חיפוש בתוכן האתר

ספר המאמרים תש"ה (18) - כ"ג חשון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

כ"ג חשון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

ספר המאמרים תש"ה (18)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

א. "רצוא ושוב" באור ביחס למקורו

"רצוא ושוב" באור – ביחס לכלים וביחס למקור

ולהבין כל זה יש להקדים תחלה מה שנתבאר לעיל דעיקר ענין הרצוא ושוב הוא בהאור, ועם היות אשר בהשקפה ראשונה הנה הרצוא ושוב דאור דהרצוא הוא המשכה והשוב הוא עליה ["מטי ולא מטי", הוא הסביר על הפסוק "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב", שה"רצוא"-ה"מטי" של ה"צדיק" הוא המשכה ל"שם הוי'", על ה"שם הוי'" כתוב "ירוץ צדיק", וה"שוב" הוא למעלה, ה"לא מטי" שלו.]

היפך ממה שהוא בכלים דספירות העליונות ובנשמות [בהמשך ידבר על שלשה סוגי "רצוא" – של נשמות, כלים ואורות, הכל באותו כיוון. במאמר הקודם למדנו שלעתים מחלק בין עולמות לנשמות, אבל אחר כך כולל את העולמות בנשמות – שהנשמות לוקחות אתן את כל העולמות, כל ההיכלות והמלאכים וכו'. לכן בכללות יש שלש מדרגות – נשמות-כלים-אורות. היות שאנחנו רוצים לומר שעיקר תנועת האורות היא כלפי המקור, שהכל באותה מדרגה של תנועה כלפי המקור, לכן מדלג כאן על המדרגה של "מטי ולא מטי".] שהרצוא הוא עליה והשוב הוא המשכה [בעוד אצל האור התהליך הפוך – הוא רץ למטה, לכלים, ושב למעלה, "ונשגב",]

הנה זו רק ביחס האור אל הכלים אבל בהאור עצמו לגבי למעלה [לגבי המקור שלו,] הנה סדר הרצוא ושוב הוא כסדרן של הכלים דספירות [הכוונה לכלים של הספירות העליונות באצילות. אך גם יכול להיות הספירות של העולמות התחתונים, שהן פנימיות הכלים, שעדיין למעלה מהנשמות – פנימיות הכלים בבי"ע היא מה-ל כלים דמלכות דאצילות, שהיא אלקות ממש. הסדר שמצד האור כלפי המקור הוא כמו הסדר של הכלים והנשמות ביחס לאור.] והסדר דנשמות,

עיקר תוקף ה"רצוא" במלכות

[אחר כך הוסבר עוד דבר במאמר:] ועיקר תוקף הרצוא הנה למעלה הוא בספירת המלכות ולמטה בנשמות שמתלבשות בגופים דוקא [שהרי גם הנשמות למעלה, לפני שירדו, הן ב"רצוא ושוב". אבל עיקר ה"רצוא ושוב" הוא למטה, כמו בעל תשובה. בעל תשובה הוא מי שהכי רוצה להשתחרר מהאחיזה של הלעומת-זה, ממה שמונע ממנו את ההתקשרות לה'. כך במלכות שיורדת להחיות בי"ע או בנשמות בגופים, כמו שכתוב בתניא שהגוף מגביל, כמו בית סהר, לכן הנשמה רצה לחזור לשרשה.],

דשניהם ספירת המלכות ונשמות ישראל כמו שהם למטה נקראים צמאה [בצמאון אדיר לחזור לשרש, לכן בהם עיקר ה"רצוא".] וכתיב הצמאה [עם ה.] דהצמאון שבספירת המלכות הנה עיקרה בה"ס האחרונות, וזהו ה' צמאה דבה' בראם, דבור העליון דבעשרה מאמרות נברא העולם הוא צמאון הרצוא [ומכיון ש-ה זו יורדת לבי"ע בה עיקר הצמאון.],

