חיפוש בתוכן האתר

הרמב"ם היומי (1) - כ"ב כסלו ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

כ"ב כסלו ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

הרמב"ם היומי (1)

הקדמת הרמב"ם

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי מנחה]

א. פסוקי פתיחת הרמב"ם – חבור אברהם אבינו ומשה רבינו

פסוקי אברהם ומשה

הרמב"ם מתחיל "בשם הוי' אל עולם" ואחר כך הוא מביא עוד פסוק – "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך". הפסוק הראשון הוא מבראשית והשני מתהלים. דברנו הרבה פעמים על כך שיש לרמב"ם שתי דמויות אותן הוא הכי אוהב ואיתן הוא מזדהה – אברהם אבינו ומשה רבינו. לפעמים משמע שאצל הרמב"ם אברהם אבינו הוא העיקר ולפעמים משמע שמשה רבינו הוא העיקר. כאן יש רמז מאד יפה לענין, כי בשני הפסוקים בהתחלת חבורו מביא את שניהם:

הפסוק הראשון, "בשם הוי' אל עולם", הוא פסוק של אברהם אבינו – "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" – פסוק שמתאר את עיקר עבודת אברהם אבינו, שמוסר עצמו לפרסם אלקות בעולם. גם הרמב"ם נוטע את האשל שלו, את חיבור היד החזקה שלו, כדי לפרסם אלקות בעולם.

משה רבינו הוא כללות כל התורה כולה וכל המצוות, כידוע הרמז שמשה רבינו עולה תריג. הרמב"ם כותב משה רבינו, עם י, שעולה תריג, אבל ברמב"ם המנוקד כתוב תמיד בלי י. גם על פי דקדוק צריך לכתוב רבינו עם י, כי הכוונה היא שהוא הרבי שלנו (אם הכוונה היתה שהוא הרב שלנו היה צריך לכתוב בלי י). בכל אופן, משה רבינו עולה תריג (מצוות) ולכן הוא נרמז במלים "כל מצותיך" שבפסוק השני.

רמזי השראה בפתיחת הרמב"ם

החבור הזה הוא "בהביטי אל כל מצותיך", ועל פי קבלה היינו על דרך א"ק בו "כולם נסקרים בסקירה אחת". זו מעלת הרמב"ם, כפי שכותב, שאפשר לראות ולזכור את כל תריג מצוות התורה עם פירושיהן.

נעשה גימטריא יפה: הביטוי "בשם הוי' אל עולם" עולה 545, מספר ההשראה ה-17 – רבוע 16 ועוד רבוע 17. אחר כך, החלק האחרון של הפסוק השני, "בהביטי אל כל מצותיך", עולה 19 בהשראה (685). כלומר, יש כאן 16 ברבוע, 17 ברבוע, 18 ברבוע, ו-19 ברבוע. אם כן, מספר ההשראה שביניהם הוא 18 בהשראה – תריג! הרמב"ם מאד אהב מספרים, אך אם הוא חשב במספרים צורניים – משולשים, רבועים והשראה – הוא לא גלה זאת לאף אחד, ואנחנו כעת מגלים זאת...

עוד רמז: אם נתייחס לסוף הפסוק, "בהביטי אל כל מצותיך", כיחידה – יט בהשראה – מספר ההשראה הבא, כ בהשראה, הוא "לעיני כל ישראל".

"אז" – חבור אברהם ומשה

קודם נאמר ווארט על המלה "אז" הפותחת את הפסוק השני – "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך". מה הרמב"ם רוצה לעשות כאן? לחבר בין הראשון והשביעי. "כל השביעין חביבין", משה רבינו הוא הדור השביעי מאברהם אבינו, והרבי אמר במאמר הראשון שלו שחביבות השביעי היא בהיותו שביעי לראשון – על דרך "נעוץ סופן בתחלתן" (בדרך כלל אחד ועשר, אבל כך גם ביחידה של שבע). החבור של הדורות רמוז במלה אז – הדור ה-א ליהדות והדור ה-ז ביהדות, אברהם אבינו ומשה רבינו.

בחז"ל האות ז גם נדרשת כקיצור של "זה" (כמו במלים: זכרזה-כר, זקןזה-קנה חכמה וכו'), נבואת משה רבינו. "אחד היה אברהם", גם מתחיל ב-א, ומשה הוא הדור השביעי, כך שבמלה "אז" יש רמז חזק מאד שהרמב"ם רוצה לאחד כאן את שתי הדמויות העיקריות, אברהם אבינו ומשה רבינו.

