חיפוש בתוכן האתר

הלכה בטעמה – הלכות שבת (9) - כ"ג חשון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

כ"ג חשון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

הלכה בטעמה – הלכות שבת (9)

סיום סימן רמ"ב ותחלת סימן רמ"ג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[בין מנחה לערבית]

א. סמיכות הסימנים – שבת מבדילה בין ישראל לעמים

השתדלות ללוש חלות לשבת

היום נסיים את סימן רמ"ב ונתחיל בע"ה את סימן רמ"ג. בשו"ע יש בסימן רמ"ב סעיף אחד – מחבר והרמ"א. הרמ"א אומר שנוהגים ללוש שיעור חלה, ואחר כך אומר שנוהגים לאכול מולייתא, זכר למן שהיה מכוסה למעלה ולמטה, ומסיים הרמ"א ש"לא ראיתי לחוש לזה". אדמו"ר הזקן לא מביא את המנהג השני, זכר למן, כנראה מכיון שהרמ"א אומר שלא צריך לחוש לו הוא לא מזכיר אותו בכלל. תיכף יביא השו"ע דברים שהם זכר למן, אבל בסימן רמ"ב הוא לא כותב את הזכר למן. הוא כן כותב את המנהג שעליו אין עוררים – ללוש כדי שתהיה חלה. זהו הסוף של סימן רמ"ב באדמו"ר הזקן, נקרא בפנים את הלכה יב:

נוהגין ללוש כדי שיעור חלה כל אחד בביתו [לא רק לקנות, אלא לעשות בבית.] לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת ולא ליקח לחם מן השוק [אפילו פת ישראל] כמו בשאר ימים ודבר זה מכבוד שבת ויו"ט ואין לשנות המנהג [מעתיק מלשון הרמ"א, ומוסיף להדגיש שהחובה ללוש היא בגדר מנהג, אך שיטת הרמ"א בכלל היא שמנהגים הם חשובים מאד.].

יש לעשות השתדלות לעשות חלות – זו מצוה שנתנה לאשה, ובכך היא מתקנת את החטא הקדמון ש"קלקלה חלתו של עולם". יש פה – וכך גם ברמ"א – דיוק, שלא מספיק רק לומר שתעשו חלות בבית, אלא יש דגש על המלה ללוש. שעיקר ה"לכבוד שבת קדש" הוא פעולת הלישה. ידוע שהיום אפשר ללוש עם מכונה, עם מיקסר, אבל נשים צדקניות מהדרות ללוש בידים.

יג סעיפים בסימן רמ"ב בשו"ע אדה"ז

אחר כך הוא מוסיף עוד הלכה, יג, הכל בסוגריים, ומקורו במגן אברהם. יש כאן שתי תמיהות – למה בסוגריים, ולמה צריך להיות בסעיף-קטן בפני עצמו, לכאורה המשך אותה הלכה:

(ובמקומות שאוכלים פת של נכרים כל ימות החול טוב ליזהר שלא לאכול בשבת ויו"ט כי אם מלחמים הכשרים שנילושו בביתו שזהו כבוד שבת ויו"ט) (עיין באור זרוע וצ"ע עיין דרכי משה סימן (תר"ב) [תר"ג]).

קודם כל, רואים שאדמו"ר הזקן רוצה יג סעיפים בסימן רמ"ב. בשו"ע יש כאן סעיף אחד ואצל אדמור הזקן אחד סעיפים. האריז"ל אומר ששבת היא יום השביעי, שהוא האמצע של יג – ששה ימי חול מכל צד, שמתברכים מהשבת, ושבת באמצע, בסוד האות ו במילוי, ואו (א בין ו ל-ו, כך דווקא במילוי מה – במילוי בן אין א בפנים, קצת מזכיר את דברי הרבי שצריך להוסיף א כדי להפוך גולה לגאולה).

