חיפוש בתוכן האתר

ברית זושא-ישי שי' שטרן - ה' אדר ע"ה – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

ה' אדר ע"ה – כפ"ח

ברית זושא-ישי שי' שטרן

לצפיה בשיעור בוידאו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. רמזי זושא-ישי

ניגנו "שאמיל".

לחיים לחיים, מזל טוב לכולם – להורים, לסבים, לכל הידידים, לכולם. לחיים לחיים.

זושא ישי – מתיקות הברית עם ה' ועם כל נשמות ישראל

נפתח עם השם של הרך הנימול, שם מיוחד ויפה במיוחד. קודם כל, השם הראשון, זושא, הוא על שם הרבי ר' זושא – זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל. מנחם, האבא, ספר לי שכאשר היה במקומות קדושים, בקברי צדיקים בחו"ל, הוא התרגש באופן מיוחד אצל הרבי ר' זושא, ואז עלה בדעתו שבע"ה יתברך, שיזכה אותו, הוא יקרא לילד על שם הרבי ר' זושא. כך הוא קיים את הבלי-נדר שלו. ישי, הוא הסביר, הוא י-שי – שה' נתן לנו מתנה טובה, מתנת חנם מן השמים.

זושא בגימטריא 314, שם קדוש – ש-די, השם של ספירת היסוד. חז"ל דורשים אותו גם "שאמר לעולמו די" וגם "שיש די באלקותו לכל בריה ובריה" – ה' משפיע גילוי אלקות, מאיר את האלקות שלו, בתוך כל אחד ואחד. זה בעצם מה שאומרים "נשמה שנתת בי טהורה היא – אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי" – "די באלקותו לכל בריה ובריה", ובפרט לעם ישראל קדושים, "בנים אתם להוי' אלהיכם".

אנחנו בשמחת ברית מילה, וזושא הוא ש-די, שם הברית. "צדיק יסוד עולם" הוא מי ששומר את הברית, מקדש את הברית. כמו ששמענו גם במאמר, כאשר כורתים ברית עם מישהו זה יוצר נאמנות שלמעלה מטעם ודעת. שגם אם חלילה מישהו יפגע בשני, נשארת התקשרות והתחברות למעלה מטעם ודעת לעולם ועד.

הפשט של זושא הוא מתוק. יש כמה צורות איך היה כותב את עצמו – זוסיל, זוסיא – וכאן ניתן השם זושא, בגימטריא ש-די. השם הזה הוא מלשון זיס, זיסקייט, הוא מתוק. השם הכי מתוק, וממילא הילד יהיה הכי מתוק. מתוק עושה המתקה. קשור גם לפורים, שכתוב "חייב איניש לבסומי בפוריא" – לא להשתכר אלא להתבסם, להתמתק. אם כן, זושא הוא שם הברית, והפשט שלו הוא מתוק – צדיק, שבזכות שהוא שומר את הברית, כורת ברית קודם עם הקב"ה ואחר כך עם כל עם ישראל.

ידוע שהשם השני, ישי, הוא ר"ת "יחד שבטי ישראל" – כריתת ברית עם כל נשמות ישראל. מאד מתאים ל"יחד שבטי ישראל" כי נולד ב-כח שבט – הכח של כל השבטים. אם כן, יש כאן ברית, יחד כל הנשמות, אף על פי שכל שבט ושבט הוא משהו אחר, ענין אחר, כל אחד חושב אחרת, אבל כולם יחד.

היחד הוא כי מכירים ש"ויהי בישורון מלך" – צריך להיות מלך אחד שמלכד את כולם. הרמב"ם כותב שתפקיד המלך ללכד את כל ישראל – זה הטעם הפשוט של מצות מינוי המלך. כאשר "ויהי בישורון מלך" אז "יחד שבטי ישראל" – ישי אומר שחייב להיות מלך, מה שאנחנו משתדלים לקראת מלכות ישראל, ואז "יחד שבטי ישראל". הכל מתחיל מאותו צדיק שהוא "צדיק יסוד עולם" וכולו אומר מתוק, שאין יותר מתוק ממנו. עד כאן השמות, קצת פשט על כל אחד מהם.

זושא ישי – המשך תרל"ד

נמשיך בחשבון המשותף שלהם: ישי שוה וזושאזושא ישי שוה זושא וזושא, מתוק ועוד יותר מתוק, "כפלים לתושיה".

בכל אופן, ביחד זושא ישי עולים 634 – תרלד. סגולה ראשונה, שהאבא ילמד עם הבן ועם האמא – כולם ילמדו יחד – המשך תרל"ד של הרבי המהר"ש. כמו שהסבא ספר, שכאשר הילד נולד שלחו הודעה מידית ש'נולד חסיד' – בלוח "היום יום" כתוב שחסיד הוא מי שלומד נגלה וחסידות ועובד את ה' בתפלה. הכי פשוט שחסיד הוא אחד שלומד חסידות (תלמוד המביא לידי מעשה, להתנהג במדת החסידות, לפנים ממדת הדין, עם כולם). איזו חסידות? אשרי חלקו של כל מי שיוצא לו שהשם שלו בגימטריא הוא שנה של המשך – שילמד המשך זה. לזושא ישי יש המשך של הרבי המהר"ש – תרל"ד.

הקשר ל"גל עיני"; "ברוך אתה"; "אני הוי' אלהיכם אמת"; אברהם אבינו חומש ויקרא

נעשה כמה גימטריאות של המספר ומה שאפשר ללמוד ממנו: קודם כל, מנחם שלנו ואשתו תחיה קשורים לארגון ששמו נקרא על שם הפסוק בתהלים – קיט, חי – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". איפה מופיע בפסוק זה השם זושא ישי? הר"ת והס"ת – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" – שוה זושא ישי. זה הרמז הראשון שהוא קשור. לתוך הרוס"ת צריכים רק להכניס את אמצעי התיבות, אבל הוא כבר נולד וקבל שם עם מסגרת של "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך".

מה עוד שוה תרלד? כל פעם שמברכים את ה' – גם מנחם וגם אבא שלו ברכו את ה' והודו לו – המטבע שטבעו לנו חז"ל מתחיל ב"ברוך אתה" (עיקר הברכה, עוד לפני שמזכירים את שם ה') ששוה זושא ישי. אם כן, כשהולכים כעת לעריסה, לשיר לו שירי ערש – הרבה ניגונים שישירו לו מהיום והלאה – כל פעם הילד הוא "ברוך אתה" (כמו שאומרים גם לה'), אתה ברוך, אתה מבורך, יש לך "טוב עין", כמו לרבי זושא. "טוב עין הוא יבֹרך", "הוא יבָרֵך". יש כאן "ברוך אתה" – ברוך לשון הברכה והמשכה, כמו הברכת האילן, ו"אתה" היינו העצמות. אדמו"ר הזקן כותב שבכל תפלה – לא רק בנוסח הברכה – העיקר והשיא הוא אמירת "אתה" לנוכח ה', בהשתפכות הנפש, במסירות נפש. "ברוך אתה" – שה"אתה" יומשך למטה. אחרי "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" הכוונה השניה של זושא ישי שיחי' היא "ברוך אתה".

אם יש פה "אתה", ראוי שיהיה פה איזה "אני" – בפשט אומרים "אתה" לקב"ה, ובתורה הרבה פעמים ה' מדבר בעדו ואומר "אני". בקריאת שמע חותמים – כפי שחז"ל קובעים – את הפרשה השלישית, פרשת ציצית (שאולי תיכף נזכיר), ב"אני הוי' אלהיכם". כדי להשלים את ה-רמח תיבין – רמח איברים של התינוק, בריאים ושלמים – לפי אדמו"ר הזקן אומרים שוב את שלש התבות האחרונות של הפסוק "אני הוי' אלהיכם" וחותמים "אמת" – "אני הוי' אלהיכם אמת". "אני הוי' אלהיכם אמת" גם שוה בדיוק זושא ישי. אנחנו אומרים "ברוך אתה" וה' אומר לנו "אני הוי' אלהיכם [ואנו חותמים על זה] אמת" – חותם הפרשה השלישית, ועוד חותם (חותם בתוך חותם) של אמת, "חותמו של הקב"ה אמת".

