חיפוש בתוכן האתר

הלכה בטעמה – הלכות שבת (6) - י"ז חשון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח הדפסה דוא

 

הלכה בטעמה – הלכות שבת (6)

 

סימן רמב – ענג שבת

[בין מנחה לערבית]

הדגים הגדולים והסולידריות היהודית

אנחנו בסימן רמב הלכה ב, בשו"ע אדה"ז:

במה מענגו בימי חכמי הגמרא היו מענגין בדגים גדולים ובתבשיל של תרדין שמאכלים אלו היו חשובים ענג בימיהם וכל מקום ומקום לפי מנהגו יענגוהו במאכלים ומשקים החשובים להם ענג.

העיקר הוא דגים גדולים ותבשיל של תרדין – כך היה בימי הגמרא. בהלכה ז הוא גם מדבר על דגים, נקרא גם אותה:

אף מי שאין ידו משגת להרבות במאכלי שבת [בכל מיני מעדנים] טוב לו ליזהר שלא יפחות משני תבשילין [להבחין בין שבת לחול, שלכבוד שבת יהיה עוד תבשיל. פעם הסברנו שהצורך בשני מאכלים נובע מכך ש"כל מעשה שבת כפולים", הכל צריך להיות כפול לאו דוקא מאכלים. המקור לצורך בלפחות שני תבשילים הוא מהאר"י.] וטוב ליזהר לאכול דגים בכל סעודה [רואים פעמיים בסימן הזה, רמב, דגש על דגים – דגים גדולים ודגים בכל סעודה.] אלא אם כן הדגים מזיקים לו לפי טבעו או ששונאם שאין לו מהם עונג אלא צער והשבת לענג ניתן כמו שיתבאר בסימן רפ"ח.

ואם הנכרים מייקרים השער של הדגים [יותר מהשווי האמתי.] ומחמת זה יש כמה בני אדם שאין יכולים ליקח דגים לשבת (ד) נכון לתקן [רב הקהילה] שלא יקנה שום ישראל מהם דגים איזה שבתות כדי שאח"כ יוזילו השער ויוכלו הכל לקיים מצות עונג שבת [רוב האנשים יכולים לעמוד ביוקר הזה, אבל היות שיש כמה יהודים בקהילה שלא יכולים צריך לדאוג להם – סולידריות יהודית, אף אחד לא יקנה דגים כמה שבתות עד שיוזילו את השער.].

אכילת דגים – הידור מצוה (וגדר החיוב)

בקונטרס אחרון כאן הוא כותב:

הנה בנו של הבית הלל כתב בהג"ה דדוקא עד שליש [שעד שליש לא לעשות את חרם הלקוחות הנ"ל, רק אם ייקרו ביותר משליש צריך לעשות חרם. אדמו"ר הזקן לא מסכים עם זה, כמו שתיכף נראה – לדעתו אפילו אם רק קצת מייקרים צריך לעשות חרם, כדי שכל היהודים, גם העניים, יוכלו לעמוד בקנית דגים.] דהידור מצוה עד שליש, וסיים דדגים הוא חיוב גמור מדאורייתא ע"ש

[בנו של הבית הלל אומר שלאכול דגים בשבת זה חיוב גמור דאורייתא! ועל כך תמה אדמו"ר הזקן, מאיפה לקח את זה? איפה ראה כזה דבר בתורה?] והוא תמוה מאוד, שהרמב"ם והשו"ע השמיטו חיוב דאורייתא, ועוד מי כתיבי דגים באורייתא [באמת כתוב בנחמיה שהיו באים סוחרים בתוך שבת קדש, מחללים את השבת, ומוכרים דגים בשוק בירושלים. שם הפעם היחידה בתנ"ך שהמלה דג כתובה עם א – דאג. מזה למדו בחסידות שחילול שבת מביא לדאגות. אבל כנראה שמי שלא מחלל את השבת ואוכל דגים סגולה שלא ידאג כל השבוע. אסור לדאוג – לדוג כן (לא בשבת), אבל לא לדאוג. "דאגה בלב איש ישחנה", ישפילנה, יסיחנה מהדעת, "ודבר טוב ישמחנה".], וגם מדרבנן אין טעם בדרך הנגלה שיתקנו דוקא דגים [לא רק שלא מסכים עם הדעה שאכילת דגים בשבת חיוב גמור מדאורייתא, אלא סובר שאין חיוב אפילו מדרבנן.],