נקח את המלה "אז" (8), אחר כך את המלים "לא אבוש" (340) ואחר כך את היחידה של "בהביטי אל כל מצותיך" (685) ונעשה סדרה רבועית: ההפרש הראשון הוא 332 (מנחם מענדל), ההפרש השני הוא 345 (משה) והבסיס הוא 13 (יג מדות הרחמים), אז ההפרש הבא הוא משיח. יש כאן רמז יפה בהפרשים למנחם-מענדל, משה ו-משיח.

אברהם אבינו, משה רבינו ודוד המלך

אמרנו שהרמב"ם רוצה לחבר בין אברהם אבינו ומשה רבינו. הפסוק הראשון מדבר על אברהם אבינו. מי אומר את הפסוק השני? דוד המלך. כל פרק קי"ט – שאדמו"ר הזקן אומר שמי שלומד ש"ס צריך לסיים אותו כל שבוע – הוא על התורה. בפרק הזה דוד המלך בעצם מתחבר עם משה רבינו. גם דוד נקרא השביעי בין הבנים בפסוק אחד[ב], אבל עיקר השביעי הוא משה רבינו – השביעי מאברהם אבינו. דוד המלך אומר "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך", שהיינו בעצם משה רבינו, כל תריג מצוות התורה. אם כן, יש בתחלת הרמב"ם גם את דוד המלך.

השתקפות משה רבינו ברמב"ם

[גם הרמב"ם הוא משה, שמביא את כל המצוות.] על כך אמרו הראשונים "ממשה עד משה לא קם כמשה". אם כבר, נאמר עוד רמז: איך הרמב"ם חותם? משה בן רבי מימון (ב-י אחת). משה בן מימון שוה 543, בדיוק הראי, היפוך הספרות של משה (345) – "אהיה אשר אהיה", השם שאומר ה' למשה כאשר טוען "ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם" (כפי שלמדנו בי"ט כסלו). גילוי שם הגאולה למשה בסנה אומר לו בעצם – 'אתה הגואל, זו ההשתקפות שלך. ההשתקפות שלך בעם או בעולם היא הכח של שם "אהיה אשר אהיה" בו אני גואל את בני ישראל מארץ מצרים'.

משה רבינו קרא לבנו הבכור גרשם, שגם שוה 543 – משה בן מימון, "אהיה אשר אהיה". השם גרשם קדם לסנה, כנראה שמשה כבר ידע שמספר זה משקף אותו ולכן הקדים לקרוא כך לבנו.

אמרנו בי"ט כסלו ש"אהיה אשר אהיה" עולה אמת אמונה (אהיה פעמים אהיה עולה אמת) – "איהו אמת ואיהי אמונה". ההופעה החשובה ביותר של מספר זה בתורה היא בפסוק "בנים אתם לה' אלהיכם". עד כאן על הפסוקים שהרמב"ם מביא בהתחלה.

ב. התורה והמצוה – תורה שבכתב ותורה שבעל פה

"המצוה" – תורה שבעל פה

נתחיל לקרוא בפנים:

כל המצוות שניתנו לו למשה בסיני, בפירושן ניתנו, שנאמר (שמות כד, יב) ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה. תורה, זו תורה שבכתב. והמצוה, זו פירושה. וצונו לעשות התורה על פי המצוה, ומצוה זו היא הנקראת תורה שבעל פה.

יש כאן פירוש מאד מיוחד, שבהקשר הזה המלה "מצוה" היא תורה שבעל פה. למה הרמב"ם לא מפרש "מצוה" כפשוטו? כאן כתוב שה' אומר למשה שיעלה להר והוא יתן לו את התורה והמצוה. מהי כאן הנתינה? לימוד שה' מלמד את משה. ה' אומר למשה שילמד אותו את התורה וילמד אותו את המצוה – כלומר, לא מדובר במצוה מעשית, לכן הרמב"ם מפרש את פשט הפסוק שהמצוה שה' מלמד היא תורה שבעל פה.

למה היא נקראת "מצוה"? כי היא מפרשת את מצוות התורה שבכתב, שכן בתורה לא מפורש איך לקיים מצוות בפועל, ולכן צריך תורה שבעל פה (כמו שכתוב בתניא). התורה שבעל פה היא בגדר מצוה שעדיין בלימוד. הפירוש הזה הוא החידוש הראשון של הרמב"ם, והיות ש"הכל הולך אחר הפתיחה" הוא כולל את כל הספר – פירוש הפסוק "ואתנה לך את לֻחֹת האבן והתורה והמצוה", שסיומו הוא "אשר כתבתי להורֹתם".

