חיפוש בתוכן האתר

ספר המאמרים תש"ה (14) - י"ח חשון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

י"ח חשון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

ספר המאמרים תש"ה (14)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. ברית אש – זוגות של אור ושפע

אתמול למדנו על אור ושפע, האור לא גורם התפעלות למאור ולכן המאור לא משתנה – "אני הוי' לא שניתי" – בשפע יש התפעלות למשפיע מהשפע ולכן אם המשפיע מפסיק להשפיע ("העדר הפעולה") הדבר משפיע עליו, כח ההשפעה שלו מתעלם בעצמו. הרבי הביא משל מרב ותלמיד, שלרב – שמשפיע, בדרך שפע, לא אור – מתווסף שכל מעצם ההשפעה, אף לפני שהתלמיד מקשה קושיות וכה"ג.

ברית אש – זוגות של חכמה ובינה

בסוף השיעור אתמול עשינו רמז שאור-שפע ר"ת אש, צירוף שרמוז כבר במלה הראשונה של התורה, "בראשית", אותיות ברית אש. יש עוד הרבה דברים שהם ר"ת אש, בשמות ה' היינו אשדי, וכן הזוג היהודי הראשון, אברהם-שרה.

כתוב שהמלה אש היא נוטריקון אין-יש, אף שה-ש היא האות השניה היא האות העיקרית. בכללות בקבלה וחסידות אין ויש הם חכמה ובינה, וכך את כל הזוגות שהזכרנו אפשר להקביל לחכמה ובינה. באור ושפע, האור הוא חכמה, ברק המבריק על השכל, ואילו בינה היא שפע. כך כתוב שהיחס בין רבי למשפיע הוא גם היחס של חכמה ובינה, לכן הרבי הוא אור והמשפיע הוא שפע.

אברהם-שרה – חכמה-בינה – אור-שפע

ההקבלה מתאימה מאד גם לאברהם ושרה, אברהם ושרה גם על פי פשט הם אבא ואמא, חכמה ובינה, אור ושפע. לאברהם אבינו מתאים גם מה שהסברנו על האור, שאור הוא רק הארה בעלמא ואינו מתפעל, לא כל כך מבחין בין המקבלים, כמו שאמרנו בשם הצמח צדק שהרבי הוא עושה כובעים וכל אחד יבוא ויבחר את הכובע המתאים לו – כמו אור השמש, ש"מאיר לארץ ולדרים עליה" בשוה (אם יש ענן ומסך הוא מפסיק ואם אין לא מפסיק – אבל האור מצד עצמו מאיר לכולם). תיאור זה מתאים בדיוק לאברהם אבינו, בו כתוב "אברהם התחיל להאיר" – מאיר אור.

ואכן, היחס בין האור ושפע מתאים ליחס בין אברהם ושרה – אברהם אומר "לוּ ישמעאל יחיה לפניך" ושרה אומרת "גרש את האמה הזאת ואת בנה". אברהם מתייחס בלי הבחנה, שוה לכולם, רוצה שגם ישמעאל יחיה (ביראתך). ואילו שרה, שהיא שפע, מתנגדת – אומרת "גרש את האמה הזאת ואת בנה". שרה מתפעלת מישמעאל, רואה שהוא לא חבר טוב ליצחק, וכן שהוא מתחרה ביצחק על הירושה – ולכן צריך לגרש אותו מכאן. ההתגרות ביצחק על הירושה היא כמו שהיום הערבים מתגרים בנו על הארץ.

ברגע שיש מציאות של תחרות השפע לא מאיר על כולם בשוה, אלא המשפיע, הפנימי – שהסברנו שזה גם הבדל בין מקיף לפנימי, אור הוא מקיף ושפע הוא פנימי, – בוחן את המקבלים, "אזן מילין תבחן" ("אזן מילין תבחן" ר"ת אמת וס"ת ןןן של בינה, נ שערי בינה).

אברהם-שרה – חכמה-נבואה

ההקבלה בין שרה ואברהם לחכמה ובינה מסבירה גם מה שכתוב ששרה גדולה מאברהם בנביאות, לכן ה' הסכים איתה – הסכים עם השפע, לא עם האור. שרה גדול מאברהם בנביאות כי כתוב בקבלה ששרש הנבואה ורוה"ק הוא דווקא מאמא, לא מאבא. אך גם כתוב בחז"ל שחכם עדיף מנביא – יש עדיפות של חכמה לגבי נבואה.

