חיפוש בתוכן האתר

התוועדות ט"ו בשבט - מוצאי ט"ו שבט ע"ה – ירושלים הדפסה דוא

בע"ה

מוצאי ט"ו שבט ע"ה – ירושלים

התוועדות ט"ו בשבט

שיעור לתנועת הנוער בית דוד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. החושים המשיחיים – חוש הריח וחוש הטעם

כשאומרים ברכה, לפני ואחרי האוכל, צריכים לחשוב על הדבור השלישי של עשרת הדברות – "לא תשא את שם הוי' אלהיך לשוא", לא להוציא שם שמים לבטלה ולא לברך ברכה לבטלה או ברכה שאינה צריכה. נאמר את הברכות כאן – מי שעוד לא אמר את הברכות – ונתקשר לפרשת השבוע בה עשרת הדברות.

לחיים לחיים. בשורות טובות – שבט, שנשמע בשורות טובות.

חוש הטעם המשיחי – גילוי טעמי תורה

לכל חדש יש חוש שמפורש בספר יצירה. כל חדש צריכים לעבוד על חוש מסוים, שהוא גם החוש של השבט של אותו חדש. השבט של חדש שבט הוא אשר, "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך" – ש"טובל בשמן רגלו", יש כאן "ארץ זית שמן" – הוא חוש הטעם. יש אנשים מיוחדים שהם אניני טעם. יש אנשים שהמקצוע שלהם הוא לטעום יין – יש להם חוש מאד עדין בטעם, החוש של החדש הזה.

בדרך כלל אומרים על המשיח שהחוש המיוחד שלו הוא חוש הריח – הנביא אומר עליו "והריחו ביראת הוי'" וחז"ל נתנו בו סימן ש"מורח ודאין", דן לפי הריח ("לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח"). חוש הריח שייך לחדש חשון, שבט מנשה – אותיות נשמה, חוש "שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף". אבל כתוב גם שמשיח בא לדרוש טעמי תורה. כמו שיש טעם גשמי – יש אניני טעם של מאכלים ושל משקאות, כמו יין – העיקר אצלנו הוא להיות אנין טעם בטעמי תורה, בחינת משיח.

ט"ו בשבט – ראש השנה ללימוד התורה

בכלל, כתוב שט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילן, ומהו האילן הזה? עץ החיים – "עץ חיים הוא למחזיקים בה" – ראש השנה של לימוד תורה. בכל ישיבה שלומדים תורה, ראש השנה של לימוד התורה הוא ט"ו בשבט – "כי האדם עץ השדה".

כתוב ש"עץ השדה" שוה דעת – התכלית של כל בריאת העולם, כפי שהרמב"ם מסיים את החבור שלו, "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". לכן כל יהודי שלומד תורה נעשה "עץ השדה" ו"עץ החיים" ויש לו "טעם עצו וטעם פריו שוים" – תכונה של תמים. אחד הטעמים למה בחורי ישיבה בחב"ד נקראים 'תמימים', כי אצלם "טעם העץ", לימוד גמרא והלכה, ו"טעם הפרי", פנימיות התורה, החסידות שלומדים, שוה.

"טעמי תורה" – השיר שבתורה

לפי זה, גם טעם הוא חוש מיוחד של המשיח. מה שאומרים שמשיח בא לדרוש טעמי תורה מכוון גם לדרשת טעמי המקרא – הטעמים בטנת"א (טעמים-נקודות-תגין-אותיות). הדרגה הכי גבוהה היא הטעמים – הנעימה של התורה. יש טעם ויש נעם – "ויהי נעם ה' אלהינו עלינו". באידיש אומרים געשמאק. כשאדם לומד תורה ומפיץ תורה יש לו טעם, יש לו נעם (בהמשך נסביר את הקשר בין המלים טעם ונעם).

בכל אופן, יש טעמי תורה – אנחנו יוצאים משבת שירה, "אז ישיר משה ובני ישראל". השירה קשורה למשיח – כתוב שחזקיהו המלך היה ראוי להיות משיח אבל לא נעשה משיח כי לא אמר שירה על הנס שה' עשה לו. טעמי תורה – השירה של התורה – ומשיח הא בהא תליא.

חוש הריח וחוש הטעם – המקיף והפנימי של המשיח (נסיך ורועה)

אם כן, יש שני חושים משיחיים (חשים שייך לדן, חושים בן דן, חושים לשון רבים ומיעוט רבים שנים, שני חושים משיחיים) – חוש הריח וחוש הטעם, שמשיח מלמד טעמי תורה, תורת ארץ ישראל. מה ההבדל בין חוש הטעם לחוש הריח? באותיות של חסידות, חוש הריח הוא מקיף – השראה מלמעלה – ואילו חוש הטעם הוא פנימי.

כתוב שלמשיח יש שתי בחינות. הוא גם משמונת נסיכי אדם – כך הוא מתחיל, זה ראשית ענינו – שהם אורות מקיפים (המספר שמונה הוא מקיף). אבל הוא גם כמו משה רבינו – "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" – שרועה ומפרנס, בזכותו ניתנה לעם ישראל המן, לחם מן השמים שרומז גם לתורה מן השמים ("תורת משה") שנקראת לחם כמ"ש "לכו לחמו בלחמי" (והרי לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן). משה, משבעת הרועים, שייך לחוש הטעם. המשיח במקור, בשרש שלו, שייך יותר לחוש הריח – מקיף. אבל המשיח זוכה גם להתחבר ולהתייחד עם בחינת משה – שהוא רועה – והיינו מה שילמד אותנו תורת משיח, תורת הגאולה, תורת "ופרצת", תורה של תנועה, תנועת נוער ותנועה של כולם, תנועה שמביאה את המשיח. זה תלוי בחוש הטעם של המשיח – טוב הטעם (טעם עולה ז פעמים טוב – במעשה בראשית נאמר "טוב" שבע פעמים – ו"אין טוב אלא תורה שנאמר 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו'". כשמשה, גואל ראשון, נולד נאמר "ותרא אתו כי טוב הוא"), החוש של חדש שבט.

כך צריכים לכוון, שהפירות האלה הם הגשמיות – זקוקים לגשמיות – אבל העיקר אצל יהודי הוא הרוחניות, וצריך לחבר את הרוחניות עם הגשמיות. שנזכה גם לחוש הריח של משיח, "והריחו ביראת הוי'", וגם לחוש הטעם – להיות אנין טעם כמו מלך המשיח ולטעום את טוב הטעם של הניגון הפנימי של התורה.

לימוד תורה "זמר בכל יום"

לתורה יש ניגון. כתוב שרבי עקיבא – הכלל של התורה שבעל פה – היה לומד תורה בבחינת "זמר בכל יום, זמר בכל יום". כתוב ש"זמר בכל יום, זמר בכל יום" רומז למתן תורה, לעשרת הדברות. כתוב שבמתן תורה ה' נגלה אלינו כ"זקן מלא רחמים" בעוד שעל הים הוא נגלה כ"גבור מלחמה". זקן מלא רחמים ר"ת זמר.

ט"ו בשבט הוא בין שני העמודים האלה. פעמיים בשנה עומדים בקריאת התורה – שני עמודי תווך שהבנין עומד עליהם, כמו ששלמה המלך עשה במקדש שני עמודים, יכין ובעז. עומדים בשירת הים ובעשרת הדברות. יש עמוד שעומדים ורואים שה' הוא איש מלחמה ויש עמוד שני שעומדים ורואים שה' הוא זקן מלא רחמים – אותו ה', אחד יחיד ומיוחד.

ה"זקן מלא רחמים" ר"ת זמר – זה הגילוי של רבי עקיבא, "זמר בכל יום, זמר בכל יום". זמר, כמו "אזמרה", הוא גם לשון זמיר עריצים – יש בו כח וגבורה. בשירת הים כתוב "עזי וזמרת יה". "זה אלי ואנוהו" – הגילוי של שירת הים.

 

עד כאן פתיחה, שיש שני חדשים עם חושים של המשיח – חוש הריח וחוש הטעם – המקיף של המשיח והפנימי של המשיח. כתוב בקבלה וחסידות שבכל אחד יש מעלה. כעת צריך להתבונן במעלת הפנימיות, האור הפנימי שנמשך מהעצם של המשיח, וראש השנה שלו הוא ט"ו בשבט.

לחיים לחיים. בכל הפסקה נשמע ניגון.

ב. רבי נחמיה מדובראוונע

בעל יום ההולדת ויום ההילולא של ט"ו בשבט – רבי נחמיה מדובראוונע

יש דמות מיוחדת בחסידות ששייכת ליום הזה, חמשה עשר בשבט, ראש השנה לאילן, ל"אילנא דחיי" – מגדולי-גדולי תלמידי אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשו"ע, מגדולי החסידים של אדמו"ר האמצעי ואחר כך של הצמח-צדק (שבעצם הוא היה החברותא שלו) – רבי נחמיה מדובראוונע. הספר שלו הוא שו"ת דברי נחמיה.

הוא נולד וגם הסתלק באותו יום – חמשה עשר בשבט. פעם אחת הרבי הקדיש לו שיחה מיוחדת בט"ו בשבט, וציין שהוא מיחידי הסגולה שאצלם רואים בהדיא מה שהקב"ה משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום – סימן מובהק של צדיק גמור, מושלם לגמרי. עליו כתוב "יודע הוי' ימי תמימים" – הוא תמים, מחבר את העץ והפרי, הנגלה והנסתר, מגלה את טוב הטעם, תורת משיח, בתוך התורה שהוא לימד – ויש עוד סימן של תמימות, שמשלים את שנותיו מיום ליום. הראשון והעיקרי בכך הוא משה רבינו עצמו, מ-ז' אדר עד ז' אדר. בתולדות החסידות הרבי שהתקיימה אצלו השלמת שנותיו מיום ליום הוא אדמו"ר האמצעי, שרבי נחמיה מדובראוונע הוא מגדולי חסידיו.

אפשר לומר שאחרי אדמו"ר הזקן הוא הפוסק הכי גדול בחסידות. יש סימנים שלמים משו"ע אדה"ז שלא הגיעו אלינו – או שלא כתב אותם או שנאבדו – והוא השלים אותם. למי שיש את שו"ע הרב, אדמו"ר הזקן, יש סימנים שלמים שהשלים רבי נחמיה. בספר שלו, דברי נחמיה, יש ריבוי תשובות שהוא השיב לשאלות ששאל אותו הרבי הצ"צ, שכאמור היה החברותא שלו, עד שנעשה רבי. מכל החסידים הוא גם זכה להיות במשפחה – הוא היה חתן של הבן של אדמו"ר הזקן, חתן של ר' חיים-אברהם בנו של בעל התניא.

יש כמה סיפורים עליו, שחשבתי שנחמד ומתאים להתבונן בהם. נחמיה הוא שם מיוחד – מזכיר את כל השמות שנגזרים מנח ודומיו – וכתוב במקום אחד שיש קשר בין כל הנחמיה. יש מקום שהרבי מציין שהוא השלים את שנותיו מיום ליום, וביום מיוחד – יום של "עץ החיים", יום של תורה, והוא עמוד התורה בין חסידי חב"ד. דמות לא כל כך מוכרת, אבל מצוה להכיר אותו, במיוחד ביום הזה – ט"ו בשבט.