פתיחת הרמב"ם במאמר של ריש לקיש

האם הפירוש הזה הוא המצאה של הרמב"ם? לא, יש לו מקור בחז"ל. אנחנו אוהבים לדייק שכאשר חכם פותח את חבורו בציטוט של חכם קדום זהו סימן שיש לו זיקה מאד עצמית לאותו חכם. אנחנו אוהבים את כל חז"ל, אבל את האהבה למי הכי הדגשנו בשנים האחרונות? ריש לקיש (כי ריש לקיש יודע גם להשתמש בזכות המרידה... וכמו שנסביר תיכף, הדבר גם רמוז במאמר שלו). העובדה שהרמב"ם מתחיל במאמר של ריש לקיש מלמדת על זיקה עצמית ביניהם.

יש כאן חידוש מיוחד, כי ריש לקיש לא נמצא אצלו בשושלת הקבלה. כל הקדמת הרמב"ם היא בסוד הפסוק "קֹרא הדֹרות מראש" – הוא קורא את הדורות ממשה רבינו עד רב אשי. הרמב"ם רוצה להסביר לנו את כל שושלת הקבלה בתור הדבר הראשון שיהודי צריך לדעת כשהוא בא ללמוד תורה שבעל פה. בכל אופן, בשושלת מקבלי התורה של הרמב"ם אין את ריש לקיש – יש את רבי יוחנן בדור שלו, אבל את ריש לקיש הוא לא מציין כלל. אף על פי כן הוא מתחיל מריש לקיש. עיקר החידוש שלו בתחלת חבורו הוא ש"מצוה" היא תורה שבעל פה – וזו תובנה של ריש לקיש. הרמב"ם פותח בראש של ריש לקיש – ראש של בעל תשובה, ראש של מלכות.

מבנה מאמר ריש לקיש בגמרא

נקרא את דברי ריש לקיש מתוך מסכת ברכות (ה, א):

אמר רבי שמעון בן לקיש מאי דכתיב ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם לוחות אלו עשרת הדברות תורה זה מקרא [הכוונה כאן רק לחמשה חומשי תורה, כי אחר כך הוא מציין את נביאים-כתובים בפני עצמם.] והמצוה זו משנה [הרמב"ם אומר בהקדמתו 'תורה שבעל פה'.] אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים להורותם זה גמרא מלמד שכולם נתנו למשה מסיני.

יש בפסוק חמש מדרגות – "לֻחֹת האבן", "תורה", "מצוה", "אשר כתבתי", "להורֹתם" – ופעם כתבנו באריכות שהן כנגד חמשת הפרצופים של עולם האצילות.

ובקיצור: "לֻחֹת האבן" כנגד הכתר – מספר האותיות בעשרת הדברות, "כתר תורה"; "תורה" היא "אורייתא מחכמה נפקת" – פרצוף אבא; "המצוה", תורה שבעל פה, היא אמא, עליה נאמר "ואל תטֹש תורת אמך"; החדוש הוא שמדרגת "אשר כתבתי", נביאים וכתובים, מכוונת כנגד ו הקצוות, פרצוף המדות, ה-ו של שם הוי', ודווקא הבת, המלכות, ה תתאה, היא הגמרא.

יש כאן תפיסה חדשה לגמרי. בדרך כלל כתוב בקבלה (כפי שמובא גם בתניא) שמקרא-משנה-תלמוד-קבלה הם כנגד עשיה-יצירה-בריאה-אצילות. כאן יש תפיסה אחרת, מאד חשובה, שהמלכות היא הסוף והתכלית של "להורֹתם" (והרי אסור להורות מתוך המשנה – כמו שכותב הכסף משנה בתחלת באורו לרמב"ם, וברש"י כאן על הגמרא). כתוב "מאן מלכי? רבנן" – התכלית של "להורֹתם", פסיקה מהגמרא, היא המלכות. הפוסק הוא ה"דָּבָּר", המורה איך להנהיג את העולם (כפי שרוצים שיצא כאן מהכולל...).

מדוע נכון לומר כך על פי קבלה? (וממילא יהיה מובן למה נביאים-כתובים באים אחרי המצוה-המשנה)? מסדר הדרשה כאן יש אסמכתא שמי שרוצה להיות בעל הוראה, קודם צריך להיות בקי דווקא בנ"ך, שהרי לפני ה"להורֹתם" יש את "אשר כתבתי", נביאים וכתובים. שוב, מישהו זוכר איפה כתוב בקבלה שנביאים וכתובים כנגד הו"ק, ה-ו של שם הוי'? מצד אחד, יש כאן "מה שמו ומה שם בנו" – הנ"ך ממשיך את החומש, הכל תורה שבכתב – אך מצד שני האמא קודמת ומולידה את הנ"ך (עיקר היחוד הוא בין אבא ואמא, תושב"כ ותושב"ע, ורק עד כאן הרמב"ם מצטט מהמאמר).

