חיפוש בתוכן האתר

"הפרו תורתך" (2) – מהפכת גילוי פנימיות התורה - ר"ח שבט ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

ר"ח שבט ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

"הפרו תורתך" (2) – מהפכת גילוי פנימיות התורה

סעודת ר"ח שבט – רמב"ם יומי (8)

לצפיה בשיעור בוידאו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. ר"ח שבט – ראשית "משנה תורה"

ניגנו "אלי אתה" של הצ"צ ושל אדמו"ר הזקן.

כל שבוע אנחנו לומדים ניגון. השבוע הזה אנחנו לומדים את הניגון הקטן (שהוא ניגון גדול) של רבי אהרן מסטרשליא.

משנה תורה: לבאר את התורה בשבעים לשון (מר"ח שבט)

היום ראש חדש שבט, בו מתחיל משנה תורה. כשאומרים "משנה תורה" צריך להבחין אם מדובר ב"משנה תורה" של משה רבינו או ב"משנה תורה" של רבי משה בן מימון, הרמב"ם – ודאי יש קשר הדוק ביניהם. "משנה תורה" המקורי של משה רבינו מתחיל "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל". בהמשך כתוב "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש" ואחר כך "הואיל משה באר את התורה הזאת".

חז"ל דורשים שמשה "באר את התורה" בשבעים לשון, שתגיע לכל רחבי העולם, לכל שבעים אומות העולם. ממילא הענין מתאים לנושא שהתחלנו בכ"ד טבת – ללמד תורה את כל אומות העולם – ובהשגחה שייך לראש חדש שבט, "הואיל משה באר את התורה".

על פי פשט, כאן משה מבאר את התורה לעם ישראל. מה שכתוב בסוף חומש דברים, שמשה באר את התורה "באר היטב", יותר שייך לענין – שם חז"ל דורשים שכתבו את התורה בשבעים לשונות, כדי שכל אחד מאומות העולם יוכל לבוא ולקרוא, וגם יהודים נדחים שנשבו בין אומות העולם יוכלו לבוא ולקרוא את התורה. בכל אופן, גם ההתחלה רומזת לכך שצריך לבאר את התורה לכולם ולהפיץ את התורה לכולם – זה הענין של "משנה תורה".

"הואיל משה" – הפיכת משה ל"גואל אחרון"

יש כמה רמזים יפים בביטוי "הואיל משה באר את התורה הזאת": קודם כל, המלה הראשונה – "הואיל" – היא מלה נדירה בתורה, צירוף אותיות אליהו. אליהו זכור לטוב, שבא לבשר את הגאולה. עוד לפני השם של משה רבינו, שהוא משיח, בא אליהו – "הואיל משה". נלמד מכך שהענין של "באר את התורה הזאת" הוא סימן של משיח. לשם כך צריך שאליהו הנביא יתעבר בתוך משה רבינו – "הואיל משה" – ועיבור זה הופך את משה רבינו להיות משיח, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון". הביטוי לכך הוא שמשה רבינו, בעזרת אליהו הנביא, מבאר את התורה הזאת.

חן "באר את התורה"

כל הביטוי "הואיל משה באר את התורה הזאת" שוה י פעמים באר – עשר בארות. "באר [את התורה]" הוא גם כמו באר מים חיים. יצחק אבינו חפר בארות. גם אברהם אבינו חפר בארות, רק ש"סתמום פלשתים" – הבארות של אברהם לא יכלו לעמוד בפני קליפת פלשתים – אבל כאשר יצחק אבינו חפר מחדש את בארות אברהם, וגם את הבארות שלו, הפלשתים לא יכלו כנגדם.

כל הביטוי עולה 2030. באר שוה ז פעמים כט – אלה המרכיבים הראשוניים של באר. כט הוא חצי חן, יוצא ש-י פעמים באר עולה חן פעמים לה, כמו בביטוי "תשואות חן חן לה". יש חן מיוחד בביטוי הזה. חן הוא תיקון המלכות, על דרך אסתר המלכה שנושאת חן בעיניה כל רואיה. באותו אופן התורה צריכה לשאת חן בעיני כל רואיה. מי הם רואי אסתר? כל אומות העולם. לכל אחד נדמית לו אסתר כאומתו. כך, כאשר מלמדים את הגוים תורה צריך לעשות זאת באופן נושא חן, שלכל אחד ייראה ש'זה בעצם שלי – זה מה שחשבתי כל הזמן'. ודאי שיהודים צריכים ללמוד ככה תורה, אבל גם בעיני גוים התורה צריכה לשאת חן.

מה הרמז לחן? חוץ מהרמז שכל הביטוי עולה "חן [פעמים] לה", רק ראשי התיבות – "הואיל משה באר את התורה הזאת" – הם אותיות מה-אהבה, שעולות חן (מה ועוד אחד, עוד 13, עוד אהבה). אם כן, כל הלשון עולה חן פעמים לה ורק ראשי התיבות הם חן. חן במספר קטן עולה אהבה – כולם אוהבים חן. דבר שמוצא חן מושך את כולם, כולם מתאהבים בחן. כך התורה נושאת חן, כמו אסתר, וצריכים להפיץ אותה בין כולם, שתשא חן בעיני כולם.

כל זה היה רמז של "הואיל משה" – של התלבשות אליהו הנביא במשה רבינו, שממנה יוצא משיח.

גילוי היחידה של משה מר"ח שבט עד ז' אדר

"הואיל משה באר את התורה" התחיל "בעשתי עשר חדש באחד לחדש" – היום, ר"ה לאילן אליבא דבית שמאי, שהלכה כמותו לעתיד לבוא. היום ראש השנה, לכן יש פה גם פירות – תמרים, צימוקים ועוד דברים טובים. כדאי שכולם יאכלו במיוחד את התמר, כי הוא המלך של הפירות – בשבעת המינים הוא המלכות. תמר היא גם אשת יהודה, אם פרץ, שהוא מלך המשיח – "ואלה תולדות פרץ". דורשים שתמר היא תם-מר, שכל המרירות תמה, כאשר נזכה ל"טעמין מרירו למיתקא" – עבודת צדיקים, פעולה של משיח.

משנה תורה מתחיל היום, "הואיל משה באר התורה הזאת", ונמשך 37, יחידה, ימים – מר"ח שבט עד ז' אדר, שבו הסתלק וגם נולד מחדש, בו-ביום, משה רבינו. משה הראשון, גואל ראשון, מסתלק, ומשה שהוא גואל אחרון נולד. על פי פשט הוא נולד לפני שהוא הסתלק, אבל בפנימיות קודם הוא הסתלק – "רצוא" – ואז נולד מחדש כמלך המשיח, כאשר "הואיל משה", כאשר אליהו התלבש והתעבר בתוכו.

כתוב בכתבי האריז"ל שמשה הוא גלגול של הבל – עיקר גלגול הבל דרך שת, משה ר"ת משה-שת-הבל. הבל שוה 37 (יחידה) ו-משה הוא כפולת 23 (חיה). משה הוא חיה, אבל שלמותו היא לגלות את היחידה, להגיע למעלה מאדם הראשון לפני החטא – אז הוא מגלה את הבל, המקור שלו, ונעשה "ישמח משה במתנת חלקו". דווקא ב-37 הימים האחרונים רואים ש"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" – דבר שהוא גופא סימן לגילוי היחידה שלו. מהו גילוי היחידה שבנפש? שאדם בטל לגמרי, שכל מה שהוא עושה וכל מה שהוא מדבר הוא ה'. זה גילוי היחידה של משה, שמתגלה ב-יחידה הימים האחרונים שלו.

אז "ישמח משה" – הוא זכה לקבל אלף אורות (שנסביר בהמשך מה הם). בהסתלקות, בזמן אמירת משנה תורה, משה גם זוכה לשער ה-נ. משה-משיח הוא 703, כל המספרים מ-1 עד 37. אם כן, הוא מתחיל מ-37 ובאמצע הוא 23 (חיה) אבל תכליתו היא יחידה, 37. יש עוד המון רמזים של שילוב החיה והיחידה בהקשר למשה רבינו.

ב. תכלית המהפכה – הפצת התורה ל"אלפים ורבבות"

הביטוי "אלפים ורבבות" במשנה תורה ובהקדמתו

נחזור, פתחנו בכ"ד טבת נושא של מהפכות בתוך התורה. דברנו על ארבע מהפכות, החל מהמהפכה הראשונה, שרבי כתב את התורה שבעל פה. מדין תורה – דין חמור בתורה – "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתבם", וקם רבי ומשום "עת לעשות להוי' הפרו תורתך" התיר והורה לכתוב את התורה שבעל פה, שלא תשתכח תורה מישראל. בכך הוא חולל מהפכה שלמה בלימוד התורה.

יש סימן לכך, שרמוז כאן בספר הרמב"ם שהתחלנו ללמוד. נחזור להקדמה שלו, בה הוא מתאר את כל השתלשלות סדר התורה מרבי עד רב אשי – עד חתימת הש"ס, שכל מה שנכלל בו שייך לכל עם ישראל. הוא מסביר שאחרי חתימת התלמוד עם ישראל התפזר, לא היה קשר בין הקהילות, ולכן מה שנתקן במקום אחד לא תופס במקום אחר – כל אחד לעצמו. בתוך כך יש ביטוי שכנראה הרמב"ם אוהב, כי הוא משתמש בו שלש פעמים – ביטוי נדיר יחסית – "אלפים ורבבות".

בתורה, כאשר רבקה אמנו הולכת להתחתן עם יצחק מברכים אותה – ועד היום הזה, כל אחד כאן או שכבר אבא לבנות או שיהיה אבא לבנות, וכאשר יוביל את הבת שלו לחופה ההורים מברכים את הכלה, ונהוג לברך את הכלה בברכת רבקה (היא אב-טיפוס של כלה) – "אחותנו את היי לאלפי רבבה". כך אמרו דווקא הורי רבקה, שהם גוים. בכל אופן, זה המקור בתורה לביטוי "אלפים ורבבות", שהרמב"ם חוזר עליו שלש פעמים בהקדמתו.

אחר כך, בכל ספר היד הוא משתמש בביטוי עוד שלש פעמים. בהשגחה פרטית, אנחנו לומדים פרק אחד ליום ברמב"ם, ואתמול התחלנו פרק ראשון בהלכות ע"ז – גם שם משתמש הרמב"ם בביטוי האהוב עליו "אלפים ורבבות". בהמשך הביטוי מופיע רק עוד פעמיים, בשני הקשרים שנאמר תיכף.

מהפכת רבי הביאה "אלפים ורבבות חכמים"

מה הוא כותב בהקדמה? דבר שקשור למהפכה הראשונה שלנו. הוא כותב שכאשר רבי התחיל לכתוב את התורה שבעל פה היא החלה להיות מופצת בכל העולם כולו. אז הוא מונה תלמידים רבים בבית דינו של רבי (והראב"ד שם משיג ועושה קצת צחוק כדרכו מהרמב"ם, שלא ידע מי תלמיד של מי – לדוגמה הרמב"ם כותב שרבי יוחנן היה בבית דינו של רבי, והראב"ד אומר שהיה שם רק כילד קטן, ובסוף אומר שהמאסף הזה לא עיין טוב בש"ס), ואחר כך הוא כותב שבין הדין הוא "חוץ מאלפים ורבבות חכמים" שהיו אצל רבי.

