חיפוש בתוכן האתר

ספר המאמרים תש"ה (16) - כ' חשון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

כ' חשון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

ספר המאמרים תש"ה (16)

ד"ה "זה היום תחלת מעשיך" (1)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

א. בחירה במלוכה

תכלית בריאת העולם – מלוכה (ולא ממשלה)

זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון [המאמר פותח ב"זה היום", מטבע שטבעו חכמים, ביטוי חשוב שיש סוגיא בגמרא לגביו. הביטוי "זה היום", אולי בהמשך נסביר, בא מ"זה היום עשה הוי' נגילה ונשמחה בו". בכל אופן, יש כאן ביטוי מאד חשוב,"זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון".], דר"ה יום ברוא אדה"ר [היום הששי של מעשה בראשית, בו נברא האדם.] הוא תחלת מעשיך של הקב"ה, ולכאורה והלא בכ"ה באלול נברא העולם [ששה ימים קודם.] ויום ברוא אדם הראשון הוא יום הששי לבריאת העולם ולמה נקרא יום זה תחלת מעשיך, והקביעות דראש השנה [החג, "בכסה ליום חגנו"] הוא ביום בריאת אדם הראשון ולא ביום הראשון דבריאת העולם שהוא בכ"ה אלול, אך הענין הוא דהנה ראשית הרצון בבריאת העולם הוא מה שעלה ברצונו אנא אמלוך [יש כמה שלבים לפני "אנא אמלוך", כמו שראינו במאמר הקודם, אבל ההתחלה למעשה – "בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה", שהקב"ה שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל, "עולם המלבוש", היה אחרי שהקב"ה אמר "אנא אמלוך", הרצון למלוכה.],

ואין מלך בלא עם לכן לא נמשך בחינת המלוכה למעלה עד שנברא אדם הראשון שקבל עליו עול מלכות שמים בעבודתו [רצון ה' להיות מלך לא נמשך והתגלה עד שנברא אדם הראשון, סימן שאדם הראשון הוא תחלת המושג עם – עם שבכחו להכיר במציאות המלך. מיד כשאדם הראשון נברא הוא קבל עול מלכות שמים] ולכן אומרים [בבית המקדש] ביום ו' [בו נברא אדם הראשון] מזמור ה' מלך גאות לבש [שעל ידי אדם הראשון נמשכה בחינת המלוכה.], מה שאין כן בימים שקודם בריאת אדם הראשון לא נמשך עדיין ענין המלוכה כי אם בחינת ממשלה [הווארט הראשון כאן במאמר הוא ההבדל בין מלכות לממשלה. כידוע, אנחנו רוצים מלוכה ולא ממשלה. מסבירים שמלכות היא מרצון, "ומלכותו ברצון קבלו עליהם", וממשלה היא בכפיה. אפשר לכפות ממשלה על בני אדם – בני אדם שלא רוצים שלטון. כאן הממשלה היא לא על בני אדם בכלל – היו חמשה ימים של ממשלה, כשהממשלה לא שולטת על בני אדם אלא על כל מעשה בראשית שנברא לפני אדם הראשון. יש ממשלה, אבל ה' לא רוצה ממשלה – הוא ברא את העולם בשביל מלכות ולא בשביל ממשלה.

מלוכה – הסכם רצון ובחירה

הוא מסביר את ההבדל בין מלכות לממשלה:] וכידוע ההפרש בין מלוכה לממשלה, דמלוכה היא שמקבלים את המלוכה על פי הסכם ורצון ובחירה [הוא אומר כאן שלשה דברים – הסכם, רצון ובחירה.

הסכם הוא קצת כמו רוב קולות – בחירה, אבל בחירה יבשה, לא בחירה פנימית אלא הסכם. לכן בדרך כלל כתוב בחסידות שהסכם הוא נה"י בנפש – בלי שכל ובלי רגש. בכל אופן, במלוכה צריך להיות הסכם – מסכימים שצריכים מלך, חייבים מלך. אך לא די בהסכם, צריך גם רצון ובחירה. יש בדבריו הדרגה מהחוץ פנימה, מלמטה למעלה. רצון הוא כבר חשק – בדרך כלל רצון הוא כתר, אבל כאן הוא חשק בלב, "רעותא דלבא". בשביל מלוכה לא מספיק הסכם יבש אלא רצון, יתרה מכך צריך בחירה – לא בחירה בקלפי אלא בפנימיות המוחין. בחירה היא המדרגה הכי פנימית – בחירה היא דעת, פנימיות הדעת.

