חיפוש בתוכן האתר

נשיא יהודה – נשיא הנשיאים - ב' ניסן ע"ה – בית משפחת מרנץ, כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

ב' ניסן ע"ה – בית משפחת מרנץ, כפ"ח

נשיא יהודה – נשיא הנשיאים

סעודת ר"ח ניסן שחל בשבת (נדחה) והתוועדות ב' ניסן

לצפיה בשיעור בוידאו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נגנו "בצאת ישראל ממצרים" (הניגון החדש לפרק קי"ד), ניגון הכנה.

א. המאמר הראשון והאחרון של הרבי רש"ב ("היום יום" ב' ניסן)

"כתר יתנו לך" ו"ראשית גוים עמלק"

נפתח עם משהו מהרבי הרש"ב מ"היום יום" של היום: הוא מביא את המאמר הראשון שהרבי אמר בתור רבי ואת המאמר האחרון שהוא אמר ברבים בתור רבי. הוא קבל את הנשיאות בהסתלקות הרבי מהר"ש, י"ג תשרי, והמאמר הראשון שאמר היה בסוכות של אותה שנה – כמה ימים אחרי ההסתלקות – ד"ה "כתר יתנו לך". המאמר האחרון שהוא אמר בעלמא דין ברבים היה בפורים, שבועיים לפני ההסתלקות, ד"ה "ראשית גוים עמלק". בהמשך "היום יום", הרבי הקודם והרבי מוסיפים שתוכן המאמר האחרון היה "קץ שם לחשך" – לא חלק מאותו פסוק, "ראשית גוים עמלק", אבל תוכן ונקודת המאמר. בכל אופן, הד"ה הראשון הוא "כתר [יתנו לך]" והאחרון הוא "ראשית [גוים עמלק]".

לפעמים מסבירים ש"ראשית גוים עמלק" היינו הכתר דלעו"ז, אבל בדרך כלל מסבירים שהיא "ראשית דעת" של הלעו"ז, עמלק כנגד הדעת. עמלק בגימטריא ספק, הוא מטיל ספקות. שרש הספק הוא באמת כנגד האמונה, הוא מטיל ספק באמונה, הראש הכי עליון של הכתר. "כתר יתנו לך" היינו על פי מאמר חז"ל שאנו עושים לה' שלשה כתרים, והקב"ה אומר שאני לוקח לעצמי כתר אחד ומחזיר לכם שנים, כנגד "נעשה ונשמע". כלומר, ה"כתר יתנו לך" האמתי הוא האמונה השלמה, ואת שני הכתרים של תענוג ורצון ה' מחזיר לנו.

שרש עמלק שמטיל ספק באמונה, אבל הכח שלו בנפש הוא ה"ראשית דעת" – הוא הראשית, שכוללת את כולם, של ז עממי כנען שכנגד מדות הלב. דעת היא ה"מפתחא דכליל שית", גם בקדושה ובגם בלעו"ז, נשמת ז"א. לכן, במדה מסוימת, עמלק הכי דומה לישראל – הכי אנטי והכי דומה – כי רק לישראל יש דעת. "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין", לאומות אין דעת, אבל בכל אופן עמלק הוא הדעת דלעו"ז.

צריך לומר שמכח ה"כתר יתנו לך", המאמר הראשון של הרב הרש"ב, בעל ההילולא של היום, בסוף הוא יכול גם נגד עמלק של אותו דור, שהוא לא חת ולא התפעל ממנו, גם כאשר התקרבו אותם עמלק להתוועדות בה הוא אמר את המאמר. מכח הכתר הוא יכול לטפל בעמלק ולומר את "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד".

נצחון על עמלק מכח האמונה בהתהוות התמידית

נתחיל עם גימטריא של שני דיבור-המתחיל ומה שאפשר ללמוד ממנה: "כתר יתנו לך" ועוד "ראשית גוים עמלק" עולה 2346 (46, הסוף, כפול מ-23, כלומר), אפשר לחלק מספר זה ב-23, 102 (אמונה) פעמים 23 (חיה).

הרבי הרש"ב, בעל ההילולא, מסביר שיש שתי דרגות אמונה – "באמונתו יחיה", ב אמונות – כנגד החיה וכנגד היחידה. האמונה שכנגד החיה היא ב"המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" – שה' מהוה ומחיה בכל רגע את הועלם, לכן שייך לחיה. זו אמונה בהתחדשות העולם – שייך ל"החדש הזה לכם ראש חדשים", שיש התחדשות, החל מכך – שהקב"ה מחדש את העולם בכל רגע מחדש.

כידוע, יש מחלוקת בין רבי יהושע ורבי אליעזר אם הבריאה היא בניסן או בתשרי. אנחנו מאמינים בחידוש העולם, אך בכל אופן תשרי הוא "ירח האיתנים", גם לשון ישן ועתיק. בתרגום "בראשית ברא אלהים" דווקא הרמב"ן כותב כפשוטו, ש"ברא" לשון עבר, ואילו רש"י וגם האבן-עזרא אומר ש"ברא" כמו 'ברוא' – בראשית תהליך בריאת העולם, שהוא תהליך תמידי. דווקא רש"י מדגיש את העומק של הבריאה, ואילו הרמב"ן אומר פשט – שכבר היה. לכן, לפילוסוף הגוי עושה רושם שהעולם קדמון. הרמב"ם אומר שבאמת אין כל כך הכרע אם העולם קדמון או נברא, ואני 'מאמין' לתורה שאומרת שהוא נברא. אפשר לומר שהרמב"ם הוא כמו רבי אליעזר, מוחין של תשרי, אבל לפי רבי יהושע, שאומר שהעולם נברא בניסן – חדש הגאולה, חדש הגילוי – אנחנו יכולים לראות את ההתחדשות, בעין האמונה שבנשמה. האמונה של ההתחדשות היא מצד החיה. יש אמונה מצד היחידה, שהיא אמונה בעצמותו יתברך, הסובב, שהוא "קדש מלה בגרמיה", נבדל לגמרי מהעולם, "כולא קמיה כלא חשיב", דעת עליון לגמרי.

כדי להביא גאולה לעולם, לנצח את עמלק לגמרי – שהוא כנגד דעת תחתון – כנראה שהעיקר הוא אמונה בהתחדשות העולם, האמונה של החיה. כנראה שהיא העיקר. גם הרמב"ם אומר שה' ממציא את כל הנמצאים, וצריך להאמין שהוא מחדש בטובו בכל יום את כל הנמצאים, מהשמים ועד הארץ. בכל אופן, "כתר יתנו לך" ו"ראשית גוים עמלק" עולה חיה פעמים אמונה. כך צריך להבין מספר זה.