בדרך כלל בדברים שמובאים בסוגריים יש איזה חידוש של אדמו"ר הזקן עצמו, ולכן בסוגריים. שוב, הוא גם מתחיל כאן הלכה בפני עצמה וגם שם בסוגריים. לא עיינתי, אך בהערה כאן מפנה לעיין בא"ז ובדרכי משה. בכל אופן, הסיום כאן – "הכל הולך אחר החיתום" – חיתום הסימן של כבוד שבת, שהוא משהו כללי, הוא שצריך להזהר לא לאכול פת נכרי אפילו למי שלא נזהר כל השבוע. אם מאד קשה להשיג פת ישראל כתוב בשו"ע שמותר בדיעבד לאכול פת נכרי כל השבוע, אך בשבת יש להזהר לא לאכול פת נכרי, רק פת שנילוש בביתו.

סמיכות הסימנים – הבדלה בין ישראל לעמים בשבת

יש כאן משהו יפה. בתורה יש מחלוקת עד כמה דורשים סמוכים – "סמוכים לעד" – וכל שכן שקשה לדרוש סמוכים בשאר ספרים, אבל כאן יש הגיון פנימי בסמיכות בין סוף הסימן הזה לתחלת הסימן הבא. כבר נאמר את הווארט: כל הענין של שבת הוא להבדל מגוים. שבת נתנה לעם ישראל, "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה" ואני נותן אותה לכם. בשבת צריכים להיות יהודים על טהרתם (כמו שהרבי אמר "שמחה בטהרתה" – אידישקייט בטהרתה).

כך, כאן בסימן רמ"ב הוא אומר שאפילו שכל השבוע אתה הולך למאפיה של נכרים – בשבת תכין בעצמך בבית. ובסימן הבא – "דין המשכיר שדה ומרחץ לנכרי". מכאן ואילך השו"ע עוסק באמירה לגוי האסורה בשבת – אסור לך לומר לגוי לעשות משהו בשבת. חז"ל מאד החמירו והקפידו בענין, אף שזהו איסור דרבנן עשו אותו כדאורייתא כדלקמן.

ב. שליחות בישראל ותקנת דין שליחות לגוי בשבת

נטית היהודים להשתמש בעבודת הגוים

נתחיל לקרוא בסימן רמג:

אסרו חכמים לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת בין בחנם בין בשכר ואע"פ שאומר לו מקודם השבת שיעשה בשבת ואע"פ שאינו צריך לאותה מלאכה עד לאחר השבת [הרבה ריבויים – בין בחנם בין בשכר, ואף שאומר לו קודם, ואף שנהנה רק אחר כך. למה?] שכשהנכרי עושה בשבת הוא עושה בשליחות הישראל

[ליהודים יש נטיה, כל השבוע, וצריך להתבונן אם זה רע גמור או קליפת נגה או אפילו לא נגה – שאוהבים לומר לגויים לעשות דברים. יש ליהודי נטיה למלוך, "כל ישראל מלכים" ו"בני מלכים". הוא מרגיש שיש פה גוים, והכי טוב שהגוים יהיו עבדים, והגם שכרגע הם לא עבדים ממש – צריך להשתמש בהם. בשביל מה ה' ברא את הגוים? כדי לשמש אותנו. זו נטיה בתוך הפסיכולוגיה של היהודי.

מצד אחד בגלות אנחנו משועבדים – הם האדון ואנחנו העבדים, אף על פי כן ישראל נשאר מלך. בסדר, המלך בגלות, אבל יש לו נטיה להשתמש בגוי. כמה שהגוים משעבדים אותנו, ויש מלך גוי עלינו, אבל סתם גוים – כל הגוים – פחותים לגבי כל יהודי, ולכן מאד קל להשתמש בגוים.

תקנת שליחות לגוי בשבת

מה חז"ל עשו כדי לאסור את השימוש בגוי בשבת? שיהיה בשבת דין שליחות לגוי – שליחות מדרבנן, אך מחמירים בה כמו בדאורייתא. יש פה נגיעה בדין שליחות.] ואע"פ שאין אומרים שלוחו של אדם כמותו מן התורה אלא בישראל הנעשה שליח לישראל [אסור לומר לגוי לעשות כי הוא שליח שלך ואתה עשית. אין בעיה שהגוי יעשה מלאכה בשבת, הוא לא מוזהר, ואדרבא – "יום ולילה לא ישבותו". מה הבעיה? כאילו אתה עשית, ולשם כך צריך 'לזכות' אותו ולתת לו דין של "שלוחו של אדם כמותו".]

