חיפוש בתוכן האתר

הלכה בטעמה – הלכות שבת (7) - י"ח חשון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח הדפסה דוא

הלכה בטעמה – הלכות שבת (7)

סימן רמב: הוצאות שבת

[בין מנחה לערבית]

כף החיים – אהבה בבית, זהירות מכעס בשבת וכבוד ת"ח

יש עוד משהו יפה מהכף החיים (ס"ק ח), שלמדנו את תחילת דבריו לפני כמה שיעורים[ד]:

וכתב בספר חסידים סימן תתסג טוב ארוחת ירק בשבת ואהבה עם אשתו ובני ביתו [דבריו של הספר חסידים נסובים על הוצאות שבת. כתוב לזרז עצמו ולצמצם בחול כדי להרחיב בשבת, ועל החובה הזו כותב הספר חסידים שעיקר כבוד שבת הוא האהבה עם אשתו ובני ביתו.]. וכבדתו שיכבד השבת שלא יריב עם אשתו ובני ביתו.

וכתב בזוהר הכועס בשבת כאילו אוקיד נורא דגיהנם [מי שכועס בשבת מדליק את אש הגיהנם. אמרנו זאת קצת, אבל הלשון שלו מאד יפה.].

עוד בזוהר פ' צו תלמידי חכמים אתקריאו שבת וחייבין לענגא להו בכל מיני מאכל ומשתה ובלבושין שפירין כגוונא דשבת והמבזה תלמיד חכם כאילו מבזה שבת שהוא אצל עובד כוכבים. אליהו רבה אות א [המעלה של תלמידי חכמים שהחובה לענגם קיימת כל השבוע. ידוע שצריך לכבד תלמידי חכם, אבל החידוש כאן שצריך לענג אותם.].

הוצאות שבת מחוץ לקצבה – "לוו עלי ואני פורע" (באם יש חפצים למשכן)

סעיף קטן ג בשו"ע אדה"ז:

וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים [דגים גדולים ותבשיל תרדים ובשר ויין למי שאוהב.] הרי זה משובח. והוא שידו משגת.

ואף אם אין לו עכשיו מעות מזומנים אלא חפצים ימשכנם וילוה עליהם והקב"ה ימציא לו לפרוע ועל זה אמרו רז"ל אמר הקב"ה לוו עלי ואני פורע כלומר שאין הוצאת שבת ויו"ט עולה בחשבון הקצבה שנקצב לו בראש השנה למזונות כל השנה ושאר צרכיו שכך אמרו חכמים כל מזונותיו והוצאותיו של אדם קצובין לו מראש השנה שקוצבין לו כמה ישתכר בשנה זו לצורך מזונותיו ושאר צרכיו של כל ימות השנה חוץ מהוצאות שבתות ויו"ט שאין קוצבין עליה כלום [עיקר החידוש כאן שעל שבת ויום טוב פשוט לא קצוב כלום. לא שיש איזו קצבה ואם אתה מוסיף מוסיפים לך, אלא שלכתחילה בדין – זו הנקודה שרציתי להדגיש כאן – לא קוצבים לו כלום] אלא אם מוסיף בהוצאת שבת ויו"ט מוסיפין לו.

[אם כן, מתי צריך ללוות וכו'? אם יש לך חפצים רק שאין לך מזומן.] אבל אם אין לו חפצים למשכנם ולפרוע בהם לא ילוה ושהקב"ה יפרע [גם חידוש, הוא פוסק שמה שכתוב "לוו עלי ואני פורע" נכון  רק אם יש לך חפצים למשכן, אבל אם אין לך חפצים בכלל לא.] כי מאחר שאין לו משלו אין עליו חיוב כלל להרבות בהוצאת שבת יותר מהשגת ידו [החיוב רק לפי השגת ידו, ואם יש לו חפצים גם נקרא השגת יד].

[אין חיוב אם אין ידו משגת, או שאסור לו?] התחלנו לדבר על זה. מה שאתה שואל נידון בתחלת הטור, בעל הטורים שאל את אבא שלו, הרא"ש, ולא קבל תשובה ברורה. לבסוף הוא מצא משהו יפה בפירוש רש"י על פרקי אבות שסידר לו את הענין. אולי נראה. יש פה גם קונטרס אחרון בענין, שאדם צריך לצמצם. אם יש לך קצת, יש ודאי ענין שתצמצם בשאר הימים כדי שתוכל קצת להרבות בשבת. [פשטות הלשון של אדמו"ר הזקן שאסור לו ללוות – "לא ילוה" – והסבה "כי... אין עליו חיוב"]. נכון, ללוות על מנת שה' יפרע אסור – אסור לסמוך על הנס, בטחון מופרז.

שבת – הדגשת כח הבחירה

הנקודה שאמרנו כאן, שלא קוצבים כלום על שבת ויום טוב בראש השנה. כשחושבים ומתבוננים יש בה חידוש מאד גדול. יש דין וחשבון בראש השנה, יום גדול, דנים על כל השנה הבאה, וכאילו מדלגים על שבתות ויום טובים, לא דנים בכלל, משאירים פתוח. מה שתעשה תקבל. מה אני יכול ללמוד מזה? סוד השבת קשור לבחירה כמו שלמדנו הרבה פעמים על בית המקדש. בית המקדש הוא בית הבחירה.

