חיפוש בתוכן האתר

התוועדות "דידן נצח" - אור ל-ד' טבת ע"ה – עוד יוסף חי, יצהר הדפסה דוא

בע"ה

אור ל-ד' טבת ע"ה – עוד יוסף חי, יצהר

התוועדות "דידן נצח"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. המשקה בחג החנוכה

נגנו את שני ה"מקימי".

לחיים לחיים. אנחנו  יוצאים מחנוכה ונכנסים ל-ה' טבת, "דידן נצח", "בימים ההם בזמן הזה". לחיים לחיים.

שמונה משקים בחג החנוכה

קודם הזכירו שיש שבעה משקין: מים, יין, טל, חלב, דם, שמן, דבש. כדי לכוון את המשקים כנגד שמונת ימי החנוכה צריכים עוד איזה 'משקה' – וודקא – כנגד "זאת חנוכה". פורים הוא חג של יין. הגם שהאבן עזרא כותב בפיוט שלו שגם בחנוכה שותים יין כל יום, אבל המשקה של ארץ ישראל בחנוכה הוא וודקא (במיוחד אם זה 'אבסולוט' – מוחלט). לחיים לחיים.

אמרנו את המשקים קודם לפי סדר הספירות מחסד עד מלכות. לגבי שמונת ימי חנוכה יש כמה כוונות, ואחת מהן היא מחסד עד מלכות ואז עלית "זאת חנוכה" – אף שבדרך כלל "זאת" היא מלכות – היא עליה לרקיעא תמינאה, בינה עילאה. צריכים שבעה משקים ואחר כך עוד משקה שמביא אותך לרקיע השמיני – כנראה וודקא, כמו שנראה בהמשך.

רמזי משקה בחנוכה

המלה משקה שוה חמש פעמים חנוכה. [אם חסר מוסיפים עוד קצת משקה...] לא חסר כלום, לא חסר לנו ולא יחסר לנו משקה לעולם ועד. לפי האריז"ל בכל כוונות חנוכה כתוב מלא ו, שוה 89, וגם בחז"ל כתוב הרמז של חנו-כה ובאריז"ל בדרך כלל דורשים חנה-כו, חנה ושבעת בניה ו-כו הוא שם הוי', שם הרחמים.

כתוב "משקה ישראל", ולומדים מכך גם הלכה. שוב, משקה עולה ה פעמים חנוכה. כשעושים את החשבון המדויק של כל שבעת המשקין שחז"ל מנו במשנה יוצא למרבית הפלא מספר שגם הוא כפולה של חנוכה, יא פעמים חנוכה.

חנוכה הוא מספר חשוב בחכמת החשבון – מספר האהבה ה-יא. יש סדרת האהבה – 'חתך זהב', למי שמכיר – ומבחינה מסוימת מכל מספרי האהבה המספר שהוא הכי 'אהבה' הוא 89 (ואין כאן המקום להסביר), תכלית כל חתך זהב. מתאים, כי חנוכה הוא חג של חן וחתך זהב הוא תכלית החן.

שוב, מים יין טל חלב דם שמן דבש, עולה יא פעמים חנוכה; רק משקה הוא ה פעמים חנוכה, כך שהממוצע בין הכלל לפרטים הוא ח פעמים חנוכה, כנגד שמונת ימי החנוכה. אמרנו שצריך להוסיף וודקא – תיכף, בהמשך. בכל אופן, אפשר לומר לחיים קודם על יין ואחר כך על וודקא. אם כי שבדרך כלל לא מערבבים משקים, אבל בחנוכה צריך הכל. זה יין טוב, יין מקומי, יין של יצהר – יין של שמן, של חג השמן. לחיים לחיים.

ב. "שמן וקטרת ישמח לב"

יחוד השמן והקטרת – המשך חג החנוכה

יש פסוק "שמן וקטרת ישמח לב ומתק מרעהו עצת נפש". יש פה יחוד של "שמן וקטרת" – יחודא עילאה. שמן הוא חכמה, לא סתם חכמה אלא פנימיות אבא, וקטרת היא פנימיות אמא. כתוב "ויעש את שמן המשחה קדש ואת קטרת הסמים טהור" – שמן הוא "קדש", מלה בגרמיה, פנימיות אבא, וקטרת היא "טהור", פנימיות אמא. יחד כתוב "שמן וקטרת ישמח לב". מה השמחה בשמן? חנוכה הוא חג השמן. תיכף נסביר שדווקא שלשת הימים שאחרי החנוכה הם המשך חג השמן והתגלות הקטרת – "שמן וקטרת ישמח לב". שמן הוא מלשון שמונה – שמונת ימי החנוכה.

שלשה פירושים ב"שמן... ישמח לב"

במפרשים יש שלשה פירושים מה השמחה בשמן, איך הוא מצטרף ל"שמן וקטרת ישמח לב":

  • רש"י אומר שב"שמן וקטרת ישמח לב" מה שמשמח את הלב הוא הריח הטוב של השמן, כמו בתחלת שיר השירים – "לריח שמניך". למה הוא צריך לפרש כך? להסביר את הקשר של שמן לקטרת – ששניהם ריח טוב.
  • האבן עזרא אומר ששמחת השמן היא לא בריח אלא בשמן המשחה – כשסכים את השמן על הגוף. כמו שסיכת השמן מענגת את הגוף כך ריח הקטרת. לכל הפירושים פשיטא שהקטרת היינו הריח, כמו מזבח הקטרת בבית המקדש – "בחד קטירא אתקטרנא".
  • יש פירוש שלישי – שהוא הראשון שהייתי חושב בהשגחה ראשונה – ששמחת הלב היא ב"שמן למאור", באור של השמן, אור נרות החנוכה. כך כותב הגר"א בפירושו.

הקבלת שלשת הפירושים לשלש אותיות השמן

את שלשת הפירושים של שמן, בפסוק "שמן וקטרת ישמח לב", יש לכוון כנגד שלש האותיות שמן:

  • שמן מתקשר לקטרת ב-ן הסמוכה אליה – "שמן וקטרת". ה-נ היא הבינה, וכאן היא המחברת בין השמן (חכמה) לקטרת (בינה) בסוד "הבן בחכמה". בספר יצירה כתוב שהאות נ – האות של החדש השמיני דווקא – שייכת לחוש הריח מבין יב החושים של השנה. "לפני שמש ינון שמו", "טוב שם משמן טוב", לכן יש לכוון את ה-ן של השמן לריח הטוב של השמן.
  • ה-מ של השמן היא המים – מים הם בחינת סיכה. כמו שסכים בשמן כך רוחצים במים. את ה"שמן למשחה" יש לכוון כנגד ה-מ של השמן.
  • ה-ש, האות הראשונה של השמן, היא אש בספר יצירה (כמו שה-מ היא מים) – "באור אש". ה-ש של השמן היא ה"שמן למאור" – לא סתם אור אלא מאור, "המאור שבה יחזירנו למוטב", הפנימיות, רזין דרזין דאורייתא, ששם נמצא כח התשובה, מה ש"ישראל עושין תשובה בסוף גלותן ומיד נגאלין" בא מה-ש, האש, ה"מאור" של השמן.

כלומר, שלשת הפירושים הם מהסוף להתחלה – פירוש רש"י, שהשמן הוא הריח, הוא ה-ן; פירוש האבן עזרא, שהשמן הוא לסיכה, הוא ה-מ; פירוש הגר"א, שהשמן הוא "שמן למאור" (מה שאני חושב לכתחילה על השמן, שמן של חנוכה, הפשט), הוא ה-ש, האות הראשונה והגוברת במלה שמן.

רמזי "שמן וקטרת ישמח לב"

יש כאן גימטריא יפהפיה – "ישמח לב" בגימטריא שמן. כל ביטוי ב"שמן וקטרת ישמח לב" הוא כפולה של יג: שמן עולה ל פעמים יג; "וקטרת" עולה 55 פעמים 13, הכל אחד, הכל אהבה; אז שוב "ישמח לב", כמו שמן, ל פעמים יג. סה"כ 115 פעמים אחד – 1495 – סכום כל אותיות האלף-בית. כל האלף-בית עולה 5 פעמים 13 פעמים 23. אם כן, יש כאן ביטוי מאד מושלם.

"ישמח" אותיות משיח – יש גם משיח בחבור הזה, ברגע שיש חבור של "שמן וקטרת" יש כבר גילוי של משיח. המשיח הוא היחידה שבנפש, שמתגלה בלב (כפי שאומר בפירוש הרבי הרש"ב, והרבי אוהב לצטט אותו) – היחידה שבנפש היא הנקודה הפנימית שבלב, הרעותא דלבא, האובנתא דלבא – "ישמח לב", חוזר לשמן ולקטרת, שהם יחוד.

רק קטרת (בלי ו) עולה 709 (מספר שאולי נסביר תיכף). בחומש רש"י עושה דרוש – מביא מרבי משה הדרשן, שרש"י מאד אוהב – רמז יפהפה ומיוחד מאד, שצריך להחליף את ה-ק של קטרת באתב"ש ב-ד ואז קטרת שוה תריג. רמז יפהפה של קטרת ל-תריג מצוות התורה – כך בפשוטו של מקרא של רש"י. אם קטרת שייכת למצוות שמן שייך לתורה, ולא סתם תורה אלא פנימיות התורה, רזין דרזין דאורייתא. לפי זה שמן הוא פנימיות התורה וקטרת היא פנימיות המצוות – מצוה לשון צוותא וחבור, "והאדם ידע את חוה אשתו", לשון התקשרות, וכך "בחד קטירא אתקטרנא" לשון התקשרות. כתוב שהמצוות שקיימו האבות "ריחות היו", סוד הקטרת.

המתקת הדינים בקטרת

כבר נאמר את הווארט שלנו: שמן לשון שמונה, וחג השמן הוא חנוכה – שמונה ימים. אבל כמה מרכיבים יש בקטרת? יא. שמונה ועוד שלשה. איך רואים בסידור המרכיבים – שאומרים כל יום – את החלוקה לשמונה ושלשה? היום נתחיל עם הקטרת, שכתוב שיש בה סגולה להמתיק דינים, כרמוז בהמשך הפסוק – "ומתק רעהו". יש כמה פירושים ב"מתק רעהו". רש"י אומר שהיינו להמתיק לרעהו – לקב"ה, הרֵע שלנו – יותר טוב מאשר ללכת אחרי "עצת נפש", העצות שטובות לנפשי. קודם כל תמתיק דברים כלפי שמיא.

בכל אופן, הדבר שממתיק דינים הוא קטרת. הבעל שם טוב – שמצוה רק לומר את השם שלו, מורנו הבעל שם טוב – כשהיה צריך להמתיק גזרה מעל עם ישראל מה היה עושה? היו לו כל מיני שיטות, אבל ככלל היה מכנס את כל החבר'ה והיו אומרים בכוונה עצומה את הקטרת ומכח הקטרת היה ממתיק את כל הדינים. כנראה לא אמרו מספיק טוב את הקטרת במקום הזה – אפשר להתחיל מעכשיו עם כוונות הקטרת – כי אם היו אומרים ודאי היו ממתיקים את כל הגזרות ומבטלים את כל הדינים ובא לציון גואל. צריך לדעת את סוד הקטרת.

