חיפוש בתוכן האתר

ספר המאמרים תש"ה (15) - י"ט חשון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

י"ט חשון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

ספר המאמרים תש"ה (15)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

[לפני שחרית]

א. נשיאת ההפכים שבעצמות – הכוונה נוגעת אך לא משנה

ננגן ניגון שר' שלמה-חיים, המשפיע כאן, מאד אהב לנגן.

נגיעת צער ישראל בפנימיות האור

אנחנו באות ה של המאמר. הרבי אמר ששינוי והתפעלות לכאורה יכול להיות רק בחיצוניות האור, בה יש כוונה להאיר לעולמות ובה יש העלם וגילוי בתוך עצמו, וכשהאור לא מאיר הוא מתעלם בתוך עצמו – אבל אי הצלחת האור להאיר לא נוגעת לפנימיות האור. כעת הוא מתחיל נושא חדש:

ואין זה סותר [כלומר, לכאורה זה סותר וצריך להבין למה באמת לא סותר.] למה שמבואר דכחשיכה כאורה הוא בחיצוניות האור אבל בפנימיות האור נוגע [בדיוק הפוך ממה שהוסבר, שבפנימיות – שאינה אור שמאיר לחוץ וגם לא מקור לאור שמאיר בחוץ – שום דבר לא נוגע.], דשם העיקר הם נשמות ישראל [הביטוי "כחשכה כאורה" עוסק בשרש הנשמות שלנו, שבתוך העצמות ממש.] וכמאמר להתם מטא עקתא דישראל [מאמר הזהר על פסוק שלא מביא כאן, "בכל צרתם לו צר".],

יש בפסוק "בכל צרתם לו צר" כתיב וקרי – הכתיב הוא "לא" והקרי הוא "לו". הקרי אומר שצר לה' בכל הצרות שלנו, "לו צר", אבל הכתיב הוא "בכל צרתם לא צר" – שלה' לא צר כאשר צר לנו.

לו-לא-לו צר

תוב בחסידות משהו מיוחד בביאור הענין, הפוך מהכלל. בדרך כלל הכתיב יותר עמוק מהקרי, אבל על הפסוק הזה כתוב בחסידות שיש שלש מדרגות – יש "לו" נמוך, יש מעליו "לא", ויש מעליו עוד "לו" יותר עמוק, שכשצר לנו כן נוגע לו יתברך. זו המדרגה שהוא מדבר עליה כאן. יש את חיצוניות האור, שבה נוגע מה שקורה בחוץ – "לו צר". מעליה יש את המדרגה באור בה "לא צר", "כחשכה כאורה", חיצוניות האור שלפני הצמצום. אחר כך יש שוב "לו צר", פנימיות ועצמות האור ועד לעצמות ממש שלפני הצמצום.

בדרך כלל כשיש תופעת קרי וכתיב של לו-לא מסבירים שיש שתי דרגות (ולא שלש). יש בתורה הרבה תופעות של קרי וכתיב של לו-לא, למשל "אל דעות הוי' ולו נתכנו עלילות" – "לא נתכנו" היינו דעת עליון, דעת הנעלם, ו"לו נתכנו" היינו דעת תחתון, דעת המתפשט, שתי הדעות של "אל דעות". באותו פסוק לא מסבירים בדרך כלל שיש עוד "לו" שהוא שרש לשניהם. אבל כאן בפסוק "בכל צרתם לו צר" מסבירים שיש מדרגה שלישית של "לו צר", שהיא גם הסוד של "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה". ידוע שיש הבדל בין הפירוש של החסידים לפירוש של המתנגדים בפירוש הפסוק "במסתרים תבכה נפשי" וביאורו בגמרא, באיזה חדרים ה' בוכה ובאיזה שמח. החסידות מסבירה – וכך הגרסה בגמרא שלנו – שב"בתי גאוי" ה' בוכה, "לו צר", ו"בתי בראי" "עז וחדוה במקומו", "לא צר". שוב, כאשר מדובר בנשמות ישראל הנגיעה היא דווקא בפנימיות האור.

