חיפוש בתוכן האתר

"באתי לגני" פ"ה - י' שבט ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

י' שבט ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

"באתי לגני" פ"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

זה פרק ה', הפרק של השנה – הפרק האחרון של המאמר הראשון. ניגנו "הבינוני".

השנה הזו היא שנת ה-ה' לפי המחזור של עשרים פרקי "באתי לגני", כבר בפעם הרביעית. יש את המאמר המקורי, אחר כך בשנת שטו"ת הרבי אמר פעם ראשונה מאמר על הפרק הזה – השגחה מאד יפה, שיצא שנת שטו"ת לפרק של שטות דקדושה – ואחר כך בשנת תשל"ה יש עוד מאמר שהרבי אמר. בפעם השלישית לא זכינו, וכעת כבר המחזור הרביעי, יותר מ'חזקה' של שטות דקדושה.

כדי להביא משיח צריכים שטות דקדושה – מתאים למה שאנחנו לומדים בהמשך תש"ה (לפני ששים שנה). עומדים ששים וחמש שנה מתש"י – בגימטריא "מאדך" כפי שדברנו אתמול. פסוק היחוד מסתיים ב"אחד" – מוסרים את הנפש באחד – והפסוק השני מסתיים ב"מאדך", שגם מוסרים את הנפש (ויותר). מאדך עולה ה"פ אחד, כדי להגיע מ-אחד ל-מאדך צריך להוסיף בהמה, להוסיף בן. למדנו לפני כמה ימים את דעת רבי מאיר ש"בין כך ובין כך קרויים בנים", בין אם עושים רצונו של מקום ובין אם לא. עם ישראל בכללות הם "זרע אדם וזרע בהמה" – נשמות דאצילות ונשמות דבריאה – וכולם "בנים אתם להוי' אלהיכם". גם הבהמה היא בן, ובמדה מסוימת יותר מהאדם – כי בהמה בגימטריא בן, בגימטריא אליהו, "הואיל משה באר את התורה הזאת" כפי שדברנו. בכל אופן, "מאדך" היינו למעלה מטעם ודעת – לצאת מכל הגבולות – וממש מתאים לשטות דקדושה, אותו ענין. אנחנו בשנת "מאדך" עכשיו.

 

ה) והנה כשם שיש הטיה למטה מן הדעת [כבר מאות ג' של המאמר הוא מדבר על שטות. הוא התחיל מכך שהמשכן עשוי מ"עצי שטים עומדים", לשון שטות, וצריך להפוך את השטות דקליפה לשטות דקדושה – אבל עיקר הפרק בענין הוא פרק ה'. הוא הסביר ששטות ב-ש כמו סטיה ב-ס, ש"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". חז"ל עצמם מחברים בין שטות לסטיה – הטיה מדרך הישר, הדרך האמצעית.] שהוא נקרא בשם שטות דקליפה, הנה כמו כן ישנו הטיה למעלה מן הדעת, והוא שטות דקדושה [זה נושא הפרק, וכדי להביא משיח צריך את המדרגה הזו – הבהמה שלמעלה מהאדם, "בהמה רבה" שמוסבר אודותה גם בספר התניא, למעלה מן הדעת.].

והענין הוא דהנה ארז"ל (כתובות יז ע"א) אמרו עליו על ר' יהודא בר' אילעאי שהי' נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה וכו' [הדוגמה הראשונה והעיקרית שלו לשטות דקדושה היא לשמח חתן וכלה – "כיצד מרקדין פני הכלה". צריך לרקוד לפני הכלה עם שטות, ריקוד בכלל. במאמר הראשון שהרבי אמר על הפרק, בשנת שטו"ת, הוא הקדיש את כל המאמר לסוד הריקודים – שבכלל לרקוד זו שטות, ובמיוחד שאדם רוקד עם בד של הדס או עם שלשה בדים של הדס שהוא זורק אותם וכו'. צריך לעשות את הריקודים האלה כדי לבנות בנין עדי עד – להמשיך את כח האין סוף לזוג, שיהיו בנים ובנות עדי עד. הלידה היא עיקר כח האין סוף, ולשם כך צריך להגיע למעלה מטעם ודעת – בחינת שטות.

במאמרים של הרבי הוא מביא את מאמר חז"ל שכל מקום בחז"ל שכתוב "מעשה בחסיד אחד" הכוונה או לרבי יהודה ברבי אילעאי או רבי יהודה בן בבא. הראשון שמציינים אותו כחסיד סתם – "חסיד אחד" – הוא רבי יהודה ברבי אילעאי.

