש השנה? להמליך את ה', לבחור בה', "את מלכותו ברצון קבלו עליהם". פסח הוא בכלל שיש לי בחירה, אני יכול לבחור מה שאני רוצה. ראש השנה ממקד זאת בקדושה, שהיהודי בוחר להמליך את ה'.

את יום כיפור דורשים בפירוש על מתן תורה – הוא מתן תורה של בעלי תשובה, הלוחות השניות. משה רבינו יורד פעם שניה עם הלוחות, עיקר מתן תורה. שוב, כתוב שראש השנה ויום כיפור הם חזרה בתוך החדש השביעי – המושבע בכל טוב – על פסח ושבועות לפני סוכות. הכל כדי להגיע לסוכות בסוף, "זמן שמחתנו". כלומר, יש עוד פעם חרות ותורה ושמחה, הכל בתוך החדש השביעי.

ל"ג בעומר – שבת תשובה

הכל היה כדי להתבונן מהו ל"ג בעומר, תאריך מיוחד בין פסח לשבועות. אם פסח ושבועות הם ראש השנה ויום כיפור, איזה יום מיוחד יש ביניהם? שבת תשובה. כמה ימים יש בין ראש השנה ויום כיפור עצמם (עליהם כתוב "יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו")? שבעה – תיקון שבעת ימי השבוע, כך כתוב. בין היום הראשון של פסח לשבועות יש שבעה שבועות, שבע פעמים שבע.

אמרנו קודם שאותם ילדים, המשכילים, אמרו לנסות אותם עשרה ימים – כתוב שהם עשרת ימי תשובה. אמרנו ש"והמשכלים" היינו פסוק של ספירת העמר. כנראה של"ג בעומר, היום של הילולא דרשב"י, שהוא בחינת שבת – כפי שהאריז"ל מדגיש מאד – הוא כמו שבת תשובה (מענין, כי לפי הלוח שלנו לא יכול לחול בשבת).

קודם הזכרנו את הדרוש של רבי יוסף ענגיל. הוא אומר שהודיה היא להחזיר את כל העולם כולו למקור. הוא לא אומר, אבל הוד הוא לשון הד – שהכל חוזר לשרש, כמו שבת שהכל עולה וחוזר למקורו. וכן רשב"י חוזר לשרשו (בסוד "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה") ביום ההילולא שלו, ל"ג בעומר. ל"ג בעומר הוא שבת תשובה – כל שבת היא אותיות תשב, אבל יש משהו מיוחד בשבת תשובה, כמו הוד שבהוד, שהכל חוזר לשרש. "בינה [שהיא תשובה, 'ולבבו יבין ושב ורפא לו'] עד הוד אתפשטת".

פתחנו נושא חדש. יש לנו שבע פעמים שבעה ימים בין פסח לשבועות ושבעה ימים בין ראש השנה ליום כיפור. יש יום מיוחד באמצע עשרת ימי תשובה, שבת תשובה, ואותו ענין מיוחד הוא ביום של ספירת העמר. יש דרושים בעטרת ראש של אדמו"ר האמצעי שיש ענינים בשבת תשובה שיותר גבוהים מהכל (מר"ה ויוה"כ), כמו כל ממוצע שיש בו דברים שגבוה משני הדברים שהוא מחבר. יש משהו בל"ג בעומר שהוא שבת תשובה, דומה לשבת בעשרת ימי תשובה.

עשי"ת – סוד "עשית"

מכאן נגיע לעוד רמז חשוב: עשרת ימי תשובה כותבים בראשי תיבות עשי"ת. עושה איזו מלה, חוץ מראשי תיבות? עשׂית (גם בר"ת ה-שׂ שמאלית). ודאי יש דברים בגו, לא בכדי, יש פה השגחה פרטית שאת עשרת ימי תשובה כותבים בר"ת כמו המלה עשית. איפה כתובה פעם ראשונה בתורה המלה "עשית" (ששוה 780, משולש טל, "הוי' אחד", כל המספרים מ-1 עד 39)?