הענין מאד יעזור לנו להבין את המשמעות והמטרה של המהפכה שלנו: דווקא אצל רבינו הקדוש היו, לפי הרמב"ם, אלפים ורבבות חכמים – דגש על המלה חכמים. נסביר שהיו דווקא אצל רבי אלפים ורבבות תלמידים בזכות המהפכה שלו. בזכות שהתיר לכתוב ולהפיץ את המשנה בכל העולם כולו הוא זכה ל"הרחיבי מקום אהלך" – בית המדרש שלו עלה על גדותיו.

המטרה החיובית של כל מהפכה – ריבוי התורה

נסביר שכל המהפכות הן למטרה הזו – להגיע לריבוי מופלג של לומדי תורה בעם ישראל. כל מהפכה היא על רקע תקופה קודמת של התמעטות, של הצטמצמות, ותכלית המהפכה היא "פרו ורבו" – כמו שה' ברא את האדם ואמר לו "פרו ורבו", ועוד לפני כן ברא את הדגים וגם להם אמר "פרו ורבו" וכתוב "ישרצו המים שרץ נפש חיה".

לפי הזהר הקדוש ב"ישרצו המים" נמצא מקור ה"פרו ורבו" של האדם (כדלקמן). זו גם אסמכתא חשובה מאד ל"בתולה נשאת ליום הרביעי" – קשור לשיעורים שלנו במסכת כתובות, שבע"ה הולכים לצאת לאור. אחד הטעמים שבתולה נשאת ליום רביעי הוא כדי שתזכה לברכת הדגים דווקא. לפי הזהר עיקר ברכת "פרו ורבו", גם לאדם, הוא "ישרצו המים שרץ נפש חיה".

בכל אופן, כל מהפכה היא בשביל התגברות. יש גם טעם שלילי, אבל הטעם השלילי רק מצדיק את המהפכה לשם התכלית החיובית. הטעם השלילי הוא שלא תשתכח תורה מישראל. אחרי שעושים את המהפכה, לא רק שהתורה לא משתכחת אלא מתרבה כהנה וכהנה, הרבה יותר ממה שהיה קודם.

שלש הופעות "אלפים ורבבות" בהקדמת הרמב"ם

שוב, הפעם הראשונה שהרמב"ם מצייר ציור שיש בעם ישראל אלפים ורבבות חכמים שלומדים תורה באותו דור היא אצל רבינו הקדוש, לאחר שכתב שרבינו הקדוש התיר לכתוב את התורה שבעל פה.

אחרי שהוא מסיים את כל סדר ההשתלשלות, ממשה רבינו עד רב אשי, ועושה סיכום של ארבעים הדורות, הוא כותב שחוץ מאותם חכמים בכל דור ודור היו "אלפים ורבבות" ששמרו את התורה. יש הבדל קטן, שבפעם הראשונה הוא אומר "אלפים ורבבות חכמים" שישבו אצל רבי, ובפעם השניה כותב שהיו "אלפים ורבבות" יהודים שלמדו תורה, אבל לאו דווקא חכמים.

מה לומדים מהפעם השניה? שבכל שושלת הקבלה של התורה רצוי שבכל דור ודור יהיו אלפים ורבבות שלומדים תורה – התורה נתנה להפצה, כל עם ישראל לומדים תורה, ובכל דור ודור צריכים להיות אלפים ורבבות. מה טוב שיהיו אלפים ורבבות חכמים, רבנים אמתיים, כמו בדור של רבינו הקדוש, אך בכל אופן צריכים אלפים ורבבות שלומדים תורה.

פעם שלישית הרמב"ם כותב שאחרי רב אשי – כאשר הגלות נעשתה קשה ועם ישראל התפזר בכל הארצות – כבר לא היו "אלפים ורבבות". הוא משתמש בביטוי פעם שלישית ואומר שאחרי רב אשי אין יותר אלפים ורבבות אלא רק יחידי סגולה שיושבים בכל מקום – כולל קטן של עשרה יהודים, כמה שרידים שה' קורא להם, בכל מקום ומקום בו עם ישראל מפוזר ומפורד בין העמים. בכל מקום יש כמה יהודים שיושבים ולומדים תורה, לפעמים – בזמן הגזרות – הלימוד הוא אפילו בהחבא, במחתרת.

אם כן, יש לרמב"ם שלש פעמים "אלפים ורבבות". פעם ראשונה הכי טובה, "אלפים ורבבות חכמים" בדורו של רבינו הקדוש, מיד לאחר שכותב את התורה שבעל פה. בפעם השניה הוא אומר שבעצם בכל דור מארבעים דורות שושלת הקבלה יש אלפים ורבבות יהודים שלומדים תורה, חוץ מהחכם הגדול שבכל דור ודרכו עוברת הקבלה. פעם שלישית הוא אומר שאחרי רב אשי אין יותר אלפים ורבבות אלא רק יחידי סגולה.

מינות ותשובת אדם הראשון והעבודה הזרה של אנוש

בעצם, כל המושג "אלפים ורבבות" אצל הרמב"ם מתחיל ממה שהוא כותב בהלכות ע"ז שהתחלנו ללמוד אתמול, בפרק הראשון. מאד מענין שאת כל הפרק הראשון בהלכות ע"ז הוא מקדיש להיסטוריה – פרק היסטוריה איך החלה עבודה זרה בעולם. הוא אומר שמאנוש, הדור השלישי לאנושות, היתה עבודה זרה – שכבר הוא עבד עבודה זרה (יש מי שחולק).

אדם הראשון היה בסדר – אחרי שחזר בתשובה. הוא היה מין ואז עשה תשובה. אפשר להקשות מכך על הרמב"ם בפרק של היום, שהוא כותב שאין מקבלים מינים בתשובה. הקשו על הרמב"ם, בחייו, שכתב ש"אין דבר העומד בפני התשובה" – אם מישהו שב אפילו לפני מותו תשובתו מתקבלת – אז איך הוא כותב שאין מקבלים מינים?! הרבה השיבו – כמו הרדב"ז ועוד הרבה אחרונים – בלי לדעת שהרמב"ם קבל שאלה זו בחייו וענה עליה.

הוא ענה פשוט מאד: בהלכות תשובה כתבתי שהציבור (אנחנו, בני אדם, בית דין של מטה) לא סומך על התשובה שלו, כי הוא כל כך אדוק בשטויות שלו, כל הזמן מעלה שאלות. המין הוא בחזקת עובד ע"ז, אבל אצלנו הוא לא מין כי רואים שעובד ע"ז, אלא כי מעוות את התורה בשאלות שלו, בראש המעוות שלו. היום קוראים לכך חילוני מובהק, שלא מאמין בתורה ועושה להכעיס, בשאט נפש – הוא בחזקת עובד עבודה זרה. שוב, הרמב"ם אומר שבית דין של מטה לא סומכים על התשובה שלו, שהיא בחזקת מצב קבוע, כי היה כל כך תפוס במינות שלו – הוא בחזקת הפכפך, שיכול כל רגע לחזור לסורו. אבל מה שכתוב בהלכות תשובה הוא בינו לבין הקב"ה. הרדב"ז, שלא ראה תשובה זו, כתב דומה לה בתשובתו.

אם כן, אדם היה מין – שבית דין של מטה לא מקבלים בתשובה – אבל הוא עשה תשובה והקב"ה כן מקבל אותו בתשובה. אחריו, שת היה צדיק – ממנו הושתת העולם, "צדיק יסוד עולם" – אבל כבר בנו של הצדיק הזה היה עובד עבודה זרה לפי הרמב"ם, אנוֹש, "אנוּש הלב".

צדיקי הדורות שלפני אברהם אבינו אצל הרמב"ם

יש מי שחולק ואומר שבדור אנוש החלה עבודה זרה, אבל אנוש עצמו היה בסדר, וכל סדר הדורות בתורה היו צדיקים. הרמב"ם מציין רק חמשה צדיקים שהאמינו בה' עד אברהם – לא הפיצו את האמונה בעולם, אבל בעצמם היו בסדר – חנוך, מתושלח, נח, שם ועבר.

אם מתבוננים במיקום שלהם בסדר הדורות יוצא משהו יפה: החמשה שהיו בסדר לפי הרמב"ם הם הדור השביעי (חנוך), הדור השמיני (מתושלח), הדור העשירי (נח) – עד כאן עולה 25 – ואחר כך הדור ה-11 (שם) והדור ה-14 (עבר), שוב עולה 25. הסימן הוא "כה וכה", כמו חמשים שערי בינה. הממוצע של הדורות האלה הוא 10, נח, היחיד עליו כתוב בתורה בפירוש "נח איש צדיק תמים". ח הוא היחיד שכתוב בפירוש שהוא צדיק, אבל לפניו היו שני צדיקים ואחריו היו שנים.

ההיסטוריה האנושית – היסטוריה של עבודה זרה

מה כל זה בא לומר? בפרק א' של הלכות ע"ז הרמב"ם מתאר את ההיסטוריה, וצריך לומר שבדקות – בעומק – כל נושא עבודה זרה הוא הההיסטוריה של האנושות. לא סתם ע"ז החלה בדור אנוש, ולא סתם אנוש הוא מלשון אנושות – ההיסטוריה של האנושות היא הסיפור של העבודה הזרה.

בשביל מה צריכים עבודה זרה? כמו ששואלים בשביל מה ה' ברא יצר הרע, בשביל מה ברא גוים – בשביל מה יש ע"ז? כדי שיהיה את מקצוע ההיסטוריה באוניברסיטה. אם אדם הראשון לא היה מין – לא היו לו תולדות. עבודה זרה היתה בעולם בעיקר עד לפני אלפים שנה, אחר כך באה עבודה זרה דקה יותר – הנצרות – שהרמב"ם אומר שהיא באה ליישר דרך למלך המשיח אצל הגוים. זו הדוגמה העיקרית לכך שכל ההיסטוריה – שכולה ליישר דרך למלך המשיח – היא ההיסטוריה של העבודות הזרות למיניהן.

העבודות הזרות הן האמונות והדעות. הרס"ג כתב ספר "האמונות והדעות" – רואים שאמונה ודעת הולכות יחד. כיוצא בכך, הלכות ע"ז אצל הרמב"ם היינו אמונות ודעות, רק לא של הקדושה אלא של הקליפה. הרמב"ם כותב בתוך משנה תורה שלו, שעובדי עבודה זרה כתוב המון ספרים (לא כותב אלפים ורבבות, אבל דומה לזה) – כל ספרי הפילוסופיה, כל האמונות והדעות, הם ספרי ע"ז שאסור לקרוא בהם (לאפוקי מה שהרמב"ם כן היה מתיר – מדעי הטבע, שבשביל הרמב"ם הם לא פחות מאשר סודות מעשה בראשית; יש בין הפילוסופים גם כאלה שהרמב"ם מחשיב את דבריהם כהלכות מעשה מרכבה).

זה היה עוד מאמר מוסגר, שכל ההיסטוריה היא בעצם עבודה זרה.

