חיפוש בתוכן האתר

הלכה בטעמה – הלכות שבת (8) - י"ט חשון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח הדפסה דוא

 

הלכה בטעמה – הלכות שבת (8)

סימן רמב: הוצאות שבת

[בין מנחה לערבית]

א. סברת הרא"ש בהעדר המענה לבנו בעל הטור

מדוע הרא"ש לא ענה לבנו על שאלתו?

אתמול למדנו שהטור שאל את אביו, הרא"ש, מה דינו, שדחוקה לו השעה מאד, האם הוא צריך לעשות מאמץ-על לצמצם בשאר ימות החול כדי שיהיה לו משהו – אפילו מעט – להוסיף לשבת, או שיקיים את מאמר רבי עקיבא "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות" כפשוטו, שכשיש לו יד סעודות יאכל כל יום שתי סעודות, וכך גם בשבת. אביו הרא"ש לא ענה לו בדיוק, גמגם.

לכן לא ידע את התשובה עד שהוא מצא פירוש רש"י בפרקי אבות על "יהודה בן תימא אומר הוי עז וכו'" שאומר שבמסכת פסחים נאמר "הוי עז כנמר וכו'" בסמיכות למאמר רבי עקיבא "עשה שבתך חול", לומר שאם המצב קשה היה עז כנמר וקל וכו' – כל ה"אורות דתהו" של החיות – כדי לכבד את השבת, כלומר צמצם את עצמך בימי החול כדי שיהיה לך לשבת. אדה"ז מביא זאת בקו"א וכך הוא פוסק.

אתמול אמרנו שצריכים להבין את הרא"ש. על פי פשט אין מה להבין – הוא כותב ששאלתי את אבי ולא אמר לי תשובה ברורה – אבל על פי פנימיות, על פי חסידות, צריך להבין למה הרא"ש לא היה יכול לענות לבנו תשובה ברורה, הוראה ברורה, צמצם את עצמך כדי שתוסיף משהו בשבת.

טעם ראשון: קשה להורות לזולת על מסירות נפש

אפשר לומר, על דרך החסידות, שלומר למישהו בכלל ללכת על מסירות נפש, אפילו במקצת, זה קשה. אפילו לבן שלך, אתה לא אומר לו לזרז את עצמו מאד, לעשות מאמץ-על, ולצמצם אף על פי שאין ידך משגת ודחוקה לך השעה מאד כדי שיהיה לשבת. זו דרך אחת פשוטה להסביר למה לא אמר לו תשובה ברורה.

תוקף הבחירה המסורה בכבוד שבת משנה את המציאות

דרך שניה, יותר פנימית, ויש בה קצת יותר חידוש: יש לומר שאם האדם עושה מאמץ-על במצוה, הולך במסירות נפש על רצון ה' – אפילו במקצת, אך אם הוא עני ממש אז כל השבוע צריך מסירות נפש, המצטרפת להרבה מסירות נפש – צריך לומר שבסוף הקב"ה מקבל את העבודה שלו.

למדנו אתמול ששבת קשורה לבחירה חופשית, שבת מחזקת את יכולת הבחירה של האדם – מה הוא מעדיף? מעדיף שבת או מעדיף לחיות חיים רגילים של יום רגיל? כשהוא הולך במסירות נפש על שבת ברור שבסוף ה' ישלם לו. ה' לא מקפח שכר בריותיו ואם האדם יבחר בשבת במסירות נפש ה' ישלם לו בכפלי כפלים והוא יצא ממצבו הדחוק. אם האדם חי בטבע הוא נשאר תחת שלטון הטבע – הוא עני וישאר עני, אין סבה שיתעשר.

יש בתניא אגרת לקהלה שאנשיה ירדו מנכסיהם ונעשו עניים לגמרי ולכן הפחיתו בצדקה. אדמו"ר הזקן מוכיח אותם ש"חייך קודמין" היינו בקיתון מים ביד אחד, מצב בו או שהוא ימות או שחברו ימות, אבל 'כל זבח משפחה' לעצמו לא קודם לנתינה לזולת, יש שם פרצוף שלם של סיבות (פעם למדנו, חמש סיבות) למה לא להפחית. בסוף האגרת אדמו"ר הזקן אומר שאם אדם עומד בנסיון בסוף ה' ישלם לו בכפלי כפלים. מי שצמצם בעצמו לצורך שבת – או כדי לתת צדקה – מן הסתם בקרוב מזלו יעלה והוא יהפוך להיות עשיר.