חלוקת סממני הקטרת (והמשך חג השמן)

הקטרת מתחילה בשמונה וממשיכה בעוד שלשה, והשמונה מתחלקים לארבעה-ארבעה, כמו החנוכיה: "הצרי והצפרן החלבנה והלבונה משקל שבעים שבעים מנה" – זו רביעיה ראשונה, שכתובה בפירוש בפסוק, והצד השוה שלה הוא "משקל שבעים שבעים מנה". אחר כך רביעיה שניה – "מור קציעה שבלת נרד וכרכום משקל ששה עשר ששה עשר מנה". מתחיל בשתי רביעיות שרכיבי כל אחת מהן שוים במשקל – שמונה. אחר כך שלשה שונים – "הקושט שנים עשר, קלופה שלשה, קנמון תשעה".

"שמן וקטרת" הולכים יחד, שמן היינו ימי החנוכה וגם הקטרת מתחילה בשמונה – ארבעה וארבעה, כמו שנסביר יותר – ואחר כך עוד שלשה ימים, שבשנה כסדרה היינו עד ה' טבת ועד בכלל. "זאת חנוכה" ב-ב' טבת; היום היה ג' טבת, כנגד קֹשט, "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים", אסרו-חג חנוכה; כעת כבר נכנסנו ל-ד' טבת, קילופה – לקלף את שלש הקליפות הטמאות; ואחרון חביב ה' טבת, כנגד קנמון.

רמזי כמויות הקטרת

נראה כמה יוצא מכוון בכמה רמזים יפהפיים: הסך הכל של רכיבי הקטרת הוא שסח מנים, שסה כנגד ימות החמה ועוד שלשה ליום כיפורים, להכניס לפני ולפנים. אבל מתבקש להתבונן בכך שיש רק חמשה מספרים שונים במספר הזה – 2 רביעיות ועוד 3 יחידות – 70, 16, 12, 3, 9. נשים לב שה-12 שוה בעצמו 3 ו-9, שהם בעצמם שרש ורבוע. יש פה משוואה קטנה בסוף – ב'זנב' של שלשת המרכיבים האחרונים – 12 = 3 פלוס 9, כאשר 3 ברבוע שוה 9.

בכל אופן, אלה מספרים שונים – 12, 3, 9. סך הכל יש חמשה מספרים, שעולים יחד 110, נס. כמה סממנים יש? יא. משהו מכוון – שסח אינו כפולת יא, אבל המספרים עצמם עולים י"פ יא, נס, נס חנוכה עד "בימים ההם בזמן הזה", הנס של "דידן נצח", של ה' טבת. צריך כל שנה עוד נס ועוד נס, שכל הזמן נאמר "בימים ההם בזמן הזה" ממש, ביום הזה ממש, ולא רק מה שהיה לפני כמה שנים.

נראה שהדבר הזה מאד מכוון: אם קבוצת מספרים היא כפולה של איזה מספר, הסיכוי שכל המספרים הללו ברבוע יצאו כפולת אותו מספר בסיסי הוא קטן – בכלל לא בהכרח. נעשה את התרגיל: 70 ברבוע – 4900; 16 ברבוע – 256; 12 ברבוע – 144 (רק שני האחרונים עולים 400); 3 ברבוע – 9; 9 ברבוע – 81. בלי ה-70 ברבוע הכל עולה 490, ו-70 ברבוע עולה י"פ 490 – סה"כ עולה 11 פעמים 490. רק המספרים עלו 11 פעמים 10, וכאן הכל עולה 11 פעמים 490 (ז ברבוע פעמים נס), שמתחלק הכי יפה ל-10 (4900) ו-1, "חד ולא בחושבן". מי שיודע מתמטיקה מבין שאם הרבועים הם כפולת 11 אוטומטית גם המשולשים הם כפולת 11 (והם עולים ה ברבוע פעמים נס), אבל החידוש הגדול הוא שהרבועים יוצאים כפולה מובהקת ונאה ביותר של 11 וגם של 49, 7 ברבוע.

אותיות סממני הקטרת

כמה אותיות יש בכל יא השמות? אם כמו שכתוב בסידור, הכל לפי דקדוק – צרי, צפֹרן, חלבנה, לבונה (בתורה במעשה הקטרת כתוב חסר, אבל ברוב הפעמים בתנ"ך כתוב לבונה מלא, ובפרט בשיר השירים שיש ג"פ לבונה מלא), מור, קציעה, שבלת נרד, כרכֹם, קֹשט, קלופה, קנמון – יש בדיוק 49 אותיות. כלומר, אפשר לעשות מכל יא סממני הקטרת רבוע של 7 על 7 אותיות – תן לחכם ויחכם עוד:

צ  ר  י  צ  פ  ר  ן

ח  ל  ב  נ  ה  ל  ב

ו  נ  ה  מ  ו  ר  ק

צ  י  ע  ה  ש  ב  ל

ת  נ  ר  ד  כ  ר  כ

ם  ק  ש  ט  ק  ל  ו

פ  ה  ק  נ  מ  ו  ן

כל זה הקדמה, רק להראות שיש משהו רציני בקטרת. אנחנו לא יודעים בדיוק מה הבעל שם טוב כיוון עם התלמידים שלו ובאיזה מספרים צורניים הם שחקו, רק "דור דור ודורשיו". בכל אופן, יש פה דברים מאד מיוחדים.

ג. "רצוא ושוב" בימי החנוכה

חלוקת ימי החנוכה ל-ד ו-ד – "הוי' הוי'" שלפני יגמה"ר

למה חנוכה מתחלק ל-4 ו-4? איזה סיפור יש בחנוכה ששמונת הימים מתחלקים כך (חוץ מהחלוקה הסימטרית של החנוכיה)? החלוקה היא כמו שני שמות בני ד אותיות, "הוי' הוי'". הכוונה העיקרית בחנוכה היא יג מדות הרחמים, ולפניהן יש "הוי' הוי'" עם פסיק טעמא בגוויהו – אפשר לכוון כמו מנורת חנוכה, עם ד נרות מכאן ו-ד מכאן והפסיק טעמא הוא השמש באמצע (שמשמש לכאן ולכאן).

השזירה הקוונטית בנס חנוכה

מה החלוקה של ד ו-ד בחנוכה? ידועה השאלה של הבית יוסף – שיש עליה לפחות מליון תשובות... – למה עשו שמונה ימי חנוכה אפילו שהנס לכאורה הוא רק שבעה ימים. גם לרבי יש על כך שיחה. גם אנחנו נענה אבתרייהו – התירוץ המליון ואח...

בעצם, הנס של חנוכה היה כמו שזירה קוונטית (Quantum Entanglement), מהתופעות הכי חשובות היום בפיזיקה (הביטוי הכי מובהק של תופעה לא מקומית). יש חלקיק אחד בקצה הזה של היקום וחלקיק שני בקצה השני של היקום, ויש אין ספור שנות אור ביניהם – בלי שום דרך אפשרית לתקשר ביניהם – ואף על פי כן החלקיק הזה מרגיש בדיוק מה קורה עם החלקיק השני, עם ה"מתק רעהו", בקצה היקום, ומה שקורה לזה קורה לזה. יש ברית וקשר בין שני חלקיקים, בני שתי נשמות, בלי שום יחס למרחק, שום יחס של זמן ומקום – משהו שלא מובן בשום כלים של לוגיקה. זה השפיץ של כל המדע החדיש.

איך זה קשור לחנוכה? מצאו פך שמן טהור חתום בחותמו של כהן גדול. באותו רגע ממש הרצים יצאו דחופים להביא שמן טהור מגוש חלב – בנחלת שבט אשר – לכן יש קשר בין מאכלי חלב לשמן. [ארץ ישראל היא "ארץ זבת חלב ודבש". הסוד של הדבש הוא "מדן ועד באר שבע", לכן החבר'ה הטובים שלנו – הבחורים בירושלים, וגם הבחורים כאן צריכים ללמוד מזה – יצאו למבצעים "מדן ועד באר שבע", מבצע דב"ש. קודם כל, רואים שכל המשקים קשורים לחנוכה – גם הדבש. אבל יש גם "ארץ זבת חלב", גוש חלב, אז צריכים גם מאכלי חלב לכבוד החג – זכר לנס של יהודית, שתיכף נגיע אליה, הגיבורה של החג]. בכל אופן, כאן יש פך שמן וכאן יש שמן טהור בגוש חלב, ובאותו רגע יש 'שזירה קוונטית' בין השמן כאן לשמן כאן.

התקשורת הלא-מקומית וה"רצוא ושוב" בדרך לשמן מגוש חלב

מה זה מזכיר לי? את המקלות של יעקב אבינו, איך שהמלאכים היו מביאים את העקודים והנקודים והברודים מהעדר של לבן. הם לא הביאו אותם ממש בגשמיות. איך הביאו אותם מהעדר של לבן לעדר של יעקב? על ידי שזירה קוונטית. פשוט היה קשר בכל מקום בין העקודים שם והעקודים פה, או אפילו בין העקודים שם לעקודים שעוד לא נולדו כאן – יש זיקה וקשר עצמי.

כך מצטייר לגבי השמן הטהור שנמצא בדרך, בפוטנציאל. היהודים, נשמות ישראל, כבר במירוץ להביא אותו. כלומר, אצלם "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש", באותו מקום, עם השמן. אם כי אמרנו שהתופעה הלא-מקומית הזו לא תלויה במהירות האור, אבל יש משהו שמקשר והוא עצמו יותר מהיר ממהירות האור – סוד הנשמה היהודית. כתוב בספרים שנשמה אותיות השמן. יש נשמות, ויש שמן פה ושמן שם, ובעצם השמן פה דולק שמונה ימים בגלל הקשר העצמי שלו לשמן הטהור שבדרך באמצעות היהודים שהולכים ארבעה ימים וחוזרים ארבעה ימים. כלומר, חנוכה הוא חג של "רצוא ושוב" – רצים ארבעה ימים ליעד, מקום השמן, ושבים ארבעה ימים עם השמן החדש הטהור, עד שמגיעים הביתה לבית המקדש.

ביאור מחלוקת ב"ה וב"ש – העיקר יצירת הקשר או גילוי הקשר

אפשר גם להסביר לפי זה את מחלוקת בית שמאי ובית הלל. בית שמאי פוסקים ש"אזלינן בתר בכח" ובית הלל "אזלינן בתר בפועל" – "בפועל" מעלין בקדש, אבל "בכח" כל הכח בנר הראשון ואחר כך פוחת והולך. גם כאן, עיקר הנס הוא יצירת הקשר בין השמן שכאן לשמן שם.