שנאמר בתרומה [ממנה לומדים דין שליחות.] כן תרימו גם אתם תרומת ה' ודרשו חכמים [דרשה גמורה, מדאורייתא.] גם לרבות שלוחכם [מאד חשוב שאת עיקר דין שליחות לומדים ממלה קטנה של שתי אותיות, "גם".] מכאן ששלוחו של אדם כמותו [בקונטרס אחרון במקום אחר בשו"ע אדמו"ר הזקן מוסיף את המלה "ממש" – "שלוחו של אדם כמותו ממש" – המדרגה הכי עצמית בשליחות (יש ריבוי מדרגות).] ומה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית אבל הנכרי אינו בתורת שליחות מן התורה מכל מקום מדברי סופרים יש שליחות לנכרי לחומרא [משום חומרת שבת חז"ל תקנו שתהיה שליחות לגוי, מכאן יוצאים כל הסימנים האלה.]

"גם אתם" – רמז תוספת השליח על המשלח

יש פה פנינה, שמן הסתם כתובה בשיעורים על שליחות. שליח הוא "גם" ומשלח הוא "אתם" – שתי מילים פשוטות, "גם אתם". אתם אותיות אמת, אהיה ברבוע, 21 ברבוע. מה קורה כשאני מוסיף את השליח, מוסיף גם ל-אתם? 484, 22 ברבוע. השליח הוא יד של המשלח, הוא מוסיף לו, מבחינה מתמטית, מה השליח מוסיף למשלח? רבוע הוא התכללות, השליח מעלה את השלמות של המשלח באחד – מ-212 ל-222.

"על פי שני עדים יקום דבר" כדי להשתכנע צריך לראות את התופעה במקום נוסף ואכן רואים את התופעה גם בראשי תיבות של "גם אתם". מה המקום הראשון שיכולה להיות תופעה של העלאה השלמות באחד? בעליה מ-12 ל-22. 12 שוה א, וכמה צריך להוסיף? ג – "גם אתם". ה"אתם" הוא המקור, המשלח, וה"גם" הוא התוספת, השליח, שמעלה את השלמות באחד. המשלח בשלמותו הוא "אתם", 21 ברבוע, כמו כל האותיות מ-א עד ש, אבל עדיין חסרה האות ה-22, צריך להוסיף לו "גם" שמעלה אותו להיות 22 ברבוע.

שליחות אליעזר עבד אברהם

אם כן, מצד אחד – וכך בעומק סוגית השליחות – "מצוה בו יותר מבשלוחו", אך מצד שני יש בהחלט איזה חידוש או תוספת שהשליח מוסיף למשלח. מה הוא מוסיף? הענין שייך גם לשליחות הראשונה בתורה, אליעזר עבד אברהם, שקראנו עליה בפרשת השבוע. למה אברהם אבינו שלח את אליעזר לעשות את השידוך? שילך בעצמו!

הרעיון שאברהם אבינו ילך בעצמו לא נשמע הגיוני בכלל. כל דבר שלומדים בתורה כתוב שצריך לצייר אותו, לעשות ממנו סרט בראש. האם יש תסריט, תיאורטי, שבמקום לשלוח את אליעזר כשליח אברהם אבינו ילך בעצמו? לשלוח את את יצחק אבינו לחו"ל אסור, הוא עולה תמימה, אבל אברהם כבר היה בחוץ לארץ ובא מחוץ לארץ. עד כה אברהם אבינו עשה דברים בעצמו – כשארבעת המלכים שבו את לוט אברהם לקח את אליעזר, אבל חגר מותניו והלך לעצמו. האם יש כזה תסריט שאברהם אבינו ילך בעצמו? מי רוצה להסביר למה לא שייך שאברהם ילך בעצמו, וממילא מה אליעזר מוסיף כאן? גם אם אברהם אבינו ילך זו תהיה שליחות, שהרי השידוך הוא של יצחק, אבל לא כתוב כאן בכלל מה יצחק עשה.

