חיפוש בתוכן האתר

"הפרו תורתך" (4); ע"ז של ישראל ושל גוי - ז' שבט ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

ז' שבט ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

"הפרו תורתך" (4); ע"ז של ישראל ושל גוי

רמב"ם יומי (9) הלכות ע"ז פרקים ז-ח; יארצייט מרת בריינא-מלכה גינזבורג ע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי תפלת מנחה]

לחיים לחיים. ברוכים הבאים לכל החוזרים מהטיול...

נגנו 'רומא פומא' וניגון ההכנה (ועוד).

א. היחס לגוים – הארת פנים גם ביחס חיצוני

ללמד גוים במאור פנים

אתמול דברנו שכאשר עם ישראל מבין שהוא צריך לפנות גם לגוים ולהיות אור לגוים – ב"תורה אור" – בעצם הוא בונה את הדמות ואת המציאות של מלך המשיח. ללמד גוים תורה הולך יחד עם מלך המשיח. לכן כל כך חשוב המבצע הזה כדי להביא משיח – הוא חלק אינטגרלי של ביאת המשיח. אמרנו שעיקר החידוש הוא שצריך להאיר פנים – מלמדים "תורה אור" ואור הוא אור הפנים, בסוד שע נהורין, "באור פני מלך חיים". כשרוצים מלך צריך "מלך ביפיו תחזינה עיניך" וכך כל באי עולם רוצים לקבל מלך ביפיו. ככה צריכים להתייחס כשהולכים היום להפיץ תורה לכל העולם.

יש לימוד אחד בתורה שלא למדנו עליו אתמול. מאיפה לומדים שצריך להאיר פנים לגוים? בכל הדורות חז"ל היו מאד רגישים לחשש ההתבוללות ח"ו, ולכן גזרו גזרות של ריחוק. גם התורה אומרת "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" – צריך להתבדל מהעמים. אם אתה מתבדל אתה גם מתייחס בהתאם – אם צריך להתייחס אתה מתייחס ממש אחור באחור. כעת מחדשים שבאחרית הימים – בתקופה הזו – כדי שיתקיים "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד".

תפלת שלמה על הגוים שבאים להתפלל במקדש

מאיפה לומדים זאת? מקור אחד חשוב הוא תפלת שלמה המלך בחנוכת בית המקדש הראשון. כולנו זוכרים ששלמה פונה לה' ומבקש ש"תשמע השמים" – שאם יבוא נכרי ויבקש בבית הזה מיד תעשה לו מה שהוא מבקש, כי זהו קידוש ה' (וההיפך הוא חילול השם).

אם לא תענה לגוי, תתן לו מה שהוא מבקש, הוא לא יקבל זאת – הוא יעזוב, ילך וגם יכפור, לא יאמין. לכן, אומר שלמה לה', כלפי גוים צריך להיות סופר-רגיש. בנינו בית לקידוש ה', התכלית שלו היא "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים", וצריכים להיות סופר-רגישים כלפי הגוים – יהודים מאמינים בעצם, לא יעזבו אותך אם לא תענה להם, אבל גוים אינם כאלה וחייבים להיות איתם לארג'ים ולתת להם הכל.

כתוב "והלכת בדרכיו", יש מצוה להתדמות אליו. כמה שה' אוהב את הבנים שלו – אנחנו, "בנים אתם להוי' אלהיכם" – צריכים ללמוד ממנו איך להתייחס לגוי, שאם הגוי הרחוק בכל אופן בא ונגש ומבקש צריך לתת לו את כל אור הפנים, אפילו יותר מלבן. היהודי הוא הבן והלואי שהגוי יהיה עבד באיזו דרגה, אך צריך להתייחס אליו.

הארת פנים ביחס חיצוני – "אפילו נכרי בשוק"

בכלל אפשר לשאול – כמו ששואלים תמיד – בשביל מה ה' ברא גוים? גוים הם כדי ללמד אותנו איך להתייחס התייחסות חיצונית. גם אם מתייחסים בנימוס – במובן חיובי. וכך איתא בגמרא: "מרגלא בפומיה דאביי לעולם יהא אדם ערום ביראה מענה רך משיב חמה ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם ואפילו עם נכרי בשוק כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה ויהא מקובל על הבריות. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק"[ב]. עיקר החידוש בשני המאמרים האלה הוא "ואפילו עם נכרי בשוק". "שוק" בכל מקום הוא סמל של חיצוניות.

עם ישראל הוא משפחה אחת, ויחסית לקשר עם אינם-יהודים כל הקשר בעם ישראל הוא פנימיות. אנחנו בתוך עצמנו, ואדם מתייחס ליהודי החבר שלו כפי שהוא מתייחס לעצמו – זו יחסית עבודה פנימית. עם גוי יש עבודה של חיצוניות. אפשר לומר שחיצוניות אצלי היא בדיעבד – 'חיצון', לא צריך את זה – אבל ה' ברא את העולם כך שחיצוניות היא גם לכתחילה. צריכים להיות "חיים להחיות" – לא רק "חי בעצם". להחיות את הזולת – מי שהוא באמת זולת, שהוא רחוק ממני.

מטרת התפלה במקדש ומטרת לימוד תורה לגוים – קידוש ה'

לשם כך יש גוים, ו"אתה תשמע השמים" – שהקב"ה ישמע ויענה. שה' יענה ליהודי מתי שצריך – ה' עושה מה שטוב ליהודי, כשטוב לו הוא עונה לו וכשלא טוב לו לקבל מה שבקש מפני שה' אוהב אותו הוא לא עונה לו. אבל לגוים צריכים לתת בלי חשבונות. כמו שלגבי תפלה, אפשר ללמוד איך מלמדים אותו תורה. מטרת התפלה כאן היא אחת – קידוש ה'. שהגוי יאמין בה' (שרק לו יתברך ראוי לעבוד ולהתפלל) ויעזוב את אליליו.