יש כאן עוד גימטריא חשובה, עוד 'מכלול', שתי מילים שמופיעות יחד הרבה פעמים בתנ"ך, החל מאברהם אבינו. לפני שנעשה רמז זה, נאמר עוד משהו. אם זושא-ישי עולה תרלד, מה הערך הממוצע של כל שם? 317 (עם כנף של 3 לכאן ו-3 לכאן), ששוה אברהם אבינו. כמו שהילד הוא זושא וזושא, הוא גם אברהם אבינו אברהם אבינו (שהוא עולה "ויוצא אתו החוצה" שנאמר באברהם אבינו לפני ברית בין הבתרים וכן עולה "והיה שמך אברהם" שנאמר בברית מילה; "אברהם התחיל להאיר", והוא עולה אור במילוי מ"ה, אלף ואו ריש, ודוק) – שני עדים, פעמיים אברהם אבינו (בסוד "אברהם אברהם" הנאמר בעקדה). החומש הראשון שלומדים עם ילד בחיידר הוא חומש ויקרא – "ויקרא" שוה אברהם אבינו. כלומר, זושא-ישי הוא ויקרא-ויקרא. כעת האבא, מנחם, הפך להיות מלמד – עשה "אתהפכא" – העבודה הכי גבוהה בחסידות. אצל מלמד הכל מתחיל מ"ויקרא". נתן לילד שלו שם שעולה פעמיים "ויקרא", וכל ויקרא הוא אברהם אבינו.

"צדקה ומשפט" – "משפט וצדקה"

יש כאן רמז לעוד מכלול, ניב שלם, ששוה זושא-ישי. ה' בוחר באברהם אבינו ואומר "כי ידעתיו וגו' ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט". זו ההופעה הראשונה בתורה של צמד המושגים "צדקה ומשפט", צמד מאד חשוב שתיכף נאמר כמה פעמים הוא מופיע בכל התנ"ך – זו הפעם הראשונה, "הכל הולך אחר הפתיחה, "בתר רישא גופא אזיל". כך אברהם אבינו מחנך את כל הילדים, וגם מנחם דבר ראשון יחנך את הילד שלו ל"ושמרו דרך הוי'" (דברנו על כך כשלמדנו את הרמב"ם בהלכות דעות, שמגדיר ש"דרך הוי'" היא הדרך הבינונית, שביל הזהב, תיקון כל המדות, מה שהנחיל לנו אברהם אבינו הראשון. וגם הסברנו ש"[ו]שמרו דרך הוי'" ר"ת שדי, שהוא הגימטריא של זושא כנ"ל). גם "צדקה ומשפט" שוה זושא-ישי.

כמו שיש כמה פעמים בתנ"ך "צדקה ומשפט", יש עוד יותר פעמים "משפט וצדקה" (אותה גימטריא, אבל בסדר הפוך). בתורה אין "משפט וצדקה", אבל בשאר התנ"ך יש יותר, והמקור לכך הוא דוד המלך – "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו". דוד מלך ישראל חי וקים – המלך שאנחנו מצפים ומחכים לו ומנסים לפעול להביאו – מצטיין בכך שהוא עושה משפט וצדקה לכולם. גם "צדקה ומשפט" עולה זושא-ישי וגם "משפט וצדקה", כמובן.

מנחם ספר שהיתה התלבטות איזה שם להקדים – זושא-ישי או ישי-זושא. מאיפה השתלשלה ההתלבטות? מהביטוי הזה – מה רוצים, "צדקה ומשפט" או "משפט וצדקה". אפשר לנחש בזושא ישי מי הצדקה ומי המשפט – פשיטא שזושא הוא בעל צדקה וישי – אבי דוד – הוא המשפט, משפט ישר. היות שהערך הממוצע של שתי המלים הוא אברהם אבינו – דוד מקבל ממנו, הוא השביעי אליו מבחינת שרשי הנשמות בספירות העליונות (אברהם הוא חסד ודוד הוא מלכות, הספירה השביעית לספירת החסד) והוא הדור ה-יד לאברהם אבינו, שביעי ושביעי. פעמיים שבע – יד – עולה דוד. והוא זוכה להמשיך לעם ישראל "חסדי דוד הנאמנים". לכן קודם כל צריך לכבד את אברהם אבינו הראשון (בקדימת השם זושא, שכנגד אברהם, לישי שכנגד דוד). ועוד, אברהם במספר קטן שוה דודיד (ימין, אברהם) בחסד ויד (שמאל, דוד) במלכות, בסוד "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים".

הפלא הוא שהסדר של "משפט וצדקה" הוא הרבה יותר פעמים מ"צדקה ומשפט". יש שלש פעמים בתנ"ך "צדקה ומשפט" – פעם בתורה, באברהם אבינו, ועוד פעמיים בנ"ך. "משפט וצדקה" כתוב, החל מדוד המלך, 22 פעמים בתנ"ך. יחד הצמד הזה, בשתי הצורות, מופיע 25 – כה, יהי, 52 – פעמים בתנ"ך.

יחוד תפארת ומלכות

בספירות משפט הוא תפארת וצדקה הוא מלכות, לא סתם מלכות אלא המתקת הדינים שבמלכות. האריז"ל מסביר שצדק היא מלכות (ככתוב ב"פתח אליהו" – "צדק מלכותא קדישא"), ונעשית צדקה כאשר הצדיק יסוד עולם (זושא, היסוד, הצדיק) ממתיק את כל הדינים שלה, הוא ממשיך לה ה חסדים ואז היא הופכת להיות צדקה. זו התכלית של הצדיק, והשלמות של המלכות-המקבל. נמצא שמשפט-צדקה הוא יחוד של תפארת-מלכות.

לפי זה, "משפט וצדקה" הוא בסדר של יושר – קודם תפארת, והתפארת יורדת להתיחד עם המלכות. בא האריז"ל ואומר שיש מעלה בצדקה יותר מהמשפט – שמקור הצדקה באמא עילאה. על מאמר זה בכתבי האריז"ל יש מאמר שלם במלכות ישראל, על הפסוק "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" – פסוק שמתחיל במשפט וממשיך בצדקה. "ושביה בצדקה" יותר חידוש מאשר "ציון במשפט תפדה". "ציון במשפט תפדה" היינו עבודת הצדיקים ואילו "ושביה בצדקה" היינו עבודת בעלי תשובה, ו"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". נמצא שצדקה היא או תשובה תתאה, תשוב ה תתאה, או תשובה עילאה, תשוב ה עילאה – או מלכות או אמא. שרש הצדקה הוא למעלה מהמשפט, וזה מה שצריך להתבונן בביטוי "צדקה ומשפט" (שנאמר באברהם אבינו, סוד קדימת זושא לישי). הרי המתקת (זושא) כל הדינים בשרשם היא באמא דווקא (צדקה הקודמת למשפט). כתוב שהתפארת דאמא נעשית כתר לז"א והיסוד דאמא, צדקה, מסתיים בחזה דז"א – בתפארת, במשפט.

"חשן המשפט"

עיקר ההמחשה של "יחד שבטי ישראל" הוא בחשן המשפט של הכהן הגדול, עליו לומדים בפרשת השבוע. הרך הנימול נולד בפרשת תרומה, שבה תיאור המשכן וכליו, וברית המילה שלו בפרשת תצוה, שהנושא העיקרי שלה הוא בגדי כהונה – הוא בעצם מחבר את שתיהן יחד. יש הרבה סודות של חבור שתי הפרשיות האלה (סוד הת"ת הבאים לאחר תיקון שובבי"ם, לאחר תיקון הברית).