אם כבר העלו את השאלה מה יצחק עשה נאמר עוד פליאה – כשאליעזר הביא את רבקה בסוף כתוב "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב והנה גמלים באים", העבד מספר ליצחק מה הוא עשה, יצחק לקח את רבקה והביא אותה האהלה שרה אמו ויאהבה וינחם אחרי שרה אמו. עשו שידוך, ככה עושים חתונה?! איפה אבא שלו היה? הוא הזמין את אבא שלו? הוא עשה סעודה? אצל לבן כתוב שעשו חתונה, עם כל השבע ברכות – לומדים דין שבע ברכות מלבן – מזמינים את כל המשפחה וכו', עשו בצורה יפה, ככה מנהג חרן. הזמינו את כל המשפחה, שלחו הזמנות, הכל בסדר. אבל מנהג ארץ ישראל הוא משונה מאד – לא עשו חתונה, לא שום דבר, הוא לוקח אותו לאהל והנה היא שרה אמו, כל הנשים של שרה חוזרים, ולא כתוב בכלל שאברהם נמצא בשטח. כל השליחות היא של אברהם, וכשהוא מתחתן איתה אברהם לא נמצא, ואין סעודה ואין כלום – הכל בצניעות.

נחזור לשאלה הראשונה – למה אברהם לא הולך בעצמו? הרי "מצוה בו יותר מבשלוחו". [אולי יותר ישכנע את הצד השני, יותר מכובד.] נכון, יש משהו יותר מכובד בשליחת שליח. אברהם יבוא בעצמו עם שטר, שהוא נותן את כל רכושו ליצחק? לא מתאים. הוא שולח את עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו – עצם העובדה שיש לו כזה עבד, כנראה עם הדרת פנים, שיכול לעמוד באויר על העין, בקפיצת הדרך וכו', היא מרשימה. אם אברהם היה הולך בעצמו, האם היה עושה את הניחוש שאליעזר עשה? כנראה שלא, יש שאלה אפילו אם הניחוש מותר. הניחוש היה לבדוק אם יש נערה שמתאימה לבית אברהם, עם כל החסד שלו – חסיד יכול לעשות כזה ניחוש, לא הרבי. יש הרבה סיבות לשלוח את אליעזר.

בנוסף, בבעל הטורים על "ואברהם זקן בא בימים וגו'" הפסוק שפותח את סיפור השליחות – הוא אומר ש"זקן בא בימים" וכבר קשה לו ללכת, וממילא מתורץ למה לא הלך בעצמו. כל זמן שאברהם היה באיתנו, כמו מלחמת המלכים, הלך בעצמו. אך כשהגיע לגיל מאה וארבעים כבר היה קשה לו ללכת לכן שלח את אליעזר. בעל הטורים לא אמר זאת כדי לתרץ את הקושיא, אך יוצא כך ממילא.

[ומה עם השאלה השניה?] לגבי החתונה – חוץ מהחילוק של מנהג ארץ ישראל ומנהג חרן, יצחק הרי הביא את קטורה לאברהם, כנראה כל אחד היה עסוק בחתונה של עצמו.

דין שליחות לחומרא – קירוב לצורך הבדלה

אמרנו שיש הרבה רמזים יפים במקור, בתורה, על הלימוד של דין שליחות מדאורייתא – "גם אתם". אבל חז"ל עשו לגוי דין שליח לחומרא. כל המטרה הפנימית של ההלכה כאן היא הבדלה – שבת היא שיא ההבדלה בין יהודים לגוים, הפלא שכדי להבדיל אתה צריך לעשות את הגוי מעין יהודי על פי הלכה, לתת לו מעין דין יהודי, שיוכל להיות שליח. על ידי שאתה מעלה את הגוי, מדרבנן, להיות כיהודי – אתה מפריד אותו מישראל. על דרך שכתוב בחז"ל על אסתר והמן, שכדי להפיל אותו צריך להעלות אותו.

אפשר לומר שהיהודים מחשיבים את הגוים כל השבוע – עובדים איתם, עושים אתם עסקים, קונים מהם את הלחם וכל מה שמותר (גם בדיעבד), מחשיבים אותם – לכן חז"ל אומרים שאם אתה מחשיב אותו ממילא הוא ייחשב בשבת כשליח שלך ואסור לך לומר לו וכו'.