זה גם משהו מאד עמוק ופנימי – שהשמן כאן דולק בגלל שהוא מאמין שהשמן הטהור בדרך. היהודי מאמין שמשיח בדרך – משיח הוא "ישמח", שמן המשחה – ומתוך האמונה שלו ("המאמין לא יחיש", אף שמצד אחד הוא רץ) הוא קשור בעצם לשמן הטהור שכל הזמן מפרה ומרבה אותו שידלק בדיוק כמה זמן שצריך עד שבפועל ממש השמן הטהור יגיע משם לכאן. הכל בדרך של "רצוא ושוב".

שוב, בית שמאי אומרים שעיקר הנס הוא יצירת הקשר – הקשר נוצר ביום הראשון, ואחר כך כל יום ממשיך אותו דבר, אבל עוצמת הנס פוחתת והולכת. בית הלל אומרים כדרכם שמה שאני רואה בעיני – כאן בירושלים, אני רק במקום אחד – מוסיף והולך. הבעל שם טוב יכול היה להיות בשני מקומות, כפי שידוע מהרבי ר' ברוך נכדו – אמר שהוא תופעה מקומית והסבא שלו הוא תופעה לא-מקומית, וספר סיפור כזה על סבא שלו. להיות בשני מקומות באותו זמן זה נס חנוכה.

כוונת אלדד ומידד

בחלוקה של ד-ד יש סוד מאד גדול בכתבי האריז"ל, שאומר שהם בסוד אלדד ומידד, כאשר כל אחד כלול משניהם. האריז"ל אומר שכל אחת מאותיות ה-ד כלולה משתיהן, ולכן כל אות ד היא בעצם דד. יש שני דדים של כנסת ישראל שמניקים חלב – של חנוכה, של יהודית – לעם ישראל, שלכן אוכלים מאכלי חלב בחנוכה. קוראים להם אלדד ומידד, שמתנבאים בתוך המחנה.

שבעים הזקנים שנכנסו לאהל עם משה הם נביאים, ששייכים לנצח והוד של ז"א, אבל אלדד ומידד שנשארו במחנה – נשארו בכנסת ישראל – "המה בכתֻבים", הם סוד הכתובים, סוד הדדים, חסד וגבורה שבנוקבא. מצד אחד היחס הוא ז"א לעומת נוקבא, אבל מצד שני הם יותר גבוהים כי הם חסד וגבורה שלמעלה מנצח והוד. כך מסביר האריז"ל.

רק נשלים את הדרוש של האריז"ל על אלדד ומידד: הוא אומר שבעצם "אני אמרתי אלהים אתם" – אנחנו, כנסת ישראל, אלקים. ה' רצה שנהיה אלקים – מה אני בורא עולמות אף אתם בוראים עולמות, אלקים היינו חיים נצחיים. הוא אומר ששם אלהים היינו אל (של אלדד) מכאן ו-מי (של מידד) מכאן. האריז"ל אומר שאלדד הוא הדד הימני של כנסת ישראל ומידד הוא הדד השמאלי של כנסת ישראל. כך במלה אלהיםאל (בסדר ישר, אור ישר) מימין ו-מי (בסדר הפוך, אור חוזר) משמאל, וה-ה היא צנור החלב שנמצא באמצע, כמו ה"פסיק טעמא" שנמצא בין "הוי' הוי'" שהזכרנו קודם – צנור אחד גדול שמתחלק לשני צנורות, לימין ולשמאל, להביא את החלב, את "משקה ישראל".

אז הוא מסביר כוונה, שהחלב שהולך לדד הימני הוא חשבון אחד של ה והחלב שמגיע לדד השמאלי הוא חשבון אחר של ה, כי האיכות של החלב אינה אותה איכות. החלב תוצרת אלדד הוא לא בדיוק אותו חלב תוצרת מידד – ההבדל הוא בכוונה. אבל אנחנו נאמר משהו אחר. בכוונות שם – בלי להאריך בכל החשבונות – האות ה מצטיירת בשתי צורות של ד, די ו-דו (השאלה היא איך מציירים את הרגל השמאלית של ה-ה, הרגל שנפרדת מגג ה-ה – או י קטנה או ו קטנה). יו עולה 16, שבעצמו דד-דד. אז בעצם יש דד-דד-דד בשני הציורים של האות ה שבאמצע.

אלדד ומידד – ה"רצוא ושוב" של חנוכה

שוב, שבעים הזקנים נכנסו לאהל מועד שלא במחנה (מחנה עולה אלדד ומידד). אלדד ומידד הם אל-דד ומי-דד, "רצוא ושוב". השלוחים שהולכים להביא את השמן, ארבעה ימים, הם אלדד (טל). כשחוזרים הם כבר מידד (חן, יחד מהיטבאל).

אם נחשיב דד רק פעם אחת, שעולה לשניהם, אז אל-מי-דד עולה בדיוק חנוכה. אם כופלים את ה-דד כבר עולה יותר, עוד ח. בכל אופן, אלדד ומידד הם סוד של חנוכה וה-דד הם שתי הרביעיות של הקטרת, ה"תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", פנימיות אבא ופנימיות אמא, "שמן וקטרת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש".

עד כאן ווארט אחד של חנוכה, כוונה של אלדד ומידד, ששייכת לחג החנוכה, והיא אומרת לי "רצוא ושוב". מכח החיות האלקית שהולכת "רצוא ושוב" – "והחיוּת רצוא ושוב" – נוצר הקשר הלא-מקומי. אפשר לחשוב על "רצוא ושוב" של חלקיק שמוגבל במהירות האור – זו עדיין תופעה מקומית. אבל אם ה"רצוא ושוב" לא מוגבל במהירות האור – מצד אחד זה "רצוא ושוב" ומצד שני בו-זמנית ממש – זו תופעה לא מקומית. ההשפעה מכאן משפיעה בצד השני למעלה ממהירות האור, למעלה מהזמן לגמרי (אלדד-מידד שוה זמן). הקשר שלהם, והחלב שהם מניקים לעם ישראל, נותן כח לגשר ולקשר מעל הזמן. זה קורה בחנוכה, וכך אפשר להסביר את משך שמונת ימי חנוכה. אם כן, זה לא שמן-נס, לא שמן-לא טבעי, אלא שמן טבעי – השזירה הקוונטית היא היום משהו מדעי. עד כאן  ווארט אחד, לחיים לחיים.

יין יצהר

אמרנו שהיין הזה הוא יין של יצהר, יין של שמן. בתוך שבעת המשקין שמן הוא יסוד ויין הוא גבורה. כלומר, יין הוא יצחק ושמן הוא יוסף. אז היין הזה הוא יוסף-יצחק, תוספת צחוק. לחיים לחיים. שוב, שנזכה לבטל את הגזרות עם סוד הקטרת – נאמר את הקטרת בדבקות, בהשראת הבעל שם טוב ותלמידיו הקדושים – ושאחרי שכל הגזרות תתבטלנה, הגזרות הקטנות שכאן בשטח, נזכה לשמחה האמתית של משיח. לחיים לחיים.

ניגנו "דידן נצח" וכו'.

תוספת שלשת ימי הקטרת על שמונת ימי השמן – קק"ק

השלמה קטנה: אמרנו ש-קטרת (בלי ה-ו) שוה 709. מה הגימטריא? "אין מזל לישראל", וכפי שקורא הבעל שם טוב "אַיִן מזל לישראל", המזל שלנו הוא האין. כתוב בכתבי האריז"ל שיש איזו מעלה בפנימיות אבא גם לגבי פנימיות אמא – יש איזו מעלה בקטרת לגבי השמן.

הפשט הוא שהקטרת נמשכת יא ימים בעוד השמן רק ח ימים – יש תוספת של שלשה ימים, הקשט והקלופה והקנמון. ראשי התיבות של קשט-קלופה-קנמון הוא קקק. יש שני דברים שראשי התיבות שלהם קקק –  קדוש קדוש קדוש, קיני קנִזי קדמוני (קיני-קנִזי-קדמֹני שעולה ישראל, עיקר הכח של ישראל הוא לרשת את שלש האומות הראשונות, ירושת מלך המשיח). כאן קקק היינו קשט-קלופה-קנמון – ג-ד-ה טבת.

ד. סודה של יהודית – גיבורת חנוכה

חגים דאורייתא ודרבנן – תיקון האיש ותיקון האשה

ח (ימי השמן) ועוד יא (ימי הקטרת) יוצרים את השם חוה, האשה הראשונה. בכלל, מה היחס בין חגים דאורייתא לחגים דרבנן? יש שלשה חגים מן התורה, שלשה רגלים, בהם נאמר "יראה כל זכורך" – הם בחינת זכר. התורה שבכתב היא יחסית בחינת דכורא ואילו החגים דרבנן הם תורה שבעל פה, בחינת נוקבא, כנסת ישראל, "אלדד ומידד מתנבאים במחנה", "והמה בכתֻבים", לכן דווקא בחגים האלה יש זיקה ותיקון מיוחד לחוה יותר מאשר לאדם. כמו שחנוכה נמשך עד ה' טבת הוא מתחיל מי"ט כסלו – יט בגימטריא חוה.

אמרנו שבכוונות כותבים חנוכה מלא – רת"ס חוה. האות ח היא השמן ואותיות וה הן הקטרת. באריז"ל כתוב שחנוכה אותיות חנה-כוחנה היא גם אשה, בגימטריא סג, המילוי של אמא עילאה, סוד "זאת חנוכה" כנ"ל. כמו שבסיפור של חנה ושבעת בניה בתחלה שבעת הבנים מסרו את נפשם, מחסד עד מלכות, ובסוף האמא עלתה לגג ומסרה את נפשה – כך ב"זאת חנוכה", אחרי הז"ת עולים לרקיעא תמינאה כמו שדברנו קודם. ראש-תוך-סוף חנוכה – עיקר השזירה של אותיות – הם אותיות חוה, שרומזת ליחוד השמן (ח) והקטרת (וה).

גיבורות חנוכה ופורים – יהודית ואסתר

שני החגים מדרבנן הם חגים של תיקון האשה. בכל חג יש גיבורה מיוחדת. חנה היא גיבורה של מסירות נפש בפועל ממש, היא מתה על קידוש ה' עם שבעת בניה, אבל גיבורה של גבורה – כאילו גברית, אבל באה לידי ביטוי דווקא באשה – היא יהודית, שהזכרנו קודם. מפני המעשה שלה גם נוהגים לאכול מאכלי חלב בחנוכה. הגיבורה של פורים היא אסתר המלכה, שדווקא על שמה נקראת המגילה מגילת אסתר (ולא מגילת מרדכי) – היא אמרה לחכמים "כתבוני [אותי דווקא] לדורות".

