חיפוש בתוכן האתר

"שבת הארץ" - אור לי"א חשון ע"ה – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

אור לי"א חשון ע"ה – כפ"ח

"שבת הארץ"

כינוס נשים – הילולת רחל אמנו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "שבת הארץ" בפרשת בהר – פרשת ה"לב"

רחל אמנו – סוד השבת והשמיטה

ערב טוב, היום י"א בחשון, ההילולא של רחל אמנו, מאמע רחל, האמא של כל עם ישראל. השנה היא שנת שמיטה, שנה שביעית, "שבת להוי'" – זה הנושא של נשי חב"ד בשנה הזו. מתאים שנדבר דווקא בתחלת השנה על הנושא של השביעית, "שבת להוי'", שהיא "שבת הארץ", בפרט שנושא השמיטה קשור לרחל אמנו, שהיא המלכות והיא סוד הארץ.

אם הארץ שובתת, והשביתה היא בעצם עלית הארץ למקורה על מנת להמשיך שפע, כמו שבת קדש ש"מינה מתברכין כולהו יומין" – מהשבת מתברכים כל הימים של השבוע הבא – וכך לגבי השמיטה, כל שש השנים הבאות, החל מ"מוצאי שביעית", שלפי חז"ל הוא זמן מאד מסוגל לביאת המשיח, לגאולה האמיתית והשלמה, הכל מתברך משבת. שוב, שבת היא בחינת רחל.

מקור המצוה – פרשת בהר

המצוה של "שבת הארץ" כתובה בתחלת פרשת בהר, "בהר סיני". הרבה פרשיות בתורה מתחילות "וידבר הוי' אל משה לאמר", אבל יש פעם אחת בלבד שכתוב "וידבר הוי' אל משה בהר סיני לאמר". כלומר, מודגש כאן ש"תורה מסיני", ולא רק סיני אלא "בהר [סיני]".

אף על פי שה-ב של בהר היא ב שימושית, דורשים את המלה "בהר" כשרש בפני עצמו – לשון בהירות, "בהיר הוא בשחקים". יש בהירות מיוחדת בפרשה הזו, וגם הגימטריא של בהר היא אור – אור גדול. כתוב שכאשר כותבים את הספרות של אור (207) הפוך – המספר המשלים – יוצא שבת (702).

פרשת בהר ופרק לב בתניא – אהבת ישראל

יש עוד משהו מיוחד בפרשת בהר, שאצלנו בחב"ד קשורה לפרק לב בספר התניא. ידוע שיש בתניא גן פרקים, כנגד גן פרשיות התורה, גן סדרים. ידוע שכאשר אדמו"ר הזקן כתב את התניא לא היה פרק לב – מה שהיום הוא פרק לג היה פרק לב – ואחר כך אדמו"ר הזקן הוסיף את פרק לב, הלב של התניא, שכולנו יודעים שהוא הפרק של אהבת ישראל, של הקשר לכנסת ישראל.

כך בתורה, הפרשה ה-לב, הסדרה ה-לב, הלב של התורה, היא פרשת בהר. אז אף על פי שהמצוה של "ואהבת לרעך כמוך", שעליה אומר רבי עקיבא "זה כלל גדול בתורה", היא בפרשת קדושים – שתי פרשיות לפני בהר – אבל הלב של כל התורה הוא פרשת בהר, עם מצות שבת הארץ.

שנת השבת – שנת לידת נשמות

איזו אהבת ישראל יש במצוה של שבת הארץ? אמרנו שהארץ היא רחל, ורחל והארץ הן מלכות – כנסת ישראל בכלל, כל נשמות עם ישראל. כתוב שהמשיח יבוא כאשר יכלו כל הנשמות שבגוף. הגוף הוא הרחם העליון של המלכות דאצילות, ושם יש את אוצר הנשמות. כל הנשמות של עם ישראל צריכות להוולד, להתגלות מתוך האוצר, ואז יבוא מלך המשיח. גם כתוב שבשבת עיקר הזיווג והלידה של הנשמות. יש משהו מיוחד בשנה הזו של שבת הארץ לזרז ולהשלים את כל הנשמות שתתגלינה. הזיווג הוא בשבת דווקא. כל ששת הימים, או "שש שנים תזרע זרעך", עושים הכנות. אבל הקשר, הזיווג עם ה', וגם לידת הנשמות – הם בשבת.

אז שוב, השנה הזו היא שנה מסוגלת להוריד את כל הנשמות שיש בגוף העליון, וכך להשלים את הכלי שלנו, התנאי לביאת המשיח תיכף ומיד ממש. הרי "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח בכל יום שיבוא", אז לא צריך לחכות למוצאי שביעית, אך בכל אופן יש ענין שהשביעית מכינה את הגאולה, שהמצוה הזו של שבת הארץ היא הכנה עיקרית לביאת משיח צדקנו.

שנת שמיטה – אהבת הארץ (והכרה בחייה)

אם כן, מה אהבת ישראל כאן? אהבת הארץ. הדבר הראשון שצריך להתעצם איתו בשנה הזו הוא האהבה הטבעית והעצמית של כל יהודי לארץ ישראל. דווקא כשהארץ שובתת, שאיני עסוק בעבודות שלה – לא חורש ולא זורע – זה הזמן להתאחד עם הארץ נפשית-פנימית.

קודם כל, הפרשה פותחת "[כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם] ושבתה הארץ שבת להוי'" – מה אני שומע כאן? שהארץ עצמה שובתת. מי שובת? דבר דומם, שאינו חי, לא שובת. רק על משהו חי אפשר לומר שהוא שובת, ולא רק חי אלא שיש לו רגש, שיש לו נשמה. ברגע שאני אומר "ושבתה הארץ שבת להוי'" אני מתייחס, מכיר ומרגיש, שהארץ היא נפש חיה – שהארץ היא אדם, "אתם קרויים אדם", היא ישראל, ארץ ישראל.

זה הדבר הראשון שצריך להרגיש דווקא בכך שלא עובדים את הארץ – מתחילים להרגיש כמה שהארץ בעצם חיה, וכמו שאדם זקוק ליום מנוחה בשבוע כך הארץ זקוקה וצריך לתת לה את "שנת שבתון יהיה לארץ".