איסור אמירה לנכרי בכל איסורים שבתורה

ויש רמז לאיסור זה בשבת ויו"ט מן התורה שנאמר ביו"ט כל מלאכה לא יעשה בהם ["יעשה" לשון נפעל.] משמע אפילו ע"י אחרים שאין מצווים על השביתה [כי אם מדובר רק במצווים, היה צריך לומר להם ישירות לא לעשות.] ביו"ט [הפסוק נאמר בפסח] וקל וחומר לשבת ומכל מקום אין זו אלא אסמכתא בעלמא [כי אם היה דאורייתא היה סותר את הדרוש של "גם אתם", "מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית".]

ועיקר האיסור אמירה לנכרי בין בשבת בין ביו"ט אינו אלא מדבריהם כדי [לפי מה שאמרנו עד כה, ה"כדי" הוא להבדיל בין ישראל לגוי, אך אדמו"ר הזקן לא אומר ככה, אלא:] שלא תהא שבת קלה בעיני העם ויבאו לעשות בעצמן [צריך לומר שהא בהא תליא. אם אפשר לומר לגוי תמיד תהיה דרך לעשות הכל בשבת – השבת תהיה קלה – ולבסוף גם אתה בעצמך תעשה. כלומר, אם נתיר לומר לגוי כי אין לו שליחות, אתה בעצמך גם תעשה. לכן צריך לתת לו דין שליחות, כאילו הוא יהודי, ואסור לומר לו – כך גם אתה לא תעשה – וממילא אתה לא תאמר לו שום דבר וגם לא תסתכל עליו. יהודי שלא יכול להשתמש בגוי אין לו שום עסק איתו.]

וכן ביו"ט ואפילו בחולו של מועד וכן בשאר כל איסורין שבתורה כמו שיתבארו במקומן [את עיקר הדין לומדים לגבי שבת ויום טוב, אבל איסור אמירה לגוי – שחז"ל עשו אותו שליח – הוא גם בחוה"מ וגם בכל האיסורים שבתורה. ].

בעצם, כאן בסוף, הוא עשה לנו איזה י-ה-ו-ה של איסור אמירה לגוי – שבת, יום טוב, חול המועד, כל האיסורים שבתורה:

י        שבת – מוחין דאבא, חכמה

ה       יום טוב – מוחין דאמא, בינה

ו        כתוב בפירוש שחול המועד הוא ו"ק

ה       כל איסורים שבתורה הם מלכות.

יש כאן י-ה-ו-ה, ובכל המדרגות האלה אמירה לגוי אסורה.

שבת בזמן וארץ ישראל במקום – הקפדה על עבודה עברית

מה יוצא? שאם אתה יכול לומר לגוי לעשות משהו בשבת אתה מקל בשבת ואתה עצמך עלול לבוא לחלל שבת. אבל אם רוצים להפריד את הגוי – כמו שאמרנו – יש כאן הרבה פרטים מענינים, צריך לתת לו דין שליחות וממילא לא תוכל לומר לו לעשות מלאכה– כך מפרידים את הגוי מהיהודי. בלשון ספר יצירה, שבת בשנה (בזמן) היא כמו ארץ ישראל בעולם (מקום). יש חבור בין סוף הסימן הקודם לתחלת הסימן הבא אצל אדמו"ר הזקן (בשו"ע אין את ההקדמה הזו, אלא רק שאסור להשכיר לגוי מרחץ שיעבוד גם בשבת), שממנו יוצא שיסוד השבת הוא להבדל מגוים – בסוף סימן רמ"ב כתוב לא לקנות מהם לחם לכבוד שבת ומיד אחר כך, בתחילת סימן רמ"ג, כתוב שאסור להם לומר לעשות עבורך מלאכה בשבת.

המקביל במקום הוא ארץ ישראל – איך אומרים הבדלה בין יהודי לגוי בהקשר של ארץ ישראל? אומרים עבודה עברית, ואומרים שבארץ ישראל צריכה להיות מנטליות של "הן עם לבדד ישכון". כמו בשבת, שהיא בממד הזמן, מנטליות של "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב". הבדלה היא נקודה משותפת בין יום שבת קדש לארץ הקדש. לכן, כמו שכבר אמרנו – כמדומני – עיקר הבעיה של שמירת תורה ומצוות בארץ ישראל קשור לשבת. גם קשור, אפילו כפשוטו, לגוים בשבת – כמו באל-על או כל החברות הגדולות, חברת החשמל. יצר הרע של שבת-גוי הוא יצר הרע מאד גדול של יהודי – שיהיה לו שבת-גוי.