הרא"ש ראה (על דרך משה רבינו) שתיקון בנו בעניות

מה הווארט? אני משחזר את הסיטואציה, נכנס לתוך הראש של הרא"ש – הכל כמובן לגמרי בדרך אפשר. –לפעמים רואים שהתיקון של מישהו בעולם הזה הוא להיות עני, אז לא כדאי לתת לו עצה שמזלו יעלה ויהיה עשיר, אפילו אם הוא הבן שלך. כנראה הרא"ש הבין שהעניות היא התיקון של הבן שלו. כך אפילו קצת משמע מהסיפור, שהרי לרא"ש מן הסתם היה כסף, הרא"ש לא היה עני גדול, ואילו הבן שלו היה עני ולא היה לו מה לאכול ושואל איך לנהוג, הכי פשוט שהאבא יתן! יש לו כולל, שיכניס אותו ויתן לו מלגה – למה לא דואג לו, אפילו לא יודע מה לענות לשאלתו?!

אפשר לומר בפנימיות הענינים שהרא"ש ראה שהעניות היא תיקונו, כך צריך להיות. מאד קשה לומר כך, לא כל אחד בר הכי להחליט שתיקונו של מאן דהוא הוא להיות עני. הרא"ש כאן הוא על דרך "בכל ביתי נאמן הוא" של משה רבינו – נכנס חפשי לגנזי המלך, רואה את כל התיקונים של כל האנשים, רואה בדיוק מה התיקון שלך, הוא לא יכול לגלות לך אבל גם לא יכול לתת לך עצה טובה לצאת ממצבך אם העניות היא התיקון.

כפירה דקדושה בכל אדם לעומת "בכל ביתי נאמן הוא" במשה רבינו

רק לסיים את המהלך: יש את הווארט המפורסם של רבי פינחס מקוריץ שאמר שאת כל המדות שיש בעולם יש בקדושה, גם המדות הכי רעות – "את זה לעֻמת זה עשה האלהים" יש בקדושה. הוא שאל מה לגבי כפירה, כפירה בה' ר"ל, איפה יש את הכפירה בקדושה? הוא אמר שיש לגבי מצות צדקה – לא לומר שגורל היהודי הנזקק הוא להיות עני, לא לחשוב שאם ה' לא נותן לו סימן שלא צריך שאתה תתן לו.

אצל מי באמת, להבדיל, התפיסה של אמונה שלילית היא עיקר הדת שלו – שאם ה' לא נותן לעני סימן שמהשמים הוא צריך להיות עני? בהודו, יש קאסטות – אנשים שהגורל ייעד אותם להיות ענים ואסור לעזור להם. בכל אופן, במצות צדקה אומר רבי פינחס מקוריץ, צריך כפירה של קדושה – שאני כופר בכך שבהשגחה פרטית ה' רוצה שהוא יהיה עני.

כל דברי ר' פנחס מקוריץ נכונים כשאתה לא משה רבינו, כשאתה לא בר הכי לראות ממש שבאמת טוב לו להיות עני, אלא אתה אומר מתוך אמונה שה' עשה כך בהשגחה פרטית ואני לא מתערב. זו אמונה שלילית, התורה אומרת שצריך להתערב. אבל מה אם באמת רואים שהכי טוב בשבילו? היחיד שיכול לומר דבר כזה הוא משה רבינו, מי שיש לו רוח הקדש אמתית, שרואה כמה שהעניות טובה לו. יש הרבה סיפורים כאלה, שצדיקים ראו שהגזירה טובה (אף שהניזוק לא מסוגל להבין), לכן לא יכלו להתערב. כפות המאזנים כאן קשות להכרעה. מצד אחד צריך לתת – לפעמים מסבירים שזו דעת תחתון, הכפירה דקדושה. אך מי שהוא בדעת עליון – "בכל ביתי נאמן הוא". כמו שדברנו הבקר, כל פעם שיש תחתון ועליון – שרש התחתון גבוה מהעליון. כל הסיפור הוא חומר למחשבה, שקשור להלכות שבת – סיפור שהוא הסימן הראשון בהלכות שבת בטור.

