חיפוש בתוכן האתר

התוועדות י"ט-כ' כסלו - י"ט כסלו ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

י"ט כסלו ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

התוועדות י"ט-כ' כסלו

השלמות להתוועדות י"ט כסלו המרכזית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי מנחה]

ניגנו "פדה בשלום".

לחיים לחיים, גוט יום טוב.

א. המרד של אדמו"ר הזקן

מרידת אדמו"ר הזקן – החפץ בעצמות ה' והחפץ בגאולה

בהאשמות שהוציאו על אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה של היום, נכתב שהוא מורד במלכות. בודאי יש דברים בגו. ברגע שיהודי אומר "כי עמך לא חפצתי בארץ", שאיני רוצה את עולם הבא שלך, איני רוצה את גן עדן שלך, רוצה רק אותך לבד – הוא כבר מורד במלכות הארץ.

כל שכן כאשר מישהו חושב על גאולה ומשיח, ורוצה שיהיו "נאו", יהיו עכשיו – אם כי אדמו"ר הזקן בפירוש אמר שהגאוה לא תהיה בדורו, אך הוא פעל במסירות נפש לזרז את הגאולה, לקיים את "לכשיפוצו מעינותיך חוצה" שאזי "קאתי מר, דא מלכא משיחא" – הוא מורד במלכות. שהרי מלך המשיח שיבוא במהרה בימינו עתיד למלוך בכל העולם, גם על היהודים וגם על הגוים – אין לך מורד במלכות יותר מזה.

אדמו"ר הזקן ללא חוש בעולם הזה (שלכן לא צריך לשלול אותו)

מצד אחד אדמו"ר הזקן ציין גן עדן ועולם הבא, כל שכן וקל וחומר שלא צריך העולם הזה. ידוע הסיפור המפורסם שממחיש שלא היה לו שום חוש בתענוגי העולם הזה, שום חוש באוכל: כאשר רבי שלמה מקרלין בא לבקר הנשים הצדקניות הקדיחו את התבשיל. הצדיקים האחרים לא יכלו לאכול, כי התבשיל לא היה ראוי לאכילה, ואילו אדמו"ר אכל כדרכו ולא הבין מדוע הם לא אוכלים. כאשר הסבירו לו מה טעמו של התבשיל הוא אמר שמאז היותו אצל המגיד – בעל ההילולא של היום – כבר אין לו טעם בגשמיות. לכן הוא לא צריך לשלול את העולם הזה, את הגשמיות, אלא רק את גן עדן, את עולם הבא.

גן עדן ועולם הבא בסוד השמות

לפי הווארט היפהפה שאמרנו אתמול בשם המגיד – "ואמרו לי מה שמו", שהם יאמרו לי מה שמו, "מה אומר אליהם?", הם בקיאים בכל השמות – איך נסביר את המימרא של אדמו"ר הזקן? ידוע בקבלה שגם גן עדן וגם עולם הבא הם הרכבים של שמות קדש. גן עדן הוא הוי'-אלהים-אד' ועולם הבא שוה הוי'-אלהים-הוי' (יחוד של ק"ש, "הוי' אלהינו הוי'"). אם אדמו"ר הזקן אומר שהוא לא רוצה ג"ע ועוה"ב, לא רוצה שמות קדש, הוא אומר שבעצם הוא למעלה מזה – הוא רוצה רק את האמת לאמתו של "אין עוד מלבדו", ה"אהיה אשר אהיה" כפי שהסביר המגיד.

התפעלות אדמו"ר הזקן מחלקו של עשו – "שוב לאחד"

אף על פי כן, יש סיפור יפהפה: כאשר הובילו את אדמו"ר הזקן למאסר – בעגלה שחורה, סימן מובהק שמי שנמצא בפנים הוא בחשד של מורד במלכות, ואז "אחת דינו" – לא היו חלונות במרכבה והוא לא יכול היה לראות את הנופים הרחבים של רוסיה. כשהוא יצא לחופש הוא נסע בחזרה בעגלה פתוחה, ותוך כדי הנסיעה הביתה – כל רוסיה היא מקומות פסטורליים, אך כשנסע ראה את מרחבי רוסיה הגדולה – הוא התפעל ואמר שעשו ידע טוב-טוב מה שהוא בוחר לחלקו. כידוע, יעקב ועשו עשו מקח וממכר, מי יקח מה – יעקב לקח את העולם הבא ועשו לקח את העולם הזה, כולל ארץ רוסיה הרחבה.

זה ווארט של אדמו"ר הזקן, השגה דווקא אחרי הגאולה. אם הוא אומר משהו הכוונה שיש לו השגה חדשה, משהו גדול שהוא מתפעל ממנו – חידוש שבא לאחרי פטרבורג, אחרי שהוא קבל רשות להפיץ את תורת החסידות ביתר שאת ויתר עז. דווקא אז יש לו השגה כמה עשו הוא סוחר ממולח, חכם, יודע מה לבחור לחלקו.

אז הנה, אדמו"ר הזקן מתפעל מגשמיות – מהגשמיות של עשו. את גן העדן של יעקב ואת העולם הבא של יעקב הוא לא רוצה – הוא יהודי, הוא בן יעקב, והוא מואס במה שיעקב בחר לעצמו, והוא מקנא במה שעשו בחר לעצמו. צריך לומר – גם אליבא דחסידות, שהרי היש האמתי משתקף ומתגלה דווקא ביש הנברא – שאם הוא לא רוצה את גן עדן או עולם הבא אלא רק אותך בעצמך, אז הוא מקיים מה שכתוב בתניא פ"נ, "אם רץ לבך שוב לאחד".

את האחד יחיד ומיוחד ב"ה מוצאים בשוב למטה, לעולם הזה, בחלקו של עשו. כשיהודי נמצא שם, ועושה שם מצוה, שם הוא פוגש את העצמות ממש "היום", משיח נאו, "קער א וועלט היינט". הוא מוצא זאת דווקא כאן למטה, בעולם הזה. כנראה יש איזו סגולה מיוחדת להפוך את העולם במרחבים של רוסיה.

מאמץ לכיבוש הארץ והתפשטות ממילא לכל העולם

בכל אופן, אמרנו שלא סתם האשימו את אדמו"ר הזקן כמורד במלכות. ההאשמה היתה שהוא אוסף כסף לשלוח לארץ ישראל. חשבו שקודם הוא משתלט על ארץ ישראל, ארצנו, וכשיהיה לנו מלך בארץ ישראל אותו מלך יכבוש את כל העולם כולו.

לפעמים כתוב בחסידות שצריך לכבוש עד הפרת, עד הגבולות שה' הבטיח לאברהם אבינו, אבל מהפרת והלאה קורה בדרך ממילא – ארץ ישראל תתפשט לכל הארצות בלי שום מאמץ, לגמרי ב"אתהפכא", שכולם ירצו ויקבלו את המלכות ברצון. אנחנו צריכים להגיע מהנילוס עד הפרת – זה תפקידנו – ואחר כך יתגלגל מעצמו, כמו גלגל שלג.