שבע הופעות שבת במצות השמיטה

כל שבת קשורה לסוד המספר שבע, אבל יש משהו מיוחד בשבת הארץ שמאד קשור לשבע. ישנה תופעה שבתחלת פרשת בהר, במצות השביעית, המלה "שבת" חוזרת שבע פעמים. קודם כתוב "ושבתה הארץ שבת להוי'". הפעם הראשונה שמופיע השרש שבת היא דווקא פועל ("ושבתה"), ואחר כך כל שאר הפעמים הן שם – שבת, שנת מנוחה.

תשובת השמיטה

שוב, הפעם הראשונה היא "ושבתה". ושבתה אותיות תשובה, סימן שצריך לעשות תשובה בשנה הזאת. התשובה הראשונה היא להתקשר נפשית לארץ. לדעת שהארץ היא, בלשון הנביא, בת הזוג שלנו – לא סתם נפש חיה, אלא היא הרחל שלנו, האשה האהובה שלנו, צריך לאהוב אותה ולכבד אותה ולהשלים את כל צרכיה.

קודם כל שהיא תהיה שלמה, כמו שהרבי צועק וזועק על שלמות ארץ ישראל. השנה שצריך להתעצם עם שלמות הארץ ולעשות תשובה אם חלילה פגמנו בשלמות הארץ, שלמות האשה שלנו, הכלה שלנו. כתוב "יבעלוך בניך" – כל עם ישראל הם הבנים, הבעלים של הארץ. אז קודם כל "ושבתה" – על ידי "ושבתה" עושים תשובה.

שבע הופעות השבת (וסוד "שנת שבתון")

"ושבתה הארץ שבת להוי'" – פעמיים המלה שבת. אחר כך כתוב "שבת שבתון יהיה לארץ שבת להוי'" – שלש פעמים שבת. אחר כך כתוב "שנת שבתון יהיה לארץ".

הביטוי "שנת שבתון" הוא ביטוי מובהק שלקוח מהתורה, ובאמת היום משתמשים בו בכלל לכך שמישהו לוקח שנה ללמוד בכולל, ללמוד תורה. זה אכן אחד הטעמים למה ה' צוה על שמיטה, שבאמת הוא רצה שאלה שעבדו קשה שש שנים – חוץ מכך שהארץ שובתת, וצריך לתת לה את המנוחה שלה מתוך אהבה – גם ינוחו הבעלים שנה. הבעלים מובטלים שנה, אז מה הם עושים? כשגוי מובטל זה לא טוב, לכן אסור לו לשבות – בטלה מביאה לידי שעמום (שגעון). אבל כאשר יהודי שובת זה מצוין, כמו יום השבת. כשיהודי עובד הוא קצת מצטער שצריך להיות עסוק בפרנסה, וביום השבת ובשנת שבתון הוא נח מהעסק בחולין ומקדיש את הזמן שלו ללמוד תורה. כל זה קשור לביטוי "שנת שבתון" מתחלת פרשת בהר.

אחר כך, הפעם האחרונה, השביעית, היא "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" – זה הביטוי "שבת הארץ", הביטוי המובהק בו שבת הולכת יחד עם הארץ. קודם לא היה כתוב "שבת הארץ", והכי קרוב היה "ושבתה הארץ שבת להוי'". בסוף, המלכות של המלכות – כל שבת הארץ היא מלכות, ושבע הפעמים שבת הן שבע ספירות של רגש הלב בתוך המלכות – היא "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה". אלו שבע הפעמים שכתוב "שבת" בתחלת פרשת בהר.

ב. שבת ושביעית בקבלת האר"י

שבת ושביעית – עלית העולמות

אחרי ההקדמה הזאת נסביר קצת איך האר"י הקדוש מסביר את סוד מצות שביעית[ב], ומה ההבדל בין שביעית – "שבת הארץ" – ליום שבת קדש כל שבוע. בקצור נמרץ, כל שבת – גם יום השבת וגם שנת השבת – היא עליה, "עלית העולמות". זו מנוחה, אחרי שעבדו ששה ימים או שש שנים – ובשביל יהודי (וגם הארץ היא ישראל, נפש חיה, בחינת רחל כנ"ל) לנוח זה לחזור לשרש. אם כן, בכל שבת יש עלית העולמות.

עליה מעבודת הבירורים

במשך השש (ששה ימים או שש שנים) העולמות ירדו כדי לברר בירורים, לתקן תיקונים. הרי האריז"ל מסביר באריכות שבתחלת הבריאה היה עולם התהו שנשבר. הביטוי שהיו "מלכין קדמאין דתהו דמיתו", מלכים שמתו, וכל המציאות שיש לנו בעולם היא תוצאת ממיתת המלכים האלה, שבירת הכלים. צריך לתקן, להוציא את הניצוצות הקדושים הנמצאים בכל המציאות, כל מה שישנו בעולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה, עד העולם התחתון שלנו, שאין תחתון למטה הימנו, כמו שכתוב בתניא.

כל עבודתנו היא כדי לברר את הניצוצות של המלכים שמתו, וכך אנחנו מחיים אותם מחדש. אבל לשם כך כל המציאות צריכה לרדת, ולכן כל ששת ימי החול או שש שנות השמיטה הן ירידת העולמות כדי להתעסק ולעבוד קשה בעבודת הבירורים. אבל בשבת – גם ביום השבת וגם בשנת השבת – בורר אסור. כלומר, זה לא הזמן כדי לברור בירורים, אלא רק זמן – כמו שהסברנו קודם – ליחודים וזיווגים על מנת להוליד נשמות חדשות. שוב, זה משותף גם ליום השבת וגם לשנת השבע.

בנין המלכות אחור באחור בחול והחזרתה פנים בפנים בשבת

נאמר בסגנון של קבלת האריז"ל ונסביר לפי עבודת החסידות: בכל ששת ימי החול ושש שנות השמיטה מתקנים את המלכות – רחל, המלכות – להיות פרצוף שלם שעומד אחור באחור עם ז"א, זעיר אנפין בעלה. אבל ביום השבת, וכך גם בשנת השבע – כאשר בורר אסור – התיקון הזה של בנין פרצוף שלם שעומד אחור באחור קורה ממילא, ולכן אסור לעשות מלאכה. כל ל"ט המלאכות שאסור לעשות בשבת – שיש בהן ענין, ולפי דעות מסוימות אפילו מצוה, בימות החול – הן כדי לבנות את המלכות שתעמוד אחור באחור.