חכמה ונבואה הן גם אבא ואמא. מי שהיא מבחינת אמא יותר גדולה בשפע – לכן ה' מסכים, "שמע בקֹלה", "שמע" מצד אמא. זו הוראה להכנע ולהכלל ב-ש של השפע, שמיעה, "שמע בקלה", "אזן מלין תבחן".

אך יש מעלה כמובן באין. בהמשך הוא יאמר – כבר אמר פעם אחת בדרך אגב, אבל בהמשך יאמר יותר באריכות – שה"רצוא" של האור (הוא הנושא כאן) הוא דווקא לאין, כמו בפרק יט בתניא, שהנשמה רוצה להתאיין. "רצוא" כזה הוא מצד החכמה, שהיא בחינת אין, יחסית לבינה שהיא יש. נמצא שיש מעלה באין ויש מעלה ביש. זו תוספת לגבי אור ושפע.

אברהם-שרה – אל-שדי (התפשטות והגבלה)

אמרנו עוד דוגמה – חוץ מאין-יש, אור-שפע, אברהם-שרה – בשמות קדש, אל-שדי. השם הזה מופיע לפני ברית מילה – "אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים". פשוט שאברהם הוא בחינת שם א-ל, "חסד אל כל היום", התפשטות, לכן הגימטריא של אברהם היא ח פעמים אל, רמח מצוות עשה, שהכח המניע שלהם הוא אהבה. מקורו של קו ימין הוא בחכמה, וכמו שכתוב בזהר על הפסוק "השמים מספרים כבוד אל" – "אל נהירו דחכמתא", ואילו שרה שייכת יותר לשם ש-די – למה?

בפרשת ברית מילה אברהם מקבל את ה-ה והופך מאברם לאברהם, ושרה מקבלת ה והופכת משרי לשרה. כלומר, אף על פי שלא מלים אותה בפועל, פרשת ברית מילה נאמרה עבור שניהם –  ברית המילה יוצרת שינוי מהותי אצל שניהם, כדי שיוכלו להוליד בקדושה. ההולדה בקדושה תלויה גם באמא, לכן לא מספיק לשנות רק את אברהם אלא צריך לשנות גם את שרה.

מה הקשר של שרה לשם ש-די? אם "אל נהירו דחכמתא" מצד אברהם צריך לומר ששם ש-די שייך לבינה ולשרה. איפה רואים שהוא שם של בינה? בדרך כלל חושבים שהוא שם של יסוד, אבל המקור שלו הוא באמא – "ונשמת שדי תבינם", פסוק חשוב באיוב שאמר אותו אליהוא בן ברכאל (בגימטריא משיח). כתוב ש"אמא עילאה מקננא בכורסיא", עולם הבריאה, השם של עולם הבריאה הוא "אל שדי". שם א-ל משותף לכל העולמות – אל שדי בבריאה, אל הוי' ביצירה ואל א-דני בעשיה – אבל שם ש-די הוא שם יחודי לעולם הבריאה. השם היחודי של עולם היצירה הוא שם הוי' ובעשיה השם היחודי הוא שם אדנות. בכל אופן, מקורו של שם ש-די הוא בבינה.

מה השייכות שלו לשרה לפי פשט? מה עיקר ההבדל בין אברהם ושרה? אברהם חובק את כולם, "לוּ ישמעאל", מאיר לכולם, אוהב את כולם, ואילו שרה עושה גבולות. שפע עושה גבול – כי הוא מתפעל, בשפע לכל דבר יש ממשות, לכן הוא מתפעל. שרה אומרת לאברהם "גרש את האמה הזאת" סימן שהיה לה מאד אכפת. לאברהם היה אכפת הפוך, הוא התנגד, אבל שרה ראתה מיהו ישמעאל הזה, לכן אמרה "גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא ירש בן האמה הזו עם בני עם יצחק". ש-די הוא "שאמר לעולמו די", שם ש-די עושה גבול.