"מה זאת עשית", משפט שה' אומר לחוה אחרי החטא הראשון. לאדם הראשון הוא לא אומר "מה זאת עשית" אבל לחוה הוא אומר "מה זאת עשית". אם כן, זו פניה של הקב"ה כשחוה חטאה, שואל אותה מה עשית. מה הפעם השניה? "כי עשית זאת" שה' אומר לנחש, בהמשך ישיר. הפעם השלישית – "מה עשית קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" שה' אומר לקין לאחר שהרג את אחיו הבל. בתלת זימני הוי חזקה – שלש פעמים "עשית" בתורה על חטא, חטא חוה (שכולל את חטא אדם), חטא הנחש וחטא קין שהרג את אחיו. שלש פעמים ראשונות כתובה המלה הזו בתורה בהקשר של חטא (ותשובה).

נחזור לפעם הראשונה: "מה זאת עשית" – ביטוי שחוזר בתורה חמש פעמים. יש עוד פעם אחת ביונה, כשקוראים מפטיר יונה ביום כיפור, ששואלים אותו "מה זאת עשית". "מה זאת עשית" = תהו תהו תהו (כל תהו = ג פעמים 137), החטא בא מתהו והתיקון הוא להכניס את האורות המרובים של תהו בכלים רחבים של תיקון.

רואים ששלש פעמים בתחלת התורה "עשית" פונה לחוטא, בחטאים הכי חמורים וכלליים, וקורא-זועק לתשובה. אם ה' שואל "מה זאת עשית" הוא רוצה שאדם יעשה תשובה, שבת תשובה. הגם ששם אלה עשרת ימי תשובה, אבל היום באמצע שכולל את כל השבעה – וגם את הקצוות, "יחיינו מיומים, ביום השלישי וגו'" – הוא שבת. לגבי פסח צריכים לומר שה"יומיים" בהתחלה הם "אך ביום הראשון", יד ניסן, והיום הראשון של פסח, ו"ביום השלישי" היינו שבועות. בעשי"ת יש שני ימי ר"ה, יום כפור ושבעה ימים באמצע, ובכל אופן קוראים לכל התקופה עשי"ת, "עשית".

המעבר מבחירה לנבואה – יום השידוך עם ה'

הווארט כעת היה שצריכים להתייחס ליום הזה כשבת תשובה, תשובה שבתשובה, הוד שבהוד, להחזיר הכל לשרש. איזו תשובה היא החזרת הכל לשרש? תשובה של "כל ימיו בתשובה" – לא תשובה פרטית, על משהו מסוים, אלא תשובה של "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה".

לפי כל מה שהוסבר, התשובה של ל"ג בעומר – שבין פסח לשבועות, בחינת שבת תשובה שבין ראש השנה ליום כיפור – היא מעבר וממוצע המחבר בין חרות לתורה, בין בחירה לנבואה, בין תיקון המודעות העצמית למודעות האלקית. מה הכוונה? תיקון הבחירה בפסח היא הבחירה לא להיות עבד לפרעה אלא להיות עבד ה'. על כך אומרים הלל בפסח, הלל של "מעבדות לחרות" – "הללו עבדי הוי'" ולא עבדי פרעה[לב]. מעבר לתיקון הבחירה להיות עבד ה', ישנה הבחירה בה' כבן זוג ממש – בחירתנו בה' כבן זוג היא העלאת פסח לשבועות ובחירת ה' בנו כבת זוג היא המשכת שבועות לפסח.