מנחם-יהושע

אפשר גם לעשות כפל בצורה אחרת: אמונה עולה ו"פ טוב, אז במקום לחלק את המספר ב-23 – הדבר הראשון שמתבקש מכך שכותבים 23-46 – אפשר לחלק אותו ב-17, ואז נקבל 6 פעמים 23, 138, מנחם, "צמח שמו ומתחתיו יצמח". בן כמה היה הרבי, שנקרא "מנחם", בימי הרב הרש"ב? על דרך שאדמו"ר הזקן לא היה אצל הבעל שם טוב – רק ראה אותו – אף שהיה יכול לראות, אבל אמר ששייך למגיד. כך, הרבי יכול היה להיות אצל הרבי הרש"ב – ואף התבטא פעם לרבי הריי"צ כמה צר לו שלא ראה את חמיו – אך לא ראה אותו. הרבי כמעט היה בן 18 בהסתלקות הרש"ב, היה עדיין בן 17, והמאמרים הם 17 פעמים מנחם – שיש מנחם אחד, כעת בן 17, והוא יהיה הרבי...

אפשר לחלק ל-6 (מתבקש, כדי לקבל ממוצע כל מלה), ואז יהיה 6 פעמים 17 כפול 23 – יהושע (ממשיך משה, שעולה 15 פעמים 23). היות שבשם יהושע יש 5 אותיות, ו פעמים יהושע היינו יהושע פנים ואחור (השלמות של יהושע). יהושע הוא מי שמשה אומר לו "צא הלחם בעמלק". "המעשה הוא העיקר", יהושע נלחם בעמלק והוא המכניס אותנו לארץ ישראל בפועל. הוא זה שצריך לקבל את ההשראה מה"כתר יתנו לך", כתר האמונה הפשוטה, ועם הכח הזה לפעול את ה"ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד".

רמזי "ראשית גוים עמלק" ו"קץ שם לחשך"

סופי התיבות ("ואחריתו") של "ראשית גוים עמלק ואחריתו" הם אותיות מתוק – יש כאן משהו מתוק. הוא אמר את המאמר בפוריא, שחייבים לבסומי. "עדי אֹבד" עולה 91, מספר חשוב ביותר בקבלה, שהוא עצמו עולה 7 פעמים 13 (עדי עולה 12 פעמים 7). יחד עם מתוק כבר עולה ז"פ "עדי אבד", יראת הוי'. רמז מפורסם ש"ראשית גוים עמלק" ר"ת רגע – "כי רגע באפו חיים ברצונו. ממוצע כל אות ב-רגע הוא "עדי אבד". רגע עולה ג"פ "עדי אבד" ו-מתוק עולה ו"פ "עדי אבד", אם כן מתוק היינו שני רגעים, רגע ועוד רגע. רק "רגע [אחד] באפו" ועוד רגע הוא כבר "חיים ברצונו". סה"כ יש כאן י"פ "עדי אבד". אם כן, יש הרבה רמזים יפים דווקא אצל עמלק, כאשר זוכים לקיים עד גמירא את הפסוק "ראשית גוים עמלק ואחריתו עד אבד" (שקראנו עליו כבר בהתחלה, "מגיד מראשית אחרית").

"קץ שם לחשך" עולה 888, כפולת יחידה, כדי לחבר את החיה שבנפש עם היחידה שבנפש – אמונה בעצמות, מדרגה גבוהה לגמרי, שלכתחילה אין לו עמלק והכל גארנישט. לכן "צא הלחם בעמלק" נאמר דווקא ליהושע, כי יהושע לא בדרגת משה רבינו. משה רבינו הוא "פני חמה", מז"א שאין ממנו שום יניקה כלל (כמו שלמדנו בשיעורי המשך תש"ה) – כולו דעת עליון, "תמֻנת הוי' יביט" ואין מה להלחם. דווקא האמונה שמצד החיה, מדרגת יהושע, מאפשרת לחלוש את עמלק – אז רק "ויחלוש", אבל כעת, בימות המשיח – החל ממשיח בן יוסף – צריך לקטול את החויא בישא, ואז יזכה לברתא דמלכא, דא תפלה, ואז יהפוך להיות משיח בן דוד.

עד כאן לדרוש את "היום יום", שהכל מתחיל מ"כתר יתנו לך", הכל מתחיל בסוכות, זמן שמחתנו, והכל נגמר בפורים, ב"ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד", "קץ שם לחשך". לחיים לחיים.

גם ניגון רוסטוב הוא של הרבי הרש"ב – ננגן אותו.

ב. שלשה ספרי תורה בר"ח ניסן שחל בשבת

שנה 'משולשת' בספרי תורה

לחיים לחיים. בשורות טובות, "ופרצת". בהשגחה אנחנו באותה קביעות כמו שנת הסתלקות הרבי הרש"ב, שנת פר"ת, שר"ח ניסן היה בשבת. כאן הסעודה היא לשם ראש חדש, חדש ניסן, חדש הגאולה – שבת שהרבי[ב] עושה ממנה ענין גדול, שמוציאים שלשה ספרי תורה. בספר ראשון קוראים את פרשת ויקרא (בחבור ששי-שביעי), בספר השני קוראים כשבייעי את קריאת ראש חדש (פרשת פינחס) ובספר השלישי קוראים במפטיר את פרשת "החדש" (פרשת בא).

הרבי בשיחה מציין שכל מי שיש לו לוח בתחלת השנה – כך כל יהודי, במיוחד בדור שלנו – צריך לדעת מראש השנה את כל התאריכים שיהיו באותה שנה, וכבר להכנס להתפעלות מתאריכים מיוחדים. להתפעל גם לפני וגם אחרי – ההתפעלות שייכת לכל השנה, "מרשית השנה ועד אחרית שנה", "עיני הוי' אלהיך בה", מעיינים במה שקורה בשנה. אז רואה שר"ח ניסן הוא בשבת ומוציאים שלשה ספרים. יכול להיות גם אם יש שבת ר"ח בחנוכה, אבל אין השנה. כל השנה כולה היא בסימן שלשת ספרי התורה שמוציאים בר"ח ניסן, אתמול, וכמובן נמשך בחדש הזה גופא, חדש הגאולה, ובמיוחד ביום למחרת, היום.