אז מה עושים בשבת? לומדים, מתפללים. היה צדיק אחד מאד גדול מתלמידי הבעש"ט שאמר שאם היה לי קול נעים הייתי מתחלת השבת עד מוצאיה רק מנגן ניגונים – לא אוכל, לא מתפלל וכמובן לא ישן, אלא רק מנגן. מה עושות העבודות שבהן כן עובדים את ה' בשבת? מחזירות את המלכות פנים בפנים. עוד פעם, על ידי בורר בונים את המלכות ומעמידים אותה אחור באחור, אבל בשבת כל הענין הוא להחזיר אותה פנים בפנים. שוב, לשם מה שהסברנו כרגע – לשם היחוד, לשם הולדת נשמות חדשות, לא הבורר.

בשבת המלכות מצטרפת לנה"י ובשמיטה עומדת בפני עצמה

אם כן, מה בכל זאת ההבדל בין יום השבת לשנת השבע? בקיצור, יום השבת הוא עלית העולמות עד אין סוף, או עד מלכות דאין סוף. בשבת עולה כל עולם, ובתוך כל עולם גופא עולה כל דרגה ודרגה.

בכל עולם יש עשר ספירות, שמתחלקות בכללות לשלש או ארבע דרגות: יש את המוחין, הספירות חב"ד (או לפעמים אומרים כח"ב), ג ראשונות; יש את הרגש – חג"ת, חסד-גבורה-תפארת; יש את המוטבע של הנפש – ההתנהגות הטבעית של אדם – הנה"י, נצח-הוד-יסוד; ובסוף יש מלכות.

ההבדל העיקרי שמסביר האריז"ל בין יום השבת לשנת השבת הוא שביום השבת המלכות מצורפת לגמרי לנה"י – המלכות היא חלק מהמוטבע שבנפש – וכאשר הנה"י עולים לחג"ת עולה איתם ביחד המלכות, כי היא חלק מהם. אז לא אומרים נה"י אלא נהי"ם. בספרי קבלה ובחסידות לפעמים כתוב נה"י ולפעמים כתוב נהי"ם, ובדרך כלל לא שמים לב מתי כך ומתי כך – בכללות זה המוטבע שבנפש. החג"ת הם המורגש שבנפש, החב"ד או הכח"ב הם המושכל שבנפש. בדרך כלל מחלקים את עשר הספירות לשלש רמות, מושכל-מורגש-מוטבע. אבל לא תמיד המלכות מצטרפת לנה"י, לפעמים היא מדרגה בפני עצמה.

זו הנקודה הראשונה שמסביר האריז"ל ביחס ליחוד שנת השבע לעומת יום השבת. בכל העליות של יום השבת המלכות והנה"י הם כאחד, יחידה אחת – נצח-הוד-יסוד-מלכות. אין יחוד למלכות בפני עצמה, היא לא מחולקת ונפרדת מהנה"י. מה שאין כאן השנה, שנת השבע, שנת השמיטה, הנה"י הם יחידה בפני עצמה – המוטבע – והמלכות היא יחידה בפני עצמה.

בשבת עליה עד (מלכות ד)אין סוף ובשמיטה עליה עד מלכות דאצילות

מה הנפקא מינה אם המלכות מצטרפת לנה"י או נפרדת בפני עצמה? לגבי כל סוד עלית העולמות. בתוך כל עולם גופא הנה"י עולים למקום החג"ת, החג"ת למקום החב"ד וכו' – זה הציור איך מדברים בלשון הקבלה והחסידות. מה שהיה מוטבע נעשה מורגש, מה שהיה מורגש נעשה מושכל, והכח"ב של עולם תחתון – כמו עולם העשיה, הג"ר של עולם העשיה – עולים לנהי"ם של העולם שמעל, עולם היצירה. כך כל העולמות עולים ועולים, הכל עולה – בשבת הכל עולה עד אין סוף, או עד מלכות דאין סוף.

אבל בשנת השמיטה הכל עולה אך ורק עד מלכות דאצילות, ואז העליות נגמרות. כלומר, יש משהו בשנת השמיטה שצריכים להגיע רק למלכות דאצילות, ואין עוד עליות. אם היו עוד עליות כל השנה היתה כמו יום השבת קדש ולא היה אפשר לעשות שום דבר – היה שבת לגמרי.

מה הדין בשנת שמיטה? שיש מלאכות אסורות – כל המלאכות הקשורות לקרקע, "ושבתה הארץ שבת להוי'" – אבל שאר המלאכות מותרות. כל זה תוצאה מההבדל הזה בין יום השבת לשנת השבע. ננסה תיכף להסביר בפנימיות, בנפש, מה זה אומר לנו.

ההבדל בעליות בשל השינוי במעמד המלכות

שוב, זה שיכול להיות הפסק – שכל העולמות התחתונים עולים כסדר עד מלכות דאצילות ואז נגמרות העליות – זה מכיון שהמלכות נפרדת מהנה"י. כלומר, שני ההבדלים האלה הם הא בהא תליא.

אם המלכות היתה מחוברת לנה"י, ואז הג"ר דבריאה היה עולה לנהי"מ דאצילות, אז הכל היה ממשיך לעלות בתוך האצילות ומעלה. אך מכיון שהמלכות נפרדת, אז העליה האחרונה בשנת השבע – עלית הג"ר דבריאה (עולם הבריאה כולו שכל, עולם היצירה כולו מורגש ועולם העשיה כולו מוטבע), השכל שבשכל (השכל הכי גבוה, יש בחסידות שאומרים שהרמב"ם היה השכל של עולם הבריאה, השגת האלקות שלו בחקירת האלקות שלו, לפי הפשט שלא למד קבלה – הוא הגיע לשיא השכל הנברא, השכל של עולם הבריאה) – עולה למלכות דאצילות.