הסדר כאן מזכיר את הכוונות בעשרת הפסוקים שאומרים בר"ה, במלכויות-זכרונות-שופרות. אומרים שלשה פסוקים מהתורה, שלשה מהכתובים ושלשה מהנביאים, וחותמים בפסוק מהתורה. למה הופכים את הסדר ומקדימים כתובים לנביאים? כתוב ששלשת הפסוקים של התורה הם כנגד חב"ד, שלשת פסוקי הכתובים הם כנגד חג"ת ושלשת פסוקי הנביאים כנגד נה"י (כי הנבואה באה מנו"ה, "נביאים" בנצח ו"חוזים" בהוד). בכתובים יש משהו שמביע יותר רגש של הנשמה מאשר בנביאים, שמגלים נבואה מהשמים. רוה"ק שמתגלה בכתובים מתחילה למעלה מנו"ה, בכתר של המלכות שבאחורי התפארת. מאיפה ריש לקיש לומד שנ"ך היינו "אשר כתבתי"? לכאורה המלה "כתבתי" רומזת רק לכתובים, איפה יש כאן נביאים? על פי פשט יש לומר שבפסוק הזה הנביאים כלולים בכתובים, ואף שמקדימים בלשון הדרשה את הנביאים העיקר כאן הוא הכתובים. יש כאן רמז לענין הנ"ל בכתבי האריז"ל, שיש מקום שהכתובים לפני הנביאים, חג"ת לפני נה"י. בכל אופן, יש כאן פסוק עם מבנה יפה של כתר-אבא-אמא-ז"א-נוקבא.

רמזי הדרשה

נתבונן עוד במאמר של ריש לקיש, תלמידו וחברו של רבי יוחנן: הפסוק פותח במלים "לחת האבן", שאמרנו שהן כנגד הכתר, אך הן עצמן עולות מלכות, בסוד "כתר עליון איהו כתר מלכות" (תכלית עשרת הדברות היא להגיע ל"להורֹתם" – אם לא יוצאת בסוף הוראה העיקר חסר). רק המלה "לחת" עולה ו"פ חכמה, ו-האבן מוסיף עוד חן.

אם מחשבים רק את המלים "לחת האבן והתורה" (ה-י וקוש"י בפרצוף) מקבלים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

אם כותבים את כל הפסוק, עם מלות הפירוש של ריש לקיש – לחת האבן עשרת הדברות והתורה מקרא והמצוה משנה אשר כתבתי נביאים וכתובים להורֹתם גמרא – הכל עולה יג פעמים לחת האבן, יג פעמים מלכות, הוי' פעמים אברהם (רמח מצוות עשה).

נעשה רמז אחרון חביב, שהוא כוונה כל פעם שלומדים גמרא: כמה שוה גמרא? מרד. מאיפה בא המרד? מהגמרא שבבחינת "להורֹתם", "מאן מלכי רבנן", הגמרא כמו שריש לקיש לומד אותה. משם בא המלך, שמורד במלכות – בסוד נמרוד, המלך הראשון, מקור המלכות. כשאצלנו בחור ישיבה לומד גמרא הוא עושה מרד – רק חבל שהם לא יודעים את זה...

"לעשות התורה על פי המצוה"

נשים לב לעוד דיוק יפה אליו רומז הרמב"ם, אף שאינו אומר אותו במפורש: בתורה שבכתב כתוב על המצוות, אבל בלי פירוש, ואילו המלה "מצוה" מרבה את הפירוש. בלשון הרמב"ם: "וצונו לעשות התורה על פי המצוה". כלומר, מה גובר על מה? מה קובע? כאן ההכרעה היא רק בחכמה ובינה (חב"דניק) – רק "התורה והמצוה". ומה ביניהם יותר קרוב ל"להורֹתם"? ה"מצוה".