שלש מדרגות בהוראות התורה – "סור מרע ועשה טוב"

מה הענין של שלשה ספרי תורה? הרבי אומר ווארט – שנקח אותו ונסביר אותו כדרכנו – שכל התורה כולה לשון הוראה, כל ספר תורה הוא הוראה, ושלשה ספרי תורה היינו שלש דרגות של הוראה שהתורה מורה לנו בחיים, "דרך חיים", תנועת "דרך חיים".

כללות ההוראה של התורה היא בשני ביטויים – "סור מרע, ועשה טוב" – שתי בחינות. יש גם בחינה שלישית, "בקש שלום ורדפהו", אבל קודם כל יש את השנים – "סור מרע, ועשה טוב", שמאל-ימין ("בקש שלום ורדפהו" כבר אמצע). "משמאל ומימין על ישראל שלום, הרחמן הוא יברך את עמו בשלום".

נסביר: יש שלשה פירושים של "סור מרע ועשה טוב", שלש דרכים בעבודת ה', שהיחס ביניהן הוא הכנעה-הבדלה-המתקה, יסוד היסודות של עבודת ה' בדרך הבעש"ט, יסוד החסידות.

פירוש הפשט (חש) ושני פירושי החסידות (מל-מל)

הפירוש הראשון, כפשוטו, שצריך לסור מהרע, "שמאל דוחה", ואחר כך "ימין מקרבת", "ועשה טוב". כמו המשל הידוע, שאם רוצים להכניס את המלך לתוך הארמון קודם צריכים לנקות אותו מלכלוך ורק אחר כך אפשר להזמין אותו להכנס – "ועשו לי מקדש ושכנתי מתוכם". מנקים את הבית על ידי "סור מרע", הוצאת הדברים הלא-טובים, ואחר כך "עשה טוב" בהכנסת המלך פנימה. זה הפשט, שלפיו "סור מרע" היינו הכנעה בנפש, שצריכים להכניע את הרע.

אחר כך יש שני פירושים של החסידות, שני פירושים של הבעל שם טוב, שכנגד מל-מל. הפירוש הראשון, הפשט, הוא חש. הפירוש השני הוא "סור מרע" – לא לחשוב על הרע, תוציא אותו מהראש – ורק "ועשה טוב", רק תתמקד ותתמסר לעשית הטוב. על ידי עשית הטוב גם הרע, אם יש איזה רע במציאות, הוא יתבטל בדרך ממילא. כלומר, לפי זה ה"סור מרע" הוא על ידי ה"עשה טוב", אבל ההתייחסות הראשונית ל"סור מרע" – שכתוב בתחלת הפסוק – היא לשכוח ממנו, לא להתעסק בלכלוך. פירוש בדיוק הפוך מהפירוש הראשון, שיש לכלוך וצריך לנקות. הפירוש השני אומר – לא, אל תתעסק בלכלוך בכלל, רק בטוב, ואם יש מספיק אור הלכלוך אולי יבלע במקום (כמו דשן המזבח), "בלע המות לנצח", יתעלם מעצמו על ידי ריבוי הטוב.

הפירוש השני הוא פירוש של הבדלה, שצריכים להבדל בעצם מהרע. הכנעה-הבדלה-המתקה הם על דרך שלשת פירושי "דאגה בלב איש" – ישחנה (פשט, ישפילנה), יסיחנה (מדעתו), ישׂיחנה (לאחרים). הפשט הוא שצריכים להשפיל את הדאגה – בכוונה, בכח, צריך לדכא את הדאגה – זו הכנעה של הדאגה. חז"ל מפרשים לא על פי פשט, הופכים את ה-שׁ ל-שׂ (דברנו קודם לילדות על שׁ ו-שׂ), ומפרשים או "יסיחנה מדעתו" – דבר גדול מאד, משיח בא רק בהסח הדעת. כידוע, יש בכך כמה פירושים, או שצריכים להסיח דעת מהמשיח ואז "פתאם יבוא האדון". יש גם פירוש הפוך, שצריכים להסיח דעת מהכל ורק לחשוב על משיח – שום דבר לא מענין חוץ ממשיח (כך הרבי מפרש). הסחת הדעת מהרע, עד שיעלם מעצמו, היא הבדלה.

הפירוש השלישי הוא המתקה, אתהפכא – הרבי מביא אותו בשיחה של "דבר מלכות" – "סור מרע ועשה[ו] טוב". שוב חושבים על הרע, לא כדי לדכא אותו או להסיח ממנו דעת, אלא על מנת להפוך אותו לטוב. זו המתקה גמורה – "סור מרע ועשה[ו] טוב", לעשות מהרע טוב.

אלה שלשה פירושים ב"סור מרע ועשה טוב" – פשט, הסח הדעת, הפיכת המר למתוק ("לאהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא").

החדש-ר"ח-ויקרא – חכמה-בינה-דעת

כנגד שלשת פירושי ההוראה האלה יש שלשה ספרי תורה בר"ח ניסן – שהוא סימן השנה מתחלתה ועד סופה – אז רק צריכים לחשוב איזה ספר הוא ההכנעה, איזה הבדלה ואיזה המתקה. שלשת הפירושים הם שלש דרגות של "תורה לשון הוראה", של הוראת דרך חיים.

לשם כך צריכים להוסיף עוד ממד: אם יש שלשה ספרי תורה, והרי "אורייתא מחכמה נפקת". לפני כמה ימים למדנו, כלל גדול בקבלה – במיוחד אצל הרש"ש – שחכמה כוללת את כל החב"ד. אם יש שלשה ספרי תורה, מן הסתם יש הקבלה פשוטה לחב"ד, קודם כל. אם יש שבת ר"ח ניסן – כל השנה כולה היא שנה חב"דית, 'חב"דסקער יאר". מה כאן הדעת, מה הבינה ומה החכמה? מן הסתם הסדר בו קוראים בשלשת הספרים הוא עצמו כנגד חב"ד, אבל מלמעלה למטה. כלומר, הספר בו קוראים את פרשת "ויקרא" הוא כנגד הדעת, הספר שקוראים על שבת ראש חדש כנגד בינה, והספר בו קוראים את "החדש הזה לכם" כנגד עצם החכמה.