במלוכה צריך, מצד העם, הסכם, רצון ובחירה. יתכן שכשרוצים לשנות את שיטת השלטון בכלל צריך שהעם יבחר בזה – הסכם נצרך כשיש כמה מועמדים למלך, אבל אם רוצים לשנות תודעה לגמרי, שלא רוצים ממשלה אלא רוצים מלוכה, צריך לארגן גרעין קשה של העם שבוחר במלך – שרוצה את השינוי. בחירה היא מאד פנימית בשכל, יותר מסתם רצון. אני בוחר בזה – עוד לפני שמסכימים על מלך ספציפי צריך לבחור שאני רוצה מלוכה ולא ממשלה. בכל אופן, שלש מלים חשובות – הסכם, רצון ובחירה.] שבוחרים אותו להיות מלך עליהם [כאן כבר בחירה במלך ספציפי.], וזהו בדעת שלמה [רומז למה שאמרנו, שבחירה היא בדעת שלמה.] שמקבלים עליהם עול מלכות להיות בטל אליו לכל אשר יצוה לעשות רצונו [הבטול למלך הוא הגדר של המלוכה.]

ממשלה – ללא העדפה

מה שאין כן ענין הממשלה הוא שמושל עליהם בעל כרחם שלא מרצונם [יכולה להיות ממשלה על בני אדם, אבל כאן ידבר על בהמה.], כמו המושל על בהמה שאין לה דעת ובחירה כלל שתבחר בהממשלה ומלוכה [כמו שדברנו בהלכות שבת על העדפה – במלוכה יש העדפה. היום בוחרים בלי העדפה אמתית, אף שיש בחירה בקלפי אין הבדל אמיתי בין המועמדים, וכולם באיזה מקום יודעים בפנימיות שאין הבדל מי ייבחר – לא משנה, ימין או שמאל, הכל אותו דבר. אין העדפה פנימית – אין העדפה עם בחירה, אין בחירה עם דעת כי אין דעת. (הרוב לא הולכים לבחור.) לא יודע אם רוב, אבל הרבה לא הולכים לבחור – מתוך יאוש, שאין במי לבחור. שוב,

הוא אומר שממשלה מתחילה מלמשול על בהמות – לבהמה אין דעת ובחירה לבחור שלטון.], ומכל מקום האדם מושל על הבהמה [מושל, אך לא מולך.] ובטלה אליו רק שהוא בהכרח שלא ברצון ודעת כי אם למטה מן הדעת [יש בטול לשלטון למטה מן הדעת ויש בטול לשלטון שלמעלה מן הדעת. בטול הבהמה לאדם שמושל בה הוא למטה מהדעת], מה שאין כן באדם הוא ברצון ודעת,

בחירה אמיתית - מלכות ישראל

אפשר להסביר שעל בחירה ובטול נאמר "אתם קרויים 'אדם' ואין אומות העולם קרויים 'אדם'", מי שיכול לבחור באמת במלך הוא רק עם ישראל. לכן יש מצוה "שום תשים עליך מלך... מקרב אחיך תשים עליך מלך" – רק ישראל יכול למלוך ורק עם ישראל יכול לבחור מלך. אמנם כתוב שם גם "ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים", אך המלך שה' בוחר הוא לא ככל הגוים. הגוים יחסית לעם ישראל הם בלי דעת ולכן "לא תוכל לשים עליך איש נכרי". דווקא לישראל יש דעת, "שום תשים עליך מלך", "'שום' לעילא 'תשים' לתתא" עם הרבה מאד דעת.

דעת היא משהו מיוחד לאדם, שנברא ביום ששי – היום הראשון של ראש השנה – שהוא ענין המלוכה. כל ענין ראש השנה הוא להכתיר את הקב"ה עלינו למלך ולהתפלל על מלכות ישראל. יש ספר חשוב, יסוד ושרש העבודה, שהוא הספר העיקרי שאומר שבראש השנה צריך להתפלל על מלך ישראל – לא רק להכתיר את ה' למלך, אלא שעבודת ראש השנה היא להתפלל על מלכות ישראל, "שום תשים עליך מלך".