לפי זה, ל"ג בעומר הוא יום גמר השידוך בין הקב"ה לעם ישראל – היום בו עושים 'לחיים' בגמר ההחלטה להתחתן (ועל כן זהו יום הילולא דרשב"י). זו גם הבחינה של שבת תשובה, שהיא בין ראש השנה, בו מקבלים את ה' למלך (בבחינת "עבדי הוי'"), ליום כיפור, שהוא "יום חתונתו" של הקב"ה אתנו. ההחלטה להתחתן היא התקדמות מבחירה (אישית בלבד) לנבואה (המממשת את מה שהכריזה בת הקול ארבעים יום קודם יצירת הוולד) – הנבואה מאירה בבחירה כשהחתן והכלה גומרים את השידוך ואומרים 'לחיים', אך עיקר הנבואה ממש מתחיל מאמירת החתן לכלה "הרי את מקודשת לי וכו'", כאשר הנבואה יכולה להתממש בביאה[לג] (ועם זאת, כפי שנתבאר אצלנו במ"א, יש מעלה של התנאים גם לגבי החתונה – והיינו מעלת הממוצע, ל"ג בעומר, שהוא "מתן תורה של פנימיות התורה", גם לגבי שבועות אליו הוא מכין ושואף).

בשל השייכות המיוחדת לל"ג בעומר לשידוכים הוא יום מסוגל לברכת הבנים, לפעול ישועות במיוחד בענין זרעא חייא וקיימא. גם סוד מנהג היריה בחץ וקשת רומזת לזיווג ולידה, שהרי היסוד מכונה קשת וכדי להוליד הוא "יורה כחץ". כפי שנתבאר לעיל, סודו של רשב"י הוא יסוד אבא, היורה חצים של השכלה – ברקים המבריקים על השכל תמיד, בנביעת האין סוף. אם כן, הזיווג של ל"ג בעומר הוא זיווג י-ה – ההחלטה על הנישואין שהיא זיווג רוחני, בטרם שתוכל להתממש בביאה (רק לאחר החתונה, כנ"ל) – ואילו שבועות הוא הזיווג ב-וה, זיווג שמוליד בגשמיות. י-ה הם סוד "הנסתרֹת להוי' אלהינו" ו-וה הם "והנגלֹת לנו ובנינו", שעל כן ל"ג בעומר הוא מתן תורה דפנימיות התורה ואילו בשבועות זכינו (בגלוי) לתורת הנגלה. אכן, שרש ההולדה, גם בגשמיות, תלוי ביחוד י-ה – "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – ומעלתו מובחנת בכך שהוא שם קדוש גם בפני עצמו (מה שאין כן וה).

כל זה הוא התשובה התמידית של "כל ימיו בתשובה" ו"והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה וגו'" – תשובה שבבחינת מדרגת רשב"י, שאמר על עצמו "בחד קטירא אתקטרנא, ביה אחידא ביה להיטא". מכח התשובה הזו זוכים לתקן את אחיה, מה שחתם על ירבעם, ואת יותם, מה שהשאיר את הבמות – הכל מכח "משה אמת ותורתו אמת", שתי הבחינות. לחיים לחיים.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] בשיעור אדר"ח אייר ואור ל-ב' אייר ש"ז.

[ג] יד האותיות שמרכיבות את הפסוק – ו ה מ ש כ ל י ז ר ק ע צ ד ב = 884 = 13 (אחד-אהבה) פעמים 68 (חיים), בן פעמים טוב. שאר אותיות הפסוק = "שויתי הוי' לנגדי תמיד". יד אותיות הנ"ל במילוי = הוד פעמים "גל עיני", 884 ועוד 1711, משולש חן. ח אותיות האלף-בית שלא מופיעות בפסוק (סוד ההעלם שאינו במציאות של הפסוק) – א ג ח ט נ ס פ ת = 611 = 13 פעמים 47 (אהבה פעמים בטול) = תורה. ההפרש בין 884 ל-611 = 273 = 3 פעמים 7 פעמים 13.