הדעות באיזה גיל הכיר אברהם את בוראו

אחרי כל אותה השתלשלות שהרמב"ם מתאר הוא כותב שעמד עמוד העולם, אברהם אבינו, ש"התחיל להאיר", וזרח – הכוכב שלו זרח מן המזרח. הרמב"ם מתאר את כל הגדילה שלו, איך שהיה משוטט בדעתו, וגם חקר ושאל שאלות, יש או אין, מי מסובב את הגלגל, וכו' וכו'. עד שבגיל ארבעים, לפי הרמב"ם, הכיר את בוראו.

גם פה יש השגה של הראב"ד, שמביא את דעת ריש לקיש בגמרא, "בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו, שנאמר 'עקב אשר שמע אברהם בקולי" – עקב עולה קעב, קעב שנים שאברהם הכיר אותי ושמע בקולי, מתוך קעה שנותיו, כך שבגיל שלש הכיר את בוראו. הגם שרבי יוחנן ורבי חנינא חולקים עליו – ולעניני הלכה פוסקים כמותם, ולא כריש לקיש.

אנחנו מאד אוהבים את ריש לקיש, כידוע, וזה ממאמריו החשובים. כוונת ריש לקיש היא לומר שכל יהודי יכול להכיר את בוראו מגיל שלש – אפשערעניש – ראשית החינוך. אתה בן שלש, אז יכול להכיר את ה' – "עד שנגלה עליו בעל הבירה ואמר אני בעל הבירה" – זו חויה של ילד יהודי בן שלש. קשור לריש לקיש שהוא גבור האמוראים אצלנו.

בכל אופן, רבי יוחנן ורבי חנינא אומרים שבגיל מח הכיר אברהם את בוראו – כך לפי הספרים שלנו. הכס"מ אומר שאולי היתה לרמב"ם גרסה אחרת, אבל מכל הדפוסים והחקירות לא מסתבר – בכל כתבי היד וכו' כתוב 48. פתאום בא הרמב"ם ואומר 40, מספר אחר. יש אחרונים שרוצים לומר שהוא מתבסס – מסברתו – על "בן ארבעים לבינה" בפרקי אבות.

הרמב"ם אוהב את המספר 48, הרי "יסוד היסודות ועמוד החכמות" עולה מח במשולש, והתורה נקנית ב-מח דברים (הרמב"ם עצמו קונה את התורה ב-מח דברים), אך הוא אוהב גם את המספר ארבעים – ארבעים ימי קבלת התורה, ובהקדמתו מונה את השתלשלות התורה בארבעים דורות, ממשה רבינו עד חתימת הש"ס.

משמעות גילאי 3, 40 ו-48

בכל אופן, יש מי שאומר שעיקר האסמכתא של הרמב"ם הוא "בן ארבעים לבינה" בפרקי אבות. מה קורה ב"בן שלש"? אין בפרקי אבות בן שלש, רק "בן חמש למקרא" וכו'. אם "בן חמש למקרא", מה יהיה בן שלש (גיל האפשערעניש)? לומדים אותיות לשון הקדש, לומדים פסוקים – ראשית החינוך. גם הסימנים – שעושים לו פאות – הן אותיות, סימן הוא אות. נעשה "אות ומופת" בגיל 3.

מהו המספר מח? גם אותו אין בפרקי אבות, אבל יש מהאחרונים שרוצה לומר ש-48 הוא תחלת "בן חמשים לעצה". איפה יש עוד רמז כזה? [בן שלשים לכח] שם משלשים חוזר ל-כח. אבל מה הקשר בין מח ל-נ? רמז מפורש בתורה – סוד היובל, שעולה מח והוא שנת החמשים. יובל בחלוקת "שלם וחצי" יו-בל. "מח שליט על הלב" כי יש לו לב וחצי – מי שיש לו שלם וחצי שליט על מי שיש לו רק שלם.

יצא לנו מאמר מוסגר גדול, שודאי אמרנו בעבר הרבה פעמים, שיש שלשה גילאים של אברהם אבינו בהם הכיר את ה' – 3, או 48 (חז"ל) או 40 (רמב"ם). "אלו ואלו דברי אלהים חיים". גם הכסף משנה עצמו מתרץ את הפער בין ריש לקיש לרמב"ם בהסבר שהתחיל לשוטט בדעתו ולהתבונן ולחקור מי ברא את העולם – האם יש אלוק אחד או חלילה לא – בגיל שלש, אבל הגיע לשלמות ההשגה וההכרה שלו בגיל 40. תירוץ פשוט, אך הוא גם תירוץ חלש כי אז לא מובן למה הענין מוצג בגמרא כמחלוקת – מדובר בתחלת וסוף אותה החקירה, כמו קטנות וגדלות מוחין. תירוץ חלש, כי יש כאן מחלוקת.

הכרת ה' בגיל שלש – חוית התחדשות הבריאה

אמרנו שיש שלש בחינות – הכרה של גיל 3, גיל 40 וגיל 48. צריך לומר שיש משהו אצל ילד יהודי שבגיל 3 הוא מכיר את ה'. לא שמתחיל לחקור, אלא רואה את ה'. איך אנחנו מסבירים זאת? שהוא יכול להרגיש את ההתהוות התמידית של העולם יש מאין.

יש משהו בגיל 3 שהילד יכול לחוות זאת יותר מאשר מישהו מבוגר, שכבר נעשה מטושטש, כמו שאדמו"ר הזקן כותב שאפילו בינוני נעשה יותר גראב במשך השנים, על ידי אכילה ושתיה והנאות גשמיות. אצל תינוקות של בית רבן, הגם שלומדים מאימת הרצועה, יש משהו טהור יותר מאשר אצל מבוגר – העולם מתקיים על הבל פיהם. אצל תינוק בן שלש יש חויה של הכרת ה' באופן מיוחד.

רמזי שלשת הגילאים

שלשת הגילאים יחד עולים 91, שילוב שני שמות ה' – הוי' א-דני, סובב וממלא, עיקר היחוד שהוא כוונת אמן. הכי פלא מבחינה מספרית – מה הסיכוי שהריבועים שלהם יהיו גם כפולת 91? סיכוי מאד נמוך, אפילו פחות מ-1 ל-91. אם עושים כל מספר כאן בריבוע – 3 ברבוע הוא 9, 40 ברבוע הוא 1600, 48 ברבוע הוא 2 – יוצא 3913, מג פעמים 91. כמה עולה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"? מג פעמים הוי'. כאן יצא לנו מג פעמים הוי' א-דני משולבים יחד, יחודא עילאה ויחודא תתאה, כמו שכתוב בשער היחוד והאמונה. אם הרבועים יחד הם גם כפולת צא – סיכוי מאד קטן, כנ"ל – אז אוטומטית גם המשולשים יחד יהיו כפולת צא, כב פעמים צא.

בכל אופן, הרמב"ם כותב גיל 40 (ושואלים שבגמרא כתוב 3 או 48). כל זה היה מה שנקרא 'טנג'ט' בלועזית.

הפרית התורה מתוך הפרתה מחשש השכחה

נחזור לענין: הרמב"ם כותב פעם ראשונה "אלפים ורבבות" על הדור של רבי, שהיו בו "אלפים ורבבות חכמים". אמרנו שהתורה התרבתה בזכות שרבי התיר לכתוב את התורה, בנימוק של "שמא תשתכח תורה מישראל" – זה היה נימוק הלאו, אבל ההן הוא שסכנת השכחה אומרת שזה הדור וזה הזמן לפרוץ קדימה ולהרבות את התורה בצורה שלא היתה קודם כלל, על דרך "כיתרון האור מן החשך", "יתרון החכמה מן הסכלות". כך היא הפצת התורה מתוך סכנת שכחת התורה – מה שמניע במשך ההיסטוריה את המהפכות בלימוד התורה, שהן לעשות איסור חמור מדאורייתא בהלכות ת"ת דווקא.

אנחנו דורשים הרבה ש"הפרו תורתך" לא רק מלשון הפרה ובטול, אלא גם מלשון הפריה – "הפרו תורתך" היינו שעל ידי התקנה, המהפכה, שהיא בעצם תקנת-עבירה-על-איסור, יש הפריה של התורה בצורה שלגמרי לא בערך למה שהיה קודם. באין ערוך יותר תורה בכמות, וממילא גם באיכות (שהרי 'כמות מאכט איכות'), על ידי "הפרו תורתך" – לשון הפריה.

עד כאן סיכום עם קצת תוספת של תחלת מה שדברנו ביום חמישי שעבר. כעת נתחיל את ההשלמות החשובות:

ג. מהפכת גילוי פנימיות התורה – המניע הפנימי של המהפכות

מהפכות נסתרות מקבילות למהפכות נגלות

ההשלמה החשובה הראשונה, שנותנת פרסקפקטיבה חדשה על כל מה שדובר, היא ההסבר למה לא דברנו על המהפכה במשך הדורות בהפצת רזין דאורייתא. גם כאן היתה מהפכה אדירה. היה אסור לגלות את סודות התורה, ולאט לאט, בכמה שלבים, האיסור התבטל ואף התהפך – מה שהיה אסור נעשה מותר, ומה שהיה מותר נעשה מצוה, ומה שהיה מצוה נעשה חובה.

האיסור הפך להיות מותר, המותר הפך להיות מצוה ובסוף המצוה הפכה להיות החובה הכי חשובה שיש, שבלעדיה תשתכח תורה מישראל לגמרי ותשכח כל האידישקייט וכל הפרומקייט, כל יראת השמים תשתכח ח"ו בלי הפצת רזין דאורייתא.

לא דברנו על כך ביום חמישי, כי מהפכה זו קורית בו-זמנית עם ארבע המהפכות הללו, במישור אחר, עליון יותר. תוך כדי שבשטח למטה, בנגלה, בעלמא דאתגלייא, בפשט של התורה, יש את ארבע המהפכות – בו זמנית ברובד הנסתר, גם של מציאות העולמות, קורות מהפכות של התגלות פנימיות התורה.

גילוי הפנימיות – הפרת פרק "אין דורשין"

רואים בחז"ל הרבה הסתייגות מלימוד פנימיות ברבים – איסורים חמורים בפרק "אין דורשין", למי מותר לדרוש מעשה בראשית ולמי מותר לדרוש רק בראשי פרקים מעשה מרכבה, ויש דברים שאם תדבר עליהם אין לך חלק לעולם הבא, כמו "מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, מה לאחור", שמי שנוגע בנושאים האלה ראוי/רתוי שלא בא לעולם. בתחלת פרק "אין דורשין" יוצאת הלכה שאם פתאום יעלה על דעתו של משה רבינו לעסוק ב"מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, מה לאחור" – אוי ואבוי, הוא יצא מהעולם לגריעותא, אין חלק לעולם הבא למי שחושב על הדברים האלה.

אבל אפילו הרמב"ם כותב את מעשה בראשית ומעשה מרכבה לפי התפיסה שלו. הזהר הקדוש והרמ"ק והאר"י – כולם עוסקים במעשה בראשית ומעשה מרכבה. אצלם יש עדיין אולי איזה גבול, שלפני הצמצום לא מדברים – קבלת רבי חיים ויטאל – ואז באה החסידות ולכאורה אין שום דבר בעולם שלא מדברת עליו. גם על "מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור". פשיטא שברגע שאתה מתחיל לחקור מה היה לפני הצמצום הראשון – שהחסידות מלאה מזה – אתה כבר בתחום "מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור" של המשנה הראשונה בפרק "אין דורשין". לא סתם איסור, אלא איסור של "אין לו חלק לעולם הבא" – שעליו עובר מי שלומד חסידות.