בעלית העולמות הכל עולה – כל מה שלמטה דוחף את מה שמעליו גם לעלות, או להיפך, שהמדרגה העליונה שואבת ומושכת את המדרגות שתחתיה גם לעלות, הכל מקשה אחת. אבל ברגע שהשכל של הבריאה מגיע למלכות דאצילות – באצילות "הוי' אחד", אין שם שום הרגשת יש ודבר נפרד בפני עצמו – השלמנו את סוד שנת השבע, זה היעד. זה כי בכל מדרגה הג"ר של העולם התחתון עולים רק למלכות, והמלכות לנה"י והנה"י לחג"ת. מה שאין כן ביום השבת, כל הנהי"ם עולים לחג"ת. כלומר, בכל העולמות התחתונים המלכות לא עולה לחג"ת בשנת השבע, אלא רק הנה"י – אלה שתי מדרגות. ביום השבת המלכות מחוברת לנה"י, וביחד איתם – כל הנהי"ם עולים לחג"ת. שוב, אלה אותיות של קבלה, של האריז"ל.

שנת השמיטה – עליה עד שרש הארץ – מלכות דאצילות

מה שיוצא מכל האותיות האלה הוא שהשנה הזו היא שנה בה התכל'ס, היעד של העליה, של השביתה, הוא להגיע למלכות דאצילות – לא צריך יותר מזה ולא רצוי יותר מזה (כי כשהמלכות אינה מחוברת לנה"י היא קובעת ברכה לעצמה – אז העיקר הוא בנין המלכות, כנסת ישראל, וכדלקמן). שבת קדש היא לעלות עד אין סוף, עד ה', אבל יש משהו בשנת השמיטה שצריך לעלות עד שרש הארץ – "ושבתה הארץ שבת להוי'". בתודעה שלנו צריכים להגיע עד מלכות דאצילות.

ג. שבת ושמיטה – "עין בעין"

עבודת התפלה בחול – התבוננות ושמיעה באלקות

מה זה אומר? אחרי כל המלים האלה, של קבלה, מה זה אומר לנו? כתוב בספר הזהר הקדוש ששבת בכלל – כל שבת – היא בחינת עין, סוד העינים.

בכל ימות החול עובדים, אבל גם עושים הרבה מצוות, גם מתפללים, גם לומדים תורה – מה ההבדל בין התורה והתפלה בששת ימי החול ושש שנות השמיטה לתורה והתפלה ("עבודה שבלב זו תפלה") של שבת? כל תפלה היא התבוננות, במיוחד אצל חב"דניק, אבל ההתבוננות של ימי החול ושל שש שנות השמיטה היא התבוננות שכולה שמיעה. שמיעה היא מרחוק, והתכל'ס של חסיד חב"ד היא להגיע לשמיעה הכי פנימית, שיש לה מלה באידיש שמאד אוהבים בחסידות – דערהער.

מי שזוכה מגיע לדערהער הכי פנימי בכל התפלות, בכל העבודה שהוא עובד את ה' בימות החול. כלומר, הדערהער הזה, הדרגה הכי פנימית של השמיעה – עבודת השש, עבודת החול – היא עדיין בגדר שמיעה מרחוק. מדרגה זו בעצם מהווה ומשמשת גשר והכנה לשבת. עיקר ההכנה, "והכינו את אשר יביאו", שיש מצוה להכין לקדש – הוא להגיע לדערהער, שהדערהער של ימות החול יביא את האדם בשבת להסתכלות באלקות.

התבוננות-הסתכלות-דבקות

יש שלשה מושגים בעבודת ה' לפי החסידות. קודם דברנו אותיות של קבלה, וכעת חסידות נטו. כל עבודת ה' מתחילה מהתבוננות, ומתוך התבוננות צריך להגיע להסתכלות – "לאסתכלא ביקרא דמלכא". לשם כך צריך זכוּת, זכּוּת הראיה – צריך הרבה מצוות ומעשים טובים כדי שאדם יזכה לראיה, לסוד השבת. שיא השבת, רעוא דרעוין, מנחה של שבת – הוא שמתוך ההסתכלות מגיעים לדבקות.

אלה המילים – יש התבוננות (כל עבודת ה' שלנו היא התבוננות, והנקודה הכי פנימית שלה היא להגיע לדערהער, השמיעה הכי פנימית, על סף המעבר משמיעה לראיה), בשבת זוכים לאסתכלא, לראיה, ועד שבשיא יום השבת – רעוא דרעוין – מגיעים לדבקות אמתית בה' יתברך. מה ההסתכלות? "לאסתכלא ביקרא דמלכא" – להסתכל בכבוד המלך, שכאן (בהסתכלות של יום השבת קדש) הוא המלך העליון, מלך מלכי המלכים הקב"ה.

שבת – סוד המרכבה שבעין

עוד דבר, רק שנבין מהי שבת ולמה היא קשורה לסוד העין: כתוב שה-ש של המלה שבת (ש-בת) היא ג גוונים של העין שסביב ל-בת, בת העין, השחור שבעין. הראיה ממש בוקעת דרך הנקודה הפנימית שבעין, האישון שבעין – ה"אישון בת עין".

אבל סביב לאישון יש צבע – לכל אחד צבע אחר, אחד כחולות, אחד חומות, אחד ירוקות. כל הצבע שסביב העין נקרא בכללות, בלשון הקבלה, ירוק – הירוק כולל את כל הצבעים השונים.סביב לזה יש לובן, שהוא כמו ים גדול – הצבע עם בת העין הם כמו אי בתוך הים, בתוך הלבן שבעין. מי שמתבונן רואה בלבן גם חוטי אודם, שהם בעצם ורידים – בתוך הורידים יש דם, ודם הוא אדום. אז מה יש? לובן, אודם, ירוק, מסביב לבת עין שהיא שחורה. האור, הראיה, הוא בבת עין.

כך מוסבר בכל ספרי הקבלה והחסידות סוד השבת, שה-ש היא אות האבות – שלשה ראשים, כנגד אברהם, יצחק ויעקב – והם הלובן, האודם והצבע של העין. אברהם, החסד, הוא הלובן של העין; חוטי הדם הם יצחק אבינו שבתוך העין, האודם של עין; התפארת הוא הצבע שבעין – לכן יש הרבה צבעים, הרבה גוונים בתפארת. הצבע הוא היעקב אבינו שבעין. אבל בת העין – ש-בת, העיקר הוא הבת – היא כנגד דוד המלך. זה סוד של מרכבה – שלשת האבות, והרגל הרביעית היא דוד המלך או רחל אמנו. בהתחלה רחל היא הרגל הרביעית, וכשנולד דוד – אחרי הרבה דורות – הוא מחליף את רחל. בכל אופן, זה סוד השבת שהוא סוד המרכבה – ככה מוסבר.