ב. מורדי התנ"ך – נמרוד ומרדכי

תחלת המלכות – תופעות תהו

אתמול דברנו על נמרוד, שהרבי אמר למישהו שלא צריך לשנות את השם נמרוד שנתנו לו אלא לדעת איך לפרש את השם – למרוד ברע, בחשך. יש ביטוי בתנ"ך "מורדי אור", זה נמרוד הרשע, מלכות הרשעה. הרי נמרוד הוא המלך הראשון בהיסטוריה – כך מסבירים המפרשים, שעד נמרוד לא היה מלך בעולם. הראשון שחדש את המושג מלכות הוא נמרוד.

ידוע שכל דבר שקשור למלכות הוא "ברישא חשוכא והדר נהורא" – קודם הוא מופיע בתהו. המלכות היא הארץ, וכתוב בתחלת התורה "והארץ היתה תהו". כל שאר הספירות העליונות – עד המלכות ולא עד בכלל – הן בגדר שמים, והשמים אינם "תהו ובהו וחשך". אבל הארץ-המלכות, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", וכתוב מיד "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים". אחר כך כתוב מיד "ויאמר אלהים יהי אור". לפי זה, עיקר האור, שמאיר גם בשמים ולפני השמים, הוא כדי לנגד ולבטל את החשך (כמובן בפשט הפסוקים), והחשך הוא תופעה של ארץ-מלכות.

לכן גם המלך הראשון צריך להיות תהו, מלך רע – לא יכול להיות שהמלך הראשון יהיה טוב, כי הוא מלכות, "ברישא חשוכא". לכן המלך הראשון הוא נמרוד, "גבור ציד לפני הוי'". כשילד בחדר קורא את המלים "גבור ציד לפני הוי'" נשמע לו מאד טוב – מי לא רוצה להיות "גבור ציד לפני הוי'"? כדי להבין ש"אליה וקוץ בה" צריך לפתוח את פירוש רש"י, להבין שמשהו לא בסדר. בכל אופן, הרבי אמר למישהו שאם קוראים לו נמרוד צריך להפוך את משמעות השם – במקום למרוד באור צריך למרוד בחשך.

"אין מלך בלא עם" – בואו נמרוד!

לא הזכרנו אתמול את צורת השם נמרוד. לא קוראים לו מורדי או כיו"ב אלא נמרוד – בואו אנחנו נמרוד. נ היא מאותיות איתן המשמשות לעתיד והיא בלשון רבים – בואו אני ואתה ואתה וגם את, כולנו יחד נמרוד. כלומר, נמרוד הוא קריאה לעם – "אין מלך בלא עם" – למרוד.

יש את הגימטריא המפורסמת, ממנה יודעים שנמרוד הוא המלך הראשון שאוסף סביבו עם נאמן לו וכו': הביטוי הכי אהוב אצלנו לגבי מלך הוא "אין מלך בלא עם" – גדר המלכות, כמובא בשער היחוד והאמונה בתניא גם כטעם לבריאת העולם – שעולה בדיוק נמרוד.

אז נמרוד לא יכול להיות מלך לבד – הכושר שלו שהוא הראשון שעשה שיהיה לו עם, הבין את הסוד של "אין מלך בלא עם" ויישם אותו בפועל. דבר ראשון, איך הוא עשה עם? לפני מישהו שאומר בואו חבר'ה ונמרוד אין עם. ככה בונים עם, ככה עושים עם – חבר'ה, בואו נמרוד במשהו. לא היתה מלכות, אז לא מרדו במלכות, אבל לא משנה – נמרוד, צריך למרוד.

נמרוד ומרדכי

לא שמים לב לעוד תופעה נפלאה, שכמו שנמרוד הוא 'בואו חבר'ה ונמרוד', יש עוד אחד בתנ"ך, צדיק גמור – לא סתם צדיק גמור, אלא עיקר הגילוי של "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", עיקר הגלגול של משה רבינו – שגם קרוי על שם מרד. רמזנו לו קודם כשהזכרנו את השם מורדי – כינוי למרדכי היהודי. אם כן, יש בעצם שתי דמויות חשובות בתנ"ך של מורדים – נמרוד ומרדכי, נ-מרד ומרד-כי. מרדכי מתחיל באותיות מרד לפי הסדר, ואחר כך יש שתי אותיות כי. בנמרוד יש קודם נ ואחר כך מרד.

מה המרד של מרדכי היהודי? הוא טיפוס מורד, כשמו. במה הוא מרד? למה הוא נקרא יהודי? "מיהו יהודי? זה הכופר בעבודה זרה", "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה". הוא מורד במלכות, לכן רצו לגזור על כל "עם מרדכי". גם כאן רואים שאי אפשר למרוד לבד – בשביל למרוד צריך חברה, חברה שמשתמשת בזכות המרידה של החברה נגד עריצות ודיכוי, כמו שהסברנו אתמול את הכתוב בספרי האזרחות של החברות הדמוקרטיות בעולם, כעין חוק בין לאומי. החוק הבין לאומי הראשון הוא שיש זכות לכל חברה לקום ולמרוד נגד עריצות ודיכוי.

שוב, יחיד לא יכול למרוד – צריך הרבה, צריך חברה. מרדכי נותן את הדוגמה של "לא יכרע ולא ישתחוה", אבל הדוגמה שלו מהר מאד נדבקת, נעשית ויראלית (כמו הביטוי החשוב היום), ומכח שמו כולם הם "עם מרדכי". מי שיש לו עם הוא מלך. לא כתוב במגלת אסתר המלך מרדכי, רק המלך אחשורוש, אבל מרדכי הוא משנה למלך. בפנימיות מרדכי הוא מלך, יש לו כח של מלך, כי יש לו עם – "עם מרדכי", "אין מלך בלא עם". הוא מלך ישראל והוא טיפוס מורד, כך קוראים לו.

להתפלל בשלומה של מלכות ולמרוד בה

נאמר בדרך מליצה: במשנה בפרקי אבות כתוב "הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו". איך אפשר גם להתפלל בשלומה של מלכות וגם למרוד בה באותו זמן? ודאי פשט המשנה ב"שאלמלא מוראה" היינו שאלמלא כל האנשים פוחדים מהמלכות הם היו בולעים זה את זה. אבל נפרש הפוך, שאלמלא המלכות היתה מפחדת – היא הכי פוחדת ממך, שתקום ותמרוד – אז "איש את רעהו חיים בלעו".