ההסתלקות הפתאומית

יש ספר שהרבי אוהב לצטט ממנו – ספר של כל ימי השנה, מה קרה בכל יום ויום – "דבר יום ביומו". זה לא ספר של חב"ד אלא ספר כללי – מה קרה בכל יום מימות השנה. הוא גם מציין בכל יום את גדולי ישראל שנפטרו באותו יום. בט"ו בשבט בין שאר הצדיקים הוא מזכיר אותו, וכותב ביטוי מאד מיוחד שלא כתוב בשום מקום – מלה שגם מופיעה בשיחות של חב"ד – המלה "פתאום". מה היה פתאום? כתוב שהוא נולד ביום הזה, וכאשר הגיע לגיל 64 הוא הסתלק פתאום. שוב, גם בספר הזה, שאינו חב"די כלל, כתוב הביטוי הזה, וגם בסיפורי חב"ד.

מה הווארט? מה פירוש הסתלק פתאום? כתוב שכל אותו לילה של יום הולדתו, 64, הוא ישב כדרכו בקדש – בריא ושלם לגמרי – וכתב תשובות. הוא היה משיב תשובות וכנראה רוב הלילות ישב וכתב. הוא קם בבקר כרגיל והלך לבית כנסת. כמו חסיד חב"ד טוב הוא שמע "ברכו" ו"קדושה" וענה על כל הקדישים. אחר כך הוא התפלל באריכות כדרכו. מנהג חב"ד למי שמתפלל באריכות – ששומע את הדברים שבקדושה עם המנין, אחר כך הוא הולך ל'חב"דניצע', חדר שני בו מתפללים בדבקות ואריכות. כשהוא גמר להתפלל הוא הסתלק פתאום, בלי שום דבר.

כנראה הדבר הזה הוא כל כך מיוחד שצריך לציין אותו. גם הסתלקות אדמו"ר האמצעי מאד מיוחדת, כתוב שמהאידרא לא היתה כזו הסתלקות, אך היה חולה. כאן משהו מיוחד, שלא כתוב על אף אחד, שהסתלק פתאום ביום הולדתו ה-סד. אם כך כתוב כנראה שלא היה שום סימן, שום כלום. אפשר לומר שמישהו קבל התקף לב, אבל משמע שאפילו לא ככה – הוא גמר את התפלה וזהו, גמר.

על מי כתובה המלה "פתאום"? רצינו לקשר שזו דמות משיחית – "פתאום יבוא האדון". כתוב שמשיח בא פתאום, מופיע פתאום. כנראה בזכות שיש פה אחד, הצדיק של ט"ו בשבט, רבי נחמיה שלנו שהסתלק פתאום, יבוא משיח שיופיע פתאום. ידוע שבח"י אלול יש גם את ההסתלקות של המהר"ל מפראג – המקדים את תורת החסידות – וגם יום ההולדת של שני המאורות הגדולים, הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן (שהוא גם צאצא ישיר, בן אחר בן, מהמהר"ל מפראג). איך מסבירים? שקודם יש צדיק שמסתלק, ועל ידי שהוא מסתלק הוא ממשיך – "רצוא ושוב" – נשמה אחרת. אם רק אצל רבי נחמיה כתוב "הסתלק פתאום" כנראה שזו העלאת מ"נ להופעה של "פתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים". שנזכה ברגע הזה ל"פתאום יבוא האדון", לחיים לחיים.

"הצנע לכת"

נציין גם, שכמו שהשם והענין שלו לא כל כך מוכר, גם הוא עצמו מאד הצניע עצמו – לא התפרסם. הוא קיים את פשט הרמב"ם – שדברנו עליו מכ"ד טבת – לא להתפרנס מהתורה. הוא הקים מפעל לטליתות והצניע את עצמו – כשגדולי הדור דברו הוא ישב בצד ולא השתתף. עד כדי כך שהוא צווה את בנו שאחרי מותו בשום פנים ואופן לא ידפיס את תשובותיו. לכן הרבה שנים הבן קיים בחרדת קדש את צוואת אביו, עד שהצ"צ צוה עליו – צוה כמה פעמים ולא קיים, עד שהוא צוה מאד חזק ואמר שאם לא ידפיס הוא יחרים אותו. הצ"צ אמר שאני מתיר את הצוואה – העולם זקוק לחידושי התורה של אביך, לטוב הטעם שלו. בסוף הוא נכנע. קבל את פקודת הקדש של הרבי והדפיס את התשובות. וכמו שאמרנו, הרבה תשובות הן מענה שלו לשאלות של הצמח-צדק.

כח החידוש של רבי נחמיה

הצמח צדק אמר עליו ווארט יוצא מן הכלל, שמקשר אותו לדמות של משיח – ל"תורה חדשה". הוא אמר על אופן הלימוד והחידוש שלו בתורה ש"בכחו לפעול חדשות בתורה" – ממש מזכיר "תורה חדשה מאתי תצא". פעם אחת שני גדולים של חסידי חב"ד – אותו רבי נחמיה, ועמיתו-חברו רבי אייזיק מהומיל, גדול המשכילים בחב"ד, שגם היה רב גדול פוסק – כתבו תשובה על אותו נושא.

שתי התשובות הגיעו לצ"צ, ואז אחד מהבנים או מהחסידים שאל את הרבי איזו תשובה יותר טובה – מי כותב תשובה יותר טוב, רבי אייזיק או רבי נחמיה? הצ"צ לא רצה לומר איזו מלת שלילה, אלא רק חיוב, אז אמר 'הרי רבי נחמיה הוא מחדש', הוא חדשן, אצלו יש יותר חידוש תורה. שוב, בפעם אחת הוא התבטא ש"בכחו לפעול חדשות בתורה". אם כן, זו דמות מיוחדת, שגם נולד וגם הסתלק בט"ו בשבט.

חברותא ושותפות כספית של הצ"צ ורבי נחמיה

הוא היה מבוגר בשנה מהצ"צ, וכל הילדות והנערות הם למדו יחד. יש סיפור נחמד איך צריך ללמוד. כאשר הצ"צ התחתן הוא קבל נדוניא, סכום כסף כדי להתחיל לבנות את חייו, כמו שהיה מקובל אז. הצ"צ קבל 300 רובל. יש סיפור מפורסם במה אדמו"ר הזקן השקיע את הנדוניא – קנה קרקע עבור יהודים להתעסק בחקלאות, להתכונן לגאולה. במה הצ"צ השקיע את הנדוניא שלו? הוא היה בן 14 – יותר קטן מכמה מהבחורים כאן, ויותר גדול מכמה אחרים. מה עושים אם הכסף? יש לו חבר בן 15, שגם לו יש כסף להשקיע.

שניהם רצו לקיים את הוראת הרמב"ם הפשוטה לא להתפרנס מלימוד תורה – אז החליטו להקים מפעל לייצור חותמות של שעוה. את כל הכסף השקיעו במפעל, ותוך כדי ששני האברכים הצעירים האלה עבדו במפעל עסקו בתורה כל הזמן. עד שפעם אחת היו שקועים בסוגיא ולא שמו לב שדוד השעוה רותח – הם המשיכו ללמוד תורה, פרצה שריפה וכל המפעל נשרף. בכך נגמר פרק זה של מפעל חותמות השעוה וכל הכסף ירד לטמיון. אחר כך רבי נחמיה הקים את מפעל הטליתות שלו וממנו התפרנס כל החיים. היה מאד צנוע.

שנים וחצי חסידים של הצ"צ: "פדה [בשלום נפשי]" – פאריטש דובראוונע הומיל

הצמח צדק פעם כלל אותו בגדולי חסידיו ואמר שיש לי שני חסידים וחצי. לצ"צ היה ריבוי מופלג של חסידים – יותר מחצי מליון חסידים, שיא ההתפשטות בכמות של חסידי חב"ד, הרבה-הרבה יותר מאדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי. עם כל חצי מליון החסידים שלו הוא אמר שיש לו שני חסידים וחצי. מי הם? רבי נחמיה – בעל ההילולא של היום – רבי אייזיק מהומיל (ששמענו קודם סיפור משותף שלהם). יש גם חצי חסיד – רבי הלל מפאריטש. למה הוא חצי חסיד? כי הוא גם חצי רבי. לא זכינו להכיר אישית אף אחת מהדמויות הללו – שלשת גדולי החסידים – אבל לפי הסיפורים עליהם אפשר ללמוד אודותם.

כתוב שצדיק מקדש את שם העיר שלו. הרי רוב הצדיקים נקראים על שם העיר – כמו רבי לוי יצחק שהוא הרב מברדיטשוב, וכתוב שעצם השם ברדיטשוב מעורר זכות בשמים. יש את הצדיק מרוז'ין – הוא קדש את מקומו. אם רוצים לתת סימן לשלשת החסידים האלה – "סימנים עשה" – אפשר לפי מקומותיהם, רבי הלל מפאריטש, רבי נחמיה מדובראוונע ורבי אייזיק מהומיל. פאריטש-דובראוונע-הומיל ר"ת "פדה" – אפשר לשיר את "פדה בשלום נפשי" שאמר אדמו"ר הזקן כשהשתחרר מהמעצר שלו.

כאן המקום להזכיר שיש יהודים טובים – חלק כאן – שעוברים את הסיפור של הכלא או מעצרים והרחקות וכו'. שני הרביים – אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי – אמרו "פדה בשלום נפשי" כשיצאו מהכלא. על אברהם אבינו כתוב "ליעקב אשר פדה את אברהם" – ה' פדה את אברהם מכבשן האש בזכות הנכד העתידי המושלם שלו, יעקב אבינו, עמוד התורה. כך חז"ל דורשים את הפסוק "ליעקב אשר פדה את אברהם". אדמו"ר הזקן מסביר בתניא שמדת הרחמים (מדת יעקב) פודה את מדת האהבה (מדת אברהם). כשמישהו נוהג שלא כדבעי קשה לאהוב אותו – האהבה נמצאת בכלא – ואיך מוציאים את האהבה מהכלא? על ידי שמרחמים עליו. כמה שהוא מתנהג לא בסדר, הרי הוא יהודי – אז רחמנות עליו. הרחמנות פודה את האהבה. כך אפשר לדרוש על החסידים האלה – שני חסידים וחצי – ששמות העיירות שלהם, עליהן הם נזכרים לדורי דורות, הם ר"ת "פדה", בזכותם ה' פדה את אדמו"ר הזקן ואת אדמו"ר האמצעי.

מה המבחן של צדיק אמתי? מי החסידים שלו, מי התלמידים שלו. אם חסידות חב"ד יכולה לייצר – כמו בית חרושת (אחד מחסידי אדמו"ר הזקן פעם תלה את עצמו על השער שלו ואמר שזו הסחורה שמייצרים כאן – שמים בחלון ראוה דוגמה חיה מה מייצרים, כמו ששואלים מה מייצרים בתנועת נוער) – כזו סחורה, רבי הלל מפאריטש, רבי נחמיה מדובראוונע ורבי אייזיק מהומיל, אז כבר יש "פדה בשלום נפשי". בזכותם – ומתפשט, שיש חצי מליון ומליון וכל עם ישראל – יש גאולה שלמה.