איסורי "אין דורשין" לשיטת הרמב"ם

מענין שהרמב"ם מדבר על מעשה מרכבה ומעשה בראשית, ולכאורה לא מזכיר בשום מקום שיש דברים שאסור לדבר עליהם. הענין של "מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור" נזכר בו בפרק של היום (פ"ב בהלכות ע"ז), שם מובן שהיות שארבעת הדבירם הללו לא ניתנים להשגה הם מוציאים את האדם – לדעתו, בסכלותו – למינות ועבודה זרה, ולכן ראוי שלא בא לעולם (וראה בשאר המפרשים כי ארבעת הדברים הללו דומים למעשה בראשית ומעשה מרכבה, אך אינם ניתנים להשגה – היינו שאלה נושאים של לפני הצמצום, שרק בחסידות מתגלים לכולם, כדלקמן).

"הפרו תורתך" – גילוי הנסתר החל מרשב"י

הזכרנו את הכל רק כדי לומר שגם הפסוק – עוד לפני המשנה, לפני "אין דורשין", לפני הרמב"ם – אומר "כבוד אלהים הסתר דבר". חוץ מפסוק מפורש זה יש עוד הרבה פסוקים, כמו "דבש וחלב תחת לשונך" ו"למכסה עתיק", שחז"ל דורשים מהם שצריכים להסתיר סתרי תורה.

מי הראשון שקבל רשות מלמטה להתחיל לגלות סתרי תורה? רשב"י. אפשר לא להבין כמה שיש כאן מהפכה ו"עת לעשות להוי'", ולחשוב שרק לא היתה רשות קודם. אבל כשמתבוננים טוב רואים שיש כאן דבר שהוא איסור חמור מאז מתן תורה, מאז משה רבינו, בדיוק כמו האיסור לכתוב תורה שבעל פה – והאיסור מתהפך. אבל יש הבדל מהותי – בנגלה של התורה הכל יותר יזום על ידי אנשים, דעת תחתון, ואילו בנסתר, אף שיש גם ודאי מישהו שיוזם, הדבר נחשב כאילו מהשמים מתירים לך. כבר נעשה איזה היתר, פתח מהשמים, שמותר להתחיל – ואתה השליח. כמו שה' מינה את משה רבינו שיהיה השליח לגאול את עם ישראל, כך ה' מינה את רשב"י – אתה זכית להיות השליח להפר את התורה שהיתה עד עכשיו, את האיסור החמור והמוחלט לגלות סתרי תורה. רשב"י מתחיל את האידרא ב"עת לעשות להוי' הפרו תורתך".

מהפכת רשב"י מאפשרת את מהפכת כתיבת התורה שבעל פה

אפשר לומר שכל מהפכה בנגלה – המהפכות עליהן דברנו בכ"ד טבת – באה כי היתה סמוכה ונראית לה מהפכה בנסתר. מיהו רשב"י לגבי רבינו הקדוש? הרבי שלו. גם בהקדמת הרמב"ם רשב"י הוא הרבי של רבינו הקדוש. בדור של רבי עקיבא – עשרה הרוגי מלכות, שהן גבורות לפי האריז"ל – עדיין לא היה מותר לגלות רזין דאורייתא. בדור של רשב"י – חמשת תלמידי ר"ע, חמשה חסדים – הדבר כבר הותר, יש מהפכה בפנימיות. אפשר לומר שלכן גופא, מכיון שכעת אפשר ללמוד פנימיות התורה, יכול לבוא רבי ולומר שמותר לכתוב דברים בעל פה.

מה הקשר? בדרך מליצה – ונראה איך עובד הלאה – יש כאן עוד קומה. כעת, בזמן רשב"י, מותר לגלות סתרי תורה – אך מתי כתבו את הזהר (לפחות מה שאנחנו יודעים)? אלף שנים אחר כך. יש זמן בו אסור לגלות, אחר כך יש זמן שמותר לגלות אבל אסור לכתוב, ואז מגיע זמן שכבר מותר לכתוב. ברגע שאת מה שאסור לגלות כבר מותר לגלות – אבל בינתים אף אחד לא יכתוב, יקח אלף שנים – אז יכול לבוא רבי ולומר שאת איסור הכתיבה נשאיר לספר הזהר, שבינתים לא יכתבו אותו, אבל את המשניות כבר אפשר לכתוב. אם נבין את ההגיון – נבין הוא איך עובד הלאה בכל המהפכות.

מהפכת האר"י מאפשרת את מהפכת הלימוד בשכר

יש כמה דברים שצריכים להסביר. קודם כל, להסביר שכל מהפכה "כדי שלא תשתכח תורה מישראל" היא בעצם כי הגיע זמן ששוברים איזה סכר ועושים הפצה גדולה שמגיעה לאלפים ורבבות. כל ההפצה גורמת שלא תשתכח תורה בישראל – הא בהא תליא.

מה הדבר השני? נאמר בצורה בוטה – מותר ללמוד בכולל, לקבל כסף, כי בדור שלפני הכסף-משנה החלו ללמוד קבלה בשופי, אצל הרמ"ק והאריז"ל. יש גילוי חדש של קבלה, בדור המהפכה השניה, דורו של הכסף משנה שבריש גלי סותר את פסיקת הרמב"ם. אצל רשב"י הפצת פנימית התורה הפכה מאסורה למותרת, אצל האריז"ל היא הפכה ממותרת למצוה – מצוה לגלות זאת החכמה. אצל הבעל שם טוב היא כבר הפכה ממצוה לחובה – פיקוח נפש של כל עם ישראל.

בזמן הבית יוסף לא היו עדיין כוללים לנסתר, כוללים לחסידות – אף אחד לא קבל כסף ללמוד קבלה. הקבלה התחילה להתפשט, והרבה למדו אותה מתוך ברען, בערת קדש של התלהבות והתקשרות לה' על ידי פנימיות התורה, וכל לומדי פנימיות התורה למדו אותה לשמה והקדישו לה את החיים – כמו הסיפור המפורסם שהרמ"ק לא הבין למה האריז"ל זכה יותר ממנו, והאריז"ל הסביר שהמתתי את עצמי יותר ממך. מסירות נפש ממש – מישהו קבל מלגה על זה? האריז"ל אכל קעסט אצל השווער – זה מותר. אז אומרים שאם יש אנשים שלומדים תורת הנסתר לשמה – אף אחד לא חושב לקבל כסף – ממילא אפשר לפתוח כוללים ללימוד ההלכה, נגלה, ולקבל כסף. אחרת תשתכח התורה. התפשטות ריח הקבלה בעולם גרמה – כפי שהזכרנו ביום חמישי – שבשלב הזה היתה התעלות שלמדו תורה "לצרכה" ולא "לצרכו" כלשון הרבי. בזכות גילוי הנסתר, גם לימוד הנגלה נעשה "לצרכה" – יחסית לשמה – יותר מ"לצרכו", ולכן יש פחות חילול ה' בלימוד נגלה עם קבלת המילגה.

מהפכת הבעש"ט מאפשרת את מהפכת לימוד הבנות

הדבר השלישי הוא הבעל שם טוב. בפירוש אנחנו דורשים, כמעט מדי שנה בי"ט כסלו, ש-יט עולה חוה, ומסבירים שמהבעל שם טוב והלאה עיקר התיקון הוא תיקון חוה. עד האריז"ל ובפרט מהאריז"ל עד הבעש"ט היה העיקר תיקון הזכר – לימוד בכולל – אבל מהבעש"ט העיקר הוא תיקון חוה, תיקון הלב, ולא תיקון המח. חסידות חב"ד אומרת שצריך את המח כדי להגיע לפנימיות הלב, אבל התכלית היא פנימיות הלב – דרך ארוכה וקצרה להגיע אליה. הדגש על הלב הוא תיקון חוה, ולכן אפשר בהחלט לומר שגילוי החסידות סלל את הדרך לחינוך בנות.

כך יוצא ברור ומפורש מספר הזכרונות, רק ששם עדיין הלימוד לבנות היה בבית – עד שבאה מהפכה שעשו מוסדות חינוך בפרהסיא. אבל הרוח של הבת שלומדת תורה וגדלה בתורה – וגם שינוי המציאות בעולם, שיש כבר רוב נשים שכן דעתן יפה ומכוונת ללמוד תורה – הם מכח גילוי החסידות. גילוי החסידות כבר אינו מצוה אלא חובה – חובה להפיץ חסידות בעולם.

מהפכת המשיח מאפשרת את מהפכת הלימוד לגוים

התיקון האחרון הוא שיבוא מלך המשיח, כפי שדובר באותם שיעורים – עד הבעש"ט היה תיקון אדם, מהבעש"ט תיקון חוה ואצל משיח יש תיקון הנחש. המשיח צריך לקטול את החויא בישא ואז הוא עצמו הופך להיות הנחש של הקדושה, בגימטריא משיח. בגוף אדם הוא המח, חוה היא הלב והנחש הוא הכבד.

כתוב בזהר שבכבד תלויות כל שבעים אומות העולם – הכל סניפים של הכבד. התיקון של הכבד הוא התיקון של משיח. שוב, יש תיקון של המח – עד הבעל שם טוב; תיקון הלב על ידי הבעל שם טוב ואילך; והתיקון של הכבד הוא תיקון הנחש. כעת פרשת שבוע היא "כבד לב פרעה" – לשם תיקון הכבד צריך לתקן את כל אומות העולם, ותיקון האומות הוא רק על ידי הפצת תורה.

ד. גדר התורה – "ודלא מוסיף יסף"

שכחת התורה – מעבר מפנים לאחור

כל מה שמדברים הוא שדווקא בהלכות תלמוד תורה יש משהו שאם לא פורצים הלאה ומרחיבים, לעוד שלב – עושה מהפכה במה שהיה אסור, "עת לעשות להוי'" – אז יש חשש שמא תשתכח תורה מישראל. כתוב בקבלה שכל שכחה היא סוד האחוריים. בעבודת ה' אחוריים הם כמו "מצות אנשים מלומדה", מצב בו אדם עושה משהו בשגרה והוא הופך להיות אחור. כמו כל מה שכותבים בשלום בית, שאחור באחור הוא מצב שהכל שגרה, הכל מוטבע – אין אתגר, אין התלהבות של חידוש.

בעדינות, "שמא תשתכח תורה מישראל" לא אומר שמיד פשוט שוכחים – שאף אחד לא יודע תורה – אלא שהתורה נעשית סתם, "מצות אנשים מלומדה", מאבדת את הענין שלה, שהדבר מתחיל להיות משעמם. "שמא תשתכח תורה מישראל" היינו שהתורה מאבדת את הטריות, את הפרישקייט. הבעל שם טוב אמר שבא לעולם כאשר הכל התחיל להתייבש, "ונהר יחרב ויבש" – "יחרב" בחורבן בית ראשון "ויבש" בחורבן בית שני. הקליפה היא יובש, החורבן הוא כשהעסק מתחיל להתייבש.