ומה שהזכירו דגים בגמרא בכמה מקומות [כנ"ל בס"ק ב.] היינו למצוה מן המובחר [אדה"ז מכריע כאן שיש שלש רמות – דאורייתא, דרבנן, מצוה מן המובחר. דגים הם לא דאורייתא ולא דרבנן אלא מצוה מן המובחר. לפעמים כתוב בחסידות שמחלקים את כל התורה לשלשה – דאורייתא, דרבנן, מנהג ישראל. כאן מנהג ישראל הוא מצוה מן המובחר. אף על פי שמצד רמת החיוב זה סדר יורד, מצד השורש בכתר הסדר הוא סדר עולה. המצוות דאורייתא הן רצון ה', הרצון שבכתר, רישא דאריך; המצות דרבנן שרשן ברישא דאין, הענג האלקי; והשרש של מצוה מן המובחר – מנהג ישראל – ברדל"א. יוצא ששרש הדגים כאן ברדל"א.], ולכן מי שאין ידו משגת פטור.

וכיון שכן הוא אין דמיונו עולה יפה מהידור מצוה עד שליש [שחל רק כאשר עיקר המצוה מדאורייתא, כפי שממשיך להסביר.], דהתם אתרוג הראשון מחויב הוא לקנותו חיוב גמור, לכן צריך להוסיף שליש על חיוב זה משום הידור מצוה, אבל הכא עיקר חיוב הדגים הוא משום הידור מצות עונג, שהרי יכול לענג ג"כ בדברים אחרים חשובים, ואף אם הדגים יותר חשובים מכל מקום נקרא זה הידור מצוה, ומנין לנו להוסיף עוד שליש על ההידור (לכן לא העתקתי דבריו).

[מה הטעם על פי הפנימיות לחשיבות של דגים בשבת?] על פי פנימיות דגים הם עלמא דאתכסייא. בשבת "בקושי התירו לדבר" – כל הענין של שבת הוא להתקשר לעלמא דאתכסייא, בחינת דגים.

"דגים גדולים"

נחזור: "היו מענגים את השבת בדגים גדולים" – איפה כתוב "דג גדול"? אצל יונה. דג נקרא נון. כמה שוה "דג גדול"? ננ שערי בינה (עלמא דאתכסייא, אמא). "דג גדול" הוא "לשון נופל על לשון" – גם ר"ת דג ובתוך גדול גופא מתחיל מאותיות דג (גד, "גד גדוד יגודנו"). כמה עולה "דגים גדולים"? 150 – דברנו על המספר הזה לפני כמה ימים, בגימטריא מהפכה-כעס-הכנעה. בכל אופן, בשביל לחולל מהפכה צריך לאכול דגים גדולים בשבת – סגולה למהפכה...

הרבי כותב שהיו מענגים את השבת בדגים גדולים ותבשיל של תרדים. במקור כתוב עוד משהו – ראשי שומים. בכל הספרים כתובים שלשה דברים אלו, למי יש רעיון למה אדמו"ר הזקן השמיט זאת? [כי זו תקנת עזרא, להרבות את הזרע]. כך חשבתי, שאפשר לומר שאכילת שומים בשבת היא לא עונג האכילה אלא לשם משהו – מתקנת עזרא, כדי להרבות את הזרע. לכן לא כותב זאת כאן, כאן כתוב רק דברים שתקנו משום שהם עצמם עונג. [שומים לא שייך לכל אחד, לבחור זה לא שייך] אולי. [ב'מעשה רב' מובא מהגר"א שהתקנה היא לכולם.]

ידוע – הוא לא מביא זאת כאן – שכתוב שבדגים מתגלגלים צדיקים דווקא. דג גדול הוא צדיק גדול, אם כן כדאי לאכול את הצדיק הכי גדול. גם כתוב שאוכלים דגים – עלמא דאתכסיא – כי הם "עינא פקיחא", עיני הדג תמיד פקוחות. כנראה שלדג גדול יש הסתכלות של "כולם נסקרים בסקירה אחת", מבט מסוף העולם ועד סופו. הדג הכי גדול הוא לויתן, דגים גדולים רומזים לסעודת לויתן. היום אפשר לחשוב שבשר יותר חשוב מדגים, אך בסעודת לויתן על אף שיש גם שור הבר בסעודה הסעודה נקראת על שם הלויתן. כתוב שעיני הלויתן מאירות מסוף העולם ועד סופו – עינא פקיחא שבכתר, באריך.