כתוב שכאשר הגוים היו באים למקדש ומתפללים ונענים מיד היו עוזבים את השטויות שלהם – או שהיו מתגיירים ממש, "שם יזבחו זבחי צדק" בקרבן של גר, או שלפחות היו נעשים חסידי אומות העולם (ומי שהיה פה בארץ בזמן הבית, בזמן שהיובל נוהג, היה נעשה גר תושב). בכל אופן, זו המטרה – ואותה מטרה היא בלימוד התורה לגוים, לעשות קידוש ה' כך שמרוב התפעלות מהאור כי טוב שבתורתנו הקדושה יעזבו לגמרי את האמונות הטפלות שלהם.

מתוך המשל הזה אפשר גם להבין שכל יהודי צריך להרגיש כלפי הגוי שהוא כמו בית המקדש. הגוי בא לבית המקדש – מקום השיא של עם ישראל – ובשביל גוי כל יהודי הוא בית מקדש (המדרש על תפלת שלמה אומר שהיום מה שהיה במקדש הוא על ידי ישראל – כמו שאמרנו אתמול שהגוי צריך תמונה של יהודי צדיק). לכן צריך להיות מאד נחמד – במובן האמתי – אך עם המטרה של קידוש ה'. היחס הזה מכריח אותנו לגלות את המשיח שבנו, עד שיתגלה המשיח האמתי – דווקא בזכות ההתיחסות החיצונית. כבר בעל החינוך אמר שהחיצוניות משפיעה על הפנימיות – איך שאדם מתנהג בחיצוניות גורם לאור חוזר שמשפיע ומעצב את האופי הפנימי שלו. הדברים נכונים גם כאן.

עד כאן ווארט אחד של השלמה לגבי אתמול והשיעורים הקודמים.

בכל אופן, כדי להאיר לגוים צריך כזה אור פנים שיסנוור את הקליפות שלהם ויגרום למשיכה אדירה – יש להם כח, הם מעולם התהו שלמעלה מעולם התיקון, וכח המשיכה שלהם הוא אדיר. כאשר הם נמשכים ליהודי זו תנועה אדירה ביותר. אבל מתי? לשם כך צריך להאיר לו תורה – זה מה שעושה משיח. [איזו תורה?] תורה של גאולה – גם אם נלמד כעת משהו ברמב"ם זה מתאים, הכל מתאים ברגע שיש בו איזה חידוש טוב, "וירא אלהים את האור כי טוב".

לחיים לחיים. ניגנו הבינוני.

תמונת רבת פנים של המשיח

[איזו תמונה צריכים להראות לגוים?]

היום יש טכניקה שאפשר לשים תמונה על תמונה וליצור דמות מוחשית שיש בה כמה פנים יחד. למשל, הרבי דבר על הסוד של המלה מיד – שיבוא משיח "תיכף ומיד ממש" – ואמר שהיא רומזת למפרע לשלשת הרביים בדורות האחרונים, בהם יש התעוררות של מלך המשיח, מנחם-מענדל יוסף-יצחק דוב-בער. יש תמונות שעושים כל אחד בפני עצמו, אבל היום אפשר לעשות תמונה שכל הפנים יחד – "פנים בפנים". ככה אפשר להרחיב את הדמיון שאפשר לעשות כמה פנים יחד – שיראו את כולם יחד, "הנה זה מלך המשיח". לחיים לחיים.

[הרב אמר שמהפכת התורה ומדע בפנימיות התורה גורמת להפצה לגוים – "כי היא חכמתכם ובניתכם לעיני כל העמים", אבל יש היום פער גדול בין ההישגים ליכולת להרשים.]

צריך לדלג על ההרים ולהגיע להישגים. צריכים גם לקרב יהודים שהם מדענים גדולים ולתת להם חלק בענין. צריך את 'ישיבת העתיד' – גם פה זה 'כולל העתיד'.

סגולת הפרי – תיקון הברית

יש פה פירות – הכנה לט"ו בשבט. החוש של חדש שבט הוא חוש האכילה, אכילת פירות האילן של ט"ו בשבט, ראש השנה לאילן. נאמר כוונה שאיני זוכר אם פעם אמרנו:

דברנו בשיעורים האחרונים בסה"מ תש"ה על כוונה בשמו"ע במלים "יחד מארבע כנפות" – לכוון את האות שלפני הסוף, שם קדוש חבו, ר"ת "חיל בלע ויקיאנו". את כל הכח והחיות שהקליפה בלעה היא צריכה להקיא – מדובר בעיקר בנוגע לפגם הברית, כוונה של שובבי"ם. הפשט הוא קיבוץ גלויות, פעולה של משיח, פעולה של שופר גדול – "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו להוי' בהר הקדש בירושלים" (פסוק שלומדים עליו כעת במאמרים).

בכל אופן, אחרי אותיות חבו ב"יחד מארבע כנפות" – לקבץ את כל הניצוצות, כל הטיפות שיצאו לבטלה והלכו לאיבוד, "האובדים בארץ אשור והנדחים מארץ מצרים" – יש אותיות דעת, "יחד מארבע כנפות" (וכן קודם בתפלה רמוז שם זה בברכת הדעת, "חכמה בינה ודעת", עם חתימה במלה דעת – אחרונה, כמו האותיות האחרונות בברכת מקבץ נדחי עמו ישראל).

אם יש כזו כוונה, ראוי להתבונן גם באותיות שלפני חבו – משמאל יש דעת ומימין יש אותיות פרי (למפרע), "יחד מארבע כנפות"[ג]. זו כוונה כשאוכלים פרי, שגם יהיה בזה תיקון הברית, ושיקבץ לנו "יחד מארבע כנפות" את כל החיות שבזבזנו ויביא אותנו לדעת את ה', "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם". זו כוונה של הפרי – "פרי צדיק". מתחילים לברך על הזית, לפי הסדר – הוא היסוד, הצדיק – והתמר הוא המלכות.