איך נפרש את ההמשך? כשהמלכות פוחדת היא יכולה לנקוט בשתי דרכי פעולה. המלכות פוחדת מקבוצה מסוימת – היא אומרת שחבריה יותר גרועים מטרוריסטים, אפילו שאף אחד מהקבוצה לא מרים יד כנגד זבוב, אבל היא חשודה אצל המלכות שעלולה לקום ולמרוד במלכות (בדרכי נעם, כפי שהסברנו אתמול, אבל המלכות לא מבחינה כלל). במצב כזה היא יכולה לנקוט באחת משתי דרכי תגובה כלפי הקבוצה:

אפשרות אחת היא לדכא אותה – לעשות לה צרות, לשים אותה בבית הסהר, לבודד אנשים, להתלבש על הנער הזה ועל הנער הזה, בתקוה שאפשר יהיה לדכא את התופעה לגמרי. פעולה בצורה הזו שייכת, בלשונו של רבי נחמן, למלכות טפשית – התייחסות ממש מטופשת, כי בסוף מה שיצא ממנה יהיה באמת "איש את רעהו חיים בלעו", יהיה בלאגן, זה פשוט לקדם את הבלאגן. הדרך האחרת, אם המלכות היתה יותר חכמה והיא פוחדת מהתקוממות, ממרד, היא דואגת בכל טדצקי שבעולם לרצות ולעשות טוב לקבוצה הזאת.

בכל אופן, זו תחלת פירוש המשנה באור חדש (כעת שמענו שכבר היה מישהו שפרש כך – ש"הוי מתפלל בשלומה של מלכות" היינו שיש צורך להתפלל דווקא כאשר המלכות נמצאת במצב של שלום ושלוה, כי "אלמלא מוראה של מלכות", אם המלכות אינה יראה ממישהו, אז "איש את רעהו חיים בלעו").

מרד – המשכה מהבינה (נ) למלכות (כי)

אמרנו שנמרוד הוא נ-מרד ומרדכי הוא מרד-כי. נ היינו נ שערי בינה – הם צריכים להיות לפני המרד. כי ר"ת כנסת ישראל (כך כתוב בספרים הקדושים) – מלכות – ובנין המלכות הוא דווקא על ידי המרד, ככה בונים את פרצוף רחל, על ידי שמורדים במורדי אור, על ידי "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" הגם שמסכן את כולם.

הבנין של ה"כי", של כנסת ישראל, הוא אחרי שעם ישראל נמצא בסכנה – סכנת עצם הקיום שלו. ככה מסביר אדמו"ר האמצעי, שהתקומה האמתית של עם ישראל היא רק כשהוא נמצא בסכנת קיום – אז הוא מתקומם. כך דור אחרי דור – "והיא שעמדה לאבותינו ולנו וכו' בכל דור ודור עומדים אלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם" וכך אנחנו נשארים עם הנצח, לשון נצחון. בכל אופן, נמרוד היינו נ לפני המרד ומרדכי הוא מרד לפני הכי.

מרדכי הוא מרד-כי. אנחנו אוהבים לספר את הסיפור על רבי שלמה מקרלין שאמר שמתפרנס מ'צווי כי' (שתי פרות). הלכו וראו שאין לו אפילו 'כי' אחד, אין לו פרה, אז הוא הסביר שה'צווי כי' שיש לו הם "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו" – שמי שיש לו בטחון גמור בה' הוא שמח, וזו הפרנסה של יהודי. ככה בונים את כנסת ישראל. כנסת ישראל "לית לה מגרמה כלום", כמו הירח, והבנין שלה הוא על ידי בטחון ושמחה – "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו". אלו שני ה"כי" שלי. לפי הרמז ש"כי" היינו כנסת ישראל – "כי" הוא מקור הפרנסה של כנסת ישראל, הפרה, שתי הפרות, של כנסת ישראל, "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו" – איך מגיעים לתיקון של ה"כי"? על ידי המרד של הקדושה.

נמרוד ומרדכי – מרד מתחלת התורה עד סוף כל הנסים

דרך אגב, מה שאמרנו לגבי מרדכי הוא חידוש – לא זוכר מי שאומר, אך מסתמא אומרים. הגמרא דורשת מירא-דכיא – לא חותכת מרד-כי אלא מר-דכי. לפי הפירוש המקובל לא מרגישים את המרד של מרדכי, חותכים מר מכאן ו-ד מכאן, אבל אנחנו דווקא דורשים – משהו אמתי לגמרי – לדרוש אותו מרד-כי. מתבקש, שיש בתחלת התורה מרד, נמרוד, ובסוף יש מרד, "סוף כל הנסים", סוף התנ"ך, יש מרד. גם "אני ראשון ואני אחרון" – הכל מתחיל ממרד והכל נגמר בימות המשיח בכנסת של כנסת ישראל.

ג. מהפכה – התחלה של תהו

בארץ מתחילים בתהו

התורה מתחילה בפסוק "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". לפי רש"י והאבן עזרא כל הפסוק הוא הקדמה ל"ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". הרמב"ן, לעומתם, מסביר שיש כאן סדר כרונולוגי, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – בתחלה ה' ברא שמים וארץ. ואז "והארץ היתה תהו ובהו" – מצב של "איש את רעהו חיים בלעו", יש בלאגן. כמו במהפכה ברוסיה, לפני מאה שנה, וכך בכל מהפכה – יש בתחלה מצב של תהו ובהו במדינה.

ככה צריכים לפרש גם את תחלת התורה, שה' ברא את השמים ואת הארץ – "את השמים" לרבות צבאות השמים ו"את הארץ" לרבות צבאות הארץ, היינו שיש לא רק שמים וארץ אלא גם צבאות, אישים. בפשט התורה ה' לא ברא את האדם עד יום ששי, אבל היות שהכל עלה במחשבה, ובמחשבתו של ה' הכל נמצא בפועל, אז כשקוראים "את הארץ" (שמרבה את כל צבאותיה) צריך לצייר שגם ביום הראשון של מעשה בראשית צבאות הארץ עשו בלאגנים, "והארץ היתה תהו ובהו".

תחלת התורה היא שיש בלאגנים בארץ, "והארץ היתה תהו ובהו וחשך". בשמים הכל מסתדר, המלאכים מסתדרים איך שהוא, אין בלאגן בשמים, אבל בארץ יש בלאגן. כך התורה מלמדת אותנו, כך צריך להיות הסדר, זה ה"ברישא חשוכא" ורק אחר כך "והדר נהורא", "יהי אור".

אפשר ללמוד גם כפי רש"י, שההקדמה היא מצב של תהו ובהו. הרבה אנשים אומרים שאנחנו מתקדמים למצב הזה בארץ. עד שאין תהו ובהו אי אפשר להתקדם הלאה. "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום" ואז פתאום "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – "זה רוחו של מלך המשיח". דווקא הבלאגנים בארץ הם הרקע הנדרש להופעת רוח הקדש (כמדובר אתמול על מאמר חז"ל שבשלשה מקומות הופיעה רוח הקדש).