אם כן, שני הימים הטובים של התורה שבעל פה, חנוכה ופורים, הם של נשים – יהודית ואסתר. כמה עולות יחד יהודית אסתר? נעשה כמה חשבונות יפים, במיוחד של יהודית וחנוכה. רצינו לעשות השנה 'ערב יהודית'. עשו אתמול אירוע לנשים בקבר דוד המלך, אבל עדיין מחכה לנו 'ערב יהודית'. יהודית אסתר עולה "אשה משכלת" – ביטוי שאפילו כתוב על יהודית עצמה באוצר המדרשים. כתוב "בית והון נחלת אבות ומהוי' אשה משכלת" – חז"ל דורשים זאת, כפי הפשט, על נישואין. אבל כל אשה משכלת שפועלת מתוך חן ושכל טוב, במיוחד כזו שפועלת במסירות נפש כדי להציל את עם ישראל – כמו אסתר בפורים ויהודית בחנוכה, שפועלות פעולה חיובית, אקטיבית, שמצליחה – היא "אשה משכלת". והנה, "אשה משכלת" שוה יהודית-אסתר. באופן פלאי, זה שוה גם ד"פ מרדכי – מרדכי נכנס כאן לסיפור ונכלל בתוך הנוקבא הכללית. כל החגים האלה הם חגים של תיקון האשה – היא הגבורה, היא המצילה, היא מביאה את מלך המשיח.

אתמול, כשהנשים עשו את הכינוס בקבר דוד, הן קראו לו "נשים רוקמות מלכות" (לא יודע מאיפה בא השם) – הנשים רוקמות את מלכות בית דוד עם הגבורה שלהן ועם השכל הטוב שלהן. "אשה משכלת", שהיא השיא של האשה בתנ"ך, עולה יהודית ועוד אסתר. אמרנו קודם שצריך להוסיף לשבעת המשקים את המשקה השמיני, וודקא, וכמה יעלה הכל? אותו מספר. בשבעה משקים יש דם – לשון דמי חנוכה, שעוד מעט נחלק. אם הילדים שואלים, בשביל מה אבא נותן לי דמי חנוכה? מה קונים? דמי חנוכה הם כדי לקנות משקה. לא סתם, אם תחשבו על זה הרבה תראו שזה מכוון. בשביל מה צריך דמי חנוכה? סביבון כבר יש לך, לטקס אמא עושה, אז דמי חנוכה הם בשביל משקה – פשוט. שוב, כשעושים את כל החשבון יחד – מים, יין, טל, חלב, דם, שמן, דבש, וודקא[ב] – הכל עולה אסתר-יהודית.

"דת יהודית"

כמה יהודית אנחנו מכירים? מאיפה בא השם יהודית? קודם כל, לפני מקור השם, יש ביטוי מאד חשוב לגבי האשה. יהודית היא אשה יהודית. בפורים מרדכי נקרא יהודי, אף על פי שאינו משבט יהודה, ועל כך חז"ל אומרים "איזהו יהודי? הכופר בעבודה זרה", "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה".

אגב, חנוכה הוא החג של ארץ ישראל – מבין שלשת הרגלים ושני החגים דרבנן רק חנוכה הוא בארץ ישראל. מה המצוה המיוחדת של ארץ ישראל? לשרש אחר עבודה זרה כאן. "מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" בחוץ לארץ, במסירות נפש, אבל בארץ ישראל הכפירה לובשת מדים מיוחדים – יש מצוה לשרש. זה מאמר מוסגר לגבי העוצמה והיחוד של חנוכה בכפירה.

יהודית היא הנקבה של יהודי. באיזה ביטוי המלה יהודית מופיעה? "דת יהודית" – איך שאשה יהודיה נוהגת בצניעות, על פי תורת ישראל ועל פי מנהג לישראל. כל הדת של האשה הצדיקה והצנועה היא על שם יהודית.

יהודית הראשונה – אשת נעוריו של עשו

אבל, מאד מענין, המקור של השם יהודית בתורה הוא יהודית בת בארי החתי – אשת נעוריו של עשו. יש לעשו כמה נשים, אבל האשה הראשונה שהוא נשא – כלומר, שהוא התאהב בה – היא יהודית. "את זה לעֻמת זה עשה האלהים" – בקדושה יעקב אבינו התאהב במבט ראשון ברחל אמנו. אבל יש ליעקב תאום – בין תאומים יש גם יחס כמו שזירה קוונטית – ובלעומת-זה עשו התאהב ביהודית, אהבת נפשו המקורית. "ויהי עשו בן ארבעים שנה" – חיקה את אביו יצחק, שנשא אשה בגיל ארבעים – "ויקח אשה את יהודית בת בארי החתי ואת בשמת בת אילֹן החתי".

פוגשים אותה עוד פעם בהמשך סיפור חייו של עשו ותולדותיו? לא. את כל הנשים פוגשים כמה פעמים, הן כתובות עוד פעם ועוד פעם, אבל יהודית כתובה רק כאן. מה ההסבר? יש רש"י ואבן עזרא. רש"י אומר שהוא רימה את אבא שלו וקרא לה יהודית לומר שהיא כופרת בעבודה זרה. לפי רש"י, כאן המקור של הענין, מנהג ישראל מקדמת דנא שכל אחד יודע שיהודי הוא אחד שכופר בעבודה זרה, מוכן לשרש עבודה זרה מארץ ישראל במסירות נפש.

שוב, את כפירת יהודי בעבודה זרה רואים פעם ראשונה ביהודית בת בארי החתי – שבעצם קוראים לה אהלבימה בת ענה החוי. עשו שיקר בהכל – היא לא יהודית אלא אהליבמה, אבא שלה לא נקרא בארי אלא ענה, והוא לא חתי אלא חוי. אי אפשר להאמין לעשו מלה אחת. הוא מביא הביתה כלה, ולא נכון השם של הכלה, לא השם של אבא שלה ולא המקום ממנו הוא בא – הכל לא נכון. האבן עזרא כותב שהעם הכי בזוי ורע הוא החוי, נקרא על שם הנחש הקדמוני, לכן הוא לא רצה לומר שהיא חוית אלא רק חתית – חתי פחות גרוע מחוי. כולם ידעו שענה הוא ממזר – הוא לא רצה לגלות שהיא בת של ממזר, לכן אמר בת בארי. למי הוא רמז? יש עוד מישהו ששם אביו בארי? הושע בן בארי – הנביא הראשון בתרי עשר. יש מדרש חז"ל על הקשר בין שני הבארי.

יהודית של חנוכה – חזרתה של יהודית בת בארי

למרבית הפלא, גם ליהודית של חנוכה קוראים ב'מדרש יהודית' באוצר המדרשים יהודית בת בארי (לא בספר יהודית, שהוא ספר חיצוני שאיננו מתייחסים אליו בכלל; מדרש יהודית אולי שאלה אם ממש מספרי הקדש, אבל הוא מדרש). יש מקומות שכתוב שהיא היתה בת יוחנן כהן גדול, אחות החשמונים, אבל שם היא נקראת יהודית בת בארי – בדיוק השם של אשת נעוריו של עשו הרשע.

זיקת יהודית בת בארי לעשו

לפי רש"י (עפ"י חז"ל) הכל רמאות, אבל דרך אגב לומדים דבר נכון – שיהודית כופרת בעבודה זרה. אבל שאר הפרשנים – אבן עזרא, רשב"ם – אומרים שיש באמת אשה שנקראת יהודית בת בארי, והיא לא אותה אשה. אם הוא התאהב בה, וקוראים לה יהודית בת בארי (שם קדוש, אבא גם של הושע הנביא) החתי (לא חוי, חתי אומר כל יום חת"ת – לפחות חומש-תהלים...), כנראה יש בה איזה ניצוץ.

למה אותה יהודית לא מופיעה שוב? אומר האבן עזרא שאין לו ילדים ממנה – או שהיא לא זכתה או שהוא לא זכה. לפי אחד המפרשים היו לה רק בנות, לכן לא נזכרו, אבל על פי פשט היא לא ילדה לו בכלל. יש ברקע איזו יהודית במקיף. בתחלה אמרו שלאה היא בת זוג של עשו, אחר כך, כשרחל לא ילדה, היא תפסה פחד נוראי שעשו יקח אותה – שיעקב יגרש אותה כי לא ילדה לו ועשו יקח אותה. האבות והאמהות הם נביאים, בעלי רוח הקדש כולם, ואם יש להם תחושה סימן שיש דברים בגו – יש איזו זיקה. יש דברים בגו שמגיעה לאה לעשו, יש דברים בגו שמגיעה רחל לעשו, יש דברים בגו שמגיעה דינה לעשו (יעקב החביא אותה בתיבה וגם נענש על הדבר בכך שהיא נאנסה – אם דינה הצדיקה היתה מתחתנת עם עשו היא היתה מחזירה אותו בתשובה; כל משיח מחכה לעשו שנתקן אותו) – והנה הוא עצמו מתאהב דבר ראשון ביהודית, איזו אידישע טאכטער.

יש כאלה גוים שרק אוהבים יהודיות – היום זו תופעה רעה ביותר, שרש של התבוללות. כנראה שהגוי הראשון שדווקא רוצה להתחתן עם יהודיה הוא עשו. אבל למזלה היא לא ילדה לו ילדים, וכנראה שהיא חוזרת בגלגול כדי להרוג אותו – לחתוך לו את הראש – כפי שקורה בחנוכה. יהודית בת בארי חוזרת להרוג אותו.

גלגולי יהודית בכתבי האריז"ל – יעל-עלי-יהודית

מה שאמרנו הוא דרוש שלא כתוב בכתבי האריז"ל, אבל הוא מתבקש, כי יהודית בת בארי אותו שם ממש. מה שכתוב בכתבי האריז"ל לא סותר, אפשר מיד לחבר את הדברים. קודם כל, אם רוצים גושפנקא דמלכא לכך שיש בחנוכה גבורה ששמה יהודית – ולא סיפור חיצוני – הוא נמצא בדברי האריז"ל.

האריז"ל אומר שיהודית היא גלגול של יעל אשת חבר הקיני (דברנו על קק"ק – קיני-קנִזי-קדמוני – הג"ר). מה הקשר? שתי הנשים האלה פעלו אותו דבר. ההבדל הוא רק שיעל, לשם מסירות הנפש שלה, עברה עבירה. ממנה לומדים – והאריז"ל מביא זאת – ש"גדולה עברה לשמה יותר ממצוה שלא לשמה". יהודית חזרה בתשובה על כך "באותו פרק ובאותו מקום ובאותה אשה". יעל זכתה, "מנשים באהל תבורך" – היא גיבורה, יחד עם דבורה הנביאה (שלה לא מתאים לעשות מה שיעל עשתה) – אבל בכל אופן צריכים לתקן אצלה משהו, כי פעלה בדרך של "גדולה עברה לשמה", לכן היא חוזרת כיהודית שעושה אותו דבר בלי להטמא, בלי עבירה. היא רק מאכילה את אליפורני מאכלי גבינה וכורתת לו את הראש.

האריז"ל אומר עוד משהו: הוא אומר שיעל, עוד לפני שהגיעה ליהודית, התגלגלה קודם בזכר ששמו אותן אותיות כשמה – עלי הכהן. "מנשים באהל תבֹרך" – איזה אהל? אהל מועד בשילה. "מנשים באהל תבֹרך" – לא כל אשה זוכה להתגלגל בכהן גדול. אבל יש אשה שפועלת בגבורה, והיא – עם ה"עברה לשמה" שלה – מתגלגלת והופכת להיות כהן גדול, עלי הכהן. אז יש את עלי הכהן ויש את יהודית של חנוכה.