התחלנו לומר שהסוד של אלול אצלנו בכל מקום הוא לו-לא. אם יש עוד פעם "לו" , דרגה שלישית, צריך להוסיף גם אותה. קודם כל, השוני בין האפשרויות הוא ואוואו), סוד מילוי האות ו (במילוי מה וגם במילוי סג). אם יש גם שלש בחינות ללו, לא, לו – כמה שוה הכל? רק לו-לא – שדורשים תמיד על סוף פרק כז בתהלים, שאומרים בימי אלול והימים הנוראים, "לולא האמנתי לראות בטוב הוי' בארץ חיים" (רמז לאמירתו בחדש אלול) – אותיות אלול, ואם יש עוד לו כבר עולה 103 (90, ללל, ומילוי האות ו, ואו).

נשיאת הפכים – משהו נוגע אך לא עושה שינוי

החידוש שיחדש כאן – נשיאת הפכים גמורה – שאף על פי שהדבר נוגע מאד, עד שה' בוכה, הצער לא עושה שינוי. הוא אומר זאת ולא כל כך מסביר, כי באמת די בלתי אפשרי להסביר זאת. בכל המהלך הרבי הסביר שמה שמתחולל באור לא עושה שינוי, וכעת פתאום הופך את המבט שלו ואומר שדווקא בפנימיות ועצמיות נוגע מה שקורה אתנו, עם היהודים. מצד אחד מה שקורה לנו נוגע מאד, ומצד שני הוא לא עושה שינוי. צריך להתבונן עמוק איך תתכן כזו נשיאת הפכים.

התחלנו נושא חדש, מאד חשוב, ש"כחשכה כאורה" נכון בחיצוניות האור שלפני הצמצום, ואילו בפנימיות האור נוגע צער ישראל – "להתם מטי עקתא דישראל". דברנו לפני כמה שיעורים על "מטי ולא מטי" – "נוגע ואינו נוגע" וגם "מגיע ואינו מגיע" (כמו ב"ורישיה עד צית שמיא"), כאן ה"מטי" הוא במובן של מגיע – שעד לעצמות ממש מגיע הצער של ישראל. בתחלת המאמר הוא דבר על "עקתא", תרגום יונתן ל"מן המצר קראתי יה". הצער-העקתא מגיע עד לעצמות ממש.

חיצוניות האור – השפעה בדרך אור שאין בה שינוי

הענין בזה הוא דלבד זאת דכללות האור שלפני הצמצום הוא למעלה מבחינת מקור עדיין [יחסית חיצוניות האור היא מקור, כפי שיאמר, אבל בכללות – היות שלפני הצמצום החיצוניות כלולה בפנימיות, כפי שהסביר קודם – גם החיצוניות היא למעלה מבחינת מקור למה שמאיר לנו.]

הנה עם היות דחיצוניות האור הוא בחינת העלם של הגילוי לגבי הקו [בכל דבר שהרבי כותב כאן יש הרבה חידושים. קודם הוא אמר שההעלם והגילוי הם בתוך חיצוניות האור שלפני הצמצום. כעת הוא אומר שחיצוניות האור – "אור המאיר לזולתו", אהלו של עבר, ה-וה של שמו הגדול שלפני הצמצום – היא ההעלם (של הגילוי) ביחס לאור כפי שהוא עובר את הצמצום ("שמש ומגן הוי' אלהים"), אור הקו, שהוא הגילוי. כלומר, חיצוניות האור, "האור המאיר לזולתו", נחשב העלם, "חש", ביחס לקו – לאחר שעבר את הצמצום – שהוא ה"מל", הגילוי של אותו העולם.], והיינו שהוא בבחינת מקור אל הגילוי [הרגע אמר שכללות האור שלפני הצמצום אינו מקור, אך מיד אומר שחיצוניות האור הוא כן בבחינת מקור.],