יש מחלוקת ראשונים אם מותר לפסוק מתוך הרמב"ם. הרא"ש כותב שאסור לפסוק הלכה מתוך הרמב"ם, אא"כ אתה יודע כל מקורותיו – על דרך מה שכתוב שאסור לפסוק מהמשנה. לכן הכסף משנה בהקדמתו אומר שהמגיד משנה החל לפרש את המקורות אבל מכיון שלא פרש הכל, לכן אני אשלים, ואז יהיה אפשר לפסוק ממנו. הכס"מ מביא בהקדמתו שהיה חכם גדול שהיה בקי בשלשה סדרים בש"ס, ואמר שבאותן הלכות אני מבין את הרמב"ם, ובכל ההלכות של קדשים וזרעים – הסדרים בהם איני בקי בש"ס – איני מבין כלום. לכן אני מניח שמי שלא בקי בש"ס לא מבין כלום ברמב"ם.

הרמב"ם כנראה לא הסכים לכך. מבחינתו ב"המצוה" – ה עילאה, תורה שבעל פה – יש כבר גרעין של ה תתאה, "להורֹתם". הרמב"ם אמר שאפשר בלימוד היד החזקה לקיים "בהביטי אל כל מצותיך" – קיום מצות ידיעת התורה, כפסק אדמו"ר הזקן (ולכן הרבי תקן את תקנת הרמב"ם). מה גובר על מה? המצוה גוברת על התורה, אמא גוברת על אבא – "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה". אבא כאן הוא אברהם ואמא שרה, וצריך שאברהם ישמע בקול שרה.

אחר כך הוא אומר: "ו'מצוה' זו היא הנקראת תורה שבעל פה". נשים לב שיש כאן לשון נופל על לשון – "צוונו לעשות התורה על פי המצוה, ומצוה זו היא הנקראת תורה שבעל פה". הרמב"ם רומז כאן רמז חזק (אף שאינו הפשט) שתורה שבעל פה היא מה ש"על פיו" עושים את המצוה בפועל, "על פי המצוה".

התורה שבכתב – ה"עד"

נמשיך לקרוא ברמב"ם:

 כל התורה, כתבה משה רבינו, קודם שימות [הרוגאטשובר אומר שכאן הרמב"ם סובר כדעת ר"ש בגמרא (שלומד מהפסוק "לקוח את ספר התורה הזה", המובא בהמשך דברי הרמב"ם), שמשה רבינו כתב את כל התורה, כולל שמונת הפסוקים האחרונים.], בכתב ידו, ונתן ספר לכל שבט ושבט, וספר אחד נתנהו בארון לעד [לא ברור למה הרמב"ם צריך לומר זאת – מה זה נוגע לכל המשך דבריו? במקום אחר הרמב"ם כותב שמשה נתן את ספר התורה לעד לשבט לוי. כאן הוא אומר ששמו אותו בארון.], שנאמר (דברים לא, כו) לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו וגו' ["והיה שם בך לעד". כנראה רוצה לומר שעיקר התורה שבכתב הוא "עד". כנראה, בשביל שיעשו לפי פירוש התורה שבעל פה צריך איזה "עד" בקדש הקדשים, והעד הוא התורה שבכתב שמשה רבינו כתב בכתב יד קדשו ושם בארון הקדש. אם כן, הגם שפוסקים כתורה שבעל פה עדיין צריכים את העצם, את ספר התורה שהוא עד המונח ליד לוחות האבן.

"עד" רומז להרבה דברים – אותיות רבתי בקריאת שמע (וכנ"ל, "לחת האבן והתורה" עולים יחד "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד")., בת הקול שיצאה אצל שמואל כפי שלמדנו בי"ט כסלו, וכן שם המזבח של בני גד ובני ראובן כפי שלמדנו בענין "והייתם נקים מהוי' ומישראל".

הפסוק הוא "ושמתם אותו שם מצד ארון ברית הוי' אלהיכם והיה שם בך לעד". כתוב ש"והיה" הוא לשון שמחה. בפסוק הראשון, "ואתנה לך וגו'" כתוב "עלה אלי ההרה וֶהְיֵה שם" וכאן כתוב "וְהָיָה שם בך לעד".]. והמצוה, שהיא פירוש התורה, לא כתבה, אלא צוה בה לזקנים, ליהושע ולשאר כל ישראל, שנא' (דברים יג, א) את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות וגו', ומפני זה נקראת תורה שבעל פה [שנשארה בעל פה ולא כתבה.].

ג. ארבעים דורות של מסירת התורה (עם התבוננות בתופעות נבחרות)

ארבעים דורות – השתלשלות עולמות אבי"ע

אין לנו זמן לקרוא בפנים הכל. בהמשך ההקדמה הרמב"ם מתחיל למנות את הדורות ממשה רבינו עד רב אשי. בסוף השיעור של היום הוא גם עושה סיכום של כל הדורות [בחל מהמהדורות מספרו (באופן לא הגיוני) את רב אשי ורבא יחד, כך שבסוף יוצא להם שבמקום ה-40 הם מונים את "מעם הוי' אלהי ישראל". איך יודעים שזו טעות? כי הרמב"ם כותב בפירוש "ארבעים איש" – ובכך ממעט מהרשימה את ה' (שלמעלה מארבעים האיש).].

