חיפוש בתוכן האתר

אמונה ובטחון - בדר"ח אייר ע"ה – שירת ירושלים הדפסה דוא

בע"ה

בדר"ח אייר ע"ה – שירת ירושלים

אמונה ובטחון

יום עיון בית ספר לתורת הנפש

לצפיה בשיעור בוידאו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. אמונה-תקוה-בטחון

פתיחה

חדש טוב. היום ראש חדש איר, ר"ת "אני הוי' רפאך" כידוע – כולל גם רפואת הגוף וגם רפואת הנפש. על "ורפא ירפא" הרבי היה אומר שהולך גם על הגוף וגם על הנפש, ש"מכאן נתנה רשות לרופא לרפאות" – שהקב"ה יעזור שאם צריך נהיה כולנו צינורות טובים להמשיך את הרפואה של "הרופא כל בשר ומפליא לעשות" לכל עם ישראל.

כתוב ש"תשובה מביאה רפואה לעולם" ו"סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן" ואז כולם מתרפאים ו"מיד הן נגאלין" – הגאולה והרפואה הא בהא תליא.

נתחיל בלציין שהיום יום ההילולא של גדול הצדיקים שעלה לארץ עם מה שאפשר לקרוא "העליה הראשונה" של יהודים במאות השנים האחרונות – רבי מענדלע ויטבסקער. בסוף הוא השתקע בטבריה, שם מנוחתו כבוד, שזכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. אפשר לומר שהרבה מאד מהחומר שנלמד כאן הוא בהשראה שלו.

תיקון ה'יש' – "יש בטחון"

היום הנושא של יום העיון הוא הישות של האדם ואיך לתקן את הישות. לכן ראינו לנכון לדבר על אחד הנושאים שלומדים כאן בבית הספר שלנו, על מאמר בספר לב לדעת שנקרא "אמונה ובטחון" – היחס בין שני עמודי התווך שכל בנין הנפש עומד עליהם, אמונה ובטחון. אמונה ובטחון אינם אותו דבר, אם כי כמובן יש יחס ביניהם. הנושא של תיקון הישות – האני, האגו – הוא בעצם לרכוש את הבטחון האמתי, הרצוי על פי תורה.

כתוב "והבוטח בהוי' חסד יסובבנו". תחלת הפסוק היא "רבים מכאובים לרשע" – מי שלא הולך בדרך ה' ממילא יש לו הרבה כאבים, הרבה מכאובים – ולעומת זה "והבוטח בהוי' [בניגוד לרשע, הבוטח בה' אוטומטית הוא צדיק, רק צריך לבטוח בה', 'ועמך כֻלם צדיקים', ואז יש לו הבטחה ש]חסד יסובבנו", אז ממילא הכל מתמתק אצלו, אין לו כאבים יותר, לא כאבי גוף ולא כאבי נפש.

יש פסוק מפתח של בטחון, שאומר שהבטחון הוא תיקון הישות של האדם – "אל כל החיים יש בטחון", פסוק שמסמיך את המלים "יש" ו"בטחון" יחד. לכל דבר חי יש בטחון – "אל כל החיים יש בטחון".

אמונה ובטחון – אין ויש

לעומת זאת, כתוב שאמונה בנפש היא חבור לאין, כמו הפירוש של הבעל שם טוב ש"אין מזל לישראל" הכוונה "אַיִן", השרש שלנו שממנו נוזל ויורד כל השפע, גם בגשמיות, בני חיי ומזוני, וגם ברוחניות. המזל הטוב שלנו הוא החבור שלנו לאין האלקי, האין שמהווה את היש, "אין מזל לישראל". האבחון והקשר הראשון להבין את היחס בין אמונה לבטחון הוא בין אין ליש. לא יתכן אחד בלי השני.

אנחנו יודעים שה' ברא את העולם – בריאה גם לשון בריאות, "בראשית ברא", קודם כל צריכים להיות בריא, כידוע הווארט – יש מאין. גם אנחנו בעולם שלנו, האדם הוא עולם קטן, הוא צריך לברוא את העולם שלו, להבריא את עצמו וללמוד איך לעזור למישהו אחר להבריא את עצמו, כלומר לברוא את עצמו מחדש – כל בריאה היא יש מאין. אם בנפש היש הוא בטחון והאין הוא אמונה, סימן שצריכים לברוא את הבטחון מתוך האמונה, את היש מתוך האין[ב].

ממוצע התקוה

אם יש שני ניגודים, שני קצוות, הכלל הגדול בקבלה וחסידות הוא שחייב להיות ממוצע ביניהם שמחבר אותם. אם האמונה היא חבור לאין והבטחון הוא חבור ליש המתוקן, מה מחבר אותם? כתוב בחסידות – במיוחד בכמה שיחות ומאמרים של הרבי הקודם, הרבי הריי"צ – שבין האמונה לבטחון יש תקוה, תקוה טובה.

בטחון הוא יותר מתקוה. מה הכוונה? יש אחד שמקוה שיהיה טוב, שהכל יסתדר, ויש אחד שבטוח שיהיה טוב. בווארט המפורסם של "חשוב טוב יהיה טוב" הכוונה שתחשוב בבטחון גמור שיהיה טוב – וממילא יהיה טוב. בטחון הוא תנועה קיצונית בנפש, שאני בטוח במאה אחוז שיהיה טוב – בטוב הנראה והנגלה – בלי שום ספק וצל של ספק.

בין אמונה בטוב ה' לבטחון בטוב הנראה והנגלה

הפשט של אמונה הוא שאני מאמין שכל מה שה' עושה הוא הכי טוב, הגם שאיני מבין זאת ורואה זאת בטוב הנראה והנגלה שלי – אני מאמין באמונה שלמה שהכל יהיה לטובה, כך יתגלה באיזה שלב, ואצל ה' הכל טוב גם ברגע הזה. ממילא אני מקבל הכל בשויון נפש, "שויתי הוי' לנגדי תמיד" – שכל אחד צריך לדעת לקבל מה שה' נותן, בשמחה, ולברך עליו.

כתוב שבעולם הזה יש שתי ברכות – ברכה אחת על דבר טוב וברכה אחרת על דבר לא טוב. לעתיד לבוא תהיה רק ברכה אחת, "הטוב והמיטיב" על הכל, כי יתגלה איך הכל הכי טוב. בינתים הטוב לא גלוי, אבל אדם מאמין ומברך גם על הלא-טוב, וצריך לברך בשמחה – כמו השמחה של הטוב הנראה והנגלה. זו אמונה, שאני סומך על ה', מאמין בה', מאמין שהוא עצם הטוב ו"טבע הטוב להיטיב" וכל מה שהוא עושה הוא הכי טוב, הגם שאיני רואה זאת.

מה שאין כן בטחון, שאני בוטח שיהיה טוב לעינים שלי – אני מאה אחוז בטוח שיהיה טוב, שהחולה יתרפא, שתהיה פרנסה, שהכל יהיה טוב, בגשמיות וברוחניות, שכל הכאבים יסתלקו מיד.

כשרק שומעים את המלים אמונה ובטחון  חושבים שהן דומות, אבל כשמתבוננים לעומק רואים שהם כמעט דבר והיפוכו – יחס אחר לגמרי למציאות בנפש. או לקבל את המציאות כפי שהיא, מתוך אמונה בה' שהכל טוב, או כאילו להכריח את המציאות, שהמציאות חייבת להענות לרצון שלי, איך שאני מבין מה הכי טוב – חייב להיות ככה, אני חייב לראות משיח עכשו, המשיח שאני מצייר אותו חייב לבוא עכשו, ברגע הזה.

"אולי יש תקוה"

שוב, כשיש לנו שני קצוות צריך להיות משהו באמצע שמחבר אותם. הרבי הקודם מסביר לנו שמה שנמצא באמצע הוא תקוה – שאני מקוה לטוב. תקוה היא יותר מאמונה, אבל היא עוד לא בטחון – רק קווי, תקוה טובה, פתח תקוה.

מה הפסוק שמוכיח לי שהתקוה היא באמצע, בין האמונה לבטחון? אם האמונה היא אין – אני אין, לכן אני לא קובע את המציאות, אלא רק ה' קובע את המציאות, מתוך כך שאני קשור לאין שלי, הנובע מהאין של ה' (כאשר קביעת המציאות בפועל באה מהיש האמיתי של ה') – ובטחון הוא יש, איזה פסוק יכול לרמוז לי שתקוה היא באמצע? יש פסוק, פלא כמה שהוא מכוון יפה, במגלת איכה – "יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה"[ג]. יש ודאי שיש – "אל כל החיים יש בטחון" – ויש פסוק שאומר "אולי יש".