הבטול של שני חסידים וחצי חסיד – עומק הבטול הופך לחצי רבי

מה הווארט שרצינו לומר? הצ"צ הוא רבי ורבי נחמיה הוא חסיד שלו. הם גדלו ביחד, והצ"צ שואל אותו שאלות בנגלה. הצ"צ הוא גם גדול מאד בנגלה – יש לו את כל שו"ת הצ"צ – אבל מי הרב שהוא שואל אותו? רבי נחמיה. כך בנגלה. על דרך זה בחסידות, מילתא דפשיטא שלצמח צדק היתה הערכת-על לרבי אייזיק מהומיל. אחרי ההסתלקות של אדמו"ר האמצעי היתה הו"א בין החסידים להכתיר את רבי אייזיק כאדמו"ר. יש בזה סיפור שלם, שהוא כמעט הסכים, וברגע האחרון הוא נזכר במה שרמז לו פעם אדמו"ר הזקן – שתהיה לו רחמנות על זרע אדמו"ר הזקן, שהוא הצ"צ, וישאיר את הנשיאות אצלו. כתוב שהיתה לו רגל אחת על העגלה לנסוע לליובאוויטש להיות רבי, אך ברגע שנזכר ברמז של אדמו"ר הזקן הוא מיד ירד ובטל זאת לטובת הצמח צדק.

שוב, יש פה שני אנשים שפשיטא שהרבי עצמו מעריך אותם מאד – ברב ענוותנותו – מעל ומעבר. בחסידות חב"ד, כמו שאדם צריך לעשות חשבון נפש ולהכיר בחסרונות שלו, הוא צריך להכיר גם במעלות שלו. כמה שאמרנו שרבי נחמיה צנוע לגמרי, לא רוצה שידפיסו את דברי תורתו, אבל אם הוא איש אמת הוא מכיר גם את המעלה שלו. כך גם אצל רבי אייזיק. עם כל הבטול והשפלות וההכנעה והענוה – יש ענין שאדם, צדיק, מכיר את מעלתו כמו שמכיר את החסרונות. זה חשבון צדק אמתי. בשביל מה צריך להכיר את המעלות? כדי לנצל אותן, וגם לבקר את עצמי אם איני מנצל את כשרונותי מספיק. אלה לא מעלות שלי אלא מתנות של ה'. הכל חלק מחשבון הנפש של היהודי.

מבין שלש הדמויות הללו, מי נדמה לנו הכי בהכנעה וענוה כלפי הרבי? הכי חסיד של הרבי? רבי הלל מפאריטש. והנה, הרבי אומר שיש לי שני חסידים – אנשים גדולים (כולם גדולים, אבל ממש עם מעלות מעל, רבי נחמיה בנגלה ורבי אייזיק יותר בחסידות) – ויש אחד שדבוק לגמרי, הסגנון של רבי הלל הרבה יותר דומה לסגנון של הרביים (בעוד שלרבי אייזיק, העצמי, יש סגנון משלו; יש חיצון-פנימי-עצמי, והוא עצמי, כך אמר עליו הרבי הרש"ב),  והוא החצי-חסיד.

שוב, ספרנו שרצו להכתיר את רבי אייזיק והוא ירד מזה ברגע האחרון – הכתירו את הצ"צ. רבי נחמיה הוא החברותא שלו – סך הכל הוא חבר שלי, ואולי אני יודע ללמוד יותר, ואני מבוגר ממנו בשנה – אז לא בא לו לנסוע אליו (אצל כל החסידים, גם בפולין, לקבל רבי אומרים לנסוע – כמו שמישהו בקש הרגע שיזכה לנסוע לאומן, נוסעים לרבי, תנועה). לא בא לו לנסוע אליו – אז הוא לא נסע אליו. עד שכעבור זמן מה הוא חלם – זכה לחלום אמת, חזיון אמת – שאדמו"ר הזקן בא אליו בחלום ושאל אותו, 'נחמיה, למה אין לך רבי?'. אז בחלום הוא ענה לאדמו"ר הזקן – 'את מי אקח לרבי?'. בסדר, אני מוכן שיהיה לי רבי, אבל תאמר לי מי הרבי. אז אדמו"ר הזקן אמר לו בחלום – משפט מאד חשוב ומפורסם בחב"ד, ארבע מילים שגם קשורות לשמו (נחמיה, כמו נח ומנחם) – 'מנחם ינחמנו בהוה ובעתיד'. הוא מיד הבין שהכוונה לצמח צדק, ששמו מנחם ("ובעתיד" גם רומז לרבי, שנקרא על שם הצ"צ, כמובן). מאז, בבטול גמור, הוא מיד קם בבקר ורתם את העגלה ונסע לליובאוויטש ונעשה חסיד.

אחר כך הצמח צדק אומר שיש לי שני חסידים – רבי נחמיה ורבי אייזיק מהומיל – ויש לי את חצי החסיד, רבי הלל. כנראה בגלל שרבי הלל כל כך בטל הוא חצי רבי. הוא לגמרי חסיד – לכאורה, על פניו, הוא יותר חסיד מכולם – אבל היא הנותנת, איפכא מסתברא, מי שהכי גדול ובכל אופן מבטל את עצמו בפני הרבי, הוא חצי רבי. כך בכולם – רבי נחמיה הוא רבי בנגלה ורבי אייזיק הוא רבי בחסידות, שניהם עצמיים, ועל הבטול שלהם אומר הצמח צדק שיש לי שני חסידים. יש לי חצי חסיד – רבי הלל מפאריטש. שוב, הסימן שלהם הוא "פדה בשלום נפשי".

"סיהרא באשלמותא" של טוב הטעם בתורה

מכל זה אנחנו רוצים להגיע – כמו שאמרנו קודם – לכך שכל הנחמיה קשורים. מי הנחמיה הראשון? אנחנו לא יודעים את התאריכים שלהם, את היארצייט, אלא רק יודעים שיש לנו את נחמיה של החסידות. ט"ו בשבט הוא ה"סיהרא באשלמותא" של שבט. החוש של שבט הוא טעם – "טוב טעם ודעת למדני" – אז ה"סיהרא באשלמותא" שלו הוא מילוי טעם, טעם מלא. בית שמאי סוברים שר"ח שבט הוא ר"ה לאילן, כי אז מתחיל הטעם להתגלות. בר"ח יש רק את ראשית הטעם, אבל טעם מלא בתורה יש בחמשה עשר בשבט. והנה, יש חסיד שהוא חמשה עשר בשבט, והוא מילוי הטעם של עץ החיים, רבי נחמיה שלנו.

נגלה וחסידות אצל רבי נחמיה ואצל רבי אייזיק

בתוך הספר שלו, דברי נחמיה, חוץ מכל השו"תים בנגלה יש גם שני דרושי חסידות. לא יתכן חסיד חב"ד שעוסק רק נגלה. אצל רבי אייזיק היחס הפוך – רובא דרובא חסידות, אבל יש לו גם (מספר לא מבוטל של) תשובות בנגלה. רבי אייזיק אמר שאם הייתי מקדיש את חיי לנגלה, גמרא והלכה, הייתי גדול כמו הש"ך והט"ז – אבל מה אעשה שנפשי חשקה בחסידות. מה שאדם משקיע את עצמו בו – מתמסר כל כולו, זו השליחות שלו – לא יכול להיות אותו גדול בשני תחומים. אם כי אמרנו שעיקר ענין משיח הוא לחבר אותם יחד, "טעם עצו כטעם פריו", אך בכל אופן בעלמא דין – כך אמר רבי אייזיק על עצמו – שבחרתי לפי מה שלבי אומר לי, לפי נקודת העצמיות שלי (העצמי שבו), בדא"ח, בדברי אלקים חיים, לכן כמה שאני גדול בנגלה זה לא כמו הש"ך והט"ז. רבי נחמיה הפוך – הקדיש את עצמו בעיקר לנגלה שבתורה.

מקורות רבי נחמיה מדובראוונע – התנא רבי נחמיה ונחמיה בן חכליה

אחרי שנשיר את "פדה בשלום נפשי" נחבר בין רבי נחמיה שלנו היום לרבי נחמיה מתלמידי רבי עקיבא, התנא הגדול רבי נחמיה, ש"סתם תוספתא רבי נחמיה". כמו ש"סתם משנה רבי מאיר", "סתם תוספתא רבי נחמיה", "סתם ספרא רבי יהודה" ו"סתם ספרי רבי שמעון" – כולם תלמידי ר"ע, "וכולהו אליבא דרבי עקיבא" (כפי שמסיים רבי יוחנן). רבי עקיבא, שהוא מעשרה הרוגי מלכות (והוא העיקר ביניהם) הוא עדיין מהגבורות, אבל חמשת תלמידיו האחרונים הם חמשה חסדים ממותקים – לכן כל התורה שבעל פה היא מהם.

צריך לדבר על רבי נחמיה תלמיד רבי עקיבא, וגם על המקור שלו עצמו – נחמיה בן חכליה. יש בתנ"ך ספר עזרא-נחמיה – במקור כולו נכלל בעזרא, אבל היום מקובל לחלק לשני ספרים. מיהו נחמיה? זה שבנה את חומת ירושלים ונלחם על בנין הבית השני. מה היחס בין עזרא לנחמיה? כתוב שעזרא הוא גלגול משה רבינו. משה הוא ה"ספרא רבא דישראל" וכך עזרא הסופר. מה לגבי נחמיה? הוא משיח. אם כי ש"הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" אלה שתי דמויות, משה ומשיח, ובתחלת בית שני הם עזרא ונחמיה. דווקא נחמיה במקור הוא אחת הדמויות המובהקות בתנ"ך בענין שיבת ציון. מה ההבדל הפשוט בין עזרא לנחמיה? שעזרא הוא איש רוחני ונחמיה הוא איש מעשי – נחמיה הוא אחד שפועל בשטח, שנלחם, שבונה חומות ובנינים, מתמודד עם כל הקשיים והאויבים שהיו בשטח. נחמיה הוא שם מאד רך, אבל כמה שיש לו שם רך נחמיה המקורי הוא דמות קשוחה.

כל זה רק לומר שנחמיה העיקרי הוא מעיקרי הדמויות של מלך המשיח, החבר של עזרא. אחר כך יש את רבי נחמיה של התנאים, מתלמידי ר"ע, שתיכף נאמר מחלוקת חשובה שלו על רבו, ואחר כך יש את רבי נחמיה מדובראוונע, רבי נחמיה של החסידות.

כעת נשיר את "פדה בשלום נפשי".

בקשו לחשוב על המנון מתאים לתנועה. כעת כששרנו את "פדה בשלום" חשבתי שיכול להיות המנון מאד מתאים לתנועת בית דוד – "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי... ואני אבטח בך". לחיים לחיים.

ג. אופן שירת הים

"נתנו עיניהם לומר שירה"

אמרנו שהשנה חמשה עשר בשבט הוא בין שני עמודי התווך של שירת הים ועשרת הדברות – פרשת בשלח ופרשת יתרו. כל הימים של השבוע מתברכים מהשבת הקודמת ומכינים לשבת הבאה. חז"ל אומרים במסכת סוטה שכיון שעלו ישראל מהים "נתנו עיניהם לומר שירה" – זה הביטוי. יש כמה וכמה פירושים למה משתמשים בביטוי המיוחד "נתנו עיניהם לומר שירה" (לא 'אמר לבם' וכיו"ב) – כנראה קשור לגילוי המיוחד של שירת הים, "זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו". "זה" היינו נבואת משה רבינו, וכולם זכו אז למדרגה זו של אספקלריא המאירה.