התהו כהקדמה לגאולה

כמו שאמרנו אמש, הכל רמוז ב"ורוח אלהים מרחפת על פני המים" (יחידה ברבוע). ואז "ויאמר אלהים יהי אור" – "ברישא חשוכא והדר נהורא". אם כן, יש משהו נצרך בתהו ובהו, על דרך "טוב מאד", שרבי מאיר פרש "טוב מות" – על הרקע הזה מופיעה רוח אלקים ואז "יהי אור ויהי אור", הגאולה האמתית והשלמה על ידי מלך המשיח.

מי עושה את אותו תהו? נמרוד. אמרנו שנמרוד הוא המלך הראשון – במי הוא מרד? לא היה מלך, אבל אמר לחבר'ה בואו נמרוד – נגד הסדר, נגד מה שיש, העיקר לעשות בלאגן, העיקר לעשות תהו ובהו. הוא מאד חכם נמרוד, לא סתם, הוא "גבור חיל לפני הוי'". באו נעשה תהו ובהו, מתוכו תהיה איזו התעוררות רוח ויהיה מלך. רק שבסוף יוצא מלך שהוא באמת של עולם החשך, הנמרוד ההסטורי. אבל מהנמרוד הטוב יוולד מלך המשיח, ה"רוח אלהים מרחפת על פני המים".

לחיים לחיים, שנזכה להיות חכמים ולדעת איך לפעול כמו שהרביים תמיד אמרו – שאנחנו עושים הכל לפי החק, לא עוברים את החק. ככה הרבי הקודם התעקש כשהיה בכלא, ככה אדמו"ר הזקן התעקש בכלא. החוק הבין לאומי הוא שיש לנו את זכות המרידה, אז תמיד רק לפי החוק. לחיים לחיים.

נגנו "קול דודי".

מ"תהו בראה" (במע"ב הראשון) ל"לשבת יצרה" (במע"ב השני)

הפסוק אומר "לא תהו בראה לשבת יצרה". לכאורה יש קושיא, הרי "והארץ היתה תהו" – מה אתה אומר "לא תהו בראה"?! הפשט שלא ברא כך שישאר תהו, אלא שרצה שמהתהו יגיע ל"לשבת יצרה". עיקר מי שמיישב את העולם הוא האדם, "אתם קרויים 'אדם' ואין אומות העולם קרויים 'אדם'".

בסיפור הראשון של מעשה בראשית כתובה בריאה שלש פעמים אצל האדם – "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אֹתם ויקרא שמם אדם". יש שלשה שלבים, על כל שלב יש "ברא", עד שמגיע לתכל'ס של "זכר ונקב ברא אותם", שאז יש כבר "לשבת". אבל הכל בריאה, עדיין בלי יצירה. יצירה מופיעה בסיפור השני של מעשה בראשית, "וייצר" – עם 'צווי יודין', יצירה לעולם הזה ויצירה לעולם הבאה. זו בעצם המחלוקת של יעקב ועשו – מי מהם יקח כל י של "וייצר". שם כבר "לשבת יצרה".

בסיפור השני האשה נבראת רק אחר כך, אבל היא רמוזה כבר ב"ויהי האדם לנפש חיה" – חיה רומז לאשה, שאלמלא החטא היתה נקרא חיה במקום חוה (לשון חויא, זוהמת הנחש). "נפש חיה" היינו לשון חיה – גם "רוח ממללא", קבלה כח דבור, והיא גם מילדת, חיה, מילדת זרעא חייא וקיימא בריא.

עיקר ה"לשבת" במעשה בראשית השני

שוב, במעשה בראשית הראשון מופיעה לשון בריאה לגבי האדם שמיועד להיות הישוב. קודם שאלנו על "לא תהו בראה" – שהרי כן ברא תהו. אפשר לשאול על החלק השני – שיהיה כתוב 'לשבת בראה' ולא "לשבת יצרה". בסיפור הראשון האדם שמיישב הוא נברא, לא נוצר. כמו שאמרנו שה' ברא את העולם תהו – שלב הכרחי, שה' קודם כל בורא את הבלאגן, מחייב שיהיה בלאגן – אך לא כדי שישאר כך אלא כדי שרוח המשיח תתחיל להופיע ואז יהיה אור.

גם אחר כך, מה שהוא ברא את הישוב – "ויברא... ברא... ברא" שנאמר באדם – הוא גם רק שלב. עיקר הישוב הוא בסיפור השני, סיפור היצירה, "לשבת יצרה". שם יש גם את החטא. בסיפור הראשון אין חטא, "עולם על מלואו נברא" – כל הבריאה מושלמת. אבל החטא, החסרון, הנפילה, הם חלק מהיצירה. עוד סוג של בלאגן – נפילה, גירוש מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם. כל זה דרוש על "לא תהו בראה לשבת יצרה" – דווקא מתוך המצב של "שבע יפול צדיק", בעולם היצירה (שבע המדות מקננות בעולם היצירה), מגיע עיקר התכלית של ה', שיהיה ישוב, שהישוב יצמח עקב יצירת האדם עם ה"נפש חיה" שלו וגם עם החטא שלו. החטא, הנפילה, והקימה מן החטא – התשובה שלו, שהוא גם חוטא וגם עושה תשובה.

ד. "אני והו הושיעה נא" (ערכי י"ט כסלו תשע"ה)

"זכותא" – זכויות האדם והחברה

בכל אופן, אמרנו אתמול שהיום י"ט כסלו, שלפי קביעות שנה זו הוא יום ה-מזלא של השנה. הסברנו שלפי כתבי האריז"ל לא כל כך דורשים את המלה מזל (אף שהיא מופיעה בהרבה מאמרים והיא מספר חשוב בתורה, 77, ו-י פעמים מזל עולה 770) אלא את המלה מזלא, ג"פ הוי'.

דברנו על מאמר חז"ל ש"לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא". בחז"ל זכות היינו שאדם רוכש לעצמו מצוות, אבל בעולם הדמוקרטי זכות היא משהו שיש לאדם בלי מאמץ – זכויות האדם. כל אחד מלא זכויות, ב"ה, בלי לעשות אף מצוה. זה נקרא לימוד הזכות של העולם המודרני, שמלמדים זכות על כולם, כל אחד מלא זכויות.