טעם ה"רצוא" של האור – האור רק זיו והתפשטות והמקור מובדל מהגילוי

וטעם וסבת הדבר מה שהרצוא הוא באור הוא לפי דכללות ענין אור, הן בכחות הנפש כמו אור הראיה, והן בעולם כמו אור השמש [כמו תמיד, יש משל אחד מהנפש ואחד מהבריאה – כפי שדברנו הרבה פעמים, במיוחד אצל רבי הלל – יש משל פסיכולוגי ומשל מדעי. המשל הפסיכולוגי גם מדעי, קשור לפיזיולוגיה של העין, אבל הוא בנוי על הנחה שיוצא אור מהעין – דבר שהיום לא בדיוק מבינים מדעית.] וכן הוא בהאור שלמעלה הנה בכולם ענין האור הוא רק זיו המתפשט בלבד [כיון שהוא רק זיו והארה שואף לחזור למקור.

לא די באמירה שהוא רק זיו והארה, צריך להוסיף משהו, אבל קודם כל צריך לדעת שהוא רק זיו והארה. אם הוא היה עצמי הוא לא היה ב"רצוא".] שהמקור מובדל בערך מהגילוי, דהגילוי הוא אור והמקור הוא מאור [פער מהותי, באין ערוך לגמרי.], וזה עצמו נרגש בהאור [כי אם לא היה מורגש באור לא היה "רצוא". אבל ההרגשה באור שהוא בא מהמקור – האור היה כלול במאור וכעת יצא, נוסף לכך שהאור הוא סה"כ הארה בעלמא – שתי הסיבות הללו ביחד מעוררות באור "רצוא" לחזור למקורו.] אופן ריחוקו [כמו שהסברנו, עיקר הרחוק במלכות ובנשמות למטה, כנסת ישראל נשמות בגופים, לכן בהם עיקר ה"רצוא".] וגורם צמאון העליה וההתכללות [שרוצה לעלות ורוצה להתכלל. ראינו שלפעמים במאמר אומר בטול והתכללות וכאן עליה והתכללות – קודם בטול, או תכלית העליה, ואז התכללות.],

נשיאת הפכים באור

והיינו דאז [כשהוא מרגיש את הריחוק שלו,] נתעורר בהאור מהות הרגש הביטול כמו בעת שהיה כלול במקורו במאור להיות אין ואפס, ועם היות דאור הוא הארה לבד אבל להיותו דבוק בהמאור הוא מעין המאור [ניצוץ הוא נפרד, ואילו אור – אף שהוא אין – מחובר למאור. האור מעין המאור ודבוק במאור, והחבור למאור גורם לו להרגיש כמה הוא אין ביחס למאור. יש כאן נשיאת הפכים – האור הוא מעין המאור, בהזדהות עם המאור, ויחד עם זה מרגיש כמה הוא אין, האין של המאור, כי האור כלול במאור.] ולכן הנה האור תמיד הוא ברצוא [הסברנו במאמר הקודם שההבדל בין מה שה"רצוא" שלו למעלה למה שה"רצוא" שלו למטה הוא ההבדל בין פנימיות האור לחיצוניות האור. חיצוניות האור היא בטבע של דכורא, וזכר רץ ממעלה למטה, ופנימיות האור היא נקבית, לכן ה"רצוא" של פנימיות האור הוא למאור.]

ומובן דהרצוא שבאור הוא למעלה במדריגה מהרצוא דכלים [בכך הפסקנו את המאמר הקודם. הרבי יסביר כעת שכל שלשת הסוגים, "רצוא" של נשמות, כלים ואורות, הם סוגים של אהבה. עיקר החסידות הוא להסביר את המושגים באופן של 'עבודה'. הפרק הבא הוא מרכזי מאד, כולל את כל החסידות. בכלל ההמשך הזה מאד מיוחד – כל הנושאים הכי חשובים בחסידות מובאים כאן בעומק שיכול להתחרות אפילו עם ע"ב בעומק ההסבר שלו.