שבע האותיות המרכיבות את התבה הראשונה של הפסוק, "והמשכלים", חוזרות בדיוק לג פעמים בפסוק – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", ראה לקמן אודות הקשר בין שני פסוקים אלה. נמצא ששבע האותיות האחרות של הפסוק חוזרות יו פעמים – מט = גלוי, ודוק. לג האותיות = 861, משולש 41, בית המקדש וכו' = 7 פעמים ענג כו'. יו האותיות = 1326, משולש 51, "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום" = 13 פעמים אמונה.

[ד] נצייר את הרבוע של ט אותיות אברם-אברהם:

א  ב  ר

ם  א  ב

ר  ה  ם

הפנות = אמת, אהיה פעמים אהיה ("אהיה אשר אהיה") = ט (תבות "והמשכלים וגו'") פעמים מט (אותיות "והמשכלים וגו'"; נמצא ש'סימן' פסוק "והמשכלים וגו'" הוא אמת). ארבע האותיות שבאמצעי הצלעות = מט. יש א באמצע – "תספרו חמשים יום" (נמצא שיש א בתוך י פעמים מט)!

[ה] נמצא ש"אנכי" פעמים "לא תרצח" = 3 בחזקת 10 (59049), סוד עשרת הדברות של אוריין תליתאי = 243 (אברם, 3 בחזקת 5) ברבוע (יש 49 "אברם" בתורה כנ"ל, ועם תוספת אות יש 59).

[ו] חסד גבורה = 288 (הרבוע הכפול של 12), חצי יסוד מלכות = 576 (24 ברבוע), נמצא שהערך הממוצע של יסוד מלכות הוא חסד-גבורה, ללמד שגם ביסוד וגם במלכות נמשכים ומאירים כללות ה החסדים ו-ה הגבורות.

[ז] והסימן: משה שמעון משיח ר"ת משם – "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך הוי' אלהיך ומשם יקחך" (לרמוז שקיבוץ גלויות הוא בזכות ומכח שלש נשמות אלו). משם = 380, יש 38 (העשירית) "משם" בתורה, ועוד 4 פעמים "ומשם", ס"ה 42 פעם (סוד השם של מב). "משם יקבצך הוי' אלהיך ומשם יקחך" היינו ה"משם" האחרון וה"ומשם" האחרון בתורה – "הכל הולך אחר החיתום". "משם יקבצך הוי' אלהיך ומשם יקחך" = 1218, המספר הראשון שהוא כפולה גם של מב וגם של חן (והוא סוד ו צירופי ברא – ברא-שית).

משה שמעון משיח = 1169 = 7 פעמים "הוי' אלהינו הוי' אחד". בסדרה הרבועית היוצאת משלשת השמות משה שמעון משיח (345 466 358) יש רק עוד מספר אחד חיובי – אחרי משיח בא אהיה – סך כל ארבעת המספרים החיוביים של הסדרה הוא 1190 (יהלום 34, ה פעמים רחל כו') = "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" (חמש העליות של מלך המשיח).

[ח] "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" = 1169 = משה שמעון משיח כנ"ל. יש בפסוק 9 (3 ברבוע) תבות ו-27 (3 בחזקת 3) אותיות (יחס של 1:3, יחס נדיר מאד). סימן הפסוק – 9 פעמים 27 = 243 (3 בחזקת 5), סוד אברם כנ"ל. ראשי התבות של הפסוק = משיח בן דוד, אמ"ת = צדיק (הערך הממוצע של הר"ת והאמ"ת = שדי, שם ה"צדיק יסוד עולם"), ס"ת = ישראל (משיח בן דוד מגלה ש"ועמך [ישראל] כלם צדיקים וגו'").

[ט] שמחה-פנימיות = 949 = 13, אהבה, פעמים 73, חכמה = אהבת ישראל וכו', הכלל גדול בתורה. "בשמחה ובפנימיות" = 959 = 7 פעמים 137 (קבלה, קבלת התורה). "קבלת התורה בשמחה ובפנימיות" = 2107 = 7 פעמים אש, שייך במיוחד לל"ג בעומר, יום מתן תורה של פנימיות התורה, נשמתא דאורייתא, שנמשלה לאש, האש של רשב"י.