צריך שיעור מיוחד בשביל שלש זכויות היסוד במגלת העצמאות של ארה"ב – אב הטיפוס של כל זכויות האדם בכל העולם כולו. חיים, חירות וההזדמנות לאושר. הפילוסוף שהמציא זאת הוא ג'ון לוק. יש מחלוקת בין ההיסטוריונים אם ג'פרסון שכתב את מגילת העצמאות לקח ישירות ממנו או לא – מחלוקת גדולה בין החוקרים. בכל אופן, הפילוסוף המקורי נקרא לוק, חי מאה שנה קודם באנגליה, ואצלו במקום הזכות לחיפוש האושר היתה הזכות לרכוש. ג'פרסון שינה זאת לזכות לחיפוש האושר, שכוללת את הזכות להתפרנס – אין אפליה נגדך בקבלת כל משרה אפשרית על מנת שתוכל להתפרנס בכבוד. בכל אופן, מכך הגענו לזכות העיקרית של החברה – זכות המרידה.

י"ט כסלו תשע"ה – מזלא-היום

כמו שאמרנו שי"ט כסלו הוא יום ה-מזלא בשנה, דברנו גם על "חמישי" של פרשת וישב. דברנו אתמול בלילה על מעשה יהודה ותמר, היות שיצאנו מיום רביעי, אבל היום כבר "חמישי" – כבר "ויוסף הורד מצרימה", שמצא חן והיה איש מצליח בבית פוטיפר. "חמישי" של וישב הוא הפרשיה ה-61 של קרואי התורה, "היום"! י"ט כסלו תשע"ה בחת"ת הוא "היום". עד סוף וישלח יש יום קרואים, ועוד ה של פרשת וישב.

מי הראשון שאמר את המלה "היום" במובן של עכשיו (לא סתם יום)? י"ט כסלו הוא יום ה-מזלא מתחלת השנה ו-היום מתחלת השנה התורנית – המזלא שלנו הוא "אין מזל לישראל". הראשון שאני מכיר שאמר ש"היום" הוא אין הוא רבי אברהם אבולעפיא. הוא אמר זאת על שבת (שלומדים עליה בכולל). בשבת יש פסוק עם ג"פ "היום", ממנו לומדים את המצוה לאכול שלש סעודות בשבת – "אכלוהו היום כי שבת היום להוי' היום לא תמצאוהו בשדה". אומר ר"א אבולעפיא שהיום-היום-היום של שבת הם אין-אין-איןג רישין שבכתר (הוא לא משתמש בביטוי הזה, שהתחדש אחריו, אבל זו הכוונה שלו). מכאן נלמד קודם כל משהו פשוט מאד, שאם משיח בא "היום" – כפי שאמר לרבי יהושע בן לוי – יש פה השראה שבתית, מעיקר המקום בו כתוב בתורה "היום", ג"פ בפסוק אחד.

כשאומרים "היום" צריך לחשוב גם על שבת, גם על סעודות שבת – ענג שבת – וגם כשמגיעים לאין העליון, רעוא דרעוין (ובשרש היינו רדל"א), שלכן הוא "היום לא", אי אפשר לאכול-להפנים. אכילה היא הפנמת ידע, "לכו לחמו בלחמי". אם מדובר ברדל"א אי אפשר לאכול. זה הפירוש הכי פנימי למה לא אוכלים סעודה שלישית. האסמכתא היא שכתוב "היום לא" – שיש "היום" ששייך לרישא דלא ידע ולא אתידע. כל זה צריך כדי להביא משיח "היום". שוב, זה משהו נפלא ביותר, שיום "היום" בשנה התורנית הוא י"ט כסלו, והוא גם ה-מזלא.

מימוש זכות המרד תלוי ברבים המוכנים למרוד

איך פרשנו אתמול ש"לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא"? יש לך זכויות. לכל אחד מאתנו יש זכויות, אבל אי אפשר למרוד לבד – בשביל מרד צריך רבים. השאלה כמה מתפקדים צריך בשביל מרד – אלפיים מתפקדים אינם מספר לא מספיק, אם כי זו התחלה טובה. אם כולם היו מוכנים למקום ולמרוד זו היתה התחלה הטובה, השאלה כמה הם מוכנים.

[כמה היו המכבים?] חמשה, אבל כנראה היו אנשים חשובים, היו להם חסידים. זו שאלה טובה. מתקרבים לחנוכה, כתוב שה' מוסר את הרבים ביד מעטים. בכל אופן, כתוב ש"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" הם בכל אופן נסים שמתלבשים בטבע. אז לצפות לחמשה גבורים כחמשת בני מתתיהו שנצחו בצורה נסית היינו צפיה לנס מעל הטבע.

שוב, כתוב שלעתיד לבוא הנסים כן יתלבשו בדרך הטבע. לעניננו, זאת אומרת שצריך רוב, צריך רבים, הרבה אנשים. לא מספיק מישהו אחד או כמה אנשים, אלא צריכים הרבה אנשים. אפילו מה שכתוב בזהר, וגם הזכרנו אתמול – ותמיד מזכירים, כי הרבי הזכיר – שאולי מספיקא כנישתא חדא, עשרה עקשנים... בסדר, אם יש עקשנים רציניים זה טוב, אבל רוב הסיכויים שיהיו פחות רציינים וידרשו יותר. הרבי הדגיש שבדור שלנו "כמות עושה איכות" (לא דור שלכתחילה איכות, שהאיכות היא הנוסחה המנצחת, אל כמות היא הנוסחה המנסחת, לכן צריך הרבה אנשים.

בעלי פירושי "כמופת הייתי לרבים"

לא פרטנו אתמול מי בעלי פירושי "כמופת הייתי לרבים": יסורים – רש"י; בטחון – אבן עזרא; שה' קבל את התשובה שלי להורות תשובה ליחיד – חיד"א; שחיי דוד והצלחותיו העל-טבעיות הם המופת (פשט) – המלבי"ם. אמרנו שארבעת הפירושים כנגד י-ה-ו-ה מלמטה למעלה, וזהו גם סדר לימוד פירושי הפסוק.

רמזי המרד

כמה עולה כשכותבים אין/אני פנים ואחור? אני הוא השם הקדוש ה-37 בע"ב שמות הוי' שיוצאים מ"ויסע... ויבא... ויט" שלפני קריעת יום סוף. היום יום ה-אין, יום ה-אני, היום. לעשות פנים ואחור היינו הכפלת המלה באחד יותר ממספר אותיותיה – ד"פ אני עולה מרד, הכוונה של שרש מרדכי ונמרוד וכו', ד"פ אין, ד"פ היום. אם יש מרד בתחלת התורה (נמרוד) ומרד בסופה (מרדכי) כבר יש ח"פ היום – 488, חסיתי, חסידות. חסידות היא מרד כפול, מרד ועוד מרד – מרד של נמרוד ומרד של מרדכי. שמונה פעמים "היום" רומז לשמונת ימי חג החנוכה.

