חיפוש בתוכן האתר

הלכה בטעמה – הלכות שבת (10) - כ"ד חשון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

כ"ד חשון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

הלכה בטעמה – הלכות שבת (10)

סימן רמב (גדר מלאכת לש) וסימן רמג (טעמי איסור אמירה לנכרי)

[בין מנחה לערבית]

א. גדר מלאכת לש

מלאכת לישה – המלאכה העשירית

אתמול למדנו את הסוף של סימן רמב, שנוהגים ללוש כדי שיעור חלה כל אחד בביתו. מענין שלישה היא אחת מ-לט המלאכות של שבת – הלש. בכלל, אפשר בהפשטה ללמוד מכאן שכל המלאכות שאסורות בשבת נצרכות בשביל להכין את השבת, טל מלאכות לעשות הכנות לכבוד שבת קדש. ידוע ש-שבת עולה טל פעמים חי – "טל אורות טלך" – כל לט המלאכות שעשו בחול קמות לתחיה (חי) בשבת קדש.

בין לט המלאכות יש יא מלאכות שנקראות "סדורא דפת" – מהחורש והזורע עד האופה – יא מלאכות שכולן כדי להכין לחם. אם כן, רואים שראשית המלאכות הן כדי להכין לחם. בשביל מה צריכים לחם? לכבוד שבת. יש הרבה יהודים שאוכלים לחם רק בשבת, כך שכל ה"סדורא דפת" הוא בשביל שבת.

איפה נמצא שם הלש? מלאכה אחת לפני הסוף. המלאכה ה-יא היא האופה, לפניה יש את הלש. בדיוק מה שקורה, שהאשה הצדקת בבית לשה בידים ממש (לא במיקסר... כמו שאמרנו אתמול) מקיימת את המלאכה ה-י. אפשר לדרוש על הלש ש"העשירי יהיה קדש להוי'" – היא לשה, המלאכה העשירית, לכבוד שבת קדש. אחרי שהיא גומרת את עיקר היגיעה שלה, "הלש", היא שמה בתנור ועושה את המלאכה ה-יא – "האופה".

כוונות טל

אם כבר הגענו לענין הזה של לט מלאכות וה-יא הראשונות – מה החלוקה? צריכים להבין מבחינה מתמטית למה לט מלאכות שבת מתחלקות ל-יא ו-כח (יחי, פעמיים יד – שתי ידים). מה הענין בחכמת החשבון, במה שנקרא תורת המספרים, של החלוקה הזו של לט ל-יא ו-כח? צריך להיות משהו שקשור גם לשבת.

יש הרבה סודות של טל – "הוי' אחד", ג פעמים יג, אחד-אחד-אחד, אהבה-אהבה-אהבה, אהיה-חי. כתובים בקבלה שלשה יחודים של טל: "הוי' אחד" הוא טל של חכמה; אהיה חי הוא טל של בינה (שם הבינה הוא אהיה); טוב-טובה (אהוה-אהוי) הם ה-טל של הדעת (עטרא דחסדים ועטרא דגבורות של הדעת הם אהוה-אהוי, כנודע).

בכתבי האריז"ל כתוב שהכוונה העיקרית של טל היא יהו במילוי – יוד הא ואו (של שם מה), יוד הא שוה הוי' ו-ואו שוה אחד. זו הכוונה העיקרית כשאומרים "מוריד הטל". יש עוד כוונה, שבארבעת מילויי שם הוי' – עב סג מה בן – יש טל אותיות, י בכל אחד משלשת הראשונים ו-ט בשם בן. זו עוד כוונה חשובה מאד בכתבי האריז"ל.

ג"פ טל עולה 117, ההפרש בין רמח ל-שסה. בתנ"ך, במסורה, 117 הוא מספר פסוקי שיר השירים. אדמו"ר הזקן רצה – אם היה לו כח – לתקן שיאמרו שיר השירים במקום קבלת שבת. שיר השירים הוא שבת בעצם. בכל אופן, הכל מסביב ל-טל.

חלוקת לט ל-יא ו-כח (סדרות חיבוריות וחתך זהב)

שוב, יש המון כוונות סביב טל, אבל צריך להבין את החלוקה בחכמת המספרים דווקא ל-יא ו-כח. המספרים 11 ו28 קשורים לסדרה חיבורית (כמו סדרת האהבה) שמתחילה 1-5.  מהי סדרה חיבורית? מכל שני מספרים אפשר לעשות סדרה חיבורית – כל שני מספרים קודמים נותנים את המספר הבא. לא משנה מאילו שני מספרים תתחיל, מהר מאד הסדרה תשאף ותתקרב ליחס של חתך זהב. סדרה חיבורית היא סוד שכל מי שעוסק באסתטיקה, למשל בתכשיטים, מצוי בו. היחס של חתך זהב גם נמצא בהמון תופעות במעשה בראשית.אפשר לצור סדרה חבורית מכל שני מספרים, אבל הסדרה העקרית היא הסדרה שמתחילה 1-1.