[י] תנה פו"א = 1820, סוד פעמים הוי' וכו'. בקבלה, סוד "תנה" היינו ג מילויי אהיה – קסא קנא קמג, כנגד ג פרצופי אמא דעד הוד ("תנה הודך על השמים") אתפשטת, וד"ל. אם נבנה משלשת המילוים קסא קנא קמג סדרה רבועית, המספר שלפני קמג יהיה 137, קבלה כו', והמספר שאחרי קסא יהיה 173, "גל עיני" וכו'.

[יא] "בחביבותא תליא מילתא" = 1353 = 33 פעמים 41, בספירת העמר – לג בעמר, הוד שבהוד, פעמים מא לעמר, יסוד שביסוד, ודוק. והוא ר"ת בתם (בינה-תפארת-מלכות), סוד "הלך בתם ילך בטח".

[יב] אכן פסוק אחר אומר "תנה עזך לעבדך", וי"ל שהולך בפרט על ספרית הנצח (ששם מתגלה העז; הנצח הוא סוף קו ימין שתחלתו חכמה, עליה נאמר "החכמה תעז לחכם" – "העז והענוה לחי עולמים" מתפרשים או על חכמה ובינה או על נצח והוד, סוף התפשטות חו"ב). ה"תנה" הראשון בתנ"ך – הכל הולך אחר הפתיחה – הוא "תנה את נשי ואת ילדי וגו'" שאמר יעקב, מדת התפארת, ללבן (תכף ללידת יוסף הצדיק, ראה רש"י). נמצא שיש "תנה" כנגד כל אחת מהספירות תנ"ה.

[יג] רבי שמעון רבי מאיר רבי עקיבא = 1536 = 6 פעמים 256, 16 ברבוע, אהרן (כהן גדול, איש החסד והאהבה שעושה שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו), הערך הממוצע של כל תבה.

[יד] המשולש של כל מספר ועוד הרבוע של כפל המספר פלוס אחד = המשולש של שני השרשים יחד (דהיינו המשולש של שלש פעמים המספר פלוס אחד). לדוגמה למספר 10 ("העשירי יהיה קדש להוי'") – משולש 10, 55, הכל, ועוד הרבוע של 21 (פעמיים 10 פלוס 1), 441, אמת = 496, משולש 31 (10 ועוד 21, 3 פעמים 10 פלוס 1), מלכות. היינו הרמז המפורסם של ר"א אבולעפיא שמלכות = הכל אמת, וכאשר ה-א של אמת = 1000 אז הכל אמת = 1495, ערך כל כב אותיות האלף-בית מ-א עד ת, כאשר אמ"ת היינו רת"ס האלף-בית, כללות הכל (הכל אמת בה"פ = 12805 ועוד 1495 = 14300 = 10 פעמים הכל פעמים הוי' וכו').

[טו] צלותי בעותי = 1024 = 32 ברבוע, מנין האותיות בק"ש.

[טז] "יברכך הוי' וישמרך. יאר הוי'" (כב האותיות של ה התבות הראשונות של ברכת כהנים [שליש התבות של בר"כ]. ה ביחס ל-כב היינו סוד ה מוצאות הפה שמהם יוצאות כב האותיות. ה-כב מתחלקות ל-יה ו-ז, הרומז ליחס העיגול לקוטרו, 22 חלקי 7, כמבואר במ"א) = 1091 ויחד עם 1681 = 2772 = 44 (22 אותיות של ברכת כהנים ועוד 22 אותיות מקבילות של השם המפורש של כב) פעמים 63, שם סג. נמצא ששם סג הוא הערך הממוצע של כל אות. בקבלה מוסבר שהשרש של כב אותיות האלף-בית הוא שם סג, שעל כן סג ועוד כב = פה – "פתח פיך ויאירו דבריך".