ערכי י"ט כסלו תשע"ה – "אני והו"

אמרנו שהיום של השנה, י"ט כסלו תשע"ה, יש שני ערכים – 61 ו-78. ההפרש ביניהם הוא טוב. אז מה הכוונה השלמה של י"ט כסלו היום? "אני והו הושיעה נא". אלה שני שמות ב-עב שמות – השם הראשון הוא והו, שעולה טוב, והשם ה-לז, הוא אני. השם "אני" הוא הראשון ב-לו השמות האחרונים, לו הצדיקים הנגלים, והשם "והו" הא הראשון ב-לו השמות הראשון, לו הצדיקים הנסתרים. דווקא הראשון ב-לו השמות הנגלים עולה יחידה, ובסוכות מזכירים אותו לצדיקים הנסתרים – "אני והו". אם כן, היום הוא גם "אני" וגם "אני והו".

העריצות והדיכוי היום בארץ

נחזור ל"לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא": אמרנו שיש לעם זכות המרידה, שיעור אזרחות הראשון, כאשר יש עריצות ודיכוי. איזו עריצות יש היום? מי שעומד בראש הוא עריץ? מי שולט כאן? מפלגת ש"ס קמה על רקע עריצות ודיכוי. מי העריצים? [בית המשפט] בית המשפט האשכנזי. כאן, בהתוועדות ובכולל, יושבים אשכנזים וספרדים יחד באהבה וחבה.

מי העריצים? האליטה. פעם האליטה שהשתלטה על הממשלה היתה המלכות – המלכים, הנסיכים וכל המשפחה שלהם. פעם היו מלכים עריצים שצריך להוריד אותם. מה זה היום במדינה? הרוב שולט או המיעוט שולט? מיעוט שבמיעוט. מי זה? [בית המשפט העליון] גם, ויש אליטה שמשתלטת. זו עריצות במסוה – אבל היא עריצות לגמרי. יש כת של אליטה שמשתלטת על המדינה. הא בהא תליא – אם יש עריץ, כדי לשמור על המעמד שלו והכסא שלו, הוא בהכרח מדכא את הצבור. הכל בהסוואה, שלא יתפסו אותי, שלא יבינו, שאף אחד לא יתקומם, שאף אחד לא ימרוד. אלה בדיוק הנתונים שמצדיקים מרד.

שוב, מי שהרגיש זאת בצורה הכי פשוטה היא מפלגת ש"ס – שיש אליטה שמדכאת את עדות המזרח וצריך למרוד. איך מרדו? הקימו מפלגה, מסכנים, אבל היו הצלחות – הכל לפי ערך. משם אפשר ללמוד מה זה למרוד כנגד עריצות ודיכוי. הסימן הוא "עד מתי" – עד ר"ת עריצות-דיכוי, וכשיש עד צריך לצעוק "עד מתי יהיה [הממשל והשלטון ה]זה לנו למוקש".

הצלחת המרד לא תלויה בזכות אלא במזל

נחזור": כתוב ש"לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא", שאין לצפות שרק בגלל זכות המרידה שיש לנו בהכרח נצליח וננצח ונהפוך את המדינה היום. אלא מה? זכות היא זכות, צריך ללמוד בשיעור ראשון באזרחות את זכות המרידה, אבל לדעת ש"לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא". מזלא היא הקשר שלנו לאין האלקי.

הזכות היא רק קלף כלפי החיצונים, זכות המרידה היא סך הכל כמו שעיר לעזאזל – קלף – טיעון צודק במאה אחוז, אבל בסופו של דבר מתי זה יצליח? תלוי במזלא. כשהאני שלי יהיה קשור לאין האלקי. מענין ש"אני" הוא שם קדוש, ואילו אין – עם כל המעלה שלו – אינו שם. אמנם לפי הווארט של המגיד אני רוצה רק אותך, לא את השמות, אבל בכל אופן "אני והו הושיעה נא". לחיים לחיים. שנזכה "היום" – י"ט כסלו הוא ראש השנה, שנמשך על כל השנה, והיות שהיום הוא "היום" וגם "מזלא" (בו תליא מילתא), אז שממנו נזכה להפוך את העולם היום.

ניגנו נגון הקפות לרלוי"צ.

דיכוי זכות המרידה בישראל

מאד מענין כמה התרבות כאן מדכאת את זכות המרידה – את הזכות הזו גופא רוצים לדכא. אמרנו שזה צריך להיות שיעור ראשון באזרחות, אבל כאן במדינה לא רוצים שידעו זאת. איך אני יודע? מויקיפדיה. בויקיפדיה באנגלית יש מאמר גדול ומכובד על זכות המרד, ושם הוא מסביר שכל המדינות של העידן החדש קמו בזכות המרידה – אמריקה, צרפת, רוסיה וכל המדינות. זו הזכות הבסיסית ביותר. הכל כתוב שם בשופי.

לא מצאתי מאמר מקביל בויקיפדיה בעברית... זה גופא מספיק דיכוי כדי להצדיק מרד. פשוט, שאם בחורי ישיבה עושים מרד – האלטרנטיבה פשוטה. אנחנו מורדים כי מדכאים את התורה. ודאי שצריך להסביר שלתורה יש מה לומר על כל נושא. אבל מאיפה באה האלטרנטיבה שלנו – צריך להיות מאד ברור.

ה. "אומרים 'צדקתך צדק' במנחה" – מנחה להוצאת הצדק לאור

הפתק הראשון מהמאסר: "אומרים 'צדקך צדק' במנחה"

אחד הסיפורים של מאסר אדמו"ר הזקן, מהימים הראשונים שהוא היה בכלא לא בא דבר לפיו. לא כתוב בדיוק כמה ימים, אבל לא אכל כמה ימים טובים עד שהבטן שלו הצטמקה והוא לא היה מסוגל לאכול. הגיע שר אחד מהממשלה שהראה סימפטיה, אדמו"ר הזקן מצא חן בעיניו, והוא הסכים – או יזם – להביא לרבי אוכל ממטבח אחד החסידים. אדמו"ר הזקן אמר בפעם הראשונה לעשות לו מאכל של צנון שחור מטוגן בדבש – שבכלל אומרים שזה היה מאכל שלו – והסביר שהיות שהבטן שלו הצטמקה רק זה יתאים למצבו.

אותו שר הואיל באמת להביא לו בדיוק לפי ההזמנה שלו. בפעם השניה הוא בקש עוד תפריט מיוחד וגם הביאו לו, וכך דרך אותו שר הוא קבל אוכל כשר. בשלב מסוים הוא התחיל להכניס פתק בשירים של האוכל, שהגיע לחסידים. בפתק הראשון שהוא כתב והגיע לחסידים היה כתוב "אומרים 'צדקתך צדק' במנחה".

כמובן שזה היה חידה – כך צריכים לכתוב – וכל חכמי החסידים ישבו וניסו לפענח. ישבו ימים על ארבע המילים האלה, ובסוף הגיעו למסקנה – שגם היתה איזו הופעת רוח הקדש, היות שלחסידים היה גילוי היחידה שבנפש, המדרגה הכי גבוהה של רוח הקדש כמו שהסברנו אתמול – והבינו שהכוונה ש"מנחה" היינו שוחד, ועל ידי מנחה צריך להוציא את ה"צדקתך צדק". צריך גם שוחד וגם – יחד עם השוחד – להבהיר את ה"צדקתך צדק". ככה פעלו ובסוף גם הצליח.