כאן יש סדרה חבורית שמתחילה מ-1 ו-5. אם יש לי יא, כמה צריך להוסיף כדי להגיע ל-כח? 17. ל-טב צריך להוסיף טוב ואז מגיעים ל-יחי. כתוב שהיחס בין טב ל-טוב הוא ש-טב ברבוע כללי שוה טוב ברבוע פרטי. החבור של 11 ו-17 שנותן 28 הוא חוליה חשובה בסדרה שמתחילה 1-5. 1-5-6-11-17-28-45-73. הגענו עד חכמה, בחבור של כח ו-מה שלפניה – יוצא חדוש, שכח-מה היינו חלוקת חתך זהב של המלה חכמה. כך יוצא מהסדרה שמתחילה 1 ו-5, א ו-ה. בקיצור, על פי קבלה א היא שרש האורות ו-ה שרש הכלים. כשמחברים אותם מקבלים ו – אותיות הוא – ואחר כך 11, 17, 28, 45, 73 וכך הלאה עד אין סוף. הכל קשור לשבת כי שבת היא חכמה, מוחין דאבא.

[מה זה אומר?] חתך זהב הוא היחס שהכי מוצא חן בעין בצורה טבעית. בכל מעשה בראשית בתורה יש המון את היחס של חתך זהב. 1-5 עדיין לא חתך זהב, גם 5-6 לא, אבל 6-11, 11-17, 17-28 כבר מאד מתקרב. חתך זהב הוא מספר לא רציונאלי, לא יכול להיות יחס מדויק, אבל כל סדרה כזו שואפת מאד מהר לכך שהיחס בין שני מספרים רצופים קרוב מאד ליחס של חתך זהב – 1.618 (אלפא במתמטיקה). מציאת החן של חתך זהב היא מאד מובהקת, גם בתורה וגם באסטטיקה של כל העולם, בכל הבנינים שנבנים מהעת העתיקה ועד היום. עד כאן לגבי מלאכות שבת. הרמז הוא שכל המלאכות מתחלקות בחתך זהב – שכל המלאכות שעושים תצאנה הכי יפה שיש.

גדר מלאכת לש

הגענו לכל הכוונות הללו מכך שהאשה מכבדת את השבת בכך שהיא עושה מלאכה בערב שבת – אחת מ-לט מלאכות – מלאכת הלש, שהיא המלאכה העשירית, ה"קדש להוי'" מבין כל המלאכות. אחר כך ממילא היא עושה את המלאכה ה-יא כהמשך, מלאכת "האופה".

נבין עוד טפה את יחוד מלאכת הלש. אמרנו שכל המלאכות צריכות להיות לכבוד שבת, אבל יש משהו מיוחד במלאכת הלש שאשה עושה אותה לכבוד שבת, לכן נעיין בגדר מלאכת לש. במשנה ברורה במהדורת עוז והדר יש הקדמה, שיש בתוכה את לט המלאכות, וכוללת הגדרת מלאכת הלש:

ענין מלאכת לישה הוא לעשות מגופים נפרדים גוף אחד [גיבול].

לכאורה מלאכת הלש היא המלאכה הכי יהודית שיכולה להיות, כי כל השאיפה שלנו היא לאחד – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", ב-ז רקיעים וארץ ו-ד רוחות העולם. לקחת נפרדים ולעשות אחדות – מלאכה מאד מיוחדת. אך יש גם אחדות שלילית, איך קוראים לכך בפיזיקה? למי שמכיר, יש שני סוגי פצצה אטומית – פצצת ביקוע גרעיני ופצצת היתוך גרעיני. הפצצה שהוטלה על הירושימה בסוף מלחמת העולם – בשנת תש"ה, ההמשך שאנחנו לומדים בבוקר – היתה פצצת מימן, של היסוד הראשון. בטבלת היסודות פצצת מימן עובדת על ביקוע, לקחת משהו ולפרק אותו מהר, אבל בפצצת הליום, מהיסוד השני של טבלת היסודות, העיקרון הוא היתוך (פיוז'ן). היתוך הוא מלאכת הלש – הרבה חומר, הרבה חלקיקים, נעשים אחד, ומשתחררת אנרגיה אדירה תוך כדי החיבור. כל הקונץ הוא לדעת איך משתמשים באנרגיה – בשני הסוגים – בצורה טובה. אבל אם משתמשים בצורה לא טובה זו פצצה. יש שחרור אנרגיה של פירוק (ביקוע) ויש שחרור אנרגיה של חיבור (היתוך).