אמרנו שאין סתירה בין הדרשה שלנו לדברי האריז"ל: אפשר לומר שהכל מתחיל מיהודית בת בארי החתי, אהובת נפשו, אשת נעוריו, של עשו. אחר כך הגלגול מגיע ליעל – אותה יהודית מגיעה ליעל, אשת חבר הקיני. אחר כך היא פתאום הופכת להיות עלי כהן גדול. ואחר כך היא מגיעה ליהודית השניה, שגם אומרים במדרש שהיא יהודית בת בארי של חנוכה.

יהודית אשת רבי חייא

האם מישהו מכיר עוד יהודית? בינתים יש שתי יהודית עם יעל-עלי (אותן אותיות) באמצע. היתה אשתו של מישהו שעושים כאן תנועה על שמו. היא נהגה ללדת תאומים וסבלה מאד. היא באה לרב שי ושאלה אם מותר לה להפסיק והוא לא ידע מה לפסוק לה... אז היא התחפשה ובאה לבעלה ושאלה מה הדין – האם אשה מחויבת ב"פרו ורבו"? הוא אמר שלא, אז יפי – היא הלכה לשתות כוס של עקרין. כשנתגלה לו מה היה הוא בכה נורא, ואמר שהיא היתה יכולה ללדת לי עוד צמד. היא הולידה לו קודם תאומים שנקראים יהודה וחזקיה – בני רבי חייא. אשתו של רבי חייא נקראת יהודית.

יהודית אשת רבי חייא היתה מולידה תאומים, הצטערה מאד בצער עיבור וצער לידה, ורצתה להפסיק. היא המקור לסוגיא הזו. כל אשה שהיום באה לרב ושואלת אם היא יכולה למנוע היא בעצם גלגול של יהודית. מאד חשוב לרבנים לדעת עם מי יש להן עסק. היא אמא של שני צדיקים, וכמו שהולידה לו תאומים הולידה לו גם תאומות – פזי וטבי (שמות יפים). יש לה תאומים, יהודה וחזקיה, יש לה פזי וטבי, אבל זה יותר מדי בשבילה – היא רצתה להפסיק. רבי חייא לא נתן לה, עד שהיא לא רמתה אותו – התחפשה וכו'. היא היתה מאד דתיה – היא עשתה לו את המות, אבל היתה מאד דתיה, מאד חרדית. אם היה פוסק לה שאשה חייבת ב"פרו ורבו" היא היתה ממשיכה במסירות נפש. אבל היות שפסק לה שלא חייבת – אמרה זו בעיה שלך, לא שלי, והלכה ושתתה כוס של עקרין, גמרה את הסיפור. הוא מאד הצטער – לא הסכים איתה.

קודם כל נבין למה עשו תנועת רבי חייא. אלה ילדים קטנים, אבל הכל כדי להכין אותם לחיי נישואין – לשאלות שמתעוררות. זה כל הענין של תנועת רבי חייא (יש לנו כאן אפילו חוברת שאלות עבורם – השאלה הראשונה צריכה להיות מי היתה אשתו של רבי חייא, ומי זוכר איך קוראים לילדים שלו וכו'). היא המקור של דת יהודית.

כתוב שהיהודית של חנוכה היתה אשה יפה מאד, עשתה מה שעשתה. צריך להתבונן שהיא חזרה בגלגול להיות אשתו של רבי חייא, שצערה אותו מאד, אבל היא סבלה מאד מצער עבור וצער לידה. מי היה אחיין של רבי חייא? רב. הוא בא לרבי חייא ושאל אותו איך אתה כל כך סלחני לאשתך. כתוב – וכל בעל צריך ללמוד מכך – שכמה שיהודית צערה את רבי חייא, הוא אהב אותו מאד וכל פעם שהוא מצא משהו יפה שחשב שאולי ימצא חן בעיניה קנה בשבילה מתנה (עם דמי החנוכה שלו...). אם הוא ידע שהיא אוהבת איזה משקה מיוחד – מיד הלך וקנה לה. כך נהג כל הימים. אז רב בא ותמה לדודו, דוד חייא, מה זה? איך אתה כל כך אוהב אותה, נותן לה מתנות כל הזמן, וכך היא עושה לך?! הוא אמר לו שכך צריך להיות – די שהיא שומרת עלינו מפני החטא ומגדלת לנו את הילדים. מן הסתם הוא ידע מי היהודית שלו – הגלגול של יהודית של חנוכה, והכל תיקון של יהודית בת בארי של עשו.

רמזי יהודית

אם כן, יש שלש יהודית – אשתו של עשו, יהודית של חנוכה, אשתו של רבי חייא. כמה שוה ג"פ יהודית? 1305. נראה כמה דברים מופלאים בגימטריא, במיוחד עם רבי חייא. ג"פ יהודית עולה 1305, בגימטריא אשה כאשר מחשבים א כ-1000, "אשה כי תזריע וילדה זכר", "דרך ארץ קדמה לתורה" וכו'. מהמספרים הכי חשובים אצלנו.

רק יהודית, 435, היא משולש של חייא. פלאי פלאים. המשולש שלו – כל המספרים עד אליו ועד בכלל – היינו הקדמות שלו, קדמות נשמתו. היא ה'קדמי' של חייא. אבל קוראים לו רבי חייא, ויחד עם יהודית שוה 676, הוי' ברבוע (רק להוכיח כמה זה זיווג מהשמים) – כל רבוע הוא שלמות, ק"ו רבוע של שם המפורש, שם העצם, שם הרחמים (עיקר הרחמים על האשה). רבי חייא יהודית ר"ת ריח, ירח ("ירח שהגוף נהנה מן הגוף", ירח טבת).

אם כן, יש לנו כמה דברים יפים לגבי כל הגלגולים של יהודית וההצטרפות שלה עם אסתר המלכה בפורים. מה קורה אם נקח את יהודית ואסתר – שעולות יחד 1096, "אשה משכלת" – ונחבר להן חנוכה פורים? נקבל 1521, "הוי' אחד" (טל, אלדד) ברבוע.

שומרת דת יהודית

רק לסיים את הווארט הזה (הווארט השני, עיקר הווארט הוא השלישי): העיקר אצלנו יהודית – דת יהודית. שומרת דת יהודית ר"ת שדי, "שאמר לעולמו די", 'בראתי את העולם בשביל דת יהודית'. תכלית כוונת שם ש-די היא שמירת דת יהודית.

הדת שלה היא כמובן לחתוך את הראש של עשו. מי הראשון שחתך את הראש של עשו? חֻשים בן דן. השבט של טבת הוא דן. הגבור של דן הוא שמשון, שנקרא גם חשים[ג]חשים אותיות משיח. הכל מתחיל מ"ובני דן חֻשים" – כל הבנים שלו הם חֻשים אחד, משיח אחד, והוא הראשון שחותך את ראש עשו. אחר כך באה יעל וחותכת את ראש סיסרא. יעל-סיסרא שוה אמת, 21 (אהיה) ברבוע, שלמות. הדת של יהודית היא האמונה שלה, מה שהיא עושה, והיא חותכת את הראש – זו הדת שלה, דת יהודית.

הכלל המתמטי של גיבורי חנוכה

אחרון חביב בענין, גימטריא שבאמת צריך ללמד את כל הילדים ברבי חייא ובשאר המקומות: הגיבורה של חנוכה היא יהודית, ויש גם גיבור. כמו שבפורים הגיבורה היא אסתר והגיבור הוא מרדכי, בחנוכה הגיבורה היא יהודית והגיבור – שלוחם, בארץ ישראל – הוא מתתיהו. הכל "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול". כתוב שהוא מלך בשנה הראשונה של הנצחון, ויהודה הוא כבר המלך השני של בית חשמונאי. הוא האב של חמשת הבנים, שחזק אותם ודימה אותם לגיבורי ישראל שונים – "יהודה בני, אדמה אותך ליהודה בן יעקב אשר היה נמשל לאריה. שמעון בני, אדמה אותך לשמעון בן יעקב אשר הרג יושבי שכם. יוחנן בני, אדמה אותך לאבנר בן נר, שר צבא ישראל. יונתן בני, אדמה אותך ליונתן בן שאול אשר הרג עם פלישתים. אלעזר בני, אדמה אותך לפינחס בן אלעזר, אשר קינא לאלוקיו והציל את בני ישראל"[ד] – כאשר הוא עצמו מקור הגבורה.

כמו ש-יהודית היא משולש חייא, משולש 29, מתתיהו הוא המשולש של אם. ביחד הם לו ברבוע. בחנוכה מדליקים לו נרות – לו עצמו רבוע, 6 ברבוע. שני גבורי חנוכה הם לו ברבוע, פלאי פלאים. לפני כמה ימים התחלנו ללמוד את הרמב"ם, וראינו[ה] שיש רק שנים שהרמב"ם קורא להם רבינו – משה רבינו ורבינו הקדוש – שעולים יחד לו ברבוע, ובחנוכה היינו מתתיהו ויהודית.

אם שמים לב, מיד תופסים שיש כאן נוסחה מתמטית – משולש 41 ומשולש 29 שוה רבוע 36 (6 בחזקת 4). כעת נאמר בקיצור: ברגע שיש כזה דבר אומר דרשני, פרט שצריך לכלל. כל חכמת החשבון היא פרט שצריך לכלל וכלל שצריך לפרט. בעיקר לומדים בדרך של "פרט שצריך לכלל" – כשרואים פרט מענין (שמשמעותי למי שיש לו קצת חוש) בודקים מה הכלל שלו. מה הכלל כאן? משהו מופלא ביותר – לא זוכר אם פעם אמרנו, משהו עמוק במתמטיקה ולא רק משחקי גימטריא.

מהסדרות הצורניות העיקריות אצלנו יש מספרי חוה (רת"ס חנוכה). מהו מספר חוה? תיכף יביאו לנו הרבה מטבעות לחלק דמי חנוכה. עוד לפני שקונים משקה – צריך הרבה דמי חנוכה, לקנות הרבה משקה, במיוחד אם אתה אוהב משקה טוב שעולה הרבה כסף, אבל עוד קודם – צריך לעשות צורות מהמטבעות (משחק, כמו שמשחקים בסביבון). זו חכמת חנוכה – המספרים הצורניים. הצורה הכי חשובה בחנוכה היא צורת חוה (שבעצם מחברת את דעות בית שמאי ובית הלל בנרות חנוכה – "פוחת והולך" ו"מוסיף והולך" סביב נקודת-אמצע משותפת, כפי שנתבאר בעבר). מספר חוה הוא להתחיל מאיזה מספר, לרדת עד 1 כנקודה באמצע, ואז להתחיל לחזור לאותו מספר ("רצוא ושוב", אלדד ומידד, סוד חנוכה), למשל: 5-4-3-2-1-2-3-4-5. הצורה היא כמו שעון חול – משולש שיורד ל-1, ואותו 1 מתחיל לפתח משולש שמתפתח ומתרחב:

*     *     *     *     *

*     *     *     *

*     *     *

*     *

*

*     *

*     *     *

*     *     *     *

*     *     *     *     *

הצורה שהדגמנו כעת עולה חייא, 29. אם נתחיל מ-4 נקבל חוה. אם נתחיל מ-3 נקבל וה, מ-2 נקבל ה. אז יש כאן חוה-וה-ה – ה'פנימיים' של חוה. אם מוסיפים עוד 5 למעלה ולמטה יש לי חויה, חייא. אם מתחילים משש מקבלים אם – חוה היתה "אם כל חי". אחר כך כלה, 71, 89 – חנוכה. נראה מי שיכול לעשות כאן את הצורה של חנוכה ממטבעות... אם מתחילים ב-10 מקבלים "אם כל חי". פלאי פלאים, יש כאן חוה-וה-ה, אם, "אם כל חי", בהמשך יש את שרה ועוד כל מיני דברים מופלאים בסדרה. עד כאן לא חדשנו שום דבר – סדרה ידועה.