בעל היסוד ושרש העבודה היה בזמן המגיד והוא רצה להגיע אליו ולהיות חסיד, והוא אמר לו – אתה לא צריך אותי, אתה כבר בסדר. יסוד ושרש העבודה הוא ספר מאד קדוש. בכל אופן, הענין של ראש השנה – שיהיה לנו מלך למעלה וגם מלך פה למטה, שתהיה מלוכה ולא ממשלה. לכן קבעו את ראש השנה ביום הששי של מעשה בראשית, ולא ביום ראשון של מעשה בראשית – אם ראש השנה היה ביום ראשון, כ"ה אלול, היתה ממשלה בלבד.

ב. בין נשמות למלאכים

נשמות – בחינת אדם (בעל בחירה); מלאכים – בחינת בהמה (ללא בחירה)

וכמו כן למעלה יש ב' מדריגות אלו, א' בחינת המלוכה שהוא ברצון דוקא והוא באדם שהוא בעל בחירה בדעת חזק באלקות [דעת חזקה באלקות היא ודאי תכונה של יהודי. "אל אחר איסתריס"[ב] – אין לו דעת כלל, בודאי לא דעת חזקה. רומז כאן לתניא פ"ג, שם מסביר שדעת היא התחברות והתקשרות – לקשר את עצמו ב"קשר חזק ואמיץ מאד" (בגימטריא בראשית, תחלת תורת ישראל היא שנקשר את עצמנו ב"קשר אמיץ וחזק מאד" לה' יתברך. ידוע שהמילה בראשית בתנ"ך באה בהקשר של תחלת מלכות, "בראשית ממלכת". זו ה"בראשית" שלנו, שמתגלה רק ביום ששי.]

ומקבל עליו עול מלכות שמים שלמה וכמו שאנו אומרים ומלכותו ברצון קבלו עליהם להיות בטל אליו, אבל המלאכים שאינם בחינת אדם [אומר משהו מיוחד, לא רק שנשמות ישראל הן למעלה מהגוים, אלא הן גם למעלה מהמלאכים – המלאכים נקראים בהמות וחיות ביחס לנשמות. לא שאין למלאכים שכל – יש להם שכל, יותר מלבני אדם, במובן מסוים – אבל אין להם יכולת להתקשר לאלקות מעל השכל. לכן המלאכים ביחס לנשמות ישראל הם בהמות וחיות. "אתם קרויים 'אדם'" לא רק לאפוקי מאומות העולם אלא גם לאפוקי ממלאכים.] וכידוע שנקראים בשם בהמות וחיות והן חיות המרכבה פני אריה פני שור וכו' [מי שם בהמה? השור – שהוא גם חיה טהורה. יש במרכבה את מלך החיות, מלך הבהמות ומלך העופות.]

ספור מעשה מרכבה

יש על המרכבה סיפור ילדים שלנו, שצריך פעם להוציא אותו, איך מלך החיות ומלך הבהמות ומלך העופות נפגשים ומתחברים ונעשים בהמה לה', ובסוף בא פני אדם לחבר אותם. זה הסיפור הראשון שמספרים לילדים קטנים – מתחילים עם ילדים במעשה מרכבה, "זה היום תחלת מעשיך". נספר את הסיפור:

פעם אחת היה אריה מאד גדול, מלך של כל החיות. הוא היה מסכן, בודד, לא היה לו חבר – הוא מלך של כל החיות ולכן אין לו עם מי להתחבר. הוא הלך והלך עד שראה באופק משהו מאד גדול, בערך כמוהו, וכשהתקרב ראה שור ענק, מאד גדול. כשנפגשו האריה אמר לשור – מי אתה? אמר לו שהוא מלך כל הבהמות. ומי אתה? אני האריה, מלך כל החיות. יפי, בוא נהיה חברים. באמת נעשו חברים.

