חיפוש בתוכן האתר

התוועדות י"א ניסן - מוצאי י"א ניסן ע"ה – מיתר הדפסה דוא

בע"ה

מוצאי י"א ניסן ע"ה – מיתר

התוועדות י"א ניסן

יום הולדת שבעים לר' עמרם לידה ני"ו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[נשאו דברים: ר' עמרם לידה, המד"א הרב ביגל, ראש המועצה]

א. סוד המספר קיג

לחיים לחיים. מזל טוב לעמרם, לכל המשפחה – לכולם, כל מיתר, כל ארץ ישראל וכל היהודים בכל העולם. לחיים לחיים.

הגם שיום ההולדת של ידידנו עמרם שי' הוא בי"ג ניסן, בחרנו את היום הזה – י"א ניסן – כי הוא גם יום הולדת, יום ההולדת של הרבי מליובאוויטש, שהיום הוא בן 113 שנים (גדול מכל מי שהוא בן 70 שנה ב-גדול שנים). נפתח בניגון.

מי שאומר תהלים כל יום, לפי איך שהספר מחולק לימי החדש, יש בחלק של י"א לחדש את הפסוק "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וגו'". יש ניגון שהרבי לימד על הפסוק הזה, ואמר שהוא מקובל אצלו בשם אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשו"ע, שהרבי הוא הדור השביעי ממנו. לא הכירו קודם את הניגון – ניגון "צמאה לך נפשי" מהרבי בשם אדמו"ר הזקן.

לחיים לחיים. נפתח בכך שהיום מלאו לרבי קיג שנים – מספר מיוחד, שבעל הטורים מציין אותו בפרשת פקודי. הוא אומר שעל כל דבר שעשו במשכן כתוב – סיום כל פרשיה קטנה – "כאשר צוה הוי' את משה". יש כמה ואריציות, וסה"כ כתוב יט פעמים – יח ועוד פעם, כפי שהוא מחלק – והוא אומר שבכל המשפטים האלה יש קיג תיבות, כנגד קיג המילים של חתימות יט ברכות שמו"ע. איך לספור את ה"כאשר צוה הוי' את משה" – קצת צריך עיון – אבל ספירת החתימות בשמו"ע היא קלה ("ברוך אתה הוי' מגן אברהם", "ברוך אתה הוי' מחיה המתים" וכו'). כתוב שאנחנו נקראים "סופרים" – יהודים סופרים מילים, סופרים אותיות – וכדאי שכל אחד יספור. כתוב במסכת ברכות "הכל הולך אחר החיתום" – "חותמו של הקב"ה באמת", והאמת של כל ברכה היא החתימה שלה. אם סופרים את החתימות מוצאים קיג תיבות.

בעל הטורים מוסיף שמקור החשבון הזה הוא מבעל הרוקח, מחשובי הראשונים, שמאד אוהב מספרים וגימטריאות. הוא אומר שבחמשה חומשי תורה המלה לב, בכל ההטיות, מופיעה קיג פעמים. גם בכך צ"ע איך לספור, לא כל כך פשוט, אבל בכל אופן אפשר לסמוך על בעל הרוקח ובעל הטורים שאם הם כותבים כך – זה נכון. יש קיג לבבות בתורה. מה הקשר? הוא מסביר שבכל התפלה צריכים לכוון, אך במיוחד בחתימה של כל ברכה צריכים את כל כוונת הלב. כתוב בכלל ש"עבודה שבלב זו תפלה". גם במשכן, עיקר העבודה הוא "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – "'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם' – בתוך הלב של כל אחד ואחד מישראל" – ו"ביתי בית תפלה יקרא [גם] לכל העמים". עיקר העבודה הוא בלב, והנה יש בתורה קיג "לב".

עד כאן הפירוש שמביא בעל הטורים. רק נוסיף לכך משהו בחכמת המספר – בחשיבות המספר קיג. יש שלשה סוגים עיקריים של מספרים צורניים – מספרים שיש להם צורה גיאומטרית פשוטה בעלת "חן'" (סימטריה) – משולש, רבוע, מספר השראה. משולש הוא 1 ועוד 2 ועוד 3 וכו' – שאפשר לצייר כמשולש מ-1 עד n. רבוע הוא הצורה הכי מוכרת – המספר כפול עצמו. השראה היא סכום שני ריבועים סמוכים. כאשר בכל רבוע קטן של ארבע נקודות מכניסים עוד נקודה באמצע מקבלים את רבוע המספר הקודם בתוך הרבוע המקורי. היות שקוראים למספר הזה השראה, יש בו משהו שנותן השראה (גילוי של "השראת השכינה בישראל" = "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"). יש לו עוד שם – "פנים בפנים" או "עין בעין". הערב נדבר הרבה על המלה עין והאות ע, שבעים ("שבעים פנים לתורה" ו"בן שבעים לשיבה", עליו נאמר "מפני שיבה תקום", מפנימיות הבן שבעים, מי ששלם בשבעים פנים לתורה, תקום התורה, תבוא האוקימתא דאורייתא, "תקום" אותיות מתוק – "ומתוק האור וטוב לעינים"). יש פה יום הולדת 113 של הרבי ויום הולדת 70 של עמרם. יש פירוש של הרמב"ן שאומר ש"פנים בפנים" היינו "עין בעין" – צריכים לראות איך מציירים זאת. המספר של הרבי השנה, 113, הוא מספר השראה. הוא לא משולש ולא רבוע, אבל הוא הסוג השלישי, שבמדה מסוימת הכי מושלם בין המספרים הצורניים[ב]. 113 הוא 8 ברבוע ועוד 7 ברבוע – 7 ברבוע (49) בתוך 8 ברבוע (64). אם כן, המספר של השנה הזו של הרבי נקרא בחכמת החשבון מספר השראה.

שמענו מהרב כאן שמתקרב חג הפסח, חג של דילוגים. בכל המספרים האלה, כדי להגיע ממספר לבא אחריו צריכים לדלג. כמה צריכים  לדלג מ-113 כדי להגיע למספר ההשראה הבא (9 ברבוע ועוד 8 ברבוע – 145)? צריכים לדלג לב, רמז יפה במתמטיקה לקשר שעושה בעל הרוקח בין 113 למלה לב. הדילוג הבא לא יהיה קיג לב (= קמה) – כל פעם הדילוג יהיה גדול בארבעה מספרים. מספר ההשראה שלפני 113 היה 85 (7 ברבוע ועוד 6 ברבוע), וצריך דילוג של כח (יחי) כדי להגיע ל-קיג. הדילוג למספר ההשראה העשירי (10 ברבוע ועוד 9 ברבוע) – "העשירי יהיה קדש להוי'" – הוא לו, כל פעם הדילוג עולה ב-4. רצינו דווקא להגיע למספר ההשראה העשירי, כי יש לו קשר עצמי להיום – שחוזר כל שנה – יא ניסן שוה 181, מספר ההשראה העשירי. אם כן, כל שנה יא ניסן הוא 181, עשר ברבוע ועוד תשע ברבוע, והשנה הזו יש גם את המספר המיוחד 113, מספר ההשראה השמיני.

עד כאן הקדמה על 113 והמשמעות שלו לפי בעל הטורים, והקשר שלו בחכמת המספר לתאריך – יא ניסן.

ב. שבט אשר – תופעות "אשר" בתורה

כמעט כל שנה, כשהרבי דבר על התאריך הזה – עשה התוועדות יום הולדת ב-יא ניסן – הוא דבר על הנשיא של היום. בכל יב הימים הראשונים של חדש ניסן הקריב אחד הנשיאים את קרבנו במשכן – המשכן עליו כתוב "'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', בתוך הלב של כל אחד ואחד מישראל". הקרבנות היו לפי סדר הדגלים (לא לפי סדר התולדה) – ביום הראשון יהודה המלך וכו'. סדר הדגלים – לעומת סדר התולדה – הוא גם דילוגים, הגיון אחר לגמרי, כנראה הגיון של פסח. אפילו המלה דגל היא אותיות דלג – "'ודגלו עלי אהבה', ודילוגו עלי אהבה".

כתוב בתלמוד ירושלמי שביום הולדת המזל גובר. כעת המזל הגובר של הרבי – שיום ההולדת שלו היום – הוא הנשיא לשבט אשר, ששמו פגעיאל בן עכרן. הרבי דבר במיוחד על יחודו של שבט אשר, וכמובן צריכים לקשר זאת לדמות של הרבי, למסר ולשליחות שהרבי נותן לנו איך לקרב את הגאולה.

הדבר הראשון בשבט אשר, שמכל השבטים – ובכלל בכל השמות בתנ"ך – אין כמעט שם כמוהו, שהוא מלה פשוטה ובסיסית השכיחה בכל התנ"ך, אשר. יש אלפי "אשר" בתורה ובתנ"ך. העובדה שיש אדם צדיק, אחד השבטים, ששמו הוא מלה פשוטה – כבר ראויה לציון ולהתבוננות. הפעם הראשונה שיש אשר בתורה היא ביום השני למעשה בראשית, בפסוק השביעי בתורה חוזרת המלה אשר פעמיים – "המים אשר מתחת לרקיע... המים אשר מעל לרקיע"[ג]. כך מתחילה הופעת המלה "אשר" בתורה. "בתר רישא גופא אזיל" – מבואר בחסידות ש"מים" (עליונים ותחתונים) היינו תענוג בנפש (מים עליונים היינו תענוג רוחני-אלוקי ואילו מים תחתונים היינו "תענוגות בני אדם"), וכן "אשר" הוא לשון תענוג (וכמו שנתברך על ידי יעקב אבינו, "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך"), וכמו שיתבאר.