ב. ההבדל בין עבודה זרה של ישראל לעבודה זרה של גוי

כעת נלמד הלכה אחת ברמב"ם של היום, קשור גם למה שנלמד אתמול – רמב"ם בהלכות ע"ז פ"ז ופ"ח. יש כאן אולי את שתי ההלכות הכי מענינות בהלכות ע"ז – ההבדל בין עבודה זרה של גוי לעבודה זרה של יהודי. גם יהודי יכול לטעות ולהגיע הכי רחוק, לעשות לעצמו עבודה זרה ולעבוד אותה. אבל יש שני הבדלים מאד חשובים – שיש הרבה מחשבה והרבה לומדות, וגם מחלוקת בש"ס מהקצה אל הקצה – בין יהודי לגוי בעבודה זרה. זה נושא שמאד נוגע לנו היום, וגם לנושא של הפצת תורה לגוים, כדי שקודם כל יבטלו את העבודה הזרה שלהם. זה החילוק השני שתיכף נראה – גוי יכול לבטל את הע"ז שלו ואילו כשיהודי עושה ע"ז זה 'מקרה אבוד' (כידוע הגימטריא...) ואף אחד לא יכול לבטל אותה. מה עושים עם הפסל שעשה יהודי? נראה בהלכה.

ע"ז של גוי נאסרת בעשייתה ושל ישראל בעבודתה

קודם נקרא לפי סדר הרמב"ם בפ"ז (הפרק של אתמול) ה"ד:

מה בין עבודת כוכבים של גוי לעבודת כוכבים של ישראל עבודת כוכבים של נכרי [הפך מגוי לנכרי.] אסורה בהנאה מיד [כל ע"ז אסורה בהנאה.] שנאמר [הרמב"ם לא ספר של "הלכה בטעמה", אבל כן מביא מקורות.] פסילי אלהיהם תשרפון באש [למה הכפילות "פסילי אלהיהם"? ללמד ש]משפסלו נעשה לו אלוה [אבל לא נחשבת "כשרוף דמי", מכיון שיכול לבטל אותה.]

ושל ישראל אינה אסורה בהנאה עד שתעבד [זו מחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל בגמרא. רבי עקיבא אומר כמו שכתוב כאן, והלכה כמותו, אבל רבי ישמעאל אומר בדיוק הפוך. מה סברת רבי עקיבא? יהודים הם מאמינים בני מאמינים, הע"ז אצלו היא חידוש, ולכן מקוים שבסוף לא יעבוד אותה – יימלך בו – ולכן הע"ז לא נאסרת עד שיעבוד. מאיפה לומדים? גם כאן הרמב"ם מביא פסוק.] שנאמר ושם בסתר [בפרשת תבוא, ב-יא הארורים.

כשנכנסים לארץ ישראל באים לעיר הקדש שכם, בין הר גריזים להר עיבל – ששה שבטים עולים על הר גריזים וששה שבטים על הר עיבל, ושם אומרים את הברכות והקללות. בתורה כתובות דווקא הקללות, הארורים, ומהם לומדים את נוסח הברכות. חז"ל אומרים ש"ארור בו קללה". הראשון, ש"הכל הולך אחר הפתיחה" וכולל את כולם, הוא "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה... ושם בסתר". זו אסמכתא לדעת הרמב"ם שהעבירה הכוללת את כל התורה כולה היא ע"ז, ולכן ה"ארור" הראשון – "בתר רישא [ע"ד 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', לשון ע"ז כמבואר בחז"ל] גופא [שאר עבירות, ובפרט איסורי עריות – 'לא תנאף' ת"א 'לא תגוף'. רוב הארורים הבאים הם בעניני עריות] אזיל" – הוא על ע"ז. היה שיעור שדברנו באריכות שיש דעה בחז"ל שכל הארורים הם בעניני עריות (שגם ה"רישא" הוא בכלל ה"גופא"), אבל הפשט הוא שהארור הראשון הוא בענין עבודה זרה.

מה הלימוד מ"ושם בסתר"?] עד שיעשה לה דברים שבסתר שהן עבודתה [דרוש מענין של חז"ל, שלעבוד עבודה זרה, אצל יהודי, היינו "דברים שבסתר". למה אצל יהודי ע"ז היא בסתר ולא בגלוי? המפרשים מסבירים שהיהודים מפחדים מהסנהדרין, מהחרדים, סכנת נפשות שאיזה חרדי יכול לתפוס אותו, הסנהדרין יכולה לתפוס אותו, ולחסל אותו. איך שמסבירים הראשונים – סנהדרין אם ידעו יסקלו אותו, לכן יהודי עובד ע"ז רק בסתר. אצל גוי בדיוק הפוך – זו התרבות שלו, הכי טוב גם לעיני כולם. גוי עובד עבודה זרה ב"והנגלֹת" ויהודי ב"הנסתרֹת". לומדים מ"ושם בסתר" שעבודה זרה לא נאסרה אצל ישראל עד שלא עושה לה דברים שבסתר.].

"ושם בסתר" – פתיחת האידרא

באידרא שבזהר הקדוש רשב"י גם מתחיל בפסוק זה, "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה... ושם בסתר", כמו שמתחיל ב"עת לעשות להוי' הפרו תורתך" – פסוק כל המהפכות שדברנו. מה הפשט בקבלה? למה פותח בכך לפני גילוי סודות התורה של האידרא? האידרא מדברת מפרצופים עליונים ודימויים גשמיים, ולכן רשב"י מקדים שדווקא כאשר עוסקים בסתרי תורה יש סכנה מאד גדולה של הגשמת האלקות – דווקא את הנסתר של התורה אפשר להפוך לעבודה זרה.