הנה אין זה סותר למה שאנו מדברים כאן דכאן אנו מדברים ענין הכוונה

דמצד ההשפעה והגילוי הרי [האור שמאיר, מחיצוניות האור שלפני הצמצום (שהוא העלם) ועד לגילוי הקו לאחר הצמצום,] זה בדרך אור לא בדרך שפע וההשפעה בדרך אור הרי אין זה פועל שינוי [כפי שהוסבר בפרק הקודם.],

הכוונה אינה מורגשת (ואינה משנה) בחיצוניות – ההבדל בין 'חיצון' ל'פנימי'

כי אם מה שהקשינו על זה הוא מצד השלמת הכוונה [מה היתה הקושיא? יש שני מושגים – העדר הפעולה והעדר השלמת הכוונה. העדר הפעולה לא פועל שינוי, אך הקשינו שהעדר השלמת הכוונה לכאורה צריך לפעול שינוי.], והרי הכוונה פנימית אין זה בחיצוניות האור כי אם בפנימיות ועצמות האור [כלומר, הכוונה הפנימית לא מורגשת בחיצוניות האור.

 אפשר ללמוד מכאן כלל גדול לגבי בני אדם: כאשר אדם הוא חיצון – מדבר עם הזולת בחיצוניות, לא מתוך הלב, מן השפה ולחוץ – הכל יכול להתנהל, שיחה, עסקים, בהצלחה רבה. אך לא מורגשת תכלית הכוונה הפנימית. זה גדר המושג חיצוניות, הגדר של 'חיצון' – שהכוונה הפנימית לא נמצאת שם. פנימיות היינו לדבר מתוך הלב, לדבר עם מודעות והרגשה מה תכלית הכוונה של הדבור. כנראה התכלית היא לעשות יחוד – דבור לשון זיווג. ווארט יפה בפני עצמו, שתכלית הכוונה מורגשת רק בפנימיות, ולא בחיצוניות. ממילא השאלה האם תכלית הכוונה מורגשת או לא היא הגדר של מהות הפנימי ומהות החיצון.

שוב, יש יחסים פנימיים ויחסים שטחיים. מה ההבדל? מה ששטחי יכול לעבוד, להשיג את המטרה שלו, אבל אין בו שום מודעות לכך שיש תכלית הכוונה. ממילא, אם תכלית הכוונה לא נשלמת זה לא נוגע לחיצוניות – שהרי החיצוניות לא מודעת לו. "פנימיות האור" הוא ה-יה של "שמו הגדול", "אור המאיר לעצמו", "אהלו של שם", ו"עצמות האור" שלמעלה מ"אור המאיר לעצמו", היא ה"הוא" שלמעלה מ"שמו".],

החסרון שב"כחשכה כאורה" – השתוות ושויון שליליים

ולכן בבחינת חיצוניות האור כחשיכה כאורה [כשקוראים את הפסוק "כחשכה כאורה" הוא נשמע שבח גדול, שאצל ה' חשך ואור הם אותו דבר, ובאמת זה שבח. כאן הביטוי "כחשכה כאורה" הוא חסרון. עצם הביטוי "כחשכה כאורה" הוא שבח או גנאי? זו בדיוק השאלה (שנידונה הרבה פעמים) האם שויון הוא טוב או לא. לפעמים שויון הוא הכי טוב, מראה על מדרגה גבוהה שלמעלה משני ההפכים – "כחשכה כאורה" משמע שנושא את ההפכים, מעלה הכי גבוהה. אבל יש משהו בשויון שיכול להיות לא טוב – השויון הוא סימן לחיצוניות.

לפעמים הרבי כותב למישהו ש"הן ולאו שוין אצלו" – זה טוב או לא טוב? מישהו רוצה לקבל החלטה לגבי החיים, משהו גורלי בחיים שלו, צריך להיות "הן ולאו שוין אצלו"? האם לא צריך להיות חשוב לו אם יצא טוב או לא? הרבי כותב זאת לגנאי, כנראה שלא אכפת לך ולכן הן ולאו שוין אצלך. הביטוי "הן ולאו שוין אצלו" נשמע שבח, שאדם כל כך מופשט שלא אכפת לו, אבל "הן ולאו שוין אצלו" יכול להיות דבר גרוע מאד.