בכל מעשה בראשית – שבעת ימי בראשית, כולל שבת – יש בדיוק 12 פעמים את המלה "אשר". נעשה סימן: בחמשת הימים הראשונים כתוב חמש פעמים "אשר", ביום ששי – של בריאת האדם – יש ארבע פעמים "אשר", ובשבת יש עוד שלש פעמים "אשר". אם מתבוננים למפרע, בשני הימים האחרונים – כל המכין בערב שבת יאכל בשבת – יש ז פעמים "אשר" ובימים הקודמים יש ה פעמים "אשר", חלוקת המלה זה: "זה הדבר אשר צוה הוי'"[ד] – נבואת משה רבינו באספקלריא המאירה (לעומת נבואת שאר הנביאים, באספקלריא שאינה מאירה, "כה אמר הוי'").

בתורה יש את עשרת הדברות כנגד עשרה מאמרות של מעשה בראשית בהם נברא העולם. על כך נדרש פסוק – שאומרים כל יום בנשיאים – "עשרה עשרה הכף בשקל הקדש". יש "שקל הקדש" – שיקול קדוש – בין "עשרה [מאמרות]" ל"עשרה [דברות]", ה"כף" (כ עולה פעמיים עשר ו-כף עולה עשר פעמים עשר). "עשרה עשרה הכף בשקל הקדש"[ה], דורש המגיד ממעזריטש נ"ע, הוא היחוד בין עשרת המאמרות ועשרת הדברות. אם בדקנו כמה פעמים כתוב 'אשר' במעשה בראשית צריך לבדוק כמה פעמים כתוב בעשרת הדברות – שם יש ז פעמים "אשר".

כתוב שהיחס בין מעשה בראשית לעשרת הדברות הוא בין מעשה בראשית למעשה מרכבה. במתן תורה ה' הופיע עם המרכבה, "רכב אלהים רבתים אלפי שנאן א-דני בם סיני בקדש", ולכן קוראים בשבועות – כאשר קוראים בתורה עשרת הדברות – את מעשה מרכבה ביחזקאל. ביחזקאל בפרק המרכבה לא כתובה המלה מרכבה בפירוש, אבל על מתן תורה היא כן כתובה בפירוש. מעשה מרכבה ביחזקאל משלים את עשרת הדברות, ובו מופיעה המלה "אשר" בדיוק חמש פעמים. כלומר, אם נחבר את עשרת הדברות עם מעשה מרכבה ביחזקאל – הקריאה בתורה וההפטרה – גם יש זה (בחלוקה מובהקת) פעמים המלה "אשר". מה הסימן? מה שנאמר על השרפים "וקרא זה אל זה ואמר וגו'" – זה פעמים "אשר" במעשה בראשית ו-זה פעמים "אשר" במעשה מרכבה (עשה"ד ויחזקאל), וביחד "זה הדבר אשר צוה הוי'", עיקר נבואת משה רבינו.

"אשר" הוא לשון אושר, וכתוב שרמוז כבר במלה הראשונה של התורה (פתיחת מעשה בראשית). במלה בראשית יש את אותיות השרש ואותיות השימוש. ה-ב בהתחלה היא אות שימוש וכך גם ה-ית בסוף – אותיות בית בבראשית הן אותיות שימוש. ומה השרש? ראש. אפשר לצרף ראש גם כאותיות אשר, לכן דורשים בתקוני הזהר את "בראשית" או כראש-בית או כבית-אֹשר. דברנו קודם על התכלית של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – צריך לבנות בית לה'. למה ה' ברא את העולם בכלל? "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים", הוא שואף ומתאוה לבית. מה ממלא את הבית של ה'? אֹשר (גם מלשון השראה, השראת השכינה בישראל כנ"ל בסוד מספרי השראה). כך כל בית יהודי. שמענו כעת על חמשים שנות נישואין, כ"י. בית יהודי הוא בית מאושר. בקבלה, אושר הוא סוד התגלות עתיקא באמא, התגלות התענוג שבפנימיות הכתר בשער הנון של אמא, סוד שנת החמשים, שנת היובל (שאז זוכים בשלמות לחירות, עלמא דחירו, "זמן חרותנו").

מה הפירוש של אשר? למה לאה אמנו קראה לילד השני של זלפה שפחתה אשר? "באשרי כי אשרוני בנות"[ו] – כמה אני מאושרת, הפשט של [שבט] "אשר" הוא אושר.

איפה עוד מכוונים גם במלה הפשוטה אשר לשון אושר? כל פעם שאומרים ברכה על מצוה – "אשר קדשנו במצותיו וצונו..." (להדליק נר של שבת קדש או להניח תפילין וכו') – מכוונים שיש אושר אין סופי שה' נותן וממשיך לנו בקדושת המצוה, "אשר קדשנו במצותיו וצונו". הכל מתחיל מאושר – התענוג הפנימי, שהוא פנימיות רצון ה' בכל מצוה, העונג שבו, האושר שבו[ז].

אם כן, תכלית התורה, תכלית בריאת העולם בכלל, היא להגיע לבית אֹשר. הנה, השבט שלנו, שבט אשר, כבר תופס מקום הכי מרכזי שיכול להיות – המזל של היום, של י"א ניסן, יום ההולדת, המזל גובר של הרבי.

ג. כוונות אשר בהקרבה – אישור-המתקת הדינים

יש במדרש רבה בפרשת נשא פירושים ארוכים על כל אחד מהנשיאים וכל אחד מהשבטים. בפרשת נשא יש גם נשיאת כפים בברכת כהנים ומיד אחר כך את הנשיאים – הכל קשור לשרש נשא. כתוב ש-נשא היינו נשיאת הפכים – כח מיוחד שיש ליהודי, כמו לה', לשאת שני הפכים בנושא אחד. זה הנשיא – נשיא השבט. בין השבטים יש נשיא שהוא בעצם הנשיא של כולם – יהודה, לכן הוא הראשון, כולל את כולם. בכל אופן, המדרש דורש באריכות כל אחד מהנשיאים.

כשהמדרש מגיע לאשר, השבט של היום, הוא לא מפרש מיד לשון אושר ותענוג. הדבר הראשון שהוא אומר על אשר הוא לשון אישור – לאשר דבר הזקוק לאישור (שאין לו קיום בפני עצמו). כנראה יש קשר בין הדברים (בין אושר לאישור).

המדרש שואל למה בדילוגים שה' סדר את השבטים לפי הדגלים 'תקעו' את שבט אשר בין דן לנפתלי, שהם שני אחים. לכאורה אשר היה צריך להיות יחד עם אחיו גד, שהוא הנשיא הששי[ח]. למה אשר שייך לדגל מחנה דן, הדגל האחרון, והוא בא בין דן לנפתלי. אם היינו מסדרים את הנשיאים לפי סדר הלידה – קודם כל היו לוי ויוסף (ולא אפרים ומנשה) – השבט ה-יא, של היום, היה יוסף הצדיק. לכן יש באמת כאלה שמקבילים את חדשי השנה לשבטים לפי סדר התולדה ואז יוסף הוא ה-יא. אבל האריז"ל אומר שסדר הדגלים יותר מתוקן, ובו אשר הוא ה-יא[ט]. בכל אופן, המדרש פותח ושואל למה אשר בא אחרי דן? הוא עונה משהו מאד פשוט ויפה. דן הוא לשון דין, והמדרש אומר שאחרי כל דין צריך אישור – צריך לאשר את הדין. כמו לאשר שטר שיצא עליו ערעור, יצא עליו ערער, וצריך לקיים את השטר – לאשר את הדין. ככה חז"ל פותחים למה אשר בא אחרי דן.

הבעש"ט ואדה"ז אומרים שצריכים לקשר כל דבר עם הזמן, עם ההשגחה הפרטית. לא מזמן היו פה בחירות בארץ. בחירות הן בחינת דין – העם הוא על דרך חבר המושבעים, הבוחרים ששופטים בשיטה הדמוקרטית. אחרי שהדין נגמר צריך לאשר – צריך להשביע את אלו שזכו בבחירות למחויבות ונאמנות ולהרכיב ממשלה, לקבל שהנבחרים יקבלו אישור. בסוף כל ה'אשרים' נעשים מאושרים, תרתי משמע, לשון אישור ולשון אושר (והא בהא תליא). אם קודם היתה הרגשה קשה של דין, דינים, כאשר מאשרים את הדין פתאום ההרגשה הופכת להיות משהו מאושר, משהו שמח. איך קוראים לכך בקבלה וחסידות? המתקת הדין. אז למה אשר בא אחרי דן? שאחרי שיש דין – צריך כמה שיותר מהר לאשר אותו, להסכים ולקבל אותו ברצון, וממילא הדין הופך להיות מאושר, מקובל ורצוי לכתחילה.