נאמר בקיצור: למה יש ארבעים דורות? למה התורה שבעל פה עוברת ארבעים דורות עד לחתימת הגמרא? יש מי שאומר (רמז פשוט ומוכר) שארבעים הדורות הם כנגד ארבעים הימים שמשה רבינו היה בהר. אבל אם אמרנו שהכל כאן הוא בסוד "קורא הדורות מראש" – המשכת דורות הקבלה מהראש, המחשבה הקדומה דא"ק – אז מהם ארבעים הדברים הנמשכים מהראש של א"ק? הפירוש הכי פשוט בקבלה שארבעים הדורות הם ארבעים הספירות של ארבעת העולמות אבי"ע. כל ארבעת העולמות אבי"ע, יוצאים מהראש של א"ק ובכל עולם יש עשר ספירות, סה"כ ארבעים.

לפי זה, ארבעים הימים (מר"ח אלול) שמשה רבינו היה בהר בקבלת הלוחות השניים רמוזים בסופי התבות "אני לדודי ודודי לי" – חלוקת ארבעים הימים לארבע פעמים י, רמז לעשר הספירות שבכל אחד מארבע העולמות. רק לפי הרמז הזה אפשר לכתוב ספר קבלה שלם שמקביל את ארבעים האיש כאן לפי הסדר שאמרנו. בכך רק פתחנו את הנושא.

מקום השופטים והמלכים בשושלת הקבלה

בסדר שמונה הרמב"ם יש כמה נקודות מענינות שאפשר להתעכב עליהן. היום נסתפק רק בדבר אחד – הסוד של אחיה השילוני. לאברבנאל יש סדר אחר לגמרי – אצלו כל השופטים (13 במספר) הם בשושלת הקבלה של התורה, ואילו אצל הרמב"ם אין אף שופט בסדר.

יש קושיא על הרמב"ם שמכל מלכי ישראל יש רק אחד שנמנה בשושלת הקבלה – דוד המלך. יש שכתבו שהרמב"ם סובר שמלכים לא יכולים להיות בשושלת הקבלה, והראיה ששלמה המלך – שודאי היה לו בית דין, והיה החכם באדם – לא מוזכר כאן בכלל. חזקיהו המלך – שהוא ובית דינו הדרו את התנ"ך והיה ראש הסנהדרין – גם לא מוזכר כאן. גם כל שאר המלכים הצדיקים (יהושפט וכיו"ב), שמן הסתם עמדו בראש הסנהדרין, לא מופיעים כאן (למעט דוד המלך שמופיע).

יש מי שמקשה הפוך על הרמב"ם (בלי לתרץ): איך יתכן שהוא מונה כאן מלך? הייתי חושב שאדרבא, המלכים הצדיקים צריכים להיות בשושלת הקבלה.  צריך לומר שאצל הרמב"ם דוד המלך הוא דמות שמעל מושג המלכים. אולי הוא זוכה להיות בשושלת הקבלה כי בגלגול הראשון שלו הוא "נעים זמירות ישראל" והוא גם עתיד להיות משיח. אולי הוא נמנה בשושלת הקבלה בזכות שחבר ספר תהלים על ידי עשרה זקנים, כולל משה רבינו. בכל אופן, אין בכל התנ"ך דבקות בתורה כמו פרק קי"ט בתהלים בו מופיע הפסוק, "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך". הבטול והדבקות שלו בתורה הם למופת, ובענין זה יש משהו שדוד הוא לא מלך ולכן זוכה להמנות בשושלת הקבלה.

קבלה משני דורות (לפני ואחרי חתימת המשנה)

יש כאן הרבה דיוקים שחבל שאין לנו זמן עבורם. לדוגמה, הרמב"ם כותב שפינחס קבל יחד עם הזקנים הרבים שקבלו מיהושע, שאינם משבעים הזקנים שקבלו ממשה רבינו. אחד הדיוקים היפים כאן שכמה פעמים מישהו קבל מדור אחד וגם מדור שני ומונים אותו כתלמיד הדור השני. מישהו שלמד מהבעל שם טוב וגם מהמגיד – נחשב כתלמיד הבעש"ט או תלמיד המגיד?