גם מאד מתבקש ששבת קשורה לאות ע, כי שבת היא היום השביעי. מה ההבדל בין השרשים שבת ו-שבע? בשבע יש ע ובשבת ה-ע נעלמת, אבל ודאי שהיא מתבקשת. אז אומרים שכל סוד השבת הוא ה-ע של שבע. ע במספר גדול היא 70 ובמספר קטן היא 7 – ה-ע עצמה היא סוד ה-7.

ד. תהא שנת עין ה...

רמזי תשע"ה

נעשה מאמר מוסגר: השנה שלנו, שנת שמיטה, היא שנת ה'תשע"ה. אנחנו יודעים שהרבי אהב לעשות רמזים של ראשי התיבות של השנה, תהא שנת ע"ה.

דברנו כבר על כמה רמזים, וביניהם אולי הכי יפה וחשוב – ששייך לנשות ישראל בכלל – הוא תהא שנת עקרת הבית. זה בא מפסוק שהוא סיום הפרק של הרבי השנה, "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללו-יה". אמרנו ששנת תשע"ה היא "תהא שנת תשעה ירחי לידה" – מאד מתאים לכך שהיא שנה של שבת, זיווג של שבת קדש (עם לידת נשמות חדשות כנ"ל).

שבעת ביטויי "עין ה..." בתנ"ך

חוץ מזה, האות ע בפשט אומרת עין – זה שם האות. מה יהיה אם נאמר תהא שנת עין ה... מי יכול לחשוב איזה ראשי תיבות יפים יכולים לצאת כך משנת תשע"ה? אפשר להסתכל בתנ"ך כמה ביטויים יש של "עין ה...". מה זה יכול להיות? קודם נאמר את המספר, שהוא כבר משהו יפהפה, קצת מדהים, שיש בתנ"ך בדיוק שבעה לשונות של "עין ה..." – שלשה בתורה ועוד ארבעה בנ"ך.

תהא שנת עין הארץ

מה שהכי קשור לנו הוא "עין הארץ". כמו שכתוב "ושבתה הארץ שבת להוי'" ו"והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", כך יש ביטוי שחוזר בכמה הקשרים "עין הארץ". כמו שאמרנו שלארץ יש נפש חיה, והזמן להרגיש את נפש הארץ – להתחבר אליה, לאהוב, לדבוק, להזדווג עם נפש הארץ – הוא שנת השמיטה, כך לארץ יש את כל האיברים (כפי שכתוב במדרש). היות שזו שבת, שהסוד שלה הוא עין, אז הכי מתאים לגלות את "עין הארץ" – תהא שנת עין הארץ.

תהא שנת "עין המים" ו"עין הבדלח"

עוד לפני "עין הארץ" כתוב בתורה "עין המים". אחר כך יש עוד "עין ה..." בתורה – "עין הבדולח". זה הולך על המן שה' הוריד לנו במדבר – "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדלח".

מה זה עין? גוון – "ועינו כעין הבדלח". "[עין] הבדלח" היינו אבן יקרה, אבל בקבלה הביטוי בדולח קשור למדרגה מאד גבוהה בספירות העליונות בנפש, שנקראת בלשון הזהר "טלא דבדולחא", טל הבדולח, שהוא גבורה דעתיק שמתלבשת בכח המשכיל שבנפש, חכמה דאריך, ומחיה אותו. זה באותיות של קבלה, ורק אמרנו זאת כדי שאם נרצה להקביל את שבע ה"עין ה..." לשבע המדות נקח זאת בחשבון.

"שבעה אלה עיני הוי' – המה משוטטים בכל הארץ"

קודם נאמר פסוק שרומז שיש שבעה "עין ה..." – כתוב "שבעה אלה עיני הוי' המה משוטטים בכל הארץ". "שבעה אלה עיני הוי'" הם מלאכים, שהם בעצם המלאכים המיישמים את ההשגחה הפרטית של הקב"ה – דרכם הקב"ה משגיח על כל היצור.

הפסוק אומר "שבעה אלה עיני הוי' המה משוטטים בכל הארץ", הכל קשור לארץ. צריך שוב לומר שהזמן הכי מסוגל לגלות ולהרגיש את ההשגחה הפרטית על הארץ, את ה"שבעה עינים" של ה', שמשגיחים ומשוטטים כל הזמן לראות מה שמתחולל כאן בארצנו הקדושה, ומכאן לכל העולם כולו – להרגיש את "ארץ אשר הוי' אלהיך דורש אותה תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" – זה ודאי השנה הזו, שנת השבע.

עין המים-הארץ-הבדלח – חסד-מלכות-גבורה

את "עין המים" נשים בחסד (מים הם כינוי לחסד בכל מקום, בחינת אברהם אבינו – "זכור אב נמשך אחריך כמים"), את "עין הארץ" – העיקר אצלנו – במלכות, את "עין הבדלח" בגבורה (לא הייתי יודע לעשות זאת אלמלא מה שמבואר שטלא דבדולחא הוא הגבורה דעתיק, הגבורה במקום הכי עליון כנ"ל).

עין – מעין, גוון, עין רואה

מה יש בנ"ך? "עין הקורא" בסיפור של שמשון הגבור. "עין" כמובן הוא מעין. גם "עין המים" – ההופעה הראשונה – הוא מעין. יש גם "עין הקורא". "עין" יכול להיות מעין או גוון – "ועינו כעין הבדלח" היינו עין מלשון גוון, אבל "עין המים" הוא מעין. "עין הארץ" היא פשוט ביטוי וסמל של עין ממש, של הסתכלות. לכסות את עין הארץ היינו שאי אפשר לראות את הארץ – עין  לשון עינים. אז יש עין המים – מעין; עין הארץ – עינים; עין הבדלח – גוון; עין הקורא – שוב מעין.