ד. "ואשרו אתכם כל הגוים"

זה פירוש חז"ל. מה שמענין, מביאים לכך פסוק במדרש. הפסוק הוא מסוף נבואת עם ישראל. הנביא האחרון בעם ישראל הוא מלאכי, בתחלת בית שני. לקראת הסוף – סוף הנבואה עד ביאת משיח, שאנו מצפים שתהיה תיכף ומיד ממש – יש פסוק "ואשרו אתכם כל הגוים", שכל הגוים יאשרו אותנו. אנו זקוקים לאישור – שעם ישראל יקבל אישור. המפרשים מסבירים שהאישור הוא שישבחו אותנו, יאמרו לנו 'ישר כח'. הביטוי 'ישר כח' הוא לשון אישור.

מה הדין הכי קשה שמשה רבינו, רבן של כל הנביאים, עשה? שבר את הלוחות. כתוב על שבירת הלוחות "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" – סוף התורה, "הכל הולך אחר החיתום" – ורש"י מסביר "'לעיני כל ישראל'. שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם שנאמר 'ואשברם לעיניכם' והסכימה דעת הקב"ה לדעתו שנאמר 'אשר שברת' יישר כחך ששברת"[י], שה' נתן לו ישר כח על שבירת הלוחות, שבכך המתיק את הדין מעל בני ישראל. יש גם באשר תיקון עינים, עליו נדבר בהמשך – "אשורנו", לשון הסתכלות בעינים. כתוב שעיקר התענוג (אשר לשון אושר) הוא בחוש הראיה, בעינים, ב"עין בעין יראו בשוב הוי' ציון".

בכל אופן, במלאכי בסוף כתוב "ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר הוי' צבאות". צריכים לקבל אישור מכל הגוים שאנחנו "ארץ חפץ", והנביא אומר שככה יהיה – יבואו כל הגוים ויאשרו אותנו. פשיטא שהם יאשרו אותנו אחרי הרבה-הרבה דינים של כל שנות הגלות, מאז ומתמיד הגוים עושים לנו רע ודנים אותנו לחובה, לא לזכות. היעוד כאן הוא "ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר הוי' צבאות".

בתוך ה"ארץ חפץ" יש תענוג. "ארץ" לשון רצון – "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה", כך דורשים חז"ל. חפץ הוא לא סתם רצון, אלא רצון חדור עונג. לומדים זאת דווקא משכם ודינה, "כי חפץ בבת יעקב" – לא סתם רצון, אלא התענוג הכי פנימי מקשר. צריכים ללמוד זאת דווקא משכם – לגייר זאת מהלעומת-זה ולהחזיר לקדושה. בכל אופן, ה' אומר שהגוים יבואו ויאשרו אותנו, ויודו שאנחנו ה"ארץ חפץ" של ה'.

הבעל שם טוב מאד אהב את הביטוי "ארץ חפץ". אפשר לחשוב שהולך על ארץ ישראל, אבל הפשט כאן שהולך על עם ישראל, שאנחנו עצמנו ה"ארץ חפץ" של ה', וכל הסגולות והמטמונים – עוד מעט אנחנו הולכים לחפור אחר מטמונים בימי ספירת העומר, מט-מונים, כל יום שמונים בספירה הוא מטמון (כך נוהגים לכתוב בימי הספירה, כך וכך ימים למטמונים) – טמונים בארץ חפץ. הבעל שם טוב אומר שכל המדענים והחכמים בעולם לא הצליחו לגלות אפס קצהו מהאוצרות שטמונים בארץ, וככה יש אין סוף אוצרות שטמונים בעם ישראל – שעוד לא התחילו לגלות אותם. התקופה הכי טובה לגלות את מה שטמון בעם ישראל היא ימי המטמונים, ימי ספירת העומר.

אם כן, יש כאן פסוק מאד יפה שחז"ל מביאים להסביר מיהו שבט אשר ומהו המסר והחזון שלו. החזון שלו הוא שגם הלעומת-זה – מי שכל הדורות, כל השנים, עוין אותנו ואויב שלנו – יבוא ויאשר אותנו. קודם כל, רואים שיש בכך משהו חשוב. אפשר לחשוב שצריך להתעלם ממנו – בשביל מה טוב האישור של הגוים? מה צריך אותם? כנראה שזה דבר טוב מאד. לפעמים שואלים בשביל מה צריכים גוים בעולם בכלל. יש ביטוי של הבעל שם טוב "הרע כסא לטוב". ה' ברא את הגוים, ברא את כל מציאות העולם הזה – "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו". כתוב "כיתרון האור מן החשך", וכאשר החשך עצמו מודה לאור הוא הופך להיות אור בעצמו – אור גדול ביותר, שלשמו ה' ברא את העולם, לשון העלם והסתר אלוקות כנודע. חלק מכך הוא "ואשרו אתכם כל הגוים וגו'".

ה. "אשרו חמוץ" – "הוו מתונים בדין"

יש עוד פסוק שהמדרש מביא להסביר למה אשר הוא אחרי דן – לשון אישור וגם לשון אושר. כתוב בפרק א' של ישעיהו הנביא, הפרק שקוראים בהפטרת שבת חזון (לפני תשעה באב) – "למדו משפט אשרו חמוץ". מיהו "חמוץ"? מישהו עשוק ונגזל. כתוב "אשרו חמוץ", מכאן לומד רבא, מגדולי האמוראים, דין במסכת סנהדרין – אשרי הדיין שמחמץ את הדין. מה פירוש "מחמץ את הדין"? כעת אנחנו לפני פסח, צריכים לבער את החמץ, אבל פתאום רואים שיש חמץ רצוי. על סתם מצוה כתוב "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה" – לא צריך להחמיץ את המצוה. אדרבה, על מצוות לומדים ש"זריזין מקדימין למצוות" – צריכים להיות כמה שיותר זריזים במצוות. אז חמץ הוא משהו רע, הוא ישות – התנשאות רעה, נשיא רע. אבל הנה, רואים כאן מאמר חז"ל של גדול האמוראים, שאומר "אשרי הדיין שמחמץ את הדין". מה הכוונה? הסוגיה הזו בגמרא על המשנה בסנהדרין שמפרטת את ההבדלים בין דיני ממונות ודיני נפשות. אחד ההבדלים הוא שבדיני ממונות דנים וגומרים את הדין באותו יום – לא צריכים לחכות עם פסק הדין, וכאשר יש פסק דין ברור לדינים מצוה שיפסקו את הדין מיד – ואילו בדיני נפשות, רק אם החלטת בית הדין היא לזכות גומרים באותו יום, מיד, אבל אם חלילה הדין הוא לחובה אסור לפסוק באותו יום. אף על פי שהחליטו, ברור-לכאורה לדיינים, אסור לפסוק את הדין באותו יום – צריכים להלין את הדין, 'לישון על זה'. הדינים לא הלכו לישון – כל הלילה ישבו בשקידה, כל אחד בפני עצמו, וניסו כמה שיותר להעמיק כדי לזכות, למצוא איזה פתח של זכות כדי לא להרוג יהודי. על הדין הזה דורש רבא "אשרו חמוץ" – "אשרי הדיין שמחמץ את הדין", שמחכה עם הדין, שלא פוסק מיד אלא מקיים "הוו מתונים בדין".

יש משפט מפתח, יסוד היסודות של תורת הבעל שם טוב, ביטוי של שתי מילים, שתכלית עבודת הנפש היא "זריזות במתינות". צריך להיות זריז, אבל לא להיות פזיז – צריכים זריזות במתינות. איך אפשר להסביר לפי מה שאמרנו כעת? מתי חמץ הוא רע ומתי חמץ הוא טוב. בשבועות יש מצוה של "חמץ תאפינה". גם כשמביאים לבית המקדש קרבן תודה יש עשר חלות חמץ, לכן אין קרבן תודה בפסח. אפילו בערב פסח לא אומרים בבקר "מזמור לתודה" – שנזכור, הרבה אנשים שוכחים זאת – כבר מערב פסח לא אומרים כי אפילו בערב פסח לא מביאים קרבן תודה, כי הוא נאכל גם בלילה ויש בו חמץ. זריזות היא "זריזין מקדימין למצוות", שבכלל כתוב בהן "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה". אבל כאשר אתה הולך לדון מישהו, וכתוב "בצדק תשפוט עמיתך", "והוי דן את כל האדם לכף זכות", ואם חלילה 'בא לך' לדון מישהו לא לכף זכות צריכים לישון על זה, צריכים הרבה מתינות. היכולת לקשר את שתי המדות האלה יחד, החמץ הרע (שכלפיו צריך להיות "שמאל דוחה") והחמץ הטוב (שכלפיו צריך להיות "ימין מקרבת"), "אשרו חמוץ", היא הביטוי של הבעל שם טוב – "זריזות במתינות" (בעת ובעונה אחת, בבחינת נשיאת הפכים, הנשיא של הקדושה).

באותה סוגיא ר' חנינא לומד את אותו דין מפסוק אחר, שבא בהמשך הפרק הראשון של ישעיהו – "מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים". כל זמן שירושלים היתה קריה נאמנה, "מלאתי משפט", אז "צדק ילין בה". אך "ועתה מרצחים" – שלא מלינים את הדין. מי שהוא זריז בדין הוא רוצח, ח"ו – זו מילה קשה. אסור להזדרז בדין, צריכים להמתין – מדת אשר לשון אישור (שבא לאחר דן לשון דין), עד שאתה מאשר את הדין והופך אותו לעונג.