[אצל הבעל שם טוב היה גם טוב אלקי וגם טוב הנראה והנגלה.] לפעמים הבעל שם טוב עשה מסירות נפש – וותר על העולם הבא שלו לצורך פקידת עקרות – אך לאו דווקא שראה שטוב להם. יש זוג עם גזרה – ודאי יש סבה מהשמים – אך הוא עקף את הגזרה במסירות נפש כדי לעשות טובה ליהודי.

"עשה שבת חול" ר"ת עשח גימטריא חשמל, סוד החשמל (צריך לצרף את הסוף – "ואל תצטרך לבריות").

ב. ידיעה ובחירה בשבת – "להוי'" ו"לכם"

כולם מודים בשבת "דבעינן [נמי] לכם"

דברנו אתמול על כך שכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה חוץ מהוצאות שבת ויום טוב. אדמו"ר הזקן כותב שמלכתחילה לא נותנים שום קצבה – לא שנותנים קצבה כמו כל הימים ואם תוסיף נוסיף לך, אלא שאין קצבה, פתוח לגמרי – כמה שתשקיע נותנים לך. חידוש ששבת היא בלי חשבון לכתחילה. מכאן הגענו לכך ששבת היא כמו בית הבחירה, שקשור בעצם לבחירה – איך שאדם בוחר כך ה' נוהג איתו, הכל תלוי באדם.

לא סיימנו את הווארט אתמול: הטור מביא (ואדמו"ר הזקן לא הביא), שהחיוב לענג את השבת הוא בחינת "לכם" של שבת, והוסיף הטור שלכולי עלמא בשבת בעינן "נמי לכם". ה"נמי" לא היה כתוב בטור, וכעת כותבים אותו בסוגריים מרובעות, כי אפילו הב"ח – לפי אדמו"ר הזקן בקונטרס אחרון – קצת הסתבך בשאלה האם שבת כולה "לכם" או לא, שאולי יש דעה, כמו דעת רבי אליעזר ביום טוב, שיכול להיות שיו"ט הוא "כולו 'לכם'" ולא "חציו 'להוי'' וחציו 'לכם'", אך הב"ח שולל את האפשרות הזו ומסיק שודאי יש בשבת "להוי'", החידוש שיש גם "לכם". כמו בעצרת, חג השבועות, ש"כולו עלמא מודו דבעינן נמי 'לכם'".

הגהות והערות: "ברוב דפוסים ישנים ליתא תיבת נמי", הב"ח מביא אותה מהגמרא, אך אין בדפוסים ישנים – "עיין כאן בדרישה אות ב" שמצדד ששבת היא רק "לכם".

"נמי" בא לומר שהשבת היא לא מאה אחוז "לכם", אחרת אפשר לחשוב שאולי צריך רק לענג את השבת, מאה אחוז ענג. מישהו באמת כותב ככה, לא הדרישה, שאולי בשבת צריך להתפלל ממש בקיצור וכל היום לשבת ולענג את השבת, שכולו "לכם". מי שמוסיף את ה"נמי" אומר שלא לקצר בתפלה – צריך להתפלל בנחת, ללמוד תורה וכו'.

"לכם" – יסוד הבחירה; "להוי'" – יסוד הידיעה

אם אמרנו שמה"לכם", ענג שבת, לומדים את יסוד הבחירה – איך שאדם בוחר כך ה' יתן לו, צ'ק פתוח – אז צריך לומר ש"נמי לכם" הוא הסוד של הידיעה והבחירה יחד. כלומר, מה שיש "חציו 'להוי'" הוא הידיעה וה"חציו 'לכם'" הוא הבחירה. עשינו גימטריא שחצי "להוי'" עולה כח וחצי "לכם" עולה מה – יחד כח-מה, חכמה (בחלוקה לחתך זהב, למי שבקי בחלוקת המספר).

