חיפוש בתוכן האתר

ספר המאמרים תש"ה (3) - י"ט תשרי ע"ה – קראון הייטס הדפסה דוא

בע"ה

י"ט תשרי ע"ה – קראון הייטס

ספר המאמרים תש"ה (3)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ניגנו "ימין הוי' רוממה", "אלי אתה" של הצ"צ.

א. י-ה – שם החיים

הללויה או הללו-יה

אמרנו שיש הרבה שם י-ה בהלל. רק בפרק האחרון יש שש פעמים שם י-ה, החל מ"מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה", עליו המאמר שלנו. אבל קודם בהלל כתוב "לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה. ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה".

במסורה יש שתי דעות לגבי המלה "הללויה", אם היא מלה אחת או שתי מלים. בכל הסידורים היא כתובה כמלה אחת, וכך גם ברוב ספרי התנ"ך, אבל ההכרעה של בעלי המסורה היא שצריכות להיות שתי מלים. לפי זה יש עוד שם י-ה בפני עצמו – הללו יה.

"הללויה" עולה אלהים (שבו המוחין הם אותיות הי – שם יה – ושאר האותיות הן אלם בגימטריא הללו. על ידי המוחין, יה, מתקיים "פתח פיך לאלם" ומתחיל להלל – הללו), אבל אם מחלקים לשתי מילים יש שם י-ה בפני עצמו.

"כל הנשמה תהלל יה הללו-יה"

זה גם חותם כל ספר תהלים – "כל הנשמה תהלל יה הללויה". תהלל לשון הלל – גם ראיה שכל ההלל הוא להלל את שם י-ה – ואז הללו-יה. בשיעור הראשון אמרנו שכל פסוק שיש בו פעמיים י-ה מרמז ל"ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", שני י-ה יחד הם יהיה, שה-וה נהיים עצמיים (ויחודם תמידי) כמו ה-יה. אם מחלקים את המלה הללו-יה לשתי מילים יש כמה פסוקים שיש בהם פעמיים י-ה, כמו הפסוק האחרון בתהלים. "כל הנשמה תהלל יה".

חז"ל דורשים על פסוק זה ש"על כל נשימה ונשימה שאדם מעלה צריך לקלס לבוראו". מכאן למדנו שכל סוד הנשימה – שאיפה-בלימה-נשיפה-מנוחה – הוא בסוד אותיות י-ה (כמבואר במאמר "סוד הנשימה" בספר אשא עיני).

במאמרים כאן מדבר על רצוא ושוב. יש בגוף שני סוגי רצוא ושוב – שנים שהם שלש, יש הדופק בגוף (וה) והנשימה בראש (יה), והדופק בגוף מתחלק לשנים כי יש דופק הלב ודופק היד (דפק אותיות פקד ושני דפקים היינו "פקד יפקד האלהים אתכם"). אבל עוד לפני שיש דופק בגוף יש נשימה בראש, והסוד של הנשימה הוא י-ה.

"אמרתי לא אראה יה יה בארץ החיים"

עוד לפני כן כתוב בהלל "ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללו-יה", אם מחלקים לשתי מילים יש כאן שני שמות י-ה בפסוק אחד. אבל אם לא מחלקים את הללויה לשתי מילים אז יש רק עוד פסוק אחד בתנ"ך, בספר ישעיהו, שיש בו שני שמות י-ה – עם פעמיים י-ה רצוף: "אמרתי לא אראה יה יה בארץ החיים...". זה פסוק שאמר חזקיהו המלך, שחשב שימות (כך נגזר עליו, מפי הנביא ישעיהו). בהמשך לאותו פסוק, כמה פסוקים הלאה, יש פסוק שאומרים בתפלות ימים נוראים – אחרי שקרה נס וה' הוסיף לו בדיוק יה שנים לחייו – "חי חי הוא יודך כמוני היום".