אם כן, השמות א-ל וש-די מבטאים  שתי מדות הפוכות – התפשטות בלי גבולות, אל סוף העולם, לעומת העמדת גבולות. לכן מאד מתאים שה-א היא בחינת אברהם וה-ש בחינת שרה. הכל ברית אש, צריך לעשות ברית ביניהם, לחתן אותם – ברית נישואין, נשיאת הפכים. כל התורה כולה היא נשיאת הפכים, היחוד היהודי הוא היכולת לשאת הפכים – "האמת והשלום אהבו" (אמת-שלום הם גם ר"ת אש).

אברהם-שרה – אמונה-שכל

כל הזוגות של א-ש הם הפכים שמתחברים יחד – זו תכלית הכוונה של כל התורה כולה, לכן כל התורה כולה היא ברית-אש. הסברנו בשיעור על ברית אש[ב] שגם אמונה שלמה ר"ת ברית אש, כמו אמת-שלום, כי אמת ואמונה בלשה"ק מאותו שרש (היה ראוי להיות אמנת – כמו אצל בן ובת שהבת צריכה להיות בנת – אבל ה-נ נופלת) וכמובן ששלום ושלמות מאותו שרש. בכל אופן, זוגות של א-ש אמורים לבטא נשיאת הפכים – אמונה שלמה הוא ביטוי, תואר לאמונה שהיא שלמה, אבל לא זוג של א-ש כמו הזוגות האחרים כי אין בו נשיאת הפכים.

מה צריך להיות הזוג של אמונה באות ש? שכל. ההיפך של אמונה הוא שכל – זו העבודה של חב"ד, לחבר אמונה ושכל, חיבור של שני הפכים. גם אמונה ושכל הם כמו חכמה ובינה. בתניא אמונה היא בחכמה ואילו סתם שכל – מה שנקרא אינטיליגנציה – הוא בבינה.

לפי זה, לשרה יש יותר שכל ואילו לאברהם יש יותר אמונה. פשיטא שלאברהם יש יותר אמונה – הוא "ראש כל המאמינים", "תשורי מראש אמנה". כך כתוב על אברהם "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה" – הפעם הראשונה שכתובה המלה אמונה בתורה, אברהם הוא היהודי הראשון כי הוא המאמין הראשון. בגלל היותו המאמין הראשון הוא גם אומר "לו ישמעאל יחיה לפניך" – אשרי המאמין, בשבילו גם ישמעאל יכול להיות יהודי טוב. אבל מי שאצלו העיקר שכל רואה את הדברים אחרת – הוא שכלתן.

שרה היא בחינת שכל ואברהם בחינת אמונה, וצריך לחתן את האמונה והשכל. זה בדיוק הגדר של חסידות חב"ד – להכיר שאמונה היא יותר משכל, ואף על פי כן לחבר אותה עם שכל. לפי זה, מה שכתוב ששרה גדולה מאברהם בנביאות, ברוח הקדש, אומר שברוח הקדש יש שכל – רוח הקדש היא לא סתם משהו מיסטי למעלה משכל. איך אני יודע שבנבואה ורוח הקדש יש ממד של שכל, ולא ממד של אמונה בלבד? מרש"י על בצלאל, שכותב על "ואמלא אֹתו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת": "'בחכמה' – מה שאדם שומע מאחרים ולמד. 'ובתבונה' – מבין דבר מלבו מתוך דברים שלמד. 'ובדעת' – רוח הקדש". כלומר, רוח הקדש היא גם סוג של שכל – שיא השכל. כתוב בפרקי אבות שהדעת תלויה דווקא בבינה – "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת" – רוח הקדש הולך יחד עם שרה. חכמה ובינה הן חיוהי וגרמוהי, שרש האורות ושרש הכלים.