אתמול בלילה דברנו על מצות ברית מילה, שכל ענינה שטות דקדושה, החל מאברהם אבינו שמל את עצמו בגיל 99, ושכל המצוה הזו היא מסירות נפש למעלה מטעם ודעת. לכן אומות העולם התנגדו. אברהם פחד שאם ישמעו שהוא מל יבואו להתנגד, ובסוף מל "בעצם היום הזה". רוצים שהקליפות הכי מתנגדות לשטות – שאתה יוצא מדעתך לעשות את רצון ה' – כי ההיפך הגמור מהן. הן שטות דקליפה – כל הנימוסים שלהם הם שטות. מתאים לפרק היומי ברמב"ם, שמסביר שכל כישופי הגוים הם שטויות, שמי שמאמין בהם הם סכלות, וגם יהודי שמאמין שפועל ורק חושב שהתורה אסרה הוא סכל, שנותן מקום לשטויות שלהם. כל התרבות שלהם היא שטויות, וכשהם רואים שיהודי מתנהג בשטות דקדושה – כמו אברהם אבינו שהולך למול את עצמו – מוציא אותם מדעתם לגמרי והם מתנגדים. לכן כתוב באברהם "בעצם היום הזה נימול אברהם" – לאור יום, נראה מי יכול למנוע. בכל אופן, ברית מילה – המצוה הראשונה שיהודי קבל – היא הדוגמה של שטות דקדושה. עוד פעם, "מעשה בחסיד אחד" – "חסיד אחד" בגימטריא מילה – הוא רבי יהודה ברבי אילעאי (או רבי יהודה בן בבא).

כולם רקדו לפני הכלה, אבל אם מציינים אותו סימן שעשה זאת בהידור גדול. רבי יהודה ברבי אילעאי הוא תנא, ואחריו בא אמורא:] רב שמואל בר רב יצחק מרקד אתלת (שלש בדין, זורק אחת ומקבל אחת, רש"י) [היתה לו אמנות מיוחדת. במאמר של שנת שטו"ת הרבי רק אומר שהתנא היה בדרגת אחדות גמורה – לא שלא ידע לעשות ג'אגלינג – ולכן לקח בד אחד, אבל האמורא רואה את הפירוט, את השלשה, ולכן הוא לוקח שלשה בדי הדס ומשחק איתם, זורק אחד ומקבל אחד.

אפשר לומר, לא ראיתי בפירוש אבל אולי מישהו כותב, שרומז בצורה יפה מאד לשלשה שותפים באדם. היות שכאן מדובר בהקמת בית נאמן בישראל, בנין עדי עד, צריך לרומז להם שיש שלשה – החתן, הכלה והקב"ה. כל התורה היא משולשת. כתוב שג"פ הדס עולה אור, אין סוף – כל המשחק כאן הוא כדי לגלות למעלה מטעם ודעת את אור אין סוף. גם בלולב לוקחים שלשה הדסים. יש הרבה צדיקים – צדיקי פולין – שברכת הלולב אצלם היא ריקוד שלם, כמו שראיתי. לא שזורקים ותופסים שלשה הדסים, אבל יש משהו שכנראה הכח לרקוד עם הלולב והמינים בא מההדסים – "כיצד מרקדין לפני הכלה".

אצל רב שמואל בר רב יצחק שלשת השותפים שבאדם גלויים, אבל נחזור ל"חסיד אחד" שלוקח בד אחד – הוא רואה איך הכל נכלל בקב"ה, החתן והכלה אינם נפרדים. הדס כשר הוא משולש בעצם – שלשה עלים בקן אחד – אבל הוא לוקח רק בד אחד, שאומר שכל השלשה הם בעצם אחד, "והיו לבשר אחד", הכל נכלל באחד. האמורא כבר לוקח שלשה בדי הדס ורוקד איתם. (לוקח דווקא הדסים – ולא תפוחי אדמה למשל – כי בהם נעשית מצוה?) כתוב שלחתן ולכלה עושים כתרים של הדס – כנראה הכי קשור לחתונה.

הדסים בארבעת המינים הם עם ריח – לאתרוג יש גם טעם וגם ריח, אבל הטעם של הלולב-התמר והריח של ההדס יותר מהטעם והריח שיש לאתרוג ביחד. הדסים הם ענין של מסירות נפש. כתוב בזכריה "והוא עומד בין ההדסים" – הקב"ה עומד בין ההדסים, שחז"ל אומרים שם שהם חנניה מישאל ועזריה, שלשה שמסרו את הנפש על קידוש ה' בשטות דקדושה (בזמן ששאר בני ישראל לא נהגו כך). הם היו מוכנים למות ולכן ה' עשה להם נס – כתוב שאם היו סומכים על הנס לא היה להם נס. הריקוד של רב שמואל בר רב יצחק רומז גם ל"והוא עומד בין ההדסים" – כשהולכים להקים בית בישראל צריכים לחשוב על חנניה מישאל ועזריה.