שוב, באמונה אני מאמין בה' וגם מאמין בדברים מסוימים – תיכף ניתן דוגמה מעשית פשוטה – ואני מאמין שהכל יכול להיות, ה' הוא כל יכול, אבל אני מסתכל על המציאות וכפי שאני קורא את מפת המציאות מה שאני רוצה לא נמצא שם, לא נמצא על מפת המציאות שאני רואה בעיני. זה עוד פירוש של אין – מתוך שאני אין, וגם קשור לאין האלקי, הרבה דברים שהייתי רוצה אותם אין, אינם. כלומר, יש איזה חלל, כמו שנסביר תיכף – אמונה היא בעצם סוד הצמצום, חלל, מקום פנוי, שה' עשה בתחלת מעשה בראשית. תקוה היא, שוב, ש"אולי יש תקוה" שיהיה כמו שאני רוצה – אבל רק בגדר אולי, לא ודאי. בטחון הוא כבר ודאי.

אמונה-תקוה-בטחון – חלל-קו-א"ק

ניתן רק לשלישיה הזו, לתהליך הזה, מודל קבלי – כמו שאנחנו אוהבים לעשות וצריך לעשות כשלומדים על פי פנימיות התורה. אמרנו שהאין של האמונה הוא בעצם קשר לסוד הצמצום, שבתחלת הבריאה – כדי שיהיה מקום לעמידת העולמות – ה' מצמצם את אור אין סוף ומשאיר חלל מקום פנוי.

אבל תיכף אחרי שהוא משאיר את החלל, בשלב הבא הוא ממשיך קו דק של אור – קודם היה אור אין סוף וכעת מאיר רק קו דק שבוקע ומאיר את חלל המקום הפנוי, חלל הצמצום. כתוב שאותו קו הוא מלשון תקוה – תקוה ש"אולי יש", אולי מה שאני רוצה ישנו במציאות או שיכול להתהוות יש מאין. היום יודעים גם במדע שיש דברים שנבראים יש מאין בתוך החלל, בתוך הוואקום. פתאום מופיע קו שאומר לי שאולי יכול להברא יש מאין מה שאני מחפש, מה שאני צריך.

מה הדבר הראשון שקורה אחרי הקו (לשון תקוה)? בלשון הקבלה הפרצוף הראשון, המציאות הראשונה שנבראת, נקרא "אדם קדמון". פרצוף א"ק מלביש את הקו – הקו מהוה את הנשמה הפנימית של אותו אדם-קדמון. אותו אדם-קדמון הוא למעלה מאצילות-בריאה-יצירה-עשיה, כל העולמות, והוא כולל את הכל. יש בבינה שלו מחשבה שנקראת מחשבה קדומה דא"ק, שבעצם כוללת את כל המציאות שתהיה מכאן והלאה, כל העולמות (במחשבה הקדומה דא"ק "כולם נסקרים בסקירה אחת").

אם החלל הוא בעצם שרש האמונה, האין, והקו הוא כבר תקוה, אז מי זה אדם (הפעם הראשונה שפוגשים "אדם", אדם השלם)? הוא הבטחון (השרש של בטחון, בטח = חוה, בת זוגו של אדם המשלימה אותו כמ"ש "ויקרא את שמם אדם ביום הבראם". וכן נאמר ב"אשת חיל" – "בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר"). על אדם קדמון נאמר "אל כל החיים יש בטחון" – הוא היש הראשון, הדבר הראשון שמתהוה, ולהיות קשור לאדם קדמון היינו להיות קשור למקור הבטחון, שודאי יהיה טוב. אותו אדם קדמון הוא גם ר"ת אדם-דוד-משיח, שזו ההבטחה שתתקיים תיכף ומיד שתבוא גאולה לעולם, שיבוא משיח לעולם (מיד, שהרי שם, במחשבה הקדומה דא"ק, "כולם נסקרים בסקירה אחת", הכל בהוה ממש, כנ"ל). אם כן, יש לנו מודל מאד פשוט, שיש אמונה-תקוה-בטחון, שהם החלל-הקו-א"ק.

בריאת הבטחון מן האמונה

אמרנו שניתן דוגמה מאד פשוטה איך הדבר הזה עובד. ניתן דוגמה לאחד שמאמין בעקרון של עבודה עברית בארץ ישראל –שצריך להעסיק רק יהודים (לקיים "או קנה מיד עמיתך... וחי אחיך עמך" וכן לקיים "ולא תחנם"). הוא מאמין שזה עקרון חשוב ביותר, ככה רצוי על פי תורה. אבל הוא מסתכל, מחפש איזה פועל לרצף לו את הבית, אבל כל הקבלנים אומרים שאין – לא קיים במציאות, אין כזה דבר. לא יעזור לך, כמה שאתה מאמין – יש פה חלל. שוב, אני מאמין בדבר, אבל הוא אין – לא קיים.

פתאום אני מקבל טלפון, או עושה טלפון, עולה לקו ומחפש שאולי בכל זאת – "אולי יש תקוה". שוב, כל אחד שיחשוב על עוד דוגמאות. סתם, זו דוגמה שדברנו עליה בדרך לכאן, אבל יש הרבה דוגמאות שאפשר להמציא. אחרי שהיה נדמה לי שאין, שהדבר לא נמצא במציאות – כמה שאני מאמין בו, אבל הוא לא קיים – אחר כך פתאום בוקע קו של תקוה, "אז יבקע כשחר אורך", בוקעת קרן אורה שאולי יש תקוה, אולי יש מישהו כזה.

אחר כך, בסוף, אם אני באמת בוטח מאה אחוז – מתוך ה"אולי יש תקוה" אני אומר בנפש שלי שחייב להיות רצף יהודי, אין כזה דבר שאין. ברגע שהגעתי לכך ש'חייב להיות' – אני מוצא אותו, זה כבר אדם קדמון.

כך לגבי תיקון המדינה וכך לגבי כל דבר: מתחילים מאמונה בעקרון, אבל במציאות הוא לא קיים. אחר כך יש קו של "אולי יש תקוה", אולי יכול להתממש. בסוף אני צריך לאגור הרבה כח נפשי להיות בטוח במאה אחוז שהוא קיים – וברגע שאני בטוח בכך הוא מתקיים. יש עוד תהליך בנפש, לא נדבר עליו עכשיו, שנקרא קביעה רצונית – הוא קשור לבטחון, שאם יש בטחון כך אנחנו קובעים את המציאות. הקביעה הרצונית היא תכלית תיקון הישות של האדם, תכלית הבטחון. הכל כמובן בעזרת ה' יתברך, אבל ה' רוצה שאנחנו נהיה מאה אחוז בטוחים.

אין-יש?-יש!

עד כאן נקודה אחת: יש אמונה, יש תקוה ויש בטחון. נתנו לזה הקבלה לחלל, לקו ולאדם קדמון. כעת נחזור לשני העמודים. דברנו על התקוה, "אולי יש תקוה". יש אין, יש אולי-יש, ויש יש (ודאי יש) [ד]. אפשר לומר אין-יש-יש, רק שב'יש' הראשון נשים סימן שאלה – אין, יש?, יש!. אלה כעת שלשת השלבים שלנו, על דרך חש-מל-מל.

אם נחבר את שתי המערכות, אין-יש-יש עם אמונה-תקוה-בטחון, נקבל יחד 1369, 37 ברבוע, "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", מספר האותיות בפרשיה שלפני עשרת הדברות (בפרשת יתרו). למרבית הפלא, אם אני לוקח רק שני דברים –מהות-מציאות (כנגד אמונה ובטחון, וכמו שיתבאר לקמן), ומחבר לאין-יש למרבית הפלא מקבלים בדיוק אותו מספר.

ב. יחוד האמונה והבטחון – חבור כל מערכת הכחות

אין ויש – חכמה ובינה

איפה זה ממוקם בספירות? דברנו למעלה, בסדר השתלשלות. ככלל, כשאנחנו לומדים על הספירות והפנימיות של הספירות, מסתמא כולנו למדנו שהאמונה אצלנו היא רדל"א, "רישא דלא ידע ולא אתידע", הכח הכי עליון בנפש. יש עשר ספירות, אבל עם ג' רישין שבכתר יש כבר שלש עשרה כחות שמאירים בנפש – שלשת הראשים הם אמונה-תענוג-רצון, אחר כך חכמה-בינה הם בטול-שמחה, דעת היא יחוד, שבע המדות בפנימיות הן אהבה-יראה-רחמים-בטחון (פעיל, כמו שנסביר)-תמימות-אמת (במובן של כח לאמת הבטחות, להגשים)-שפלות (פנימיות המלכות). אלה יג הכחות הפנימיים של הנפש – אחד מיסודי היסודות שלומדים כאן בבית הספר לתורת הנפש.

איפה הם אין ויש? לפעמים כל הכתר נקרא אין, כל ה-ג רישין. לפעמים הראש האמצעי (בחינת תענוג) נקרא "רישא דאין". אבל גם החכמה – "החכמה מאין תמצא" – נקראת אין יחסית לבינה, ואילו הבינה היא ראשית היש. בלשון אחר, החכמה היא בעצם סוף האין של הנפש, ראשית הגילוי – יש אין נעלם, בעל-מודע, בכתר, אבל החכמה היא הברקת האין, שהאין מבריק במודע של הנפש. אחר כך מיד עובר לבינה, שהיא ראשית היש. לכן מוסבר בחסידות שמקום המפגש בין אמונה ובטחון הוא בעצם מקום החיבור של "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", חכמה ובינה בנפש. פנימיות החכמה היא בטול – השם של הכח הפנימי שהכי מזכיר אין – וראשית התהוות היש, בריאה יש מאין, היא הרגשת השמחה של הבינה.