אחר כך התחילו ללכת בעולם יחד, שני חברים, האריה מלך החיות והשור מלך הבהמות. הסתכלו למעלה ורואים בשמים משהו מכסה את כל השמים, את כל השמש, ויורד – משהו ענקי, עוף. מתקרבים ושואלים מי אתה? אני הנשר, המלך של כל העופות. כל המלכים האלה נורא מסכנים, כי הם לבד – הם מאד גדולים, לא לפי ערך בכלל. ומי אתם? האריה אומר – אני האריה, מלך כל החיות. השור אומר – אני השור, המלך של כל הבהמות. אמרו יפי, "החוט המשולש לא במהרה ינתק" – קודם היו "טובים השנים מן האחד" – נהיה חברים, נלך יחד, נהיה חבורה, נפתח כולל.

הולכים יחד ואז רואים מישהו מתקרב מרחוק – משהו אחר, צורה אחרת. הוא גם גדול – זה אדם. פתאום הם רואים פני אדם. מי אתה? אני האדם. ומה אתה? אני אמור להיות המלך של כולם, גם שלכם, אבל צריך להתחבר, צריך לבחור, כמו שמוסבר במאמר כאן.

בסוף האדם עושה את הדבק האמתי בין החיות – "אומר לדבק טוב" – וכעת האדם אומר לחיות "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי'". כך חז"ל אומרים, שאדם הראשון אמר "בואו נשתחוה ונכרעה" – כאן במאמר מביא את הפסוק "הוי' מלך גאות לבש", שיר של יום ששי, אבל במדרש כתוב שאמר לחיות "בואו נשתחוה ונכרעה", ולפי הספור שלנו אמר לכל המלכים של החיות. בואו נשתחוה לה', וכולנו יחד נהיה מרכבה לה'. לפני שפגשו את האדם החיות התחברו בינם לבין עצמם, אך ללא קבלת עול מלכות שמים. בא האדם וחבר אותם – בבחירה שלו – להיות מרכבה לה', שיבחרו ברצון להיות בטלים לה'.

[בפרק שירה זה השיר של הכלב.] כן, אבל המדרש אומר שאדם אמר זאת. [כנראה קודם הכלב לא ידע את השירה שלו.] יתכן שלא. "באו נשתחוה ונכרעה" הוא פסוק של קבלת שבת, הפרק הראשון של קבלת שבת. קבלת שבת היא גם קבלת עול מלכות שמים שלמה.

זה מעשה מרכבה. מתוך נסיון, זה סיפור מאד טוב לילדים – כל הילדים שלנו גדלו על מעשה מרכבה, על הסיפור הזה.

בחירה ב"זה ולא ב"כה"

 [שוב, הוא אומר שהמלאכים הם בעצם בהמות וחיות] ואין שייך עליהם בחינת המלוכה כי אם בחינת ממשלה שבטלים ממילא בלא בחירה ורצון ודעת כלל [כתוב בחסידות, הרבה אצל הרבי, שבחירה היא רק כשיש לך שתי אפשרויות שוות. בחירה בדרך ממילא אינה בחירה. בחירה היא שיש שתי אפשרויות ואני בוחר באחת.

המאמר הוא על הביטוי "זה היום" – זה לשון זיהוי, אמרנו שזו שנת זיהוי. "זה" היינו מדרגת משה רבינו שנתנבא ב"זה". כלל גדול אצלנו, ש"זה" הוא לשון זיהוי. ההבדל בין "זה היום תחלת מעשיך" ליום בו היה צריך לכאורה לקבוע את ר"ה – כ"ה אלול – הוא שראש השנה הוא בחינת "זה" ואילו כ"ה אלול הוא בחינת "כה" (כשמו). "כל הנביאים נתנבאו ב'כה אמר הוי''", אספקלריא שאינה מאירה, בלי בהירות, מוסיף עליהם משה רבינו שנתנבא ב"זה".