אפשר להתחיל מזה: יש ארבע פרשיות, שקלים-זכור-פרה-חדש, כנגד י-ה-ו-ה מלמטה למעלה, כנודע (הרב פירט בקיצור). החדש היינו התחדשות יש מאין, מוחין דאבא. די ברור שהספר השלישי, שבעקבותיו קוראים את ההפטרה – התורה קובעת שהעיקר כאן הוא הספר השלישי, פרשת החדש, והיא עצם החכמה. "החדש" ושבת ראש חדש כל כך דומה שמאד מסתדר שהם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". החכמה – החדש – היא ראשית השתלשלות החדשים (כמו שלמדנו במאמר בתש"ה), מתאים שהיא חכמה. שבת ראש חדש יכולה להיות בכל חדש, לא רק בניסן. יחסית היא בדרגת "שבת מיקדשא וקיימא" שמצד מוחין דאמא.

יש שבת "החדש" ויש שבת ראש חדש. ראש חדש יכול להיות בכל אחד מחדשי השנה, "ראשון הוא לכם לחדשי השנה", והוא מקבל מ"החדש הזה לכם ראש חדשים". כמה חדשים יש? יב. מה מקורם בקבלה? יב היינו יב גבולי אלכסון, הקשרים בין המדות של הלב, אבל מקור כל ה-יב הוא אמא. מרחם אמא נולדים כל גבולי אלכסון. שבת "החדש" – מקור כל החדשים – הוא מאבא, כנ"ל.

שבת ויקרא נותרת לנו היא הדעת. מה הקשר? הפשט של "ויקרא", כפי שגם דורשים חז"ל, הוא דרך ארץ שבקריאה הקודמת לכל האמירות. חז"ל אומרים שהקריאה מלמדת שמשה רבינו לא נכנס לאהל מועד לפני שה' קרא לו. שם הפרשה, "ויקרא", הוא דרך ארץ של משה – "דרך ארץ קדמה לתורה". חז"ל אומרים במדרש ש"דרך ארץ קדמה לתורה" היינו דעת, ודורשים שת"ח שאין בו דעת – אין לו דרך ארץ לחכות שיקראו לו, ולא נכנס מעצמו – "נבלה טובה הימנו". לשון מאד עסיסי של חז"ל, אחד המאמרים שאנחנו הכי מחבבים. למה בחרו דווקא בנבלה? מן הסתם היה לנו פעם שיעור... בכל אופן, מכאן אפשר להבין שהדבר הראשון ב"ויקרא" הוא דעת – אנחנו צריכים להיות בני דעת. קודם אמרנו שדווקא מכח דעת מנצחים את הקליפה, את עמלק. איך אני יודע שעמלק לא מחכה שיקראו לו? הוא "מלכותא בלא תגא" – לוקח לעצמו את המלכות בלי שהזמינו אותו. הוא "אשר קרך", בחינת קרי, ההיפך מ"ויקרא".

אם כן, ככה אפשר להתבונן ששלשת ספרי התורה הם חב"ד מלמטה למעלה, שהם גם הכנעה-הבדלה-המתקה. הכנעה היא בדעת, דרך ארץ, לחכות עד שקוראים לך. הבדלה היא בשבת ראש חדש. עיקר ההמתקה היא "החדש הזה לכם ראש חדשים" – פרשת החדש, גילוי אור של התחדשות בעצם. התחדשות בעצם היא הנהגה נסית, המתקה, "כי מתוק האור". שבת ראש חדש היא עדיין לא המתקה, עדיין לא הנהגה ניסית בהכרח. "שבת מיקדשא וקיימא" – היא שלמות הטבע, לא לגמרי מהטבע לגמרי. פרשת החדש היא למעלה מהטבע. על כך נאמר "בניסן נגאלו אבותינו ממצרים ובניסן עתידים להגאל". לחיים לחיים, שנזכה כל הזמן לשלשה ספרי תורה.

ג. יהודה – הכולל את כל הנשיאים

ננגן שוב את הניגון החדש של פרק קי"ד (ניגון פשוט ביותר – כל כך פשוט שחשבתי שלא שוה... אבל כנראה בכל זאת שוה משהו). לחיים לחיים.

יב הנשיאים – בחדש יהודה

בפרק החדש של הרבי מודגש יהודה, השבט של חדש ניסן – "היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו". יש כאן את שתי הממלכות זו מול זו – יהודה וישראל – סימן שהממשלה היא ישראל וה"קדשו" הוא יהודה. קודם צריך את ה"יהודה לקדשו" ואחר כך "ישראל ממשלותיו", כל הממשלות שלהם.

כל החדש הוא יהודה, אבל ב-יב הימים הראשונים של החדש קוראים את הנשיאים. הנשיא של היום הוא יששכר. אם קוראים את כל הנשיאים בניסן, צריכים לומר שכולם בתוך יהודה, כמו בספירת העמר – חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו'. כך היום הראשון הוא יהודה שביהודה, השני יששכר שביהודה וכו' עד נפתלי שביהודה – הכל בניסן. רוצים להדגיש שהכל בתוך המלך, הכל ביהודה.

הכל ביהודה, החל מהיועץ של המלך – יששכר, שנתן את העצה. המלך קודם כל צריך יועץ. היועץ, היות שנותן את העצה, סימן שיש לו שרש יותר מהמלך עצמו – המלך זקוק ליועץ, "במי נמלך". גם הקב"ה, מלך מלכי המלכים, זקוק ליועץ – אנחנו, נשמות ישראל, שמושרשים ממש בתוך המלך, "עם המלך במלאכתו ישבו שם", זה הפסוק. היועץ הוא יששכר. קודם דרשנו שיששכר דומה ל"יש שכר לפעולתך", הבטחת הקב"ה לרחל שמבכה על בניה, היא כנסת ישראל. יששכר הוא כאן נשמות ישראל, "במי נמלך? בנשמותיהן של צדיקים", "ועמך כֻלם צדיקים", והכל בתוך יהודה. אם כן, ההתבוננות היא שצריך להבין שבעצם כל השבטים, כל הנשיאים, הם בתוך יהודה.

יהודי – סידור מהלך (כניסת הנשיא ב"שער הפונה קדים")

אתמול קראנו הפטרה של פרשת החדש, עם שלשת ספרי התורה. כמו שאמרנו, התורה קובעת מה העיקר, וההפטרה קבעה שהעיקר הוא החדש. מי ששם לב, בהפטרה חזרה הרבה פעמים המלה "נשיא", שנכנס לשער הפונה קדים. "שער הפונה קדים" הוא ביטוי מאד חשוב בקבלה, שהוא בעצם שער הכולל אצל האריז"ל.