התחלת ע"ז היא בדמיון של מישהו שיש לו דמות הגוף, אך "אינו גוף ולא כח בגוף". ברגע שמדמיינים שיש לו גוף אוי ואבוי, על כך כתוב "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה... ושם בסתר". לכן, כפי שכתוב בתחלת דרך מצותיך, הבעל שם טוב הזהיר מפני לימוד הקבלה, בגלל סכנת הגשמת האלקות, שיעשנו גוף. לכן עוד לפני הבעל שם טוב התנגדו ללימוד הקבלה עד שהיו בין גדולי ישראל שאמרו שקבלה גובלת בע"ז. היה אפילו אחד, שלא נזכיר את שמו כי יש פה תלמידי ר' צבי-יהודה שאסר להזכיר את שמו בבית המדרש, שחלק מהפילוסופיה שלו הוא שעיקר הסטיה מהיהדות המקורית, הרציונלית בעצם, היא הקבלה. קשור לאזהרה של רשב"י, לפני שמשתמש בדימויים גשמיים, "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה... ושם בסתר". עבודה זרה קשורה דווקא לנסתרות – אולי נחזור לכך.

עד כאן החילוק הראשון.

בטול ע"ז של גוים וגניזת ע"ז של ישראל

החילוק השני בין יהודי לגוי הוא בפרק של היום, פ"ח הלכות ח-ט:

ח) עבודה זרה של גוים שבטלוה [ובהמשך מסביר איך מבטל (ומה לא חשוב ביטול, כגון שיטיל מים בפניה).] קודם שתבא לידי ישראל הרי זו מותרת בהנאה שנאמר [למרבית הפלא, אותו פסוק שלמד ממנו בפרק הקודם:] פסילי אלהיהם תשרפון באש כשבאו לידינו והן נוהגין בהם אלהות אבל אם בטלום [וכבר אינם "פסילי אלהיהם"] הרי אלו מותרין [גם לגבי היהודי לומדים מאותו פסוק שהביא בפרק הקודם, "ושם בסתר", את ההלכה הבאה, אך לא מביא אותו.].

ט) עבודת כוכבים של ישראל אינה בטלה לעולם [אין תקוה, יהיה אסור בהנאה לעולם ועד.] אפילו היה לעובד כוכבים בה שותפות אין ביטולו [את החלק שלו] מועיל כלום אלא אסורה בהנאה לעולם וטעונה גניזה [עד כאן לעניננו].

ע"ז של גוי שלא בטלה אובדת ושל יהודי נגנזת (תמיהת הכס"מ)

מהי גניזת העבודה הזרה של ישראל? הפשט הוא קבורתה באדמה. [לא מוליכים לים המלח?] זה נאמר בעבודה זרה של גוי, או ששוחק וזורה ברוח או שורף ומטיל לים המלח. מה זה מזכיר? חמץ. באמת יש תשובה של הצ"צ על הנושא הזה – אני מציע שמי שמענין אותו יעבור על התשובה הזו, אבן העזר ח"ב סימן קסג. בין היתר הוא מדמה זאת לשריפת חמץ בפסח.

אצל גוי יש אפשרות שהע"ז בטלה, הפסל הופך להיות היתר, ואם לא בטל והגיע ליד ישראל שוחק וזורה ברוח או שורף ומטיל לים המלח. בע"ז של יהודי הוא לא אומר כך, אלא רק שטעונה גניזה (אז יש בעצם שלשה הבדלים – ממתי נאסר, האם אפשר לבטל, ומה עושים בע"ז הזו). הכסף משנה תמה:

ומ"ש וטעונה גניזה. (שם נ"ב ע"ב) [קודם כל, הוא מביא מהמקור בגמרא את הפסוק שהרמב"ם לא הביא] מנין לעבודת כוכבים שטעונה גניזה שנאמר ושם בסתר [דוגמה יפהפיה איך הראש של חז"ל עובד – מאותן מילים דורשים שני ענינים שונים לגמרי. הוא לא מביא את כל האריכות, יש מי שאומר שאי אפשר ללמוד מ"ושם בסתר" שני דברים, והיות שכבר למדנו ממתי נאסר אי אפשר ללמוד עוד דין מאותן מילים, ולכן יש גם לימוד אחר:] ואיכא מאן דנפקא ליה מדכתיב [בתחלת פרשת שופטים.] לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח וכו' מה מזבח ה' טעון גניזה אף אשרה טעונה גניזה [אולי הרמב"ם לא הביא פסוק כי יש שני לימודים שונים.]. [מסיים הכסף משנה בתמיהה:] ומ"מ איני יודע גניזה זו למה ה"ל לשרפה או לאבדה וצ"ע.

מה עושים בכל דבר שאסור בהנאה? שורפים או זורקים לים המלח, ולכן אומר הכס"מ שאינו מבין מה גדר הגניזה כאן. אם יש כזה צ"ע של הכס"מ, כמובן שנראה בספר המפתח רשימה ארוכה מאד של אחרונים שדנים בצ"ע שלו.

[מה ההבדל בין שריפה לקבורה?] למשל, דברים שבקדושה – כמו המזבח, שיש אליו היקש כאן – לא מאבדים אותם, ולכן לא שורפים אלא גונזים. כל ההיקש הזה הוא תמוה – איך משווים דבר הכי גרוע לדבר טוב, מפתח לחשיבה. [כתוב שיעקב קבר תחת האלה את אלהי הנכר וגו'.] מביאים זאת – שם אולי פרקטי, יעקב היה בדרך, וכשממהרים אולי יותר קל רק לקבור.

תירוץ הטורי אבן

יש לפעמים שאלות של הכס"מ שעל המקום מתרצים, אבל כאן יש צ"ע שצריך לחשוב הרבה מה הפשט. יש רשימה ארוכה בספר המפתח, של המון ישובים, כולל הצ"צ הנ"ל.

מביא בספר הליקוטים שני דברים. מביא טורי אבן, שמביא תוספות שאומרים שמה שכתוב בגמרא לשון גניזה פירושו ביעור – שריפה (אומר שאשתמיטא מיניה דמרן), ואז אין בעיה בכלל. מוסיף שאפשר לומר שלומדים מ"ויטמון אותם תחת האלה", ולכן הביא גניזה, אך באמת היינו ביעור.