החידוש הוא – נוסחה מתמטית עמוקה ומשמעותית ביותר – שאם אני לוקח שני מספרים חוה סמוכים (29 ו-41) ועושה כל אחד במשולש (יהודית ו-מתתיהו) אני מקבל מספר בחזקת 4. הדוגמה שלנו היתה 29 במשולש פלוס 41 במשולש שוה 6 בחזקת 4. מה צריך להיות 5 בחזקת 4? הזוג הקודם – 19 במשולש (190, צלע) ועוד 29 במשולש (יהודית) נותן 625, 5 בחזקת 4. ככה יעבוד תמיד.

להוכיח זאת לא טריויאלי בכלל, אבל יוצא כאן שיש סגולה של מספרי חוה שנותנים לפי הסדר את כל החזקות של 4 – אותו מספר בשלמות ההתכללות של ארבעה ממדים (זמן ומקום יחד, כל תורת היחסות החדשה של אינשטיין, שהמרחב הוא מקום וזמן יחד). זה משהו מאד משמעותי. מתוך הפרט הגענו לכלל, ואפילו ראינו עוד דוגמה באותו ענין. מיהו לעניננו 190 – 19 במשולש – שאם אני מחבר אותו ליהודית אני מקבל 5 בחזקת 4? עלי הכהן, הגלגול הקודם של יהודית לפי האריז"ל. שתי דוגמאות מובהקות, "על פי שנים עדים", שני פרטים של אותו כלל מתמטי.

עד כאן – אני מקוה שכולם מאד נהנו... אם היתה לכם אפילו אלפית ההנאה שהיתה לי מזה – אשריכם. לחיים לחיים. [סדרו את הצורה של המטבעות] מי שרוצה להנות ממש שילבש גרטל ויסתכל איך סדרו חנוכה מטבעות...

נגנו "הריני מקבל" וכו'.

ה. 'מסרת יהודים ביד יהודים' – פירוש אקטואלי ל"על הנסים"

פירוש על הנסים על גלות ישראל ביד ישראל

חשבנו שנספיק גם חנוכה וגם הרמב"ם, אבל נסתפק בחנוכה. נאמר רק ווארט אחד: הזכרנו[ו] שיחה של הרבי שמדבר על "מסרת טמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך", ואומר שמדובר על יהודים ביד יהודים. "גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים" היינו הגוים היונים ביד היהודים, אבל טמאים-רשעים-זדים הם המתייונים. כדאי שכל אחד ילמד את השיחה – שיחה בלשה"ק בכרך ל בלקוטי שיחות.

דברנו על השיחה לפני חנוכה, ובמשך ימי החנוכה חשבנו על זה עוד – היו גם הרבה הזדמנויות לכוון זאת בתפלות של חנוכה. הרבי כותב בשיחה שלא חידש זאת לגמרי, התבסס על דברי האליהו-רבה, מגדולי האחרונים, שחידש שבכלל יכול להיות שמדובר ב"על הנסים" על מתייונים ולא רק על היונים. האליהו-רבה אמר זאת רק לגבי "זדים ביד עוסקי תורתך", והרבי לקח את הווארט שלו ואמר שצריכים לפרש כך גם לגבי ה"טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים".

הווארט האחרון שלנו הוא שאם כבר לוקחים את החידוש של הא"ר שמדובר במתייונים, והרבי מרחיב אותו גם לטמאים ולרשעים (ואצלו הגבורים והרבים הם עדיין הגויים עצמם, היונים), אפשר ללכת עד הסוף – אם כבר אז כבר – ולומר שכל חמשת ה"מסרת" הולכים על יהודים ביד יהודים, יהודים נגד יהודים. הכל לפי רוח דברי אדמו"ר הזקן – שהרבי לא מביא בשיחה – שהגלות האחרונה שלנו היא גלות יהודים ביד יהודים. ממילא כל העימות, הבירור והתיקון, צריך להיות יהודים נגד יהודים. לכן ראוי ש"בימים ההם בזמן הזה" – ש"בזמן הזה" נפרש הכל על יהודים ביד יהודים. כלומר, גם הגבורים הם היהודים וצריכים למסור אותם ביד החלשים, וגם הרבים הם יהודים וצריכים למסור אותם ביד המעטים, וכך האלה על כולם. הרבי כבר מפרש מטמאים ואילך, אבל אם נפרש הכל על יהודים גם המשמעות של טמאים-רשעים-זדים תהיה קצת אחרת. אם כן, זו ההתבוננות האחרונה הערב.

ארבעת שלבי התפתחות ההתבוננות כנגד עולמות אבי"ע

רק נשים לב שלפי זה יש ארבעה שלבים של התפתחות ההתבוננות הזו: הפשט הכי פשוט, שכל אחד לומד בהשקפה ראשונה, שהכל – כל חמשת הדברים – מדבר על יהודים נגד גוים; אחר כך בא הא"ר ואומר שהמדרגה הגבוהה – הולך לפי סדר נרנח"י, ודווקא ביחידה אין לגוים "לעומת זה" ושם יש יהודים נגד יהודים – היא יהודים נגד יהודים; בא הרבי ואומר שכל הנח"י – שהם בסוד תוספת, על השרש של נ"ר – הם יהודים ביד יהודים; אנחנו עכשיו באים ואומרים שכל הנרנח"י יהודים – הכל יהודים, יש רק יהודים, אין גוים, "וכל הגוים כאין נגדו כאפס ותהו נחשבו לו".

אם יש ארבעה פירושים על אותה פסקה, ובכל אחד חמשה דברים – נרנח"י, חמשה פרצופים, או בלשון האריז"ל חמש נקודות שרשיות שמהן חמשת הפרצופים של כל העולם – צריכים לומר שהם גופא כנגד ארבעה עולמות, מלמטה למעלה. זה נושא חשוב, שדובר כאן הרבה פעמים – כל תלמיד חדש צריך לעשות כאן סוויטש בראש, מי בר הפלוגתא שלנו כאן, ביצהר, בשומרון, בכל ארץ ישראל:

אם אתה נלחם נגד הגוים כאן – נגד הערבים, שאליבא דאמת "כל הגוים כאין נגדו וגו'" – אתה בעולם העשיה, עולם של "אף עשיתיו".

אם אתה תופס שבאמת יש פה בעיה עם הגוים, אבל בראש – בדרגה הכי גבוהה – הבעיה עם היהודים, כבר עלית לעולם היצירה. זה כבר משהו יצירתי. אם אתה רק מעשה, "המעשה הוא העיקר", תכל'ס – זה בעולם העשיה. יש פה יהודים וגוים, הולך כאסח, הגוים רוצים להרוג את היהודים וזה האויב שלנו – צריך להתקומם כנגד האויב – זה בעולם העשיה.

אם אתה לא סתם יצירתי, אלא חב"דניק, אתה מבין שכל החב"ד – הנח"י, כל הכח"ב, כל הג"ר – שייך ליהודים. מול הגוי אין עימות בג"ר אלא רק במדות – נ"ר, ז"ת – והעימות בג"ר הוא רק יהודים מול יהודים. זו התפיסה של עולם הבריאה, עולם של שכל. לפי זה יוצא שהחידוש של הרבי הוא חידוש של תפיסת מציאות – מי נגד מי – בעולם ה"מי", עולם הבריאה. ביצירה כל העימות בין יהודים לגוים, ויש רק איזה שרש – שרש הרצון – שיש יהודים שרוצה יהדות, תורה, אידישקייט, ויש יהודים שרוצים להיות ככל העמים, מתייונים. בנקודת הרצון עיקר הבעיה הוא היהודי עצמו – מה אתה, היהודי, רוצה. אם זה היה מתוקן היינו מנצחים את הגוים בכל השאר. בעולם הבריאה כל הנח"י הם רק יהודים, ורק בנ"ר יש יהודים נגד גוים.

מה שאנחנו לומר כעת הוא שהעיקר הוא עולם האצילות. הגלות שלנו היא איזו גלות בעולם האצילות, כולם יהודים, כולם צדיקים והכל, לכן הכל רק יהודים נגד יהודים. כמו שאמרנו, שעל פי פשט "כל הגוים כאין נגדו" – הגוים הם לא חלק מהמשחק בכלל, לא פונקציה, אין להם בחירה חפשית. מה שהיהודים יחליטו בכל הרמות – מהרמה הכי נמוכה עד הרמה הכי גבוהה – זה מה שיהיה. כל העבודה היא רק לברר ולתקן את היהודים, לתקן את עצמנו, ואז עם הגוים הכל יהיה בדרך ממילא.

[באצילות יש נגד? יהודים נגד יהודים?] זה החידוש – אם לא מחדשים משהו לא שוה הדיבור, לא שוה החשמל. אנחנו רוצים עכשיו לפרש את כל ה"מסרת" בעולם האצילות, שאין בו גוים בכלל, אלא רק יהודים. מתוך עולם האצילות משתלשלים כל שאר העולמות, אבל עיקר הענין שלנו הוא עולם האצילות, שבו כולם "אצילי בני ישראל".בסיפור המקורי שכתוב "אצילי בני ישראל", מה הם עשו לפי רש"י? היו אצילים? היו צדיקים? הם חטאו – "ויאכלו וישתו", ישבו לפני השכינה ונהנו מן החיים. רק נקוה שלא נהנו מגימטריאות... אבל נהנו, "ויאכלו וישתו", לא היה מאה אחוז תקין.

זו הקדמה, וכעת נלך לפי הסדר:

"גבורים ביד חלשים" – גברים ביד נשים

כמדומני שפעם כבר פרשנו ש"מסרת גבורים ביד חלשים" היינו שה' מוסר את הגברים ביד הנשים[ז]. הכי מתבקש שהגבורים הם גברים, כשמם כן הם, והחלשים היינו המין החולש. חלש בעברית הוא גם חולש על משהו – מי שכאן חולש על כל המציאות וממילא גם קובע אותה הוא דווקא הנשים, המין החלש. לכן הגאולה תלויה בנשים.