עיני הנ"ך: "עין הקורא", "עין החשמל", "עין הקרח", "עין התנין"

דווקא במרכבה, הפרק הכי עמוק בכל התנ"ך, הפרק הראשון של יחזקאל, שקוראים אותו הפטרה בשבועות, יחד עם עשרת הדברות, יש שני "עין ה...". הביטוי הכי מובהק, אולי הכי יפה והכי סודי, הוא "עין החשמל"; אחר כך יש "עין הקרח הנורא". שניהם "עין" מלשון גוון, כמו "עין הבדלח" – "עין החשמל" ו"עין הקרח"; אחרון חביב הוא בבנית חומות ירושלים, יש מקום שנקרא "עין התנין" – איזו נקודה בסיבוב של החומה. היום עושים סיבוב שערים, אז גם נחמיה עשה סיבוב שערים, ובסיבוב היה מקום שנקרא "עין התנין".

יש כאן שבעה "עין ה..." שבכולם אפשר לומר רמז של תהא שנת עין ה... – יכול להיות תהא שנת עין התנין, שאולי צריך להגיע למקום הזה ולשקם אותו, לחזק את חומת ירושלים. יש תהא שנת עין החשמל – ודאי מקום מענין וחשוב. יש עין המים, עין הקרח, ויש עין הקורא – מה קורא שם? זה מקום של קריאה לה', בקשת רחמים. כל תפלה היא קריאה לה' ובקשת רחמים. שמשון צמא שם למות ממש, הוא קרא לה' וה' רחם עליו ופתח לו מעין שנקרא "עין הקורא". ידוע ההסבר בתניא לפסוק "קרוב הוי' לכל קראיו לכל אשר יקראוהו באמת", שצריך לקרוא לה' באמת. מי קורא באמת? מי שכמעט מת – שמשון כמעט מת, הוא קרא באמת וה' ענה לו.

השלמת הפרצוף

בלי להאריך, רק כדי להשלים את הפרצוף (ההקבלה לספירות העליונות), אם היה חסד-גבורה-מלכות נשאר תפארת-נצח-הוד-יסוד, ואפשר לכוון לפי הסדר של הנ"ך: "עין הקורא" – קריאה לה' באמת להציל – תהיה כאן התפארת. "עין החשמל" ו"עין הקרח", שהולכים יחד (במעשה מרכבה), מתאימים להיות נצח והוד (שהם עיקר סוד מעשה מרכבה – על הספירות נצח והוד רוכב האדם העליון). "עין התנין" שייך ליסוד – תנין שייך ליסוד בערכי הקבלה (גם נחש הוא כינוי לספירת היסוד בקבלה). זה השלמת הפרצוף של "שבעה המה עיני הוי' המה משוטטים בכל הארץ". ולסיכום:

חסד

עין המים

 

גבורה

עין הבדלח

 

תפארת

עין הקורא

 

נצח

עין החשמל

 

הוד

עין הקרח

 

יסוד

עין התנין

 

 

מלכות

עין הארץ

 

ה. שבת ושמיטה – "שום [לעילא] תשים [לתתא] עליך מלך"

שבת ושמיטה – "עין בעין" – עין החכמה ועין המלכות

אחרי כל זה נגיע לתכל'ס, מה ההבדל בין יום השבת לשנת שבתון? שניהם בסוד העין, ועל שניהם מתאים לומר "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון" – מהעין של יום השבת לעין של השנה השביעית (כל שבת בראשית בשנה השביעית היא "עין בעין" ממש). מהי עין? על מה מסתכלים. בכל ששת הימים או שש השנים מתבוננים בכל מה שה' ברא לכבודו (בנפלאות הבורא יתברך), וכעת (ביום השבת ובשנה השביעית) מתוך ההתבוננות צריכים להגיע להסתכלות.

לאיזו הסתכלות מגיעים בשבת ולאיזו בשנת השמיטה? לפי סוד האריז"ל, שמסביר את ההבדל ביניהם, העליה עד אין סוף של יום השבת היא סוד העין של חכמה עילאה ואילו העליה של שמיטה עד למלכות דאצילות היא סוד העין של חכמה תתאה.

"לאסתכלא ביקרא דמלכא" – "'שום' לעילא 'תשים' לתתא"

סוד העין היינו "לאסתכלא ביקרא דמלכא" – העבודה שזוכים לה בשבת, סוד הראיה של שבת – הוא להסתכל במלך העליון. לגבי מצות מינוי מלך כולנו זוכרים את הפסוק "שום תשים עליך מלך". בזהר הקדוש כתוב "'שום' לעילא 'תשים' לתתא" – קודם צריכים לשים את ה' למלך למעלה, ואז כאשר זוכים לאסתכלא ביקרא דמלכא, במלך העליון, יש מצוה עלינו למנות למטה (בעולם הזה) מלך ישראל (מלך חי בקרבנו, בשר ודם – "מקרב אחיך"), עד ובעיקר לזהות ולהמליך, להעמיד, את המלך שאנחנו מצפים לו – מלך המשיח. קודם צריך "'שום' לעילא" ומזה 'תשים' לתתא". זה בדיוק סוד שתי השבתות, יום השבת ושנת השבע.

שמירת שתי שבתות – יום השבת ושנת השבת

יש מאמר חז"ל ידוע "אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד הן נגאלין". הפשט הפשוט הוא שתי שבתות ממש – השבת הזו והשבת הבאה. החסידות אומרת יותר, שבתוך שבת אחת יש שתי שבתות – ליל שבת ויום השבת – אז גם אם שומרים שבת אחת די בכך להביא משיח (ואמנם כן כתוב בתלמוד ירושלמי). אבל כעת יש לנו עוד פירוש בשתי שבתות – יש את יום השבת ויש את שנת השבת (שכתוב בה ז"פ שבת, כנ"ל).

שבת ושמיטה – הסתכלות במלך העליון ובמלך התחתון

שוב, מה ההבדל? "עין בעין" – להסתכל במלך העליון ולהסתכל במלך התחתון. לזהות את ה', "זה אלי ואנוהו", "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הנביא במעשה מרכבה" – זה סוד יום השבת. אבל מה זה סוד שנת השמיטה? "מלך ביפיו תחזינה עיניך", לזהות את מלך המשיח. לכן שנת השבתון רוצה להגיע רק למלכות דאצילות, לא יותר מזה. מלכות דאצילות היא חכמה תתאה וחכמה דאצילות (יום השבת) היא חכמה עילאה.