מצות "פרו ורבו" נקראת "מצוה רבה" – מבין כל המצוות יש שתים שנקראות כך. (שלש זה גם אומר שיש תולדות חוץ מאבא ואמא.) ריבוי. סתם מספר הוא שלש (אף ש"מיעוט רבים שנים"). לכן הרבי מאד אוהב את המספר שלש – דברנו הרבה פעמים שהרמב"ם הכי אוהב את המספר ארבע והרבי את המספר שלש. אתמול מישהו שאל אותי, שאלה ידועה ומפורסמת – מלמד של ילדים, שרצה להסביר לילדים – למה בשמות המספרים חוזרת הכי הרבה פעמים האות ש. באחד אין ש, אבל שתים, שלש (שתי שינין), חמש, שש (גם שתי שינין), שבע, שמונה, תשע, עשר – רק באחד וארבע אין. מ-1 עד 10 יש בדיוק 10 שינין – באחד וארבע אין אבל בשלש ושש יש שתים, וממילא מתקזז. כל המספרים קשורים לאות ש – למה? כתוב שעיקר הסוד של המספר הוא המשולש. ש היא "אתא דאבהן" גם מצד הצורה – האות ש אומרת שלש, וגם שש, כי המספר שלש הוא המשולש של 2, 1-2, והמספר שש הוא גם משולש, של שלש. אז בשלש ושש יש שתי שינין. המספר ש עצמו הוא משולש – משולש כד. לא רק זה, אלא שגם במספר סידורי – אין שום קשר בין המספר הרגיל לסידורי – הוא 21, משולש 6. והמספר הקטן שלו הוא 3, משולש 2. כלומר – כל הרמות של המספר של ה-ש הן משולש. סימן שיש משהו במשולש שקשור למספר בעצם, לשמות של המספרים. רק צריך להבין למה באחד וארבע אין ש, רק שה-ש שלהם מופיעה בשלש ובשש[ב].

בכל אופן, כל זה דרוש על כך שהיה לוקח שלשה בדי הדס דווקא. אם הוא היה באמת אמן גדול באמנות הג'אגלינג יתכן מאד שהיה מסוגל לקחת יותר – אבל הוא לקח דווקא שלש ושיחק לפני החתן והכלה. כאן הוא לא משתמש במלה משחק, אבל על דוד המלך – שגם נהג בשטות דקדושה – כתוב שהיה משחק לפני ה'. בתורה עצמה כתובים שני משחקים – "משחקת לפניו בכל עת", משחקת לפני ה' (כנראה גם עם שלשה הדסים), וגם "משחקת בתבל ארצו ושעשועי את בני אדם", יורדת לשחק לפני בני אדם. (יש רמז לשלש חתונות – הזיווג למעלה, הזיווג למטה והזיווג ביניהם, כמו שמבואר בייין משמח.) אפשר לומר יותר פשוט – שרוקד על החתונה הזו, ועל חתונת הילדים ועל חתונת הנכדים. אם משהו הוא שלשה דורות – כמו לימוד תורה – הוא כבר נצחי.],

א"ר זירא קא מכסיף לן סבא (שמזלזל בכבוד ת"ח ונוהג קלות ראש בעצמו, רש"י) [רב זירא קצת הקפיד עליו. רב זירא לכאורה גם טיפוס של שטות דקדושה – הרבי שלו אמר לו לא לעלות לארץ והוא עלה בכל זאת, וגם היתה לו 'שטות' לצום מאה תעניות לשכוח תלמוד בבלי, ובכל זאת השטות דקדושה של רב שמואל בר רב יצחק היתה הרבה יותר, "לאו כל מוחא סביל דא".],

כי נח נפשי' [כאשר נפטר רב שמואל בר רב יצחק, שהיה לפחות דור אחד מבוגר מרב זירא, כפי שהרבי מסביר.] אפסיק עמודא דנורא בין דידי' לכולא עלמא וכו' [ומקובל בקבלה שעמוד האש מופיע רק על גדול הדור – לפי המסורת האריז"ל בא לצפת ממצרים ביום פטירת הרמ"ק, והוא העיד שראה על מטתו עמוד אש והסביר שרואים אותו רק על מטת גדול הדור. עמוד האש הפסיק בינו לבין העם – לומר שהוא בהבדלה, כמו "קדש מלה בגרמיה", שהוא נבדל למעליותא מכל העם. מה מבדיל אותו? השטות שלו, ההתנהגות שלו, המנהג שלו.], א"ר זירא [במה הוא זכה לגילוי זה של עמוד אש, שהוא גם גילוי אור אין סוף?] אהני לי' שוטי' לסבא (שוט של הדס שהי' מרקד בו, רש"י) ואמרי לי' שטותי' לסבא (שהיה מתנהג כשוטה, רש"י), ואמרי לה שיטתי' לסבא (שיטתו ומנהגו, רש"י) [לא רקד באופן חד פעמי עם שלשה בדים, אלא שזו היתה שיטתו – אולי כל ערב חפש חתונה, הלך לאולם שיש בו חתונה ורקד. לא השתטה פעם אחת אלא באופן שיטתי.