הייתי יכול לחשוב שכמה שיותר קדוש כך יש יותר ידיעה מבחירה – שכמה שיותר קדוש הבחירה מתבטלת והכל ידיעת ה' – אבל האמת היא שבית המקדש הוא בית הבחירה, לא רק שה' בוחר בו אלא שבית המקדש מעצים את הבחירה של היהודי. גם על פי פשט, בלי מקדש אי אפשר לקיים את רוב המצוות. כשיש מקדש יש יותר מצוות – ככל שיש יותר מצוות יש יותר בחירה חפשית. לגוים יש רק קצת בחירה,לא כמו הבחירה שיש לנו, כי יש להם רק קצת מצוות. רואים שכל תוספת מצוות היא תוספת בחירה. בית המקדש הוא בית הבחירה – מבטא את כל עצמת הבחירה של היהודי עצמו.

אותו הדבר שבת. הייתי יכול לחשוב ששבת היא סוד הידיעה – דברנו על כך כשדברנו על ידיעה ובחירה – אבל כאן רואים ששבת היא יום 'פתוח'. הכל ה' יודע, הכל ה' גוזר וקוצב לך, אבל את שבת הוא משאיר לך לגמרי. סימן שיש משהו בשבת שיש בה יסוד של בחירת האדם. ווארט חשוב, שהבחירה החפשית שלנו, בתור יהודים, באה לנו מהשבת, והבחירה היא כמה אנחנו מכבדים את השבת ומענגים את השבת. הקשר בין שבת לבחירה מסביר גם מה שכתוב שלגוים אין בחירה – על כל פנים, לא בחירה כמו אצלנו – כי אין להם שבת, אסור להם לשמור שבת. הכל אצלם קצוב, וקצוב הוא ידיעה בלי בחירה. שבת היא המתנה הטובה שהקב"ה נותן לנו.

שימוש בכרטיס אשראי להוצאות שבת

[אבל אם יש לו מה למשכן הוא צריך לעשות זאת – אין לו בחירה, ואם אין לו זו גם לא בחירה?]. לא, כל מצוה היא בחירה – אם יש חפצים למשכן יש בחירה חפשית, למשכן או שלא. אפשר לסמוך על ה' –"לוו עלי ואני פורע", תלכו על זה. בכל אופן, אם תלך ותמשכן – תקח ריזיקה. אני לוקח סיכון – ממשכן את החפץ ולא רוצה להפסיד אותו אלא למשכן ולקבל חזרה. [השאלה במציאות היום, שלא ממשכנים חפצים, למה לדמות? היום משתמשים בכרטיס אשראי – לא ממשכנים חפצים, זה אותו דבר?] הכרטיס מכוסה? [אפשר לומר שחברת האשראי נותנת אשראי, ואם לא יהיה כיסוי תקח לו את החפצים.] נראה שהדין אותו דין. היום לכל אחד יש חפצים, יש לו בית.

כח של "אורות דתהו" לצמצם הוצאות חול לטובת שבת

בכל אופן, בלי לקרוא את כל ההמשך, הווארט בסוף – בהלכה – שיש נקודה של בחירה, נותנים לך בראש השנה את שבת ויום טוב ואומרים שהם תלוים בבחירה שלך. אדמו"ר הזקן מצדד, אפילו יותר ממה שמשמע בפשט השו"ע, שצריך לעשות מאמץ לצמצם. דומה למה שהטור, שהזכרנו, למד מפרקי אבות. כתוב בפרקי אבות "בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".זו גם המשנה שפותחת את אורח חיים – יש פה צד השוה בין תחלת אורח חיים בכלל לתחלת הלכות שבת בפרט, שלפי הטור שניהם מתחילים עם המשנה הזו.

מה המשמעות של המשנה הזו? המשנה אומרת להיות כמו חיות – חיות טרף, נמר, נשר.החיות האלה הן אורות דתהו – תחלת העבודה היא אורות דתהו, רק צריך להמשיך בכלים דתיקון. מה רש"י כותב על המשנה? רש"י כותב שבמסכת פסחים מביאים את מאמר "בין תימא אומר" סמוך למאמר רבי עקיבא "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", המקור להלכה כאן. לכן רש"י דורש סמיכות (לא מאבות אלא מפסחים), שאף על פי שכתוב "עשה שבתך חול" אדם צריך עם כחות של תהו – כמובן בלי להשתמש בביטוי – כחו של נמר ונשר לצמצם מימות החול כדי לכבד את השבת. מכאן הטור – ששאל אביו הרא"ש, והוא גמגם לו (גם פלא שצריך לדרוש), לא ידע מה לעשות עד שראה רש"י לפרקי אבות (על משנה שלכאורה לא קשורה בכלל) – מרש"י למד את הדין שצריך לזרז את עצמו להפחית משאר הימים , אף על פי שיש לו רק יד סעודות בצמצום.