אמרנו קודם, לילדות, ווארט של הרבי הרש"ב – לבנו, הרבי הריי"צ – שעל סידור ועל יהודי צריכים להסתכל בעין ימין ועל סוכריה וצעצוע צריכים להסתכל בעין שמאל. זו ההדרכה, ראשית החינוך של הילד. הוא לא אמר חומש – הוספנו את המלה חומש כי היתה פה חגיגת חומש, אבל במקור הוא אמר רק סידור. הרבי הריי"צ אמר שמכך ששמע זאת בגיל ארבע קבל את המדה להסתכל על כל יהודי – מי שלא יהיה ואיך שלא יהיה (באידיש) – בעין יפה, לכן איני מבחין בין יותר שומרי תומ"צ לפחות שומרי תומ"צ, אלא מסתכל על כולם בעין יפה.

הדיוק מאד יפה, שהוא מחבר בין סידור תפלה לבין יהודי. אם נעשה השוואה, זאת אומרת שבעצם כל יהודי הוא סידור. יש עוד פתגם של הרבי הרש"ב, שכל יהודי הוא יהלום. אמר זאת ליהלומן, כשהיה צריך להמחיש לו שכמו שאתה יודע איך להסתכל על יהלום אני בקי בהסתכלות על יהודים. ליהלומן צריך לומר שכל יהודי הוא יהלום, אבל לילד קטן – בראשית חינוכו – צריך לומר שכל יהודי הוא סידור. הסברנו שלא מדובר על המעלה של היהודי אלא על העצם שלו. אם היה משוה לחומש, אלא כבר מעלות – יודע ללמוד. סידור הוא שיהודי מתפלל (אפילו לא שיודע להתפלל, אלא שמתפלל).

אנחנו אוהבים צדיקים. מי הצדיק של ר"ח ניסן? רבי נחמן. היסוד שלו, שהוא אמר – וצדק, ופשיטא שכך, וכתוב גם בספר הזכרונות של הרבי הקודם – שיסוד היסודות של עבודת ה' הוא תפלה לה', "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו" הן מתוך הסידור והן בתפלה מתוך הלב. יהודי הוא סידור. כמו שיש ביטוי אצל חסידי חב"ד שחסיד הוא 'בטול מהלך', כל יהודי הוא 'סידור מהלך'. לכל גדולי הצדיקים, תלמידי הבעל שם טוב, היתה איזו תפלה של "בלכתך בדרך". כמו שמודגש בלוח "היום יום" שצריכים לשנן דברים בעל פה כדי שיהיו ה"בלכתך בדרך" שלך – לחזור משניות, לחזור תניא, פרק תהלים. יש "בלכתך בדרך" של תפלה, תפלה מתמדת, כמו שרבי פינחס מקוריץ חזר תמיד על תפלה – פשוטה ביותר, בלי חכמה, רק "עבודה שבלב זו תפלה" – "נחני בדרך אמת", כך אמר כשהיה הולך ברחוב. רבי דוד מלעלוב היה הולך ואומר 'אבא תשמרני' (באידיש). יהודי הוא סידור מהלך, וצריך על סידור ועל יהודי להסתכל בעין ימין, עין יפה.

הנשיא נכנס בשער הכולל, נוסח האר"י – סידור הוא השער שכולם נכנסים בו. בהפטרה רק הנשיא נכנס בו, אבל מהאריז"ל והלאה שער הפונה קדים, שער הכולל, הוא כבר נחלת רבים.

יב נשיאים בהפטרת שבת החדש

בכל אופן, מאד מיוחד שהמלה נשיא חוזרת הרבה פעמים בהפטרה. ספרתי כמה פעמים מופיעה המלה "נשיא". יש כמה נוסחאות, במה שקוראים בנוסח חב"ד – יש שש פעמים נשיא. אבל מוסיפים כמה פסוקים שהאשכנזים מוסיפים בסוף וכמה פסוקים שהתימנים מוסיפים בהתחלה – נחבר את כל העדות, אוהבים ומחברים את כולם, מהתימנים עד האשכנזים, עם החסידים והספרדים באמצע – אז יש בדיוק יב פעמים נשיא, יב נשיאים, פלאי פלאים. זו ההפטרה של פרשת החדש, כאשר מתבוננים בנשיאים.

שוב, מה זה אומר? קוראים זאת בשבת הזו – ר"ח ניסן – שהיא הנשיא של שבט יהודה. הווארט הוא, מה שרוצים להדגיש בתחלת החדש, ששבט יהודה כולל את כולם – המלך הוא נשמה כללית, שכולל את כל השבטים. כל נשיא ונשיא הוא בתוך יהודה.

נשיא יהודה – הנשיא הכללי

יש כמה רמזים יפהפיים, פשוטים, שיהודה – הנשיא והמלך – כולל את כל הנשיאים. יש את השבט הפרטי, שבט יהודה, עליו כתוב "נחשון בן עמינדב למטה יהודה". רק על נחשון לא כתוב "נשיא יהודה" – הרבי מדבר על כך. בפסוק לפני כן כתוב "נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום", ברור שכולם נשיאים, אבל בפסוק הבא – אצל נחשון – לא כתוב "נשיא יהודה" (כבשאר הנשיאים) אלא רק "למטה יהודה". כל נשיא נגמר אותו הדבר, "זה קרבן...". נגמר "זה קרבן נחשון בן עמינדב" ומתחיל "נחשון בן עמינדב למטה יהודה" – יש גימטריא מאד יפה בביטוי.

בכל אופן, יש "נחשון בן עמינדב למטה יהודה" ויש את הנשיא שכולל את כולם – "אשר נשיא יחטא" בפרשה, שהוא המלך של כולם – מתאים לר"ח ניסן, ר"ה למלכי ישראל. ממוצע כל אות במלה מלך הוא יהודה –המלה מלך עצמה אומר יהודה-יהודה-יהודה.

חבור כל השבטים ביהודה

עיקר הפלא הוא כאשר מחברים את כל יב השבטים שנזכרים בנשיאים. ב-יב הנשיאים אין את יוסף ולוי אלא את אפרים ומנשה, ובנימין כתוב כאן עם י אחת (כמו ברוב הפעמים בתנ"ך, יש רק פסוקים בודדים שכתוב מלא, כמו בלידה שלו ובברכות). אם מחברים את כל יב השבטים בנשיאים – יהודה, יששכר, זבולן, ראובן, שמעון, גד, אפרים, מנשה, בנימן, דן, אשר, נפתלי – המספר הוא 3690, מתחלק ב-יהודה (ולא בשום שבט אחר), עולה יחי המלך פעמים יהודה. כל עם ישראל יחד הוא יחי המלך יהודה! מתי הרבי דבר על יחי המלך? ב' ניסן (תשמ"ח), המשך לר"ח ניסן.