מסבירים שיש פה סדר – קודם צריכים את השוט, החפצא; אחר כך צריכים שהגברא יתנהג למעלה מטעם ודעת, בשטות דקדושה; ובסוף שיהפוך להיות שיטה. גם שטות דקדושה, חד פעמית, היא "מקודש" – יקדש, בחינת עמוד האש – ושיטה היא כבר "תדיר", שהופך להיות תמידי, מנהג קבוע. אפשר להבין ממה שחז"ל אומרים בכלל על המושג מנהג – "מנהג ישראל תורה הוא" ועוד יותר שיש "מנהג עוקר הלכה" (אחד מפירושי "דרך ארץ קדמה לתורה", קדמה למעליותא, ש"דרך ארץ" היינו מנהגי ישראל") – שכל מנהגי ישראל הם למעלה מטעם ודעת. שרש המנהג בשטות דקדושה, ואצלו הפך להיות מנהג – זו התכלית, שמהמקודש יהפוך להיות תדיר.

איך אומרים זאת? שהבלי גבול גם יכנס בגבול – בחינת רבי. לחסיד יש בלי גבול, אבל רבי הוא שהבלי גבול נכנס בגבול – המקודש נעש התדיר, השטות נעשית שיטה. הופך להיות "מנהג ישראל תורה היא". (אז מה שטות בזה?) יש סיפור של רבי נחמן על תבואת השגעון, שכל בני המדינה אוכלים חטה שמשגעת את כולם – כולם יוצאים מדעתם. בהמשך הוא יאמר ששטות היא שגעון. אם כולם משוגעים זו הופכת להיות נורמה, דור משוגע. הוא כותב שם שמי שרוצה לזכור שכולם משוגעים צריך לעשות סימן לעצמו, חוט על האצבע או משהו, שיזכור שכולם משוגעים. בכל אופן, השטות הופכת להיות שיטה תדיר.

יש עוד מלה שקשורה לשער שט – לא שוט ולא שטות ולא שיטה – יכול להיות שט על המים ויכול להיות לשוטט. בצבא יש שייטת. יש משהו בשטות שמשוטט. כתוב "שבעה אלה עיני הוי' אם המשוטטות בכל הארץ" – דווקא השגחה פרטית משוטטת. העינים הם המלאכים שמעלים את מעשי בני האדם למעלה. יש פסוק אחד שכתוב "משוטטים" בלשון זכר ויש פסוק שני שכתוב "משוטטות" בלשון נקבה – כתוב שאלה שני סוגי מלאכים, בתוך ההשגחה הפרטית יש השגחה זכרית והשגחה נקבית, מתאים לחתן וכלה. יש משהו בשיטוט שהוא גם שטות – צריך לחשוב מה הקשר. אם זו שייטת בצבא – זו מסירות נפש, וכל מסירות נפש היא שטות למעלה מטעם ודעת. אבל אם הפירוש משוטט סתם – שאדם משוטט – היינו שטות דקליפה.

כתוב בפירוש בזהר שאדם הראשון נפל וחטא – "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", והראשון בכך הוא אדם הראשון – כי היה משוטט בהיכלות הטומאה. היה מבקר בפאבים בתל אביב ורוצה לראות בדיוק מה קורה בהיכלות הטומאה. יש ווארט בחסידות שמכאן רואים שאדם הראשון לא היה רבי – אם היה רבי לא היה מזיק לו, היה יכול לשוטט בהיכלות הטומאה ולראות מה קורה שם ולא היה מזיק לו, ואדרבא, לעשות תיקונים בכל מקום. אבל אם אתה לא רבי שוטטות כזו מזיקה לך. הוא היה יותר מדי סקרן לדעת מה קורה במקומות של הטומאה וזה מה שהפיל אותו – רצה לראות איך השדים רוקדים, נמשך אחרי השטות של הקליפה. זה הקשר למלה משוטט, שהיא כמו משתטה – נעשה שוטה על ידי השוטטות שלו.],

דשטות זו [של רב שמואל בר רב יצחק.] ה"ה למעלה מן הדעת, שהוא מדריגה גבוה ונפלאה במאד מאד [כאן רומז בפירוש למה שאמרנו ששטות דקדושה נקראת מאד, "בכל מאדך", הסימן של השנה הזו – שנת מאדך מתש"י. על משיח כתוב "הנה ישכיל עבדי ירום ונשגב וגבה מאד" – לקחת את המשיח ולשים אותו בראש של אדם-דוד-משיח. מה ההבדל? מן הקצה אל הקצה – אדם הוא שכל, מסודר, כפי שלמדנו במאמר בהמשך תש"ה, אבל מאד הוא למעלה מהשכל, בלי גבול, למעלה מטעם ודעת.