לפי הרעיון שעיקר הבחירה היא כמה להוציא על שבת, עיקר כח הבחירה של היהודי, לכן לגוי אין שבת ואסור לו לשמור שבת – על דרך זה צריך לומר שהחצי "להוי'" הוא סוד הידיעה. כלומר, ששבת היא היחוד של הידיעה והבחירה. צריך לחזור ולהתבונן במה שלמדנו לפני כמה חדשים על ידיעה ובחירה בהקשר של שבת.

בעצם, ה"לכם" – מה שאדם מוציא כסף – הוא לפני שבת, אז קונה את הנצרך לשבת. בשבת הוא מתענג בפועל על מה שבחר לקנות לפני השבת. מה שהוא "להוי'" הוא בשבת גופא – התפלה שלו וכו'. יכול להיות, לפי "היום יום" בתחלתו – בימים הראשונים לפני י"ט כסלו – שגם הרוחניות של שבת צריכה הכנה. לכן אומרים את ה"לכו נרננה" הקטן ביום רביעי, ומה קורה ביום חמישי וביום ששי – אדם מתבונן איך אעשה שבת, רואה שאין לו, ולכן לומד חסידות וכו'. בכל אופן, כך אפשר לומר, ש"להוי'" הוא יסוד הידיעה ו"לכם" יסוד הבחירה.

סוד הקץ – יחוד ה"הוי'" וה"לכם" של שרה ואברהם

הרבי מביא – פעם יחידה שהוא מביא – מרבי מרדכי מנדבורנא בספרו "מאמר מרדכי" רמז מופלא, לגבי חג שבועות, והרי "לכולי עלמא בשבת נתנה תורה", ש"נמי לכם" עולה קץ. בעינן (מבקשים) נמי (ק) לכם (ץ) – מבקשים את הקץ, "עד מתי קץ הפלאות", "קץ שם לחשך" כמו שלמדנו הבקר. מתי הזמן הכי טוב לבקש את הקץ? שבועות. לפי המבואר כאן הוא בכל שבת. יוצא ש"נמי" רומז בעצם ל"להוי'" וה"לכם" הוא "לכם" – ה-ק היא "להוי'" וה-ץ היא "לכם".

מה זה אומר? יצחק הוא קץ-חי, ובשם יצחק כל אות היא משהו אחר – י על שם עשרה נסיונות, צ הגיל של שרה בלידה, ח ימי מילה ו-ק שנות אברהם כשנולד. אם כן, ה-קץ היינו הגיל של אברהם ושרה בשנת לידת יצחק. אם הייתי שואל (בלי לדעת את הרמז של הגילאים) על הזוג אברהם ושרה – מי דוגל ב"להוי'" ומי דוגל ב"לכם" (שתהנו מהשבת)? פשיטא שהתשובה ששרה היא "לכם" ואברהם הוא "להוי'".

צריך לזווג את שרה ואברהם – זיווג תלמידי חכמים הוא בשבת. הזיווג הכללי של כל השנה, יחוד זו"נ, כאשר כל אחד מקבל כתר, הוא בשבועות, "כתר יתנו לך". טובלים במקוה ו"'יום חתונתו' זה מתן תורה". משבועות נמשך "נמי לכם" לכל שבת. אמרנו שה"נמי", ה"להוי'", הוא הידיעה.

ג. השלמת שמאי והלל באכילת ימות השבוע

מדות שמאי והלל באכילת ימות השבוע

נתבונן בקיצור בסעיף י (כדי שכבר נגיע לסימן הבא):

זכור את יום השבת לקדשו וגו' דרשו בית שמאי שתהא זוכרו מאחד בשבת שאם נזדמן לך חלק יפה [מאכל יפה, משהו מיוחד.] תהא מתקנו לשבת ואמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת כיצד מצא בהמה נאה לוקחה ואומר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה לוקחה ומניחה לשבת ואוכל את הראשונה בחול נמצא אוכלה לזו כדי שהיפה תאכל בשבת [כל מה שהיה עושה – עשה לכבוד שבת. מצא משהו יפה וטוב - קנה אותו לשבת. מצא משהו יותר טוב – אמר שהיותר טוב לשבת, ומה עם הראשון? רואים שאין לראשון דין הקדש – אחרת היתה לו בעיה להחליף. כשמצא משהו יותר יפה אכל את הראשון בחול ואת השני השאיר לשבת. מה החידוש? שכל ימיו אכל עם השראה של כבוד שבת – גם במה שאכל בחול יש השראה של שבת, כי חשב שהמאכל יהיה לשבת. יש איזו חלות של לכבוד שבת בבהמה הראשונה, שבסוף אכל בחול.] אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שהיה אומר ברוך ה' יום יום יעמס לנו צרכינו