הנותן משקה לתוך דבר שהוא בר גיבול.

כנראה שמלאכת לש ברוחניות זה לקחת קצת משקה – מגבל את כל החלקים הנפרדים. מלאכת הלש מובחנת ממלאכת מעמר בכך שהלש הופך נפרדים לאחד אבל המעמר מחבר דברים אך לא הופך אותם לאחד – ההבדל בין התקשרות ודבקות שדברנו עליו הבוקר.

שרשי ורמזי לישה

לישה אותיות שילה – "עד כי יבא שילה ולא יקהת עמים", "יקהת עמים" היינו חבור וקבוץ של כל העמים יחד. משיח בא לעשות היתוך של כל העמים ואז יש שחרור אנרגיה – גילוי אלקות אין סופי. זו מלאכת הלש, המלאכה ה-י, "העשירי יהיה קדש להוי'".

לש לכאורה מאותו שער בעברית כמו ליש – אריה-ליש. כמה שמות יש לאריה? כתוב בחז"ל שיש לו שבעה שמות, ואחד מהם אריה-ליש. כפיר הוא אריה צעיר וליש הוא האריה הכי מבוגר וגדול. אריה הוא אחד מחיות המרכבה – "פני אריה אל הימין", בחינת חסד. הכח לאחד נפרדים שייך לחסד, כמו "'הנפש אשר עשו בחרן' – אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים", שניהם לשים. כשהאשה אופה חלות טוב לצייר אריה ליש.

כשהאשה עושה את החלות היא עושה שתי מלאכות – הלש והאופה (חז"ל אומרים ב-ה הידיעה). כמה שוים יחד? 432, תבל. איך קשור לשבת? המספר הזה הוא ממש עונג שבת. מה ר"ת ענג בקבלה? הסוד של "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן". עדן-נהר-גן עולה תבל. הממוצע שלהם הוא קדם – "גן בעדן מקדם". עדן-נהר-גן נמשך כאשר האשה אופה את החלות לכבוד שבת. עד כאן ווארט אחד.

ב. ארבעת טעמי איסור אמירה לנכרי

אמירה לנכרי שבות

נאמר עוד ווארט: התחלנו אתמול את הסימן הבא, רמג, הנושא של הסימן הוא אמירה לנכרי – האיסור לומר לגוי לנכרי לעשות משהו בשבת, הן לומר לו לפני שבת שיעשה בשבת והן לומר בשבת שיעשה אחרי שבת (כ"ש לומר בשבת שיעשה בשבת) – הכל אסור משום שבות. ערוך השלחן מסביר שיש בכלל שני סוגי שבות – שבות שאוסרת ליהודי לעשות מעשה ושבות שאוסרת אמירה לנכרי. אלה שני עמודי שבות שנלמדים משני פסוקים שונים – צריכים לקרוא בערוך השלחן (נעשה זאת בהמשך בע"ה).

התחלנו ללמוד אתמול איך אדמו"ר הזקן מגדיר את האיסור של אמירה לנכרי – הוא מגדיר שהאיסור הוא משום שליחות, חז"ל עשו את הגוי שליח לחומרא. מן התורה אין שליחות לגוי, אבל לענין שבת – ולבסוף אומר שכך לכל האיסורים שבתורה – חז"ל נתנו שליחות לגוי לחומרא. אחר כך הוא אומר – מביא מהרמב"ם – שהסיבה היא כדי שלא תהיה קדושת שבת קלה בעיניך. אם תזלזל בשבת ותאמר לגוי לעשות מלאכה בשבת ח"ו תבוא בעצמך לחלל שבת. כך אומר הרמב"ם.

טעמים לאיסור אמירה לנכרי

כאן, בעוז והדר, מסכם:

אסרו חכמים לומר לנכרי שיעשה עבורו מלאכה ונאמרו בזה שלשה טעמים [באדמו"ר הזקן ראינו שני טעמים, אדמו"ר הזקן לא חלק ביניהם אלא עשה אותם דבר אחד, ולבסוף הוא הביא גם אסמכתא. כאן הוא מביא שלשה טעמים חוץ מהאסמכתא של "יעשה מלאכה", אז בעצם יוצאים ארבעה טעמים.]:

א) הרמב"ם כתב כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהם ויבואו לעשות בעצמן [בלי להזכיר שליחות לחומרה].