יש משהו במאד שהוא יותר בהמה. כתוב בתניא בפירוש ש"בכל מאדך" הוא גילוי שם סג. אדם הוא שם מה, אבל מאד הוא שם סג – עולם התהו, בו יש עוצמות אדירות הרבה יותר מאשר בעולם התיקון. דווקא משם צריכים להביא משיח, מ"בכל מאדך". התכלית היא להמשיך את האורות דתהו בכלים דתיקון – רבי, שממשיך בלי גבול בגבול, רק שהרבי הנחיל זאת כנוסחה מנצחת לכולנו, "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון". מתאים גם לפירוש הרמב"ן שהסברנו אתמול בלילה, שאומר ש"בכל מאדך" היינו "רב רב", הרבה הרבה, "מאד מאד", לאהוב את ה' בלי גבול. לא כמו הפשט של חז"ל – "בכל ממונך" או "בכל מדה ומדה שמודד לך הוי מודה לו במאד מאד" – אלא פשט פשוט, שמאד פירושו הרבה, בלי גבול, לאהוב את ה' מאד מאד, בלי גבול.],

דאיש ואשה הרי זכו הרי שכינה שרוי' ביניהם, דאיש הוא אש י' ואשה הוא אש ה', וכאשר זכו אז ה"ה י"ה כו' [קשרנו זאת אמש למצוה של השטות דקדושה, מצות ברית מילה, שהיא אותיות מל י-ה – מל כמו מול, לשון גילוי – שכאשר עושים ברית מגלים את שם י-ה, השם של "איש ואשה זכו שכינה ביניהם"?], (ובא בגילוי בבנין עדי עד [של דור ישרים יבורך] כו'), א"כ ה"ז מדריגה גבוה, לכן בשביל זה [שהוא פעל זאת] זכה לגילויים נעלים ביותר דאפסיק עמודא דנורא כו', שזהו בחינת גילוי אור בגילוי ממש כו' [כנ"ל שג"פ הדס עולה אור.].

וביאור הענין הוא דהנה אוא"ס הרי לית מחשבה תפיסא ביה כלל, והוא למעלה מגדר השגה, דכל השגה הנה גם היותר נעלית הרי הוא בגדר השגה עכ"פ [גם אם זו השגה הכי גבוהה, אם בגדר השגה הוא משהו שאדם יכול לתפוס במדה מסוימת.], אבל מה שאינו בגדר השגה [אפילו לא מחשבה קדומה דא"ק – הוא אדם קדמון, בגדר אדם, ורק מאד הוא למעלה מאדם.] הרי א"א שיותפס בהשגה כלל, וכדאיתא בסש"ב פי"ח ולגבי הקב"ה שהוא למעלה מן השכל והדעת ולית מחשבה תפיסא בי' כלל הכל כפתיים אצלו יתברך כדכתיב ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך וגו' כלומר שבזה שאני בער ובהמות אני תמיד עמך [זו הבהמה רבה שלמעלה מהאדם, למעלה מהאצילות.

כאשר מצרפים את הבהמה הזו לאחד (ממוצע כל אות בבהמה הוא אחד) מקבלים "מאדך". "הכל הולך אחר החיתום" – להגיע מחיתום הפסוק הראשון לחיתום הפסוק השני. הסברנו אתמול ששני הפסוקים האלה הם מצוה תמידית, מצות אחדות ה' (שלומדים מ"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", חוץ מקריאת שמע פעמיים ביום), שהיא גם המצוה להיות נכונים כל רגע למסור את הנפש על קידוש ה', שלכן משה רבינו אמר מצוה זו דווקא לדור שנכנס לארץ לכבוש אותה וליישב אותה, ומצות אהבת ה'. מ"אחד" צריכים להגיע ל"מאדך", איך? על ידי שמוסיפים בהמה. כתוב כאן "בהמות" – מצד אחד יש את הלויתן והבהמות שמתעמתים לעתיד לבוא. "בהמות" היינו שור הבר, אחד, אבל כתוב "בהמות" לשון רבים – סימן שיש שתי בהמות, מיעוט רבים שתים, שטות שלמטה מן הדעת שהופכת להיות שטות שלמעלה מהדעת, שתי בחינות בהמה. האדם צריך להיות שתי בהמות בשביל "ואני תמיד עמך", לא מספיק בהמה אחת, אך "בהמות" היא בעצם חיה אחת. כמה שוה בהמות? מלך המשיח. אז, כאשר "בהמות הייתי עמך", "ואני תמיד עמך".],

דבכדי להגיע לעצמותו ית' הוא ע"י ביטול הרצון שלמעלה מטעם ודעת [יש בטול הרצון שעל פי טעם ודעת – שהשכל שלי אומר שהרצון לא טוב, מח שליט על הלב – ויש בטול הרצון שלמעלה מטעם ודעת, לא כי השכל שלי אומר שצריך לבטל את הרצון. פשוט שמתגלה אצלי המקיף, היחידה שבנפש, ומבטל לי את כל הרצונות – רק לעשות את רצונו יתברך.], ולכן נקראת בחינה ומדריגה זו בשם שטות,