האם יש עוד שבט שרק הוא לבד כפולת יהודה? רק נפתלי, האחרון. אין אף אחד באמצע, רק "מגיד מראשית אחרית", "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן", רק נפתלי הוא כפולת יהודה. יש בו חוה פעמים יהודה, וכשמוסיפים גם את יהודה עצמו – "נעוץ סופן בתחלתן" – כבר יהיה כ"פ יהודה, 600. גם משמעותי ביותר.

סדרת יהודה

נעשה תרגיל הרבה יותר מתקדם ב'חדר', משהו פלאי לגבי השם יהודה, איך הוא רומז לעצמו: מה המיוחד בשם יהודה? הוא השם היחיד בתנ"ך שיש בו את כל אותיות שם הוי' – כל שם ה' נמצא בתוכו, בצירוף ד. יש הרבה פירושים איך מחלקים את האותיות, מה קורה כאן באותיות יהודה, אבל נעשה לאט-לאט.

התרגיל הראשון בחכמת החשבון שמתבקש הוא פשוט לכתוב את המספרים לפי הסדר ולעשות מהם סדרה: 10, 5, 6, 4, 5. זו סדרה בארבעה ממדים: ההפרשים – 5-, 1, 2-, 1. הפרשי ההפרשים: 6, 3-, 3. שורה מתחת: 9-, 6. הבסיס – 15.

רואים כבר משהו פלאי, שבסיס הסדרה של יהודה הוא יה – גם שתי האותיות הראשונות שלו, וגם החצי שלו. אם נתייחס ליהודה כמספר צורני, המספר שלו הוא יהלום (אמרנו שצריכים להסתכל על כל יהודי כיהלום) – חבור שני משולשים של 5. אמרנו שיש כמה ניתוחים לאותיות יהודה, ואחד מהם שהוא יה במילוי בןיוד הה. מתחיל ב-יה, אותיות היסוד, ואז אותיות המילוי כסדרן, יוד הה.

בכל אופן, יצא כבר משהו יפהפה, שהבסיס של יהודה הוא יה, החצי שלו, 15. עיקר הפלא מה המספר הבא בסדרה – יהודה! כל חמשת המספרים הראשונים יחד, יהודה כנגד יהודה. פלאי שיוצא ככה. הסדרה עד כה היא ליהודה (המספר הבא הוא חזק).

אם נקח את הסדרה הזו 13 מקומות, כמו שאנחנו אוהבים (לקחת 13 מקומות או 7 מקומות), צריך להיות ממוצע – ממוצע 13 המקומות הראשונים בסדרה הוא 1102. יהודה ברבוע פרטי הוא 202 (16 יותר משם הוי' ברבוע פרטי, שעולה מקום), רב (התרגום של נשיא) – "ידיו [= יהודה] רב לו ועזר מצריו תהיה". שני השבטים החסרים בנשיאים – לוי-יוסף, שני השבטים הכלליים – שוה רב. המספר הבא הוא ל, 30, וברבוע עולה 900 – סה"כ 1102, שלמרבית הפלא הוא ממוצע שלשת המספרים הראשונים של הסדרה.

צירוף יהודה לכל שבט בפרט

עוד משהו מיוחד מאד לגבי יהודה: אמרנו שיהודה עצמו הוא מספר צורני, יהלום. כשיהודה מצטרף לכל אחד משאר השבטים יוצאים מספרים צורניים מיוחדים, בהסתברות כל כך גבוהה שהדבר פלאי. מצד אחד יהודה כולל את כולם. קודם כל, יהודה הוא אחד – אחד ומיוחד, השבט הראשון. מצד שני, כל השבטים הם כפולת יהודה – המלך כולל את כולם. כעת אומרים עוד משהו, שלמלך הזה, שהוא נשמה כללית, יש תכונה שהוא מזדהה עם כולם. אפשר לחשוב שצדיק כללי חובק את כולם במקיף, אבל כעת רואים תכונה אחרת שהיא 'פנימי' – לנשמה כללית יש זיקה להזדהות במיוחד עם כל אחד. כמו שחסידים שבאו לשמוע רבי הרגישו שמדבר רק אליהם – אתה לא הבנת את דברי הרבי, כי היו מכוונים רק אלי. זה כי הנשמה הכללית, המלך האמתי, חוץ מהיותו מלך של כולם יחד – מצטרף במיוחד לכל אחד. כאן רואים זאת במספרים.

הצירוף הראשון, יהודה-יששכר (אתמול והיום, המלך והיועץ שלו – הוא בעצם יועץ לכולם, אבל קודם כל יועץ למלך), עולה 860. עדיין לא נדרוש כמספר צורני אלא בצורה ענינית. בכל שם יש חמש אותיות, אז הממוצע של עשר האותיות יחד הוא 86, שם אלהים. אומר שדווקא בצירוף הזה, של המלך והיועץ, יוצא סוד "אני אמרתי אלהים אתם" – מתגלה שכל פרט הוא אלקים. לא רק ש-אלהים בגימטריא הטבע אלא שהוא מנהיג את הטבע – תפקיד המלך, להנהיג את הטבע ממקום שהוא בעצם למעלה מהטבע.

נצרף את יהודה לזבולן – 125, שכבר מתחיל להיות מספר צורני, 5 בחזקת 3, 5 במעוקב, הקוביה של 5, משהו מושלם.

יהודה-ראובן עולה 289, טוב ברבוע ("ברא אלהים"). יהודה הראשון ב"דגל מחנה יהודה" וראובן ב"דגל מחנה ראובן" – המלך והבכור האמתי.

יהודה-שמעון שוה 496, מלכות, משולש אל. שמעון מצטרף ליהודה בפשט בברכת משה – "שמע הוי' קול יהודה", שם משה מרבה את שמעון יחד עם יהודה (כי לא רצה לברך בהדיא את שמעון, ולכן כלל אותו בתוך יהודה, וגם בנחלת הארץ שמעון ירש בתוך יהודה).