כנראה שבשביל להמליך צריך זיהוי. צריך "'שום' לעילא", לזהות את ה' – מי יכול? יהודי. "שמע ישראל הוי' אלהינו" – יש לנו הכרה בה' ובוחרים אותו להיות אלקינו – ובסוף "הוי' אחד", נצליח, בע"ה בקרוב, לפרסם את ה' ושכולם יקבלו אותו. עיקר הזיהוי הוא ממשה רבינו. מי אמר "שמע ישראל"? משה רבינו לעם ישראל – נותן לנו אפשרות לזהות באספקלריא המאירה. ה"זה" הוא גם ביחס לה', "זה אלי ואנוהו", וגם ביחס למלך ישראל, מלך המשיח, שצריך זיהוי. את הכח לזהות מקבלים בראש השנה, אבל כה אלול הוא יחסית בחינת בהמה – הוא רק אספקלריא שאינה מאירה, "כה", בערך.],

בחירה מוחין בעצם; מלאכים מוחין השייכים למדות

[סתם מלאכים, המרכבה של יחזקאל, הם בעולם היצירה. יש שלש מרכבות – מרכבת ישעיהו, עליה מדבר כעת, שהם השרפים שבבריאה ואומרים "קדוש קדוש קדוש"; יש את חיות הקדש במרכבת יחזקאל שביצירה; ויש את מרכבת הסוסים של זכריה שבעולם העשיה – עולם של "כח סוס". לכן צריך לתרץ למה אמר שלמלאכים אין שכל, הרי עולם הבריאה הוא עולם של שכל, ולכן מסביר:] הגם דמלאכים דבריאה משיגים בחינת אלקות ["אמא מקננא בכורסיא", בינה, יש הרבה בינה והשגה בבריאה.] ואומרים ג"פ קדוש [מתוך השגה בנבדלות של ה', השגה גדולה מאד.] שמורה על הכרתם באלקות הנה בכל זאת הרי אין ההשגה שלהם עיקר [אפילו בעולם הבריאה, שהוא עולם של שכל, והם מלאכים של שכל – הכרת אלקות אינה עיקר הענין והגדר שלהם.]

והוא רק שירה לעורר אהבתם ויראתם הטבעית בלבד [בלשון החסידות, אלה מוחין השייכים למדות ולא מוחין בעצם. במאמר בר מצוה מוסבר שמוחין בעצם מקבלים על ידי תפלין. יש כאן חידוש גדול מאד, שכדי לבחור במלך צריך מוחין בעצם, לא רק מוחין לעורר מדות. המלאכים הכי גבוהים, בבריאה, עיקרם לא שכל אלא המדות שלהם. יש מחנה מיכאל ומחנה גבריאל – עובדי ה' באהבה ועובדי ה' ביראה – והגדר של המלאכים הוא מדות, רגש. אם יש לך רגש אתה יכול להיות בהמה טובה, אבל אין למלאכים מוחין בעצם.

הרבי אומר שכדי להביא גאולה צריך להכניס את ה-א בתוך הגולה ולהפוך לגאולה. ב-א, הרבי, יש שלש מדרגות, והמדרגה הכי גבוהה של אלף היא מוחין בעצם. יש לפני כן "אאלפך חכמה אאלפך בינה", מוחין השייכים למדות, ויש מדרגה של אלף-פלא שנקראת מוחין בעצם – צריך מוחין בעצם כדי לזהות מלך, ויש בכל יהודי. אמרנו שיכולת הזיהוי קשורה לניצוץ משה רבינו שיש בתוך כל יהודי, שיכול לומר "זה הדבר אשר צוה הוי'", והסברנו כמו "דבר אחד לדרו" – שיש ליהודים כח לזהות את המנהיג, "זה הדבּר אשר צוה הוי'" להנהיג את עם ישראל.

עוד פעם, יש פה ווארט יפה שלא כתוב הרבה בחסידות. גם בעולם הבריאה, כל השכל של המלאכים הוא רק לעורר אהבתם ויראתם הטבעיים בלבד. למחנה מיכאל יש אהבה טבעית ולמחנה גבריאל יראה טבעית וכל עבודתם היא לעורר את טבעם – לכן ביחס לאדם עבודתם בדרך ממילא. לכן למלאכים אין שבת – אין להם בחירה, אין להם את ההעדפה של שבת. ],