שמא תשתכח תורה היינו שמתחילה להיות יבשה, מתחיל להיות יחס של אחוריים לתורה. הוא קבל את התורה, למד אותה בבית אבא – למד בתלמוד תורה, גדל בבית דתי-חרדי – וכשהוא מתחיל להתבגר ורואה דברים מענינים בעולם, כל מיני פיתויים, מה שלמד בחיידר נעשה עבורו משעמם. למי שגדל באמריקה, תינוק שנשבה, אין גם את היסוד. אבל מי שגדל כאן בחיידר, וכאשר הוא גדל הלימוד לא מענין אותו – יש אלף דברים יותר מענינים – היינו שהתורה משתכחת, מאבדת ענין.

הדרך לשמר את טריות התורה – אתגרים חדשים

איך שומרים ממעבר ליחס של אחור לתורה, במיוחד בזמנים מיוחדים שעסק התורה מתחיל להתייבש? הדרך היחידה היא מהפכה של "ופרצת" – להעמיד אתגר שלא היה עד עכשיו. אתה חונכת בבית דתי, וכעת אין לך כל כך ענין, אבל אם אני אומר לבחור הדתי שיש כמה בעלי תשובה שרוצים ללמוד ולא יודעים כלום – אתה למדת בישיבה, לך תשב איתם ותלמד אותם – זה יכול להציל אותו. למה? כי יש לו אתגר שיכול להחזיר לו את כל החיות שהלכה אצלו לאיבוד.

גם המלה אתגר היא מלה חדשה. דברנו הרבה שצריך לחפש את המושג בתורה שבכתב ושבעל פה – מושג מיוחד. בלי אתגר – יש שכחה. זה טבע העולם, כך ה' ברא, שגם בחכמה – אם אין לך אתגר לפרוץ ולהביא את החכמה לצבור חדש לגמרי, אתה עצמך תתחיל לאבד ענין. כלומר, כל פעם שמביאים את התורה הלאה, לציבור חדש לגמרי, בעצם מצילים את התורה משכחה. אצלי המצב הוא "שמא תשתכח תורה מישראל" ולכן חייבים להגיע לאלפים ורבבות חדשים. לימוד התורה לבנות הוא הצלה לגברים. לימוד התורה שיהיה לגוים הוא הצלה לעם ישראל.

במצוות "כל המוסיף גורע" ובתורה "ודלא מוסיף יסף"

כלל גדול, בטבע התורה דווקא – הבדל מהותי בין תורה (ובפרט תורה שבעל פה) למצוות – שלימוד תורה צריך כל הזמן אתגרים חדשים. במצוות אין כל כך אתגר – יש דין שכתוב בשו"ע, וכל שנה צריך לעשות אותו דבר. הרביים כל שנה הוסיפו הידור בפסח – אשרי מי שיכול להוסיף הידור, בחינה של אתגר, אבל יחסית מצוות לא שייכות לאתגרים אלא לשמירה, שתעשה טוב, תהדר בכל המצוות מהיום עד מאה ועשרים. בתורה לא ככה – אם אין אתגרים של ממש, התורה תתחיל להיות אחור באחור איתך, "שמא תשתכח".

יש נשיאת הפכים, פרדוקס: יש כלל גדול בתורה – "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" – ש"כל המוסיף גורע". חשבת שהוספת משהו – הוספת כנף לארבע הכנפות – אבל בכך גרעת ואין לך כלום. אבל לגבי התורה יש כלל הפוך – כתוב "ודלא מוסיף יסף", מאמר של הלל הזקן בפרקי אבות פרק א. מי שלא מוסיף – גורע (גורע לגמרי, מחייו).

יש כאן שתי תפיסות – לא זוכר אם דברנו על הניגוד שבהן – "כל המוסיף גורע" לעומת "ודלא מוסיף יסף". לכל כלל יש מזל – מה יום המזל של "ודלא מוסיף יסף"? חמשה עשר באב. אז צריך להוסיף בלימוד התורה בלילה, שאז האדם לומד את עיקר תורתו, כפי שכותב הרמב"ם. יש ארבע פעמים בכל ההיסטוריה שצריך לקיים כלל זה בגדול – מהפכה גמורה.

"ודלא מוסיף יסף" – השלמת תריג מצוות לאלף אורות

כמה שוה "ודלא מוסיף יסף"? 387. כתוב שבמתן תורה משה קבל 1000 אורות, אז שואלים למה יש רק תריג מצוות? אורות שוה תריג, אבל אם יש 1000 אורות למה יש רק 613 מצוות? כמה חסר? 387. יש הרבה רמזים למה חסר ל-1000 של משה 387 (משה רבינו עצמו שוה תריג). כעת יש לנו סוד שחסר "ודלא מוסיף יסף". על ה-תריג כתוב "כל המוסיף גורע", אבל מה שלא כלול ב-תריג – ומשלים אותן לאלף – הוא "ודלא מוסיף יסף". אי אפשר להוסיף מצוות, אז מה כן? צריך להוסיף כל פעם אתגר בהפצת התורה, להגיע יותר רחוק, להגיע ליעדים שקודם היה איסור להגיע אליהם.

הלימוד עם הגוים לטובת אי-שכחת התורה בישראל

נדגים על המהפכה האחרונה: כל מהפכה תלויה בגילוי פנימיות התורה סמוך לפניה, שמכשיר את הדרך. אבל המהפכה עצמה היא כי אחרת כל התורה תשתכח, כי הכל יהפוך לאחור באחור. שוב, המשיח צריך לתקן את הנחש, ע אומות העולם, "כי אז אהפוך אל עמים". אמרנו שאם בדור שלנו לא נתחיל לעבוד עם הגוים, ח"ו – כמו בומרנג – אצלנו כל התורה תתחיל להשתכח.

יש מי שאומר שמותר ללמד גוים תורה שבכתב – לפחות נוצרים, כך הרמב"ם כותב. יש מי שאומר שמותר ללמד אותם את כל התורה, אבל בלי פלפול והעמקה – רק שטחי. בפלפול משה רבינו נהג עין יפה ומסר אותו לישראל. יש מי שאומר שמותר ללמד אותם את כל הנגלה, אבל אסור ללמד אותם את סודות התורה. יש מי שאומר – הרבי – שאפשר ללמד גם פנימיות.

התרת איסור בפיקוח נפש לעם ישראל

האיסור נלמד מהפסוק "מורשה קהלת יעקב" – גוי שלומד תורה נחשב גזלן או בא על ארוסה. מה יכול להיות ההיתר? רק אם זה פיקוח נפש לעם ישראל, שמא תשתכח תורה מישראל – "עת לעשות להוי' הפרו תורתך". רמזנו ביום חמישי שלוּ יצויר שכדי שהתורה לא תשתכח מעם ישראל היה צריך לעבוד עבודה זרה – היה מותר? פיקוח נפש לא דוחה עבודה זרה, כי היא "יהרג ואל יעבור", אבל מה לגבי שלא תשתכח תורה מישראל? מה יותר חמור? אמרנו ביום חמישי שאם אין תורה אין אף אחד מ-יג עיקרי הרמב"ם. צריך להסביר יותר. לפי סדר העיקרים האמונה בתורה באה אחרי האמונה בה', אבל אמונה בה' כתובה בתורה – האמונה הטהורה בה', בלי אמונות טפלות.

מה שאמרתי קודם נשמע אבסורד, שבשביל לא לשכוח את התורה צריך לעבוד עבודה זרה, ח"ו – זו לא המהפכה החמישית... אבל מה כתוב בתורה? "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה יחזירנו למוטב". העבירה היא "אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארֹת נשברים אשר לא יכילו המים", אבל חז"ל אומרים "הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו" – אם אתה עוזב את ה' אתה עובד עבודה זרה, אין באמצע, וחז"ל אומרים "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה יחזירנו למוטב". לעם ישראל אין כלום בלי תורה. נעשה כעת משהו יותר קל – אסור ללמד גוי תורה, אבל אם הקיום של עם ישראל תלוי בכך שתלמד אותו תורה (אם יש כזו הו"א), יהיה מותר? ודאי שכן. לעשות איסור כדי לשמור על הקיום של עצמנו.

מהפכה – מטרה חיובית חדשה ושמירה על התורה

החידוש שאומרים כעת שכל פעם שאומרים שיש מהפכה יש בה שני כיוונים. יש משהו טוב בענין בעצמו – משהו טוב וחיובי בלימוד תורה לבנות, "והיה אור הלבנה כאור החמה". אבל יחד עם הטוב בעצם יש עוד חישוב, שהדבר שומר גם על התורה שלי. בדור בו צו השעה הוא לפתוח אפיק חדש, אתגר חדש, אז בלעדיו התורה תשתכח מישראל. על כך נאמר "עת לעשות להוי' הפרו תורתך" – הכל הא בהא תליא.

[אם אסור לאכול מפתם וכו' איך מותר ללמוד איתם?] יש איסור יחוד עם בת, לא פשוט, אז איך גבר נכנס לכתה ללמד? לא פשוט, יש כל מיני בעיות.

[איך אפשר ללמד גוי מספרי הרב, כשכל משפט שני מדבר על ההבדל בין יהודי לגוי?] אמרנו ביום חמישי שהגוי מקבל זאת. אין הכי נמי, אבל אני סומך עליך.

ה. "סמוך לפלטרין שלך לא הורשת" – רשות שקודמת לחובה

טעות דוד – "סמוך לפלטרין שלך לא הורשת"

נאמר עוד משהו, נכנס לעוד פרק: אמרנו שכל התורה שבעל פה וההתפשטות שלה הוא ענין עלית הלבנה. הז"א לא משתנה אבל הנוקבא כל הזמן בתהפוכות, והלואי שכל הזמן תהיה בעליות – כך לקראת משיח. על דוד המלך יש עוד משהו מענין מאד. חז"ל לא מציינים זאת כאחד החטאים שלו, אבל יש משהו שלכאורה הוא טעה – וטעות היא סוג של חטא וחסרון.

כתוב שהוא טעה בכך שהלך לכבוש מדינות וכו' ו"סמוך לפלטרין שלך לא הורשת". הדבר בא לידי ביטוי בהלכה בכך שהמדינות שכבש דוד לא התקדשו בקדושת ארץ ישראל. אם קודם היה כובש סמוך לפלטרין – הכל היה קדושת ארץ ישראל. השאלה אם דוד ידע מזה? ואם היה יודע – האם בכל זאת היה עושה כך?

"במלחמת הרשות הכתוב מדבר"

מכאן עוד שאלה – למה התורה מדברת כל כך הרבה על מלחמת הרשות? למה צריכים אצל מלך מלחמת הרשות? הרי בפרשת "כי תצא" במלחמת הרשות דבר הכתוב. הפרשה פותח במצות יפת תאר, שהיא סיום ההלכות לפי הרמב"ם. בכל אופן, בפרשת כי תצא יש הכי הרבה מצוות בתורה. אפילו בפרשת משפטים – סוף שובבי"ם, שתיכף נקרא – יש פחות מצוות. בפרשת כי תצא יש יותר מצוות מאשר במשפטים ויותר מצוות מאשר בקדושים – שנאמר בהקהל – ו"הכל הולך אחר הפתיחה", הפרשה פותחת במלחמת הרשות.

למה מלחמת הרשות כל כך חשובה? מי עושה מלחמת הרשות? רק מלך. מצוות המלך היו בפרשת שופטים, הפרשה הקודמת, ואחר כך באה מלחמת הרשות (גם בסוף שופטים). סימן שיש משהו במלחמת הרשות דווקא. דוד המלך היה צריך את מלחמת הרשות להכין כסף וזהב לבית המקדש, אבל לפי פשט – וגם הרמב"ם כותב – מלחמת הרשות היא להגדיל את שמו של המלך.