"ובקשו את הוי' אלהיהם [שבת] ואת דויד מלכם [שמיטה]"

הפסוק – שאומרים בסוף קידוש לבנה (שידוע שהרבי אמר שראוי שגם נשים תשתתפנה בו) – אומר "ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם". הגאולה תבוא רק כאשר עם ישראל חוזר לבקש את ה' ואת דוד – דווקא שניהם, "ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם, אמן". ככה נגמר קידוש לבנה. הלבנה היא המלכות, בחינת רחל.

אז מה זה לבקש את ה'? "אנו רוצים לראות את מלכנו", כמו לפני מתן תורה – לא לבקש לשמוע את ה' אלא לראות אותו. מה זה לבקש את דוד מלכם? אנו רוצים לראות את מלך המשיח, התגלות. אז מה המיוחד של השנה הזו? המיוחד של שנת השבע הוא שזו השנה שמבקשים את דוד מלכם. לכן מאד מובן מה שחז"ל אומרים, שאם עושים את העבודה של שנת השבע – מיד במוצאי שביעית משיח בא. שנה שלמה עבדנו לזהות את המלך, שהוא עצמו באמת "עין הארץ" – מלך המשיח הוא העין של כנסת ישראל, המלכות, הארץ. הוא מסתכל עלינו ואנחנו מחפשים אותו, איפה הוא נמצא.

שוב, זה "עין בעין יראו" – מההסתכלות במלך העליון להסתכלות במלך התחתון, ואז "ובא לציון גואל". לחיים לחיים, שנזכה לכך בשנה הזו – "ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם אמן", שנבקש ונמצא.

ו. שבע ברכות לשלמה וחיה-מושקא שי' מרנץ

שמות החתן והכלה – כפולת אהבה-אחד

נאמר כמה מילים לכבוד החתן והכלה: נדרוש את השמות של החתן והכלה – לחתן קוראים שלמה ולכלה חיה-מושקא. נתחיל מהגימטריא – שלמה עולה 375 וחיה-מושקא 470. הרבי עשה ענין גדול מהמספר של חיה-מושקא, שלזכרה ייסדו 470 מוסדות חדשים, אז כל חיה-מושקא צריכה לשאוף שמהבית חב"ד הפרטי שלה יתפשטו 470 מוסדות חדשים, 470 סניפים. ביחד, שמות החתן והכלה עולים 845.

עיקר ענין החתונה הוא להרבות אהבה בישראל (שמתוך "אהבה ואחוה שלום ורעות" משרים את השכינה בישראל ומרבים את הדמות על ידי בנים ובנות עוסקים בתורה ובמצות ובחסידות). כעת שרנו "אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רנה דיצה וחדוה אהבה ואחוה שלום ורעות" – היחידה האחרונה, התכל'ס – "אהבה ואחוה שלום ורעות" – מתחיל מאהבה.

המספר הזה של החתן והכלה, 845, הוא כפולה של אהבה, 13, שעולה אחד. אם כבר אמרנו אהבה, ידוע שהרבי הקודם הדגיש והבליט, עשה ענין גדול מאהבה בקשר לחתונה, בכך שעשה את ההזמנה לחתונה עם ר"ת אהבה לסעיפי ההזמנה. הרבי עצמו לא הסתיר, לא הצניע לגמרי, ופרסם שכל ענין החתונה הוא אהבה – "אהבה ואחוה שלום ורעות". שוב, אהבה עולה אחד – "והיו לבשר אחד", בילדים ("והיו לבשר אחד" = ילד פעמים אהבה), כל הסניפים של ההורים שמתפשטים בכל העולם כולו.

ה פעמים אהבה ברבוע

בכל אופן, המספר הזה, 845, הוא לא רק כפולה של אהבה, אלא כפולה של אהבה ברבוע. יש לחתן ולכלה אהבה ברבוע, שהיא שלמות של אהבה. אמרנו קודם ששלמה לשון שלמות – שיהיה בנין עדי עד, בנין שלם. רבוע הוא שלמות ההתכללות של הדבר מיניה וביה. יש פה אהבה ברבוע – 169 – כפול 5. כלומר, הם חמש פעמים אהבה ברבוע.

לפי הקבלה המקור של אהבה הוא בדעת. הרי הקשר בין החתן והכלה הוא דעת – "והאדם ידע את חוה אשתו". בתוך הדעת יש ה חסדים, שהם המקור של האהבה בין בני הזוג. אז בכל אחד מ-ה החסדים של הדעת שמחברת בין החתן והכלה יש אהבה, ולא סתם אהבה אלא אהבה ברבוע, אהבה פעמים אהבה. זו הגימטריא שלהם, חמש פעמים יג פעמים יג – חמש פעמים אהבה ברבוע שוה שלמה חיה-מושקא

[עיקר ביטוי האהבה הוא בעינים – "עיניך יונים". עין = ה פעמים הוי', סוד ה חסדים הנ"ל, י פעמים אהבה-אחד. השנה הזאת היא תהא שנת עין ה... כמו שדברנו קודם בכינוס נשי חב"ד. אמרנו שבתנ"ך יש שבע "עין ה...", סוד "שבעה אלה עיני הוי'", סוד שבע ברכות, "טוב עין הוא יברך": "עין המים" "עין הארץ" "עין הבדלח" "עין הקורא" "עין החשמל" "עין הקרח" "עין התנין" = אהבה-אחד ברבוע (כמו אצל החתן והכלה שלנו) כפול טוב, "טוב עין".]

זוג שמח ומלא חן

נשים לב גם לראשי התיבות שלהם – זה זווג שמח, זוג שמח, שיהיו שמחים כל החיים, בשיא השמחה. כל אות של שמח היא בממוצע חן-חן. שמח שוה שש פעמים חן, אבל יש שלש אותיות – נמצא שכל אות היא "חן חן", "תשואות חן חן לה". ביטוי שהרבי מאד אהב, "חן חן".