ימי בריאת המלאכים

ולכן הנה אף גם שנבראו המלאכים קודם [יש כמה דעות בחז"ל בדיוק מתי נבראו המלאכים. יש דעה שנבראו ביום שני, יש דעה שנבראו ביום חמישי ויש דעה שנבראו ביום ששי. כאן אומר שהם בהמות וחיות ולכן הם נבראו בששי לפני האדם. האריה והשור נבראו ביום ששי והנשר ביום חמישי. (אז הסיפור צריך להתחיל מעוף?) הפסוק מתחיל מ"פני אריה אל הימין". אמרנו בהלכות שבת שביום חמישי מכבסים – כך תקנת עזרא – כנראה קשור לעופות ולנשר.] וכמו שכתוב תוצא הארץ העליונה נפש חיה [בתחלת יום ששי, לפני בריאת האדם.] שהם המלאכים וכתיב ועוף יעופף [ביום חמישי] ועוף זה מיכאל כו' [ו"יעופף" זה גבריאל.

אם כן, יש ראשית הכנת בריאת המלאכים – או מלאכים בכח – ביום שני. ביום אחד יש רק תודעה אחת, ה"אחד" של הוי', וביום השני נוספת תודעה של מלאכים, ביום חמישי כתוב בפועל "ועוף יעופף", שני הכללים של מיכאל וגבריאל, ואחר כך הפרטים של האריה והשור הם ביום ששי. אם כן מה סימן המלאכים? אילו ימים? "בהו", יום ב, יום ה ויום ו. "והארץ היתה תהו ובהו" – תהו לפני מציאות של מלאכים, אבל "בהו", כבר מתחיל מלאכים.

"ועוף יעופף" – מיכאל וגבריאל

כתוב "ועוף יעופף". מדייקים תמיד מה ההבדל בין "עוף" ל"יעופף", דיוק אחד שמכך שכתוב "ועוף" לפני "יעופף", סימן שיש שמיכאל קודם לגבריאל – אהבה לפני יראה. אם כי הרבה פעמים בסדר השתלשלות הגבורה קודמת לצאת ולהתגלות לפני החסד, אבל הסדר הרגיל הוא קודם חסד ואחר כך גבורה. גם פה, קודם מיכאל ואחר כך גבריאל.

מה ההבדל בדקדוק? "עוף" הוא שם והפעולה שלו היא "יעופף". מה יש בפעולה לעומת השם? בעוף יש רק פ וביעופף יש פ כפולה. כפל הוא התגברות – זה גם פועל, פעולה, ומתוך הפעולה יש את השם שלו. "יעופף" הוא הפעולה שלו, בתוך הפעולה שלו יש כפל של פ. קודם כל, מה ההבדל? מה הגדר של חסד לעומת גבורה? שחסד הוא הגדר, מהות הענין, והגבורה היא ההתגברות בפעולה של הענין – יש בין המדקדקים שאלה מה בא קודם, כשיש שרש מה קדם הפועל או השם? זו מחלוקת, מה יסוד הלשון. אבל כאן, מתקבל על הדעת, שיש שם – שם דבר (גם אצלנו שם הדבר הוא "יומא דאזיל עם כולנו יומין", החסד, שהוא הגדר של הדבר).

למה צריך גבורה? תכלית הגבורה – וכך הגבורה בעתיק – היא לא להתנגד לחסד אלא התגברות החסדים. צריך חסד, אבל הוא חלש בפני עצמו. כל הפעולה היא התגברות השם, "מלך שמו נקרא עליהם", שהשם של המלך יתפשט במדינה וכולם יקבלו את מלכותו. צריך גבורה לשם כך. כל התפשטות, פעולה, צריכה גבורה. כל הדרוש הזה נלמד מ"ועוף יעופף" – מיכאל וגבריאל – וכולם לפני האדם.]

 

[נשר הוא בתפארת?] יש שתי שיטות, אנחנו הסברנו – גם בספור שלנו – שנשר הוא תפארת ואדם הוא מלכות. האדם הוא המלכות, שלא רק רוצה לחבר אותם אלא מביא את המלכות – לא רק שנהיה חברים אלא באו נתחבר ואז נהיה יחד מרכבה ונביא את מלכות ה'. [בפרצוף עבודות הבית שהרב הסביר תפארת היא כיבוס הבגדים, שייך לנשר, שנברא ביום חמישי בו מכבסים.] יפה.

 



[א] נרשם (מהקלטה) על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.

[ב] זהר משפטים קג,א.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com