כעת אמרנו שה"יחד שבטי ישראל" רומז לחשן המשפט. בחשן יש ארבעה טורי אבן ובכל טור שלש אבני חן (חשן הוא סוד חוש חן, כמבואר במ"א) – יב אבנים כנגד יב שבטי י-ה – וכאשר הכהן נשאל באורים ותומים, האותיות בולטות ומאירות והכהן מצרף אותן מכח השם הקדוש של האורים והתומים. כתוב שבכל פרשה ופרשה יש (כמה פעמים) את שם אהוה בר"ת או בס"ת, שם ה-טוב. יש את המקומות העיקריים של השם. הכי עיקרית הראשונה היא "את השמים ואת הארץ" ("דאחיד בשמיא וארעא", יחוד שמים וארץ, רוחניות וגשמיות). גם בפרשתנו יש פעם עיקרית – "את האורים ואת התֻמים", שם הדעת.

רש"י כותב לגבי בצלאל בפרשת השבוע הבא – "כי תשא" – "ואמלאהו ברוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת", שדעת היא רוח הקדש. אצל הכהן הגדול הופעת רוה"ק היא בכך שיודע לצרף את האותיות הבולטות על החשן (על דרך בצלאל שיודע לצרף אותיות שבהן נבראו שמים וארץ, "את השמים ואת הארץ"), מכח "יחד שבטי ישראל" ("יחד שבטי ישראל" עולה אהוה – שם הטוב, שם הדעת, "גם בלא דעת נפש לא טוב" – פעמים בן, שעולה "הוי' הוי'" שלפני יג מדות הרחמים, יחוד צדיקים גמורים ובעלי תשובה כנודע). למה אמרנו את כל זה? כי לחשן קוראים "חשן משפט", ולא 'חשן צדקה'. החשן הוא המשפט, וזה מה שמקשר בין ישי ("יחד שבטי ישראל") לבין משפט (כמו שאמרנו שזושא הוא צדקה וישי משפט).

ילד קץ

הברית שלנו היא גם סוד קץ – ילד שנולד בשבט, באות צ, ונימול באדר, ק. כמו שהסברנו ב-ל' שבט, היום שמחבר את שני החדשים, כך תינוק שנולד בשבט ונימול באדר הוא בסוד קץ (בקדימת ה-ק של הברית לפני ה-ץ של הלידה). גם מערכת הבחירות התחילה בשבט ותסתיים באדר – חיבור של צ ו-ק (מתאים למפלגה שסימנה קץ...).

על הציץ, ששוה קץ, כתוב "קדש להוי'". ציץ קדש להוי' ר"ת לקץ למפרע (ה-ל היא האות של חדש תשרי, ראש השנה, שממנו צומח גילוי הקץ של אותה שנה – שבט-אדר – שהוא בעצם קץ-סוף השנה מ"החדש הזה לכם ראש חדשים", ניסן, ודוק) – "ואתה לך לקץ ותנוח ותעמֹד לגֹרלך לקץ הימין" (על פי שני עדים – "לקץ... לקץ" – יקום דבר, קימה לתחיה; יש בפסוק שלשה פעלים – "... לך... ותנוח ותעמד" – לך ותנוח = ותעמד = כ פעמים הוי' ב"ה, יחד מ פעמים הוי', כאשר שאר תבות הפסוק = הרבוע הכפול של כה), הפסוק החותם את ספר דניאל איש חמודות (שראוי להיות משיח, כמבואר בחז"ל).

"איהו צִיץ ואיהי צִיצִת [לשון הצצה-ראיה]" – ציץ-ציצת עולה משולש טל (הוי' אחד), יוסף פנים ואחור. צריך לחבר את הציץ לציצית – "וראיתם אתו", לשון ראיה, מציץ בין החרכים.

אני רואה שצריכים כבר לסיים. זה לכבוד הרך הנימול, שההורים ירוו הרבה נחת, "עד בלי די". "והרקותי לכם ברכה עד בלי די", חדש של "מרבין בשמחה", נשמח כולנו בגאולה, מגאולת פורים לגאולת פסח ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" בביאת גואל צדק תיכף ומיד ממש.

[המשך בבית הרב]

נעשה כמה נקודות בקיצור, שנוגעות לזמן הזה – לפרשת השבוע ולחדש אדר, "מרבין בשמחה", עוד מעט פורים.

ב. סוד הפרכת – הבדלת וחבור המלך והעם

כפרת-כפתר-פרכת

נתחיל מפרשת תרומה: הכלי הראשון הוא הארון, ועליו יש את הכפרת עם הכרובים (אותיות ב-פ מתחלפות באותיות בומ"ף מהשפתים. לפי זה, שני השרשים כפר וכרב מורכבים מאותן אותיות. גם כתר הוא מאותו שער – כר – הכפרת עם הכרובים היא הכתר של כל כלי המשכן. וכן כיור משער כר, והוא הכלי האחרון של המשכן המתואר בתורה – נעוץ סופן, הכיור, בתחילתן, הכפרת והכרובים שעל גבי ארון הקדש). בשיעור האחרון עשינו גימטריא חשובה, ש"שנים כרבים" שוה פעמיים (שנים) פורים, פורים-פורים. בפיוט שאנחנו אוהבים לשיר יש גרסה שכתוב שלש פעמים – "פורים פורים פורים לנו ברוך אשר בחר בנו" – ויש גירסה עם פעמיים, "פורים פורים לנו". קשור לדבר הכי מקודש שיש במקדש, שבין הכרובים השכינה יורדת ושורה, וגם מדברת משם עם משה רבינו.

שני הכרובים נמצאים על הכפרת. נתבונן במלה כפרת: רמז שאומרים כמעט כל שנה, שיש שלשה דברים במלאכת המשכן עם אותן אותיות – אותיות נדירות יחסית – כפרת, כפתֹר (בקישוטי המנורה יש יא כפתורים) ופרכת (בין קדש הקדשים לקדש). משהו די פלאי, שיש שלשה דברים שמופיעים כולם בפרשת תרומה – אחד אחרי השני – והם עם אותן אותיות. הגימטריא של כל אחת מהמילים היא 700. באותיות מנצפ"ך הסופיות, ן פשוטה = 700, ובגמרא מובא ש-ן פשוטה רומזת ל"נאמן פשוט" לעתיד לבוא, היינו דרגת משה רבינו, עליו נאמר "בכל ביתי נאמן הוא", העתידי, כגואל אחרון – "הוא גואל ראשון [נאמן כפוף בעולם הזה] והוא גואל אחרון [נאמן פשוט לע"ל]" – "נאמן" כולל "נאמן כפוף" בראש ו"נאמן פשוט" בסוף. והוא סוד "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו", פעמיים משה כנגד שני הכרובים שמעל לכפרת, המתיחדים על ידי הכפרת. וגם ענין הכפתר הוא בשביל לחבר שני דברים יחד ב"מקשה אחת" של המנורה. וכן הפרכת עשויה לחבר יחד את קדש הקדשים והקדש, וכמו שיתבאר.