אור הוא רז (גם בגימטריא), והגדר של רז (גדר שוה רז) הוא נשיאת הפכים – יש לאור חיצוניות שרצה כלפי מטה לתוך הכלי ופנימיות שרצה כלפי ה' יתברך, "אור המאיר לעצמו" ו"אור המאיר לזולתו", בו זמנית. יש בתוך האור עצמו נשיאת הפכים.].

 

[הכח שמניע את ה"שוב" הוא מה שמושך אותו או משהו בתוכו?] הפשט של "שוב" בכל מקום הוא מנוחה, בין "רצוא" ל"רצוא", חזרה לעצמו. פשט אחר ב"שוב" הוא שאחרי שמגיע לשיא של "רצוא" ה"שוב" הוא להמשיך למטה לתוך המציאות. מהפשט שה"שוב" הוא מנוחה יוצא ש"רצוא" בלי "שוב", כמו אצל נדב ואביהוא, הוא תהו, חזרה לאין. דברנו על כך שיש "בעל כרחו" באור – "בעל כרחו" הוא דווקא לפנימיות האור, שלא יתאיין. "בעל כרחך אתה חי".

ב. שלשה אופני אהבה

מה ההבדל ב"רצוא" בין אור לכלי?

ו) ולכאורה אינו מובן במה הוא ההפרש בין האור והכלי [שהרי שניהם רצים למקור, שניהם אלקות, והרבי אומר כאן דבר מענין –] שהרי הכלים הם גם כן אורות [אור שנתעבה, מהתעבות האורות נעשו הכלים.] ומאי אולמא דאור [אם ה"רצוא ושוב" שלהם נע בכוונים הפוכים מובן שאור וכלי הם דברים שונים, אבל אם המסקנה שכל דבר רץ למקורו מה ההבדל? הרי גם הכלים הם אורות בשרש.] שהרצוא דאור הוא למעלה במדריגה מהרצוא שבכלים,

[כאן הרבי מסביר לראשונה את מה ש'התעקש' במאמר הראשון שה"רצוא ושוב" בעיקר באור, יותר מהכלים, כי ה"רצוא" דאור הוא למעלה במדרגה. ההסבר בנוי על כך שדרגות ברצוא הן דרגות של אהבה, כדלקמן:] אך באמת עם היות שהכלים הם גם כן אורות [שהתעבו] כמו האור בכל זאת הרי יש הבדל בין אופן האור דכלים לאופן האור דאור [מה הכוונה שהכלים הם גם אור? אם פעם תראה כלי של עולם האצילות הוא יסנוור אותך – הכלי ודאי מאיר מאד, ודאי אור גדול. יש את האור של הכלים ואת האור של האור. כעת עובר לנושא של דרגות באהבה, שאם יש חמשה נושאים הכי חשובים בחסידות הוא ודאי אחד מהם.],

שלשה אופני אהבה

ויובן זה ממה שמצינו ג' אופני אהבה [שמקורם, כמצוין למטה, בתו"א פרשת ויחי, ד"ה "חכלילי עינים מיין", ברכת יהודה.] והם אהבת עולם אהבה רבה ואהבה בתענוגים [הוא יסביר שה"רצוא" של הנשמות הוא "אהבת עולם", ה"רצוא" של הכלים – שיותר גבוה משל הנשמות – הוא "אהבה רבה". וה"רצוא" של האור – שהכל היה כדי להגיע אליו – הוא "אהבה בתענוגים", "עבֹדת מתנה אתן את כהנתכם". הוא שאף לדבר על ה"רצוא" של האור כדי לומר שהוא "אהבה בתענוגים", אהבה לגמרי אחרת מ"אהבת עולם" של הכלים או "אהבה רבה" של הנשמות.