ו. "תהיו אתם ארץ חפץ"

בביטוי שאמרנו קודם, "תהיו אתם ארץ חפץ אמר הוי' צבאות", אמרנו ש"ארץ" היא רצון ו"חפץ" הוא ענג. יש גימטריא מופלאה, ש"ארץ חפץ" – אנחנו "ארץ חפץ", ואנחנו פה בארץ ישראל שהיא גם "ארץ חפץ" (הפשט שהולך על עם ישראל כנ"ל, אבל גם ארץ ישראל היא "ארץ חפץ", קשור לשמה של אם מלך המשיח שלפי הזהר הוא חפצי-בה, שהולך על ארץ ישראל – "לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה כי לך יקרא חפצי בה ולארצך בעולה כי חפץ הוי' בך וארצך תבעל") – שוה 469. גם ענג רצון שוה בדיוק אותו מספר – 469! "ארץ חפץ" הוא יחוד ענג רצון, גם בגימטריא וגם בפשט. 469 הוא גם מספר צורני חשוב – מספר השבת ה-13, שהוא מספר המלים בכל שבעת ימי בראשית. עד שבת קדש ועד בכלל יש 469 מילים בתורה, כמנין "ארץ חפץ", כמנין ענג-רצון[יא].

בכל אופן, כל זה הוא סוד אשר, שבא בהמשך לדן. בכך שמאשרים את הדין ממתיקים את הדין. ואז מי בא בסוף? כבר התפללנו ערבית וממילא נכנסו לי"ב בניסן, שהנשיא שלו הוא השבט האחרון – נפתלי. חז"ל דורשים נפתלי כנֹפת-לי, נופת צופים, לשון מתיקות. נפתלי הוא כנגד החדש ה-12, אדר, שהחג שלו הוא פורים, עליו כתוב "חייב איניש לבסומי בפוריא" (להתבסם-להתמתק, נֹפת-לי). אם כן, הסדר הוא שיש דין, צריכים לאשר את הדין, ואז הוא הופך להיות נופת.

עד כאן פרק אחד. לפני שנמשיך נבקש מעובד שנשיר עוד כמה שירים. קודם שרנו "צמאה לך נפשי" שהרבי לימד בשם אדמו"ר הזקן, ניגון דבקות. יש עוד "צמאה לך נפשי" שהרבי לימד, לא בשם אדמו"ר הזקן, שהוא שיר שמח.

לחיים לחיים.

מתי יקוים היעוד של "ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר הוי' צבאות"? זה ודאי תלוי בכך שאנחנו, עם ישראל, נצליח להפיץ אור – להאיר לכל הגוים. אחרי שאנחנו נאיר לכולם – תפקיד ושליחות מאד חשובה שמוטלת עלינו, וגם הרבי, בעל יום ההולדת של י"א ניסן דבר הרבה על כך שצריכים להפיץ את שבע המצוות ובכלל להפיץ את אור התורה לכל העולם כולו ובכך תלויות ביאת המשיח והגאולה – בכך שנפיץ אור, מודעות אלקית שיש אצלנו, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", כפי שכותב רש"י שבעולם הזה "הוי' אלהינו" אך לעתיד לבוא "הוי' אחד", "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הוי' לעבדו שכם אחד", אז ורק אז יקוים היעוד של "ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר הוי' צבאות".

קודם עשינו גימטריא של "ארץ חפץ", אבל לשון הפסוק הוא "תהיו אתם ארץ חפץ" – נעשה את חשבון ארבע המילים האלה, 1331. היום יא ניסן, הרבי מאד אהב את התאריך ובמיוחד את ה-יא – הוא הסביר ש-יא הוא אחד יותר מעשר, שנקרא "חד ולא בחושבן" (כמו שמתחיל "פתח אליהו" – "אנת הוא חד ולא בחושבן", יותר גבוה מכל עשר הספירות). 1331, המספר שיצא לנו, הוא 11 פעמים 11 פעמים 11 – יא בחזקת 3, יא בשלשה ממדים. במציאות שלנו, מקום בן שלשה ממדים, בקוביה של יא יש "תהיו אתם ארץ חפץ" יחידות. המספר 1331 שוה משיח במספר קדמי (חישוב כל אות כסכום כל האותיות מ-א עד אליה: מ = 145 [מספר ההשראה שאחרי 113]; ש = 1095; י = 55; ח = 36 [כמו לו הנרות בחנוכה, מוסיף והולך מ-1 עד 8]).

שוב, אמרנו שכדי להגיע למצב של אשר, של "ואשרו אתכם כל הגוים", צריכים שנפיץ אור לגוים, שיקוים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[יב] – "הוי' אחד" לכולם.

ז. שלשת פסוקי "הוי' הוא האלהים אין עוד"

יש פסוק שאומרים כל יום בתפלה שלקוח מחנוכת המקדש. כעת אנחנו בימי הנשיאים, חנוכת המשכן במדבר. כאשר שלמה המלך בנה את בית המקדש הראשון הוא התפלל תפלה ארוכה ועמוקה לה', ואחד מפסוקי הסיום שלה – שיא התפלה שלו, לשם מה בנה את בית המקדש, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – הוא "למען דעת כל עמי הארץ כי הוי' הוא האלהים אין עוד". בפסוק הזה יש יא תיבות, "חד ולא בחושבן" מילים. כלומר, תכלית בית המקדש היא "למען דעת כל עמי הארץ". הרי "ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים", "למען דעת כל עמי הארץ כי הוי' הוא האלהים אין עוד".

בסך הכל יש שלשה פסוקים – שנים בתורה לפני חזרת משה על עשרת הדברות ו"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", בפרשת ואתחנן – שבפירוש הם יחידה, בכל אחד יש יחוד של "הוי' הוא האלהים". פשיטא שהפסוק של שלמה המלך בא להשלים את שני הפסוקים שמשה רבינו אמר לפני "שמע ישראל" – "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו" (הגילוי של מתן תורה) ו"וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". "אתה הראת לדעת" הוא גילוי מלמעלה, בהר סיני, אבל הפסוק השני הוא כבר עבודה שלנו – עבודה לדורות, שיש מונים אותה כמצות עשה דאורייתא. "וידעת היום והשבת אל לבבך" – אחד מ-קיג הלבבות של התורה – "כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". בפסוק הראשון כתוב "אין עוד מלבדו" ובשני "אין עוד". כאשר יהושע בן נון עמד להכניס את עם ישראל לארץ ישראל הוא שלח את מרגליו – שני מרגלים חרש – שהלכו ליריחו והגיעו לבית רחב הזונה, ובסוף הסיפור שכולנו מכירים היא הודתה ש"הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת", אבל בלי לומר "אין עוד". חז"ל דורשים שזו היתה ההכרה שלה לפני הגיור. היא לא סתם התגיירה, אלא גם התחתנה עם יהושע בן נון – הוא המלך של עם ישראל והיא המלכה. בסוף היא ודאי השיגה ש"אין עוד", אבל בתחלה הודתה רק ש"הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת". חז"ל מפרשים שהשאירה את ה' כאילו לא נמצא בחללו של עולם – שיש ואקום בו ה' לא נמצא, חלילה. זאת אומרת שחז"ל מפרשים את הביטוי "'אין עוד' – אפילו בחללו של עולם". שה', עצמותו יתברך, נמצא גם בתוך החלל, גם בתוך הואקום. זו תודעה יהודית מקורית, שבעצם מבחינה בין היהודי לבין גוי, גם אם הוא מחסידי אומות העולם. באותו פרק, שהיא הצפינה את המרגלים, היא כבר היתה מחסידי אומות העולם – אבל לא השיגה את ה"אין עוד". מה כתוב על בית המקדש? מה שלמה המלך אמר? "למען דעת כל עמי הארץ כי הוי' הוא האלהים אין עוד" – כלומר, שכל עמי הארץ ידעו את ה"אין עוד", את היחוד היהודי, שאפילו בואקום העצמות נמצאת.

כמובן שזה גם קשור לחיים של כל אחד ואחד. יש רגעים בחוית החיים שהם חור – חור שחור או חור בצבע אחר, לא משנה – חורים ברצף, חורים בזרימה שלך. חור הוא כמו רגע של שכחה (חור שחור היינו blackout). הרבי, בעל יום ההולדת של היום, רצה שבכל בית ספר – גם של גוים – יהיה על הבקר 'רגע של שתיקה' כדי לזכור שיש בורא עולם. אבל יש הרבה חורים במודעות, רגעי שכחה (לא רגעי זכרון). בשביל רגעי זכרון צריכים רגע של שתיקה, "חש" לפני "מל". בכל אופן, "אין עוד" אומר שגם בתוך החללים שלי, בתוך החורים שלי, נמצא ה' (והוא סוד "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – חשך אותיות שכח, רוח אותיות חור, והוא עצמו סוד המילוי, החלק הנסתר של שם אלהים: אלף למד הי יוד מם בגימטריא חור-רוח, וכאשר יודעים שה' נמצא בתוך חשכת החור, הצמצום-מקום-פנוי היינו סוד "רוחו של מלך המשיח"). זה משהו יהודי מקורי, אבל כאן רואים ש"למען דעת כל עמי הארץ כי הוי' הוא האלהים אין עוד" – לעתיד תהיה השגה זו נחלת כולם, לא כמו רחב לפני הגיור.