אומר רבי מאיר, החבר של רבי נחמיה – והמאמר הזה מצוטט בגמרא לאחר מאמר של רבי נחמיה – שאפילו עוברים בבטן אמם אמרו שירה, שנאמר "ממקור ישראל במקהלות ברכו ה'". העובר ברחם הוא בתוך המקור, "ממקור ישראל". איך הם אמרו שירה? איך ידעו מה קורה? כתוב שהכרס נעשתה כאספקלריא המאירה – מה שרק משה רבינו זכה לו, נבואה באספקלריא המאירה – ומתוך הבטן, "ממקור ישראל במקהלות ברכו ה'", ראו את גילוי האלקות שעל הים. שוב, "כיון שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה".

אחרי ההקדמה הזו יש מחלוקת של שלשה גדולי עולם – רבי עקיבא, שהוא עמוד התווך של כל התושבע"פ, "כולהו אליבא דרבי עקיבא", הוא כולל כל תושבע"פ כמו שמשה רבינו כולל כל תושב"כ; רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי ורבי נחמיה. רבי נחמיה הוא מחמשת תלמידי ר"ע שהם כבר חמשה חסדים. כל אחד אומר משהו אחר על האופן בו אמרו משה ובני ישראל את השירה.

"כגדול המקרא את ההלל" – "אשירה להוי'"

רבי עקיבא אומר "כגדול המקרא את ההלל". גדול – אחרי בר מצוה – יכול להוציא את כולם ידי חובה, כי "שומע כעונה", אז הוא אומר פסוק-פסוק והקהל רק עונים "הללויה" על כל דבריו. הם לא אומרים את ההלל, אלא רק עונים אחריו. מה זה נוגע לשירת הים? שני הראשונים במחלוקת אומרים שקראו את שירת הים כמו הלל. רבי עקיבא אומר שמשה אמר פסוק-פסוק, ועל כל פסוק בני ישראל ענו "אשירה להוי'". ה"אשירה להוי'" הוא ה"הללויה" של שירת הים.

עוד לא עשינו גימטריא הערב. כמה שוה "אשירה להוי'"? 572. מי שיש לו "טוב עין" במספרים – כמו עזרא הסופר, משה רבינו שהוא "ספרא רבא", גם לשון ספירה, "למה נקרא שמם סופרים? שהיו סופרים כל אותיות [וגימטריאות] שבתורה" – יבחין שהמספר הזה הוא כפולת שם הוי' וגם של כב, כב פעמים הוי'. כב כולל את כל התורה, כל השירה היא ב-כב אותיות.

טרם דברנו על שבעת המינים – נקוה שיהיה זמן לעבור עליהם ולקשר אותם לעניננו – כב הוא המנין של חטה, המין הראשון, "הכל הולך אחר הפתיחה", "בתר רישא גופא אזיל". איך האריז"ל מסביר את הגימטריא הפשוטה הזו, שהמין הראשון בשבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל שוה כב? החטה היא חכמה, "אורייתא מחכמה נפקת", והתורה נתנה ב-כב אתוואן דאורייתא. משה רבינו הוא "רעיא מהימנא", רועה ומפרנס אותנו, ולכן במדבר היה מן – לחם, לחם מן השמים, "לחם אבירים אכל איש". הלחם שלנו הוא חטה, לחם מן הארץ, כנראה שהמן הוא גם סוג של חטה – רק שהוא חטה רוחני. כתוב ש-חטה גם משלימה את המלה לחם – יש לחם מן השמים ולחם מן הארץ וגם התורה נקראת לחם, "לכו לחמו בלחמי", "זכרו תורת משה", "תורה צוה לנו משה" – לחם-חטה עולה בדיוק 100, יפי, ר"ת י פעמים י, התכללות 10 ספירות.

עד כאן יצאנו ידי חובת גימטריא. כב (אותיות) כפול שם הוי', שם המיוחד – שהרמז הוא "דרך כוכב מיעקב", כו פעמים כב – מקבלים "אשירה להוי'". כנראה שתוך כדי שאמרו הרבה פעמים "אשירה להוי'" עשו באיזה שלב את הגימטריא, כדי שלא ישעמם. מי שהיה בענין ודאי לא השתעמם – כי ענו למשה, שכל פעם חדש משהו. אבל מי שכמו אצלנו, שקוע בעצמו – מה שנקרא מודעות עצמית, ר"ל – יכול להשתעמם, שאני כל הזמן רק עונה "אשירה להוי'". מה העצה? תתחיל לעשות גימטריאות, שכל פעם יהיה לך טוב טעם חדש במה שאתה עונה "אשירה להוי'".

שלש הדעות באופן אמירת השירה

בכל אופן, עד כאן דעת רבי עקיבא, שלכאורה הכי גדול – ש"אז ישיר משה ובני ישראל" אמרו שירה "כגדול המקרא את ההלל".

בא התנא השני, רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, ואומר שאמרו "כקטן המקרא את ההלל". הקטן לא יכול להוציא את הרבים ידי חובה, ואם מכבדים אותו לומר הלל צריך שהוא יאמר משפט וכולם יאמרו אותו אחריו, כי הם צריכים לומר את המלים בעצמם. לפי דעתו משה רבינו פתח – כך לכולי עלמא – "אשירה להוי'" והם עונים "אשירה להוי'", משה אומר "כי גאה גאה" והם עונים "כי גאה גאה". כך עד הסוף, "הוי' ימלך לעולם ועד". יתכן שיש רמז – לא יודע אם מישהו כתב – שהמנהג שלנו לכפול את "הוי' ימלך לעולם ועד" הוא כדעת ר"א בר"י הגלילי, שכל פסוק כופלים.

עד כאן שתי הדעות הראשונות. לצורת השיתוף הזו בין המקריא לעם, בין הש"ץ לצבור, קוראים או "כגדול המקרא את ההלל" או "כקטן המקרא את ההלל".

אבל יש עוד אפשרות, דעת התנא שדורשים כעת – רבי נחמיה, שדורשים בזכות רבי נחמיה של החסידות, ומתאים גם לסמיכות ט"ו בשבט לשירת הים – שאמרו הלל "כסופר הפורס על שמע". בכלל לא כמו קריאת הלל – לא גדול ולא קטן – אלא "כסופר הפורס על שמע". רש"י מסביר שסופר הוא מלמד דרדקי, ובעצם הוא כמו הש"צ שאנחנו מכירים היום בבית כנסת. פעם הסידורים לא היו מודפסים, הכל היה בעל פה, אבל היום הם מודפסים אז כולם קוראים (כל מי שיודע קרוא). הש"ץ מתחיל בקול – כמו "ברוך שאמר", ברכת יוצר וכו' – ואז כולם אומרים איתו יחד, "יחד כולם ענו ואמרו". כך סובר רבי נחמיה, ששרתה על כולם רוח הקדש, ולא היו צריכים לשמוע מפי משה "אשירה להוי' כי גאה גאה" אלא כולם אומרים זאת מעצמם. אפילו עוברים ממעי אמם אומרים בעצמם "זה אלי ואנוהו". כולם אומרים יחד, אבל בכל אופן משה רבינו הוא שליח הצבור – אז הוא פותח, אך רוח הקדש שורה על כולם.

איך לומדים? כל אחד לומד מפסוק כאן. כתוב שכולם לומדים מהביטוי "ויאמרו לאמר" שכתוב לפני "אשירה להוי'". רבי עקיבא דורש "לאמר" אותו דבר כל הזמן – כל פעם "אשירה להוי'". רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר ש"לאמר" היינו מה שמשה רבינו אמר. רבי נחמיה דורש בעיקר את המלה הקודמת, "ויאמרו", לשון רבים – שכולם אמרו יחד. מה פירוש "לאמר"? שבכל אופן משה רבינו הוא הפותח, אבל מצד העצם רוח הקדש שורה על כולם כאחד ואומרים כולם את הכל.

"מפי עוללים ויונקים" בשירת הים

אחרי המחלוקת הזו בגמרא כתוב שבא רבי יוסי הגלילי עצמו – מובא אחר כך בגמרא, לא שבא אחר כך – ואומר שגם עוללים אמרו שירה. "מפי עוללים ויונקים יסדת עז וגו'". אחרי יב הפסוקים – שהרבי רצה שכולם ידעו בעל פה – אומרים את "מפי עוללים ויונקים וגו'". זה פסוק אקטואלי, צריך "למען צורריך להשבית אויב ומתנקם", כאן בארצנו הקדושה ובכל מקום שיש אויב ומתנקם, ועושים זאת מכח ה"מפי עוללים ויונקים יסדת עז". רבי יוסי הגלילי אומר שהפסוק הולך על שירת הים (שהיא "עז", וכמו שנאמר בה "עזי וזמרת יה" – עזי זמרת יה ר"ת עזי). זו כוונה מאד טובה לשירת הים כל בקר בתפלה. כשאומרים שירת הים כל אחד צריך להגיע לדרגת "עוללים ויונקים".

חז"ל אומרים, ורש"י מסביר במקום, שעולל יותר גדול מתינוק. עולל הוא ילד שיושב על ברכי אמו אך לא יונק משדי אמו, ואילו יונק הוא ילד יונק, פשוטו כמשמעו. כתוב שכאשר היה גילוי ה' על ים סוף העוללים – שיושבים על הברכים – הרימו את הראש לראות את הגילוי, והיונקים שהיו באמצע יניקה מהאמא שמטו את השד מרוב התפעלות והסתכלו על הגילוי.

"אין מלך בלא [שרשים שמסתיימים ב]עם"

התחלנו לדרוש את הקשר בין טעם לנעם – שתי מילים עם אות ואז הברה עם. כמה מלים כאלה יש בעברית? בלשון המקרא, התנ"ך, יש חמשה כאלה (לפי סדר האלף-בית) – זעם, טעם, נעם, פעם, רעם. זה דרוש שלם בפני עצמו. כתוב ש"אין מלך בלא עם" – מלך צריך את כל אלה. צריך זעם (כמו שכתוב על ה' "אל זועם בכל יום"), צריך טעם של מלך המשיח וכו'.

טעם הפוך הוא מעט, "כי אתם המעט מכל העמים", "מעט מעט אגרשנו מפניך", מגרשים את הגוי הלא-רצוי כאן מעט-מעט. חושבים שהכוונה שלוקח זמן – קמעא קמעא – אבל כתוב בחסידות שהגירוש הוא מכח העבודה הפנימית של "כי אתם המעט מכל העמים", וכמה שממעטים את עצמנו ממהרים לגרש את הגורמים הלא-רצויים מכאן, מטהרים את הארץ. כתוב גם שמעט-מעט, כפול, בגימטריא רחל – שיבת ציון הוא בנין פרצוף רחל.