זה תירוץ שטוב לתוספות, אך לדעתי לא טוב לרמב"ם. מצד אחד הרמב"ם מביא רק את לשון חז"ל, אך מצד שני היות שפוסק כך, וכתוב בניגוד להלכה קודמת ביחס לע"ז של גוי, והוא רוצה שכולנו נלמד את התורה שבעל פה מתוך החיבור שלו – לענ"ד אי אפשר לומר שהרמב"ם סובר כמו התוספות.

קושית התורה תמימה על התוספות

התורה תמימה בתחלת פרשת שופטים מקשה על תוספות קושיה מאד טובה, שתוס' כאילו סותר את עצמו – תסתכלו בתורה תמימה על הפסוק "לא תטע לך אשרה", מביא את התוס' ומפריך את ראייתו שגניזה היא ביעור. בקיצור: בפעם הראשונה כתוב "ויטמון יעקב תחת האלה", אבל מה משה רבינו עשה עם העגל? שחק וזרה למים. לכאורה המקור הוא משה רבינו עם עגל הזהב – זה מה שתוספות מביאים, ואומרים שכנראה זה מה שעושים לכל עבודה זרה של יהודי. הקושיא, גם על הרמב"ם וגם על חז"ל, למה  אמרו גניזה אם אפשר לומר שריפה. התורה תמימה מקשה שהתוס' אחר כך סותרים את עצמם ומביאים שני טעמים למה אי אפשר ללמוד מהעגל. אם כך – אי אפשר ללמוד, וחוזר הדין שגניזה אינה שריפה.

[קראו את התורה תמימה וקושיתו על התוס'.] היו שלא החזיקו כ"כ מהתורה תמימה – אבל נשמע כאן קושיא רצינית. הרבי החזיק את התורה תמימה וחלק את העולים לפיו. הוא בן של ערוך השלחן – החיבור בהלכה הכי רציני אחרי השו"ע של אדמו"ר הזקן. לא הרבה יודעים, אבל גם היארצייט שלו הוא בכ"ד טבת.

כך מביא גם מספר הקובץ על הרמב"ם. הצ"צ מביא את הפרי חדש ועוד, שאומרים בפירוש שיש חילוק מהותי (כמו שמבינים בפשט) – ע"ז של גוי בשריפה וע"ז של יהודי בגניזה, ואלה שני דינים. אם כן, הדרא קושיא לדוכתא – למה? אצל יהודי כתוב "ושם בסתר" – זה הארור וזה התיקון שלו (מה שעושים איתו הוא איזה תיקון שלו).

שאלת הבעל האקטואלי

כעת נפתח את הדיון ונעבור למשהו אקטואלי. מהי היום עבודה זרה של יהודי? [המדינה הציונית, כמו שהרב הסביר ב"קומי" שתחושת הבעלות על הארץ – בלי להרגיש שהיא מה' – היא קליפת הבעל]. הוא אמר... השאלה הגדולה מה עושים איתה – אי אפשר לבטל אותה. מה הכוונה? אי אפשר לעשות שתהיה בסדר, לעשות שתהיה מותרת – אי אפשר להחזיר את הגלגל. יש רק שאלה שיצאה לנו מהדבר האחרון – אם שורפים ע"ז זו או קוברים אותה. לפי דיוק הרמב"ם לא שורפים אותה אלא דווקא קוברים אותה. כעת צריכים לחשוב מה זאת אומרת. מהי השריפה ומהי הקבורה ולמה דווקא לא שורפים. אם היתה מדינת ע"ז בחו"ל שורפים אותה – שורפים את המדינה – אבל כאן בארץ לא שורפים אותה אלא רק קוברים אותה.

גניזת ע"ז של ישראל מצד הטוב הגנוז

לפי מי שדורש את הגניזה מההיקש בין האשרה למזבח אמרנו שצריך מחשבה – משוה ע"ז לקדש. כשסתם אומרים גניזה חושבים על שמות קדש, על גניזה של ספרים – גניזה היא משהו מקודש. אם גונזים את הע"ז משמע שיהודי פשוט עשה סטיה – הוא באמת רצה להקדיש לשמים. פסל הוא המחשה – יהודי רצה להמחיש את האמונה שלו, להשתחוות למשהו מוחשי. יהודי הוא מאמין בן מאמינים, מן הסתם בפנימיות – ודאי כך יסבירו באיז'ביצא – הוא רצה לעשות לה', להקדיש לה', ורק טעה, משהו השתבש בראש והוא הקדיש לע"ז.

מה התיקון שלו? אי אפשר לבטל. מה הסברא שאי אפשר לבטל? בטח כתובים דברים, אבל אפשר להסביר – רחוק – שאי אפשר לבטל כי כוון לשמים. באיסור ע"ז, כל זמן שיהודי לא עבד את העבודה זרה יש סיכוי שיימלך – שיתפוס עצמו שעשה טעות, לפי מה שהסברנו כעת. מבין שרצה לעבוד את ה' בצורה מוחשית וטעה. אבל אם עובד זה 'תופס'. גוי שעושה ע"ז זה גארנישט – מעשים שבכל יום, וכמו שעושה מבטל. אצל יהודי חידוש שהוא עושה, ועושה כל כך ברצינות שאי אפשר לבטל. [אפשר לומר שכן היהודי שעשו היו אנוסים, ולכן זה לא אוסר] זה לימוד זכות, מצוין. אנחנו אומרים ש"ושם בסתר" זה תיקון – צריך לשים אותו בתוך סתרי תורה.

עדיין לא הסברנו מה פירוש לשרוף לעומת לקבור ביחס למדינה – צריך להבין טוב.