אם כן, זהו פסוק מאד חשוב – פסוק שמשלים את שני פסוקי התורה. נראה רמזים מופלאים: כל אחד משלשת הפסוקים האלה – שני פסוקי התורה והפסוק של שלמה המלך – הם כפולות 13, כפולות של אחד, כמו "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (שעולה אלהים פעמים אחד).

הפסוק הראשון, "אתה הראת וגו'", והפסוק האחרון, "למען דעת וגו'", הם גם כפולות של 26 (13 כפול), שם הוי', שם המיוחד. הפסוק הראשון "אתה הראת לדעת וגו'" יוצא חכמה פעמים הוי' (1898). כתוב "הוי' בחכמה יסד ארץ". חכמה היא גם מספר מאד חשוב בתורה, ו-73 פעמים הוי' עולה "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו".

עוד יותר פלא הפסוק שאנחנו כעת מתבוננים בו, ומקשרים אותו לתכלית של אשר – קיום "ואשרו אתכם כל הגוים" כנ"ל – "למען דעת כל עמי הארץ כי הוי' הוא האלהים אין עוד", שוה 1430, 55 פעמים שם הוי', הכל (פעמים) הוי'.

עוד משהו מיוחד בפסוק הראשון והאחרון, שמספר המילים שבהם אינו זהה. אמרנו שב"למען דעת" יש יא תיבות, קשור ל-יא ניסן, סוד ה"חד ולא בחושבן" של יא. ב"אתה הראת לדעת" יש רק י מילים. אבל כשסופרים – העיקר לספור את האותיות, על שם כך אנו נקראים סופרים – יש בשני הפסוקים בדיוק אותו מספר, לז אותיות (37, היפוך ספרות של חכמה, 73, שהוא גם הנקודה האמצעית של 73, וכן חכמה במספר סידורי עולה 37).

כעת נראה משהו נחמד, לכבוד בעל יום ההולדת שלנו, המארח שלנו הערב, שאוהב במיוחד דברים כאלה יפים. כולנו אוהבים דברים יפים, וכעת נראה משהו מאד יפה. למספר 37 בתור מספר צורני יש שתי צורות – נושא מאד עמוק במתמטיקה, איזה צורות סימטריות נותן כל מספר. 37 הוא גם 'מספר שבת' – ביטוי שהזכרנו קודם – וגם 'מספר מגן דוד'. מה שיוצא כאן, כשמתבוננים בשני הפסוקים האלה, בעלי 37 האותיות, שמתבקש ורצוי לצייר את "אתה הראת לדעת" בצורת שבת – תיכף נעשה זאת על המסך – ואילו את הפסוק "למען דעת וגו'" ראוי לצייר בצורת מגן דוד. מתאים שהפסוק של שלמה, בן דוד, יהיה לכבוד אביו – מגן דוד. אבל משה רבינו, שאמר את הפסוק הראשון – פסוק של מתן תורה, שלכולי עלמא בשבת נתנה תורה לישראל – הוא שצוה על השבת, והוא "כל השביעין חביבין" לאברהם אבינו (כמו השבת השביעי לימי בראשית), ולו מתאים לצייר בצורת שבת. מה שמאשר זאת הוא פסוק השני של משה, "וידעת היום וגו'", שיש בו 61 אותיות – מספר השבת שבא אחרי 37. כלומר, שני הפסוקים הם שני מספרי שבת רצופים. 37 הוא גם מספר מגן דוד, אבל 61 אינו מספר מגן דוד – זו ממש כעין-הוכחה שאת ה-37 של משה רבינו צריך לצייר כצורת שבת. את ה-37 של שלמה מתבקש לצייר כמגן דוד, ורואים פלאי פלאים.

נתחיל מהפסוק בתורה:

א  ת  ה  ה

ר  א  ת  ל  ד

ע  ת  כ  י  י  ה

ו  ה  ה  ו  א  ה  א

ל  ה  י  ם  א  י 

ן  ע  ו  ד  מ

ל  ב  ד  ו

יצא יפה מאד. נבדוק תופעה יפה – נקח רק את שש הפנות של הצורה. קודם כל, אמרנו שהגימטריא של כל הפסוק היא 1898, 73 פעמים הוי'. נראה מה הצורה הזו מוסיפה לנו. יש פה שש פינות, ששוות 49 – 7 ברבוע, כמו ימי המטמונים, מט מונים. אם רק הפנות הן 7 ברבוע, כמה שוה כל השאר? 1849, מספר שלמרבית הפלא הוא גם רבוע (במספרים הגדולים רבוע הוא מאד נדיר, יש דילוג מאד גדול מרבוע לרבוע) – 43 ברבוע. כאן רואים שדווקא כאשר מציירים את הפסוק הזה כצורת שבת רואים שהמספר הכולל הוא בעצם סכום של שני רבועים. צריכים להכליל מה שקורא כאן – לעשות כלל, להבין איזה מסר מתמטי (שיש בו גם תוכן פנימי כמובן) רוצה להעביר לנו. בכל דבר כזה טמון מידע (אינפורמיישן) – היום כל העולם הוא מידע, וככה מצפינים מידע. יש פה מספר שעולה חכמה פעמים הוי', ובצורה הנכונה הוא מגלה שהוא מורכב מ-7 ברבוע ועוד 43 ברבוע. סכום שני השרשים הוא 50, 50 שערי בינה, שלמות. אבל אם רוצים לעשות כלל, מה היחס בין 7 ל-43? 43 הוא 6 פעמים 7 ועוד 1. אם נבין שזו נקודת המידע שמשה רבינו והתורה רוצים ללמד אותנו כאן, הכלל יהיה: n ברבוע פלוס n מינוס 1 כפול n פלוס 1 (הכל) ברבוע (צריכים לכתוב כנוסחא אלגבראית).

נעשה על המספר 1: 1 (1 ברבוע) פלוס 1 (1 מינוס 1 כפול 1 פלוס 1 ברבוע) – 2. נעשה על 2 – 2 ברבוע ועוד 3 ברבוע, 13. 3 – 3 ברבוע ועוד 2 כפול 3 (6) פלוס 1 (7) ברבוע (49) – המספר הבא יהיה חן. כך נתקדם עד שנגיע למספר שלנו – 1898. זה תרגיל שמראה איך עושים מתמטיקה מהתורה – קודם נותנים לפסוק את הצורה הנכונה, ואז בודקים תופעות, חלוקות בתוך הפסוק, ומוצאים דברים נפלאים. על כך נאמר "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך".

נעבור לפסוק השני, הפסוק העיקרי שאנחנו רוצים להתבונן בו, ששוה הכל פעמים הוי':

 

ל

מ  ע

ן  ד  ע  ת  כ  ל  ע

מ  י  ה  א  ר  ץ

כ  י  י  ה  ו

ה  ה  ו  א  ה  א

ל  ה  י  ם  א  י  ן

ע  ו

ד

זה אותו מספר, 37, רק במקום צורת שבת – בצורת מגן דוד. אמרנו שכל הפסוק יחד שוה הכל פעמים הוי'. מגן דוד הוא סוד השרפים בעולם הבריאה, בהם כתוב "שש כנפים שש כנפים לאחד" – למגן דוד יש שש כנפים. במגן דוד הזה לכל כנף יש שלש אותיות. כלומר, רק בכנפים יש 18 אותיות ובאמצע יש 19 אותיות. האמצע של מגן דוד הוא עצמו צורת מספר שבת – 19 הוא מספר השבת הקודם ל-37. רק בכנפים יש חי אותיות. נעשה חשבון קצת יותר קשה מקודם – נחשב רק את ערך הכנפים. [היו הרבה תוצאות בקהל...] שכל אחד יאמר לחיים עוד פעם – הזמן הכי טוב לגימטריאות הוא פורים. יוצא 605. אמרנו שהכל יחד שוה 55 כפול הוי' – 605 עולה יא פעמים 55, הכל פעמים וה. אם כן, הפנים יעלה הכל פעמים יה. חלוקה מופלאה, שהפנימיות היא הכל-יה וההתפשטות (כנפים הם התפשטות החוצה) הכל-וה, וביחד הכל פעמים הוי'. פלאי פלאים.

לכל אחד נתנו רק דוגמה אחת, יש עוד הרבה דוגמאות של תופעות שיוצאות מהצורות. זו אולי הדוגמה הכי יפה במגן דוד הזה.

אם כן, למדנו שהפסוק הזה הוא ממש בן הזוג של "אתה הראת" של משה רבינו, של מעמד הר סיני, וגם יש את הפסוק "וידעת היום".