[יז] והוא הערך של המקור של עוד שם קדוש בקבלה – צדנלבש – שיוצא מהפסוק של "זמרת הארץ" (רמז לתורתו של רבי עקיבא, עמוד התווך של התורה שבעל פה, "זמר בכל יום זמר בכל יום" ו"אין תורה כתורת ארץ ישראל"; "זמרת הארץ" = 943 = 23 פעמים 41, השרש של 1681) "מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים" (צדנלבש = ד פעמים מעט, ב פעמים רחל): צרי דבש נכאת לט בטנים שקדים (22 אותיות!) = 1681 = 41 ברבוע (הרוס"ת = 1275, 50 במשולש, האמ"ת = 406, 28 במשולש [50 ועוד 28 = 78, 12 במשולש]. דילוג אותיות: 385, שכינה, הפירמידה של 10, 1296, 36 ברבוע, 6 בחזקת 4. יש כאן ו תבות, משולש ג – פנות המשולש של 1-2-3, צרי נכאת שקדים = 1225 = 35 ברבוע שהוא הוא 49 במשולש, "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר". פנות המשולש של 3-2-1, צרי לט שקדים = 793, סוד שארית החדש, מספר מגן דוד ה-12).

[יח] "עבד משכיל" = 476 = רחל רחל (י"ל כנגד רחל אשת יעקב אבינו ורחל אשת רבי עקיבא, גלגול יעקב ואתיות יעקב-א. וכן י"ל כנגד רחל הקטנה ורחל הגדולה, הכוללת את פרצוף לאה לע"ל כנודע. כל רחל עולה "מעט מעט", "מעט צרי ומעט דבש וגו'"), סוד השם הקדוש של "זמרת הארץ" צדנלבש כנ"ל.

[יט] הערך הממוצע של שני הפסוקים של "עבד משכיל" – "רצון מלך לעבד משכיל ועברתו תהיה מביש" "עבד משכיל ימשל בבן מביש ובתוך אחים יחלק נחלה" = 2197 = 13 בחזקת 3.

[כ] יש מפרשים את כל הפרשה של משיח בישעיהו על עם ישראל. מכאן י"ל שכאשר מדובר על משיח כנשמה כללית, הכוללת את כל נשמות עם ישראל – הוא שקול כנגד כולם וגם כולם שקולים כנגדו, וממילא מתחלפים זב"ז – הוא נקרא "עבדי", אבל כאשר מדובר על המעלה המיוחדת, האישית יחסית, של משיח כנשמה דאצילות או כנשמה חדשה, אז הוא נקרא "בני", ודוק.

[כא] כל ההבדל בין זהירות לזריזות הוא בין ה ל-ז, והסימן: "משה נתנבא ב'זה'". האותיות המשותפות – זירות = רוח הקדש, תכלית מאמרו של רבי פינחס בן יאיר שמתחיל מ"זהירות מביאה לידי זריזות".

[כב] בן משכיל עבד משכיל עבד משכיל = 1404 = שבת שבת, כאשר שומרים שתי שבתות (כנגד שתי הבחינות הכלליות של בן ועבד כאשר כל אחד הוא משכיל במוחין דאבא דשבת קדש) מיד נגאלים.

[כג] "עבד הוי'" = אמונה = משה באתב"ש – צבי.

[כד] "משה אמת" = שמאי (משולש 26) ועוד אחיה השילוני (משולש 29; 26 ו-29 = 55, משולש 10, שהוא משולש 4).

[כה] גם לאהרן אחי משה היו רק בנים (הגם שלכאורה אהרן הכהן, איש החסד, שייך לדעת הלל, בכל זאת פסק-נהג [או שה' 'הנהיג' אותו בהשגחה פרטית] למעשה כדעת משה שהיא דעת שמאי). לאחר מות נדב ואביהוא נשארו לו שני בנים (ובכך קיים את מצות "פרו ורבו" לדעת בית שמאי) – אלעזר ואיתמר – כמו שלמשה רבינו היו שני בנים. והנה, שני בני משה ושני בניו הנותרים של אהרן – גרשם אליעזר אלעזר איתמר = 1820 = סוד פעמים הוי' וכו'. הערך הממוצע של כל מלה = תנה (= שמאי בן בן), הערך הממוצע של כל אות = אמן, ודוק.