מעט-מעט היינו שני טעמים, אבל "אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות" – את מה בא לרבות? מיעוט הוא שפלות, "כי אתם המעט", "שממעטין את עצמכם", אבל "מעט מעט" בא לרבות את השמינית שבשמינית גאוה, סוד הר סיני הנמוך מכל ההרים. הוא הכי נמוך, אבל בכל אופן הוא הר. הר הוא הצומח שבדומם – הוא דומם, הוא ארץ, אבל הוא הצומח שבה. אנחנו צריכים להיות דומם – תכלית השפלות, מדבר, התורה נתנה במדבר והאדם צריך לעשות עצמו כמדבר כדי לזכות בכתר תורה, לעשות עצמו אין, להמית עצמו על התורה – אבל עם זאת התורה נתנה בפרשתנו על הר סיני. איך הולכים יחד התורה והר סיני? זה "מעט מעט" – יש "מעט" שהוא בטול בתכלית, וממנו צומח משהו, למעט את המיעוט, מיעוט אחרי מיעוט שבא לרבות, שמינית שבשמינית של תלמיד חכם. כך מגרשים גם מתוך הלב שלי את כל הגורמים הלא רצויים וגם במציאות החיצונית "מעט מעט אגרשנו מפניך".

כל זה דרוש ששייך למעט-טעם – "טוב מעט לצדיק", "וצדיק אוכל לשובע נפשו". האות של שבט היא צדיק, ו"צדיק אוכל לשובע נפשו" את המעט שהוא צריך. אב הטיפוס של מי שאוכל כדבעי הוא רבי חנינא בן דוסא (ר"ת חב"ד, החב"דניק המקורי), שכתוב ש"כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני", שממשיך את הפרנסה בגשמיות וברוחניות לכל העולם, "וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת", "טוב מעט לצדיק". קב חרובין שוה חשמל – הוא אוכל קצת סודות של חשמל והם מספיקים לו מערב שבת לערב שבת (אצלו דולק החשמל מערב שבת לערב שבת). מה פירוש ש"כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני"? כתוב שהוא עושה את השביל מהשמים לארץ, ודרך השביל שהוא עושה בצדקות שלו, במעט-מעט שלו, נמשך כל השפע של הדור (דרך השביל שהוא עושה בצדקותו, שהריהו הרעיא מהימנא של הדור).

עז ושלום – קריעת הים ומתן תורה

בכל אופן, אנחנו באמצע דברי רבי נחמיה, תלמיד ר"ע, שכולם אמרו את השירה יחד – "ויאמרו". אמנם "לאמר", משה פתח, אבל כולם אמרו  יחד. אחר כך בא רבי יוסי הגלילי ואומר שאפילו עוללים ויונקים אמרו שירה – "מפי עוללים ויונקים יסדת עז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם", כוונה כל בקר לשירה.

על פי דברי המהרש"א, כאשר אומרים את שירת הים יש לכוון – חוץ משירת השור, "אשירה להוי' כי גאה גאה" – את שירת הצבי, שהיא כללות ענין השירה, "ואני אשיר עזך ארנן בבקר חסדך" (את פסוק זה מביא המהרש"א כאסמכתא שהשירה נקראת "עז" – "יסדת עז"). "אשיר עזך" – "אשירה להוי' כי גאה גאה עזי וזמרת יה", "עזי וזמרת יה" גם ר"ת עזי כנ"ל – "אשיר עזך", שה' התגלה על הים כבחור איש מלחמה, בעז (העמוד השמאלי בבית המקדש).

כשאומרים "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום" – פסוק שנדרש כולו על התורה – יש לדרוש שהעוז ניתן לנו כבר בשירת הים, כששרו כולם יחד, ואחר כך "הוי' יברך את עמו בשלום" היינו פרשת יתרו, "זקן מלא רחמים" (ה"זמר בכל יום"). על התורה נאמר עוד פסוק המתחיל בעז ומסיים בשלום, "או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי", שגם ניתן לדרוש כנ"ל שהעז כבר התחיל להתנוצץ מקריעת ים סוף ושירת הים ואילו עיקר החידוש של מעמד הר סיני הוא השלום שנעשה בפמליא של מעלה ופמליא של מטה (קשור גם לבטול הגזרה שעליונים ירדו למטה ותחתונים יעלו למעלה), "יעשה שלום לי שלום יעשה לי".

שוב, על התורה כתובים שני דברים – שהיא עז, "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי ['זכור' ו'שמור' בדבור אחד נאמרו] כי עז לאלהים". התורה היא עז, אבל ראשית מתנת העז היא כאשר ישראל עלו מהים ונתנו עיניהם לומר שירה. שירה היא בחינת זין – "נעים זמירות ישראל" – ונתינת העין לומר שירה, ז, היא כבר עז. אחר כך "הוי' יברך את עמו בשלום" – התורה נתנה לעשות שלום בעולם, שלום בפמליא של מעלה ושלום בפמליא של מטה, עיקר גילוי ה' כ"זקן מלא רחמים".

אמירת שירה של עוללים, יונקים ועוברים – בעיקר כדעת רבי נחמיה

שוב, יש לנו את "מפי עוללים ויונקים" שדורשים על שירת הים. אחר כך בא רבי מאיר ואומר עוד יותר, שלא רק העוללים והיונקים, אלא גם העוברים אמרו שירה – הבטן נעשתה שקופה והם הצביעו ושרו. אומר המהרש"א שכנראה שתי השיטות האלה הן אליבא דרבי נחמיה – לא יכול להיות כדעת ר"ע ור"א בר"י הגלילי – כי לפי שתי הדעות הללו לא שרתה עליהם רוח הקדש אלא רק ענו אחרי משה (לפי שתי השיטות מה ענו). רק לפי דברי רבי נחמיה שרתה על כולם יחד אותה רוח הקדש, באותה דרגה של משה, "זה אלי ואנוהו" ואמרו יחד את השירה. אחר כך בא רבי יוסי הגלילי ואומר שגם העוללים ויונקים אמרו שירה מעצמם, ואחר כך בא רבי מאיר ואומר שגם העוברים אמרו שירה. לכן אומר המהרש"א שהכל אליבא דרבי נחמיה. יש שיחה של הרבי[ב], שמנסה להצדיק שאפשר ללמוד זאת – שהעוללים והעוברים אמרו שירה – גם לפי שתי הדעות האחרות, אבל הפשט כמו המהרש"א. אם כן, רואים שהכרעת תלמידי ר"ע היא כתלמידו ולא כמוהו.

שלש הדעות – עלית ישראל

בקיצור, מה קורה כאן? מה הן שלש המדרגות? מתחיל בירידה – משה רבינו יורד – ועם ישראל עולה לקראת משה. משהו יפהפה בגמרא זו. יוצא שרבי נחמיה שלנו הוא תכלית העליה של עם ישראל. הוא שייך לט"ו בשבט, היום בו השרף עולה באילנות, וממילא העץ גדל ונותן פירות חדשים של השנה הזו – יש חנטה חדשה, של השנה החדשה, מרוב הגשמים שכבר יצאו, והשרף עולה בעץ ונותן פרי, ו"טעם עצו כטעם פריו", התמימות של תורת משיח, תורת הגאולה – וזה בדיוק מה שקורה כאן במדרש.

קודם משה הוא גדול המקריא את ההלל, ועם ישראל בתכלית הקטנות – רק יודעים לחזור שתי מילים, "אשירה להוי'". משה רבינו הוא בתכלית הגדלות – "גדול המקריא את ההלל". בדעה השניה משה רבינו נעשה קטן (המקריא את ההלל) ועם ישראל עולה – עונים אחריו כל משפט ומשפט. פתאום משה רבינו אפילו לא קטן המקריא את ההלל אלא סופר הפורס של שמע – הוא מלמד דרדקי, יחד עם הילדים, "ויאמרו" כולם יחד. כלומר, משה רבינו כבר נבלל בתוך העם – הוא והעם נעשים אותו דבר.

"רצוא ושוב" ביחס משה וישראל

יש לשון חז"ל שהרבי מביא בשיחה שלו על המחלוקת הזו – שמשה שקול כמו כל ישראל. אבל כתוב בהמשך שישראל שקולים כמשה. מה זה בא להוסיף? נאמר זאת בקיצור – משהו מאד עמוק. רבי אייזיק שהזכרנו, החבר של רבי נחמיה, אומר שה"רצוא" של עצם הנשמה הוא "ה' הוא הכל" – "אין עוד מלבדו", בטול גמור לקב"ה בתכלית ה"רצוא". השוב הוא "הכל הוא ה'" – שהכל, כמו שהוא למטה, הוא ה'. היש הנברא משקף את ה'. כך היחס בין משה רבינו עצמו לעם ישראל.

יש בטול מוחלט, שרק הוא הגדול, ואנחנו רק במקרה הטוב יכולים לומר "אשירה להוי'". יש את הפן השני, שמשה מתבטל וטובל בעם ישראל. יש סיפור על רבי נחום מטשרונביל, שפעם אחת בערב יום כיפור מרוב הלחץ וצפיפות הקהל לא היה לו זמן ואפשרות ללכת למקוה. הוא פשוט הרכין את ראשו לתוך היהודים שהקיפו אותו ואמר "מקוה ישראל הוי'" – שעם ישראל הוא המקוה שלו. הוא טבל בעם – כתוב שכאשר טובלים במקוה לכון שטבילה אותיות הביטל. יש מצב דווקא בים סוף – שה' הציל אותנו מלטבוע בו – שבסוף רוח הקדש שורה במדה שוה על כל עם ישראל בו זמנית ומשה יכול לטבול בהם. לפי המדרש שהרבי אומר אפשר להסביר את מה ש"משה שקול כנגד כולם" ומה ש"כולם שקולים כנגד משה". והוא ענין הבטול המוחלט של הקטן מאד בפני הגדול מאד (כדעת רבי עקיבא, על דרך ה' הוא הכל) לעומת הזכוך בתכלית של המקבל להיות שוה בקומתו עם המשפיע (כדעת רבי נחמיה, על דרך הכל הוא ה'). רבי עקיבא שהוא גבורה כנ"ל היינו תנועת הרצוא ואילו רבי נחמיה שהוא חסד כנ"ל היינו תנועת השוב.

עלית עם ישראל – ממשה עד משיח (ושתי דעות ברבי נחמיה)

כל התהליך לקראת מלך המשיח, ממשה רבינו מקורי עד מלך המשיח, דרך עזרא ונחמיה, הוא התנועה הזו – מ"גדול המקריא את ההלל" לכך שכולם אומרים יחד, כדעת רבי נחמיה, הגבור שלנו היום. לדעתו כל עם ישראל בדרגת משה רבינו, ולא שאבדו את משה – הוא פותח, אבל לא צריכים ללמוד ממנו מה לומר, כולם יודעים, "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". וכך נאמר לגבי ימות המשיח – "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את הוי' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאם הוי' כי אסלח לעונם ולחטאתם לא אזכר עוד".

כתוב בתוס' שיש עוד דעה בתוספתא – שכולה אליבא דרבי נחמיה, אבל שם מפורש – שהכוונה לא כדברי רש"י, שכולם אומרים הכל יחד, אלא שמשה רבינו אומר את החצי הראשון של הפסוק וכולם עונים את החצי השני. משה רבינו אומר "אשירה להוי'" וכולם על דעת עצמם עונים "כי גאה גאה" – גם שם שרתה רוח הקדש על כולם יחד. זו מקהלה שכל אחד משלים את השני. יש כאן שתי דעות בדעת רבי נחמיה גופא – אם כולם אומרים הכל יחד, או שיש כאן איזה משחק קדוש, שמשה רבינו אומר והם עונים בלי לשמוע. המהרש"א כותב שבגמרא אצלנו הכוונה כפירוש רש"י – שכולם אומרים יחד.