סתר – סוף-תוך-ראש של ע"ז

נאמר עוד משהו: יש מי שאומר שאתה לא יכול ללמוד שני דברים מאותו פסוק, מ"ושם בסתר" – שנאסר רק כשעושים דברים שבסתר ושצריכים גניזה. איפה יש רמז שכן אפשר ללמוד את שני הלימודים? אצל גוי ע"ז נאסר מרגע שעושה. סתר דורשים תמיד סוף-תוך-ראש – בסדר למפרע. יש מאמר חז"ל "סוף אדם למות" (ר"ת שם קדוש) ועד"ז "סוף בהמה לשחיטה". בע"ז יש סוף-תוך-ראש – הראש שלה הוא שעושים אותה, התוך שלה שעובדים אותה והסוף שלה הוא מה שעושים איתה.

עבודה זרה היא דבר שעתיד להגמר. בקדושה "אני הוי' לא שניתי", ה' הוא נצחי לעולם ועד, אבל לעבודה זרה יש התחלה ואמצע וסוף (סדר השתלשלות, הסטוריה, מהעפר ועד לעפר). פתאום מישהו נופל על הראש, משתבש לו משהו, ועושה פסל. גם הרמב"ם כשמסביר בכלל ע"ז מתחיל מהתחלה – שיש לעבודה זרה התחלה, בדור השלישי, דור אנוש. יש לעבודה זרה התחלה, אמצע וסוף – היא תגמר. יש שתי אפשרויות או – שתגמר בשריפה או בקבורה. הדין של הראש הוא רק דין של גוי – שנעשה ע"ז מהרגע שעושה אותה, ולא מחכים לעבודתה.

יש משהו כמעט יוצא דופן, שהרמב"ם מביא בהלכה – הדין כשיהודי העמיד לבנה כדי להשתחוות לה (גם דוגמה שע"ז היא כל כך שיבוש בראש – שעדיין רואים במזרח הרחוק – שעושים מכל מיני דברים שטותיים ע"ז; אמרנו שע"ז היא פתרון קל ליצר הפולחן – כל אחד רוצה פולחן, רוצה לעבוד מישהו, וע"ז היא הפתרון הכי קל ליצר הפולחן שלך), שכל זמן שלא השתחווה ללבנה היא לא אסורה. אבל, מה הדין אם לפני שהספיק להשתחוות בא גוי והשתחווה לה – 'תפס לו' את המשחק – אסור או מותר בהנאה? הרמב"ם פוסק שאסור בהנאה, אף ששייך ליהודי, כי היות שהיהודי עשה את הע"ז, זקף את הלבנה, מעשה הגוי שעבד נחשב כשליח שלו כי הגוי קיים מחשבתו של היהודי. רואים שיש משמעות גם ל'ראש' של היהודי – לשם מה עשה את הפסל.

בכל אופן, העיקר לדעת שיש סוף – יש סוף לע"ז וצריך לדעת מהו. בנגלה אי אפשר ללמוד שתי הלכות מאותו ביטוי, אבל בקבלה אפשר ללמוד לימוד מכל אות, והיות שדווקא את המלה סת"ר דורשים כסוף-תוך-ראש אפשר ללמוד בפנימיות שיש כאן שלש הלכות. יש הלכה של ראש – מתי נאסרת עבודה זרה של גוי, תוך – מתי נאסרת עבודה זרה של יהודי, וסוף – סיום של העבודה הזרה הזו, יש שני סופים, קבורה או שריפה. אפשר ללמוד מכאן שאצל גוי ראוי ב"סוף אדם למות" לשרוף אותו ואצל יהודי לקבור אותו.

'לקבור' את המדינה – להפוך אותה לפרק בהיסטוריה

נחזור למדינה – מה פירוש לשרוף את המדינה ומה פירוש לקבור את המדינה? איך קוברים משהו? כשהוא הופך להיות פרק בספר היסטוריה – פרק בתולדות עם ישראל, סיפור נחמד שפעם היה כזה דבר, לפני שהגיע מלך המשיח ועשה פה סדר חדש (א נייעם סדר, כמו שרבי אייזיק אומר). יש פרק שהיה הרצל אחד, ועוד מישהו ועוד מישהו, ועשו מדינה, היה בן גוריון וכו' – ככה קוברים את המדינה. זה קיים, נמצא, אבל קבור – הפך לפרק בהיסטוריה, בלי לעשות איזו מהפכה ולשרוף את המדינה, בלי אלימות, רק לקבור. שריפה זה רובה – קנה שריפה, יריות. עבודה זרה של גוים צריך לשרוף, שוחק וזורה לרוח או מטיל לים המלח. אצל יהודים רק צריכים לקבור.

זה מוסר ההשכל שלנו היום – צריכים להחליף את הממשל, הממסד הקים, ועל ידי ההחלפה קברתי אותו בהיסטוריה, הוא הפך להיות פרק של העבר. יכול להיות סיפור מענין, אבל כבר נגמר. [לא צריך להחליף – מספיק לכתוב את הספר היסטוריה.] אבל השאלה מה קיים – צריך משיח, שמלמד את הגוים תורה וגם שורף אצלם מה שצריך לשרוף. [רק שלא יקום מהקבר...] בכולם "הקיצו ורננו שוכני עפר". אפילו מי שדברנו עליו אתמול – השאלה אם יהיה לו תיקון מיד כשיבוא משיח, או רק אחרי נ' אלפי יובלות, אבל יהיה לו תיקון באיזה שלב, כי הוא יהודי במקור. הרבי 'מאשים' את רבי יהושע בן פרחיה, מגדולי עם ישראל, שדחה אותו בשתי ידים – צריכים ללמוד ממנו לא לדחות אף אחד בשתי ידים.