וזהו גם כן מה שהנביא נקרא בשם משוגע, וכמ"ש מדוע בא המשוגע הזה [את הנביא שבא להמליך את יהוא, מי שעתיד להיות מלך, מכנים משוגע. פסוק מענין. יש כאן מלך שבתחלה היה בסדר ואחר כך – כמו כל מלכי ישראל – הפך להיות מאד לא בסדר. בכל אופן, יש כאן מועמד למלכות – אפשר לחשוב גם על המלך האמתי, מלך המשיח – וכתוב שהרוממות העצמית לא מתגלה מעצמה, צריך סבה. יש כמה סבות שמגלות, אבל הסבה הכי טובה היא נביא שיבוא ויאמר – ה' אמר שאתה מלך. כאן מי שהנביא בא ואומר לו שהוא מלך חושב שהנביא הזה משוגע. מאד משמעותי שדווקא בהקשר הזה כתוב כך – שאותו נביא שרוצה לעשות ממני מלך אני חושב שהוא משוגע. בכל אופן, מהפסוק וההקשר הזה לומדים שכל נביא מכונה משוגע.],

דהנה בעת התגלות הנבואה הי' צ"ל בהפשטת הגשמי' [גם הגשמיות כפשוטה, הבגדים שלו, וגם הגשמיות הרוחנית יחסית – השכל והמדות שלו, טעם ודעת.], והיינו הפשטת השכל והמדות ולהיות בבחינת ביטול שלמעלה מטו"ד [שהוא שטות.], דזהו ג"כ ענין הפשטת הלבושים בעת הנבואה, וכמ"ש בשאול ויפשט גם הוא את בגדיו ויתנבא [קודם דובר על נביא שבא לומר למישהו שהוא מלך, וכאן מדובר במלך עצמו. שאול הוא המלך הראשון בעם ישראל, ודווקא שמואל שמשח אותו למלך אמר לו שתלך וכו' ותנוח עליך רוח הנבואה. מה הסימן הראשון שהוא מתנבא? שהוא משתגע, מתפשט מבגדיו. בשביל נבואה צריכים להיות משוגע, צריכים התפשטות הגשמיות, להגיע לבטול שלמעלה מטעם ודעת.],

דהלבושים הם באים מצד החטא עה"ד [השטות דקליפה הראשונה, שהיה משוטט ואז נפל.] דקודם החטא כתיב ויהיו שניהם ערומים כו' ולא יתבוששו, וע"י חטא עה"ד נתחדש ענין הלבושים [לפני החטא לא היו בגדים, לא היו לבושים. כתוב שעצם המלה בגד היא לשון בגידה – הבגדים הם רק תוצאה של בגידה, של חטא. כתוב שמעיל – אחת המלים של בגד – הוא לשון מעילה. יש מעילה ויש בגידה, והכל נגרם על ידי החטא הראשון, חטא עץ הדעת.], וידוע דעיקר החטא הוא ההרגש המעורב בטו"ר [מודעות עצמית, שהוא מרגיש את עצמו ובתוך הרגשת עצמו מרגיש תערובת טוב ורע.], וכתיב וידעו כי עירומים הם [פתאום יש להם מודעות עצמית, שלא היתה קודם.] שנתחדש בהם ההרגש המעורב בטו"ר [המודעות העצמית היא להרגיש את תערובת הטוב והרע.

באותיות של קבלה, לפני החטא היו בשליש העליון של התפארת, המכוסה ביסוד אמא, ושם אין מודעות עצמית, והוא נקרא עץ החיים. אבל על ידי החטא ירדו מהשליש העליון של התפארת לשני השלישים התחתונים, שאינם מכוסים ביסוד אמא, ולכן מתחיל להרגיש שם את עצמו ומרגיש טוב ורע. יחסית הטוב והרע הם שני השלישים המגולים של התפארת, שנקראים עץ הדעת טוב ורע. השליש העליון הוא "עץ החיים" ושני השלישים התחתונים הם "עץ הדעת טוב ורע". (מה טוב ומה רע? הטוב היה בלי הלבושים?) לא, הוא אומר שעל ידי החטא הוא מרגיש את עצמו, וחלק מהתוצאה – חלק מעץ הדעת – שמרגיש את היצר הרע. בעץ החיים לא מרגיש את עצמו כלל, לא טוב ורע, אלא רק את ה'. אני הוא כבר טוב ורע – סוד קליפת נגה.