ב. העדר השפעה מצד המקבל לא פועל על המשפיע

עד כאן היה מהלך אחד, להסביר למה האור לא מתפעל ולא משפיע על מקור האור בכלל. כעת הוא מפקפק בכך – יש לו קושיא:

העדר השלמת הכוונה אמור לפעול שינוי

ואחר כל זה [כל ההסבר של אור ושפע, ההסבר שבאור אין השפעה על העצם, ש"אני הוי' לא שניתי".] הנה יש מקום בשכל [מענין שמדגיש כאן דווקא את השכל.] לומר דעם היות דהעדר הפעולה אינו פועל שום שינוי אבל הכוונה אינה נשלמת [שהרי האור נברא כדי להאיר, ואם אינו מאיר הכוונה אינה נשלמת.] והשכל מחייב דהעדר שלימות הכוונה של המקור [קודם הביטוי היה העדר הפעולה, והסביר שהעדר הפעולה לא מפריע למקור, אבל הוא לא הסביר שהעדר שלימות הכוונה של המקור לא מפריע], אז עס פירט זיך ניט אויס דער כוונת המקור [משהו עדין ועמוק מתרגמים לאידיש, אחרת לא צריך.], הנה העדר זה צריך לפעול שינוי [והדרא קושיא לדוכתא, איך "אני הוי' לא שניתי" אם האור לא מאיר.]

כשאין הסח הדעת במשפיע גם העדר מקבלים לא פועל שינוי

אבל באמת הנה העדר שלימות הכוונה גם כן אינו פועל שינוי [ זו נקודת החדוש בפסקא.], וטעם הדבר הוא מפני שהמניעה אינה מצד המקור [המהלך הקודם הסביר את ההבדל בין אור ושפע, וכעת הוא אומר משהו אחר – ההבדל הוא האם ההעדר מצד המשפיע או ההעדר מצד המקבל (על כך לא דבר קודם). כעת יסביר שהעדר שלמות הכוונה בגלל המקבל אינו פועל שינוי, ורק אם העדר השלמות הוא בגלל המשפיע הוא פועל שינוי.] שהרי השמש או אור הכלול בתוכו [שתי בחינות, עצם השמש והאור הכלול בשמש, שקודם היו "מאור עינים" ו"סגי נהור".] בכחו להאיר בכל מקום, והמניעה היא רק מצד המקבל שאינו כלי לקבל וכמו מפני מסך [מסך מצד המקבל, לא מצד המשפיע.] וכה"ג, על כן אין זה עושה שינוי בהמקור וכן הוא גם בבחינת שפע [כשהמסך מצד המקבל אין הבדל בין אור ושפע.],

דבשפע הרי העדר ההשפעה פועל שינוי בהמשפיע הנה זהו דוקא כשהמניעה היא מצד המשפיע שמעלים אור שפעו ואינו חפץ להשפיע, אבל כשהמניעה היא רק מצד המקבלים היינו שאין לו מקבלים [אין תלמידים] או שהמקבלים אינם כלים לאור ההשפעה שלו [יש אנשים אבל 'אין עם מי לדבר'.] אין זה שום שינוי וגרעון במשפיע, דכאשר המניעה היא מצד המשפיע הרי זה בדרך היסח הדעת שמסיח דעתו לגמרי מההשפעה, ועל כן הרי זה גורם התעלמות בעצם הכח, אבל כשהמניעה היא רק מצד המקבלים אין זה בדרך היסח הדעת ואינו עושה התעלמות,

"שומר מצוה" אינו מסיח הדעת מלהשפיע

הדוגמה לכך היא מאברהם אבינו, שלא הסיח דעתו כשלא היו לו מקבלים, כפי שרואים בפסוק הראשון של וירא – "והוא ישב פתח האהל כחם היום". אין אורחים, חם בחוץ, אבל אברהם לא הסיח דעתו מכך. הסח הדעת הוא כמו יאוש, אבל אברהם לא מתייאש – יושב ומחכה לאורחים. זו הדוגמה הכי טובה למה שהרבי אומר – שהמשפיע לא הסיח דעתו מלהשפיע. אם אברהם אבינו היה אומר – היום חם, אין אורחים, אני הולך לכולל ללמוד... כח ההשפעה שלו היה נחלש, החסד שלו היה נחלש.

יש כאן ווארט, שאם אתה לא מסיח את הדעת, אף על פי שאין לך מקבלים, בכל אופן אתה מתנהג כאילו אתה ממשיך להשפיע ולבסוף דעתך גם תפעל. בדיוק כמו אצל אברהם אבינו, שה' מזמן לו אורחים, אפילו בדרך נס, מלאכים בדמות אנשים. הבעל שם טוב ממש בתחלת כתר שם טוב, הווארט הראשון[ג], מסמיך זאת על הפסוק "שומר מצוה לא ידע דבר רע". הבעל שם טוב אומר ש"שומר מצוה" היינו מי ששומר ומצפה למצוה, כל הזמן מצפה. כמו "שמור את יום השבת לקדשו" (וכמו "ואביו שמר את הדבר") – שמירה היא לחשוב על משהו כל הזמן. "זכור" ו"שמור" הם גם כמו אבא ואמא.