"לאכללא שמאלא בימינא" ביחס לגוים

אם הגענו לכך, חז"ל אומרים שבין יהודים צריכים להיות "שמאל דוחה וימין מקרבת", ולא לדחות בשתי ידים, ואפשר לומר שכך גם ביחס לגוים, כ"ש וק"ו ש"שמאל דוחה", "כבדהו וחשדהו", אבל גם"ימין מקרבת". אחרי החסידות, שהיא חסד, צריכים "לאכללא שמאלא בימינא" וכדי להאיר את העולם באור התורה צריך עוד יותר ועוד יותר "מימינו אש דת למו" – "למו" ליהודים או "למו" לכולם. ר"א אבולעפיא דורש ש"מימינו אש דת למו" אותיות "מימינו דת שמאלו" או "משמאלו דת ימינו" – היהודי הוא בעצם ימין והגוי בעצם שמאל אבל צריכים לעשות התכללות, "לאכללא שמאלא בימינא" במתן תורה, שיותר "וימינו תחבקני".

רמזי "ושם בסתר" – עבודה זרה ושבת

יש עוד הרבה להתבונן בהלכה זו. נעשה רמז לסיום, כמה שוה "ושם בסתר"? 7 פעמים 144 – ממוצע כל אות (מתאים למה שאמרנו שיש לימוד מכל אות) הוא קדם, 12 ברבוע, שהוא גם מספר אהבה ה-12 (תופעה חד פעמית). ב"ויכלו השמים", שבת בראשית, יש קדם אותיות – ענג שבת, ר"ת עדן-נהר-גן, שעולה ג"פ (ממוצע) קדם. אם כן, "ושם בסתר" קשור לשבת – יש שם שבת בדילוג הפנימי, "ושם בסתר". אותיות הדילוג החיצוני הן מוסר השכל.

מה אתה עושה עם עבודה זרה בשבת? כמו שאדמו"ר הזקן כותב בתניא שצריכים לחדש הלכות – לא יודע אם מישהו חשב על זה. אפשר רק לקבור (אם יש לך בור, והכנת עפר לפני שבת, או כלי לכפות), אי אפשר לשרוף. זה רמז, שאם הדין הוא דין גניזה כבר רומז שמן הסתם תגלה את הע"ז של היהודי בשבת.

אמרנו שדווקא אצל יהודי עצם גדר הע"ז הוא בסתר. מצד אחד אומרים שיהודי בפנימיותו כולו טוב, אבל מצד שני הע"ז שלו היא בסתר – על פי פשט כי פוחד לעשות בגלוי, אבל על פי פנימיות יש לו כוונות נסתרות, שמתחילות ממשהו טוב ולא מודע שהוא משבש. זו ההתבוננות של "ושם בסתר" – שהתיקון הוא על ידי לימוד נסתר והזמן השייך לכך הוא שבת. לפי זה כל בריאת הזמן היא שה' נתן לנו זמן לבטל ע"ז – ששת ימי החול כדי לשרוף ע"ז של גוי (צריכים ששה ימים) ואת שבת (עוד יום אחד) כדי לקבור ע"ז של יהודים. שבת לשון שביתה והשבתה – צריכים להשבית ע"ז של יהודי. לחיים לחיים.

ר"ת של עבודה זרה הם עז – "עז והדר". אם כבר אמרנו זאת, יש הרבה ששואלים למה קוראים למחשבות זרות כך? הרי זה מה שאתה חושב כל הזמן – זה לא זר! יש הרבה תירוצים לשאלה זו, מהרבה צדיקים תלמידי הבעל שם טוב. אצל גוי השאלה לגבי עבודה זרה, שאצלו היא לא זרה – אותה הוא עושה כל הזמן. אצל יהודי ה' מצרף מחשבה למעשה רק בעבודה זרה – גם סימן שעבודה זרה אצלו בסתר, ממשית במחשבה. אם לא היה ממשי במחשבה ה' לא היה מצרף למעשה. אם יש כבר ע"ז במחשבה – מספיק ממשי אצל יהודי שה' מצרף למעשה.

יש שתי מדרגות: שרפה גניזה. שרפה שוה 585 וגניזה שוה 75 – יחד 660, סתר.

האור הגנוז

עוד ווארט פשוט: יצא שעבודה זרה של יהודי גונזים ולא שורפים (שלא כדברי התוס'). הדבר הראשון שה' גנז הוא אור הגנוז – אור הוא בעצמו אש. איך יודעים שאפשר לגנוז אש? מהמזבח. יש גם אש אוכלה אש. ה' ראה את הרשעים ולכן גנז את האור הראשון לצדיקים לעתיד לבוא.

דבר שגונזים יכול להתגלות באיזה שלב – אם שורפים אז גמרנו. יש הלכה – שדורשים בחסידות – שאם באמת רוצים לגמור עם מישהו צריך לשרוף אותו ולא די לגנוז אותו. זה הדין ש"צדיק קוברן וחסיד שורפן" – החסיד חושש שדבר שנקבר עלול להתגלות ולהזיק ולכן הוא שורף. רואים בפירוש שדבר גנוז יכול להתגלות. שוב, הדבר הראשון שה' גנז הוא האור. כעת אומרים שצריך להוציא את האור הגנוז הזה – שנמצא עבור הצדיקים לעתיד לבוא – ובעיקר שיפיצו אותו, לכל העולם כולו, וכך יביאו את המשיח.

גם בסתרי תורה יש ראש-תוך-סוף – הראש שגונזים את האור הגנוז, התוך שצדיקים מגלים את האור בכל דור, והסוף שהאור הגנוז יתגלה לכולם.

בפסוק "אתה סתר לי" יש ר"ת סאל – שם קדוש (ר"ת "סוף אדם למות" כנ"ל ולהקבר בקבר ישראל) – ומפרידים מהמלה הבאה, "מצר", שלא יצא ר"ת סמא"ל.

תיקוני שכם

כל הענין של "ארור האיש אשר יעשה פסל" הוא הדבר הראשון שאמרו בשכם. כנראה שזהו תיקון של שכם. שכם קשורה דווקא ליחו"ת – ר"ת "שם כבוד מלכותו". בשיעור המקורי בו התחלנו את הנושאים האלה הזכרנו את הפסוק "כלו תפלות דוד בן ישי" – הפסוק האחרון בתהלים ע"ב – ששוה בדיוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", יחודא תתאה. יש הרבה רמזים מסביב לזה, שאולי נשלים בהשלמות.