יוצא כאן מההקדמה שעד חיתום המשנה, עד רבינו הקדוש, בכל מקרה כזה הרמב"ם מחשיב אותו לתלמיד הדור השני. אבל אחרי חיתום המשנה – כנראה אופייני למעבר מהתנאים לאמוראים – מי שלמד משני דורות, כמו רבי יוחנן שלמד מרבי בצעירותו ואחר כך למד מרבי ינאי ועוד, נחשב כתלמיד הדור הראשון. הרמב"ם מחשיב כאן את רבי יוחנן כמקבל מרבי – נגד מה שכתב לפחות פעמיים קודם לכן. סימן שזה משהו מהותי שקורא דווקא בדורות האחרונים. אולי קשור לירידת הדורות עם כתיבת המשנה, שמאז אומרים שאדם שזכה אפילו כילד קטן לראות את הגדול של הדור הקודם נקרא שקבל ממנו. בנוגע להיום, אדם שכילד קטן זכה לראות את הרבי נחשב כתלמיד הרבי, למרות שבהמשך קבל את עיקר תורתו מאחרים. הדור שמקבל מרבינו הקדוש כאן הוא רב ושמואל ורבי יוחנן. רב ושמואל היו גדולים כששמעו מרבי אבל רבי יוחנן היה קטן. זו נקודה מאד מענינת שיש בסדר של הרמב"ם.

למה הקדמנו זאת? כי פינחס קבל ישירות ממשה רבינו, אך הרמב"ם עושה אותו כאן תלמיד של יהושע. מצד אחד הוא לא תלמיד של יהושע שהרי היתה הו"א שפינחס יירש את משה (אבל הוכרע שיהושע ירש). כתוב שפינחס הוא הזריזות ויהושע המתינות, וכשיש מחלוקת ביניהם אז המתינות גוברת – למרות שיכול להגיע לעצלות בכיבוש הארץ – אמא גוברת על אבא. למרות כל הנ"ל, הרמב"ם מונה את פינחס כאחד מריבוי הזקנים שקבלו מיהושע – חידוש גדול.

אחיה השילוני – השביעי-החביב למשה (וראה את פניו)

אחרי פנחס יש את עלי, שמואל, ודוד. הייתי רוצה שדוד יהיה השביעי, אבל למעשה הוא הששי (לפי הגרסה שסופרים מה' הוא השביעי, אבל ממשה רבינו הוא הששי). מי השביעי ממשה רבינו, עליו נאמר "כל השביעין חביבין"? אחיה השילוני – משהו יפהפה. אחיה הוא הרבי של רשב"י – רשב"י אומר שמקומו איתו – והוא גם הרבי של הבעל שם טוב והרבי של אליהו הנביא.

לפי זה, המחלוקת הראשונה בין הרמב"ם והראב"ד – "הכל הולך אחר הפתיחה" –לגבי אחיה השילוני, היא מחלוקת לגבי עצם מהות החסידות. מהראב"ד חושבים שאחיה השילוני לא היה אצל משה אלא רק קבל מדוד, אבל הכסף משנה מפרש – ודאי נכון – שמחלוקתו היא לא על כך שאחיה קבל ממשה רבינו כשהיה קטן אלא על כך שהוא מקבל מדוד המלך, היות שהיה זקן ממנו (זו הדוגמה השניה, שקטן קבל מרבי גדול ואחר כך כשגדל קבל מרבי אחר ונחשב תלמיד השני). לפי הראב"ד, אפשר לומר שאחיה ישב בבית דין של דוד – נתן לו כבוד – אבל אי אפשר לומר שהוא מקבל מדוד. כך הכסף משנה מסביר את השגת הראב"ד על הרמב"ם.

שוב, על פניו, בהשקפה ראשונה, חושבים שהראב"ד לא מסכים שאחיה השילוני היה כל כך זקן והאריך ימים 400 שנה ויותר וישב בבית דינו של דוד – אבל זו גמרא, מה אפשר לעשות... הגמרא אומרת שאחיה השילוני הכיר את עמרם, אז ודאי הכיר גם את משה רבינו בנו.

קודם כל, רואים שבשושלת הקבלה של 40 איש החביב הוא אחיה השילוני. הרבי אומר שהחביבות של כל אחד מ"כל השביעין חביבין" היא בהיותו שביעי לראשון (כפי שהרבי אומר על עצמו, שביעי לאדמו"ר הזקן). כך החביבות של אחיה השילוני היא בהיותו נעוץ במשה רבינו, בטל אליו ומקבל ממנו – הוא בתכלית הענוה כמשה רבינו, משקף לגמרי את הראשון.