 (כתוב בתורת שלום שהיו אדמו"רים – לא בחב"ד – שמגיל מסוים שתקו, לא השפיעו כלום. כנראה כי המקבלים לא היו לרמה שלהם, התעלו יותר מדי.) נכון, היו כאלה שלכן הסתלקו מהעולם – כמו רבי נחמן. יש שתי סיבות לתופעה זו – או שהצדיק מקבל אורות שלא מתיישבים בעולם הזה או שבאמת אין לו עם מי לדבר. הדוגמה העיקרית לכך היא הקוצקער, ששנים הסתגר ולא דבר עם אף אחד – יש סודי סודות במה שקרה שם. היו הרבה צדיקים שלא דברו, אבל כתוב – גם בתורת שלום – שחב"ד היינו "שפה ברורה". ככה הרבי המהר"ש ברך את הרבי הריי"צ, הרבי הקודם, בברית שלו – שיזכה להיות רבי ולומר חסידות בשפה ברורה.

בכל אופן, מה הוא אומר כאן? שאם לא מסיחים את הדעת העדר שלמות הכוונה לא משפיע. אין פה הבדל בין אור ושפע בענין הזה. ברגע שמסיחים את הדעת העדר שלמות הכוונה משפיע. העדר ההשפעה בפועל הוא בעיה רק של המקבלים ולא של המשפיע. ברגע שהוא מצפה להשפיע – יושב בפתח האהל – הכח לא מתעלם אצלו, הוא בהתעוררות. אם יש הסח הדעת המשפיע ישן, וכל דבר ישן – נחלש.

מניעה מצד המקבל לא משנה את המשפיע

ונמצא דגם בשפע אין זה עושה שינוי, ואם כן כל שכן שהוא כן בענין האור דאין שום שינוי על ידי שאינו מאיר בבית מפני שאין המניעה מצד האור שהרי ביכולתו להאיר רק המניעה היא מהמקבל על כל כן אין זה עושה שינוי וגרעון בהאור.

קיצור. יבאר דסבת הרצוא בהאור לפי שאור הוא רק זיו המתפשט על ידי הנרתק המכסה ומסתייע מכח הראיה שהראיה באה על ידי כיסוי הקליפות הדקות על עצם הראיה ובהמחקם נעשה סגי נהור שמאיר עצם כח הראיה ולכן אינו רואה דאור הוא רק המתפשט ממנו ולכן אינו עושה שינוי [עד כאן נושא אחד.], ויסביר במשל דאור השמש וההפרש בהפעולה אם דרך שפע או דרך אור [זה מהלך שני, על אור ושפע. הוא מקשה על כך שהכוונה לא נשלמה] ומסיק דשניהם אינם עושים שינוי לפי שהמניעה היא רק מהמקבלים [היו שלשה מהלכים בפרק ועדיין לא הגיע למסקנה].

ג. המקור נבדל בערך מהגילוי

העדר השלמת הכוונה לא נוגע למקור הנבדל מהגילוי

נמשיך לפרק הבא:

ה) והנה עדיין אין זה מספיק דעם היות דזה מה שאינו עושה שינוי הוא מפני שהמניעה מצד המקבלים אבל הרי סוף סוף הכוונה אינה נשלמת ואם כי בודאי אינו דומה אם זהו מצד המשפיע או רק מצד המקבל מכל מקום [מתעקש לומר ש]הכוונה אינה נשלמת

ועל כן הנה בהכרח לומר דטעם הדבר מה שאינו פועל שום שינוי הנה העיקר בזה הוא מפני שהמקור הוא מובדל בערך מהגילוי [בעצם הוא חוזר למה שאמר בתחלת הפרק הקודם, שהזיו שמתפשט הוא רק הארה שמובדלת באין ערוך, בלי שום יחס, למקור. הוא צריך לחזור לכך, שהמקור הוא לא בערך הגילוי, וגם אינו מקור לגילוי, ולכן מה שמתרחש עם הגילוי לא משפיע על המקור.],