מנחת יעקב לעשו

בכל אופן, איך אנחנו יכולים ללמוד משהו מעשי לנו מהווארט הזה? למי צריך לשלוח מנחה כדי להוכיח את ה"צדקתך צדק"? שוב, לא מנחה שהפושע נותן שוחד, אלא שהצדיק נותן שוחד כדי להוכיח את הצדקות שלו. מה זה יכול להיות היום? איך זה הולך יחד עם מרד? מרד ושוחד הולכים יחד? בכלל מתאים שצריכים להצדיק את עצמנו?!

אמרנו קודם שהרביים היו מקפידים שהכל יהיה על פי חוק – אני מבין שזה "צדקתך צדק", ולפעמים צריך גם להוסיף "מנחה". יש למישהו רעיון איך מסתדרת רוח הדברים, גם נמרוד וגם "צדקתך צדק במנחה"? מאיפה בתורה לומדים שמנחה היא מתנה למישהו? המנחה המקורית – שודאי אליה התכוון אדמו"ר הזקן – היא המנחה שיעקב אבינו שולח לעשו למצוא חן בעיניו. יש דרוש בתורה אור על סוד המנחה שיעקב שולח לעשו למצוא חן בעיניו. זה לא נקרא שוחד אלא מנחה – שולח לו מתנה מכובדת מאד. איך אדמו"ר הזקן מסביר? להקריב קרבנות למלכי תהו – סוג של שעיר לעזאזל. לעשות קרבן למלכי עולם התהו.

רחמנא ליצלן, כתוב "זובח לאלהים יחרם בלתי להוי' לבדו", והנה יעקב אבינו – הבחיר שבאבות – שולח מנחה לעשו. כנראה גם אנחנו צריכים ללמוד מכך, בהתאם לאופי המרד שלנו, בדור שלנו. מקריבים קרבן לעשות נחת רוח, לשון נחיתה. אם הנוסחא המנצחת של ביאת המשיח, שהרבי נצח, היא "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון" – איך מגיעים ל"אורות דתהו"? צריך להקריב מנחה. אז מגיעים לאורות דתהו ואפשר להמשיך אותם בתוך כלים דתיקון – זו ההמשכה. על כך נאמר "אומרים צדקתך צדק במנחה", באמצעות מנחה. צריך להבין איך אנחנו עושים את זה.

איך שולחים מנחה היום?

מהי המנחה? אמרנו שהשלטון הקיים הוא אליטה של עריצים שמדכאים את ה"עמך" – איך שולחים להם מנחה? [מקימים מפלגה] אם באמת עושים מפלגה לפי חוקי המשחק שלהם זה סוג של מנחה – אנחנו נכנסים לחוקי המשחק שלכם, מקריבים קרבנות לשיטה שלכם. זו היתה ההבנה הפשוטה של ש"ס – כך פעלו, בלי לדעת את הסוד שבדבר – אתה רוצה למרוד אז תשלח להם מנחה. אם המנחה היחידה היא רק לעשות מפלגה, אז חייבים לעשות מפלגה.

אם רוצים, אולי יש ואריציה אחרת של לשלוח להם מנחה... [כמו ברוסיה, לקנות את המדינה] לשם כך צריך הרבה הון. למישהו יש עוד רעיון? [לדבר בשבח שיח הזכויות זה עצמו מנחה לדמוקרטיה]. כן, למצוא את הנקודות שאפשר לשבח. יש נקודות שאפשר לשבח.

חזרת עמשא לדוד

יש הרבה מה לדבר על איך שולחים מנחה – להקריב קרבות לרוע בעולם הזה, שהוא כחות אדירים. זה הכח והאור של תהו שעל ידי המנחה צריך להוריד אותו לכלים דתיקון. מה פירוש? שדווקא משם, האורות האלה יאירו את הצדק שלנו – את ה"צדקתך צדק", הם יצדיקו אותנו. אם אנחנו נשכיל איך להעלות להם את המנחה הם בעצמם יתהפכו – עמשא בעצמו יחזור לדוד, הרמטכ"ל שלהם יהפוך להיות הרמטכ"ל שלנו.

על זה מדובר, שאותו עמשא – בגימטריא תהו – שהוא הרמטכ"ל של אבשלום הופך להיות הרמטכ"ל של דוד. הוא חכם מאד, דורש אכין ורקין, בא יואב והרג אותו. לא ראיתי שמסבירים ביחס לצוואת שלמה להרוג את יואב, כי הרג שני צדיקים גדולים ממנו, אבנר ועמשא, מה היה דין שמים שחייב אותם הריגה. יואב עשה עבירה חמורה, אבל מה הם נתחייבו?

דוד רצה שאבנר יהיה שר הצבא ואחר כך רצה שעמשא יהיה שר הצבא – פשיטא שיואב מתקנא בהם, אבל מה היה העול שלהם? הם היו צדיקים ממנו וחכמים ממנו. העוול הפשוט – בכל אופן צריכים לשלם על כך שפעם היו בצד הנגדי. פעם אבנר, מטעם שאול, רדף את דוד. וכך, פעם עמשא, שר צבא אבשלום, רדף את דוד להרוג אותו. כנראה הרושם הזה נשאר, והם מתחייבים למות באותו גלגול על ידי יואב, הגם שהם צדיקים ממנו.

עמשא ויואב – שרש מחלוקת הגיוס היום

נאמר עוד ווארט לגבי עמשא: כתוב בחסידות שעיקר החידוש של היום, של "כי ברבים היו עמדי", הוא לגבי עמשא – שהאויב נעשה אוהב, מתהפך. מה עמשא דרש? "רק חזק ואמץ" שנאמר ליהושע, שה"רק" בא למעט מי שעוסק במצוה ולומד תורה. כשדוד אמר לצאת לגייס את המילואימניקים, את הצבא, עמשא לא קיים זאת מיד כי היו עסוקים בתורה. הוא דרש "רק חזק ואמץ", "רק" לשון מיעוט, שאם עושים מצוה פטורים מגיוס.

קודם כל, מה היום עיקר המחלוקת? גיוס תלמידי ישיבות. יואב אומר שמגייסים תלמידי ישיבה ועמשא אומר שלא מגייסים תלמידי ישיבה. מישהו פעם אמר שזה מקור המחלוקת בעם ישראל? יואב הוא גם אדם גדול מאד, חז"ל מתארים אותו כחכם מופלג, והוא סובר שמגייסים תלמידי ישיבה. הוא לא דורש – כנראה בכוונה – "רק חזק ואמץ", הוא סובר שצריך לגייס תלמידי ישיבות. עמשא אומר "רק חזק ואמץ", לא מגייסים בחורי ישיבות. בסוף יואב הרג אותו.