מה קורה במלחמת הרשות? היא מלחמה סטרילית? מלחמה היא עסק לא סטרילי בכלל, מסכן חיי אדם. על דרך הטבע, כמו שהמנחת חינוך כותב וכולם כותבים, בכל מלחמה יהודים מתים. איזה רשות יש למלך להרוג יהודים כדי להגדיל את השם שלו?! בשביל שהמלך יהיה מפורסם – יהיה יותר גרויס – הוא יכול להרוג יהודים?! [בשביל הבטחון.] אם זה ממש בטחון – זו לא מלחמת הרשות. אפשר לומר שאם המלך הוא צדיק – כמו שדוד המלך הכין חומר לבית המקדש, וגם בלי זה – הגדלת שמו והגדלת הגבולות עושה קידוש ה'. לא המלך גדול אלא עם ישראל גדול.

הקדמת מלחמת הרשות בדיעבד (כשאין סיכוי להוריש סמוך לפלטרין)

אני חוזר לשאלה: מה הדין אם המלך היה יודע שאין לו כח לכבוש סמוך לפלטרין שלו – מכיר טוב את המציאות, יודע איזה יהודים (ולא רק גוים) נמצאים סמוך לפלטרין, שומרים על הכנסת – אבל לצאת למלחמה רחוקה הוא יכול. כמו בעל תשובה שרוצה לעשות תקנות ומבצעים – בתוך כפר חב"ד אין לו סיכוי להצליח, אבל יש לו סיכוי ללכת להודו ולעשות שם מלחמת הרשות. אז מה אתה עושה בכזה מצב? סמוך לפלטרין שלך אינך יכול לכבוש – אבל לצאת רחוק אדרבא...

[אז התייאשנו מלהפוך את המדינה?] השאלה מאיפה מתחילים. דוד המלך אומר שאני יודע שהסדר לכבוש סמוך לפלטרין ואז לצאת, אבל איני יכול – השגחה, "נורא עלילה" – אז אני צריך סדר שאינו לכתחילה, סדר בדיעבד, שאומר לכבוש רחוק, והכיבוש בינתים לא יהיה ארץ ישראל, אבל יהיה נצחון. זו מלחמת רשות ויהיה שייך לדוד. לא יהיה עדיין "מאך דא ארץ ישראל" מאה אחוז, אבל איזה קידוש ה' יהיה בכך – בינתים אעשה הרבה בעלי תשובה בהודו בע"ה, ונקוה שבאמצעותם באיזה שלב נחזור לכאן ונכבוש סמוך לפלטרין. אין לי תכנית טובה אחרת.

שוב, לפעמים אתה מרחיב את הגבולות בלי לעשות את כל התיקונים בפנים כי אין משהו אחר לעשות – בדיעבד, אבל 'זה מה יש'. אם 'זה מה יש' כנראה שה' רוצה כך – שיש איזה יתרון.

להפיץ רחוק לפני שהכל בפנים בסדר – צורך קיומי

זה נותן עוד ממד בכוונה שלך כשאתה הולך ללמד בנות או להבדיל ללמד גוים. שאלו – סמוך לפלטרין הורשת? כל היהודים לומדים תורה? כל הגברים לומדים תורה? הם מאה אחוז בסדר? לא. בכל זאת, אני אומר שיש כאן פיקוח נפש – אם איני הולך החוצה, לכבוש יותר רחוק ויותר רחוק, אומר "עת לעשות להוי'" ויוצא למלחמת הרשות, לא אגיע אף פעם. אדרבא, המצב בפנים כל הזמן יהיה יותר גרוע, יותר אחור באחור, "שמא תשתכח תורה בישראל".

כתר – עצמות והתעצמות

ננסה להסביר בפנימיות: אחת ההתבוננויות שלנו, בספר סוד הוי' ליראיו, היא בעשר מדרגות – עצמות, העלם, גילוי, התפשטות, השערה, אין, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה – כנגד עשר ספירות, ה ראשונות ו-ה אחרונות, חמש לפני הצמצום ("מה לפנים") וחמש אחר הצמצום, כל המדרגות יחד עולות א פעמים ח בחזקת ד. זה אחד השיעורים הראשונים שמלמדים בהודו – יש כאן את שני הנציגים החשובים.

בימים האחרונים במאמר שלומדים בכולל מהרבי הקודם ("שובנו אלהי ישענו" תש"ה) הוא כותב שוב ושוב שכל גילוי עצמי הוא בעצם גילוי של הכתר, שיש בו פנימיות וחיצוניות, תענוג ורצון, אבל גם רצון הוא כח עצמי. כל מה שהוא כתר הוא גילוי עצמי. לא דברנו על כך בכולל, אבל זה נוגע לשיחה מאד חשובה של הרבי, שגם רצינו לחזור ביום חמישי שעבר ולא הספקנו – שיחה על "שלשה כתרים", על הרמב"ם של לפני שבוע.

הרבי אומר שכל פעם שמישהו זוכה בכתר, כמו שדוד זכה בכתר מלכות ושאהרן זכה בכתר כהונה (וכתר תורה מוכן ועומד לכל עם ישראל), היינו שהדבר נעשה עצמי. הוא מסביר ש"כתר" הכוונה שאם אתה זוכה בו אתה והדבר נעשים עצם אחד. אם אתה לומד הרבה תורה אך לא זוכה לכתר תורה – יכול להיות רב גדול, פוסק הלכה אליבא דאמת, שלא זכה – התורה ואתה הם שני דברים.

הרבי מסביר את ההבדל בין מלכי בית דוד שזכו בכתר מלכות לבין מלכי ישראל, שגם אצלם המלכות נמשכת בירושה אם שומרים את התורה. הוא אומר, משהו חשוב מאד, שאצל מלכי ישראל מלך הוא תפקיד, מינוי, כמו ראש ממשלה היום. הוא זכה בתפקיד, כמו שעושים מכרז ומישהו זוכה בו, ואם זכה בתפקיד הוא גם מוריש אותו. הכל תפקיד – לא שהוא מלך בעצם, אלא יש לו תפקיד להיות מלך. כלומר, המלכות אצלו היא "חפצא", לא ב"גברא" שלו.

הוא אומר שהכוונה של זכיה בכתר היא שהדבר כבר אינו רק בגדר תפקיד. כהן הוא משרת, אבל מי שזוכה בכתר כהונה לא רק שיש לו תפקיד אלא שהוא כהן בעצם, משרת בעצם. כך גם בתורה – זכיה בכתר תורה היא שהתורה הופכת להיות עצם.

זו שיחה מאד חשובה של הרבי, על ההבדל בין חפצא – גדר של תפקיד שאתה משמש – לגברא, שאתה עצמך הופך להיות הדבר. יש גם הרבה נפקא-מינות שהרבי מסביר בשיחה, אבל עיקר הווארט עבורנו הוא זיהוי בין כתר לעצם – אסמכתא מופלאה למה שכתבנו בסוד הוי' שכתר הוא עצם. דבר די פשוט, אך בכל זאת צריך לומר זאת. בפרדס יש שער "אם אין סוף הוא הכתר" – יש דעה כזו במקובלים, אבל הרמ"ק בסוף מכריע לא כך. יש משהו שלא רק שאין סוף הוא הכתר, אלא – יותר מכך – שהעצמות היא הכתר. כך הרבי מסביר בשיחה לגבי שלשה כתרים.

עשר מדרגות מעצמות עד עשיה

בכל אופן, זה רק לומר שיחסית – כל ההתבוננויות שלנו הן לפי ערכין, לפי יחס – עצמות הוא הכתר. אחר כך העלם וגילוי הם חכמה ובינה יחסית – ההעלם העצמי של אור בעצמות המאור הוא החכמה, ואחר כך הגילוי לעצמו, השעשועים העצמיים, אור המאיר לעצמו, הוא הבינה.

אחר כך "כד סליק ברעותיה למברי עלמא" – מהרצון להיטיב עד "אנא אמלוך" – הכל נקרא התפשטות אין סוף. בהעלם וגילוי אין עדיין גדר אין סוף. אני אומר הכל בקיצור, וכתוב באריכות בסוד הוי'. יש עצמות, העלם, גילוי, התפשטות – ואחר כך יש השערה, מדרגת "קדמון" לפני הצמצום, מה שה' שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל. היחס בין התפשטות להשערה הוא חסד וגבורה.

אחר כך יש את הצמצום הראשון, והדבר הראשון שמתגלה אחרי הצמצום הראשון הוא א"ק, אבל א"ק – וזה גם סוד שאנחנו מסבירים שם – הוא אין לגבי אבי"ע, הכתר של אבי"ע שהוא אין לגבי כל היש של ארבעת העולמות שיבואו. המלה "אין" כוללת גם את סוד הצמצום, שהכל מתאיין ומתעלם, וגם כוללת את א"ק – הכל נקרא כאן "אין", התפארת של ההתבוננות הזו. אחר כך אבי"ע כנגד נהי"ם.

שוב, חמש מדרגות לפני הצמצום וחמש מדרגות אחרי הצמצום – הכל בהקבלה בין החמישיות. הגימטריא של כל הסיפור הזה היא סד ברבוע, ח בחזקת ד, א פעמים ח בחזקת ד – הכל רמוז במלה "אחד".

התפשטות קודמת להשערה-תורה

כל זה רק היה לומר לעניננו שיש עצמות למעלה, ועיקר מה שרצינו לומר הוא שלפני שיש השערה – שהיא גם התורה הקדומה – יש משהו שהוא מעין "דרך ארץ קדמה לתורה", חסד שלפני הגבורה, התפשטות לפני ההשערה. התפשטות לעניננו היא כמו דוד המלך שהולך ולוחם מלחמות הרשות. מה ההבדל בין מלחמת הרשות למלחמת חובה או מלחמת מצוה? מלחמת מצוה היא כבר תורה ואילו מלחמת הרשות היא דרך ארץ – דרך ארץ קדמה לתורה. כעת מפרשים משהו גדול ב"דרך ארץ קדמה לתורה". קודם כל, התורה היא "מפי הגבורה" – צמצומים, השערה, ה' שער את כל התורה לפי רלא שערים פנים ואחור, דינים וגדרים. אבל עוד לפני כן יש התפשטות.

ו. "אלפים ורבבות" בהלכות הרמב"ם

"אלפים ורבבות" גרי אברהם

היינו באמצע לשאול איך הרמב"ם משתמש בביטוי "אלפים ורבבות" בשיעור הרמב"ם של אתמול? אחרי כל החקירה בן כמה היה אברהם אבינו – בן ארבעים לפי הרמב"ם – הוא התחיל ללכת ולפרסם אלקות בעולם, עד שקיבץ הרבה אנשים והסביר להם את יסוד האמונה בא-ל אחד, הלך והלך עד שהגיע לארץ כנען, המשיך לקרוא בשם ה', ואז התקבצו אליו אלפים ורבבות.

אם כן, כל המושג "אלפים ורבבות" מתחיל מאותם אנשים – גוים – שאברהם אבינו קרב אותם. כל מה שמדברים על המהפכה האחרונה שהיא גוים – הכל "נעוץ סופן בתחלתן". זה גם עונה על השאלה האם יש עוד מהפכה חמישית – אין, "נעוץ סופן בתחלתן".