ב) בראשונים מובא שהטעם לאסור בזה הוא משום שיש שליחות לגוי לחומרא דרבנן והמעשה שעשה הגוי נחשב כאילו ישראל עשהו [אדה"ז מביא טעם זה עם טעם הרמב"ם, שגזרו מטעמו, ולא מחלק.].

ג) [טעם שלא ראינו, אבל אדמו"ר הזקן מביא אותו בהמשך, בסימן שמו.] על פי מה שדרשו חז"ל לענין שבת בישעיהו "ממצוא חפצך ודבר דבר" [בו פתחנו את כל הלכות שבת בסימן רמב.] שלא ידבר דברים המביאים לידי המלאכות האסורות בשבת ובכלל זה שלא יאמר לנכרי לעשות מלאכה עבורו [חוץ מהאיסור לדבר דברי חולין, אסור לדבר שום דבר שיביא לעשות מלאכה בשבת, ובכלל זה אסור לומר לגוי. את הטעם הזה לא ראינו, וגם בשיחה הרבי לא מזכיר אותו.].

ובמכילתא מצינו שדרשו איסור זה מדברי תורה [שלשת הטעמים מדרבנן, הטעם השלישי חמור יותר כי הוא מדברי קבלה, אבל במכילתא דרשו מדברי תורה. אדה"ז אומר שהדרשה אסמכתא – מהרמב"ן ועוד – אך יש אומרים שהדרשה דאורייתא, כמו הסמ"ג.] מפסוק "כל מלאכה לא יעשה בהם", דרשו "לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה נכרי מלאכתך וכו' דברי רבי יאשיה, רבי יוחנן אומר מה אם שבת חמורה אינו מוזהר על מלאכת נכרי במלאכתך יום טוב הקל דין הוא שלא תהא מוזהר על מלאכת נכרי במלאכתך" [במכילתא זו מחלוקת בין ר' יאשיה ור' יוחנן.]. ונחלקו הראשונים בביאור מימרא זו, יש שכתוב שלדעת ר' יאשיה דרשה גמורה היא לאסור אמירה לנכרי אבל רוב הראשונים והנכרים הכריעו שאמירה לנכרי אינה אלא מדרבנן וכפשטות דברי חז"ל ודרשת המכילתא אינה אלא אסמכתא.

הלבוש נוטה לדעה שאיסור האמירה לנכרי מדאורייתא.

המבנה של ארבעת הטעמים

בכל אופן, יש דעה שהאיסור מדאורייתא, יש דעה שהאיסור מדברי קבלה, יש דעה שאסור משום שליחות לחומרה מדרבנן יש דעה שאסור משום כדי שלא נזלזל בשבת – גם דרבנן, כמובן. איך מסתדרים ארבעת הדברים האלה? מה ההגיון שלהם?

מהי שליחות לחומרא? אתה מחשיב את הגוי לחומרה כיהודי. דורשים שליחות מ"גם אתם", "לרבות שלוחכם", ודורשים "מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית" וממעטים את הגוי, אבל מרבים אותו לחומרה מדרבנן. אתמול הסברנו שכל מה שמעלים אותו הוא כדי להבדל ממנו, שלא נזדקק לו בשבת. אם כן, יש טעם לאסור כי הגוי הוא כמו ישראל ויש טעם שפשוט לא לזלזל בשבת.

איך שב'עז והדר' סדרו כאן – הגיון שלהם בראש – הוא מלמטה למעלה. קודם אמרו את טעם הרמב"ם, אחר כך טעם שליחות, אחר כך דברי קבלה ולבסוף אמרו שיש מכילתא ממנה משמע שהאיסור דאורייתא. נסביר את ההקבלה הפנימית: דעת הרמב"ם, שאמירה לגוי היא זלזול בשבת, שייכת ל-ה תתאה – זלזול במצות ה' פוגם במלכות, בכבוד; הדעה של שליחות שייכת לז"א – שנקרא "ישראל" – כאשר אתה מחשיב את הגוי כיהודי ומעלה אותו ל-ו של שם הוי'; דברי קבלה הם באמא, ה עילאה, בסוד "אל תטוש תורת אמך"; המכילתא היא כבר "שמע בני מוסר אביך" – שרש לאיסור בתורה, בחכמה, אבא, י שבשם.

אם כן, יש פה י-ה-ו-ה של איסור אמירה לגוי – "אמירה לגוי שבות":

  י        לימוד מהתורה – "לא יעשה בהם"

  ה       דברי קבלה – "ודבר דבר"

  ו        דברי סופרים – שליחות לגוי לחומרא

  ה       דברי סופרים – זהירות מזלזול בשבת

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com