יש להוסיף שיש כאן קצת פרדוקס, שהרי הנשמות כוללות את כל האהבות האלה – מי חווה "אהבת עולם", "אהבה רבה" ו"אהבה בתענוגים"? אנחנו – מחבקים, כתוב "ועמך כֻלם צדיקים". אם כן, הנשמה יכולה לעלות להיות בדרגת כלים או אף בדרגת אורות (לשם כך צריך לזכות, "עבֹדת מתנה אתן כהנתכם", דרגה של צדיקים גדולים).].

מציאות האהבה – הרגשת האהבה בבשר הלב

והנה מהות האהבה היא מהות רוחני, וכמו שאנו מרגישים בעצמנו שהאהבה היא הרגש רוחני זך ודק במאד מאד [מסביר כאן הרבה דברים יסודיים.], וזה מה שהאהבה באה בהרגש הלב דבשר הלב מרגיש את האהבה [מה שהיא באה בהרגשה בלב, פעימת לב של "זאת הפעם מעצם מעצמי ובשר מבשרי", שהלב של אדם הראשון פועם כשהוא רואה את חוה ומתאהב בה – בא ממהות האהבה. אך זו לא מהות האהבה, אלא כבר התגשמות של האהבה –] אם כן הרי האהבה באה בתפיסא בגשם ממש

אבל באמת הנה הרגשה זה מה שכבר מרגיש את האהבה בלבבו הוא מציאות האהבה [לא מהות האהבה. יש חילוק בין מהות למציאות. בשרש, כמבואר בהקדמת סוד ה', מהות היא בחינת חכמה ומציאות היא בחינת בינה, אור וכלי. לכן מובן מה שאומר, שכל דבר שנתפס בכלי הופך להיות מציאות ומאבד במדת מה את גילוי המהות.] והיינו דזהו [המציאות היא] גופה של האהבה [הרגשת פעימת הלב היא גוף האהבה ולא מהותה, שהיא נשמת האהבה. כמו שיש בתורה גופא דאורייתא ונשמתא דאורייתא, כך בכל מדה יש את הנשמה של המדה ויש את הגוף של המדה. הגוף הוא כאשר המדה נכנסת בגשם.

מהות האהבה – נעם וחם

(אז אי אפשר להרגיש את המהות?) הרגשת המהות היא 'הרגש' חסידי, שאינו רגש ממש – כשלומדים חסידות, אם יש הרגש חסידי, אפשר להרגיש קצת. האהבה 'באויר', לא פועמת בלב שלנו. גם בשכל יש הרגש שכלי, מהי אהבה. עכשיו הרבי ינסה להמחיש לנו, איך אפשר להרגיש במשהו מהי מהות האהבה.] ולא מהות

שהיא נשמת האהבה אשר בעצם מהותה הנה אהבה היא כלולה מנועם וחום [במאמר הקודם דברנו על נועם – שם דובר על תוקף ונועם, כאן יש נועם בהקשר אחר, הקשר של אהבה. הוא אומר שאם רוצים להגדיר מהי אהבה במהות – היא הרכב, כמו הרכב כימי, שנועם וחום נותן אהבה. אטום אחד של נועם ואטום אחד של חום נותן יחד מולקולה של אהבה. צריך להתבונן בכך. סגנון אופייני לרבי הקודם. יש כאן דוגמה לכך שכשמדברים על משהו של 'הרגש' חסידי חייבים לומר באידיש, כי בעברית זה לא עובד...], א נעימות'דיגע ורוחניות'דיקע ווארעמקייט [בהגדר באידיש הרבי הוסיף את המלה רוחנית, כפי שאמר קודם שמהות אהבה היא רוחנית. נועם רוחני חם. הזמן הכי מתאים לאהבה הוא חנוכה – חג האהבה – שענינו אור, ובתוך האור גופא מרגישים את החום והנעם.