אור אין סוף שלפני הצמצום הוא שבח ביחס לאור שלאחר הצמצום, אבל כאן "כחשכה כאורה" הוא גנאי יחסית. היחס ל"כחשכה כאורה" הוא כלל גדול בחיים – הבעיה שלנו בארץ, מקור כל הבעיות, האם התכלית בכל דבר להגיע לשויון או לא. על כך דברנו אמש בשיעור על הלכות שבת – שעיקר הלכות שבת הוא שיש דברים מועדפים בחיים. שבת היא מועדפת – צריך לצמצם בימות החול כדי לכבד את השבת. כל שכן וקל וחומר שישראל מועדף – העדפה היא בדיוק הווארט כאן, שנשמות ישראל נוגעות עד ל"במסתרים תבכה נפשי", "בכל צרתם לו צר" ב-ו.]

בפנימיות האור לא נוגעת ההשפעה אך כן נוגעת הכוונה

ובפנימיות שם הוא הכוונה המושרשת בנשמות ישראל, והבחינה דפנימיות האור הרי היא עצמי שלעולם הוא בבחינת עצמותו אם המקבלים המה כלים אל האור ומאיר בהם אם לא ח"ו [מצד אחד הכוונה מודעת, אך מצד שני הוא 'עצמי' שלא משנה לו אם הכלים הם מקבלים או לא. זו נשיאת הפכים, כנ"ל. שוב, מצד אחד הכוונה נוגעת דווקא שם, ומצד שני היות שהוא עצמי אין שם שינוי],

ובפנימיות האור הגם שאינו נוגע כלל [אם המקבלים הם כלים או לא. המלה 'נוגע' באה כאן בשני מובנים – או שהכוונה נוגעת, או שהשפע בפועל נוגע, אם מצליח או לא מצליח להשפיע. השפע לא נוגע בפנימיות האור, כי האור בפנימיותו הוא עצמי, מובדל מההשפהע לגמריף ואף על פי כן הכוונה כן נוגעת שם:] מכל מקום הנה הכוונה היא שיהיה דוקא גילוי אור ובאופן אחר אינה נשלמת הכוונה רק שהעדר שלימות הכוונה ח"ו אין זה עושה שינוי ח"ו להיות אור עצמי [זה הווארט של הפרק, אבל מאד קשה להבין אותו בנפש – שמשהו מאד נוגע לי, בעצמותי ממש, ובכל אופן אני נבדל ממנו. הנבדלות היא בכך שהעדר שלימות הכוונה לא פועל בי שינוי. איך אפשר שמשהו חשוב לי אך לא ישנה לי? זה רז, "דא רזא דאורייתא".] והשינוי הוא רק במקבלים

הארת פנימיות ועצמיות האור דווקא בגילוי בכלים

ועל ידי שמאיר האור בגילוי בכלים נשלמת הכוונה הפנימית ומאיר בזה האור הפנימי והעצמי [גם חידוש, שהרי אל הכלים צריכה להגיע רק חיצוניות האור, במקרה הטוב. אך אומר כעת עוד חידוש, שאם הכוונה הפנימיות נשלמת – שחיצוניות האור מגיעה לכלים וממלאת אותם – השלמת הכוונה גורמת לגילוי בתוך הכלי גם של פנימיות ועצמיות האור שלפני הצמצום.