אם כן, רואים שיש מקור מאד חשוב, ודוד דווקא רוצה שאותו אחד שלא מגייס תלמידי ישיבה יהיה שר הצבא שלו, אבל יואב הורג אותו. כנראה באותו גלגול כך היה – שטות, אתה לא מגייס תלמידי ישיבה?! חוסר אחריות, מה זה שלא משרתים בצה"ל. כך סובר יואב, ובסוף פועל זאת.

אבל התיקון של "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי", מעין ימות המשיח, הוא שעמשא חוזר לדוד. בדור שלנו צריכים להקים לתחיה את עמשא. גם הוא שייך לתהו – יש משהו תוהי בכך שלא מגייסים בחורי ישיבות. יש משהו ישובי – "לשבת יצרה" – בכך שמגייסים את כולם, בלי יוצא מהכלל, בלי פרוטקציה. זו סוגיא מאד גדולה שזהו מקורה. אפשר להבין טוב את יואב.

המחלוקת על הממלכתיות

[דנו בסוגיא של עמשא, שהיא רק מקור מופשט לענין גיוס בחורי ישיבות, שהרי לא היתה מלחמת מצוה אלא הגנה על המלך ממרד.] כמה שהסוגיא של עמשא ויואב היא סוגיא לגבי מרידה במלכות (ולא מלחמת מצוה), צריך לומר ששניהם סברו שהגיוס הוא עבירה – רק השאלה אם שומעים בקול המלך או שלא שומעים בקול המלך. אם ככה, אפשר לומר יותר בפשיטות שההלכה אומרת שלא מתגייסים, והיות שגם יש הלכה שלא מקשיבים מלך בזמן שאומר לעשות עבירה – אז למעשה לא שומעים למלכות.

אמרנו שלקחנו זאת עוד צעד, שיואב אומר שמותר לגייס – הכוונה שמותר לגייס אם המלך אומר. אם המלך לא היה אומר – אסור היה לגייס. אבל אם המלך אומר – במקרה הזה שומעים לקול המלך ומגייסים. הוא לא דורש "רק". זה הפשט הפשוט של הסוגיא. כלומר, למעשה, אם המדינה קובעת שמגייסים את כולם – אז מגייסים את כולם. עמשא אומר שלא – גם אתה מסכים שהדין היבש שלא מגייסים, אז אני אומר לך שלא מקשיבים למלכות בכגון דא.

תכל'ס, בסופו של דבר, למעשה, הנידון היה אם מגייסים או לא מגייסים. יוצא שיש תלמיד חכם גדול, יואב, שסובר שהממלכתיות מעל התורה – הוא פשוט ממלכתי, סובר שהמצוה הכי גדולה בתורה היא ממלכתיות, בפרט כשמדובר במלך צדיק, דוד המלך, זה ערך עליון. אפשר לחדד את הסברא שלו – הרבה פעמים הסברנו שכמו שגדר המלכות הוא "ברישא חשוכא והדר נהורא" יש עוד גדר של המלכות, הוראת שעה, "גדולה עבירה לשמה יותר ממצוה לשמה". אם התורה נותנת למלכות גדר של פעולה בהוראת שעה, לכן יש למלכות כח לומר לך לעשות עבירה – גמרנו את הסיפור, סוף הפסוק, "סוף דבר הכל נשמע" תשמע בקול המלכות "כי זה כל האדם". ככה סובר יואב, אבל עמשא לא סובר ככה, וחז"ל משבחים את עמשא. המחלוקת הזו עדיין חיה וקיימת.

לקבל בתשובה כל יהודי

[אולי המנחה שהוא הבטיח לו ג'וב...] נכון, כשהשב"כ היו אצלנו – הם אמרו שכאשר תעלה לשלטון נעבוד אצלך, בינתים נלחמים בנו. למשל, אם נלחמים בערבים לא נמנה אותם אחר כך לשרים. אבל הגלות האחרונה היא יהודים בידי יהודים – כפי שנבא אדמו"ר הזקן על המצב שלנו היום בארץ – ואם ככה, הרי "לא ידח ממנו נדח", יעשו תשובה, ונמנה אותם.

זה כל הראש של דוד המלך, שקרב את אבשלום אחרי שהוא הרג את אח שלו – כמו שהוא עשה תשובה, הוא מאד מוכן לקבל את כולם בתשובה, כמו שרוצה לקבל את עמשא. זה הראש של דוד – אם אתה יהודי, אני מוכן לקבל אותך גם להיות הרמטכ"ל שלי. אפילו שהיית קודם חילוני, אנטי דתי, אבל אתה יהודי, ומצד היחידה שבנפש אנחנו ממש שוים – לכן אני מוכן לקבל. זה פירוש מאד טוב. המנטליות הזו היא עיקר המנחה – שאתה תהיה רמטכ"ל המדינה המתוקנת. זה גם מתקבל על הדעת. מה, נחפש איזה בחור ישיבה להיות רמטכ"ל?!

סיכומים ואיחולים

למי מגיע ישר כח על הפארבייסן? שיהיה כל הברכות בגשמיות וברוחניות לכולם.

עשינו שתי התוועדויות של י"ט כסלו, צריך עוד אחת או שתים – כולם מוזמנים לשבת בנצרת עלית, שכנראה תהיינה שתי התוועדויות, שלום זכר בלילה וברית ביום. כולם מוזמנים לבוא ולהמשיך.

עיקר מה שצריך להרחיב – שלא נעשה עכשיו – הוא באגדתא על שלשה מקומות בהם הופיעה רוח הקדש. דווקא רוח הקדש צריכה מקום מתאים לה – בשלשה מקומות הופיעה רוח הקדש. רוח הקדש מחפשת מקום מתאים – שה' יעזור שגם פה, במקום הזה, בבית דין הזה, יהיה מקום טוב שרוח הקדש תרצה להתגלות בו.

בתחלת הבריאה ה' עשה את התהו ובהו באופן מוחלט. בעולם התיקון התהו כבר מתלבש בכלים דתיקון.

[זה ילד מהת"ת שלנו בחברון] יש ווארט מבעל הגאולה – שלא נאריך בו – שהאבות והאמהות אם רק היו יודעים שבנו על המקום הזה מקום טומאה, לכן ה' עשה נס שהם לא יודעים מה בנוי על המקום הזה. בזכות התפלות והלימוד שלכם כל המקום יפול, ואחר כך גם האבות יקומו – יכול להיות שילך ביחד.

אתמול נגנו את ניגון היהודי הקדוש, שבא לרקוד אתנו ולחגוג את היום טוב של המגיד ואדמו"ר הזקן. ננגן אותו שוב.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com