מהות ומציאות ב-יג כחות הנפש

אם כן, נעשה עכשיו התבוננות שאולי אפילו למדנו אותה כאן בבית ספר (ואולי לא): קודם כל, נכתוב את הפרצוף הפנימי של הספירות על הלוח:

אמונה

תענוג

רצון

בטול              שמחה

יחוד

אהבה             יראה

רחמים

בטחון            תמימות

אמת

שפלות

אחד הסודות העיקרייים בלימוד תורת הנפש הוא שבציור הזה יש שתי חלוקות – ארבעת הכחות מלמעלה עד חכמה, אמונה-תענוג-רצון-בטול, הם בגדר מהות; ותשע הדרגות הבאות, משמחה עד שפלות, מ-ה עילאה עד ה תתאה, מאמא עילאה עד אמא תתאה, הכל מציאות. שוב, מאמונה עד בטול הכל בגדר מהות ומשמחה עד שפלות הכל בגדר מציאות.

כל המהות היא בחינת אין, הכל הולך אחר האמונה שבראש, עד הבטול. מהשמחה ולמטה, עד שפלות, הכל בבחינת בטחון – הכל יש יחסית. לפי זה עיקר התיקון בנפש – עצם היחוד (כח הדעת, יש דעת עליון שתפקידו ליחד את החכמה והבינה ויש דעת תחתון שתפקידו לייחד את השכל והמדות) – הוא לייחד בין האין שמסתיים בחכמה ליש שמתחיל בבינה.

יחוד קוב"ה ושכינתיה – סוף העליון עם ראש התחתון

רק שנבין כאן את העקרון ניתן עוד דוגמה מאד חשובה בקבלה וחסידות, של סיום מערכת ותחלת מערכת ששם יש את עיקר היחוד. לפני כל מצוה אומרים לפי מנהגים שונים או מכוונים לפי מנהגים אחרים – "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". מצוה היא לשון צוותא וחבור, לחבר משהו, ובכל מצוה רוצים לחבר את הקב"ה עם השכינה, בלשון הקבלה לחבר את אור אין סוף הסובב כל עלמין עם אור אין סוף הממלא כל עלמין, בנפש לחבר את כל מקיפי הנפש עם כל הכחות הפנימיים בנפש.

איפה זה בספירות ובפרצופים? כתוב שקוב"ה היינו כל האורות שבכל סדר השתלשלות עד פרצוף ז"א דאצילות ועד בכלל – הכל, מלמעלה, מאור אין סוף, עד ז"א, עד המדות דאצילות, נקרא קוב"ה. ואילו המלכות דאצילות, השכינה, הכח הפועל בנפעל של כל העולמות התחתונים, בריאה-יצירה-עשיה, היא שכינתיה. כל מצוה היא לעשות חתונה, זיווג, בין ז"א דאצילות למלכות. אבל בעצם בזיווג הזה אנו מחברים הכל, מעצמות אור אין סוף עד לעולם שלנו התחתון ביותר, כי יש את סוף כל העליון ותחלת כל התחתון, ורק צריך לחבר אותם וממילא חברנו את הכל.

על דרך זה בנפש הוא החבור בין החכמה והבינה. בכוונת "לשם יחוד" החבור הוא בין המדות דאצילות למלכות דאצילות, וכאן אומרים משהו דומה אבל לא זהה – שבנפש עיקר היחוד הוא בין האין של הנפש ליש של הנפש, סוף האמונה ותחלת הבטחון, להוציא את הבטחון מהאמונה, לברוא את הבטחון יש מאין (כפי שהקדמנו), הוא בעצם לחבר את החכמה והבינה. זה גם פירוש פנימי וחשוב מהי חסידות חב"ד דווקא. מה זה חב"ד? אתה לא אוהב את הכתר? לא אוהב את המדות? את הנה"י? את המלכות? למה רק חב"ד?! לפי מה שאמרנו עכשיו, אם אני מצליח לחבר את החכמה והבינה בצורה נכונה בנפש – חברתי את הכל. זה בעצם אמונה ובטחון, חבור של האין והיש.

רמזי חלוקת כחות הנפש

יש בכך גם רמז יפהפה בחכמת החשבון, "עיניך ברכות בחשבון": בעצם חלקנו כאן את 13 המדרגות ל-4 ו-9 – שני ריבועים, 2 ברבוע ו-3 ברבוע. באמת כתוב שזו הכוונה של 13, חבור של 2 ברבוע ו-3 ברבוע – קוראים לסכום שני רבועים רצופים מספר השראה. הפלא הוא שאם עושים את החשבון של יחידת ארבעת הכחות בפני עצמה – אמונה תענוג רצון בטול – המספר שיוצא הוא 1024, שהוא בעצמו רבוע, לב ברבוע, מספר מאד חשוב בפני עצמו.

עוד יותר פלא, שאם מחברים את כל תשעת הכחות משמחה עד שפלות (אולי שמעו על ספר מאד חשוב של רבי אייזיק מהומיל, שנקרא "מאמר השפלות והשמחה") – שמחה יחוד אהבה יראה רחמים בטחון תמימות אמת שפלות – יוצא 3136 שגם הוא, פלאי פלאים, רבוע, 56 ברבוע.

זו אסמכתא בתורת החשבון שיש פה בעצם חלוקה לשתי יחידות בתוך 13 הכחות – 4 עד החכמה ו-9 מהבינה ולמטה, וממילא כל מה שצריך לחבר הוא את החכמה והבינה וכך חברנו את הכל, לחבר את האין והיש, להוציא את היש מהאין. כמו שאמרנו קודם, לחבר את האמונה והבטחון – שדבר שאני מאמין בו במהות, במהות הוא קיים, אבל אני יכול לחשוב שאינו קיים במציאות, להעביר אותו מהמהות למציאות. המהות כוללת את הרצון – היא הרצוי – וצריך שהרצוי יהיה גם מצוי, מכח הבטחון בנפש.

אם העיקר הוא הבטול והשמחה – גם בטול-שמחה משלימים לרבוע, 400, 20 ברבוע (רבוע הוא שלמות ההתכללות) – כל העבודה כעת היא שיהיו בטול ושמחה, האין הוא הבטול, האמונה מאירה ומתגלה בבטול, והבטחון, המציאות, הוא שמחה. מי שבוטח בה' "חסד יסובבנו" וגם מלא שמחת חיים. "אל כל החיים יש בטחון" – חיים הם כיף, "כי עמך מקור חיים", הם שמחה.

ג. מצדיקים למלכים

השתקפות האין והיש ביסוד ומלכות

נאמר עוד משהו אקטואלי: היחוד הזה של חכמה ובינה מאיר גם בסוף כל מערכת הספירות. כתוב ש"יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א". אבא – הבטול, האמונה, האין – יורד ומאיר עד ספירת היסוד. היסוד הוא הצדיק, "צדיק יסוד עולם". ואילו, כמו שאמרנו כרגע, השמחה של אמא עילאה משתקפת בשפלות של המלכות – "הא בהא תליא", ה עילאה משתקפת ב-ה תתאה. ה עילאה היא לאה אמנו ("שם ה-גדולה לאה") ו-ה תתאה היא רחל אמנו ("ושם ה-קטנה רחל"), ובסוף הן תהיינה אחת – "רחל הגדולה" שתכלול גם את לאה וגם את רחל, גם את אותיות המחשבה (לאה, בינה) וגם את אותיות הדבור (רחל, מלכות).

שוב, ה עילאה משתקפת ב-ה תתאה – השמחה משתקפת בשפלות – ואילו הבטול יורד ומאיר באמת של היסוד. למה אמרנו את זה? מה רוצים בזה? יסוד הוא הצדיק, "ועמך כֻלם צדיקים", ומלכות היא מלכות, פשוטו כמשמעו, מלכים.

מצדיקים למלכים

בתחלת ספר תיקוני הזהר כתוב שבנשמות עם ישראל יש הרבה סוגים שונים של נשמות, הכל לפי סדר הספירות: ראשי בני ישראל, חכמים, נבונים, ידועים (כמו שאומרים בהגדה של פסח, יודעים את התורה), חסידים, גבורים, מארי תורה (בתפארת), נביאים (בנצח), חוזים (בהוד), צדיקים (ביסוד) ומלכים. כתוב שהסדר הזה של הזהר, שמתחיל מראשי אלפי ישראל בכתר, ואחר כך חכמים וכו', עד צדיקים, קשור גם לסדר תולדות עם ישראל לדורותיו.

לכן אחד הנושאים שאיני יודע אם נגעו בו כאן בשיעורים הוא שמה שקורה היום, לקראת הגאולה האמתית והשלמה על ידי מלך המשיח, הוא שאנחנו עוברים מתקופת הצדיקים לתקופת המלכים. זה אחד היסודות החשובים אצלנו בלימוד, להבין את ההסטוריה, מה שקורה במציאות. כמה מאות שנים היו צדיקים הכי גדולים, תלמידי הבעל שם טוב, אבל עכשיו צריכים לעבור פאזה – שמצדיקים עוברים למלכים.