איך הגענו לכאן? הכל מתחיל מאברהם אבינו, שלימד תורה לגוים. לא היו לו איסורים – כל מה שהוא ידע הוא לימד. יחסית זו בחינה של "דרך ארץ קדמה לתורה". זה בהשגחה פרטית ה"אלפים ורבבות" הראשון בהלכות ברמב"ם, אחרי שלש פעמים בהקדמה.

"אלפים ורבבות" בשיתוף מבואות ובמרד ביתר

אמרנו שיש עוד פעמים ברמב"ם – בתחלת הלכות עירובין, לגבי שיתוף מבואות, שגם אם יש במבוי אלפים ורבבות מספיק להם לעשות את השיתוף במזון שתי סעודות. בדרך אגב אפשר ללמוד משם שבמבוי יכולים להיות אלפים ורבבות וכדי לשתף אותם – שם צבאות באתב"ש, השתפא, לשון שיתוף פעולה – די במזון שתי סעודות.

אחרון חביב, משהו משיחי לגמרי: הפעם האחרונה שהרמב"ם משתמש בביטוי "אלפים ורבבות" היא בהלכות תענית. הרמב"ם מדבר על כל התעניות ומסביר מה קרה בכל אחת מהן. כשהוא כותב את הדברים שאירעו בתשעה באב הוא מגיע לסיפור של ביתר, וכותב שהיו בה אלפים ורבבות יהודים והיה להם מלך וחשבו שאותו מלך הוא מלך המשיח וכו' וכו'.

יש כאן שוב משהו היסטורי, שייך להיסטוריה. אם קוראים בדיוק הנכון מבינים סימן שאצל אנשים – דבר נכון, וכך גם בדמיון של אנשים – מציאות של אלפים ורבבות קשורה לכך שנדמה שהמלך שלהם הוא מלך המשיח. כלומר, באמת מלך המשיח זקוק לאלפים ורבבות שיחשבו עליו שהוא מלך המשיח.

רמזי "אלפים ורבבות"

אמרנו שהרמב"ם אוהב את המושג "אלפים ורבבות" ומשתמש בו 6 פעמים. כמה שוה הביטוי? 777. אלף שוה 111, כך ש"אלפים ורבבות" עולה ז"פ אלף. הערך הממוצע של כל אות ב-אלף הוא 37, יחידה, לז הימים שמתחילים מהיום, מר"ח שבט, כפי שדברנו בהתחלה. כמה הם ים של אלפים ועוד ורבבות? 666. גימטריא מאד יפה.

בביטוי הזה 37 משתלב עם 23, כמו אצל משה רבינו (כנ"ל): אלפים עולה 161, ז"פ 23. משה רבינו הוא שם קסא ושם קפד – ז"פ חיה ועוד ח"פ חיה (כך בכתבי האריז"ל). אלף מתחלק ב-37, אלפים ב-23 ו"אלפים ורבבות" שוב ב-37. כמו שאמרנו על משה שמתחיל ב-37, ממשיך ב-23 וחוזר ל-37.

מה הנוטריקון הפשוט של "אלפים ורבבות"? אור, "ויהי אור", הבריאה הראשונה, בשביל אור צריכים "אלפים ורבבות". רת"ס של "אלפים ורבבות" הם אות – "אות היא ביני ובין בני ישראל". שבת היא אות, תפלין הם אות – אות ומופת. המלה אות – רת"ס של 11 אותיות – שוה 11 פעמים 37 (יחידה). זאת אומרת ששאר ח האותיות שוות 10 פעמים 37, שע נהורין.

אחרון חביב, נעשה את כל החשבון במספר סידורי: "אלפים ורבבות" עולה 111, אלף במספר הרגיל, בדיוק שביעית מהחשבון הרגיל. גם פלא גדול שיש כזה יחס, שאין לו שום סיבה. כלומר, המספר הרגיל הוא 777, המספר הסידורי הוא רק ה-אלף עצמו, 111. מספר מאד אהוב.

ז. הקדמת הזהר: ארבע עשרה מצוות במעשה בראשית

14 מצוות בעשרה מאמרות

היות שהזכרנו את המלה "אור" נאמר עוד משהו יפה שכתוב בזהר: בסוף הקדמת ספר הזהר, כפי שהזכרנו קצת קודם, יש רשימת 14 המצוות הראשונות של התורה כפי שהן רמוזות בשבעת ימי בראשית. שבעת ימי בראשית הם בדרך כלל עשרה מאמרות, אבל יוצא מהזהר כאן שיש בהם 14 מצוות הכי יסודיות של התורה, לפי סדר מחודש שלא מצאתי בשום מקום אחר.

יש כאן חידוש, עצם הדבר שבתוך המאמרות – שהם "מילין דהדיוטא" – יש את מצוות התורה, קדש הקדשים, הוא כבר חיבור של עשרה מאמרות לעשרת הדברות, בסוד "עשרה עשרה הכף בשקל הקדש". כמה מצוות יש בעשרת הדברות לפי הרמב"ם? דברנו על כך בלי לקשר זאת לזהר. לפי הרמב"ם יש בעשרת הדברות בדיוק 14 מצוות, ולפי הזהר כאן יש בעשרת המאמרות של שבעת ימי בראשית בדיוק 14 מצוות. לא מצוה כנגד מאמר – סדר אחר.

איך הולך? נאמר בקיצור נמרץ, קשור ל"יהי אור":

"בראשית" – יראת ה'

הזהר אומר ש"בראשית" רומז למצות יראת ה' – "ראשית חכמה יראת הוי'". המצוה הראשונה בתורה היא יראת ה' שיוצאת מבראשית. יש כאן רמז יפהפה לספר המצוות לרס"ג, שאצלו מצות עשה הראשונה היא יראת ה'.

"יהי אור" – אהבת ה'

לפי הזהר המצוה השניה, שיוצאת מהמלים "יהי אור", היא – על דרך "אברהם התחיל להאיר" – היא מצות אהבת ה', אהבה רבה. אור הוא אהבה. שתי המצוות הראשונות לפי הזהר הן יראה ואהבה.

"יקוו המים אל מקום אחד" – ידיעת ה' כרב ושליט

המצוה השלישית היא כבר לדעת שה' הוא רב ושליט – שיש ה' ושהוא רב ושליט, ושהוא מתאחד בשבעה רקיעים וארץ, למטה ולמעלה וב-ד סטרין של העולם. מאיזה פסוק לומדים זאת? מדלגים על כל מה שכתוב ביום שני, "יהי רקיע", ולומדים ממאמר "יקוו המים אל מקום אחד" (שהוא בעצם גמר מלאכת היום השני). משם יוצאת המצוה שה' הוא רב ושליט, ושהוא אחד בשבעה רקיעים וארץ ובארבע רוחות העולם.

"יהי מאֹרֹת" – ידיעת "כי הוי' הוא האלהים"

אחר כך, מ"יהי מאֹרֹת" – בדילוג על "תדשא הארץ" ביום שלישי" – הזהר לומד עוד מצוה של ידיעת ה', "וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' הוא האלהים". שמות הוי' ואלקים הם שני המאורות, והמצוה היא לייחד אותם – זו המצוה הרביעית, "פקודא רביעאה". שוב, זה סדר מאד מענין, שעוד לפני האמונה בה' כרב ושליט, ועוד לפני היחוד של הוי' ואלקים – עוד מצוה – צריך קודם יראת ה'. עוד לפני שאתה מכיר את ה' בתור משהו יש יראת ה' וגם אהבה רבה לה'. אחר כך באות ידיעת ה' כרב ושליט והידיעה "כי הוי' הוא האלהים".

"ישרצו המים נפש חיה" – לימוד תורה; פריה ורביה; מילה

אחרי כל זה יוצאות שלש מצוות מ"ישרצו המים נפש חיה". מצוה אחת היא ללמוד תורה – ולשם כך הבאנו את כל הענין – ומכאן הביטוי "לאפשא לה" שהרבי כל כך אהב. מכאן הכלל בתורה של "ודלא מוסיף יסף" – שאם לא מוסיפים כל פעם אתגר חדש, מפרים אחד הכללים כדי להפרות את התורה, התורה (שהיא חיינו ואורך ימינו) משתכחת.

הרבי תמיד אומר ביטוי זה לגבי יוסף הצדיק, משיח בן יוסף, שענינו לימוד תורה – "לאפשא לה". מקור הביטוי הוא בהקדמת הזהר על הפסוק "ישרצו המים שרץ נפש חיה" – כשלומדים תורה צרך כל הזמן להרבות, "לאפשא". "לאפשא" מלשון נפש בעברית – נפש חיה, צריך להוסיף חיים. "כי הם חיינו" – אין חיים אלא "תורת חיים" (שם הכולל וכל המוסדות), בחינת יוסף, צריך כל הזמן להוסיף בתורה. אם כן, המצוה החמישית – המשיחית – לפי הזהר היא המצוה "לאפשא", שלומדים מ"ישרצו המים וגו'" ("אין מים אלא תורה", "הוי כל צמא לכו למים"). ה"לאפשא" הוא רק כשמוסיפים כל פעם, שמגיעים לכל הדגים בים – דגים יהודים ודגים גוים. צריך אקוריום בתוך הישיבה עם כל סוגי הדגים – רמז למי שצריך להגיע אליו, צריך להגיע לכולם.

כאן יש גם רמז מובהק למה שאמרנו, ש"פרו ורבו" הוא קודם כל לפרות ולרבות בתורה. אדמו"ר הזקן אומר ש"פרו ורבו" היינו 'על יהודי לעשות עוד יהודי'. אבל יש גם פירוש של נביעת האין סוף – גם ביטוי חב"די מובהק, של "כל רבי מארץ ישראל" – "לאפשא לה" עד אין סוף.

מאותו פסוק לומדים שלש מצוות, החמישית, השישית והשביעית. המצוה החמישית היא להרבות בתורה, לפתוח כל הזמן אפיקים חדשים. המצוה הבאה היא מצות "פרו ורבו" כפשוטה – כלומר, ש"פרו ורבו" שנאמר לאדם כבר נמצא בפנימיות (פנימיות התורה) ב"ישרצו המים". המצוה השביעית היא מצות ברית מילה, שהיא גם "נפש חיה".

אפשר להבין שיש כאן סדר – קודם כל, כלל גדול, לפני שבחור ישיבה מתחתן, הוא צריך "לאפשא לה" כמה שיותר. מתוך המצוה החמישית מגיע לקיים את המצוה הששית – להתחתן ולהקים בית נאמן בישראל, וגם "לאפשא לה" בריבוי ילדים. כל ילד שנולד יש עוד "לאפשא", "נפש חיה", לעשות ברית מילה.

"תוצא הארץ נפש חיה" – אהבת הגר

אחרי כל זה הזהר כותב את המצוה השמינית. הייתי חושב שהמצוה השמינית תהיה ברית מילה, אבל היא כאן "כל השביעין חביבין". אחר כך הוא אומר שהמצוה הבאה, "תוצא הארץ נפש חיה", היא מצות אהבת הגר (לא מצות אהבת ישראל, שהיא "כלל גדול בתורה" – היתה מצות אהבה רבה, "יהי אור", שלכאורה היא אהבת ה', אבל אפשר לומר שמכיון שכל יהודי הוא "חלק אלוק ממעל ממש" גם אהבת ישראל כלולה שם, או לדרוש ש"יהי אור" היינו אהבת ה' ו"ויהי אור" היינו אהבת ישראל, לאהוב מה שהאהוב אוהב").