כעת נראה עוד השלמה, משהו יותר קל – רק ספירת מילים. ב"אתה הראת לדעת" יש י מילים (נאמר במתן תורה, בו יש עשרת הדברות) וב"וידעת היום" יש הוה מילים. כעת עושים דבר עתיק אצלנו – היחס בין שני הפסוקים. יש כאן חלוקת שם הוי' (לא ל-יה ו-וה אלא) ל-י ו-הוה. הגילוי מלמעלה, "אתה הראת לדעת וגו'" הוא ה-י, אבל העבודה מלמטה, "וידעת היום והשבת אל לבבך", "ולבבו יבין" – בינה שהיא ה עילאה, ו הולדת המדות בלב והביטוי בפועל ב-ה תתאה – הוה מילים, בחלוקה ל"וידעת היום והשבת אל לבבך [ה תבות], כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל [ו תבות], ועל הארץ מתחת אין עוד [ה תבות]". בפסוק השלישי, "למען דעת וגו'", יש יא מילים – יחד לז מילים. זו דוגמה ל'סלף רפרנס' בלשון המדע – תופעה בה הפרט מצביע על הכלל. בפסוק הראשון יש לז אותיות, בפסוק האחרון יש לז אותיות, ובכל המבנה יחד – כולל הפסוק באמצע (שבו אין אותיות) – יש לז מילים (שבהן מצה אותיות – כוונה טוב למצה של פסח, ג פעמים מה, הערך הממוצע של אותיות כל פסוק). כלומר, אפשר לצייר את כל המילים כמספר שבת או כמספר מגן דוד – "תן לחכם ויחכם עוד", תנסו בבית לצייר כך וכך את לז המילים של שלשת הפסוקים. אמרנו שכל פסוק מתחלק ב-13, סימן שכך גם כל הפסוקים יחד. תנסו ותראו פלאי פלאים שיוצאים מכך.

נסיים פרק זה במה שעוד שוה הכל פעמים הוי'? יחי אדוננו וכו', שוה 'אני ואתה נשנה את העולם' – אני היהודי ואתה הגוי. זו כעת פרסומת להפצת אור לגוים. זה אמיתי, לא בדיחה. אם רוצים להגיע לשבט אשר, "ואשרו אתכם כל הגוים", שדווקא הוא מגלה את "כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר הוי' צבאות", צריך להיות "אני ואתה נשנה את העולם", ואז נזכה גם ל"יחי אדוננו וכו'", הכל פעמים הוי', שיהיה "הוי' אחד". יש עוד כמה רמזים, אבל נשאיר זאת ככה. "למען דעת כל עמי הארץ כי הוי' הוא האלהים אין עוד" שוה 'אני ואתה נשנה את העולם'.

ח. עיון ה-ע בשמות הנשיאים והשבטים

עד כאן עוד פרק בדיבור שלנו הערב. נחכה עם ניגונים לסוף, אחרי הסיום. אנחנו רוצים לדרוש את ה-70 שנה של ידידנו, שיזכה לחיים נצחיים עם זוגתו וכל בני המשפחה. עמרם גם רומז לשבעים, מתחיל ב-ע, וגם לחמשים שנות הנישואין, כי המספר עמרם (שבמקור הוא האבא של משה רבינו) – 350 – הוא המספר הראשון שמתחלק גם ב-70 וגם ב-50, 5 פעמים 70 שהוא-הוא 7 פעמים 50. אם כן, מאד מכוון המספרים. המילוי של עין נגמר ב-ן, 50. הוא מחבר בין 7 ו-13 – ע (70) ו-עין (130).

היות שדברנו על השבטים והנשיאים נעשה טבלה של שמות השבטים, הנשיאים ואבות הנשיאים:

יהודה

נחשון

עמינדב

יששכר

נתנאל

צוער

זבולן

אליאב

חלֹן

ראובן

אליצור

שדיאור

שמעון

שלֻמיאל

צורישדי

גד

אליסף

דעואל

אפרים

אלישמע

עמיהוד

מנשה

גמליאל

פדהצור

בנימן

אבידן

גדעֹני

דן

אחיעזר

עמישדי

אשר

פגעיאל

עכרן

נפתלי

אחירע

עינן

זה מה שצריכים ללמוד בחדר בימים האלה, בתחלת ניסן – להיות בקיא בכל השמות. האות עין רומזת שצריכים לעיין איפה היא נמצאת. כתוב שבכל התורה צריך לחפש את העיינין. לדוגמה, לפני שנתחיל כאן, איפה ה-ע הראשונה בתורה? בתוך כל ע מלובשת א. ננצל את ההזדמנות לברך את עמרם באושר ועושר – ב-א וב-ע. הרבי מברך את כולם שיהיו עשירים, גם בגשמיות כפשוטו וגם ברוחניות  "אין עשיר אלא בדעת". כמה ע יש בשמות עשר הספירות (או אחת עשרה הספירות כאשר מונים גם את הכתר וגם את הדעת)? רק אחת, בתוך דעת (נמצא שאם מונים את הכתר ולא את הדעת אזי אין את האות ע כלל בשמות הספירות). בכל השמות הפנימיים של הספירות – אמונה תענוג רצון וכו' – יש גם רק ע אחת, בתענוג. בחיצוניות הספירות ה-ע היא בדעת (שהיא עצמה בחינת נשמה יחסית לשאר הספירות) ובפנימיות היא בתענוג. והוא סוד "עין בעין יראו" – עין של תענוג בתוך ע של דעת. ה-ע הראשונה בתורה היא "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על" – האות ה-מט בתורה (מט-מונים, 7 ברבוע).

האם בכל עשרת הדורות הראשונים של האנושות – התחלת ספר דברי הימים – יש ע? אדם שת אנוש קינן מהללאל ירד חנוך מתושלח למך נח – אין ע. אחר כך שם ארפכשד שלח ורק בבא אחריו – עבר – יש ע. אנחנו עברים על שם עבר, יש לנו ע-בר, ראיה ברורה ונאמנה, בחינת "עין בעין" כמו שיתבאר. ה-ע הראשונה באנושות היא בדור ה-14. איזה אות היא מאדם? 49, כמו ה-ע הראשונה של התורה. גם פלא גדול (וגם תופעה של "עין בעין", ה-ע של "על" בתוך ה-ע של "עבר"). רואים שיש בכלל ענין לעיין באות ע, איפה היא נמצאת.

נחזור לטבלה שלנו, בכל יב השבטים כמה ע יש? רק ע אחת, בשמעון (גם אם היינו מוסיפים לוי-יוסף במקום מנשה-אפרים היה כך). לרבי שמעון (עיקר גלגולו של משה רבינו) יש עין המסוגלת לראות גם מה שלא ראו עין הנביאים, "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו", וכמו שאמר לו רעיא מהימנא שבעין השכל שבלבך את חזי כולא (גם את מה שנאמר למשה רבינו "ופני לא יראו"). כמה ע יש בשמות הנשיאים? אלישמע (השביעי), אחיעזר, פגעיאל, אחירע (האות האחרונה של שמות הנשיאים – "הכל הולך אחר החיתום"). בכל נשיאי דגל מחנה דן יש ע. כעת נלך לאבות הנשיאים – כיבוד אב, שכל נשיא מכבד את אבא שלו, "בן יכבד אב". רואים פלא, עד כה ע היתה אות נדירה – בתחלת התורה, בספירות, בדורות, בשבטים – וכאן פתאום היא רווחת, יש 8 פעמים ע, החל מהאות הראשונה של שמות אבות הנשיאים, עמינדב, "הכל הולך אחר הפתיחה" – עמינדב, צוער, דעואל, עמיהוד, גדעני, עמישדי, עכרן, עינן – המון! השם האחרון הוא עינן, לשון עין – "הכל הולך אחר החיתום". יש פה איזו שאיפה, מ-1 ל-4 ל-8. אם יש 8 אבות עם ע, יש 4 אבות בלי ע. אם יש 4 נשיאים עם ע, יש 8 בלי ע. יש כאן יחס של שלם וחצי. עוד משהו, כל נשיא שיש ע בשמו – יש ע בשם אביו? כן. גם משהו פלאי. אם לנשיא יש ע גם לאבא שלו יש ע, אבל לא הפוך – אם לאבא יש ע לא בהכרח שלבן יש ע. "יפה כח הבן מכח האב" (ואז "עין בעין יראו", עין האב בעין הבן).

כתבנו את שלשת הטורים – שבט-נשיא-אבא (כפי שכתוב בתורה), אבל בסדר הדורות הסדר הוא שבט-אבא-נשיא. אם נסדר לפי הסדר הכרונולוגי יש א בשבטים, ח באבות ו-ד בנשיאים – אחד, "אחד היה אברהם" ("אב המון גוים"). בשלשת האבות יש רק ע אחת, ביעקב. בעשרים הדורות הראשונים יש עבר-רעו (ה-ע של עבר היא האות ה-מט מאדם כנ"ל, ועל ידי דילוג של עוד ז אותיות, שרש מט, מגיעים ל-ע של רעו – "עבר פלג רעו" – גם "עין בעין", העין של עבר בעין של רעו), אחר כך יש יעקב ואחר כך בנו שמעון, שוב "עין בעין", העין של יעקב (שלה פסוק מיוחד, בסוף תורת משה רבינו, "בטח בדד [היא ה-ע היחידה בשמות האבות] עין יעקב") בעין של שמעון (עד כאן – עבר רעו יעקב שמעון = 1196 = הוי' פעמים אלהי, חלק המילוי של שם עב; יעקב עצמו = ז פעמים הוי', נמצא שעבר רעו שמעון = טל פעמים הוי', והערך הממוצע שלהם הוא הוי' פעמים אחד = שלח, אבי עבר, העין הראשונה), ואחר כך באבות הנשיאים יש 8 בבת אחת ובנשיאים יש 4. רק איך שכתוב בסדר הנשיאים הסימן הוא אחד. משהו יפהפה בעיון אחר העיינין.