יוצאים מן הכלל בהם זקוקים לגוי

נסתכל בפסקי אדה"ז בסוף השו"ע – ממש בסוף, תתקט – שמאד יזהרו שמשקיעת החמה והלאה לא לעשות שום דבר בשבת. עיקר הבעיה הוא באשה שלא הספיקה להדליק נרות לפני השקיעה. על כך כותב בסוף:

ואם יהיה איזה אונס ח"ו שלא תוכל למהר להדליק עד שקיעת החמה אזי תצוה לנכרי להדליק נרות של שבת [כאן מצוה שיהיה שבת-גוי – "והיא תברך עליהם הברכה, וה' יסלח לה ותבוא עליה ברכת טוב [על כך שלא הדליקה בעצמה, כי הרי מבחינת האשה לא יתכן שלא תדליק נרות שבת – או על ידי גוי או היא בעצמה, אחד מהשנים. לכן לאחר שקיעה מוטב שתאמר לגוי שידליק מאשר שתדליק בעצמה. "וה' יסלח לה" – על שני דברים, שלא הדליקה בזמן ושאמרה לגוי – "ותבוא עליה ברכת טוב] ותקבל שכר על הפרישה מה' הטוב [על שלא הדליקה בעצמה].

זו תשובה של אדמו"ר הזקן. אם כן, לפעמים כן צריכים את הגוי בשטח – אין כלל שאין בו יוצא מהכלל.

היוצא מהכלל שלנו היה מכירת חמץ כאן בארץ ישראל. שנה אחת רצינו שלא ימכרו. הבעיה במכירת חמץ שצריך שתהיה לגוי רשות להכנס לבית שלך, והרי ה' ציוה "לא תחנם" – איך אפשר לתת רשות לגוי להכנס לבית שלך?! לכן חשבנו שצריך לבער את כל החמץ, לא למכור חמץ. רק שנה אחת הצלחנו, אחר כך נשברנו – בצדק, כנראה לפעמים צריך גוי בשביל משהו.

שבת – חיי נשמה; גוי – סוד הגויה

גוי הוא גוף, המלה גוי היא מלשון גויה, גוף, והענין של שבת הוא נשמה, בשבת הנשמה מאירה. אפילו כשממש רוצים להפשיט, להגביה, עדיין עבודת החול היא חיי הגשם, חיי הגוף, לעבוד את ה' עם הגוף, וממילא יש בה גם גויים. לפעמים כתוב שאנחנו "גוי אחד בארץ". אבל הענין של שבת הוא נשמה, חיי נשמה, לכן כתוב שבקושי התירו לדבר בשבת אפילו בדברי תורה, שהרי "עקימת שפתיו הוי מעשה" – גוף.

שבת היא נשמה, וגם ארץ ישראל היא נשמה, אף על פי כן כתוב שבארץ ישראל צריך "לעבדה ולשמרה" כמו בגן עדן מקדם. המרגלים לא רצו להכנס לארץ כי פחדו מעשיה גשמית. בארץ ישראל צריכים עבודה חדשה, לא כמו במדבר, אבל כל הענין שיהודים יעבדו. בסוף, כשיבוא משיח, וכל הגוים יהיו גרי תושב – אז "ועמדו זרים ורעו צאנכם". צריך להבין טוב ש"ועמדו זרים" היינו גרי תושב – גרים שעברו גיור בפני בית דין, קבלו על עצמם ז מצוות, ולכן הם יכולים לגור בארץ וכתוב בהם "וחי עמך" (לא "וחי אחיך עמך", אבל כן "וחי עמך", מצוה לפרנס אותו).

[סגולה לזה היא הידור באיסור אמירה לגוי בשבת?] כמובן, גם כאן – בכל מקום – יש הרבה גוים של שבת, ומה שמבקשים מהם לעשות שאלה מאד גדולה אם מותר, כלומר – ברוב המקרים הוא לא-מותר.



[א] נרשם (מהקלטה) על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com