היו חצרות של צדיקים שכבר רצו לעבור את הפאזה, הרבי מרוז'ין, גם בחב"ד – לא להשאר צדיק אלא להיות מלך, להגיע למלכות. זה קשור לאירועים העממיים של השבוע הזה. ברוך ה' יש לנו מטען בהיסטוריה שלנו של הרבה צדיקים, וכעת צריכים לעבור למלכים – למלכות ישראל. איך עוברים זאת בנפש? לפי מה שאמרנו כעת, ש"יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א", אבא הוא האחיזה באין, ואילו השמחה-היש-המציאות-הבטחון מתחיל באמא ומסתיים-משתקף במלכות, אז בעצם לעבור מתקופת הצדיקים לתקופת המלכים היינו המעבר מאמונה לבטחון.

מצדיקים לבעלי תשובה

הפשט של רש"י ב"אל כל החיים יש בטחון" הוא שהם עדיין יכולים לעשות תשובה – זה מקשר את הענין לתשובה. יש מעבר מצדיקים למלכים שהוא גם מעבר מצדיקים לבעלי תשובה. יכול להיות צדיק שבוטח, אבל מי שקשור למציאות הוא דווקא בעל תשובה. הצדיק, מעצם הצדיקות שלו, הוא המאמין. הבוטח הוא בעל תשובה, כמו דוד המלך שהוא בעל תשובה. כדי להתגבר על העבר העברייני שלו בעל תשובה צריך הרבה בטחון. מתאים לפשט הפסוק "אל כל החיים יש בטחון".

עיקר התשובה היא מאהבה ומשמחה (כדלקמן שאמא עילאה היא שמחה והיא אהבה רבה). דווקא תשובה היא היש האמתי, כנ"ל בפנים ביחס למלכים-בעלי-תשובה – הבטחון שעל אף מה שהיה "אין שום יאוש בעולם כלל". בכלל, למה הרבה בעלי תשובה אוהבים את ברסלב? כי רבי נחמן באמת מדבר כבעל תשובה, לאו דווקא כצדיק. חסידות חב"ד מדגישה את הבטול, כמה שיש בתורת חב"ד את הכל – יחסית זו יותר עבודת הצדיק. ברסלב יותר מדברת לבעל תשובה, לכן לקו"מ הוא "ספר של רשעים", של בעלי תשובה. זה מאד מדבר לבעלי תשובה, ולא מדבר כמעט על בטול אלא בעיקר על שמחה – על תיקון האגו, תיקון היש כיש, תיקון הבהמה (המציאות של שם בן בגימטריא בהמה, כמו שיתבאר).

אמונה בגלות ובטחון בהחשת הגאולה

איפה היתה אמונה בעם ישראל? בגלות. אמונה היא מה שהחזיק אותנו כל משך אלפיים שנות הגלות שלנו. אמונה גם יכולה להחזיק אותנו בלי סוף, לנצח. יש פסוק שאומר "המאמין לא יחיש" – מי שמאמין יכול גם לומר שמה שאני מאמין בו לא נמצא במציאות עדיין, לכן הוא מחכה בשקט, "לא יחיש", לא ממהר שחייב להיות "משיח נאו" כמו שהרבי אומר. מי כן מחיש? לא המאמין אלא הבוטח – "הבוטח בהוי' חסד יסובבנו", שזה תיקון הישות[ה].

אמונה – "שב ואל תעשה"; בטחון – "קום עשה"

יש עוד כלל גדול מאד, שהאמונה של החכמה היא בבחינת "שב ואל תעשה". הרי בחכמה יש את השרש של יראה עילאה. כל יראה היא כח מניע את הלא-תעשה של התורה, "שב ואל תעשה". אבל באמא עילאה, שמחה של מצוה, יש "קום עשה". באמא עילאה יש אהבה רבה, ואהבה היא המניע לקיום כל מצוות עשה שבתורה. יש כאן דחילו ורחימו. האמונה במקורה היא יראה ואילו הבטחון במקורו, בבינה, הוא אהבה רבה (מוסבר בחסידות במאמרים על בטחון שכאשר אני בוטח במישהו זה מפני שחויתי בו אהבה רבה – מי שמאד אוהב אותי, כמים הפנים לפנים אני לא רק אוהב אותו אלא בוטח בו, והבטחון ממשיך עוד יותר אהבה בבחינת מקיף, "והבוטח בהוי' חסד יסובבנו").

לכן אמונה היא "שב ואל תעשה" ובטחון הוא "קום עשה". מה המעבר מאמונה לבטחון? המעבר ממה שבכללות האדם נמצא בתנועה של "שב" – אדם בספק, זו לא מציאות, הוא עדיין לא יכול להקים מלכות ישראל בארץ ישראל, אז מה בינתים? שב ואל תעשה, תחכה בשקט, "יעשה [בסוף] למחכה לו". אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח אבל לא קם לעשות משהו בנידון – להביא אותו עכשיו.

אנחנו יוצאים כעת מכ"ח ניסן, התאריך בו לפני 24 שנה הרבי אמר "עשו כל אשר ביכלתכם" להביא את המשיח – צריך לעשות משהו, צריכים עשרה עקשנים להביא את המשיח נאו, מאד חריף. מאיפה בא הכח בנפש לקום ולעשות משהו? רק מבטחון, לא מאמונה. כתוב "צדיק באמונתו יחיה", ואפילו המלה צדיק שוה פעמיים אמונה.

כמו שיש פסוק "יש בטחון" – "אל כל החיים יש בטחון", בחינת בטחון היא ישות מתוקנת, אפילו המלה ישות שבדרך כלל היא לא חיובית בחסידות, אבל יש ישות מתוקנת. כמה שוה ישות? משיח משיח. יש שני משיח – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, צריכים את שניהם יחד. רק עם ישות אפשר להביא משיח, לא עם התאיינות, לא עם "שב ואל תעשה" אלא רק עם "קום עשה" (והיינו כדברי הבעל שם טוב[ו] אודות אפר פרה אדומה המטהר את הטמאים, שכדי להטהר מטומאת חוסר המעש – כדי לקום ולעשות – זקוקים להנהגה מלכותית, "ויגבה לבו בדרכי ה'", לישות מתוקנת).

שוב, זו ישות מתוקנת – זה המעבר מהצדיק (ששוה פעמיים אמונה, לכן כתוב "צדיק באמונתו יחיה", שדורשים צדיק ב אמונות, "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו", הוא יזכה לתחית המתים ויחיה לנצח, כמו שאמרנו שעם אמונה אפשר לחיות חיים נצחיים בגלות, עד שיבוא מלך המשיח בפועל ממש) למלך[ז]. כדי לקום ולקדם את הענין, להביא משיח בפועל ממש עכשו, היום, צריכים בטחון חזק ביותר – בטחון אקטיבי.

[מהמוסבר בפסקה זו יוצאת גימטריא יפהפיה: יש כאן שתי שלישיות כינויים מקבילות – אין-בטול-יראה (שלשת הכינויים העיקריים של החכמה) לעומת יש-שמחה-אהבה (כינויי הבינה). והנה, אין-בטול-יראה שוה 324, חי ברבוע (שלמות), "חי חי הוא יודך", "החכמה תחיה", "יראת הוי' לחיים". יש-שמחה-אהבה עולה 676, הוי' ברבוע (גם שלמות). יחד שוה בדיוק 1000 – עשר בחזקת שלש, אלף אורות שקבל משה רבינו במתן תורה, ישראל בעל שם טוב וכו', "האלף לך שלמה". משתי השלמויות יש כאן שלמות של חזקת שלש – כבר פנינה. ועוד פלא, ר"ת של כל שש המלים (אבי ישא) גם עולים 324 וממילא השאר עולה 676 – החלוקה היא בשני אופנים שונים מובהקים. דווקא ראשי התיבות הם החכמה-הימין ואמצעי וסופי תיבות הבינה-השמאל. ממש "יקרה היא מפנינים".]

בטחון פעיל (לכתחילה אריבער) ובטחון סביל (טראכט גוט וועט זיין גוט)

נגיע לעוד נושא חשוב: יש שני סוגי בטחון. יש בטחון אקטיבי, שהוא ממש "קום עשה", ויש בטחון פסיבי – אני בוטח במאה אחוז שיהיה כמו שאני רוצה, אבל לא עושה כלום. ה' הוא "רופא כל בשר ומפליא לעשות" ובודאי, בלי שום ספק וספק ספקא, הוא ירפא את החולה – אבל לא עשיתי כלום. חזקיהו המלך מתוך בטחון גמור בה', שה' יסדר את הענינים וילחם את המלחמות שלנו, הלך לישון על מטתו.

אצל דוד כתוב ההיפך, שהוא רדף את האויבים – "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם", בבטחון פעיל. אבל חזקיהו הולך לישון מתוך בטחון שהכל יהיה בסדר על הצד הטוב ביותר – בטחון סביל. אומרים שבטחון פעיל מצד הנצח ובטחון סביל מצד ההוד – "איהו [בטחון זכרי] בנצח ואיהי [בטחון נקבי] בהוד".