יש עוד רמזי-רמזים בסיפור הזה. נסיים בביטוי "עין בעין": אמרנו שאם לבן יש עין זה סימן שלאבא יש עין. הסימן הוא במשפחה של עמרם, כי כל הילדים מתחילים ב-ע – מאיפה היא באה להם? כי גם שמות האב והאם מתחילים ב-ע, "עין בעין". זה שהילדים קבלו את ה-ע כנראה מתוכנן, אבל הכל מכח ה-ע של האבא ושל האמא – לא חושב שהשידוך הוא בגלל ה-ע שבשמות...

ט. "עין בעין"

בכל אופן, יש את הביטוי שהזכרנו בהתחלה ובו נסיים – "עין בעין", "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון". מה פירוש "עין בעין"? האם הביטוי הזה כתוב גם בתורה? אמרנו שמספרי השראה נקראים "פנים בפנים" וגם "עין בעין" (כך כותב הרמב"ן), כמו המספר קיג של השנה הזו של הרבי. יש רק פעם אחת בתורה, אחרי חטא המרגלים, ופעם שניה בנ"ך, הפסוק המוכר לנו "כי עין בעין יראו בשוב הוי' ציון" (= 1001, יג פעמים מזל, סוד יג תקוני דיקנא, מדות הרחמים, סוד יראת שמים – "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"). בתורה אחד הפסוקים הכי חשובים של "אשר" – "אשר עין בעין נראה אתה הוי' ועננך עמד עלהם ובעמד ענן אתה הלך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה". פסוק מופלא, עם 30 מילים ו-פלא אותיות, ובתוך אותו פסוק חוזרת 10 פעמים האות ע[יג]. בפסוק בנביא כתוב "כי עין בעין" ובפסוק של משה רבינו, בתורה, כתוב "אשר [שבט אשר] עין בעין". הרבה פעמים "כי" ו"אשר" מתחלפות במשמעות. יש בפסוק תיקון עינים, כמו "אשר עשה משה לעיני כל ישראל", כנ"ל שב"אשר" יש לשון הסתכלות.

מה פירוש "עין בעין"? בנביא מפרש המצודות – שהוא הכי פשוטו של מקרא – "ראיה וודאית ונאמנה", ראיה ברורה (על דרך נבואת משה רבינו באספקלריא המאירה, "זה הדבר אשר צוה הוי'"). ניב, שאין פירושו שתי עינים אלא שרואים משהו ברור, בודאות ונאמנה (על משה רבינו נאמר "בכל ביתי נאמן הוא". ודאי = אהיה, השם שנתגלה למשה רבינו בסנה לפני יציאת מצרים). הכפל בא להדגיש ולאמת את הענין, את הסתכלות העין, כך אומר המצודות. המלבי"ם בנביא מפרש יותר כמו שהיינו חושבים, שיש פה באמת שתי עינים – "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון". הוא מסביר שיש עין של נבואה – שלעתיד לבוא הנבואה תחזור לעם ישראל, אחד מסימני הגאולה, כפי שגם הדגיש מאד הרבי, בעל יום ההולדת של היום – והראיה הנבואית אינה חושיית ממש, אלא ראיה רוחנית פנימית, אך לעתיד לבוא היא תתלבש לגמרי בראיה החושיית, "עין [תתלבש] בעין". פירוש טוב של המלבי"ם.

על הפסוק בתורה, "אשר עין בעין נראה אתה הוי'", מסביר הרמב"ן – שהזכרנו קודם – שהפשט הוא כמו שני אנשים שמסתכלים אחד בשני, כמו "פנים בפנים". יש פה חויה שאני מסתכל לך בעינים, כמו "עיניך יונים" – אהבה מאד גבוהה ופנימית של "עיניך", "עין בעין יראו". הוא אומר שזה פשט. הרמב"ן על התורה מביא פירושים פנימיים, על פי הקבלה, וכאן אומר שהפירוש הפנימי הוא משהו אחר – עין לא אבר העין, אלא כמו "עין הבדולח" או "עין החשמל", עין במובן של מראה. הוא אומר ש"עין בעין יראו" הולך על האובייקט, לא על הסובייקט. כל הפירושים עד כה היו על הסובייקט, אך כאן הוא מפרש שיראו "עין בעין" – יראו מראה במראה. הוא לא אומר ששני המראות הם פנימי וחיצוני, אבל ודאי זו הכוונה, כמו מספרי ההשראה שלנו – רבוע בתוך רבוע, מראה פנימי בתוך מראה חיצוני. כל מעשה מרכבה הוא "כאשר יהיה האופן בתוך האופן". בעל עבודת ישראל, המגיד מקוזניץ, אומר ש"אופן בתוך האופן" היינו שני אופני הנהגת העולם – הנהגה טבעית והנהגה נסית, הנהגה של תשרי והנהגה של ניסן. "האופן בתוך האופן" היינו שההנהגה הנסית מתלבשת בהנהגה הטבעית – "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – וכך ה' רוצה, לא שהנסים ישודדו את המערכה אלא שהם יתלבשו ויאירו ממש דרך האופן החיצוני. כך הפירוש ברמב"ן של "מראה במראה". כתוב "הוי' הוא האלהים אין עוד" – יש את המראה של אלהים, בגימטריא הטבע, והמראה של הוי', נס (כשם המזבח שעשה משה, "הוי' נסי"), נסי נסים. לראות ש"הוי' הוא האלהים אין עוד" היינו ראית "עין בעין". בתורה הכל יוצא מהמלה "אשר", השבט של היום, המזל של הרבי – "אשר עין בעין נראה אתה הוי'".

בפסוק הזה חוזרת המלה "אתה" שלש פעמים, משהו נדיר ביותר. כאשר משה רבינו מתפלל שה' יסלח לעם ישראל אחרי חטא המרגלים הוא אומר ג"פ "אתה", והפעם השניה היא "אשר עין בעין נראה אתה הוי' ועננך עמד עלהם וגו'". ענן כמו עינן, אבי אחירע, עין עם תוספת ן, מאד חזק. כתוב שהמשיח עצמו נקרא "ענני" ("ענני שבעה", סוף שושלת דוד המלך בדברי הימים) כי בא עם ענן, "וארו עם ענני שמיא" – ענן כדי שנראה אותו וכדי שנראה את ה' (השורה ומאיר בו "עין בעין", "מראה במראה", מראה כבוד הוי' במראה "מלך ביפיו תחזינה עיניך"), "עין בעין יראו".

אמרנו ש-ע היא 70 ובמילוי, עין, שוה 130. אם נכתוב במילוי המילוי – עין יוד נון – יהיה שוה 256, 16 ברבוע. ע היא האות ה-16 בסדר האלף-בית (ב"זה הדבר אשר צוה הוי'" יש 16 אותיות, כנגד 16 האותיות הראשונות של האלף-בית מ-א עד ע, דהיינו ע במספר קדמי = 325, 13 פעמים 25, ויחד עם "זה הדבר אשר צוה הוי'" = 1176, משולש 48 = "יסוד היסודות ועמוד החכמות", ר"ת שם הוי' ב"ה, פתיחת הרמב"ם, "ממשה עד משה לא קם כמשה"). ע במילוי המילוי שוה 16 ברבוע, "[אשר עין בעין] נראה אתה", לנוכח. נראה אותיות אהרן, שענינו אהבה רבה – בהסתכלות עין בעין יש אהבה רבה.

שנזכה ל"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", הנפלאות "אשר עין בעין נראה", "כי עין בעין יראו"[יד] – נפלאות של הדור של משיח, כמו שהרבי רצה ונבא, שאנחנו הדור של משיח. שיהיה כבר בפועל ממש. שיהיה הרבה מזל טוב.

יש את פרק התהלים החדש של הרבי, פרק גמליאל (היחיד מבין שמות הנשיאים ואבותיהם שזכה להיות שם של גדולי התנאים, כולם נשיאים ממשפחת הלל הזקן – רבן גמליאל הזקן [הראשון שנקרא בשם "רבן"], רבן גמליאל דיבנה, רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא) – "בצאת ישראל ממצרים" – ננגן את הניגון החדש עליו.

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] שלשת הפסוקים היסודיים ביותר בתורה מצטיירים לפי שלש הצורות העיקריות הנ"ל: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – 28 אותיות, משולש של 7; "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – 25 אותיות, 5 ברבוע; "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" – 41 אותיות, השראה של 5. נשים לב ש-25 הוא גם מספר השראה, של 4 (מה שיש למספר 25 שתי צורות בסיסיות, רבוע והשראה, היינו מפני המשוואה הידועה ש-3 ברבוע ועוד 4 ברבוע = 5 ברבוע). אך צורת ההשראה מתבקשת במיוחד בדבור הראשון של עשרת הדברות, "אנכי וגו'" – ב"אנכי הוי' אלהיך אשר" (בהמשך נראה את החשיבות המיוחדת של תבת "אשר", ואיך הוא מצטרף בעצם ל"אנכי הוי' אלהיך") יש 16 אותיות, 4 ברבוע, ואילו ב"הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" יש 25 אותיות, 5 ברבוע, נמצא ש"אנכי הוי' אלהיך אשר" הוא מראה הפנים שבתוך "הוצאתיך וגו'", "פנים בפנים דבר הוי' עמכם מתוך האש", ודוק.