יחודא תתאה הוא בחינת נוקבא יחסית ליחודא עילאה. זה תיקון של שכם, והוא המקום הראשון שכאשר נכנסו לארץ הלכו אליו כדי לכרות ברית עם הקב"ה על כל המצוות – הביטוי המעשי היה הברכות והקללות בין גריזים לעיבל, החל מ"ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה... ושם בסתר". כל הדרוש קשור לשכם. גם שם יעקב קבר תחת האלה את אלהי הנכר. מאד חזק – כל התיקון הזה הוא תיקון של שכם.

פעם אמרנו שטוב לעשות בשכם משחטה – "עוף שכם" (יוסף הצדיק בגימטריא עוף). אבל לאור השיעור החדש ולאור הפסוק ש"כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלוֹת" (על דרך "לעשות מהתורות תפלות" של רבי נחמן) חשבנו שבאמת צריכים להקים שם סמינר לבנות. לא סותר, אפשר גם את זה וגם את זה. למה הישיבה לא לגמרי הצליחה שם (הצליחה, אבל כעת לא שם)? כי לא עשו סמינר לבנות. צריך לקחת את בית הספר שליד הציון ולעשות ממנו סמינר לבנות.

יש עוד הרבה ווארטים, אבל נשאיר ככה. בינתים הוספנו שבנוסף למשחטה בשכם צריך גם סמינר לבנות. אולי בזכות המחשבה הטובה ה' יצרף למעשה. [מה עם בית מדרש לגוים?] פעם דרשנו ששכם המקום הכי טוב להקים את האקדמיה שמחברת תורה ומדע, כי התורה היא פנים והמדע הוא אחור והשכם היא בין הפנים לאחור ומחברת אותם. לגבי המשחטה, ניתן לבנות לעשות את המריטה – כל מה שהגוים עושים כאן, ולכן אנחנו לא אוהבים את העוף מהמשחטה כאן, אבל מנהג ישראל שהבנות מכשירות את העופות. לתת לגוים לעבוד זו עבודה זרה של יהודים.

שו"ת והערות

[דברו הרבה על גניזה של דברים שכותבים.] הבעיה הכי מעשית של מרצים, שכותבים משהו על הלוח – צריכים מאד להזהר, אפילו לא לכתוב אות אחת של השם (כמו ה'), שהשדה חמד מחמיר בכך. את כל דיני איסור המחיקה לומדים מהפסוק "לא תעשון כן להוי' אלהיכם". דורשים "לא תעשון כן" – מה"לא" תעשו "כן" (על דרך "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא").

[מתי מתחילים שיעורים לגוים?] היה קצת דיבור על זה. אחד הדברים שהרבי הכי שבח את הרבי הקודם הוא תרגום החסידות לשפות זרות – מגיע גם ליהודים בחו"ל וגם לגוים. בתוך מי"ד החידוש של הרבי הרש"ב הוא חילי בית דוד (תנועת הנוער שלנו); החידוש של הרבי הקודם – חוץ ממה שהביא את החסידות לחצי התחתון של כדור הארץ – שהוא הראשון שהפיץ את החסידות בכל הלשונות; הרבי עשה תנופה אדירה של שליחות (התחיל מעט אצל הרבי הקודם, אבל אלפי שלוחים ובתי חב"ד בעולם זה המפעל של הרבי) – לכבוש את העולם. חילים הם אנשים מסורים, לא כמו... דבר ראשון שיהיה לך צבא של אנשים מסורים – עד הסוף. אחר כך צריכים להתחיל לתרגם – להקים הוצאה לאור ולהפיץ. אחר כך, לא מספיק הוצאה לאור – צריכים גם לשלוח אנשים לכל פנה נדחת, ללימוד חי. גם אם יש ערוץ טלויזיה, באיזה שלב צריך אנשים חיים בכל מקום – במיוחד לגוים, שחייבים פרצופים. יש את הפרצוף הכללי ויש את השליח, שאם יודעים שהוא שליח של אותו פרצוף הוא גם משתלב שם.

[היה דיבור על חאלב ומנהגיה] זה פירוש חדש ל"ארץ זבת חלב ודבש" – צריכים קודם את חאלב (שקודם היה רק גוש חלב) ואחר כך "ודבש", "מדן ועד באר שבע". מחאלב צריך לזוב כל השפע.

[דבור על מנהג חאלב שדומה למנהג חב"ד. מה החילוף של ל (חלב) ו-ד (חבד).] המלכות נקנית ב-ל מעלות והתכלית שלה היא "ומלאה הארץ דעה את הוי'" – דעת, ה-ד של חב"ד. אם מחברים את ה-ד ל-חלב יוצא בדֹלח – גם סימן מה המהות של חלב. מהו בדלח בקבלה? טלא דבדלחא – גבורה דעתיק שמתלבשת במו"ס דאריך. הכי עצמי מכל התיקונים, כפי שהרבי הרש"ב מסביר בע"ב. הבדֹלח הוא חב"ד וחלב יחד – "ועינו כעין הבדלח". בדֹלח היא אבן יקרה – שתהיינה כל האבנים היקרות, יותר מכסף וזהב. בדלח שוה דם – תרתי משמע, דמים.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] "נכרי בשוק" = 688 = 8 פעמים אלהים, הערך הממוצע של כל אות. יחסית, הוי' הוא פנימיות ואלהים הוא חיצוניות.

[ג] "יחד מארבע כנפות" = 891 = יציאת מצרים (יציאת כל הנשמות-הניצוצות ממצרים, סוד "חיל בלע ויקאנו") = כלות הנפש = "נעשה ונשמע" וכו'. יש בביטוי 13 אותיות, מספר השראה. הציר של צורת ההשראה = 496, משלוש אל = מלכות.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com