הרבי מתרץ את עצמו, כמו שאמרנו אתמול, כל הזמן מתלבט ומתחבט וחוזר – זו דוגמה מצוינת להתבוננות. ההתלבטות כאן היא האם יש בעצם כוונה להאיר או שאין כוונה להאיר? גם מה שאומר כעת הוא לא סוף פסוק. הרי הכוונה של האור בפנימיות והכוונה של העצם לא נשלמה, אם כן יש פה בעיה.

אור המאיר לעצמו (לפנה"צ) – יוצא ומיד חוזר

[אבל אמרנו שהאור מרגיש את שרש הכלי ונמשך אליו – זו לא התפעלות?] האור שמרגיש את הכלי הוא כמו האור לאחר הצמצום, האור שנמשך בכלי, כאן מדבר על האור שלפני הצמצום, האור העצמי שכלול בעצם, האור שלא בערך הכלי ולא מרגיש אותו.

[עצם האור הוא יציאה כלפי חוץ, לא?] עצם האור כלול בעצמות ומאיר כלפי פנים – אין לו שום קשר לחוץ. כמו במשלים גשמיים, יש דבר שכאילו יוצא ומיד חוזר – מהרגע הראשון שיוצא החוצה מיד הכיוון שלו פנימה. שעשועים עצמיים, משתעשע עם עצמו. [והוא קדום?] האור הקדום הוא בחינת "יחיד", העלם האור בעצמות המאור. כאן האור יוצא ומיד חוזר – זה משהו אחר.

לכל דבר יש דוגמה בתורה, גם לאור שיוצא וחוזר מיד. נח שלח את העורב ואת היונה – העורב בכלל לא יצא, הוא מיד חזר, ואילו היונה בתחלה חזרה אבל לא מיד. יש משהו ששולחים אותו ומיד חוזר, לא מוכן לצאת. כשהאור שכלול בעצם ממש מתחיל להתגלות – בניגוד לעצם, שאין לו התגלות כלל, ראשית הגילוי של האור הוא "אור המאיר לעצמו", התגלות לעצמו, והכיוון שלו כלפי פנים ולא כלפי חוץ. לכך הוא קרא קודם פנימיות האור, אבל כעת נראה שהמושג פנימיות האור כולל גם את ה"אור המאיר לעצמו" וגם את עצם האור.

בכל אופן, כל המדרגות הללו של העצם ושל האור הכלול בעצם הן לא מקור לגילוי, לכן הגילוי לא פועל עליהן שום דבר. כך הוא אומר עכשיו, אבל כמו שאמרנו– בהמשך גם זה לא יספק אותו, גם זה לא תירוץ מספיק.]

כח ההיולי – יכול להאיר ויכול לא להאיר ללא העדפה

ומה שיש בכח המאור להאיר הוא בו כח עצמי והיולי [הרבי אוהב להסביר שכח היולי לא נקרא כח אלא יכולת, וכח היולי באותה מדה ממש – בשויון גמור – יכול כן לפעול ויכול לא לפעול. ווארט שהרבי תמיד חוזר עליו. היות שבאותה מדה ממש הכח ההיולי יכול כן לפעול ויכול לא לפעול, הכח ההיולי לא מתפעל אם כן או לא – שניהם שוים בשויון גמור.]

והיינו שהאור הכלול בהמאור הוא עצמי והיולי [מדגיש את המושג היולי.] לא בבחינת מקור לאור המאיר [הפשט של להיות מקור של משהו הוא להעדיף את המשהו שאתה מקור לו – אם אתה מקור להאיר אתה רוצה להאיר, מעדיף להאיר מאשר לא להאיר. אבל אם אינך מקור לשום דבר אין שום העדפה – יש לך יכולת היולית, יכול להאיר או לא להאיר. כמו רב גדול שמבחינתו יכול ללמד את השיעור הבקר ויכול גם לא ללמד – לא משנה לו. אם באמת לא משנה לו בכלל, הוא לא יתפעל אם השיעור יצא לפועל או לא יצא לפועל – לא משפיע עליו כלל, כי מצד היכולת יכול כן ויכול לא.