כל אחת משלש התבות הפותחות של את שלשת הפסוקים הנ"ל – "בראשית" "שמע" "אנכי" – מצטיירת בצורה מיוחדת (משולש, משולש, רבוע, ודוק), וביחד יש בשלש התבות 13 אותיות, השראה של 3 ("אנכי", 4 אותיות, בתוך "בראשית" "שמע", 9 אותיות, "פנים בפנים", ודוק). הן עולות בגימטריא 1404 = שבת שבת ("אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד הן נגאלין"), דן (שם קדוש כנודע, שני שליש אנכי) פעמים הוי', 13 פעמים 108 (הערך הממוצע של כל אות).

[ג] "המים אשר מתחת לרקיע... המים אשר מעל לרקיע" = 3000, הערך הממוצע של כל תבה = 375, שלמה (המלך = המים). "ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע" = 3182 = אלהים פעמים לז (יחידה כו'). תחלת הפסוק, "ויעש אלהים את הרקיע" = 1258 = 34 פעמים לז. יחד, "ויעש... לרקיע" = 4440 = 120 ("והיו ימיו מאה ועשרים שנה", משה על שם "מן המים משיתהו") פעמים 37. סוף הפסוק (ה-7 התורה) הוא "ויהי כן" (= מאין), ה"כן" = 70 הראשון בתורה ("ויהי כן" סוד "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא").

[ד] "זה הדבר אשר צוה הוי'" = 851 = 23, חיה, פעמים 37, יחידה וכו'. האותיות ז-צ מתחלפות (בהיגוי וכן באלב"ם), נמצא שתבות "זה" ו"צוה" דומות (גם בהיגוי וגם במשמעות – כל זיהוי ברור של משה רבינו הריהו מצוה, בכל מצוה מזהים את ה' נותן המצוה). "זה... צוה" = ר"ת "זה הדבר אשר צוה הוי'" = 113, וכמבואר סוד מספר זה לעיל (שנדרש ממה שכתוב "כאשר צוה הוי' את משה" או "ככל [= 70] אשר צוה הוי' את משה" וכך אומר משה לישראל "זה הדבר אשר צוה הוי'". "אשר צוה הוי'" = שדי שדי [שאמר לעולמו די ושיש די באלוקותו לכל בריה]. המספר שלפני "אשר" [501] בסדרה הרבועית היוצאת מ"אשר צוה הוי'" [501 101 26] הוא 1226 = ב"פ 613, מצות תורת משה רבינו). "זה הדבר [גם ז-ד מתחלפות; ז-ד-צ = צוה]... צוה" = חי ברבוע, על המצות נאמר "וחי בהם". יש בביטוי ז אחת ו-ה פעמים ה, כלומר ש"זה" (עיקר נבואת משה רבינו) כולל ז-ה-ה-ה-ה-ה = ז-כ-ה, זכה = לב (במקומות: 1 2 3 12 14 16 = מח, יחוד מח ולב). שאר 10 האותיות = 819 = אחדות פשוטה = דעת משה, הפירמידה של אחד (אחד פעמים סג), ודוק.

[ה] "עשרה עשרה הכף בשקל הקדש" = ח"פ "עין בעין" ("עין בעין" פנים ואחור).

[ו] "באשרי כי אשרוני בנות" = 1568, הרבוע הכפול של כח ("פעלת צדיק [לחיים]") = "בכל דרכיך דעהו והוא יישר [לשון אשר] ארחתיך [יש כאן אשר בדילוג אותיות. מדלגים על אותיות יאיר, מספר ההשראה ה-11. יש כאן בעצם דילוג שוה של תבת 'ואשרי' – 'ועתה בנים שמעו לי ואשרי דרכי ישמרו']" וכו'.

[ז] אשר ענג = 624 = 24 פעמים 26, שם הוי' ב"ה = חדש חדש ("בכל יום יהיו בעיניך חדשים" = 663 = 3 פעמים 13 פעמים 17). ההפרש בין אשר לענג = חשמל. במילוי, אשר ענג – אלף שין ריש עין נון גימל = 1300 = 50 (שערי בניה) פעמים 26, הוי'. נמצא שחלק המילוי, חלק הנסתר של אשר ענג = 676 = הוי' ברבוע (שלמות ההתכללות של שם הוי' ב"ה מיניה וביה, סוד "הוי' הוי'" שלפני יג מדות הרחמים)! במילוי המילוי, אשר ענג – אלף למד פא שין יוד נון ריש יוד שין עין יוד נון נון וו נון גימל יוד מם למד = 2379 = 13 פעמים 183 (ג"פ אין, היום – "אכלוהו היום כי שבת היום להוי' היום לא תמצאוהו בשדה" – ג בחינות של אין ["אין מזל לישראל"], כידוע מרבי אברהם אבולעפיא) = טל (אמונה במספר סדורי) פעמים אין (תענוג במספר סדורי), סוד ג"ר וז"ת דעתיק, שלמות פרצוף עתיק (שענינו אשר וענג). טל אין = 100, שלמות של יפ"י, סוד מאה ברכות בכל יום הנמשכות מכתר עליון, וד"ל.

[ח] בחכמת החשבון 6 (גד) היינו הנקודה האמצעית של 11 (אשר), שהוא הנקודה האמצעית של 21, שם אהיה – "אהיה אשר אהיה" (במספר סדורי, אשר = 42 = אהיה אהיה!). כאשר נמשיך את סדרת הנקודות האמצעיות החל מ-6 (סוד ברא-שית) – 6 11 21 41 81 161 321 – נראה שהמספר החמישי בסדרה הוא 81 (9 ברבוע) = אנכי, פתיחת עשרת הדברות. המספר הששי הוא 161, מילוי שם אהיה (21) דיודין. 6 המספרים הראשונים בסדרה (החל מ-6, וכידוע הכלל בזה) = 321 (השגחה, שם אלהים במספר קדמי) דהיינו המספר הבא בסדרה, השביעי (החביב). עד 321 = פעמיים 321 = 642 = נחשון בן עמינדב, הנשיא הראשון לשבט יהודי, מלך ונשיא הנשיאים הכולל-נושא את כולם (כמבואר בפנים).

[ט] יוסף אשר = 657 = 9 פעמים חכמה, סוד אור-שפע, כמבואר סוד זה במ"א. וביחד עם ענג (וכנ"ל סוד יחוד אשר ענג) = 780 = ה"פ יוסף (יוסף פנים ואחור), טל (הוי' אחד) במשולש.

[י] המלה האחרונה של פירוש רש"י על התורה הוא "ששברת" = "בראשית [אותיות שברתי א] ברא אלהים" – "נעוץ סופן בתחילתן"! והנה "ששברת" אותיות רב ששת (שהיה סגי נהור, לתקן את פגם העינים, על דרך "אשר עשה [לשון תיקון] משה לעיני כל ישראל").

[יא] גם סוד חתונה, הרי העולם שה' ברא לכבודו (כבוד חתן וכבוד כלה) לבי הילולא דמיא.

[יב] "ואשרו אתכם כל הגוים כי [תהיו אתם ארץ חפץ אמר הוי' צבאות] = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"!

[יג] "ואמרו אל יושב הארץ הזאת שמעו כי אתה הוי' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה הוי' ועננך עמד עלהם ובעמד ענן אתה הלך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה". מקומות העיינין בפסוק: 22, 38, 46, 50, 65, 69, 72, 78, 81, 102. ה-ע הראשונה מעיינת ב-כב אתוון דאורייתא, ה-ע האחרונה כולה אומרת אמונה (והיא האות ה-י מהסוף, כב מכאן ו-י מכאן סוד "עשר ספירות בלימה ועשרים ושתים אותיות יסוד"). ה-ע שלפני הסוף נמצאת במקום אנכי (ט ברבוע), והנה מה-ע הראשונה ועד ל-ע האחרונה יש אנכי אותיות בפסוק (נשארו עוד ל אותיות, כנגד ל תבות הפסוק כולו). נמצא שפלא אותיות הפסוק מתחלקות ל-פא ו-ל. פלא אותיות הפסוק כולו מצטיירות כמספר ברית, אנכי האותיות מ-ע ל-ע מצטיירות כרבוע, ל האותיות שמכאן ומכאן (אהיה מכאן ו-ט מכאן) מצטיירות כיהלום. 111 (ברית 11) = 81 (9 ברבוע) ועוד 30 (5 ביהלום). 5 היינו הנקודה האמצעית של 9. מזה ניתן להכליל, ויוצא הסדרה הרבועית: 3 15 37 69 111 163 225... (עם בסיס 10), וד"ל. 10 מקומות ה-ע הנ"ל = 623 (רוח הקדש וכו') = 7 המספרים הראשונים בסדרה הנ"ל! תן לחכם ויחכם עוד.

[יד] "אשר עין בעין נראה אתה הוי'" "כי עין בעין יראו בשוב הוי' ציון" = ד פעמים תריג, התגלות שלמות תריג בארבעה עולמות אבי"ע, וד"ל.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com