בכל אופן, המחלוקת כאן היא גם מחלוקת של שלבים בהיסטוריה, מ"גדול המקרא את ההלל", שמשה רבינו בתכלית הגדלות והעם בתכלית הקטנות, דרך המצב שמשה יורד והעם עולה, ועד למצב של משיח ש"זה אלי ואנוהו" יוצא מפי כולם, גם העוברים וגם השפחות (וכנראה גם השפחות שבבטנן העוברים) הכירוהו תחלה ואומרים יחד שירה. לכן דווקא בשביעי של פסח עושים סעודת משיח – יש משהו בגילוי של קריעת הים שיותר ממתן תורה. כי במתן תורה כתוב ש'עוד פעם מתן תורה לא יהיה', אלא בבוא מלך המשיח יהיה עוד פעם כעין קריעת ים סוף, ובדרגה נעלית יותר ("והניף ידו על הנהר בעים רוחו והכהו לשבעה נחלים וגו'"), ואז יתגלה ה"טוב טעם ודעת" של מלך המשיח, "מעט מעט אגרשנו מפניך" ועצמותו יתברך תתגלה לעיני כולם, "כי עין בעין יראו בשוב הוי' ציון" – הכל אליבא דרבי נחמיה שלנו.

בכך השלמנו את הדרוש והענין של נחמיה, ש"זה ינחמנו", כמו ש"מנחם ינחמנו" גם נחמיה ינחמנו כאשר "פתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים", שמלך המשיח יופיע ברגע הזה ממש. לחיים לחיים.

ד. עשרת הדברות ושבעת המינים

עוד ניגון – "צדיק כתמר יפרח". כדאי לאכול עוד תמר, המלכות, ה"צדיק כתמר יפרח", ההוד של חדש שבט.

כעת צריך לומר משהו על עשרת הדברות ושבעת המינים:

עשר ספירות בשבעת המינים

אמרנו קודם שהמין הראשון – "הכל הולך אחר הפתיחה", גם בברכות, שאומרים "המוציא" וכוללים הכל או "מזונות" הראשונה בברכות הפרטיות – הוא חטה שהיא חכמה. אם החטה היא חכמה השעורה היא בינה – שעורה לשון שער, נון שערי בינה, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה, לפום מה דמשער בליביה", כמו שכתוב "נודע בשערים בעלה". "נודע "הוא ה-נ של אשת חיל, נ שערי בינה, וה' הוא הבעל שנודע לכל אחד לפי מה שמשער בלבו.

גפן הוא היין הישן שדעת זקנים נוחה הימנו – דעת. גפן הוא ג-פן, שלשה פנים, שלשה שריגים בגפן – יש בו משהו משולש, הוא המין השלישי. הגפן – שקובעת ברכה לעצמה, גם לא ברכת הפירות אלא ברכה מיוחדת על היין, "בורא פרי הגפן" (מזכירים את הגפן, באידיש מכוונים שגפן ר"ת געזונט-פרנסה-נחת, כל אות מ-ג האותיות, ג הפנים, קובעת ברכה לעצמה). הגפן היא הדעת.

אחר כך "תאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" – האריז"ל אומר שהם הנהי"ם. תאנה ורמון הם נצח והוד, ואחר כך באה "ארץ" שניה, "ארץ זית שמן ודבש" – הזית הוא היסוד ו"צדיק כתמר יפרח" הוא המלכות, דבש תמרים.

השאלה המפורסמת היא מה קרה עם החג"ת באמצע, השלשה שבין דעת לנהי"ם? ההסבר הרגיל ששלשת הראשונים, חטה-שעורה-גפן, הם בחב"ד וכוללים גם את הענפים שלהם. בכלל, זהו ביטוי שמתאים לאילנא – עץ החיים – שיש בו ענפים. ככה לחטה, לשעורה ולגפן יש ענפים – חסד, גבורה ותפארת. כלומר, החטה כוללת גם את החסד, השעורה את הגבורה והגפן את התפארת.

חסד הוא אהבה – אהבת ה' ואהבת ישראל. גבורה היא יראה – שאסור לפחד מאף אחד חוץ מה' (בפרט לחילים, לחילי בית דוד). בשעורה יש אל-פחד – מי שמרגיש שפוחד ממשהו כדאי שמיד ישתה כוס בירה, ואז אם מכוון נכון תומשך לו הברכה-ההוראה של הבעש"ט בצואת אביו לא לפחד משום דבר רק מה'. הגפן, כאשר שותים לחיים – מתי שותים? בהתוועדות, כמו שכעת יושבים יחד חברים, חסידים, תמימים, ומתוועדים – ומתעוררת לא רק אהבת ישראל אלא רחמים של כל אחד על כל אחד. האהבה הכי עמוקה ועצמית היא מדת הרחמים, לכן הם פודים את האהבה הרגילה – זו פעולה של גפן. רחמים הם התקשרות בלב. דעת, מקור הגפן, היא התקשרות במח. תפארת היא התקשרות של הלב.

אם כן, החטה, השעורה והגפן הם כפולים לפי הכוונה הזו – גם חב"ד וגם חג"ת – ואחר כך באים תאנה-רמון-זית-דבש שהם נהי"ם.

הקבלה לספירות לפי חלוקת הדברות (בשני הלוחות)

אם יש לנו כבר עשר ספירות בתוך שבעת המינים הן צריכות להקביל לעשרת הדברות, "עשרת הדברים" בפרשת השבוע. אם כן, צריכים עוד כוונה. מה לכוון באכילת חטה, באכילת שעורה וכו' – בכל אחד מהם, עד לזית ולתמרים, היסוד והמלכות.

נאמר זאת רק בקיצור, אך לשם כך צריך להבין איך מחלקים את עשרת הדברות. יש את החלוקה הפשוטה, שכל אחד לומד, ש"אנכי" הוא הדבור הראשון ו"לא יהיה לך" הדבור השני, שתי מצוות תמידיות אצל הרמב"ם. בהקבלת שש המצוות התמידיות לארבע רוחות העולם ומעלה ומטה שתי המצוות האלה הן המעלה והמטה של היהודי, כמו שמוסבר אצלנו באריכות, וראוי שכל אחד ידע ויתבונן בשש המצוות האלה. שוב, אלה שתי מצוות שהן שני דברות.

אחר כך "לא תשא". כתוב שכאשר ה' אמר את הדבור השלישי, "לא תשא את שם הוי' אלהיך לשוא כי לא ינקה הוי' את אשר ישא את שמו לשוא" הזדעזע כל העולם כולו. דווקא בדבור הזה הזדעזע כל העולם, יותר מ"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". למה? כי על כל התורה כתוב, אחרי חטא העגל, בגילוי יג מדות הרחמים, "ונקה לא ינקה" – "'ונקה' לשבים 'לא ינקה' לאינם שבים" – אבל כאן כתוב רק "לא ינקה". מכך הזדעזע העולם. כתוב שמצוה זו היא מן החמורות של התורה, ולא רק שמן החמורות אלא שכל העולם כולו הזדעזע מהדבור הזה – בכל התורה יש אפשרות של "נקה" וכאן יש רק "לא ינקה". משהו מיוחד מאד, שצריך לקשר לספירה שלו, באיזו ספירה יכול להיות רק "לא ינקה", בלי "ונקה".

אחר כך שבת וכבוד הורים, בלוח הימני, ואז לא תרצח ולא תנאף ולא תגנוב ולא תענה ברעך עד שקר ולא תחמוד – הלוח השני.

הקבלה לספירות לפי  חלוקת הפרשיות

אבל יש עוד חלוקה של עשרת הדברות – חלוקה שהיא דין תורה לעיכובא בכתיבת עשרת הדברות בתורה, לפי הפרשיות. אם כותבים לא נכון את חלוקת הפרשיות, סתומה או פתוחה, נפסל כל ספר התורה. גם בתפלין יש את הדין הזה. חלוקת הפרשיות בתורה היא דין חמור בכתיבת ספר תורה, דין לעיכובא.

אם מסתכלים בעשרת הדברות איך מחולקים בתוך ספר התורה רואים ששני הדברות הראשונים, "אנכי" ו"לא יהיה לך", הם פרשיה אחת. הייתי יכול לחשוב שיש רק תשע פרשיות, אבל יש עשר – בהתחלה שני דברות מחוברים ובסוף דבר מחולק. כל דבור עד כאן הוא פרשיה בפני עצמה – "לא תרצח", "לא תנאף" הם לא רק פסוק (שאין כמוהו בכל התורה, שתי מילים ושש אותיות בפסוק אחד, כפי שמחולק בטעם העליון; דווקא בעשה"ד יש טעם עליון וטעם תחתון, שאפשר לדרוש בהיפוך "מעט מעט אגרשנו מפניך") אלא פרשה שלמה בפני עצמה. כשמגיעים ל"לא תחמד" בסוף, "לא תחמד בית רעך" הוא פרשה, ואחר כך יש פרשיה חדשה, ויותר מכך, כתוב שוב "לא תחמד". למה לכתוב פעמיים "לא תחמוד"? הרי בטעם הפשוט, התחתון, שניהם פסוק אחד – אז למה לחזור פעמיים על הדבור. סימן בפשט ממש שאלה שני דברות, שרק נאמרו באותו לשון – "לא תחמד בית רעך" ואחר כך "לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך".

לפי תורה שבכתב – ממש "זכרו תורת משה עבדי", איך כותבים את ספר התורה – חלוקת עשה"ד היא לא חמש כנגד חמש כפי שאנחנו מכירים, אלא אחרת. "אנכי" ו"לא יהיה לך" דבור אחד. יש כאלה שסוברים שבטעמי המקרא – טעם תחתון – זה פסוק אחד מחובר. כך טוען ברויאר, שאיננו מסכימים איתו, ואכ"מ. בכל אופן, החלוקה בתושב"כ ש"אנכי" ו"לא יהיה לך" דבור אחד, "לא תשא" השני, שבת השלישי, כבוד הורים הרביעי, "לא תרצח" החמישי, "לא תנאף" הששי, "לא תגנב" השביעי, "לא תענה ברעך עד שקר" השמיני, "לא תחמד בית רעך" התשיעי ו"לא תחמד אשת רעך וגו'" העשירי.

הקבלת עשרת הדברות לשבעת המינים – לפי חלוקת הפרשיות

אם רוצים להקביל את עשרת הדברות למינים של ט"ו בשבט – אילנא דחיי, התורה, לכן ט"ו בשבט סמוך לקריאת עשרת הדברות בתורה (כפי שאומר השל"ה שקריאת התורה שייכת לכל מה שקורא בלוח השנה, וכמו שט"ו בשבט סמוך לקרי"ס הוא סמוך למ"ת) – צריכים לפי ההקבלה הזו. ההקבלה הכי טובה לעניננו היא לפי הפרשיות, וכפי שאמרנו, חטה-שעורה-גפן חוזרים פעמיים. קודם נאמר את המבנה בלי להסביר:

אנכי ולא יהיה לך – חטה; לא תשא – שעורה; שבת – גפן (כל אחד יכול להבין); ואז שוב, כבד את אביך ואת אמך – חטה; לא תרצח – שעורה; לא תנאף – גפן; לא תגנוב – תאנה; לא תענה ברעך עד שקר – רמון; לא תחמוד בית רעך – זית שמן; לא תחמוד אשת רעך וגו' – ודבש. זו ההקבלה, שכנראה לא עשינו אותה עדיין אף פעם.