נכנסים כעת בספירת העומר ליום ההולדת של הרבי המהר"ש בחב"ד (אסור לומר את המספר לפני שסופרים, אבל אפשר לומר את הענין), שהענין שלו הוא "לכתחילה אריבער". הוא אמר ש"העולם אומר שאם אפשר לעבור מלמטה" – אם אי אפשר לעבור את המשבר מתוך כניעה – אז בלית ברירה צריך לעשות מאמץ ולקפוץ, אבל אני אומר "לכתחילה אריבער", לכתחילה לקפוץ מלמעלה.

בתוך חב"ד לכל אחד משני סוגי הבטחון יש ביטוי מובהק. הביטוי המובהק של בטחון סביל בחב"ד הוא "טראכט גוט וועט זיין גוט" – חשוב טוב ויהיה טוב, בטוב הנראה והנגלה כפי שאני חושב (אין זו אמונה אלא בטחון חזק ביותר). אבל הבטחון של היום – שקשור לשבוע הזה, לאירועי ארץ ישראל – הוא "לכתחילה אריבער", שאני צריך לתכנת את הטבע שלי על כל דבר לקפוץ מלמעלה, לכתחילה אריבער, "קום עשה", בטחון פעיל לגמרי. אם כן, יש את שני העמודים, הבטחון הפעיל, "לכתחילה אריבער", והבטחון הסביל, "טראכט גוט וועט זיין גוט", ששניהם פתגמים מובהקים בחסידות שכל אחד צריך לאמץ לעצמו[ח].

"המלך המשפט"

ניתן עוד כמה דוגמאות לאמונה ובטחון, שצריכים לברוא יש מאין את הבטחון מתוך האמונה. שוב, בתולדות עם ישראל ישראל עומד על הפרק המעבר מהצדיק למלך. כל השנה כולה אנחנו אומרים בתפלות "מלך אוהב צדקה ומשפט". כשמגיעים עשרת ימי תשובה, ימים מיוחדים של בנין המלכות, אומרים "המלך הקדוש" במקום "הא-ל הקדוש" ובמקום "מלך אוהב צדקה ומשפט" אומרים "המלך המשפט".

מה, אנחנו לא אוהבים יותר את הצדקה, לא אוהבים יותר את המלה "אוהב"?! כל הזמן גם אומרים משפט, ולכן יש מי שאומר – וכך נוהגים – שבדיעבד אם אדם אמר בעשי"ת "מלך אוהב צדקה ומשפט" לא צריך לחזור. הוא אמר מלך והוא אמר משפט, אז מה הבעיה להוסיף "אוהב צדקה" כמו בכל השנה? למה להוציא מכאן את האהבה ואת הצדקה? כנראה התשובה היא שכאשר רוצים לבנות את המלכות צריך רק להתמקד בעצם ענין המלכות, שהוא דווקא המשפט ולא הצדקה.

את מה שהמלך הוא גם בעל צדקה – והמלך ודאי עושה צדקה – הוא מקבל מהצדיק. מי עושה צדקה? הצדיק, לכן קוראים לו צדיק. מי אוהב את הבריות? הצדיק אוהב את כולם. אבל העצם של המלך הוא משפט, שהוא עושה משפט, ועד שהוא מזוהה לגמרי עם המשפט – "המלך המשפט"[ט].

אמונה וצדקה, בטחון ומשפט

מה ההבדל בין גלות לגאולה? כעת אנחנו אומרים שההבדל בין גלות לגאולה הוא גם ההבדל בין אמונה לבטחון. בגלות אפשר לעשות הרבה צדקה. איך אני יודע שאמונה וצדקה הולכות יחד? הפסוק הראשון על המאמין הראשון בה' – "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה". כולנו בני אברהם, המאמין הראשון – כולנו "מאמינים בני מאמינים" מכח המאמין הראשון, "תשורי מראש אמנה", מראש כל המאמינים, אברהם אבינו. הוא גם עשה צדקה, "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לשמור את דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט", צדקה לפני משפט.

איך אני יודע שהוא המאמין הראשון? כי כתוב "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה". לכן, מי שרוצה לחזק את האמונה שלו – שהיא היכולת לקבל כל דבר בשויון נפש, מתוך אמונה שלמה בה' – הסגולה לכך היא הצדקה (כך כתוב גם בספר המדות של רבי נחמן). האסמכתא היא הפסוק הזה, "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה".

איך הרבי מסביר מהי צדקה? שהכסף שיש לי בכיס אינו שלי בכלל – אין, הוא רק פקדון שמופקד בכיס שלי כדי למסור אותו למישהו אחר, שהוא הבעלים האמתיים שלי, לא אני. מתוך שאני אין, ולא מגיע לי, אני מחלק צדקה. זו שיחה מפורסמת מהרבי, שצדקה היא לא צ'ריטי באנגלית, שאני עושה טובה למישהו בכך שאני נותן צדקה, אלא צדקה לשון צדק – הכסף לא שלי בכלל. עם אמונה אפשר לעשות הרבה צדקה.

אבל כדי לתקן את המשפט – כמו לתקן כאן בארץ את מערכת המשפט, שהיא המערכת המקולקלת ביותר במציאות שלנו היום – צריך המון נועזות, שבאה רק מבטחון פעיל, "לכתחילה אריבער", שאפשר לקום ולעשות מעשה. לא שזה קל, לא תמיד זו דרך ישרה, צריך בתחבולות לעשות מלחמה – אבל צריך להלחם נגד הקיים על מנת להפוך אותו. צריך לחולל מהפכה. איך מחוללים מהפכה? רק עם בטחון (לא בכדי שמהפכה = בטחון בטחון[י], כדי לחולל מהפכה צריכים את כללות מדת הבטחון על שני אופניה, בטחון פעיל בנצח ובטחון סביל בהוד), לא מספיקה אמונה.

אם כן, את עיקר הבטחון צריך בשביל תיקון המשפט – "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", אבל "ציון במשפט תפדה". אמונה טובה בשביל צדקה, אבל בשביל משפט – לתקן את המשפט – צריך בטחון. זו עוד נקודה, עוד ממד חשוב ביחס לאמונה ובטחון. הצדקה צריכה לצאת מתוך האין שלי, אבל המשפט צריך לצאת מתוך הישות שלי, שהיא המציאות, ה-בן.

אמונה (מה) – פנימיות המוחין; בטחון (בן) – חיצוניות המדות

נשתמש בעוד מונחים שלא הזכרנו עד כה: יש בנפש מה ו-בן, "אדם ובהמה תושיע הוי'" אדם בגימטריא מה ובהמה בגימטריא בן, מהות ומציאות. האמונה קשורה לשם מה והבטחון לשם בן, למציאות. כלומר, הבטחון קשור לבהמה שלי. אם כי שאמרנו ששרש הבטחון הוא בא"ק, באדם קדמון, אבל יחסית בנפש – יש מהות ומציאות, פנימיות וחיצוניות – אמונה היא פנימיות, מה, ובטחון הוא חיצוניות, בן.

לפעמים כתוב שזה עיקר ההבדל בין אמונה לבטחון, פנימיות וחיצוניות. לפעמים כתוב יותר, שאמונה היא פנימיות המוחין, "פנימיות אבא פנימיות עתיק" (וכן "פנימיות אמא פנימיות עתיק"), ואילו בטחון הוא חיצוניות המדות. מהי חיצוניות המדות? חוית המדה עצמה – חוית האהבה, חוית השנאה וכו'. מהי פנימיות המדות? האור שיורד מהשכל ללמד אותי, לכוון אותי, להנחות אותי, מה ראוי לאהוב ומה ראוי לשנוא – זו פנימיות המדות, אבל חיצוניות המדות היא האהבה עצמה, הרגש עצמו של האהבה והשנאה.

כתוב שבחיצוניות המדות יש את הבטחון, ויש לו מקור יותר גבוה מהמוחין. מה שאין כן פנימיות המדות הן למטה מהמוחין, כי מקבלות מהמוחין. האריז"ל אמר שכל סוד הקבלה שלו הוא רק פנימיות וחיצוניות, והנה כתוב שפנימיות וחיצוניות – מה ו-בן – הם אמונה ובטחון, אין ויש.

[קודם הסברנו את השלישיה אמונה-תקוה-בטחון. אפשר לכתוב במקום תקוה את לשון הכתוב "פתח תקוה" (ששוה 999, כידוע). הרי יש בתחלה אמונה, כמו שאתה נמצא בחלל הפנוי ואתה רק יכול להאמין אבל אין עדיין שום עולמות במציאות, שום אחיזה בכלום; אחר כך, פתאום, "אז יבקע כשחר אורך", התקוה כאן היא בפירוש "פתח תקוה". קודם אין, ואז פתח תקוה – הסוד של ראשית הקו, שעדיין למעלה מהראש של א"ק. ממש בדיוק מסתדר עם ההסברים בחסידות. ראשית הקו הוא "פתח תקוה" (999), ואז בא המשך התקוה, המשך הקו, שבעצם נעשה נשמה של א"ק, אז במדה מסוימת הוא כבר כלול בתוך א"ק, ולא רואים אותו בפני עצמו.