הנהגת הלל – בטחון מופרז של יחידים

ואף הלל מודה שכדברי בית שמאי יותר נכון לעשות [כלומר, שההנהגה של הלל היא הנהגה פרטית. מאד מענין, אין הרבה דוגמאות כאלה, כמו רבי שאומר אל תלמדו ממני. אצל הרבי היה מאד נדיר שאמר על הנהגה שלו שהיא הנהגה פרטית – אבל יש כאלה דברים. הנהגה למי שבמדרגה שלי, יחידי סגולה, אבל לא לכלל. כך גם כאן – רואים שיש משהו בשבת שמתאים שיהיה בה הנהגות פרטיות. דווקא של בית הלל, שתמיד פוסקים כמותו, ובית שמאי במקום בית הלל אינה משנה – כאן הלל אומר שיש לי מדה מיוחדת, שאינה מדת כל אדם, לא מדת הבינונים. מדת הבינונים היא דווקא מדת שמאי, החבר שלי, שאני תמיד חולק עליו.]

אלא שהיה בוטח בה' שבודאי יזמין לו לשבת מנה יפה מכל הימים.

יש להלל בטחון שקוראים לו בטחון מופרז, סומך על הנס – הלל כל כך בוטח בה' ולכן יכול להסיח דעתו משבת (לא כשמאי שכל הזמן חושב על שבת) והכל יסתדר. יש להלל הסח הדעת מתוך בטחון.

"משיח בא בהסח הדעת" מתוך בטחון מוחלט במשיח

יש כאן ווארט עמוק,  שמתוך בטחון שהכל יהיה בסדר אתה מסיח דעת מהדבר – בטוח שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר. לכאורה יש דברים בקדושה שלא צריך להסיח מהם דעת. אפשר לקשר את הסח הדעת בקדושה למשיח, שכתוב שיבוא מתוך הסח הדעת. יש לנו המון פירושים על המאמר, שהרי לכאורה לא טוב להסיח את הדעת ממשיח – מה טוב בהסח הדעת ממשיח?

הפשט הוא שמשיח בא מתוך צרות, כשישראל על סף יאוש, לכן ישראל מסיחים דעת ממשיח, ו"פתאֹם יבֹא האדון". זה הפשט, ויש לנו עוד הרבה פירושים, אבל מהלל אפשר ללמוד פירוש נוסף למאמר. מהלל אפשר ללמוד שיש סוג של הסח הדעת שבא דווקא מתוך בטחון. אני כל כך בוטח שיהיה טוב שאיני צריך לחשוב על הדבר. ישראל כל כך חיים משיח שלא צריכים לחשוב עליו בכלל.

זו מדת הלל, שה' ודאי יזמן לי את המנה הכי יפה לשבת, ולכן איני צריך להכין בכלל – לעשות שום השתדלות מיוחדת תוך כדי השבוע. אבל מדת כל אדם לא כהלל אלא כשמאי.

רמזי השלמת הדעות

כאן יש דוגמה יפהפיה של השלמה, גימטריא מופלאה: יש לנו כלל גדול שהסימן העיקרי לכך ששני דברים משלימים אחד את השני, שני פסוקים או שני מושגים, הוא שיוצא מהם רבוע – שלמות ההתכללות (כמו 7 ברבוע, שכל אחד מהשבע כלול בתוך השבע). כאן יש דוגמה של התכללות ושלמות בשבת – צריך את שתי המדות, גם של בית שמאי וגם של בית הלל.