יהודה-גד עולה 37, מספר חשוב מאד בפני עצמו, יחידה שבנפש. כמספר צורני 37 הוא שתי צורות חשובות יחד – גם מספר שבת (1, 7, 19, 37) וגם מספר מגן דוד. יש עוד כמה צורות יותר מורכבות, אבל העיקר הוא שבת ומגן דוד.

השבט השביעי החביב הוא אפרים (שאינו מספר צורני מיוחד). יהודה-אפרים – הצירוף הכי חשוב, גם הראשון והשביעי (ניסן ותשרי), וגם צירוף שתי הממלכות ושני המשיחים – 361, 19 ברבוע (גם כאן צירוף לראש הדגל יוצא רבוע), נשיא (מכאן רואים שזה עיקר הצירוף, הנושא כאן הוא הנשיאים).

יהודה-מנשה עולה 425, לא בדיוק מספר צורני אלא משהו תוכני – מ-יהודה עולה ל-יהדות, שם קדוש בקבלה, כהת, השם בו משה רבינו הכה את המצרי, השם היוצא מ"כל הנשמה תהלל" ומ"ולך נאה להודות", "גור אריה [יהודה]".

יהודה-בנימן עולה 182, יעקב אביהם, שצורתו יהלום (כמו יהודה) של 13.

יהודה-דן (מתחברים ב"דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל", שהפשט כיהודה, וכן במשכן מתחברים בצלאל משבט יהודה ואהליאב משבט דן, המלך בשבטים והירוד בשבטים, וכן לעתיד לבוא שר צבא משיח יהיה משבט דן) עולה 84, הטטר-הדר של 7, משולש בשלשה ממדים של 7 (סכום כל המשולשים מ-1 עד 7).

יהודה-אשר עולה שם נשיא יששכר, נתנאל (בן צוער), שלכאורה אינו מספר צורני. אבל אם מחלקים – רוס"ת הם אריה, קוביה של 6, ואמצעי תיבות ש (משולש 24) הוד (משולש 5; עוד כוונה של יהודה, שיש לו הוד בין י ל-ה), 315, אהיה פעמים הוד (יה פעמים יהו). לא כל כך פשוט כמו השאר.

הכי יפה האחרון, שרק הוא כפולת יהודה: יהודה-נפתלי עולה 600, חוזר להיות יהלום (יהודה בפני עצמו יהלום, יהודה-בנימן יהלום ויהודה-נפתלי יהלום) – שש – יהלום של 24.

יש כאן משהו מאד נדיר, שכמעט כולם – 9 – יוצאים מספרים צורניים ידועים, בשנים או בשלשה ממדים, דווקא כשיהודה המלך מצטרף בפנימיות, אישית, לכל אחד מהשאר. השבט הבא שיש לו הכי הרבה תופעות כאלה הוא יששכר – תן לחכם ויחכם עוד – ובכל השאר כמעט אין, לא מצטרפים אחד לשני בצורה כזו יפהפיה. שוב, סימן שיש איזו סגולה פנימית ועצמית ביהודה, שגם מקיף את כולם וגם מתחבר לכל אחד באופן אישי, התכונה של המלך. הכל כאן מתגלה במספרים.

יהודה בסדר ימי החדש

עוד משהו: יהודה, הכללי, עולה ל. הרי "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה", יהודה מסמל את הירח הכללי של כל החדשים, כי עולה ל – מספר הימים של חדש מלא. איך אפשר לכוון שאותיות יהודה לפי החדש הן כל חדש (כסדר הוא הצירוף הראשון, "ישמחו השמים ותגל הארץ", של חדש ניסן)? לכל חדש יש גם את התכונה של תשרי וגם את התכונה של החגים.

צריכים לחלק כל חדש לפי אותיות יהודה – י-ה-ו-ד-ה. בחדש תשרי ה-י הוא יום כיפור ובחדש ניסן הוא ה"עשור", היום בו לקחו את קרבן פסח, "שבת הגדול" של יציאת מצרים. ב-י ניסן היתה גם ההסתלקות של מרים הנביאה. אחר כך סופרים עוד ה ימים ומגיעים לסיהרא באשלמותא – בכל חדש – והוא יום ראוי להיות חג, גם חג הפסח וגם חג הסוכות. אחר כך יש עוד ו ימים של החג – שביעי של פסח בניסן (והו"ר בתשרי). עד כאן ברור מאד, יש בכל חדש החל מחדש ניסן – י, ה ו-ו.

החידוש הוא ה-ד – מהם ד הימים האלה? הימים מ-כב בחדש ל-כה בחדש. מה קורה בימים האלה? [מוציאים את הכלים של החמץ...]. זה נכון, לוקח איזה ארבעה ימים אחרי החג לחזור לחול. למה צריכים 'נייחא' של ארבעה ימים? כמה פעמים רואים ש-4 ימים של נחיתה מחויה גבוהה. יש איסרו-חג, אבל בחו"ל הוא יו"ט אז צריכים עוד איסרו-חג, אם כבר 2 ימים – אז שיהיו 4 ימים... צריכים 4 ימים עד שנוחתים וממשיכים את האורות של החג מטה-מטה. הפסוק אומר "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה" – שכל דבר ה' חוזר בינו לבין עצמו ד"פ – ואז "ויאמר לאדם הן יראת הוי' היא חכמה וסור מרע בינה". אחרי שמגיעים לגילויים של סעודת משיח, כדי לתרגם אותם, צריכים ארבעה ימים. בסוף ה-ה היא גילוי – ה מוצאות הפה – של מה שהפנמת במשך ארבעה ימים. כמו שזה הסדר של תשרי וניסן, כך בחדש.

חלוקת החדשים ל"זה"

אמרנו שכל נשיא מסתיים במלים "זה קרבן". יש זה נשיאים. החדשים מתחלקים ל-ז שבהם נמצאים שלשת הרגלים – מראש חדש ניסן, ר"ה לרגלים, עד סוכות ב"חדש השביעי" – ו-ה שנשארים, שקט אחרי עוצמת החגים. חז"ל לא רוצים שנשקוט על השמרים, אז מכניסים בחמשת החדשים את חנוכה ופורים. בכל אופן, החלוקה של התורה היא זה – נבואת משה רבינו שנתנבא ב"זה הדבר אשר צוה הוי'". כל אחד מהנשיאים נגמר ב"זה קרבן", כל אחד כולל הכל, החל מיהודה שהוא עיקר הכולל, גם במקיף וגם בפנימי.