אם ככה נעשה את המשוואה – שפתאום יש פתח תקוה ומזה בוראים את היש מהאין, את הבטחון מהאמונה – אמונה-פתח תקוה-בטחון עולה "יסוד היסודות ועמוד החכמות", משולש מח, פתיחת הרמב"ם עם ר"ת הוי'. יפה שהמספר הזה בדיוק שוה פנימיות-חיצוניות (כמו שדברנו בסעודת משיח). זה מה שכתוב בחסידות שאמונה-בטחון הם בעצם פנימיות-חיצוניות. כדי שיהיה שוה למספר הזה צריך להוסיף באמצע פתח תקוה.]

ד. זרימת הזמן

אמונה ובטחון – מקום וזמן

כעת ניתן עוד ממד להתבוננות שלנו באמונה ובטחון, אין ויש: נחזור לכך שאמונה ובטחון הם חכמה ובינה, אבא ואמא. מוסבר בחסידות שאבא הוא חוש בממד הזמן בכלל, "בראשית ברא אלהים", ראשית התהוות הזמן – "ראשית" היא חכמה (כמ"ש "ראשית חכמה יראת הוי'") – ואילו על אמא כתוב "ואי זה מקום בינה", היא חוש במקום.

לפי זה, מוסבר הפסוק שהזכרנו קודם – "המאמין לא יחיש", מי שמאמין יש לו את כל הזמן שבעולם. קודם כל, מה היחס בין זמן ומקום? זמן הוא אין, איני רואה את הזמן – אני מאמין שיש זמן, אבל לא ראיתי את הזמן אף פעם. את המקום אני רואה. כלומר, זמן הוא משהו היולי לגמרי ואילו מקום הוא משהו מוחשי, משהו מציאותי.

שוב, כתוב על בינה מקום – "והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה", מקום הולך יחד עם בינה. אם נקביל זאת לאמונה ובטחון, בשביל שיהיה בטחון צריך שיהיה לך מקום. כתוב שאדם שאין לו בית – גם בית גשמי וגם "ביתו זו אשתו" וגם אנחנו, עם ישראל בארץ ישראל, בלי מקום – לא נקרא אדם (שייך להמבואר לעיל ששרש הבטחון הוא באדם קדמון).

מה הבטחון שלנו? קודם כל, נאמר משהו פשוט – איך אני יודע שמלכות היא בטחון? כי הבעיה העיקרית של הממשלה, של המלכות, היא בטחון. לא מענין אותם אמונה – הלואי שיענין אותם בטחון. כמו שאמרנו שהתפקיד של המלך הוא משפט – התפקיד של המלך הוא בטחון. במה תלוי הבטחון? באחיזה במקום, אחיזה בארץ ישראל. בטחון דורש מקום. לכן אמונה יכולה להיות בחו"ל, אין מקום. מה יש בחו"ל? רק זמן, יש המון זמן. מקום הוא משהו מאד חשוב, בשביל גדר של צבור – עם ישראל כולו יחד, "כל ישראל חברים" – צריך מקום שמחבר. רק בארץ ישראל יש דין צבור.

עוד פעם, בטחון הוא חוש במקום. יש היום אנשים שאין להם בכלל חוש במקום – הכל וירטואלי. יש רק חוש במחשב, באינטרנט, אבל אין חוש במקום הפיזי – אין בטחון. נדמה להם שאפשר להסתדר, לחיות עד מאה ועשרים – זמן יש להם, לא צריך מקום בכלל. זה גם דבר מאד חשוב, שאמונה היא זמן – יש אפילו קשר מילולי בין אמונה לזמן, זמן היינו זה-מן, זה אמונה, אמונה בגימטריא הזמן – אבל בטחון, "אל כל החיים יש בטחון", יש הוא מקום (יש מקום = מלכות, בחינת בטחון כנ"ל).

אמונה ובטחון בזמן – עבר ועתיד

כתוב שיותר מכך, בתוך ממד הזמן גופא יש התכללות של אמונה ובטחון. בתוך הזמן האחיזה בעבר, במקור בריאת היש מהאין – שהיא בעצם האחיזה באין – היא אמונה. העבר, הראשית, "עמק ראשית" בלשון ספר יצירה, הם האמונה. ואילו הבטחון הוא בטחון בעתיד (המתממש ובא, "עתיד" לשון "מוכן" כנודע).

שוב, קודם אמרנו שהיחס בין אמונה ובטחון הוא היחס בין זמן ומקום. כעת אנחנו אומרים שגם בתוך הזמן גופא יש יחס בין אמונה ובטחון – אמונה היא העבר ובטחון הוא העתיד. על פי פשט אני בוטח שיהיה טוב. אני מאמין בעבר, כמו "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" – אני מאמין שהיה משה רבינו, ויש משה רבינו וגם יהיה משה רבינו, אבל אני תוקע את יסוד האמונה בעבר, מהעבר אני מקבל בהווה שלי וגם בונה את העתיד שלי. לעומת זאת הבטחון כולו בעתיד. אמא, בינה, נקראת "עמק אחרית" – כמו אחרית הימים. ואילו אבא, האמונה, נקרא "עמק ראשית".

זרימת הזמן בחיצוניות: קריסת גל הבטחון אל האמונה ברגע ההוה

בין העבר לעתיד יש נקודה באמצע, שהיא מעין ממוצע המחבר בין העבר לעתיד – הרגע של ההוה. כמו הביטוי המפורסם שאנחנו אוהבים לומר, ש"העבר אין" – העבר הוא באמת אחיזה באין – "העתיד עדיין, וההוה כהרף עין". יש רגע של הוה באמצע שהוא "הרף אין" בין "העבר אין" ל "עתיד עדיין".

אפשר לתפוס את הרגע של ההוה בשני אופנים שונים: אפשר לומר, בחיצוניות, שהרי רציתי שמשיח יבוא ברגע הזה – ככה הרבי רוצה, ככה הרבי אומר כל הזמן, ואומר שבכל רגע איני מבין למה משיח לא הגיע ברגע הקודם. אז מהו בעצם רגע ההווה לפי זה? באיזה מובן רגע ההוה הוא 'קריסת גל' – ברגע שהעתיד לא מתממש הוא נפל מבטחון לאמונה. בעל כרחי אני חייב לקבל את המציאות שזה לא קרה – מאד רציתי ואפילו בטחתי חזק שמשהו יקרה, והנה ברגע ההוה הוא לא קרה. אז מהו רגע ההוה? קריסת הגל, שהעתיד שבניתי לא קרה.

מה העוגן שלי בנפש? אני כל רגע בהוה נופל על האמונה. על דרך שכתוב בתניא הסבר ל"שבע יפול צדיק וקם", שבהקדמת שער היחוד והאמונה (החלק השני של התניא) הוא מסביר שיש צדיק שכאשר הוא נופל ממדרגתו הוא לא מתמוטט ונופל לארץ, אלא נופל על היסוד שבנה בחנוך שלו – "חנוך לנער על פי דרכו" – מצדיק לבינוני. ככה בחיצוניות יש בנפש כל רגע נפילה מבטחון, שלפני רגע בטחתי שברגע הבא כבר יהיה משיח, ואם חלילה וחס זה לא קרה – נפלתי מהבטחון. אבל לא התמוטטתי ח"ו – כי יש לי בסיס. מה הבסיס? האין שלי, האמונה שלי. נפלתי מבטחון לאמונה סך הכל. אבל כתוב "וקם" – עוד פעם קום, "קום עשה". "שבע יפול צדיק", עוד פעם ועוד פעם, כל רגע נופל – המשיח נקרא "בר נפלא", שנופל כל רגע – הוא נופל מבטחון לאמונה, לא שובר את הראש לגמרי כי יש לו את האמונה שמחזיקה אותו. זה סוד ההוה, כל רגע הוא נופל ומת, "בר נפלא", אבל כל רגע הוא קם מחדש – "שבע יפול צדיק וקם".

זרימת הזמן בפנימיות: התקדמות אל יעד הבטחון

אבל אמרנו שכל התפיסה הזו של רגע ההוה היא בחיצוניות בלבד. יש תפיסה יותר פנימית של רגע ההוה. יחד עם אמונה ובטחון, שהם חכמה ובינה, צריכים להיות כפשוטו גם חכם ונבון. חכם הוא מי שלומד מהנסיון, "אין חכם כבעל הנסיון", ובינה היא כח להבין דבר מתוך דבר. למי שיש עין פנימית חודרת הוא רואה ברגע ההוה, כמו נחום איש גמזו, "גם זו לטובה", לא שהבטחון שלי נפל – הגל שלי קרס – אלא איך הרגע הזה יותר ויותר מתקרב ליעוד שלי. כלומר, אני רואה את ההכנה ("עתיד" מלשון "מוכן" כנ"ל) – איך כל רגע מכין את הדרך, סולל את הדרך למלך המשיח.