הנקודה הזו היא יסוד החסידות, היא נובעת מדעת מורנו הבעל שם טוב, שהצמצום לא כפשוטו. לדעת מי שחולק על הבעל שם טוב, וסובר שהצמצום כפשוטו, אף פעם לא יכול להאיר אחרי הצמצום גילוי כל שהוא מהאור שלפני הצמצום, כל שכן שאין גילוי של עצמיות ופנימיות האור שלפני הצמצום. כאן הרבי אומר שהצמצום לא כפשוטו, ואם הכוונה נשלמת – וזהו רצון ה', "דירה בתחתונים" – לא רק אור הקו מאיר בכלים אחרי הצמצום, אלא גם העצמות מתגלה בהם.],

ב. "רצוא" באור (אף ש"מעין המאור") לחזור למקורו שבאין ערוך

כאן הרבי מסכם את המהלך של שלשת הפרקים האחרונים, סך הכל מדובר בסוגיה אחת שכל פעם הוא קצת שינה מבט עליה. כעת הוא יאמר עוד חידוש גדול. עד כה הבנו שרק בפנימיות ועצמיות האור אין שינוי, אך כעת אומר שבכל מדרגה – אפילו אחרי הצמצום – היות שהפנימיות דבוקה במאור והיא מעין המאור, גם בה אין שינוי. קודם הוא כלל לא אמר שבכל מדרגה יש משהו שאין בו שינוי, ואדרבא – היה משמע הפוך. לכך הוא חותר להגיע כעת.

האור המאיר בפועל מובדל מהעצם

והמורם מכל האמור יובן הדוגמא למעלה [תכלית המהלך היא להסביר למה יש "רצוא" בעצם האור, ולא רק באור שמאיר בכלים – הכל "הפוך בה והפוך בה" כדי להגיע למסקנה שיש "רצוא" בעצם האור.] דאור הוא בחינת הארה לבד שאינו העצם וגם לא אור הכלול בעצם [הוא תמיד מחלק את העצם ואת האור לשתי מדרגות, כמו ה"מאור עינים" וה"סגי נהור"] דכל זה אינו בגדר אור להאיר [שניהם קדושים ומובדלים לגמרי מה"אור המאיר לזולתו", ההארה, "אהלו של עבר", חיצוניות האור, ה-וה של "שמו הגדול" שלפני הצמצום, שאחר הצמצום הוא בעצמו העלם הקו שמאיר בתוך העולמות.],

רק הוא [האור להאיר] בחינת זיו המתפשט ויוצא כביכול מן העצם [גם לפני הצמצום יש התפשטות, "בריש הורמנותא דמלכא", המדרגה בה "גליף גליפו בטהירו עילאה". יש לפני הצמצום התפשטות אור אין סוף – ה-ה של שמו הגדול – ואחר כך יש את ה"גליפו", מה שה' שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל, ואחר כך הצמצום של עץ חיים, שפנימיות האור מתעלמת, ונמשך קו עד שמגיע למדריגת האור המאיר בפועל.] על ידי הצמצום ונתעלם האור עד שהוא בגדר אור להאיר,

"אני הוי' לא שניתי" גם בהארה

והנה האור עם היותו הארה לבד הרי הוא מכל מקום מעין המאור, שזה ענין אור שהוא בבחינת דבקות במקורו ומעין מקורו [שלשה גדרים כאן באור זה: הארה לבד, דבקות במקורו, מעין מקורו.], ועל כן מה שכתוב אני ה' לא שניתי קאי גם על האור שגם בו אין שינוי [יש כאן חידוש  ביחס למה שהיה כתוב קודם: קודם היה כתוב ש"אני הוי' לא שניתי" היינו פנימיות ועצמות האור. כאן הוא אומר שגם האור החיצוני – הגם שהוא רק הארה – הוא בדבקות במקור ומעין המקור, ולכן אפשר לומר עליו "אני הוי' לא שניתי".