[כו] שמעון שמאי-הלל = אמת אמת (הרבוע הכפול של אהיה – "אהיה אשר אהיה") – סוד "משה אמת ותורתו אמת". רבי שמעון בר יוחאי שמאי-הלל = 1331 = 11 בחזקת 3 = משיח במספר קדמי וכו'.

[כז] שמעון מתחיל באותיות שם כמו שמאי אך אותיות עון שלו הן ענו – כהלל (גם מה שמשה רבינו היה "ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" הוא מצד התכללות נשמת הלל בו. "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" ועוד הלל [הבל אותיות, שרש משה כנודע] = 1839 = ג"פ 613, משה רבינו, וכו').

[כח] נתבונן ברמזי הפסוק: "והילדים האלה ארבעתם נתן להם האלהים מדע והשכל בכל ספר וחכמה ודניאל הבין בכל חזון וחלמות". יש בפסוק 16 = 4 ברבוע תבות, כנגד "ארבעתם". ארדבע התבות של הרבוע הפנימי ("האלהים מדע... ספר וחכמה") = 4 פעמים יוסף (ממוצע כל תבה), השרש הרוחני של דניאל (פותר החלומות כיוסף) וחבריו. שאר יב התבות מסביב = 2628, משולש 72 (חסד, שם עב), לו פעמים חכמה (הערך הממוצע של כל תבה = ג פעמים חכמה). יש בפסוק 71 אותיות, כמנין "חזון [וחלמות]", והוא מספר החוה ה-ח (הערך הממוצע של ח מספרי החוה הראשונים – 1 5 11 19 29 41 55 71 – הוא 29, מספר החוה ה-ה. 71 ועוד 29 = 100, שלמות של יפ"י כנודע. הערך הממוצע של ח הרבועים = 1387 = 19, חוה [חכמה במספר קטן], מספר החוה ה-ד, פעמים חכמה; "חזון" היינו התבה השניה מהסוף, התבה השניה מההתחלה היא "האלה" = 41, מספר החוה ה-ו). והנה, יש בפסוק י תבות שערכן המספרי הוא לא-זוגי: "והילדים האלה ארבעתם... להם האלהים... והשכל... וחכמה ודניאל הבין... חזון" = 1704 = כד פעמים (כד צירופי) חזון! ו התבות ה'זוגיות' = 1548 = אלהים פעמים חי. ההפרש בין ה'זוגיות' (בחינת נוקבא כנודע) ל'לא-זוגיות' (בחינת דכורא) = יוסף (השרש של חכמת הילדים בכלל ושל חכמת דניאל איש חמדות פותר החלומות בפרט כנ"ל [יוסף הצדיק דניאל איש חמדות חנניה מישאל עזריה = 2025 = 45, מה, אדם, ברבוע; הערך הממוצע של הרוס"ת של ח התבות = 137, קבלה וכו']). יש בפסוק ט למדין ("מגדל הפורח באויר", מקור הבינה והשכל), שאר האותיות = 42 (שם מב) פעמים 71 (חזון)!