האם זה דבר טוב? מה היתה פה הקושיא? אותו רב שיכול ללמד ויכול לא ללמד, לא משנה לו –זה טוב או לא טוב? זו מדרגה מאד גבוהה, שהוא מופשט לגמרי – אבל כמה שזו  מדרגה גבוהה זו לא תכלית הכוונה. מה ש"נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" הוא בתוך העצמות ממש – תכלית הכוונה, שכן יהיה משהו, ה"תאוה" קודמת גם להיולי. העצמות היא לא ממש היולי – ההילוי הוא היכולת. זה יהיה המשך המהלך שלו.],

שינוי של העלם וגילוי לא נוגע במהות ופנימיות האור

ועל כן אין העדר הגילוי פועל בו שינוי מפני שאינו מקור עדיין לגילוי, ועל כן גם כשאין האור והזיו מתפשט ממנו אין זה עושה בו שום שינוי כי הוא בעצם מהותו כמו שהיה אם כן הרי בהכרח לומר דבהאור המתפשט הנה על ידי העדר הגילוי גם שהוא רק מצד המקבלים הרי זה שינוי בהאור שהרי ענינו הוא להאיר וכשאינו מאיר הנה הוא מתעלם בעצמו על ידי זה,

אך התעלמות זו היא בההעלם של הגילוי [קודם הוא הסביר שבתוך האור המתפשט יש העלם וגילוי, חשמל, חש-העלם מל-גלוי. מה שהאור המתפשט לא מאיר, מאיזו סבה שלא תהיה, האור מתעלם – אבל לאן הוא מתעלם? לא לתוך העצם, אלא לתוך ההעלם של עצמו, ה"חש" של ה"מל", של האור המתפשט גופא. לכן השינוי לא מגיע ולא פועל שום שינוי בעצם ולא באור הגלוי שבתוך העצם, כי כל התעלמות האור מצד שאינו מאיר נוגעת רק להעלם של הגילוי. דבר שהוא כבר הסביר קודם.] והעלם וגילוי אין זה שינוי במהות הדבר,

והדוגמא מכל זה יובן למעלה דמה שאינו נוגע שזהו בפנימיות האור להיות שזהו בבחינת עצם האור שאינו בבחינת מקור אל הגילוי, על כן אינו נוגע שם כלל אם האור מאיר [אולי הוא מתעלם, אבל רק בהעלם של עצמו.], אבל בחיצוניות האור [האור המאיר לזולתו, גם לפני הצמצום] והיינו בעצמותו גופא האור השייך אל העולמות שם נוגע העדר הגילוי

המשך ההתבוננות: העדר הפעולה נוגע לחיצוניות והעדר הכוונה נוגע לפנימיות

עד כאן נלמד היום. שוב, אלה מהלכים שהוא חוזר בו מהם בהמשך. מהמלים הבאות כאן – "ואין זה סותר" – מתחיל משהו חדש לגמרי, שכאילו בא לסתור את כל מה שאמר. "ואין זה סותר" משמעו שצריך לתרץ סתירה גדול... הוא אמר שהעדר הגילוי לא פועל על פנימיות ועצמיות האור, עכשיו יאמר בדיוק הפוך –שאם הכוונה לא נשלמת זה נוגע דווקא לפנימיות ולא לחיצוניות. אמרנו שיש שני סוגי העדר – העדר הפעולה והעדר שלמות הכוונה. בסוף המהלך הוא יסביר שהעדר הפעולה נוגע לחיצוניות אבל העדר שלמות הכוונה נוגע לפנימיות דווקא. איפה הכוונה נמצאת? לא בחיצוניות האור אלא בעצם, "נתאוה הקב"ה". לכן העדר הכוונה נוגע לפנימיות. זה כבר נושא חדש, שנמשיך מחר בע"ה.

 

 


[א] נרשם (מהקלטה) על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.

[ב] אור לה' חשון ש"ז.

[ג]  'צוואה מהבעש"ט' שנדפסה בריש ספר כתר שם טוב (ובריש צוואת ריב"ש).

[ד] שיעור י"ב חשון ש"ז.

[ה] שיעור י"ז חשון ש"ז.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com