סוד יצחק במהות האהבה

יש כאן 'פנינה', שאהבה במהותה היא נועם ועוד חום, אז יש להתבונן בכך: ראשי התיבת של נעם-חם הם נח, "ונח מצא חן". כמה עולה נח במספר קטן? 13, אהבה. נעם ועוד חם (כמו הכתיב על פי דקדוק) עולה 208, יצחק. מה הרמזים הללו מלמדים על אהבה? הרבי הגדיר שמהות האהבה היא נעם ועוד חם. כמה פעמים אהבה עולה יצחק? יצחק הוא כפולה של שם הוי', וגם כפולה של אהבהח פעמים הוי' שעולה טז פעמים אהבה. גם רמז יפה, אהבה היא נעם-חם, שהם כפולה של אהבה. הייתי חושב שאהבה צריכה להיות אברהם, אבל רואים כאן שדווקא יצחק הוא הנעם והחם.

יצחק הוא מהות האהבה, ויתכן שאברהם יותר מציאות האהבה, כפי שהיא נתפסת. (כשהיה פרצוף על לשונות ההנאה נעם היה בגבורה.) כמו שנראה תיכף יש מעלה באהבה של גבורה על אהבה של חסד – מעלה באהבה של אש, "שלהבת יה", על אהבה של מים. שלהבת היא גבורה. בכל אופן, נעם-חם עולים יצחק ("צחוק עשה לי אלהים").

אם נוסיף את שתי הווין, כפי שהרבי כותב, נועם-חום עולה 220 – "אהבה רבה", אחת משלש האהבות כאן. אהבת עולם נתפסת בכלי, אבל אהבה רבה היא כבר משהו מופלא. סתם נעם בחסידות מתורגם כגעשמאק, אך כאן לא תרגם כך – המלה היחידה שממש תרגם היא חום. לפעמים נעם הוא בגבורה, אבל סתם נעם הוא באמא. בפעולות האור, האור מצד החכמה והחום מצד הבינה. הרבי אמר שיש כאן הרכב של נועם וחום, אבל תרגם ל'חום נעים' (יש גם חום לא נעים). חום רוחני נעים הוא נשמת האהבה.

דרך אגב, היה לנו עוד ביטוי מאד חשוב שגם שוה יצחק: כמה שורות קודם היה כתוב שהאור שואף לחזור למקום ששם היה אין ואפס. אין ואפס גם שוה יצחק, רזא. יצחק הוא מצד אחד אין ואפס ומצד שני נעם וחם.],

ארבע דרגות במציאות האהבה

[נעם וחום הם מהות האהבה, אבל כעת מסביר משהו מאד יסודי, שאיני זוכר אותו בחסידות, לגבי הגוף:] ובגופה של האהבה שהוא המציאות דאהבה הרי יש בזה כמה דרגות תפיסא,

הא' תפיסת האהבה בהרגש הלב, דער בשר הלב ממש פיהלט די אהבה [גם זאת צריך לומר באידיש.],

הב' תפיסת האהבה בהסתכלות וכמו שכתוב עיניך יונים שבהסתכלות זו נתפסת האהבה שבהרגש לבו [מתחיל בלב אבל עולה לעינים, כמו ב"לב היהודי" שלנו – שמהלב עולה לעינים שמסתכלות זו בזו. היית יכול לחשוב שאהבה מתחילה מהעינים, אך אומר לא כך, אהבה מתחילה בלב ועולה לעינים. קשור גם למאמר "שורינא דעינא באובנתא דלבא תליא" – חולי עינים תלוי בלב, לכן הוא פקוח נפש. השרש של העינים הוא הלב. אנחנו מסבירים תמיד ש-שורינא אותיות שניאור – שתי עינים, שני-אור – ו"אובנתא דלבא" הוא הבעל שם טוב. רבי אייזיק מהומיל היה מגדיר את אדמו"ר הזקן רופא עינים, והבעש"ט הוא "לב ישראל חי". יש בשוריינא שני פירושים – או לשון ראיה או לשון שרירים. בכל אופן, "שורינא דעינא באובנתא דלבא תליא", אדמו"ר הזקן תלוי בבעל שם טוב, ולעניננו מציאות האהבה תלויה בתפיסה בלב, ואחר כך ב"עיניך יונים".],