נצייר את 71 אותיות הפסוק בצורת מספר חוה:

ו  ה  י  ל  ד  י  ם  ה

א  ל  ה  א  ר  ב  ע

ת  ם  נ  ת  ן  ל

ה  ם  ה  א  ל

ה  י  ם  מ

ד  ע  ו

ה  ש

כ

ל  ב

כ  ל  ס

פ  ר  ו  ח

כ  מ  ה  ו  ד

נ  י  א  ל  ה  ב

י  ן  ב  כ  ל  ח  ז

ו  ן  ו  ח  ל  מ  ו  ת

השורה העליונה והתחתונה והנקודה האמצעית = 676 = 26, שם הוי' ב"ה, ברבוע (רק השורה התחתונה = 546 = אהיה פעמים הוי'). השאר = 2576 = 23 פעמים 112 (7 פעמים 16), הוי' אלהים (שעולה אהיה הוי' א-דני), שם מלא (סוד יבק). כל הפסוק = 3252 = 4 פעמים (כנגד ארבעת הילדים) 813 = "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" (שעולה "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" וכן "ויאמר אלהים נעשה אדם"). והנה, שני האלכסונים של הצורה הנ"ל (29 אותיות, מספר החוה ה-5 כנ"ל) = 1626 = 2 פעמים 813, שהוא בעצמו החשבון המדויק של שאר (42, שני משולשים של 21-21 אותיות, "אהיה אשר אהיה" [פנות כל משולש של 3-3 אותיות = 613, השראה 18, חי (חי אותיות), השאר = 1013 (יחד עם שני האלכסונים, 1626 = 2639 = 29 פעמים 91), השראה 23, חיה]) אותיות הצורה! דילוג תבות: 1276 (22, כב אותיות, חן במספר סדורי, פעמים חן), 1976 (עבד פעמים הוי').

"[ודניאל] הבין בכל חזון וחלמות" = פתר (תפר [פותר החלומות תופר צירופי אותיות, כמבואר בדא"ח], פרת ["בן [לשון 'הבין'] פרת יוסף בן פרת עלי עין", וכן "הנהר הגדול נהר פרת"]), שרש פתרון חלומות. "בכל חזון וחלמות" (13 אותיות, השראה ה-3) = 613 (השראה ה-18), תריג מצות התורה = משה רבינו. "[בכל] ספר וחכמה... [בכל] חזון וחלמות" = 980 = ב פעמים "וחלמות" (490, 7 פעמים 70, 10 פעמים 7 ברבוע).

"נתן להם האלהים" = 666, משולש 36, "מדע והשכל בכל ספר וחכמה" = 946, משולש 43, יחד = 1612 = 26 (הוי' ב"ה) פעמים 62 (טוב מאד, הוי' בהפוך ספרות). "והילדים... וחכמה" = 2471 = 7 פעמים שמחה ("סוד הוי' ליראיו"), "שבע שמחות את פניך וגו'".

יש בפסוק שני פעלים, התבה הרביעית מההתחלה, "נתן", והתבה הרביעית מהסוף, "הבין". יחד = 567, 7 פעמים 81 (אנכי), ממוצע כל אות = 9 ברבוע, 3 בחזקת 4. חלק המילוי של שתי תבות אלו = 595, משולש לד = "והילדים [משולש יד]... וחלמות" (ראש וסוף הפסוק). מילוי המילוי = 31 (אל) פעמים 81 (אנכי).

ר"ת הפסוק = רחל, אוס"ת = 22 פעמים 137 (הערך הממוצע של רחל לאה).

"והילדים... וחכמה ודניאל... וחלמות" (ראש וסוף שני חלקי הפסוק) = תשעה, השנה הזאת! 

[כט] זמן חרותנו ועוד בחירה חפשית = משיח פו"א.

[ל] וכמה רמזי שלמות ברמז זה: בחירה = יה ברבוע; נבואה = ח ברבוע; טבע = ט ברבוע. בחירה נבואה (משלימים ל-טוב ברבוע, כמו שחרות תורה משלימים ל-לה ברבוע, שהוא מט במשולש) טבע יחד עולים שע נהורין, שלם.

[לא] "בשופר גדול לחרותנו" עולה שפלות דרך ארץ (שנתבאר בסעודת משיח ובשבת איסרו חג ש"ז).

[לב] כפי שדובר גם בפורים ש"ז.

[לג] וראה גם יין משמח בתורה "יראים, ישרים, נביאים".

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com