המחלוקת מה היה עץ הדעת

נחזור להתחלה. הדבור הראשון הוא כנגד חטה. יש מאמר חז"ל שכולל גם את רבי נחמיה שלנו, מחלוקת שחוזרת פעמיים בש"ס מה היה עץ הדעת – מחלוקת רבי מאיר, רבי נחמיה ורבי יהודה, שלשה תלמידים מובהקים של רבי עקיבא:

רבי מאיר אומר שעץ הדעת היה גפן, שאין דבר שמביא יללה לעולם כמו גפן, כמו בשכרות נח וכך גם עץ הדעת שהביא יללה לעולם הוא גפן.

רבי נחמיה שלנו – של ט"ו בשבט – סובר שעץ הדעת תאנה היה (תאנה היא נצח). למה תאנה? כי בדבר שנתקלקלו בו נתקנו – אחרי החטא הם לקחו עלי תאנה ועשו לעצמם חגורות, כמו שרש"י מביא בפשש"מ בחומש (פוסק כרבי נחמיה). אומר שהעץ היה תאנה, ורק הוא היה מוכן לתת את העלים שלו שיתקנו את עצמם – במה שקלקלו תקנו.

בא רבי יהודה ואומר משהו שלישי. אמרנו שהמאמר הזה חוזר פעמיים בגמרא. פעם אחת הגמרא אומרת שלכאורה לפי דברי רבי יהודה היה צריך לברך על חטה בורא פרי העץ, כי אומר ש"עץ הדעת חטה היה". מאיפה הוא לומד זאת? ממאמר שמובא בחסידות לגבי המצה של פסח. מי שלומד הרבה חסידות זוכר זאת רק משם, ולא מאיפה בא – "אין התינוק יודע לקרוא אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן". טעם דגן הוא טעם של חטה, ורק אז הוא יודע לקרוא אבא ואמא. איך הוא לומד שזה עץ הדעת? כי כאשר אכלו אותו נכנסה בהם דעת, "וידעו כי ערומים הם". אנחנו אומרים "אתה חונן לאדם דעת" – ברכת החכמה לפי כוונת האריז"ל, אמרנו שחטה היא חכמה – והחטה היא המכניסה דעת, סימן שהעץ היה חטה. כך לומד רבי יהודה.

אם כן, כל אחד חושב בצורה אחרת. רבי מאיר חושב על התוצאה – התוצאה היתה רעה, יללה, וזה סימן שהעץ היה גפן. לרבי נחמיה יש ראש מיוחד – הוא מסתכל על התיקון, לא על היללה. אם התיקון היה בתאנה, סימן שגם הקלקול היה בתאנה – היא היתה העץ. רבי יהודה חושב על הפעולה עצמה – העץ פעל דעת, סימן שהוא איזה פרי שנותן דעת.

חטה – "אנכי הוי'... לא יהיה לך" וכבוד הורים ("אבא אבא")

נעשה פה הפסקה רגע. אנחנו מתיחדים עם רבי נחמיה היום, אבל כעת מדברים על החטה שהיא דעת רבי יהודה – הוא קורא לחטה "טעם דגן", שמקשר את המלה טעם (החוש של חדש שבט) עם חטה (קשור למה שדברנו בתחלת הערב), וכאשר התינוק טועם טעם דגן הוא יודע לקרוא אבא ואמא.

אמרנו שהחטה בשרש (חכמה) היא "אנכי" ו"לא יהיה לך", אבל בענף (חסד) היא "כבד את אביך ואת אמך". לפי רבי יהודה – שכולם מסכימים אתו למציאות ש"אין התינוק יודע לקרוא אבא ואמא עד שלא שיטעום טעם דגן" – פשיטא שהדגן שייך ל"כבד את אביך ואת אמך", כדי לכבד אותם צריך להכיר מי אבא ואמא שלי, וגם מי לא אבא ואמא שלי. כתוב שבדעת יש את החיוב וגם את השלילה – כך רבי אייזיק מסביר את ההבדל בין ה"ח שבדעת לה"ג שבדעת. להכיר שזה אבא שלי – זו דעת. להכיר שזה לא אבא שלי – זו גם דעת. להכיר שאלה לא אבא שלי ואמא שלי היינו הגבורות שבדעת, להכיר שאלה הם אבא ואמא שלי היינו החסדים שבדעת (גם "אנכי" ו"לא יהיה לך").

איך מפרשים בחסידות ש"אין התינוק יודע לקרוא אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן"? על פסח, שהמצה היא "מיכלא דמהימנותא" – מקבילה למצות האמנת אלקות. המצה היא מוחין דקטנות, אבל קטנות אבא – התינוק מכיר שזה אבא שלו, ש"אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים... לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". בשרש שייך ל"אנכי" ו"לא יהיה לך" – הכרת ה' כאבא (אבינו אב הרחמן שגואל אותנו ממצרים).

ה' הוא אבא, איך הוא גם אמא? כתוב שאמא היא כנסת ישראל, השכינה. יש לי אבא – ה'; יש לי אמא – אני יהודי, שייך לעם היהודי. להאמין שיש לי את הקב"ה ואני קשור אליו ויש לי אמא – הרמב"ם אומר בהלכות תשובה שלומדים כעת שאחד מ-כד הדברים שגורמים שהתשובה לא תקובל (ועושה מין ואפיקורס) הוא מי שפורש מהצבור, לא מכיר באמא שלו. אמא לשון אומה – "ולאום מלאום יאמץ". צריך להכיר מי האמא שלי ומי לא האמא שלי – "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב". "טעם דגן" הוא המפתח והיסוד להכיר את אבא ואמא – גם "אנכי" ו"לא יהיה לך" וגם "כבד את אביך ואת אמך". זו הקבלה מופלאה, לכוון כל פעם שאוכלים לחם או מזונות – "אנכי... לא יהיה לך" ו"כבד את אביך ואת אמך".

נראה רמז מופלא: כמה שוה "טעם דגן"? 176. אמרנו שסוד החטה הוא כב – כאן יש ח פעמים כב. כמו פרק קי"ט בתהלים שיש בו 176 פסוקים, שמונה פעמים כב אותיות. סימן שסגולה לקרוא פרק קי"ט. אדה"ז אומר בתניא שמי שרוצה ללמוד טוב, לסיים ש"ס, כדאי שיסיים כל שבוע פרק קיט בתהלים, ח פעמים חטה. גם כאשר מחשבים את סופי התבות של טעם דגן במספר הגדול שלהן, ם = 600, ן = 700, יוצא שטעם דגן = סג (נביא) פעמים כב (חטה). גם במספר קדמי, טעם דגן = גל (כב וחצי) פעמים כב. גם רבי יהודה עצמו שסובר ש"עץ הדעת חטה היה" עולה יא (חצי כב) פעמים כב!

לדעתו של רבי יהודה, ש"עץ הדעת חטה היה", אומר שיש בחטה תיקון החטא – דבר שכבר קשור לדעת רבי נחמיה (שסבור, לפי תיקון החטא, שעץ הדעת תאנה היה). יש בחטה אותיות חט, עם ה של המתקה.

שעורה – "לא תשא" (שיעורי תורה) ו"לא תרצח" (עשו-שעיר)

נלך לשעורה: למה שעורה קשורה ל"לא תשא" – הדבור השלישי, שכל העולם כולו הזדעזע מה"לא ינקה" שכתוב בו – ו"לא תרצח"? הצטמצמנו קצת – יש פחות אנשים, אז אפשר לחשוב יחד. למה שעורה היא גם "לא תשא" וגם "לא תרצח"? קודם אמרנו ששעורה קשורה למלה שער (אף ש-שׂ ו-שׁ). איזו חיה שייכת לשעורה? שעיר לעזאזל, שעיר עזים. הקשר של שעורה לשער יעזור להקביל את השעורה ל"לא תשא" והקשר לשעיר יעזור לקשר את השעורה ל"לא תרצח".

תחלת תורה שבעל פה בסדר הגמרות – כל סט של ש"ס – הכרך הראשון הוא ברכות והשני הוא שבת. איך מכוון לעשרת הדברות? אנחנו היום נזהרים מאד לא לנדור ולא להשבע, אז איך בכל זאת שייך לנו הדבור "לא תשא", הדבור הכי מזעזע? קשור לברכות – זהירות מברכה לבטלה, ובכלל לא להוציא שם שמים לבטלה. מה יש לפני ברכות במסכת ברכות? קריאת שמע ותפלה. קריאת שמע ותפלה היא "אנכי" ו"לא יהיה לך". מסכת ברכות, לפי סדרה, היא כנגד הדברות הראשונים – בדרך כלל אומרים שאלה שלשת הדברות הראשונים, אבל לפי החלוקה שלנו כעת, לפי הפרשיות של התורה שבכתב, הם שני הדברות הראשונים. בסיום מסכת ברכות כתוב "עת לעשות להוי' הפרו תורתך" – שמותר לשאול שלום חברו בשם, להוציא שם שמים כדי לומר שלום לחבר שלך. דברנו הרבה לאחרונה על "עת לעשות להוי' הפרו תורתך" – זו הדוגמה בסיום מסכת ברכות, שממש קשורה ל"לא תשא". אחר כך בא הכרך השני בש"ס, הדבור של שבת.

אפשר לומר שחבל שלא ממשיך ככה... אבל ודאי לא חבל – מספיק שמתחיל ככה וכבר משכנע אותנו שיש דברים בגו. צריכים להגיע עד שבת. אחר כך יש עירובין שנספח לשבת. אפשר בהחלט לומר ששבת כוללת את כל סדר מועד, כמו הסדר ברמב"ם (ספר זמנים, לאחר ספר אהבה) ובשו"ע (אורח חיים, כנגד כללות הדברות הראשונים עד שבת הכוללת את כל המועדים). הרי אין בעשרת הדברות עוד מועד – פשיטא שמסכת שבת, מצות "זכור את יום השבת לקדשו", כוללת את כל המועדים וזמני השנה.

אם עיקר הנושא של "לא תשא" הוא ברכות – לא לברך ברכה לבטלה, לא להוציא שם שמים לבטלה – איך הוא נוגע לשעורה, לשון שיעור. מה צריך לדעת בברכות? תמיד אני חרד – לומר ברכה ראשונה זה פשיטא, אבל לומר ברכה אחרונה זה מזעזע, כי צריך לדעת אם אכלת שיעור. אפילו ברכת המזון היא שאלה – לגבי נטילת ידים גם, צריך לאכול כביצה. דווקא בברכה אחרונה יש חרדה – אצל חרד לדבר ה', שעל זה נאמר "לא ינקה" – סביב ענין השיעורים.

הקשר של שעורה ל"לא תרצח" הרבה יותר קל. שעיר הוא עשו, "על חרבך תחיה", רצח. כתוב גם "שעירים ירקדו שם" – שעירים הם שדים, שד ר"ת שפיכות דמים. השעיר הוא השד והשד הוא שפיכות דמים – מאד פשוט שהשעורה היא כנגד "לא תרצח".

סודות "לא תשא את..."