למה הזהר מסמיך את אהבת הגר למצות ברית מילה? הוא אומר שאם יש מצות ברית מילה אתה נעשה רגיש לכל מי שעובר ברית מילה, ואתה אוהב אותו כמו את בנך שבמסירות נפש עשית לו ברית מילה והקרבת אותו קרבן על מזבח "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו".

מה יוצא עוד מהזהר הזה? דרוש לכל ברית מילה של יהודי, שברית מילה מזכירה לי אוטומטית פעולת גיור. כלומר, כל ילד שאני מל אותו היה לפני כן גוי – יש לו ערלה. לא שהוא באמת גוי, הוא יהודי, אבל יהודי שלא נימול נראה לי גוי. קבלתי גוי – אשתי ילדה לי גוי, יש לו ערלה. מה צריך לעשות לו? זה ההבדל בין בן לבת – נולדה בת, היא לכתחילה יהודיה, אבל כשנולד בן הוא נראה גוי (חוץ מאחד שנולד מהול, מקרה נדיר) וצריך לגייר אותו.

יוצא מסדר הזהר משהו מאד חשוב – ה' רוצה שעל כל בן זכר האבא יחשוב, וגם הוא עצמו יבין, שקודם הייתי גוי אבל ה' זיכה אותי והתגיירתי, כמו שלפני מתן תורה כולם עברו גיור. אחרי מצות ברית מילה, מה המצוה הבאה? אהבת הגר, שלומדים מהפסוק "תוצא הארץ נפש חיה". גוי היה גוי וכעת עשה לעצמו ברית מילה וצריך לאהוב אותו, כי נכנס תחת כנפי השכינה ו"ככם כגר" – הדימוי שלו במעשה בראשית הוא אחד שהיה מתחת האדמה ופתאום יצא (כמו שבפשט יצאה בהמה או חיה, "תוצא הארץ"). הוא יהודי גמור וצריך לאהוב אותו כמו את הבן היחיד שלי.

"נעשה אדם" – צדקה

את המצוה השמינית כבר לומדים מ"נעשה אדם". זה זהר מאד יסודי, אפשר ללמוד ממנו המון דברים, בלי סוף. איזו מצוה בתורה יוצאת מ"נעשה אדם"? הוא אומר שזו מצות הצדקה. המצוה שבספר התניא כתוב שהיא המצוה המעשית שהיא עיקר כל המצוות וכוללת אותן – המצוה שהקב"ה עושה תמיד עם הבריאה שלו – מצות הצדקה, לתת צדקה למסכנים. כל פעם שנותנים צדקה מקיימם את הפסוק "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו".

מה פירוש לעשות צדקה? לקיים אדם. הקב"ה אומר בלשון רבים "נעשה אדם", אני ואתה. איך אני ואתה יחד עושים בן אדם? הקב"ה אומר שאני הפקדתי אצלך כסף, אבל הוא רק פקדון – כמו שהרבי כותב בשיחה – עד שיבוא המסכן ויקבל אותו. הצדקה היא לא שלי אלא של ה' – יש כאן ממש שיתוף פעולה שלי ושל ה'. ה' הפקיד אצלי כסף עבור העני, ויחד אנחנו מקיימים "נעשה אדם" בעני שכעת עושים-מתקנים, "בצלמנו כדמותנו". כמה שיותר כסף כך יותר "בצלמנו כדמותנו". בכל אופן, זו המצוה התשיעית.

"בצלם אלהים ברא אֹתו" – תפילין

המצוה הבאה נלמדת מ"ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אֹתו זכר ונקבה ברא אֹתם" – זו מצות תפילין, "העשירי יהיה קדש להוי'". יש משהו במצות תפילין שמגלה את צלם אלקים, "ויברא אלהים את האדם בצלמו".

"הנה נתתי לכם את כל עשב... ואת כל העץ" – מעשרות וביכורים

מהפסוק "הנה נתתי לכם את כל עשב זֹרע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי" לומדים שתי מצוות. מ"את כל עשב" לומדים את מצות מעשרות, מצוה של ארץ ישראל, ומ"כל העץ" לומדים את מצות ביכורים. אחרי צדקה, "נעשה אדם", ואחרי תפילין – "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך", שאומר רבי אליעזר הגדול "אלו תפלין שבראש", צלם אלקים – בא "הנה נתתי", המאמר העשירי, שיש בו שתי מצוות, מעשרות וביכורים – המצוה ה-11 והמצוה ה-12.

"והנה טוב מאד" – פדיון הבן

מהפסוק האחרון של מעשה בראשית – "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" – הוא לומד מצוה להפריש את היהודים מהמות ולתת לו חיים ("טוב מאד" היינו מות וחיים), וזו מצות פדיון הבן (המשך למצוה השביעית, ברית מילה). הוא אומר שמצות פדיון הבן היא "טוב מאד", הפרשה מהמות והנחלת חיים – חיים נצחיים. זה הסיום של כל מעשה בראשית, מצות פדיון הבן – שבאה אחרי מצות ביכורים (לשון בכור, שדווקא בו מקיימים פדיון הבן).

מצות השבת

בסוף באה, אחרונה חביבה, המצוה ה-14 (שבע ועוד שבע) – מצות השבת, פשט (עד כה לא היה פשט), המצוה השקולה כנגד כל התורה כולה.

רק הזהר הזה הוא משהו מופלא ביותר. אמרנו אותו בקיצור, אבל חוץ מכל האריכות שם יש עוד בלי סוף התבוננות בסדר המצוות שהזהר נותן, חוץ מעצם החידוש שמעשה בראשית הוא מצוות. מעשה בראשית הוא דרך ארץ, מילין דהדיוטא, ויש כאן דרך ארץ ודרך ה' יחד.

פשט – תנועת ההתפשטות

מהי דרגת הנפש (במערכת של נרנח"י)? פשט. נפש היא פשט, רוח היא רמז, נשמה היא דרוש, חיה היא סוד ויחידה היא רזין דרזין, סודי סודות. הפשט הוא נפש, "לאפשא", לכן המלה "פשט" מתחילה ב-פש, כמו במלה נפש, כמו לאפשא. פשט היינו התפשטות – חוץ מהפשט של התורה, הפשט הכי פשוט בתורה הוא להתפשט.

אמרנו שבמצוות אין התפשטות בעצם גדר המצוות כי "כל המוסיף גורע" – מצוה צריך לקיים כהלכתה, "שומר שבת כהלכתה", ו"כל המוסיף גורע". גם באיסורין כתוב בפירוש "לא דייך מה שאסרה תורה?!", לא צריך להוסיף. אבל בתורה חייבים להוסיף – זה הווארט. אם לא תוסיף בתורה הפסדת, אתה לא חי – זה "לאפשא", המצוה החמישית-המשיחית שיוצאת מ"ישרצו המים שרץ נפש חיה", צריך להיות כמו שרץ, לשרוץ. רק ככה אנחנו מתקיימים, בשריצה. קודם כל "לאפשא לה" בתורה, משיח בן יוסף, "באר את התורה הזאת" – כמו שלמדנו בשם אדמו"ר האמצעי לפני כמה שבועות, בי"ט כסלו – אבל אחר כך באים לפה.

זה היה שיעור שלם של המצוות של מעשה בראשית – מיראת ה' עד שבת.

סיום

[הגוים צריכים להתגייר?] יוצא מהזהר כאן שהגר יוצא מהאדמה – גוי שעוד לא התגייר לא רואים אותו, הוא כאילו מתחת לאדמה.

עד כאן עיקר השלמת ההשקפה לגבי המהפכות האלה – שצריך להבין שהכל קשור עם מהפכה בפנימיות.

[מה היתה המהפכה האחרונה בפנימיות התורה?] היה הרבה שצריך להסביר. החסידות הוסיפה את הממד הנפשי לתורת הקבלה – וזו הקדמה ללימוד התורה לנשים. נשים שוחרות את תורת הנפש, הן הכי טובות בזה.

בהכל צריך להתבונן. אמרנו שאצל האריז"ל ה"לשמה" של לימוד הקבלה יישר את הדרך לכוללים, כל התפיסה הישיבתית איך לומדים תורה ואיך צריכים לתמוך בתורה.

המהפכה בשביל הגוים היא מהפכה של כבד, של נחש – מהפכה של גן חיות. [למה לא לומר שזו המהפכה של "בשנת שש מאות"?] כן, זו המהפכה של חבור התורה והמדע, חבור פנימיות התורה והמדע.

[יש מצב שגוים מחזירים יהודים לתורה] זה חלק מהאור החוזר – הלימוד לגוים שלא תשתכח תורה מישראל, ויש בזה גם מה שגוים מלמדים יהודים. יש מה שמלמדים תורה לנשים ויש מה שהנשים מלמדות אותנו – "אשת חיל עטרת בעלה". גם שהכל הופך להיות תורה שבכתב – גם אצל הבנות, שמצטיינות יותר בתורה שבכתב מהבנים. בחורי הישיבה של המהפכה השניה זנחו את התורה שבכתב, ומי שהרים אותה – עומדת ומחכה – הן דווקא הבנות.

ישר כח לכל מי שטרח בסעודה הטובה. חדש טוב – חדש שבט, שנתבשר בשורות טובות.

שיר המעלות.

רק להזכיר שהיום כבר ב' שבט – היארצייט של הרבי ר' זושא, זכותו יגן עלינו ועל כל עם ישראל אמן. איני מכיר ניגון שלו, אבל יש ניגון של אחיו – הרבי ר' אלימלך – שאולי נשיר אחרי ערבית.

מהפך פשטא – מהפכות של התפשטות

יש טעם של "מהפך פשטא" – למדנו היום ש"פשטא" לשון התפשטות. יש מהפך, ואחר כך הוא הופך להיות בפשיטות, אבל פשט גם לשון התפשטות. הפשט של התורה הוא שצריך להתפשט "ימה וקדמה צפונה ונגבה", נחלה בלי מיצרים, שהיא התורה. דווקא מי שקשור לתורה חייב להיות בתנועת התפשטות – כי אחרת התורה משתכחת. אם אתה לא בהתפשטות, גם של מלחמת הרשות, אתה בנסיגה. או שעולים או שיורדים – אין לעמוד בתורה.

אמרנו שיש דברים בתיקון שצריכים להיות במהפכה פנימית – כמו אצל הרמב"ם, מהקצה אל הקצה – ויש שבהדרגה. יש גם ביחס לבעלי תשובה מחלוקת איך לקרב – יש דעה (שהרבי לא מסכים לה) שלכתחילה תעשה בהדרגה, תמשיך עבירות ורק עוד מצוה ועוד מצוה, ויש לקבל עול מלכות שמים בהכל יחד. יש כלל ויש יוצאים מהכלל – יש אנשים שיודעים שאי אפשר הכל יחד. בבית חב"ד השיטה הכללית היא לקפוץ, קבלת עול מלכות שמים, אבל יכול להיות יוצא מהכלל. בתורה אלה מהפכות מאד גדולות, אבל יש הדרגה מסוימת, כמו במהפכות שדברנו.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com