הפסוק של בית שמאי הוא "זכור את יום השבת לקדשו", הפסוק הראשון של שבת בעשרת הדברות. הלל דווקא לא לומד מהתורה, מעשרת הדברות, אלא מפסוק בתהלים "ברוך הוי' יום יום". איפה כתוב "ברוך הוי' יום יום"? בפרק סח. במה עוסק פרק ס"ח בתהלים? מתי אומרים אותו? אומרים את פרק ס"ח בתיקון ליל שבועות כי כולו מדבר על מתן תורה. "זכור את יום השבת" היינו עשרת הדברות, מתן תורה, וכאן הפרק של מתן תורה. אם כן, יש כאן עוד קישור בין שבועות לשבת, קשר שדברנו עליו מקודם – "בעצרת בעינן נמי לכם".

בתהלים פרק ס"ח כתוב "ברוך א-דני [שם אדנות, מתאים להלל] יום יום יעמס לנו האל ישועתנו סלה" (אדמו"ר הזקן לא מצטט כאן את כל הפסוק). כל הפסוק הזה בתהלים שוה בדיוק כמו הפסוק "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – 1644. "זכור את יום השבת לקדשו" עולה 1837 – מספר מגן דוד במספרים הצורניים. החידוש הוא שכאשר מחברים את שני הפסוקים יחד מקבלים 3481 – רבוע מדויק של 59. זו דוגמה יפהפיה של מחלוקת, שכל אחד אומר פסוק אחר, אבל על בית שמאי ובית הלל כתוב "אלו ואלו דברי אלהים חיים", רואים זאת בגימטריא, וגם בהלכה שהלל עצמו פוסק כשמאי. איפה ראינו שאדה"ז פוסק כשמאי? בקו"א הראשון, שהוא אומר שפירוש רש"י על הפסוק "זכור" – הפסוק של בית שמאי – הוא כבית שמאי. סימן שבפשוטו של מקרא, "בן חמש למקרא", רש"י סובר כבית שמאי. כך מביא אדה"ז ופשיטא שמסכים איתו.

צריך להבין מה הסוד של 59. יש כמה סודות. קודם כל, הוא מספר ראשוני – הראשוני ה-חי, 59 שוה יחיאל (לשון חי). יחיאל הוא מספר אותיות יג מדות הרחמים – "אל... ונקה". מובא שמספר אותיות מדות הרחמים רמוז בפסוק "אני חומה ושדי כמגדלות אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום", מצב של תיקון המלכות, של גאולה. עד כאן כמה דברים לגבי 59. עיקר הווארט שרבוע הוא שלמות, אבל ודאי צריך להבין את משמעות מספר המקור.

חבור מדות הלל ושמאי – מדות הצדיק ובעל התשובה

[איך יוצא שהם משלימים?] צריך את שניהם. שמאי הוא עבודת הבינוני והלל הוא עבודת צדיק הדור. לא סתם צדיק – הבטחון המופלג שה' יזמן לו והוא יכול להסיח דעתו הוא אורות דתהו (כמו כל דבר מופרז). צריך את שתי העבודות יחד. אם אותו צדיק, הלל, אומר שהעיקר כבית שמאי – סימן שגם הוא עצמו לפעמים נזקק לכך, כמו שכתוב בהקדמת שער היחוד והאמונה בתניא על "שבע יפול צדיק וקם", שכאשר הוא נופל הוא מאמץ את עבודת הבינוני, בחינת בית שמאי כאן. כל פעם שיש צדיק ובינוני – הצדיק הוא אחרת, אפילו הפוך, אבל הוא יודע שיש זמנים שהוא נופל ממדרגתו ובהם הצדיק עצמו צריך לאמץ את מדת כל אדם, מדת הבינוני. לכן צריך לחבר את שתי העבודות יחד.

[אולי זה בטחון של נצח ובטחון של הוד?] בטחון של נצח הוא בטחון פעיל, שה' נותן לי כח לפעול, ובטחון של הוד הוא סביל, "השלך על הוי' יהבך". הבטחון המופרז כאן הוא בטחון של הוד. יש הערה, ביאור, במאמר אמונה ובטחון בלב לדעת – על המדרש המפורסם שדוד המלך אומר "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם" וחזקיהו אומר "אני ישן על מטתי", הם נצח והוד. כאן הבטחון המופרז הוא כמו חזקיהו. יש כאן "שכל את ידיו" – בית הלל דווקא משמאל (הוד) ובית שמאי מימין (נצח).

 

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com