הדבר הזה הוא הפלא ופלא באופן בו הוא מסביר את החידוש של אחיה השילוני – שהוא השביעי, ודווקא השביעי ממש ראה את הראשון. כאילו נאמר שהרבי כאשר היה קטן-קטן היה ממש בתוך אדמו"ר הזקן ורק אחר כך הוא גדל וקבל מהששי. זה מה שהוא אומר לגבי אחיה השילוני – כשהוא היה קטן הוא שמע ממשה רבינו, ולא אומרים שהוא תלמיד שלו אלא רק שיש לו זיקה אליו, וכשהוא גדל הוא ישב אצל הששי וקבל ממנו. זה משהו מופלא לגבי המושג "כל השביעין חביבין" – החביבות בשל הקשר לראשון, יוצא שהוא ממש נמצא אצל הראשון.

אחיה השילוני – הממוצע בין משה לדוד המלך

אם אחיה היה אחרי רבינו הקדוש, כמו שדייקנו מרבי יוחנן, כבר היינו אומרים שהוא מקבל ממשה רבינו. אבל עד רבי – כשהתורה שבעל פה היתה בעל פה, ולא בכתב – אומרים שהוא קבל מהאחרון. אפשר קצת להבין: תורה שבעל פה מתחדשת בכל דור. כל עוד לא כותבים אותה – עיקר הענין שלה הוא החידוש. אז את העיקר אני מקבל מהאחרון, למרות ששמעתי מהראשון, כי אצל האחרון התורה הכי 'מעודכנת'. ברגע שהתורה נכתבת ועוברת לגדר של "עד" שכתובה ומונחת, הגם שיש עדיין חידושים בכל דור, הכלל הוא שאם למדתי ממישהו קודם זה העיקר. אף על פי שאחר כך למדתי ממישהו אחר וודאי שיש חידושים פה ושם – העיקר הוא מה שלמדתי מהראשון.

מה יוצא מכל זה? כעת נאמר בכיוון אחר – שהדמות של אחיה השילוני היא הממוצע המחבר בין משה רבינו לדוד המלך. אפשר להבין למה הוא בחינה נחוצה למשיח, כי משיח הוא נשמת משה רבינו בגוף דוד המלך. מי מלביש את נשמת משה לתוך גוף דוד? אחיה השילוני. יש רמז יפהפה: משה רבינו אחיה השילוני דוד המלך יוצא גוף פעמים אחד. הלבשת משה בדוד היא גם סוד הפסוק שאמרנו קודם – "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך".

היה-נברא

עוד רמז יפה כאן: הרמב"ם כותב שרב קבל מרבי ינאי. יש כאן עוד דוגמה לכך שאחרי שרב למד מרבי הוא קבל מרבי ינאי, ואף על פי כן הוא נחשב כמקבל מרבינו הקדוש. על כך כותב הראב"ד – המחלוקת השניה שלהם (בראשונה הוא משיג אך לא 'יורד' עליו לגמרי, והרי הירידות הן עיקר היחודיות של הראב"ד, וזה מתחיל מההשגה השניה) – "זה לא היה ולא נברא".

על מה הראב"ד אומר זאת? על כך שהרמב"ם אומר שרב למד מרבי ינאי. כל ההשגה היא: "אמר אברהם: זה לא היה ולא נברא". כמה שוה רב ועוד ינאי? 273. כמה שוה היה-נברא? גם 273. הראב"ד אומר "זה לא היה ולא נברא", אבל  בודאי שהוא עשה את הגימטריא שהיה-נברא שוה רב-ינאי. הרמב"ם אומר שהיה ונברא והראב"ד אומר שלא היה ולא נברא.

הווארט שאמרנו, שקוראים לחכם על שם הרבי השני אצלו למד – ולא הרבי הראשון – יותר בולט אצל אחיה מאשר אצל פינחס. אצל אחיה יש מחלוקת רמב"ם וראב"ד, מה שאין כן אצל פינחס שיותר מובן ומוסכים. מה שחשוב שזו תופעה של השלישי ושל השביעי – פינחס הוא השלישי למשה (ולכאורה הרמב"ם לא סובר ש"פינחס זה אליהו") ואחיה הוא השביעי למשה. שלישי ושביעי גם הולכים יחד, ובשניהם יש כאן את אותה תופעה שנקראים על שם הרבי האחרון.



[א] נרשם (מהקלטה) על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.

[ב] דהי"א ב, טו: "... דויד השבִעי" (וכמפורש במדרש "כל השביעין חביבין" – ויקרא רבה כט, יא).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com