סדר המילים בסוד הצירוף

מי שקצת מתמצא בחכמת הצירוף רואה שהמילים הולכות לפי הסדר. אם הייתי רוצה לבנות מ-4 האותיות האלו מערכת שלמה של צירופים היו כד צירופים (כמו לשם א-דני, בעל ארבע אותיות שונות) – מאיזו מלה מתחילים? לפי הפשט מתחילים בכתיבת האותיות לפי סדר האלף-בית, ואז מתחילים לעשות את הצירופים לפי סוד סדר הצירופים. אם כן, הראשון לפי הסדר – לפי האלף-בית – הוא כפרת, שבאמת כתובה ראשונה בפרשה. הכל מתחיל מהכפרת, גם לשון כפרה – "אחת בשנה" הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים לקדש הקדשים, רואה את הכפרת פעם בשנה, ושם "לפני הוי' תטהרו", כפרה בזכות ה"שנים כרבים" שיוצאים מהכפרת ושורים על גביה.

לפי סדר הצירוף, הצירוף הבא מתקבל על ידי הפיכת שתי האותיות האחרונות של כפרתכפתר – הצירוף השני בפרשה, שבא מיד אחרי כפרת.

יש כד צירופים, השאלה איפה ממוקם צירוף פרכת – הוא לא השלישי. אם יש ארבע אותיות, כל אות מולכת על ששה צירופים – בששת הצירופים הראשונים כ בראש. כ היא כתר, ואכן במלה כפרת יש אותיות כתרכתר ועוד פ (יש לומר בסוד "מלכות פה", שלפי זה יש כאן סוד של "כתר עליון איהו כתר מלכות"). אחר כך יש ששה צירופים עם פ בראש, ששה צירופים עם ר בראש וששה צירופים עם ת בראש. יש סדר מסודר, ומי שמכיר את הסדר מיד יזהה שהצירוף השביעי, הראשון עם פ בראש, הוא – פרתכ – ומיד אחריו יבוא פרכת, הצירוף השמיני ב-כד הצירופים (וזה לשיטת רבי אברהם אבולעפיא בסדר הצירוף. לפי שיטה אחרת, הצירוף פרכת הוא הצירוף התשיעי מכפרת, ודוק).

כלומר, הסדר כאן הוא הראשון-השני-השמיני – בכך גופא אפשר להתבונן ולעשות חשבונות מהענין. היפי הוא שיש כאן שלשה צירופים, לפי סדר הצירוף, כששני הראשונים הם הראשון והשני – כבר אומר שבונים את סדר הצירוף של האותיות הללו.

"דבר המבדיל בין המלך ובין העם"

יש פירוש רש"י מאד מענין. על הפרכת רש"י אומר שבלשון חז"ל היא נקראת פרגוד, והוא מגדיר – "דבר המבדיל בין המלך ובין העם". כמו בארמית ובהרבה מאמרי חז"ל, יש פרגוד בין מושב המלך לעם, כך רש"י מגדיר את הפרוכת.

אנחנו מאד אוהבים לדבר על המלך והעם – "אין מלך בלא עם" – ויש פרכת מבדילה, שהדימוי הראשון שהיא מעלה בראש הוא הרקיע שה' ברא להבדיל בין מים עליונים למים תחתונים. יש פרכת בין הקדש – בו נמצא העם, עם ישראל הוא "קדש ישראל להוי' ראשית תבואתֹה" – לבין קדש הקדשים, בו נמצא המלך. אך כתוב שהרקיע מבדיל בין מים למים רק מצד החיצוניות שלו, אבל מצד הפנימיות שלו הוא דווקא מחבר בין מים למים. כך יש לומר שגם בפרכת יש חיצוניות ופנימיות – החיצוניות היא "דבר המבדיל בין המלך ובין העם", אך אם רוצים לחבר את המלך לעם החבור הוא מצד פנימיות הפרכת עצמה.

רמזי מלך-פרכת-עם

ידוע שמלך-עם שוה 200, האות ר, היא חבור המלך והעם (ובסוד אחורי המלה מלך עצמה: מ מל מלך). מה קורה כששמים ביניהם פרכת? מקבלים בדיוק 900, שהוא לא רק מספר שלם במאות אלא גם רבוע שלם (והוא סוד שם הוי' ב"ה השרש [26] המילוי [44] מילוי המילוי [724] ומספר קדמי [106], כנגד כחב"ד כנודע). 200 אינו רבוע (אלא רבוע כפול) ו-700 אינו רבוע, אך ביחד מלך-פרכת-עם עולה ל ברבוע, סוד הלב היהודי אצלנו (ב אותיות ל שפונות זו אל זו – "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם"). ל עצמה היא סוד המלכות, שהרי המלכות נקנית בשלשים מעלות. ל בגימטריא יהודה, שבט המלכות.

במלך-פרכת-עם יש 9 אותיות (3 ברבוע, אפשר לצייר את היחוד של 3 הדברים – מלך-פרכת-עם – כרבוע של 3 על 3), כך שממוצע כל אות הוא 100 – רבוע, היפי של המלך ושל העם – "ברב עם הדרת מלך". בדילוג אותיות, מלך פרכת עם = פרכת, ואילו מלך פרכת עם = מלך עם! האות האמצעית (הנקודה האמצעית של רבוע האותיות) היא ר = עצם היחוד של מלך עם וממילא שאר כל האותיות (שבציור הרבוע מסובבות את ה-ר שבאמצע) = פרכת! יש כאן משהו מאד מושלם לפי פירוש רש"י על פרכת.

רק מהמשפט "דבר המבדיל בין המלך ובין העם" יוצאת גימטריא יפה – המבדיל עולה צא, יחוד הוי' א-דני, וכל המשפט עולה ז"פ צא, "יראת הוי'". הפרכת – שבחיצוניות מבדילה ובפנימיות מחברת בין המלך ובין העם – היא "יראת הוי'" (תורה-הוי', "אורייתא וקוב"ה כולא חד").

פנימיות הפרכת המחברת – "איש אלהים"

אמרנו שהכח להבדיל הוא מצד החיצוניות של הפרכת, אבל כדי לחבר את המלך והעם צריכים את פנימיות הפרכת. המלך והעם רחוקים לגמרי אחד מהשני, ועם זאת צריכים להיות מאותו מין. מלך בשר ודם לא יכול למלוך על חיות, לא על רחוקים מדי, וגם לא על קרובים מדי, כמו על בנים – צריך משהו באמצע, אותו מין אך לא ממש הבנים שלו. כנראה הפרכת היא כח מאזן, לגלות שעם כל הריחוק המלך והעם הם מאותו מין – שהריחוק לא מוחלט, כמה שהוא המלך והם העם.

לפעמים כתוב שהפנימיות של כל דבר היא אותיות המילוי שלו, חלק הנסתר שלו: כפרת כפתר פרכת הם אותן אותיות, וממילא אותו מילוי, רק שהסדר משתנה. מילוי אותיות פרכת – פא ריש כף תו – כך שמילוי פר הוא איש ומילוי כת הוא פו, בגימטריא אלהים. כלומר, החלק הנסתר של פרכת אומר "איש אלהים". כנראה שצריכים איזה איש אלקים כדי לחבר בין המלך והעם. הפרכת, שהיא החלק הגלוי, מבדילה בין המלך והעם – "דבר המבדיל בין המלך ובין העם" – אבל הפנימיות היא "איש אלהים". אפשר לומר שמתלבש בתוך הפרכת איש אלקים.

יש רק כמה אנשים בתנ"ך שנקראו "איש אלהים". לפי חז"ל הראשון הוא אלקנה אבי שמואל. משה רבינו נקרא "איש האלהים", וכמותו עוד כמה. "איש האלהים" שוה בן עמרם, והראשון הוא משה בן עמרם. אבל "איש אלהים" – בלי ה – לא נאמר על משה. הראשון הוא "איש אלהים" שבא אל עלי – והוא אלקנה לפי חז"ל. בראשון ובשלישי כתוב שבא "איש אלהים" ולא יודעים מי הוא בלי חז"ל, בשני מובן מההקשר. השני הוא שמואל, הבן של אלקנה, כאשר שאול הלך לחפש את אתונות אביו אמרו שבמקום הזה נמצא "איש אלהים", וברור שהכוונה לשמואל. השלישי הוא "איש אלהים" שבא לנבא לירבעם המלך, וחז"ל אומרים שהוא עדו הנביא. אחר כך כתוב פעמיים על אליהו הנביא "איש אלהים" ופעם אחת – אחרון חביב – על אלישע הנביא. אלו ה"איש אלהים" שיש בתנ"ך – אלקנה, שמואל, עדו, אליהו (פעמיים), אלישע.