אמרנו שכל הדברים שאוכלים בשבת הם 7 במספר קטן, אבל הכי חשוב הוא הדג – שעולה 7 בלי מספר קטן.

אהבה-שנאה לעומת תועלת-נזק

נמשיך את הסעיף הזה בשו"ע אדה"ז:

ואין חיוב לאכול בשר ולשתות יין בשבת [מהלשון 'ואין חיוב' על יין ובשר, משמע שבדגים יש סוג של חיוב.] אלא לפי שמן הסתם יש לרוב בני אדם ענג באכילת בשר יותר מבשאר מאכלים ובשתיית יין יותר מבשאר משקים לכך יש להם להרבות בבשר ויין כפי יכלתם והשגת ידם [כמה שיכולים להוציא.].

נחזור רגע לסעיף ז – הוא כתב שאדם פטור מלאכול דג אם דג מזיק לו או אם שונא דג. סימן שמזיק ושונא הם שני דברים שונים. מצוי בהחלט שאתה מאד אוהב דגים, אבל הם מזיקים לך, וגם יתכן שבריא לך אבל אתה שונא אותם. יוצאת שאלה הלכה למעשה – האם צריך לשמוע בקול רופא כשמגביל אותך בעונג שבת? האם אדם יכול לומר לעצמו שבשבת איני מתחשב בכך שהרופא אמר שמאכל אסור לי, כי יש מצוה של ענג שבת ו"שלוחי מצוה אינם ניזוקים" – אני עושה מצוה ומענג את השבת.

לפי דברי אדה"ז כאן, אם נתייחס לכך כפסק, לא פשוט לטעון שמותר לאכול – אדה"ז אומר שאם מזיק לך אתה פטור. אם אתה פטור, השאלה אם בכל אופן מותר לך לאכול דגים. [יש את הסיפור עם ר' שלום הלל'ס ורבי הלל שהתיר לו לאכול משהו שמזיק]. כן, אבל שם יש צדיק שאמר שמותר – אחרת כנראה היה אסור לו.

כף החיים: לא ללכת יחף בשבת

לסיום נלמד עוד משהו מענין מכף החיים:

מצות ענג שבת גמרא גמירי לה עד דאתי ישעיהו ואסמכה אקרא [אמרנו, לפי הרמב"ם, שהיתה הלכה למשה מסיני וישעיהו בא והסמיך על פסוק] וקראת לשבת ענג. וכשם שיש ענג באכילה יש ענג בהנאת הגוף [הוא מחדש דבר שלא כתוב אצלנו בשו"ע, שכל ענג הוא מצות ענג שבת בהנאת הגוף. למשל, אם יש לך ענג לרוץ – בדרך כלל לא רצים בשבת, אבל אם יש לך ענג...] ומצוה לאדם לענג את עצמו בהנאת גופו שגם היא נקראת ענג דכתיב אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג [לא ללכת יחף היא דוגמה של הנאת הגוף, אתה מפונק ולכן אתה לא דורך עם הרגל על הארץ. מאיפה הוא מביא את הדוגמא של הליכה יחף? מספר יראים – ראשון חשוב מאד. היראים כותב והב"ח מביא] וכתב [הב"ח] משמע שיש להזהר שלא ילך יחף בשבת [כי ללכת יחף לא ענג שבת, כך רואים מהפסוק – ללכת יחף זה צער. הוא כאן פוסק, פסק מאד מענין, שאסור ללכת יחף בשבת. היות שיש מצוה לחנך ילדים קטנים צריך לחשוב מאיזה גיל – לילדים הכי כיף ללכת יחף, אבל הוא אומר שעבור הכלל זה צער] ובמקום אחר הבאתי שאפילו בחול אין ללכת יחף ויש לומר שכאן יש איסור נוסף דעובר גם כן משום ענג שבת [מסיים באיסור ממש. למה רציתי לקרוא הלכה זו? יש לנו חבר'ה שהולכים יחפים, ביצהר, צריכים להראות להם את ההלכה הזו – שאסור ללכת יחפים, לא בחול וכל שכן בשבת, ויש איסור כפול ומשולש ביום כיפור...].

 

 

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com