צריכים לשם כך עינים מאד פנימיות, מאד פקחות. אנחנו אוהבים לספר את הסיפור של רבי לוי יצחק מברדיטשוב ואדמו"ר הזקן – אם ה' היה מוסר את העולם להנהגתי, האם הייתי מנהיג כמוהו או משהו אחר? רבי לוי יצחק אמר שחשב שהיה מנהיג אחרת, ורק בסוף ימיו הבין שהיה מנהיג כמו ה'. אדמו"ר הזקן אמר מצעירותו שהיה מנהיג כמו ה'. זה ההוה הפנימי המתוקן, שהאמונה מזינה את הבטחון – בכל רגע של הוה יש בריאה יש מאין, בטחון מתוך אמונה.

בחיצוניות כשאדם בונה תקוות ופתאום נופל הבנין שלו, לא מתממש מול העינים שלו, כל רגע יש נסיגה ונפילה מבטחון לאמונה. בעל כרחו הוא צריך ליפול על האמונה שלו. ואילו בפנימיות, מתוך האמונה כל רגע בוראים יש מאין בטחון עוד יותר חזק, מכינים את הקיום של הדבר המובטח האמתי, שהוא הגאולה והמשיח.

בריאת העולם ב-ב

לאור זה אפשר להסביר למה התורה פותחת ב-ב ולא ב-א: יש הרבה שרומזים כי א-ב הם אמונה-בטחון. כל עוד שה' הוא בבחינת אמונה הוא בבחינת "המאמין לא יחיש". יש את השאלה בתחלת עץ חיים – 'מדרש פליאה' – למה ה' לא ברא את העולם קודם ולמה ברא כשהוא כן ברא. התשובה לדרכנו שעד שלא נברא העולם ה' היה באמונה וממילא בהמתנה (מוסבר אצלנו שאמונה והמתנה הם מאותו לשון – שער מן, וכן הראש העליון שבכתר, אמונה, הוא כתר במובן של "כתר לי זעיר", המתן לי רגע). כל זמן שה' מאמין – הוא כל יכול, מתי שרוצה יכול לברוא את העולם, ובינתים הוא מאמין, "אשרי המאמין", ו"המאמין לא יחיש".

ב רבתי של "בראשית" היא שפתאום ה' מקבל חרדה, כמו "ויחרד האיש", כמו שיצחק פתאום נעשה חרד ש"אם לא עכשו אימתי" (כמו שאמר הלל הזקן) ואז הוא חייב לעבור פאזה לגמרי, מאמונה לבטחון, והבטחון שלו מכריח אותו לקום ולעשות מעשה בפועל – לברוא את העולם. הוא מתחיל לברוא את העולם בכל אופן מהזמן, שיחסית לעולם הוא בחינת האמונה – "בראשית" (עוד סוד של ב רבתי – נקודה בהיכלא, ה-ב היא בטחון אבל יש בה נקודה של אמונה, הרשימו של האמונה נשאר בתוך הבטחון). כדי לברוא את העולם באיזה שלב, באיזה רגע, חייבים את ה-ב של הבטחון – לכן העולם נברא ב-ב של "בראשית"[יא].

אפשר לתת הסבר לפי הסוד של חץ הזמן: יש חלקיקים ואנטי-חלקיקים, שנוסעים בזמן הפוך, מהעתיד לעבר. לפי מה שהוסבר, נסיעה מהעתיד לעבר היא יאוש בנפש, כאילו שהחלום שלך לא התממש אז אתה כל הזמן חוזר אחורה, נופל (רק שבמקרה הטוב אתה נופל על האמונה שלך). זה מה שהיה קורה אם ה' היה בורא את העולם ב-א. חז"ל אומרים ש-א לשון ארור – מה הארור? שהזמן היה הולך הפוך. אם הזמן הולך הפוך – אוי ואבוי, הכל הופך  וחוזר מבטחון לאמונה (במקרה הטוב כנ"ל), יש כל הזמן אכזבה. בדיוק ההיפך ממה שאנחנו מסבירים שביהדות כל הזמנים הם שמחה – כל זמני הלוח העברי, הכל "עת ללדת", כי עיקר הדגש על העתיד, שהזמן הולך קדימה ולא אחורה. לברוא את העולם עם ב – חץ הזמן הולך קדימה, לקראת ה-ב שבעתיד, המצב השני-הפנימי ולא המצב הראשון-החיצוני (כסיפור עם השעון של החוזה). אם ה' היה בורא את העולם עם האמונה שלו – כל הזמן הוא האמין, "המאמין לא יחיש" – אז כל הזמן הזמן היה נופל אחורה ואז היה כל רגע אכזבה ויאוש.

סיכום

אם כן, מה שעשינו הערב – פתחנו נושא יסודי של אמונה ובטחון, אין ויש, חכמה ובינה, יחוד אבא ואמא. כמו שאמרנו, אנחנו כבר ביום שקוראים לו על שם הפתגם של הרבי המהר"ש שנולד היום, "לכתחילה אריבער". כולם אומרים שרק בדיעבד, בלית ברירה, צריך לקפוץ – אבל אני אומר שלכתחילה, כל הזמן, רק צריך לקום ולקפוץ מלמעלה. כמו שהרבי אמר, שאנחנו נעשה כל שביכולתנו להביא את מלך המשיח תיכף ומיד ממש, ברגע זה ממש. לחיים לחיים, שיהיה חדש טוב, חדש של גאולה.

ה. פסוקי אמונה ובטחון (השלמה)

אמונה ובטחון – "אנכי" ו"שמע"

ברמב"ם מצות האמונה היא "אנכי הוי' אלהיך" אבל אין לו מצות בטחון. מה יכולה להיות מצות הבטחון? הפסוק החבר בפרשת ואתחנן, כאשר משה רבינו חוזר עוד פעם על עשרת הדברות, הוא "שמע ישראל" – נשמע שהוא פסוק של בטחון. "אנכי הוי' אלהיך" היינו אמונה – מגיעים לאין האמתי. "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" הוא פסוק של בטחון.

יוצא ש"אנכי" הוא בחינת אין – אמונה – מתאים למה שהסברנו בסעודת משיח ש"אנכי" הוא לא כלום. ההיפך ממה שחושבים, ש"אני" פחות ישות מ"אנכי", אבל לפי ההסבר ש"אנכי" הוא לא אובייקט ולא סובייקט, הוא אין אמתי, אבל דווקא הוא כולל גם את האובייקט וגם את הסובייקט, גם אני וגם אתה.

"שמע" – המשכת האלקות למציאות בבטחון סביל ("בשכבך") ופעיל ("ובקומך")

הדבר עוזר להסביר למה לפי חז"ל זהו פסוק שהשבטים אמרו ליעקב. לפי הפשט משה אמר – משה הוא מה ד-מה (אצילות דאצילות). לפי חז"ל השבטים אמרו – בן ד-בן. גם כשאנחנו מייחדים את ה' שהוא "אחד" בשמים ובארץ וב-ד רוחות העולם אנו מביאים אותו לתוך המציאות, יותר ממשה רבינו. זה עוזר להבין למה יעקב אבינו ענה להם בדרגה שלהם, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

יש פה התכללות – במקום של יחו"ת (מקום השבטים) אומרים את הפסוק של יחו"ע ("שמע ישראל וגו'") ובמקום של יחו"ע (יעקב) אומרים את הפסוק של יחו"ת ("ברוך שם וגו'"). כל ההתכללות הזו אינה אמונה-אין אלא בטחון-יש, דווקא מפי השבטים, שאת השלשה הראשונים יעקב הוכיח, הם בבחינת בעלי תשובה, וגם הרביעי שהוא ברך – יהודה – הוא בעצם בעל תשובה, מלך, יהודה מודה ולא בוש.

שומעים בפסוק "שמע ישראל" בטחון חזק ("שמע" לשון בינה, מקום הבטחון). מה שלגמרי מפי עליון – "אתה הראת לדעת", "אנכי הוי' אלהיך", הוא האמונה שלנו – הוא גם העבר. מה ההבדל בין "אנכי" ל"שמע ישראל"? הפשט של "אנכי" הוא לימוד מהעבר, "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", ואילו החידוש של "שמע ישראל" הוא העתיד, "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

עוד יותר, "אנכי" כתוב פעמיים בתורה, ואילו "שמע" כתוב פעם אחת אבל המצוה לקרוא פעמיים, ערב ובקר. אם הפסוק מבטא את הבטחון שלנו מובן למה צריך לקרוא אותו ערב ובקר – שתי דרגות בטחון, פעיל וסביל. עבודת היום היא "בקומך", בטחון פעיל, לקום ולעשות משהו, ואילו "בשכבך" היינו בדיוק כמו חזקיהו המלך שהלך לישון, בטחון סביל. בלילה כשאני אומר "שמע ישראל" אני חושב "טראכט גוט וועט זיין גוט" – ק"ש על המטה, "בידך אפקיד רוחי", אני מפקיד רוחי אצלך ובוטח בטחון סביל שבטוח תחזיר לי את הנשמה בבקר. בבקר כשאני אומר "שמע ישראל" זה לנסוך בי הרבה אומץ ומרץ של "קום עשה", "ובקומך".