בכל אופן, צריכים את המושג "איש אלהים", שהוא פנימיות הפרכת. על אליהו באמת מציינים שלבש איזו פרכת – אדרת אליהו – שאחר כך אלישע לקח אותה וחצה עמה את הירדן. משהו מיוחד, יש "איש אלהים" שמתלבש בתוך איזו פרכת, שבחיצוניות מבדילה בין המלך לעם. המלך זקוק לפרכת – לא יכול להיות צמוד לעם, חייבת להיות הבדלה. יש פרכת – משהו יפה – שמבדיל, משהו מכובד, שמכבד גם את המלך וגם את העם. בפנימיות יש שם "איש אלהים", שכל תפקידו לחבר את המלך ואת העם.

עד כאן על פי פירוש רש"י על הפרכת, שהיא "דבר המבדיל בין המלך ובין העם".

רמזי סדרת כפרת

נחזור למקור – הכפרת בקדש הקדשים, מושב המלך ממש. אם הפרכת מבדילה בין המלך לעם, המלך עצמו יושב על הכפרת, או שהיא לפחות משמשת הדום רגליו (כפי הפסוק שלמדנו בשיעור קודם – "כבוד הלבנון אליך יבוא ברוש תדהר ותאשור יחדו לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד", ראה מלבי"ם). אמרנו שכפרת היא הצירוף הראשון, כי היא לפי סדר האלף-בית. נתרגם למספרים ונראה משהו פלאי – 20, 80, 200, 400. נעשה סדרה – לא סדרה ריבועית אלא סדרה בשלשה ממדים, כי יש ארבעה מספרים – ונראה כמה מכוון:

שלשת ההפרשים – 60, 120, 200. הפרשי ההפרשים – 60, 80. הבסיס – 20. נקרא את האלכסון השמאלי מלמטה למעלה – 20, 80, 200, 400 – כפרת! זו תופעה מאד יוצאת דופן, מאד מכוונת. רואים כמה שהתורה חשבה טוב על המלה כפרת. המספר הבא בסדרה הוא 700 – כפרת (כי הוא סיכום האלכסון הנ"ל). הערך הממוצע של 5 המספרים הראשונים של הסדרה (700 ועוד 700 לחלק ל-5) = 280, פר, הפנימיות של כפרת (פר, האמצעי תבות של כפרת = 280 = 2 פעמים 140, כת, הרו"ס של כפרת = 420 = 3 פעמים 140, נמצא שסוד כפרת הוא 2 בתוך 3 – ראשית סדרת האהבה: 1 ועוד 1 = 2 [סוד "שנים כרבים"], 1 ועוד 2 = 3, 2 ועוד 3 = 5 וכו', וד"ל).

סדרת הצירופים

עוד סדרה יפה: אמרנו ששלשת הצירופים – כפרת כפתר פרכת – הם הצירופים 1, 2, 8 (לפי שיטת אבולעפיא). ההפרשים – 1, 6. הבסיס – 5. המספר הבא – 19 (חוה, לפי סדר האלכסון מלמעלה למטה), יש כאן איזה תיקון חוה בסיפור. הכי יפה מבחינת מספרים הוא שאם ממשיכים את הסדרה 13 אברים המספר ה-13 יהיה 343, 73. הכי חשובים לנו זיווגים בין 13 ל-7, וכן 343 הוא סוד "כצאת השמש בגבורתו", "שבעתים כאור שבעת הימים", "גשם נדבות", והוא חל דווקא במקום ה-13. כל 13 המספרים הראשונים, שלפי כללי החשבון חייבים להיות כפולת 13, עולים 1521, טל ברבוע. עד גשם מקבלים טל (הוי' אחד) ברבוע.

"ראשו כתם פז" – כהונה-תורה-מלכות במלך-פרכת-עם

עוד רמז לסיום הענין: אמרנו שמלך-פרכת-עם עולה 900 ויש 9 אותיות. רק סופי התיבות הם כתם – "ראשו כתם פז". על המלה כתם יש דרוש בקבלה שהוא ראשי תיבות שלשת הכתרים שמונה רבי שמעון בפרקי אבות – "שלשה כתרים הם, כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות" – לפי הסדר של אמונה-תענוג-רצון (אמונה – כתר כהונה; תענוג – כתר תורה; רצון – כתר מלכות).

אם כן, יש משהו במלך-פרכת-עם שדווקא המלך הוא אמונה-כהונה, "ממלכת כהנים". מה כהונת המלך? האמונה הפשוטה שלו. יש משהו דווקא בפרכת שלנו, שבחיצוניות מבדילה ובפנימיות מחברת, שהיא סוד התורה. עיקר המלכות מתגלה בעם – העם עושה את המלכות, הוא המלכות.

למה מתאים שהתורה תהיה הפרכת שבין המלך ובין העם? קודם אמרנו שכל המשפט "דבר המבדיל בין המלך ובין העם" שוה תורה-הוי'. כעת יש רמז שבמלה כתם הפרכת היא כנגד כתר תורה. בתורה יש נגלה ונסתר, גליא וסתים. הנגלה של התורה הוא המצוות. אמנם הפירוש הפנימי של מצוה הוא לשון צוותא וחבור, כפי שדברנו לפני כמה ימים, אבל על פי פשט המצוות הן מצוות המלך, מה שהמלך מצוה והעם צריך לקיים בקבלת עול. יש משהו בפרכת, התורה, הבד-האריג היפה, שמשמשת להבדיל נכון – בצורה מאוזנת – בין המלך והעם על ידי מצות התורה. מה שמחבר בין המלך והעם והוא הפנימיות של הפרכת, פנימיות התורה, "איש אלהים" שמחבר בין התורה והעם – הקבלה והחסידות שכל ענינן לגלות שהמלך והעם הם אחד ממש.

אם כבר הסתכלנו על סופי התיבות, נתבונן בראשי התיבות – מלך-פרכת-עם – שגם עושים מלה חשובה (אך לא לפי הסדר, לא כמו כתם), פעם. "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת". פעם גם שוה צלע – חוה נלקחה מהצלע – שעולה י"פ חוה, משולש חוה (בהיות י הנקודה הפנימית של חוה). בבגדי כהונה של פרשת תצוה הפעם היינו פעמון המעיל, כפי שלמדנו היום בחת"ת – שלישי של תצוה. רו"ס – פעם-כתם – שוה 650, כה פעמים הוי' (ומי שזוכר את החוברת "ברוך הגבר" יודע את סוד המספר הזה בנוגע לפורים). האמצע של מלך-פרכת-עם הוא 250, נר, "נר מצוה ותורה אור" (שהוא הוא סוד הפרכת שבין המלך והעם).

ג. סוד שנגל"ה בפרשיות המשכן והכהונה

המנורה – ממוצע מחבר בין המשכן וכליו לבגדי הכהונה

ענין אחר: פרשת תצוה מתחילה מהמנורה – "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלֹת נר תמיד". המלה מנורה לא כתובה, אבל יש שני פסוקים של שמן למנורה, וכתוב "נר תמיד". אחר כך באים בגדי כהונה – הנושא העיקרי של פרשת תצוה. המנורה עצמה היתה בפרשת תרומה, ואם כן רואים שדווקא המנורה משמשת לחבר בין המשכן וכליו (פרשת תרומה) לבגדי כהונה (פרשת תצוה).