אם היית מחכה לשבת עם עץ הדעת הוא היה מתעלה, כמו שכל קליפת נגה עולה בשבת. אבל היות שהוא אכל לפני שבת, כשהיה אסור לאכול, הוא קבל מודעות עצמית שהיא תערובת של טוב ורע, הכל קליפת נגה. ואז ידעו שעירומים הם והיו צריכים לבושים לכסות את הערוה, את הבושה. כמו שמעיל הוא לשון מעילה, כתוב שלבוש הוא לא-בוש. בלבוש יש הרגשת בושה, רק שאתה שולל אותה. זה חוזר להיות קשור לרב זירא, שאמר לו "אכסיף לן סבא" – הרבי מדבר על כך במאמר משנת שטו"ת, הוא מרגיש את הבושה של החתונה, ומה שאתה עושה מזה יותר מדי שטות מבייש אותנו. זו דרגה נמוכה.],

שזהו ג"כ ענין הלבושים, ההרגש המעורב בטו"ר, ובשרשו הוא הרגש השכל והמדות [הרב המגיד אומר שרע הוא מה שלמטה – "מלרע" – וטוב הוא מה שלמעלה. יחסית שכל ומדות הם טוב ורע – השכל בראש, למעלה, והמדות הן התאוות שבלב, יחסית למטה – אבל שניהם מעץ הדעת טוב ורע.], ולכן בעת הנבואה היה צ"ל הפשטת הלבושים שהו"ע הפשטת ההרגש דשכל ומדות, והיינו להיות בבחינת ביטול הכחות והחושים, וכמבואר ברמב"ם הלכות יסוה"ת, מיסודי הדת לידע שהא-ל ית' מנבא בנ"א, והנבואה חלה על חכם וגיבור המתגבר על יצרו, ואין יצרו מתגבר עליו בשום דבר [שולט לגמרי על כחותיו ולבושיו.], וכמבואר שם בארוכה,

ולכן נק' בחינה זו שטות [מה שלמעלה מטעם ודעת, למעלה מההרגש טוב ורע, הוא שטות.], שזהו ההטי' למעלה מן הדעת וההשגה, ולהיות שהעבודה במשכן ומקדש הוא לאהפכא חשוכא לנהורא דהחושך עצמו יאיר [וכאן החשך הוא השטות דקליפה, וצריך להפוך אותו.], והיינו דמהשטות דלעו"ז יהי' בבחינת שטות דקדושה. לכן היה המשכן מעצי שטים דוקא [לשון שטות.], והיינו הלמעלה מן הדעת המתברר ונעשה מן הלמטה מן הדעת [כאן יש חידוש, אולי עיקר החידוש, שמה שאנחנו זוכים לשטות דקדושה הוא בעצם בירור של השטות דקליפה – להתעסק עם השטות דקליפה ולהפוך אותה לקדש. כלומר, אין שטות דקדושה נטו, בפני עצמה, אלא תוצאה של הבירור בו אתה עוסק בשטות דקליפה, ההטיה שלמטה מטעם ודעת, כדי להפוך אותה להטיה שלמעלה מטעם ודעת. יש כאן שתי שטות – לשוטט – למטה מטעם ודעת שהופכת להיות למעלה מטעם ודעת.].

וזהו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוך כאו"א, וזה בא ע"י עבודת האדם בעבודת הבירורים שלו, שפועל לאהפכא חשוכא לנהורא, והיינו להפוך את הלמטה מן הדעת דעולם (פון וועלט), שיהי' מזה למעלה מן הדעת [היו עד כה שתי דוגמאות לשטות דקדושה – ריקוד רב שמואל בר רב יצחק והנבואה – וכעת תהיה הדוגמה האחרונה, שהכי רלוונטית לכל אחד, שאדם עושה קביעות בחייו ומתעקש עליה למעלה מטעם ודעת, בלי לחשוב כלל. יש לו מנהגים והרגלים והוא משועבד להם לגמרי. אם ההרגלים הם עניני העולם הזה הם שטות דקליפה, ומכך גופא צריך ללמוד – "ממנו נקח", "מאויבי תחכמני" – איך צריך לקבוע עתים לתורה, ושכל ההרגל והעקשנות יהיו בעניני קדושה. בשיחת כ"ח ניסן, "אורות דתהו בכלים דתיקון", הרבי אמר שצריכים עשרה עקשנים. עקשנות, "עם קשה עורף" למעליותא, זו הדוגמה השלישית שלו, שכל מי שמתעקש על מסירות נפש, מתעקש על קדושה, הולך על כך במנהג תדיר, זו שטות דקדושה שכולנו זקוקים לה.],