"אל אמונה ואין עול"

כמו שהפסוק של "אל כל החיים יש בטחון" הפסוק של האין במאמר "אמונה ובטחון" (פ"ה) הוא "אל אמונה ואין עול" – "אמונה ואין". "אין עול" על דרך "שב ולא תעשה", בחינת שלילה. יש רמז מפורסם שתמיד אומרים באותו פסוק – "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" – שיש בו אמונה-צדיק-ישר (אמונה, ב"פ אמונה, ה"פ אמונה). הביטוי "אל אמונה ואין עול" שוה בעצמו ג"פ אמונה. כלומר "אל אמונה ואין עול צדיק" עולה ה"פ אמונה שעולה ישר ("אל אמונה ואין עול צדיק = וישר"). תחלת הפסוק, "הצור תמים פעלו", שוה אמונה-תענוג-רצון, שלשת הרישין שבכתר, שאפשר לומר ששלש המלים בפסוק הן גופא כנגד אמונה-תענוג-רצון.

עוד רמז: "אמונה ואין" שוה 13 ברבוע. "יש בטחון" שוה שכינה (הפירמידה של 10), 7 פעמים "הכל" (המשולש של 10). זה קשור למעבר בין הצדיקים למלכים, ש"יש בטחון" היינו השכינה-המלכות. הצדיק הוא סוף ז"א, קוב"ה, אמונה. אמרנו שהחבור של הכל יחד הוא או במוחין, חכמה ובינה, או יחוד קוב"ה ושכינתיה בספירות יסוד ומלכות, שגם הם אמונה ובטחון. שני החבורים שדברנו עליהם הם אמונה ובטחון. הרמז לכך הוא ש"יש בטחון" שוה שכינה.

כתוב שם ש"יש" הוא היסוד באלב"ם, וכאן היסוד הוא אין. ההסבר הוא על פי פנימיות וחיצוניות – "יש בטחון" ביסוד היינו החיצוניות, עטרת היסוד. אין ביסוד היינו פנימיות היסוד – הארת יסוד אבא. כשאומרים שהמלכות היא בטחון וישות היינו ההתנשאות של המלכות, חיצוניות המלכות, ולא השפלות שלה, פנימיות המלכות. עיקר הישות של המלכות הוא ההתנשאות, החיצוניות. כמו שאמרנו שבטחון בכלל הוא חיצוניות, ויש מעלה בחיצוניות. בבטחון המעלה היא בחיצוניות ובאמונה המעלה היא בפנימיות (המלכות כאמונה – כי שרשה ברדל"א – היינו מצד פנימיות המלכות). גם ביסוד וגם במלכות יש פנימיות וחיצוניות – אבל העם ("אין מלך בלא עם") מחפש את החיצוניות. אני מאמין בפנימיות, אבל רוצה להיות בטוח שהמלך הוא מלך בחיצוניות – שהוא מתקן את המשפט ומבטיח לי את הבטחון.

רמזי "והבוטח בהוי' חסד יסובבנו"

נעבור לפסוק "והבוטח בהוי' חסד יסובבנו" שגם בו יש כמה רמזים יפהפיים בחשבון. "והבוטח" שוה 36, "בהוי'" שוה 28 – משולש 8 (שהוא 6 ברבוע) ומשולש 7, שביחד הם 8 ברבוע (לפי הכלל בזה). "חסד" שוה 72, פעמיים "והבוטח" – יחד עד כה שוה 136, משולש 16. "בהוי' חסד" שוה בדיוק 100, 10 ברבוע, ויחד עם "והבוטח" (6 ברבוע) עולה משולש 16. והנה, "יסובבנו" גם שוה 136 – משולש 16. יש בביטוי משוואה מובהקת – "והבוטח בהוי' חסד" = "יסובבנו". משהו מאד יפה. הכל יחד עולה 272 שהוא היהלום של 16 – 16 פעמים 17 (א איר, יום ה-16 של הספירה, כפול ב איר, יום ה-17 של הספירה – היום של רמ"מ מויטבסק כפול היום של הרבי מהר"ש).

היות שרואים כאן איך כל מספר של כל מילה משתלב, מתקבש לעשות סדרה בשלשה ממדים – "והבוטח", "בהוי'", "חסד", "יסובבנו" – 36, 28, 72, 136. הבסיס (השורה הרביעית) הוא 32-, מינוס לב, פעמיים 16 (136 הוא משולש 16). בסדרה יש רק עוד שלשה אברים חיוביים (היות שהבסיס הוא מינוס) – 188, 196, 128. 196 = 14 ברבוע. 128 = רבוע כפול של 8, פעמיים "והבוטח בהוי'". כשמחברים את כל שבעת המספרים החיוביים בסדרה יוצא 784, רבוע של 28 (אחד המספרים כאן, "בהוי'" – כל הסדרה היא "בהוי'" ברבוע, כח ברבוע, יחי ברבוע). תופעה חשבונית יפהפיה בביטוי "והבוטח בהוי' חסד יסובבנו".

רק הר"ת של "והבוטח בהוי' חסד יסובבנו" שוים הוי'. רק הס"ת שוים 23 – צירוף אותיות של חדוה. ביחד הוי'-חדוה עולה מט – ימי ספירת העמר, 7 ברבוע. כל הסדרה היתה 28 ברבוע, ד"פ 196 (המספר הששי בסדרה) שהוא בעצמו 14 ברבוע, ד"פ מט (7 ברבוע), הר"ת וס"ת של הביטוי המקורי.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] הערך הממוצע של ד התבות אמונה-אין בטחון-יש הוא 137 (קבלה וכו'), כאשר הביטוי "יש מאין" = ג פעמים 137 (הערך הממוצע של ג אותיות תהו, כמבואר סוד זה במ"א).

[ג] "יתן בעפר פיהו" = בראשית, זוהי ראשית העבודה – שפלות. "יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה" = 1781 = 13 (אחד-אהבה, בראשית במספר קטן) פעמים 137 (ראה הערה ב). יש בפסוק 21 אותיות, משולש 6:

י

ת  ן

ב  ע  פ

ר  פ  י  ה

ו  א  ו  ל  י

י  ש  ת  ק  ו  ה

השורה התחתונה של המשולש היא "יש תקוה", המתחבר ל"יש בטחון" (ראה לקמן בפנים שאמונה-אין תקוה-יש בטחון-יש = 1369 = 37 ברבוע וכו'). "יש תקוה" יחד עם "פתח תקוה" (13 אותיות) = 1820, סוד פעמים הוי' וכו' (ממוצע כל אות הוא 140, הפירמידה של 7).

[ד] אין (אמונה) אולי יש (תקוה) יש (בטחון) = 728 = כח פעמים הוי'. הערך הממוצע של ד התבות = 182 = יעקב (7 פעמים הוי'), בחיר האבות.

[ה] בפסוק הבטחון (המסמיך את "בטחון" ל"יש") – "אל כל החיים יש בטחון" – יש טז אותיות, הרבוע של ד:

א  ל  כ  ל

ה  ח  י  י

ם  י  ש  ב

ט  ח  ו  ן

ארבע אותיות הרבוע הפנימי הן אותיות יחיש, מלה שכתובה אך ורק פעם אחת בתנ"ך – "והמאמין לא יחיש" – רמז מובהק שאף על פי שהמאמין (שבבחינת אין) לא יחיש הבוטח (שבבחינת יש) כן יחיש. והנה, האלכסון של הרבוע הנ"ל – א ח ש ן = "לא יחיש", ללמד שהיש המתוקן של הבוטח מתהוה ונמשך מהאין של המאמין, יש מאין, וממילא ב"יחיש" של הבוטח קיים רשימו (הרמוז בחשבון גימטריא, לא באותיות מפורשות) של ה"לא יחיש" של המאמין, ודוק.

[ו] כש"ט (הוצאת קה"ת) שצג.

[ז] צדיק-מלך = "אין מלך בלא עם" – "ועמך כלם צדיקים", האין של הצדיק משתקף בבטול של העם למלך, שבזה נבנה הישות המתוקנת של המלך, וד"ל.

[ח] "לכתחילה אריבער" ועוד "טראכט גוט וועט זיין גוט" ע"ה = 1430, וד"ל.

[ט] "המלך המשפט" = 529 = 23 ברבוע = תענוג – גילוי התענוג העליון, "כתר מלכות", הוא ממה שהמלך מתקן את המשפט.

[י] בטחון בטחון בר"פ = יה פעמים משיח.

[יא] בסוד הוי' ליראיו מובא רמז בשמות יג הכחות הפנימיים, כאשר הכח האמצעי הוא אהבה, כאשר שש המלים (אמונה תענוג רצון בטול שמחה יחוד) לפניו הם ר"ת בראשית וגם שש המלים שאחריו (יראה רחמים בטחון תמימות אמת שפלות) הם ר"ת בראשית – אחד הרמזים הכי יפים בשמות הכחות הפנימיים של הנפש והספירות העליונות. יש בראשית עליון, שמתחיל עם ב של בטול, ויש בראשית תחתון, שמתחיל עם ב של בטחון. בכל אופן, הפשט היא שה-ב של בראשית היא בטחון.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com