אמרנו ש"אני הוי' לא שניתי" עולה בגימטריא "קץ שם לחשך", שניהם שוים 888. לא אמרנו כשהסברנו את הגימטריא הזו שהפסוק "קץ שם לחשך" הוא אחד המקורות של הרבי שצריך לצעוק "עד מתי", כי אחרי "קץ שם לחשך" כתוב בדניאל "עד מתי [קץ הפלאות]". "קץ הפלאות" הוא ה"קץ שם לחשך", שעולה ח פעמים פלא.],

וכמו באור השמש שאם יש עננים המסתירים שאין האור מאיר אין זה שינוי גם בהאור [ולא רק שאין שינוי במאור.], וכמו כן הוא בהאור הנמשך מאור אין סוף בעולמות אין בו שינוי דהשינוי הוא רק מצד הכלים המקבלים [או שראויים לקבל, או שלא ראויים ולא מקבלים חס ושלום, וכמו שאמר קודם שאם לא מקבלים זה "חס ושלום".],וכנ"ל דהמניעה אינה מצד המשפיע כי אם מצד המקבל ובהם הוא השינוי אבל לא בהאור [קודם הסביר שבכך גם אין הבדל בין אור ושפע.],

אור השמש מקיף והאור שבעולמות פנימי ואעפ"כ הסתלקותו לא פועלת בו שינוי

ומכל מקום אינו דומה ממש לאור השמש [כפי שאמר קודם, שלא ממש שוה.] שמאיר רק בדרך מקיף [יש רק תופעה אחת בטבע בה אור השמש הופך ממקיף לפנימי, תופעה בצומח – פוטוסינטזה. לכן משיח נקרא "צמח שמו ומתחתיו יצמח", כי רק אצלו האור המקיף הופך לחיות פנימיות. יש פה מבנה של אור-חיות-כח – האור מקיף, החיות פנימית וכח הוא הכלי עצמו. במבנה של אור-חיות-כח החום הוא חלק מהאור. יש בסוד הוי' ליראיו שער "שמש הוי'": י – אור, ה – חום, ו – צדקה, ה – מרפא. האור והחום הם ה-יה שבשמש, שתי צורות השפעה, כמו אור ושפע לעיל. היחוד שלהם הוא בחנוכה – האור והחום של הנרות מחממים את קור החורף, מפשירים את השלג, "עד שחכלה רגל מן השוק", 'עד שיכלה שלג מן הקור' (צירוף אותיות על דרך אבולעפיא). פעולת החום של האור היא מה שהבעל שם טוב ברך ילדים – שם את היד על הלב שלהם ואמר 'שתהיה יהודי חם'.]

אבל האור שבעולמות הרי הוא בבחינת אור פנימי [כלומר שיש בו ממד של חיות, לא רק אור.] וכשהכלי אינו בבחינת כלי לקבל הרי האור מתעלם [כמו כל דבר שרוצה להאיר ולא מאיר, הוא מתעלם בתוך עצמו.], וכמו כד אנת מסתלק מינייהו שגורם סילוק והתעלמות האור, רק שהסילוק אינו בבחינת סילוק לגמרי ח"ו כי אם שמתעלם [ואם מתעלם יכול גם לחזור ולהתגלות אם הכלי יהיה ראוי. מה הכוונה שהכלי יהיה ראוי? שנחזור בתשובה. ה' לא מסתלק ועוזב אותנו – ה' תמיד מחכה שנחזור בתשובה, ואז יחזור להאיר לנו.],

אבל אינו עושה שינוי [מה שכתב כאן שהסילוק לא גורם לשינוי הוא עיקר החידוש של סוף הפרק כאן. עד כאןהוסבר שהתעלמות האור נקראת שינוי וכעת הוא אומר שהיא לא נקראת שינוי. הוא מחדש שגם בשפע לא משנה למשפיע אם המקבל מקבל או לא – זו רק בעיה של המקבל – אבל בשפע יש שינוי, כי השפע יכול להיות נפרד מהמקור, לא דבוק במקור ומעין המקור. אבל באור, היות שהוא דבוק במקור ומעין המקור, אין שינוי – כמו שבמאור אין שינוי, "אני הוי' לא שניתי", כך גם באור.] והוא לפי שהאור הוא מעין המאור,

ה"רצוא" באור ש"מעין המאור" בהיותו "באין ערוך" לגבי המאור

ומכל מקום [לאידך גיסא] הוא באין ערוך [לשון נופל על לשון, מעלתו ש"מעין המאור" אך הוא "באין ערוך".] לגבי המאור וכמו שכתוב כי עמך מקור חיים רק עמך טפל ובטל לך מפני שאין ערוך [ולכן יש לו "רצוא". כל המהלך היה כדי להסביר שלאור יש "רצוא". היות שהאור "באין ערוך" למאור הוא שואף לשרש.