כאן מיד אפשר להבין איך זה נמצא בעולם האצילות – בשביל הפירוש הזה לא צריך לרדת לעולם תחתון, אדרבא, גם הגברים וגם הנשים הם בעולם האצילות. רק החידוש, נס חנוכה, הוא שה' מוסר את הגברים ביד הנשים. השבוע של חנוכה הוא הזדמנות פז (ביטוי שהרבי אהב) לבעלבוסטע לתפוס את השלטון בבית.

זה משהו מאד מובן. שאר הדברים הם יותר מדות – גם החב"ד כאן הם סוג של מדות, מדות שקשורות לשכל. הכי עליון יהיה הכי מענין לנו – ה"זדים ביד עוסקי תורתך".

[מה זה טוב ש"ביד חלשים"?] מתוך כולם נבין מה טוב. קודם כל, יש תופעה שכתובה חוה פעמים בש"ס בבלי (ולא מופיעה כלל בירושלמי) – "איפכא מסתברא" (ר"ת אם, "אם כל חי"). יש משהו שהגאולה היא "איפכא מסתברא", וזו אחת הדוגמאות. כל ה"מסרת" כאן הם "איפכא מסתברא" – איך הגבורים נמסרים ביד החלשים? ההיפך מההגיון! גם כאן, ה' ברא גברים וברא נשים – האיש קם בבקר ומברך "שלא עשני אשה" והאשה קמה בבקר ונבוכה מה לעשות, כן לברך או לא לברך. בסוף ה' אומר – ככה בראתי אותך, אבל בסוף תהיי מבסוטה, יהיה לך טוב, הכי טוב. כתוב "שמענה קולי נשים בֹטחות", "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים" – מאמר חז"ל בברכות (יז, א). ההבטחה, וממילא הבטחון – "נשים בֹטחות" – יותר אצל האשה מאשר אצל הגבר. מכאן אפשר להבין שמי שחלש יותר בוטח – הוא חייב לבטוח – ובסוף ה' נותן לו נצחון. הכל שייך לישות מול בטול. ה' בסוף מוסר את הגבור – שאומר "כחי ועצם ידי" – ביד החלש שלא אומר כך, כי אין לו "כחי ועצם ידי", וממילא הוא בוטח. בכל אופן, זה הראשון – "גבורים ביד חלשים", גברים ביד נשים.

"רבים ביד מעטים" – מתרברבים (וחובבי מריבות) ביד הממעטים את עצמם

השני הוא "מסרת רבים ביד מעטים". את המלה "מעטים" אנחנו מיד מזהים עם "ממעטים את עצמכם", שלכן ה' אוהב אותנו וחושק בנו – "כי אתם המעט מכל העמים". יש יהודים שממעטים את עצמם – לא רק שהוא חלש בטבע (כמו אשה), אלא אחד שעובד על עצמו למעט את עצמו. כמו אברהם אבינו, כמו כל אחד שממעט את עצמו – אברהם אמר "ואנכי עפר ואפר", משה אמר "ונחנו מה" ודוד אמר "ואנכי תולעת ולא איש". "רבים" היינו 'מתרברבים', מי שעושים את עצמם גדולים – "יש לי רב" שאמר עשו (אבל כאן מדובר ביהודי). מאכט אים גרויס ולכן גם רב עם אנשים.

את כל ה"רבים" האלה ה' מוסר ביד המעטים, אלה שממעטים את עצמם. זה סוד הנצחון שלנו בחנוכה, נצחון של משיח, שבעצם כתוב בהפטרה של חנוכה – "לא בכח ולא בחיל וגו'" (אפשר לפרש גם על הגבורים וגם על הרבים). אם "רבים" גם במשמעות של מריבה, הכוונה אחד שאוהב לריב, אז "מעטים" היינו טיפוסים של אחד ש'לא רב איתך'. יש יהודים, אפילו בצד הקדושה, שאוהבים לריב עם השני. יכול להיות אנשים שיושבים פה, אנשים צדיקים, שאוהבים לריב. מי שאוהב לריב שייך ל"רבים", לא ל"מעטים". לא כתוב שמאלנים ביד ימניים, רק "רבים ביד מעטים" – את אלה שאוהבים לריב, מכיון שהם מתרברבים, ה' מוסר ביד המעטים, שממעטים את עצמם.

"טמאים ביד טהורים" – פסימיים ביד אופטימיים

נעלה עוד אחד, ל"טמאים ביד טהורים", ונסביר לא כפי שכתוב בשיחה של הרבי. הרבה פעמים כתוב ש"טמאים" לשון טמטום – טמטום המח וטמטום הלב, שייך גם לשכל וגם למדות. בתניא כתוב שטהרה היא שמחה. אנחנו תמיד ממליצים – וכעת מישהו כתב שהולך לעשות זאת עם חבר'ה – ללמוד בתניא את היחידה של פרקים כו-לד. שם כתוב שהנצחון תלוי בשמחה, המנצח הוא מי שיש לו לב טהור שהוא לב שמח. אדמו"ר הזקן מסביר שם "עבדו את הוי' בשמחה" באותיות של חב"ד.

מהי טומאה? אבי אבות הטומאה הוא מת – טומאת מת היא עצבות. במילים פשוטות, שאנחנו מרבים להשתמש בהן, יש אנשים פסימיים ויש אנשים אופטימיים. כעת מתחילים להסביר את המדרגות בשכל. בדרך כלל העימות בין הפסימיות לאופטימיות הוא במח הבינה, מדרגת הנשמה, שהיא המדרגה של "טמאים ביד טהורים". יש גבורים וחלשים, יש רבים ומעטים – מדות – וכאן מתחיל להיות מדות של שכל.

יש אחד שטמא בשכל שלו – הטומאה שהוא טיפוס פסימי. זה נקרא שהוא טמא בשכל. רוב האנשים השכלתנים הם טמאים, כלומר שהם פסימיים, מתוך השכל שלהם – יותר שכל, יותר פסימיות, יותר טומאה. מה השכל אומר? "סוף אדם למות" (ר"ת סאל, שם קדוש בקבלה). ברגע שהשכל אומר לך "סוף אדם למות" אז חבל על הזמן, חבל על המאמץ. זה נקרא טמא. מיהו טהור? מי שבשכל שלו מקיים "טרכאט גוט וועט זיין גוט" – חשוב טוב יהיה טוב.

זה לכאורה הפירוש הכי עבודה'דיג לטמאים וטהורים, ולכך שבסוף – כאשר יבוא משיח – יתקיים "מסרת טמאים ביד טהורים". בכל המדרגות כאן אין הכוונה להרוג את הצד השלילי אלא לתקן אותו. הכל כאן מתפרש על יהודים ביד יהודים, ולא מוותרים על אף יהודי. גם הנשים לא הורגות את הגברים, רק מוסרים את הגברים ביד הנשים, שיהיה "שלום על ישראל" – שלום בית אמתי. אפילו את הרבים-המתרברבים צריך למסור ביד המעטים שישפיעו עליהם – שידבקו מהמיעוט, מ"אתם המעט מכל העמים".

כמה שעולים יותר גבוה הפירושים הם יותר ב'עבודה', וגם יותר מובן שאלה אבי-טיפוס. יש טמאים, אנשים פסימיים מצד מדות השכל שלהם, ויש אנשים טהורים, שחושבים טוב יהיה טוב – מאמינים בביאת המשיח בכל יום שיבוא, ואף על פי שיתמהמה וכו'. הרמב"ם הוא הכי שכלתני, הכי נשמה. איפה אשים את הרמב"ם, שכעת מתחילים ללמוד? ודאי במוחין דאמא, כמו תפלין דרש"י – שהם גם התפלין של הרמב"ם. כמה שהרמב"ם שכלתן, מאפיין אותו שהוא איש אופטימי – תרתי דסתרי... ממש אי אפשר להבין את זה. התחלנו לפני כמה ימים ללמוד את ספר התניא. פרק א, תחלת הספר, גם מתחיל בשאלה איך אפשר לקיים "היה בעיניך כרשע" ולשמור על שמחה. [מענין שאחרי שאדמו"ר הזקן מציין את "תניא בסוף פ"ג דנדה וכו'", מה שתי המלים הראשונות שלו? מענין, כנראה לא חשבתי על זה עד כה. על המלה "תניא" יש קושיא, אבל בכל זאת היא הקדמה לציטוט שאחריה, ושתי המלים הראשונות שלו הן "וצריך להבין" – זה חב"ד. אחר כך המילים שלו הן "אך הענין הוא". אפשר לעשות מזה גימטריא... כאן "צריך להבין" הוא ברמה של בין טהור לטמא].

[מה יעשה מי שיש לו שכל?] אפשר ללמוד שאפילו הרמב"ם הוא טהור מאד, לא טיפוס טמא בשכל שלו.

"רשעים ביד צדיקים" – דני הכלל לכף חובה ביד דני הכלל לכף זכות

מדרגה יותר גבוהה, גם מעל הדוגמה של הרמב"ם, היא "מסרת רשעים ביד צדיקים". טהורים וטמאים הם לאו דווקא רבנים – מדובר בשכלתנים, אבל לאו דווקא רבנים. בדרגה הכי גבוהה מגיעים ל"עוסקי תורתך" – עוסקים בתורה לשמה. כאן מדובר רק ברשעים וצדיקים.

איך הצטייר אצלי לאור ההתבוננות הזו? שיש רבנים שמתוך לימוד התורה שלהם, מתוך השו"ע, הם לא מקיימים את המצוה של "בצדק תשפוט עמיתך", בפרט כאשר מדובר כלפי כלל ישראל, ודנים את הכלל לכף חובה. כלומר, שדנים את הציבור ל"רובם רשעים", וממילא הפועל היוצא מזה הוא שאינם ראויים לגאולה. כך הם כותבים בתשובות שלהם, שהיות שהצבור רשע אינו זכאי לארץ ישראל השלמה וכל שכן לגאולה ומשיח. כלומר, הוא מסתכל על הצבור כרשע. ככל שהוא מסתכל על הצבור כרשע, זאת אומרת שהוא עצמו רשע – "כל הפוסל במומו הוא פוסל". יכול להיות שמדובר אפילו על אחד שבחיים הפרטיים שלו הייתי מגדיר אותו הכי צדיק שבעולם, שומר את השו"ע קלה כבחמורה, ובהתבוננות שלי כרגע אני אומר שהוא כלול ב'רשעים' – לא רשעים אלא מרשיעים.

"רשעים ביד צדיקים" היינו מסרת יהודים מרשיעים ביד יהודים מצדיקים. זו נקודת מבט הרבה יותר פנימית בשכל מפסימיות לעומת אופטימיות. פסימיות לעומת אופטימיות היא טומאה לעומת טהרה, אבל נטיה להרשיע (גם אם היא באה מתוך כך שאני הצדיק, ובאמת הוא שומר הכל, אבל הוא מסתכל על המצב ורואה שכולם רשעים) לעומת נטיה להצדיק היא רשעות לעומת צדקות.