הג' גילוי האהבה בנשיקה וחיבוק,

הד' גילוי האהבה בדבור

[ממש פנינה: שיש כאן ארבע מדרגות של תפיסת האהבה – זו ירידה, המשכה, שהיא גם התפתחות בזמן. קודם יש הרגשת האהבה בלב – מהות האהבה נתפסת בלב – ואחר כך האהבה באה לידי ביטוי בהסתכלות, אחר כך בנשיקה וחבוק (גם ר"ת נח, עוד נח כאן), ובסוף באה לידי ביטוי בדבור של אהבה.

מבנה אהבה בז"ת

למי יש רעיון מה המבנה כאן? מה קורה פה? מהות האהבה לכאורה צריכה להתחיל מחסד, והמדרגה האחרונה של מציאות האהבה היא דבור-מלכות. ראוי להתבונן שיש כאן איזו המשכה, מיצוי, של כל מדות הלב – על כך נאמר "יומם יצוה הוי' חסדו", שהחסד-האהבה כולל את כל הז"ת – אפשר להתבונן שכל הספירות העליונות הן אהבה.

אמרנו שמקור המהות בחכמה ומקור המציאות בבינה, אבל כאן ראוי להקביל – כפי שתיכף נסביר – למדות. מקור המציאות בבינה, אבל היא מתחילה להתבטא בתפארת – "בינה לבא", שיסוד אמא מתפשט עד תפארת ז"א, שם מתחילה להיות מציאות האהבה, שהיא הרגשה בלב. התפארת היא הלב, "בינה לבא". מהות האהבה היא אבא, אבל כאן הביטוי של האהבה הוא בחסד וגבורה. חסד וגבורה הם מה שהסברנו קודם, אהבה כמים – אהבה טבעית – היא חסד, אבל ברגע שהופכת להיות אהבה רגשית ממש - זו גבורה. בדרך כלל אומרים שחסד וגבורה הם אהבה ויראה, אבל גם הם שתי בחינות של אהבה – אהבה כמים ואהבה כאש. אדרבה, גבורה היא התגברות האהבה – התגברות מהות האהבה, כפי שהדגיש שאהבה היא נעם וחם, שהם יחסית ימין ושמאל. אמרנו שנעם הוא התגלות עתיקא באמא, אבל יחסית יש אהבה של חסד ויש אהבה של גבורה, שהן שתי מהויות.

אחר כך ראשית התפיסה היא בתפארת – משם מתחילה המציאות. איך אומרים באותיות של קבלה? חסד וגבורה הם עדיין חסדים מכוסים, לא נתפסים – הם נקראים "עץ החיים" – אבל "עץ הדעת טוב ורע", תפיסה במציאות, מתחיל משני שלישי התפארת. חסד וגבורה וגם השליש העליון של התפארת הם בגדר מהות, עץ החיים, אבל עץ הדעת טוב ורע – תפיסה בגשם – מתחיל משני שלישי התפארת, זו אהבה הנתפסת בבשר הלב.

אם כן, התפיסה בבשר הלב היא תפארת ובסוף האהבה מגיעה למלכות – גילוי האהבה בדבור. מה יש באמצע? שתי מדרגות – הסתכלות העינים ונשיקה וחבוק. פשוט מאד שנשיקה וחבוק הם יסוד. מה לגבי הסתכלות העינים? כתוב שעינים הן נצח והוד. אם כן, יש פה ממש משהו יפהפה – מהות האהבה ואחריה ארבע דרגות של תפיסת האהבה, מציאות האהבה. הסבר מופלא לכל הז"ת, איך כולם אהבה.],



[א] נרשם (מהקלטה) על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com