גם זו נשיאת הפכים, אם הוא כל כך דבוק ומעין המאור – למה הוא שואף לחזור לשם? הוא כבר דבוק שם. גם על פי פיזיקה, היות שבמהירות האור אין זמן – גם כשהוא יוצא מהשמש הוא עדיין שם, האור לא יצא, כי לא עבר שום זמן. זו בדיוק נשיאת ההפכים כאן, שמחד הוא דבוק ומצד שני אני אומר שהוא שואף לחזור, האור מרגיש את המרחק שלו, את האפסיות שלו, שהוא באין ערוך. "מעין" ו"אין" – נשיאת הפכים.]

והיינו דלהיות בחינת אור [ולא שפע] שהוא בבחינת דבקות הרי הוא מעין המאור ["אני הוי' לא שניתי"], ולהיותו בחינת הארה לבד וזיו המתפשט מן העצם הוא באין ערוך [ולכן שואף לחזור, בטבע ה"רצוא", כפי שיאמר.], וזהו טעם שנקרא [גם לפני הצמצום] בשם אין סוף ולא אין לו תחלה ["אין לו תחלה" הוא שבח יותר גדול, כפי שהרבי הרש"ב מאריך הרבה, בפרט בהמשך ע"ב.], דלכאורה התואר אין לו תחלה הוא מעלה יתרה מאין לו סוף [אך אי אפשר לומר תואר זה, כי אינו האמת.], אך זהו מפני שתחלה יש לו דמאחר שהוא הארה לבד הרי יש לו מקור שמשם הוא נמשך ועל כן אין נקרא אין לו תחלה רק שאין לו סוף מפני שהוא מעין מקורו [גם לומר שלאין סוף יש תחלה זה חידוש – כמעט בכל משפט, בכל מילה, יש כאן חידוש. החידוש כאן שהוא נקרא "אין סוף" – התפשטות אין סוף, מאיפה הוא מקבל תכונה זו? – מכך שהוא דבוק. בהיותו רק הארה אי אפשר לומר עליו "אין לו תחלה", אך היות שבכל זאת הוא דבוק במקור ומעין המקור אפשר לומר עליו "אין סוף". החידוש כאן שתואר אין סוף נובע מהיות האור דבוק ומעין המקור שלו.],

[הכל היה כדי להגיע לכאן:] וזהו הטעם שיש בהאור טבע הרצוא שנמשך לגבי מקורו כטבע כל דבר להיות נמשך לגבי שרשו ומקורו,

טבע האור לחזור לאין

וטבע זו הוא כמו שכתוב בספר של בינונים פי"ט דשם טבע הוא מושאל לכל דבר שלמעלה מטעם ודעת [בנפש טבע הוא אינסטינקט, למעלה מטעם ודעת, טבע שמוטבע בנפש עצמה. המוטבע בנפש הוא הנה"י, אבל שרש הנה"י הוא בכתר שלמעלה מטעם ודעת – סוד השם המושאל של המלה טבע, שדווקא הנה"י שבנפש, הבטחון והתמימות ומדת האמת וההאמתה – שהם טבע הנפש – מקורם למעלה מטעם ודעת, בכתר.], וכמו האש שחוזר תמיד לעלות למקורו האש היסודי [שתחת גלגל הירח, כך כתוב.] אף על פי שיתבטל שם ממציאותו הראשון לגמרי ויהיה שם אין ואפס אף על פי כן כך הוא טבעו כו' [למעלה מטעם ודעת.],