[ואם הוא גם מרשיע את עצמו וגם את כולם?] זה לא פותר את הבעיה, כמובן. הוא לא יכול להרשיע את עצמו על פי הלכה – "אין אדם משים עצמו רשע". אבל אם הוא במצב רוח שכולם רשעים, וממילא אינם זכאים – הווארט שרשע אינו זכאי, הרשעים לא זכאים לגאולה, לא זכאים לכלום – הוא רשע. מה שמתחדש כאן שלא אכפת לי אם אתה רשע או צדיק, לא מענין אותי, אלא מענין אותי איך אתה מסתכל על הכלל. בבינה עדיין יכול להיות כלל או פרט – יכול להיות פסימי ש"סוף אדם למות" או שסוף האנושות להכחד מכדור הארץ, פרט וכלל. כאן העיקר הוא הכלל, מוחין דאבא.

[אחד שכל הזמן חושב שהוא רשע, יכול להביא משיח?] אדמו"ר הזקן אומר שלא יחשוב על כך כלל, "היה בעיניך כרשע" רק כדי שלא יחשוב על עצמו שהוא צדיק. תבין את הכל ואז תאמר ש"הלואי בינוני" ואחר כך תסיח מזה את הדעת – רבה אמר פעם אחת שהוא בינוני – ורק תעשה ותחשוב טוב.

המבט הזה, שהדור זכאי – שכולנו זכאים – הוא חידוש, גם חידוש לגבי הפשט של התניא. זה חידוש של הרבי. מי שחניך מרכז הרב גם יאמר שזה חידוש של הרב קוק, שמסתכל על הדור כדור זכאי – דור זכאי נקרא שהוא צדיק. הוא מצדיק את הדור – הדור זכאי – ולכן הוא זכאי לגאולה. [הוא צריך להוציא את עצמו מהכלל?] לא מענין אותי, מה זה חשוב כאן?

[העיסוק הרב בבקורת עצמית מעכב גאולה או ממריץ גאולה?] השאלה איך הוא או אתה עומד בתפלה לפני ה' באותו רגע שה' מזכה אותך לשפוך את הלב באמת – 'תביא משיח כי אני צדיק או כי אני רשע' או שאתה לא חושב על עצמך בכלל, אלא שיש כאן ציבור ומגיע להם טוב. מגיע לכולם כאן טוב – נקודה. מה זה משנה מה המצב שלי? אחד שכך חושב וכך פונה לה', שמגיע לכולם הכי טוב, כי כל היהודי הכי טובים – הוא צדיק. אחד שחושב הפוך – הוא רשע. בסוף הנס הוא, שאף על פי שיתכן שהרשעים הם רבים – ה' מוסר אותם ביד הצדיקים. עד כאן הגענו ל"רשעים ביד צדיקים".

"זדים ביד עוסקי תורתך" – נביאי שקר ביד עוסקי התורה לשמה

אחרון חביב, "זדים ביד עוסקי תורתך". מי הם ה"זדים"? הבריק לי מתוך שקראתי בתחלת מצוות לא-תעשה של הרמב"ם, מל"ת כז – "שלא להתנבא בשקר שנאמר 'אשר יזיד לדבר בשמי את אשר לא צויתיו'". פתאום הבריק לי שהזדים הם נביאי השקר. מי שאינו נביא שקר, אלא נביא אמת, שייך ל"עוסקי תורתך". לעסוק בתורה היינו לעסוק בנבואה האמתית, בלי שאני פתאום תופס איזה שגעון של חזון.

בהחלט יכול להיות שאולי מי שקודם היה מבין הצדיקים, מצדיקי הרבים, כשעולה עוד קומה הופך להיות נביא שקר. לכן הדברים זקוקים, כל אחת מחמש הקומות כאן – שכל אחת בנויה על הקודמת – נצרכת. כשמגיעים הכי גבוה יש נביאי שקר ועוסקי תורתך. מהו נביא השקר? "אשר יזיד לדבר דבר בשמי" – הוא נביא שקר בשם ה' – "אשר לא צויתיו". מי שיכול להשמר מזה הוא רק מי שעוסק בתורה באמת. לפי זה, הרמה הזאת נוגעת ממש ליחידה שבנפש.

יש את נביאי השקר בימי ירמיהו הנביא, שמנבאים רק טוב, ויש נביאי השקר בזמנים אחרים שמנבאים רע. כלומר, מי שמרשיע את הרבים יכול להיות נביא שקר שמנבא רע ומי שמצדיק את הרבים גם יכול להיות נביא שקר, שמנבא טוב. שני הקודמים, גם הרשעים וגם הצדיקים, יכולים להיות נביאי שקר – לכן צריכים "עוסקי תורתך".

[כשנביא השקר הוא צדיק, איך הנביא האמתי לא הופך להיות רשע?] קודם כל הוא בורח תרשישה, עד שבולע אותו איזה דג גדול ומקיא אותו... גם ירמיהו מנסה להתחמק, גם משה רבינו. כנראה שנביא אמת דבר ראשון מנסה להתחמק מהתפקיד.

עד כאן חומר למחשבה של חמש המסירות. אפשר לפתח את הענין הלאה. קודם חשבתי ש"זדים" לעומת "עוסקי תורתך" הם פרופסורים באוניברסיטה. אחר כך, כשהבנתי שאלה נביאי השקר, גם הדימוי הראשון נשאר מתאים. תלוי איזה סוג של פרופסור. למשל, פרופסור שמלמד אבולוציה, או כל דבר שיש בו נבואה – כמו שהרבי אמר שלרופאים נתנה רשות לרפאות, אבל לא לנבא (לא לומר פרוגנוזה שלילית). ברגע שרופא אומר עתיד שחור לפציינט הוא הופך להיות נביא שקר. ברגע שפרופסור מתוך ריבוי הידע שלו אומר נבואה שחורה – או אפילו נבואה טובה, שלא באה מהתורה אלא מהחכמה שלו – הוא "זד", "אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צויתיו".

סיכום ושו"ת

הכל מתחיל מלמסור את הגברים ביד הנשים, אחר כך את המתרברבים ביד המעטים, את הפסימיים ביד האופטימיים, את המרשיעים ביד המצדיקים, ואת הנביאים על דעת עצמם – הגם שהם חושבים שהם מנבאים בשם ה' (חלק מהם על כל פנים) – ביד אלה שלומדים בעוד יוסף חי, "עוסקי תורתך" האמתיים, כידוע כאן לר"מים במיוחד, אבל גם לכל התלמידים.

משמע שיש כאלה ששוגגים לדבר בשם ה', ולא מזידים?

חשבתי גם על הפסוק "ויזד יעקב נזיד" – מבשל איזה תבשיל, שבסוף הוא תבשיל פסימי לאבלים. בכל אופן, להזיד פירושו לבשל משהו. היום לפני בחירות – כולם מזידים מפלגות ובחירות, מבשלים תבשילים. "זדים" הם אלה שמבשלים תבשילים. עד כאן.

[המשך אחרי ברכת המזון]

לכאורה הזדים הם הפוליטיקאים. השאלה היא אם "עוסקי תורתך" הם רק מי שיושבים בכולל ולא עושים שום דבר, או שגם העסקנים הטובים – אם יש כזה דבר. זו שאלת השאלות. קודם, כשהיה כאן ציבור יפה, חשבתי שאם היה מצביא אמיתי, שידאג לכך שכל בחור שנמצא כאן (וגם שלא נמצא כאן) היה יוצא לעם ומעמיד דוכן – כמה מנדטים היו לנו? הולכים כמו חב"דניקים, להשפיע על הצבור להצביע לנו. מצד אחד, נדמה שיש פה כח, השאלה כמה הוא מנוצל. אם כל אחד יכול להביא את מספר הקולות לפי הגימטריא שלו... אחר כך, חשבתי האם במחשבה זו אני מהזדים או מעוסקי תורתך. זדים זה לשון מזיד – מזיד הוא מי שבונה תוכנית.

אז מי הם הזדים היום? [עוסקי תורתך לא בונים תכניות?] לא יודע, השאלה מי הם עוסקי תורתך – האם הם גם סוג של עסקנים. דבר ראשון חשבנו ש'זדים' זה זיידעס, כל הסבים, אבל מה הם אשמים?! [אז אולי ה"זדים" הם אלה שכבר זקנים, בעלי המסורת, ו"עוסקי תורתך" הם הצעירים שבאים עם ראש חדש של פעילות?] אולי.

[היה דיון אם לעוסקי תורה יש תכניות] זה סימן ששייך לכתר – שם יש ספקות, חמשה ספקות. כמו הרבי מקומרנא שהתלבט עד גיל מסוים אם שייך לנביאי השקר, לזדים, או לעוסקי תורתך. [עד גיל ארבעים] כעת ירידת הדורות, זה עד גילאים יותר מתקדמים...

[הספקות לא מחלישים?] הרבה תלוי מי ומי ההולכים. אם יש הרבה כח, הרבה צעירים כמו שאמרו, חבר'ה אמתיים שבאמת רוצים מהלך, זה כאילו מכריח את המהלך. כתבתי השבוע לכינוס הנשים בקבר דוד על "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו", שדווקא לדוד יש רבבות – יותר "עמך". לשאול יש אלפים – היותר מיוחסים, רבנים חשובים. המפרשים מסבירים שלא רק שהכה שאול באלפי פלשתים ודוד ברבבות פלשתים, אלא שלשאול יש "אלפיו" שלו ולדוד יש "רבבותיו" שלו – לא רק הבדל כמותי, אלא סוג אחר של אנשים. אנחנו זקוקים לרבבות.

לכאורה תרתי דסתרי, מצד אחד צריכים למסור את הרבים ביד המעטים ומצד שני אנחנו אומרים שצריכים את הרבבות, את הרבים. מתחילים עם המעטים, אבל צריכים דווקא לאסוף את הרבבות, את ה"עמך", שאיכותית כל אחד מהרבבות חושב שהוא מעט וקטן. [השאלה אם את ה"עמך" מענינים המוחין] זה "עמך" שהולך אחרי דוד, מתלהב מדוד – הכל דוד. [דוד כתב בשבילם את ספר תהלים] גם כתב את ספר תהלים וגם עשה להם שמח. [אפשר לפקוד המון, עד שהסטרא אחרא תתחיל לדבר על מה זה אומר וכו'.] בסדר, נגיע לשלב הזה – להתקדם. יכול להיות שצריך להתחיל מהתחלה – מתנועת הנשים.

לחיים לחיים, שיהיה "דידן נצח".



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.

[ב] אם כותבים וודקה, ב-ה, שעולה 11 ברבוע, ביחד עם ז המשקים – שעולים יחד 11 פעמים חנוכה (כמבואר בפנים) – עולה הכל 1110, 100 פעמים 11, דהיינו י פעמים נס (סכום ה מדות הקטרת, כמבואר בפנים).

[ג] ראה סדר הדורות ב'תתי"א ובכ"ד.

[ד] מגילת אנטיוכוס (ונתבאר בשיעור ר"ח טבת תשע"א).

[ה] שיעור כ"ד כסלו.

[ו] התוועדות שבת וישב, כ"א כסלו.

[ז] שיעור ו' אלול ע"ג.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com