לראות את העתיד – לראות הכל כלול במלך

הווארט שבכל יום שאני אומר נשיא, חוץ מהתפלה ש"אם אני משבט...", הכל כלול בניסן – שבט יהודה. ידוע שהחוזה מלובלין ראה בימים האלה כל מה שעתיד להתרחש במשך כל השנה – כל יום כנגד חדש – וכך היה אומר בכל יום מה יקרה באותו חדש בשנה הבאה. רוח הקדש לדעת מה יקרה היא דווקא כאשר כוללים הכל בתוך יהודה, בתוך הנשיא האחד, המלך. אם אפשר לראות איך כלולים בתוך המלך – אפשר גם לראות את העתיד, כמו החוזה מלובלין.

זו הסגולה של הימים שלנו עכשיו, כשאומרים את הנשיאים וכולם בתוך הנשיא האחד. כמו שאמרנו, עיקר סוד הנשיא הוא לחבר יהודה ואפרים – חבור עץ יהודה ועץ אפרים להיות אחד בידך, "ודוד עבדי נשיא להם לעולם". דוד יוצא מה-ד של יהודה, האות הנוספת.

יהודה – רבם של בעלי התשובה

פעם למדנו בפרוטרוט על השבטים לפי המדרש – מה יש לכוון בכל יום – וכעת עשינו בעיקר רמזים, אבל הווארט לראות שהכל כלול ב"יהודה לקדשו". [מה זה נותן?] אתה מלמד? זה נותן הרבה שיעורים לילדים. [הגימטריאות נותנות הרבה, אבל מה נותן לחבר הכל למלך? אף אחד לא מורד במלכות...]. אף אחד לא מורד במלכות?! המלך הוא הכיף של העם, נותן הרבה כיף.

יהודה מצד אחד הוא לשון הודיה, הכנעה, "צדקה ממני", "חטאתי להוי'". אחד הפשוטים שזה אומר הוא ש"בעלי תשובה ישתלטו על המדינה" – יהודה הוא בעל התשובה בין השבטים, והוא בראש, הוא המלך, וכולם כלולים בו. כל אחד צריך להזדהות עם הבעל תשובה. מי הרבי של כל בעלי התשובה? רבי אלעזר בן דורדיא, שאין חוטא יותר ממנו, ובסוף יצתה נשמתו ב"אחד" ויצאה בת קול, "יש קונה עולמו בשעה אחת", "רבי אליעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא". הוא "רבי" בהיותו רבי של בעלי התשובה. דוד הוא רבי של בעלי תשובה, ועוד לפניו יהודה הוא רבי של בעלי תשובה.

הווארט הזה הוא כל הספרים של רבי צדוק, שמחבב את יהודה (שנופל בפגם הברית) יותר מיוסף הצדיק (שמתגבר ולא נופל). כל הספרים של ר' צדוק הם שמשיח פוסל את יוסף ומרומם את יהודה. אם כבר מדברים על הענין, הוא דומה למה שכותב בתורת שלום הרבי הרש"ב, בעל ההילולא של היום, שאחד שאין לו שום זיקה בכלל לפגם הברית לא יכול להיות חסיד – לא יכול ללמוד חסידות. הוא התכוון על פי פשט בדקות, אך כך כותב – שמי שאין לו שום ענין בפגם הברית לא שייך לחסידות. הוא גם כותב שהתיקון הכללי – תיקון הברית – הוא העמקה בתורת החסידות. הוא, הרבי הרש"ב, יותר מכולם, המעמיק העיקרי – מתקן הברית העיקרי, דווקא בחינת יהודה. יוסף הוא שומר הברית ויהודה הוא מי שמתקן את הברית אחרי הפגם, שיש תקוה, בא להורות תשובה ליחיד. באותה שיחה הוא מסביר שפגם הברית גרם להעלמות השלמות האישית-העצמיית שלו, וצריכים לקרוא לה שתתגלה מחדש. הכל כח מיוחד של הרבי רש"ב.

[זה סטטי, אחרי שעושים תשובה נגמר?] כתוב בפכ"ט בתניא שכל פעם צריכים לעלות למדרגה חדשה של תשובה. לכן לבעל תשובה אמתי יש לעתים קרובות שהכל שחור – נכנס איזה שחור, וצריך להבין שרוצים ממני תשובה יותר גבוהה ממה שהיה קודם, צריכים לדלג לדרגה יותר גבוהה. "ילכו מחיל אל חיל", לחיים לחיים.

[לפני חדש הרב אמר שזה חסרון לדעת את העתיד...] מה זה היה? יש גם חסרון לדעת את העבר... אצל החוזה מלובלין זה היה משהו אחר. הכל היה רק לדאוג שהמתנגדים לא יעשו מסיבה ביום פטירתו, שלא ישתו לחיים...

אמרנו שהיום הזה הוא גם הילולת הרבי הרש"ב וגם התחלת הנשיאות של הרבי הקודם – כפי שהרבי מדגיש. לכן צריכים לשיר ניגון של הרבי הקודם, הבינוני.

יששכר ואשר

יש ב-יב הימים האלה, של הנשיאים, שני יומי דפגרא בחב"ד – ב' ניסן, הילולת הרבי רש"ב, וי"א ניסן, יום הולדת של הרבי – יששכר ואשר. מענין ששניהם יום שני, מהתחלה או מהסוף (כמו אתב"ש, זה הב"ש של אתב"ש). אמרנו שאחרי יהודה, מי שהכי מצטרף עם כולם בחכמת המספר הוא דווקא יששכר. כשמחברים יששכר-אשר מקבלים 1331, קוביה (הכי מושלם בשלשה ממדים) של יא, היום של אשר, כמו שהרבי מדגיש שהוא ה"חד ולא בחושבן". יא פעמים יא פעמים יא שעולה משיח במספר קדמי.

עוד רמז של התכללות מיניה וביה של יהודה: יהודה בהכאת אותיות (שלא חייב להיות כפולת המלה, אין שום קשר, כמו שהוי' בהכאת אותיות עולה 1500) – י פעמים ה פעמים ו פעמים ד פעמים ה – עולה 6000, ר (שבמקום אחר כתוב שהיא אות המלך, ואכמ"ל) פעמים יהודה.

יש הרבה התכללות ביהודה שלנו, "היתה יהודה לקדשו".

אם שרנו ניגון של הרבי הרש"ב וניגון של הרבי הקודם צריך לסיים בניגון של הרבי – י"א ניסן.

ניגנו שאמיל.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.

[ב] שיחת ש"פ ויקרא תשנ"א.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com