וכמו כן האור טבעו לחזור למקורו ושרשו [יש פסוק "באור אש", פסוק אחד שמשוה בין אור ואש. הרבה פעמים אומרים שאור ואש הם חסדים וגבורות, שהם הפכים, אבל על פי פשט אור ואש הם אותו דבר – האש מאירה אור. יש פעם אחת בתנ"ך "אור אש" ביחד, והוא אומר שכמו שלאש יש את הטבע לעלות למקורה – אף שתהיה שם אין ואפס – כך אצל האור. איך בכל אופן אפשר להבדיל בין האור והאש? האש, שלהבת, שואפת – גם באופן טבעי אבל – בהתלהבות, שלהבת להבה, לשון התלהבות. אמרנו שבאש יש גם אין וגם יש. אור הוא יותר אין, ממילא ה"רצוא" שלו פחות מורגש. בשניהם ה"רצוא" למעלה מהשכל, הוא טבעי, אבל באור הטבע הוא בחשאי וברעותא דלבא, כמו הכהנים, ואילו טבע האש שרוצה להסתלק מהפתילה ברעש. לאור אין מי שאוחז אותו – האש אחוזה בפתילה, בגוף, ורוצה להשתחרר, בצעקה, כמו בעל תשובה. האור הוא כמו הצדיק והאש היא יותר כמו בעל תשובה. אם כן, העצמה של ה"רצוא" לכליון, מה שכתוב בפי"ט בתניא על האש, הנר, חזקה יותר מאשר באור. בכל אופן, הצד השוה שלהם הוא השאיפה הטבעית – שלמעלה מטעם ודעת – לכלות.],

ועוד זאת שהרי האור היה כלול תחלה במקורו ואז היה במעלה ומדריגה עליונה הרבה יותר וכמו זיו השמש כשהוא בעצם השמש, ומה שנמשך בבחינת אור להאיר ולהחיות את העולמות הרי זה ירידה גדולה לגבי האור, דבאמת מה שעל ידי הצמצום נבדל החיצוניות מן הפנימיות הרי זה ירידה לגבי האור, ובפרט כמו שנתעלם תוך העלם הצמצום [המגן, קליפות העין שדבר עליהן קודם.],

ובכללות הוא שהאור נעשה בבחינת יש ומציאות דבר [לא כל כך יש כמו האש, אבל בכל אופן, אחרי שהוא התעלם ועבר את המסך והצמצום הוא הפך יחסית להיות מציאות יש.], ועל כן תמיד הוא בבחינת רצוא לעלות לשרשו ומקורו שזהו עליה מירידתו [כל מי שיורד רוצה לחזור, ירידה צורך עליה.] ולחזור להיות בבחינת אין [סיום כל הוא המאמר במלה אין – שרש האור, שרוצה לחזור להיות אין. בפרקים הראשונים לא הזכיר את המלה אין ואז הביא אותה והתעצם איתה עד שמסיים בה.].

קיצור. יקשה דגם אם העדר הפעולה הוא ממניעת המקבלים אבל הכוונה הלא אינה נשלמת, ויתרץ דזה שאינו עושה שינוי הוא לפי שהמקור מובדל מהגילוי [כאן קורה מקור למדריגה שאמר שאינה מקור, שמובדל לגמרי.] ויסביר ענין פנימיות האור וחיצוניות דלפני הצמצום, דבפנימיות האור הנה הגילוי [והעדר הפעולה] אינו נוגע אבל הכוונה המושרשת [היינו נשמות ישראל] נוגע, ובאור המתפשט הנה ההעדר עושה שינוי שמתעלם [לכאורה] אבל אבל עם זה הנה אור הוא מעין המאור [ולכן גם שם תכל'ס אפשר וצריך לומר ש"אני הוי' לא שניתי" – ממש תרתי דסתרי, מחד עושה שינוי ומצד שני "אני הוי' לא שניתי" גם באור המאיר.], ולכן נקרא אין סוף ולא אין לו תחלה וכלול במקורו ולכן הוא תמיד [גם במקורו לפני הצמצום וכל שכן לאחר הצמצום] ברצוא [לגבי מקורו, ה"תחלה" שלו.].

 



[1] נרשם (מהקלטה) על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com