כח ההעדפה – סדר העדיפויות היהודי

עיקר התוכן של הסימן הראשון בהלכות שבת הוא איך לפרש את מאמר רבי עקיבא "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". מהמסקנה – לפי הטור והשו"ע ודברי אדמו"ר הזקן בקונטרס אחרון הארוך כאן – עולה עוד יסוד יהודי, יסוד שאין  לגוי (כמו שאמרנו על בחירה), שנאמר אותו במילה אחת, העדפה. יהודי יודע להעדיף משהו, ואז לצמצם עצמו בכחות אדירים כדי שההעדפה תתממש.

שבת אצל יהודי היא ראשית סולם ההעדפות, כך למדתי מהתבוננות כאן בסימן. ממילא בשבת יהודי לומד איך להעדיף. זו עוד המחשה לקשר בין שבת לבחירה – בחירה היא גם העדפה. יש כאן להעדפה אורות של תהו, "עז כנמר וקל כנשר וכו'" – לצמצם מיום חול לשבת, אפילו שאין הרבה ממה לצמצם, כדי לשים הכל לשבת ולענג את השבת. ההלכה אומרת "והוא שידו משגת", אבל אפילו במקרה שאין ידו משגת צריך לצמצם.

זה בעצם מה שישראל אריאל כתב על העטיפה של החוברת ברוך הגבר – שיש סולם ערכים, יש העדפה של יהודי לגבי גוי כאן בארץ. בעולם החילוני אסור לדבר על העדפה – העדפה היא גזענות, יש רק שויון. לפעמים שויון הוא טוב ולפעמים הוא לא טוב. כדי לשלול את השויון הלא-טוב צריך את ענין השבת. ההעדפה צריכה לבוא לידי ביטוי בפועל ממש, והביטוי בפועל ממש הוא שאתה מענג את השבת – מצמצם את עצמך בחול כדי לכבד ביותר את השבת.

אמרנו – באחד השיעורים הראשונים כאן – שבווארט של רבי עקיבא "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות" יש העדפה של אהבת ישראל, שבאה אפילו לפני שבת, שלא להטיל את עצמי על הזולת. כלל גדול בתורה הוא אהבת ישראל – גם העדפה, מדובר באהבת ישראל, לא בגוי. כל היהודים שוים ומועדפים; כל השבתות שוות, אבל יש העדפה של שבת לגבי חול. נקודת ההעדפה היא משהו עצמי – שבת היא כל התורה כולה. השבת נתנה לישראל, כמו התורה בכלל. רבי לוי יצחק מברדיטשוב אומר שכל התורה היא "דבר אל בני ישראל", "צו את בני ישראל" וכו' – ממילא ישראל הם בראש כל ההעדפות תמיד. אחר כך יש שבת ותורה וכו'. כך יוצא כאן גם מהסעיפים הבאים וגם מקונטרס אחרון, שצריך לעשות מאמץ – להיות עז כנמר – לצמצם מימות החול על מנת לכבד ולענג את השבת. מבלי לקחת צדקה מאף אחד.

כף החיים (בשם האריז"ל): לקנות לאשתו כל בגד שהיא רוצה

רציתי להביא כאן מכף החיים בתחלת השו"ע. הגעתי לדבור הזה של כף החיים כשלמדנו[ה] מכף החיים על האיסור ללכת יחף, שאמרנו שיש שלשה עולמות בזה, חול ושבת ויום כיפור, כשלמדנו על האיסור לילך יחף אמרו שכתוב בכף החיים שמשום תשובה מותר ללכת יחף (כתוב שדוד המלך הלך יחף משום תשובה, אבל סתם כך אסור). כף החיים אומר כך בסימן ב באורח חיים, על הלכות השכמת הבקר. שם יש רמ"א שאדם צריך להתלבש ולכסות את הגוף וכמובן שילבש נעלים, שלא ילך יחף. המגן אברהם מביא שם מאמר חז"ל לעולם ימכור אדם כל אשר לו ויקנה נעלים לרגליו – הכי חשוב.

כף החיים דן באריכות בשאלה האם תלמיד חכם צריך להתלבש בבגדים מכובדים ויקרים. הוא אומר שלא – שצריך להזהר לא להתלבש בבגדים פחותים או מלוכלכלים, אבל לא צריך בגדי פאר. הוא מביא מהאריז"ל שהקפיד על עצמו ללכת בבגדים ממוצעים, אבל – הוא כותב שם בהמשך – שלבגדי אשתו היה מוציא כל מה שהיא מבקשת (לשון יפה מאד שם), יותר ממה שידו משגת. רואים מכאן שיש צד שוה בין האשה לבין שבת מלכתא. צריך לכבד שבת, צריך לכבד תלמיד חכם, אבל עוד יותר תלמיד חכם צריך לכבד את אשתו – לא לאכול כדי לקנות בגד שאשתו רוצה, כל בגד יפה שהיא מבקשת. כדאי לקרוא שם את הלשון שלו.

 

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com