חידוש מיוחד לגבי השמן והמנורה שדווקא בכלי הזה יש ממוצע מחבר בין הכלים והבגדים (היו עושים פתילות למנורה מבגדי כהונה). דווקא באור הנרות יש משהו שמחבר בין המשכן לבגדי הכהנים – תוספת חשובה לכל מה שלמדנו על חשיבות המנורה (רק על המנורה כתוב – פעמיים, פעם אחת בפרשת תרומה ופעם אחת בפרשת ויקהל – "מקשה אחת" ולא "מקשה" סתם כמו בשאר הפעמים שמלה זו מופיעה בתורה. ובא ללמד שיש כח מיוחד של "אחת", כח איחוד, דווקא במקשה של המנורה, ודוק). לפני שבוע למדנו בעיקר שהמנורה לוקחת את ארון הקדש, עם הכפרת והכרובים, ומאירה אותו החוצה. מכל הכלים, דווקא המנורה לוקחת את האור העצמי של קדש הקדשים ומפיצה אותו החוצה. כעת רואים ממש פשט – בשביל מה צריכים להתחיל שוב עם המנורה? זה לא המקום. מלמד שהמנורה נחוצה כדי לקחת את כל המשכן ולהגיע לדרגת בגדי כהונה.

משכן ובגדי כהונה – היכל ולבוש

על פי סוד, מה היחס בין המשכן והכלים לבגדי כהונה? כל אחד קובע ברכה לעצמו, פרשה בפני עצמו, גם בצווי וגם בעשיה. לכאורה היחס בקבלה שמתאים הוא מתוך שנגל"ה – שיש שרש-נשמה-גוף-לבוש-היכל – כאשר בגדי כהונה הם הלבוש והמשכן וכליו הם ההיכל.

היחס בין שתי המדרגות התחתונות, היכל-לבוש, הוא כמו נפש-רוח. כפי שלמדנו במאמרי תש"ה בבקר, שכאשר אדם נולד הוא מקבל נפש, וכאשר זוכה יותר מקבל רוח – נולד עם היכל, וכאשר זוכה יותר מקבל לבוש, ואם זוכה יותר מקבל גוף. אם נכון שזה היחס בין שתי הפרשיות, אז המנורה עולה ועומדת בין ההיכל ללבוש – היא מאירה את הדרגה הבאה, הלבוש, בגדי הכהונה.

הכהנים – גוף

כבר יפה, אבל מתבקש שיהיה המשך – שאם זכה יותר יקבל גוף וכו'. מהם הגוף והנשמה והשרש שלמעלה מהיכל (משכן וכליו) ולבוש (בגדי כהונה)? אפשר לומר שהם בהמשך הפרשה. מה קורה ב"רביעי" והלאה של פרשת תצוה? גמרנו עם תיאור בגדי הכהונה. פרשת תרומה עד הסוף עסקה בתיאור המשכן וכליו, אבל בפרשת תצוה נגמרים בגדי כהונה בסוף "שלישי".

מה קורה אחר כך? מתחיל הסיפור של חנוך הכהנים. אם בגדי כהונה הם הלבוש, ברור שהגוף הוא מי שמתלבש בבגדים הללו – הכהנים עצמם. גם ההיכל – מה שוה בית מקדש בלי כהנים? צריכים היכל, לבוש, ומי שמתלבש בתוכם – ההיכל מקיף את הלבוש והלבוש מקיף את הגוף, מקיף רחוק ומקיף קרוב לגוף. אחרי הלבושים כתוב חנוך הכהנים, והכהנים חייבים את הלבושים – אחרת עבודתם פסולה.

מזבח הקטרת – נשמה

מה כתוב בסוף פרשת תצוה? פלא, כאילו שכחו איזה כלי – מזבח הקטרת – וצריכים להשלים כאן בסוף פרשת תצוה את הנושא של פרשת תרומה. גם בתחלת פרשת כי תשא מופיע משהו ש'שכחו' וצריכים להשלים – הכיור וכנו. מה תפקיד מזבח הקטרת, שבא אחרי הכהנים? "בחד קטירא אתקטרנא ביה אחידא ביה להיטא" אמר רשב"י. הקטרת היא חוש הריח – דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף. צריכים לומר שמזבח הקטרת והעבודה בה שייכים לנשמת הכהן, שגבוהה מהגוף של הכהן.

ממש לפי הסדר – פרשת תרומה היא ההיכל, בגדי הכהנים הם הלבוש, חנוך הכהנים הוא הגוף (ונעשה על ידי קרבנות – הבאת קרבן בהמה במקום האדם – תיקון הגוף בשנגל"ה, אמא, נשמה, סוד הקרבן, עמוד העבודה שמצד אמא, "רזא דקורבנא עולה על רזא דאין סוף" באו"ח של אמא), עבודת הקטרת (עיקר התפלה היא "קטרת לפניך", אם כי צריך להיות "תמים יהיה לרצון" – תמים בלי מום – אך עיקר התפלה הוא הקטרת, הנשמה של הגוף).

דווקא במזבח הקטרת מכל כלי המשכן מוזכר (פעמיים, ואילו בפרשת אחרי, מקומו העיקרי של עבודת יום הכפורים, כתוב רק פעם אחת – יש רק שלש פעמים "אחת בשנה" בכל התנ"ך) "אחת בשנה" – יום כפור. בכל פרשת תרומה, שכתובים הארון והכרובים וקדש הקדשים, לא מוזכר בפירוש שיש "אחת בשנה" – יום כפור, שפעם בשנה הכהן הגדול נכנס לשם. מזבח הקטרת אינו בקדש הקדשים, ואף על פי כן דווקא בסיפור מזבח הקטרת כתוב "אחת בשנה" – רמז למה שמכניס קטרת לפני ולפנים, מכניס ברוחניות את מזבח הקטרת לקה"ק, ועל פי פשט היינו מה שמזה "מדם חטאת הכפרים" על המזבח הפנימי, מזבח הזהב. אם כן, לפי זה מזבח הקטרת הוא כנגד דרגת הנשמה בשנגל"ה.

הכיור וכנו – שרש

אם ככה, מה נכוון כנגד שרש הנשמה, היחידה, הכתר? עד כאן ממש חלק – התבוננות שצריכים לבדוק אם כתובה באיזה מקום. אחרון חביב הוא עיקר החידוש, שמה שנשאר בסוף הוא הכיור וכנו – הוא כבר בחוץ, בחצר, לא במשכן, כנגד נו"ה לפי הספירות שהם "לבר מגופא". איך אפשר לומר שיש לכיור וכנו שרש ביחידה שבנפש?

הדבר היחיד שצריך לומר הוא שכתוב שתכלית הברכה במקדש היא ברכה של ילודה, "פרו ורבו". חוץ מקידוש ידים ורגלים יש שימוש מיוחד של הכיור וכנו, לעשות שלום בין איש ואשתו, כמו שחז"ל אומרים ורש"י מביא. הכיור עשוי ממראות הצובאות – דבר שמשה רבינו מאס בו מלקבלו, כי עשוי ליצר הרע, אבל ה' אומר שהוא חביב עלי יותר מהכל, כי בזכותו פרו ורבו במצרים, יצאו ששים ריבוא יהודים.

השרש של שלום הבית וגם שרש היצר הרע – שהוא ב"אורות מרובים דתהו", מראות הצובאות דווקא – הוא השרש בשנגל"ה. במי סוטה מוחים את שם הוי' – "שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים כדי לעשות שלום בין איש לאשתו" – למעלה מכל י-ה-ו-ה, שרש מעל נגל"ה.