דרך אגב, מה שבמצות "לא תשא" כתוב "לא ינקה" – מה ההבדל בגשמיות בין חטה לשעורה? פת שעורה היא פת לא נקיה ביחס לפת חטה. יש תופעה מאד מיוחדת בדבור של "לא תשא", שעד אז לא כתובה בעשרת הדברות המלה הפשוטה "את". אנחנו אוהבים להתבונן במלים פשוטות בתורה ולדרוש אותן. אחת המלים הכי פשוטות היא "את" – "בראשית ברא אלהים את", המלה הרביעית בתורה, "ומספר את רבע ישראל" (המלה הרביעית אחרי "ישראל", "לעיני כל ישראל", היא "[בראשית ברא אלהים] את"). בעשרת הדברות יש כמה פסוקים גדולים, עד שמגיעים לדבור השלישי (כפי שהוא נקרא בדרך כלל) – "לא תשא את שם הוי' אלהיך לשוא כי לא ינקה הוי' את אשר ישא את שמו לשוא".

אם מתבוננים, לא צריכים כאן שלשה "את". בתוך הפסוק גופא, המלה "את" היא המלה השלישית – לפי הכללים שלנו כבר רומז שתהיינה בפסוק שלש פעמים "את". ה"את" השלישית היא המלה השלישית מהסוף. ה"את" השניה בפסוק היא התשיעית מה"את" הראשונה – תשע הוא שלש ברבוע. ה"את" השלישית היא השלישית ל"את" השניה". יש כאן 3-9-3 וגם 3 מהסוף. רואים משהו מיוחד, שהכל משולש. קודם כל, כנראה השלש פעמים "את" מכסה את חסרון ה"את" ב"אנכי" וב"לא יהיה לך".

מי היה דורש את כל ה'את'ים שבתורה? נחמיה העמסוני – עוד נחמיה – אבל יש דעה ששמו "שמעון העמסוני". יש שתי דעות – שני שמות של תלמידי רבי עקיבא, נחמיה ושמעון, אבל כאן מדובר בדור שלפני רבי עקיבא. הוא דרש את כל ה"את"ין – שכל "את" בא לרבות – עד שהגיע ל"את הוי' אלהיך תירא" ופרש. כשתלמידים שאלו מה תעשה עם כל הדרשות שדרשת במשך כל החיים, כל החיים דרשת "את"ין – אתה ח"ו תוהה על הראשונות? אמר שלא – מי שנתן לי שכר על הדרשה יתן לי שכר על הפרישה. אז בא רבי עקיבא והשלים אותו – עשה לו תיקון – ודרש "את הוי' אלהיך תירא" לרבות תלמידי חכמים. חפשתי ברפרוף ולא מצאתי מי שדורש את ה"את"ין של "לא תשא" – שלשה "את"ין עם מיקום כל כך מיוחד. יש כאן שלשה ריבויים, שלש "את"ין מ-א עד ת. מהי שעורה לגבי חטה? הייתי יכול לחשוב ששעורה היא גם דגן – חמשת מיני דגן – אבל רבי יהודה אומר שחטה היא טעם דגן. מהי שעורה לגבי חטה? "את", ריבוי שנקרא שעורה. הוא גם לא נקי, מאכל בהמה, יש לו הרבה שערות. כל זה לקשר את השעורה ל"לא תשא".

גפן – "זכור את יום השבת לקדשו" ("זכרהו על היין") ו"לא תנאף" ("הרבה יין עושה")

הלאה: אמרנו בהתחלה שהכי פשוט הוא הגפן ושבת. "זכור את יום השבת לקדשו" – "זכרהו על היין". כך בכל החגים, שאמרנו ששבת כוללת אותם כאן, גם בכניסה וגם ביציאה. בכניסה מדאורייתא לכולי עלמא, וביציאה או מהתורה או מדרבנן על היין. בכל אופן, שבת היא יין. כתוב שכמו שיש מצוה לענג את השבת, יש גם ענין של שמחה – קצת חידוש – התכללות של יו"ט בתוך שבת. "'ביום שמחתכם' אלו השבתות" ו"אין שמחה אלא ביין". שבת היא "בורא פרי הגפן". גם על פי פשט, יש הרבה יהודים שמברכים גפן רק בשבת – לא שותים יין במשך השבוע.

שבת הוא היום השביעי, ועליו נאמר "כל השביעין חביבין". מכל שמות שבעת המינים היחיד שהוא כפולה של 7 הוא גפן, שעולה ז פעמים חוה (חוה, "אם כל חי", היא סוד "שבת מקדשא וקיימא"). והנה, "בורא פרי הגפן" הוא כפולה של 7 ברבוע – "בורא פרי הגפן" = 637 = 13 פעמים 49, ז ברבוע (הרת"ס של "בורא פרי הגפן" = ז פעמים ו ברבוע, שאר האותיות של "בורא פרי הגפן" = שכינה, ז פעמים כלה). והוא עולה "יראת הוי'" – "אשה יראת הוי' היא תתהלל", בחינת שבת.

איך יין הוא "לא תנאף"? חז"ל אומרים "הרבה יין עושה" – "הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושים". אם תעשו גימטריא מכל זה תראו משהו פלאי (הכל עולה 4096 = 64 ברבוע = 2 בחזקת 12). הכל מתחיל מיין. אפילו במלה "תנאף" יש שתי אותיות של גפן. התרגום הוא "תיגוף", לשון גוף, ממש גפן (כמו גופן). ממש פשט שגפן הוא "לא תנאף".

סיכום בינים

שוב, כבוד הורים הוא חסד, "לא תרצח" גבורה ו"לא תנאף" תפארת. בשרש "אנכי" ו"לא יהיה לך" הם חכמה שבה מלובש "אחד האמת" כמבואר בתניא בשם הרב המגיד (דהנה הפסוק שלפני עשה"ד, "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", הוא הכותרת, הכתר, של עשה"ד. נמצא שעשה"ד עצמם מתחילים מחכמה – חב"ד חג"ת נהי"ם). "לא תשא" בינה, כל כך מזעזע כי "מינה דינין מתערין". שבת היא דעת – יום של דעת את ה'. לפעמים עושים חלוקה ששבת היא בינה (אם במקום חב"ד מכוונים את חלוקת שלש הפרשיות הראשונות של עשה"ד לכח"ב) – "אם אין דעת אין בינה, ואם אין בינה אין דעת".

"ונקה" הוא מזל ה-יג, ממנו יונקת אמא. אבל ה"לא ינקה" הוא המקור של "מינה דינין מתערין" – הזעזוע של "לא תשא". זה בפירוש הבחינה של בינה – הכי מובהק על פי קבלה.

סיימנו בהצלחה את החטה, השעורה והגפן, והגענו עד "לא תנאף" והכל עלה יפה. נלך הלאה לנהי"ם:

תאנה – "לא תגנוב" (זהירות מאונאה)

"לא תגנוב" כנגד התאנה, שלדעת רבי נחמיה שלנו היא עץ הדעת. מי יכול לקשור את "לא תגנוב" עם תאנה? מצד אחד דורשים תאנה מלשון "כי תואנה הוא מבקש". איזו עוד מלה קשורה לתאנה? אונאה. כנראה שאם אתה אוכל תאנה בחטא – חטא עץ הדעת – עלול להוליד נטיה לגניבה ("כגונב דעת העליונה"). אבל אם אוכלים בקדושה זה טוב. יש סוגים שונים של אונאה, וכתוב שהאונאה הכי גרועה היא אונאת אשתו – לצער את האשה (בדבור או בכל צורה שהיא). ראשית בנין המלכות מהנצח, שהוא כאן התאנה. אונאה היא לא תגנוב – התאנה. [למה לצער זו גניבה?] כי אתה לוקח ממנו משהו, את השמחה שלו, את החיים שלו. כשאתה מלבין פנים אתה לוקח לו את החיים.

[רוצים לכבות את החשמל] אולי זה סימן שעד כאן הצלחנו בהקבלה וכדאי לצאת כשידנו על העליונה... בכל זאת נמשיך.

רמון – "לא תענה ברעך עד שקר" (לא לדון "אפילו ריקנים שבך" לכף חובה)

איך הרמון הוא "לא תענה ברעך עד שקר"? הרמון מלמד אותי "'רקתך כפלח הרמון', אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרמון". "לא תענה" כולל את כל סוגי לשון הרע, פשוט לא  להרשיע יהודי – זה שקר, לשון הרע, הוצאת שם רע. זה פגם הרמון. צריך לדעת שכל יהודי, באשר הוא שם, אפילו פושעים וריקנים שבך אל תרשיע – מלא מצוות כרמון.

זית שמן ודבש – שתי קומות "לא תחמוד"

נשאיר את האחרון – שני ה"לא תחמוד" – "ארץ זית שמן ודבש". פשוט ש"לא תחמוד אשת רעך... וכל אשר לרעך" שייך למלכות. הכפל של "לא תחמוד" מתאים ליסוד ומלכות. "לא תחמוד בית רעך" צריך להיות כנגד "ארץ זית שמן" (יתכן ש"בית רעך" בנוי מעצי זית) ו"לא תחמוד אשת רעך" כנגד המלכות, יותר פשוט. דבש בגימטריא אשה – זו כוונה מפורשת בכתבי האריז"ל.

התעצמות עם הקו האמצעי

רצינו בהתחלה שיביאו לנו יין לבן, זיתים עם שמן ותמרים – הביאו אותם, ועוד כמה דברים. למה בקשנו את שלשת אלה? כי רצינו להתעצם עם הקו האמצעי של המינים – דעת-תפארת-יסוד-מלכות, גפן-זית שמן-דבש.

כתוב שלקו האמצעי יש נטיות, כמו שהרמב"ם אומר שיש את הדרך האמצעית – שביל הזהב – וחסיד נוטה קצת לעאן או לכאן. צריך ללמוד קבלה לעומק, שבקו האמצעי יש קצת נטיה – דעת ותפארת נוטות לימין ויסוד ומלכות נוטים לשמאל, אף על פי שהם באמצע. זה עצמו לימוד חשוב ביותר.

מה הנטיה לשמאל בשמן זית ומה הנטיה לשמאל בדבש? על דבש (דבורים, אבל אפשר לומר גם על תמרים) כתוב "דבש מצאת אכול דייך". שמן זית הוא חשוב מאד, אבל אין עליו ברכה – לא מברכים עליו כי לא ראוי לאכילה, אפילו סכנה (אם כי יש כאלה ששותים כל בקר קצת שמן זית). גם זיתים בפני עצמם מסוכנים – כי משכחים. צריך לטבול בשמן זית, "טובל בשמן", כדי להמתיק – שיהיה מסוגל לזכירה. כתוב שהברית היא בחינת "זכור", לשון זכרון. יש משהו בשני אלה שיש להם נטיה לשמאל.

בדעת ובתפארת הנטיה היא לימין. לכן בקשתי יין לבן – החסדים שבדעת. יין אדום הוא הגבורות שבדעת.

עד כאן מן השמים... [החשמל ירד לגמרי, כולל הגברה]. ט"ו בשבט הגיע חג לאילנות – לחיים לחיים. לא לשכוח ברכה אחרונה, רק לדאוג שאכלת שיעור או שמישהו אחר יוציא אותך ידי חובה. ניגנו ניגון ההמראה. כאן, מקומה שמונה בחוץ שבה מרפסת גדולה, מאד קל להמריא – רק צריכים מסוק. שכולנו נזכה להמריא, שהתנועה תזכה להמריא.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] לקו"ש חל"א עמ' 69 ואילך.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com