דישנם כמה דברים באדם שהוא נוהג ועושה כן וויילע אזוי טוט וועלט [יש הרבה דברים שאדם עושה רק כי כולם נוהגים כך.], והדברים האלה הם כמו חוק שבלתי מזיזים אותו ממקומו לפי דכן הוא הנהגת העולם, וכמו בכמה עניני נימוס והדומה כו', הנה את זה [הרגלים כאלה שיש לכל אחד.] צריכים להפכו אל הלמעלה מן הדעת בעבודה [בהתבוננות למה אני נוהג ככה.], וכמו עד"מ זמני האכילה וזמני השינה [מתאים לפרק הזה לשיר "עסן עסט זיך" – על מה שכותב כאן יש ניגון מיוחד לחסידי חב"ד, שהחסיד מתבונן ולא מבין למה אכילה ושתיה ושינה נעשים מעצמם, ומה נעשה שלא 'לומד מעצמו' ו'מתפלל מעצמו'. זה ממש הווארט שהוא אומר כאן – מתאים לשנה הזו לנגן את הניגון הזה.], הנה מצד הרגש העולם הם קבועים בעתים וזמנים, וגם כשצריך להתעסק במו"מ ומ"מ הנה זמנים האלו ע"פ הרוב בלתי ניזזים ובלתי נידחים כלל ועיקר. וזמני הקביעות של תורה ותפלה הם נדחים ואין להם קבע [הם עראי. יש משהו קבוע, כמו דירת קבע, ויש דירת עראי. הוא חי את החיים של הקדושה בבחינת עראי ואת חיי הגשמיות כמו דירת קבע, הקבוע שלו – אין שטות יותר מזה, שהופך את היוצרות.], ויש שהם נדחים ח"ו לגמרי [יש יום אחד שבכלל אין לו זמן ללמוד, נדח לגמרי.],

הנה האדם אשר נותן איזה חשבון לנפשו, האם יש איזה חכמה בהנהגה כזו, דמי הוא היודע עתו וזמנו, וכדאיתא במד"ר אין אדם שליט לומר המתינו לי עד שאעשה חשבונותי ועד שאצוה לביתי כו' ואיך יתן כל נפשו על דבר שאין בו ממש כלל [זמני האכילה והשינה.], ועל העיקר מה שהיתה הכוונה בירידת נשמתו למטה הוא שוכח לגמרי, והוא [ההנהגה זו] רק מצד הרוח שטות שמכסה על האמת, הנה זאת תהי' עבודתו להפוך שטות זה דעולם [אם כן, מה עיקר עבודת האדם במשך כל ימי חייו? לקחת את רוח השטות של הקליפה וללמוד ממנה איך צריך להתעקש על דירת הקבע. כתוב שקביעות עתים אינה רק בזמן, אלא שהתורה תהיה קבועה בנפש.], ויעמוד על נפשו ויקבע לו עתים לתורה, ואז הנה ושכנתי בתוכם [אז יהיה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", חוזר לדוגמה הראשונה של החתונה, "ושכנתי ביניהם", שם י-ה בין החתן והכלה. כל בית בישראל הוא מקדש מעט וצריך להיות "ושכנתי בתוכם".], שיאיר לו גילוי אור אלקי בנפשו,

וזהו כד אתכפיא סט"א [אמר בתחלת ההמשך שמדובר באתכפיא שמביאה לידי אתהפכא – רוצה להגיע לשרש השטות.], שע"י שפועל להפוך את השטות דנה"ב אום דעם קאך פון וועלט [החמימות שבעניני העולם.] אל הקדושה בקיום התורה והמצות, אז אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין [האור שבכל העולמות בשוה, באצילות ובבי"ע, שממש משוה אדם ובהמה – "בין כך ובין כך קרויים בנים".], שמאיר ומתגלה אור הסובב כל עלמין.

קיצור. יבאר שטות והטי' למעלה מטעם ודעת דקדושה, וכמו הפשטת הרגש והשכל והמדות בעת הנבואה, המשכן מעצי שטים, אתהכפא דשטות דלעו"ז לשטות דקדושה, ועד"ז בעבודת כאו"א.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.

[ב] להשלמת הענין, התשובה למלמד במלואה:

מאחד עד עשר יש 10 שינין כנגד 10 ספרות-ספירות. בשלש ושש יש 2 שינין בכל אחד, סימן שעיקר סוד ה-ש הוא משולש (3 משולש 2, 6 משולש 3), והיא אות האבות – שלשה אבות. ל-ש יש 3 ראשים. אוריין תליתאי – התורה משולשת, כולה מספרים, עשר ספירות בלימה.

גם ה-ש רומזת לשם הקדוש ש-די, "שאמר לעולמו די" – עשר ספירות-ספרות בלימה היינו עד כאן ותו לא, די (אחת שתים שלש – ה-ש הראשונה, ה-ש של שתים, היא האות ה-ד וה-ש השלישית, ה-ש השניה של שלש, היא האות ה-י, היינו ש-די).

בספר יצירה: ש שורקת, היינו "אשרקה להם ואקבצם". מספרים שורקים לכל הרחוקים ולשמע המספרים (הגימטריאות היפהפיות) כולם מתקבצים וחוזרים בתשובה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com