מנורה – חבור הארון והבגדים

יצא לנו שבין תיאור ההיכל לתיאור הלבושים צריכה להופיע שוב המנורה – היא כמו החלק הטוב של "אף עשיתיו", המעבר מההיכל-העשיה ללבוש-היצירה. יש ווארט, מליצה, שכל כלי פרשת תרומה מתחילים מהארון ובפרשת תצוה מגיעים לבגדי כהונה. כשמחברים יחד מקבלים ארון בגדים. כדי לחפש מה יש לך בארון בגדים ולהוציא את הבגד המתאים צריכים מנורה – זה המילתא דבדיחותא למה מנורה בין הארון לבגדים... ארון בגדים מנֹרה שוה תורה – כל התורה כולה, "תורה אור", היא סוד המנורה שמאירה את ארון הבגדים.

ד. "אל מול פני"

הנקודה הכי משמעותית: לפני שבוע, כאשר דברנו על המנורה, אמרנו ששלש פעמים בתורה כתוב "מנורה" מלא – בצווי על המנורה, "ועשית מנרת זהב טהור מקשה תיעשה המנורה", ופעמיים בפרשת בהעלותך, "אל מול פני המנורה". שתי פרשות מתחילות במנורה – תצוה ובהעלותך. עשינו מטעמים מהשלישיה הזו. הווארט, שקשור גם לאז, קשור במיוחד להיום, בו קוראים עוד ביטוי עם הניב "אל מול פני":

ארבע הופעות "אל מול פני" בתורה

כמה פעמים יש בתורה "אל מול פני"? יש עוד פעמיים קודם ל"אל מול פני המנורה" (בפרשת בהעלותך), הכל בהקשר למשכן ולבגדי הכהונה. הפעם הראשונה שכתוב "אל מול פני" היא בפרשת תרומה, הפעם השניה בפרשת תצוה – בקריאה של היום, "שלישי" – ופעמיים אחרונות בפרשת בהעלותך, "אל מול פני המנורה".

הפעם הראשונה היא "אל מול פני האהל" – שהיריעה הששית במחברת נכפלת על פתח המשכן. רש"י כותב שהיא דומה לכלה צנועה שמכסה בצעיף את פניה – סמל של כלה צנועה, שהמשכן מזכיר אותה – והביטוי בתורה הוא שהיריעה הששית היא "אל מול פני האהל". "הכל הולך אחר הפתיחה" – "אל מול פני" הראשון.

הפעם השניה, היום, היא על הציץ – המקודש מכל בגדי הכהונה, עליו כתוב "קדש להוי'". לפי הדרוש שאמרנו קודם, על שנגל"ה, הבגד שמצביע ישירות על הכהן המתלבש בבגדים, סוד הגוף שבתוך הלבוש, הוא הציץ – כתוב עליו "קדש להוי'" שאומר שהכהן שלובש את הציץ הוא קדש לה'. כלומר, זהו לבוש שבעצם מצביע לגמרי על הגוף – אמא עילאה שבתוך ז"א. בתיאור הציץ כתוב "אל מול פני המצנפת יהיה". ההסבר הוא שיש מצנפת, כובע על הראש, והציץ הוא באמצע המצח – "אל מול פני המצנפת".

אם כן, כל ה"אל מול פני" בתורה הם "אל מול פני האהל", "אל מול פני המצנפת", "אל מול פני המנורה" ו"אל מול פני המנורה". כנראה יש הרבה סודות ב"אל מול פני" – שלש תבות שצריך להיות בהן סדר, אל-מול-פני. "אל מול פני" עולה 247 – מאור (מלה בתחלת הפרשה, "שמן למאור" – מקור האור, עצם האור), כפולת 13 (משא"כ אור), 13 כפול 19. ב"אל מול פני" יש גילוי המאור, לכן הפעמיים האחרונות הן לגבי המנורה – הנרות הן אור, והם מאירים "אל מול פני המנורה" שם יש גילוי המאור.

תיקון "אל מול פני המלחמה החזקה"

האם יש עוד "אל מול פני" בכל התנ"ך? למרבית הפלא יש עוד פעם אחת. בסיפור מאד חשוב, שכולנו מכירים – סיפור עצוב לכאורה, בהקשר קשה – בהקשר של חטא דוד המלך. דוד המלך שלח אגרת ליואב שר הצבא שלו שישים את אוריה "אל מול פני המלחמה החזקה" ואז שישובו ממנו שאר החיל "ונכה ומת". אלה המלים של דוד המלך – "הבו את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה ושבתם מאחריו ונכה ומת".

גם "המלחמה החזקה" הוא ביטוי חד-פעמי. בתורה כל ה"אל מול פני" שייכים למשכן, גילוי המאור, וכאן עיקר החטא של דוד המלך – ששולח את אוריה למות – הוא "אל מול פני המלחמה החזקה". נראה כמה פלאים בזה – יצא כאן שכנראה המשכן מקדים רפואה למכה, כל ה"אל מול פני" הם בגדר מקדים רפואה למכה לשליחת אוריה (לשון אור, כמו אור המנורה, אור-יה) למות "אל מול פני המלחמה החזקה".

קודם כל נראה משהו ממש פלאי: בתורה שלשה הקשרים – "אל מול פני האהל", "אל מול פני המצנפת", "אל מול פני המנורה". האהל המצנפת המנורה שוה 1012. המלחמה החזקה שוה 253 – משולש 22, מספר מאד חשוב, "מוצא פי הוי'". 1012 שוה ד"פ 253 – נמצא שהמלחמה החזקה היא מכנה משותף לשלשת הדברים שכתוב בהם "אל מול פני" במשכן. ממש גימטריא מופלאה, רק צריך להבין מה היא אומרת. חייבים לומר, כנ"ל, שיש פה איזה תיקון מראש.

"המלחמה החזקה" – מלחמת היצר – צריכה תמיכה

מהי בעבודת ה' "המלחמה החזקה"? יש מלחמה, יש המלחמה ב-ה הידיעה ויש המלחמה החזקה. כנראה גם בעבודת ה' יש מלחמה, המלחמה והמלחמה החזקה. מלחמה היא מלחמת היצר, כך כתוב בתניא. כמו שהרבי אמר לילדים בצבאות ה' שצריכים להלחם באויב – ביצר הרע. מהי המלחמה החזקה? כנראה המלחמה של תיקון הברית, השמירה מפגם הברית, נגד עיקר ועצם היצר הרע, יצרא דעריות. דוד נפל בכך, וכדי לחפות על עצמו שלח את אוריה למות.

יוצא מוסר השכל, שהוא כבר חידוש חשוב, שכל המשכן והכלים – כל ה"אל מול פני", כל גילוי המאור שבמשכן (היריעה שמכסה את פתח המשכן ואומרת שיש כאן כלה צנועה שמכסה בצעיף את פניה) ובציץ (על המצח, ובמצח דאריך מתגלה יסוד דעתיק, מקור תיקון הברית) ובמנורה – הם לשם תיקון הברית, לשם הנצחון של המלחמה החזקה, "אל מול פני המלחמה החזקה".

אם דוד רק היה שולח את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה, ולא היה ממשיך לומר שהחילים ישובו ממנו – אם יש לו גיבוי – יתכן שהוא ינצח ולא ימות. הוא שלח אותו למות על ידי צירוף של המלחמה החזקה ושיעזבו אותו, שיהיה שם לבד. אם אתה ניצב מול המלחמה החזקה ואתה עדיין בתוך הפלוגה שלך, בתוך הגדוד שלך, יש תקוה – ואם יהודים ודאי שינצחו. רק אם אתה בודד – אם אתה מנותק מהעם, שהעם מתנתק ממך – אתה בסכנה. כלומר, צריכים עזרה – "אלמלי ה' עוזרו" וצריכים תמיכה מלמטה, תמיכה של חיל שנלחם איתך ביחד. [נשמע כמו פרסומת לקבוצות תמיכה בנושאים האלה...] זה נכון, אבל צריך להיות כמו שאנחנו מבינים זאת. אם אין תמיכה – אז "ונכה ומת". כל המשכן הוא אהל מועד – מקום שכל היהודים, כל הנשמות, נקהלות. "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים" – מקום של תפלה, שגם תפלת יחיד בו היא בגדר תפלת צבור (כמו עשרת ימי תשובה), שאתה מתפלל ונלחם ביחד. זה צריך להכנס למצע שלנו.