כל ענין החתונה הוא חן, שימצאו חן אחד בעיני השני באהבה רבה (בחינת "עיניך יונים" כנ"ל) – חן במספר קטן = אהבה. בחופה הכלה מקיפה את החתן שבע פעמים, ובכל פעם ממשיכים ברכה. הברכה השביעית, של המלכות, התכל'ס, היא ברכת החן – שתמיד יהיה חן. שוב, ראשי התיבות של החתן והכלה הם שמח, ג"פ חן-חן, והגימטריא המלאה שלהם עולה ה"פ אהבה ברבוע.

"ויאהב יעקב את רחל"

יש כמה לשונות בתנ"ך שעולים 845 (שלמה חיה מושקא), אבל נגיד רק אחד. כתוב שכאשר מתחתנים נולדים מחדש, וכאשר נולדים מחדש גם מקבלים שם. בכתובה כתובים השמות שלהם, שקבלו בלידה הראשונה, אבל כאשר מתחתנים – ויש גימטריא כל כך יפה, ה"פ אהבה ברבוע – אולי רמוז כאן עוד משהו, עוד שרשי נשמות של החתן והכלה שלנו. ואכן, מכל הלשונות שכעת הסתכלתי ששוים המספר הזה, הכי מתאים הוא ביטוי מובהק של אהבה – אולי האהבה הכי גדולה בין חתן וכלה שיש בתורה – "ויאהב יעקב את רחל". אהבה ברבוע כפול חמש שוה ארבע המלים "ויאהב יעקב את רחל".

עד כאן הוא היה שלמה, אבל כעת יש סוד של עיבור נשמה – בשלמה התעבר יעקב אבינו ובחיה מושקא התעברה רחל אמנו, וכעת אנחנו בהילולא רבה של רחל אמנו, מתאים למה שדברנו כעת, י"א חשון, והגימטריא שלהם היא "ויאהב יעקב את רחל", מאד מתאים. מתוך האהבה הזו נולדו לא רק הבנים של רחל אלא כל יב שבטי י-ה, כל ה"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" – הכל תוצאה של "ויאהב יעקב את רחל". לחיים לחיים, שתהיה אהבה עד בלי די, ברכה עד בלי די. לחיים לחיים.

אהבת הכלה כאהבת שבת

קודם הסברנו שרחל היא בחינת שבת, מלכות. יעקב הוא עמוד התורה. אז מה זה "ויאהב יעקב את רחל"? שהתורה אוהבת שבת, גם אוהבת את שנת השמיטה, "שבת הארץ". מי שלומד תורה מאד אוהב את השבת, ומי מכינה את השבת? האשה עושה שבת. היא בעצמה סוד "שבת המלכה" (ולפני קידוש אומרים "אשת חיל" לכבודה).

יש ביטוי של הבעל שם טוב שצריכים לאהוב את האשה כמו שאוהבים את התפלין. כאן אני חושב שזה עוד יותר – שהרי בשבת לא צריך להניח תפילין, כי היא יותר מזה – הברכה שהחתן יאהב את הכלה כמו שאוהבים את השבת, וכמובן שגם באור חוזר. אהבה ברבוע כפול חמש (חמש היינו אותיות שמח, הר"ת של החתן והכלה), ה חסדים. יהודים אוהבים את השבת.

שבת-רחל – "אשת חיל מי ימצא"

כשמחברים את רחל עם שבת מקבלים "אשת חיל מי ימצא". לפני קידוש של ליל שבת אומרים אשת חיל כנ"ל. עד עכשיו לא היה לחתן במה להתמקד, מה הכוונה של "אשת חיל", אבל כעת ב"ה יש כוונה ברורה – יש זיהוי ברור (על דרך הזיהוי של מלך המשיח, ששייך לשנה זו דווקא, כמו שהסברנו קודם). כשאתה אומר כעת "אשת חי מי ימצא" יודעים למי הכוונה, והגימטריא היא שבת-רחל, בחינת "ויאהב יעקב את רחל". לחיים לחיים.

היות שקוראים לחתן שלמה נשיר ניגון של אחד מגדולי הצדיקים, רבי נפתלי מרופשיץ, על "שיר השירים אשר לשלמה".

כח המלכות של החתן והכלה

ואם כבר שיר השירים, צריך לשיר "אני לדודי". יש גימטריא יפה ש"אני לדודי ודודי לי" שוה מלך-מלכה. החתן דומה למלך והכלה למלכה, וככה שישארו כל החיים – מלך ומלכה, וכל החיים הם "אני לדודי ודודי לי". אף על פי ששיר השירים הוא לשלמה, אבל שלמה הוא בן דוד – דוד הוא דודי. כנראה שכל מי שהוא בן דוד, החל משלמה, הוא דוִדִי, דוֹדי.

"אמר מלכא עקר טורא" – יש למלך כח לפעול כל מה שעולה על דעתו. במאמר שלפני החתונה אומרים את מאמר הזהר "מלכא בלא מטרוניתא לאו איהו מלך ולאו איהו גדול", אבל כעת שאתה נשוי יש לך כח. לומדים זאת מהפסוק "גדול הוי' ומהולל מאד בעיר אלהינו" – "עיר אלהינו" היינו הרבה מאד אותיות של תורה ותפלה (כל אות היא אבן, וכל תבה היא בית). "באשר דבר מלך שלטון" – הרבה דברי מלך שפועלים בכל המדינה, מלך מלכי המלכים ומלך המשיח.

"עיר הצדק קריה נאמנה"

דווקא בימים אלה צריך להתבונן ולחזק את עיר הקדש ירושלים – בחינת רחל – ירושלים בירת ארצנו הקדושה. יש ביטוי יפה בתחלת ישעיהו שירושלים היא "עיר הצדק קריה נאמנה". יש שם צדק ואמונה, שתי בחינות של מלכות (וכמו שנאמר במלך המשיח "והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו") – "צדק מלכותא קדישא" ואמונה שהיא רדל"א המתגלה במלכות. הדרגה הכי גבוהה בכתר, אמונה, מתגלה בתוך המלכות – "קריה נאמנה". גם "עיר הצדק קריה נאמנה" שוה "אשת חיל מי ימצא", שבת-רחל. אז שיתגלה "גדול הוי'... בעיר אלהינו", כשיש למלך מלכה, "אני לדודי ודודי לי". לחיים לחיים.

שיר המעלות.

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] טעמי המצוות ריש פרשת בהר.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com