סדרת "אל מול פני"

נחזור ל"אל מול פני": אמרנו שיש כאן שלשה שלבים – קודם צריכים "אל", כיוון, וקטור (מקום עולה ו פעמים אל, ששה כיוונים, כחות, וקטורים); אחר כך צריכים "מול", הופעה שמישהו עומד מולך; ובסוף באים ל"פני" – לא סתם גילוי המול, שיכול להיות שאתה מול האחור או מול החיצוניות, אלא שאתה – מול הפנימיות. יש עליה של אל-מול-פני, יתכן שכמו עשיה-יצירה-בריאה בתוך האצילות גופא.

יפה ששלש המילים הן גם סדרה עולה במספרים שלהם – 31, 76, 140. ההפרשים – 45 (אדם, אם כן מול הוא לא-אדם, "כי לא אדם הוא להנחם"), 64 (אדם-חוה, כלומר, שהבסיס הוא חוה, שבין אדם לאדם-חוה). הבסיס – 19 (חוה). רומז שעיקר ה"אל מול פני" הוא יחוד פנים בפנים של איש ואשה, אדם חוה – עיקר התיקון של "אל מול פני" בבית המקדש. המספר הבא יהיה 223 (אוריה ע"ה). המספר העשירי בסדרה – "העשירי יהיה קדש להוי'" – הוא 1120. המספר ה-13 הוא 1825. מה אומר לעניננו? אהל-מצנפת-מנורה-מלחמה יוצא 1120 – סדרת "אל מול פני" מגיעה במקום העשירי לארבעת הדברים עליהם כתוב "אל מול פני", כבר פלא. עוד שלשה מספרים מקבלים 1825 – פני האהל, פני המנצפת, פני המנורה, פני המלחמה החזקה (ר"ת פה-פה-פה-פהה שוים משה, עליו כתוב "פה אל [מול פני] פה").

פלאי פלאים, שיש שני מספרים שיוצאים כאילו-סתם מסדרה של "אל מול פני". מקבלים חיזוק כמה הנ"ך משלים את מה שכתוב בתורה – התורה מצוה לעשות משכן ובגדי כהונה בכוונה למה שיהיה כתוב בבחירה החפשית של דוד המלך, בה הוא חטא (אף ש"נורא עלילה על בני אדם"). הכל רמוז בסדרה מתמטית של שלש מילים פשוטות, "אל מול פני", שכתובה בתורה רק בהקשר למשכן וכו'.

ר"ת "אל מול פני" אמפ, 121, 11 ברבוע. ההפרשים בין א-מ-פ הם שני מספרים רודפים – 39, 40. הבסיס הוא 1, וכל סדרה שבסיס ההפרשים הוא 1 היא סוג משולש, רק שהיא משולש עם תיקון – משולש פלוס או מינוס מספר מסוים. כאן הנוסחה היא משולש n מינוס 740 (רבונו של עולם, חלק אלוה ממעל ממש, שע-שע). כלומר, אם אני מתחיל ממשולש 38, 741, מינוס 740 – 1 (אל). משולש 39 הוא 780, מינוס 740, נותן 40 (מול). משולש 40, 820, מינוס 740 נותן 80 (פני) – וכך הלאה. אם מפתחים את הסדרה יש דברים מאד יפים – נשאיר לתלמיד הממולח, תן לחכם ויחכם עוד. דבר אחד – מה המספר הבא? 121 –  סכום שלשת המספרים הקודמים (א-מ-ף).

עד כאן דרוש "אל מול פני".

ה. מדינה יהודית וצבא יהודי

צבא יהודי – קדושת המחנה ומוסר מלחמה יהודי

עוד כמה נקודות קטנות, שכבר שייכות לבחירות:

אתמול היו פה כמה חבר'ה, שיהיו בריאים ויצליחו, מהמפלגה הזו. שאלו אותי מה צריך להיות המסר. כמובן שבסוף הגענו למה שמדברים כל הזמן – מדינה יהודית. הוספתי שצריך להדגיש מאד שלמדינה היהודית יש צבא יהודי. כלומר, קודם כל, המפלגה החרדית לוקחת על עצמה את האחריות של הצבא. עם כל השאלה של בחורי ישיבה ושירות בצבא – שצריכים להגדיר נכון על פי תורה – תיק הבטחון הוא עלינו. לא רק שדואגים לדיור וכיוצא בזה, אלא דואגים לבטחון – זה צריך להיות החידוש, שיש מפלגה חרדית שבראש המצע שלה דואגת לבטחון. ממילא היא דואגת לצביון הצבא – צבא לשון צביון – וכמו שמדברים על מדינה יהודית צריכים לדבר הרבה על צבא יהודי.

מהו צבא יהודי? לא מדברים על כשרות ושמירת שבת, כי הם פשיטא. גם בתורה, כשמדברים על צבא יהודי לא מדברים על אכילת כשר ושמירת שבת, אלא "והיה מחניך קדוש". קדוש שם הוא לענין נקיון המחנה, אבל לעניננו אומר בפשט מקום בלי פריצות – מקום בלי פגם הברית. דבר שני, שדי מובן מעצמו, אבל במדינה לא מובן כלל – מה שאנחנו נוהגים לקרוא מוסר הלחימה היהודי על פי תורה. לכן, כשאני אומר צבא יהודי אני מתכוון ללא פריצות ועם מוסר לחימה על פי תורה.

"שנים כרבים" – מדינה יהודית צבא יהודי

כעת יש לנו שני מושגים, שכל אחד קובע ברכה לעצמו – מדינה יהודית וצבא יהודי. מדינה יהודית לכאורה חייבת צבא יהודי, אבל צבא יהודי הוא דבר כל כך חשוב ועיקרי במדינה היהודית שהוא קובע ברכה לעצמו. זה היה הווארט, ואחרי כזה ווארט נחמד צריכים לחשב אותו: מדינה יהודית (ודאי כבר עשינו פעם) שוה 544, לב פעמים טוב – מדינה יהודית היא לב טוב – וצבא יהודי שוה 128. יחד 672, "שנים כרבים" – פורים-פורים, הממוצע בין מדינה יהודית לצבא יהודי הוא פורים, לפחות בפורים יש סיכוי להגיע לזה... נראה כמה מכוון: מדינה יהודית שוה פעמיים "כרבים". ההפרש בין שנים ל-כרבים הוא צבא יהודי – הוא המחבר אותם. שני הכרבים – שני תינוקות, כנראה רק תינוק יכול לצייר זאת – הם סמל למדינה יהודית וצבא יהודי.

אם נחליף את ה-כ שבכרֻב ב-ק – באותיות גיכק מהחיק המתחלפות – יהיו "שנים קרֹבים", קרבת בשר. לענינו גם קרוב וגם קרב – "פדה בשלום נפשי מקרב לי". מתי יש פעם ראשונה כרובים בתורה? בגן עדן אחרי החטא. שם הכרובים הם מלאכי חבלה – יש ב"שנים כרבים" גם קרב, חוזר למלחמה החזקה שהזכרנו קודם. איך לנצח את המלחמה החזקה. רוצים שהמשכן יקים לתחיה את אוריה, אור-יה (שכל חטאו היה שהוא העריך את ה'גבור' שלו, יואב, מעל ה'רבי' שלו, דוד, וד"ל).



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com