חזקיהו היה ראוי להיות משיח, אך לא אמר שירה ולכן לא זכה להיות משיח. הוא ראה ברוח הקדש שלו שעתיד להוליד בן רשע, לכן לא התחתן – לא היה לו י של האיש ו-ה של האשה – ומכיון שלא עסק בפריה ורביה נגזר עליו לעזוב את ארץ החיים (העולם הזה). אבל אחר כך הוא התפלל – "מקובלני מבית אבי אבא שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" – פנה לקיר (הרומז לקירות לבו) והתפלל (ממנו לומדים להתפלל ליד קיר) ובא ישעיהו הנביא, שקודם אמר שנגזר דינו למות, ואמר לו שה' קבל את תפלתו והוסיף לו יה שנים לחייו "בארץ החיים". דוד המלך אומר על עצמו "ואני תפלה" וחזקיהו המלך קבל ממנו, ה' הוסיף לו יה שנים, והוא הוליד את מנשה – שבתחלה היה רשע הכי גדול אך בסוף עשה תשובה (מכח יסורים – "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה").

בכל אופן, הפסוק הוא "אמרתי לא אראה יה יה בארץ החיים וגו'". אחר כך, כשה' ממתיק את הגזרה כתוב "חי חי הוא יודך [אמרנו ש-יה הוא הוד] כמוני היום". מה רואים מכל זה? ששם י-ה שייך לחיים.

שם י-ה – שם השמור לחיים

נפתח את רש"י על הפסוק בישעיהו ונראה משהו מופלא ביותר: "תוספות: אמרתי לא אראה יה. לא אשתמש עוד בשם של יה. בארץ החיים. חיים משתמשין בו אבל המתים אינם רשאין שנאמר לא המתים יהללו יה, חק למתים שאין מזכירין שם בן שתי אותיות לעולם".

הלימוד הוא מ"לא המתים יהללו יה", פסוק בהלל שלפני "מן המצר קראתי יה". גם באותו פסוק וגם בפסוק שלאחריו מוזכר שם י-ה דווקא – "לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה. ואנחנו [החיים] נברך יה מעתה ועד עולם". מכאן לומדים שרק מי שחי רשאי להזכיר את (היינו להשתמש ב)שם י-ה.

יש כאן משהו מיוחד ביותר. כל שמות ה' לא מיוחדים דווקא לחיים, אבל שם י-ה הוא משהו מיוחד ששייך לחיים, ולכן כתוב "לא המתים יהללו יה", מי שמת לא יכול להלל את שם י-ה. כתוב שרשעים בחייהם קרויים מתים, וההיפך למעליותא אצל צדיקים שגם במיתתם קרויים חיים. מי שחי מהלל את שם י-ה – משהו מאד מיוחד.

שני פסוקי יה-יה

שוב, בלי לחלק את הללו-יה לשתי מלים יש רק שני פסוקים שבהם השם י-ה מוזכר פעמיים כאלה בכל התנ"ך. אחד בישעיהו – "אני אמרתי לא אראה יה יה בארץ החיים" – שהוא ממש ראיה שהשם הזה שייך למי שחי עלי אדמות (חוץ מזה ש"ארץ החיים" רומז לארץ ישראל, עליה כתוב "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים"), ואחד בתהלים – "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה" (ראה מנחת שי שבספרים שלנו כתוב "במרחב יה" שתי מלים, כאותה דעה בגמרא), הפסוק של תקיעת שופר[ב].

ראש השנה – מלכות וחיים – "באור פני מלך חיים"

למה זה ככה (שדווקא שם י-ה שייך לחיים) על פי סוד? איך זה קשור גם לפסוק שלנו (של תקיעת שופר)? כתוב שכל תפלות ראש השנה הן מושתתות על שני עמודי תווך – מלכות וחיים, ממליכים את ה' ומבקשים חיים.

ידוע שבתפלות עשרת ימי תשובה – עם כל התוספות (החל מ"זכרנו לחיים וכו'") – יש יג פעמים "חיים", כנגד יג מדות הרחמים (זו כוונה נאה לכוון). רק בתוספת הראשונה – "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלהים חיים" – יש ד"פ חיים[ג], ובעצם כל מה שמבקשים הוא חיים.

רואים זאת גם בסליחות של ערב ראש השנה, ששני הפיוטים הארוכים של הסליחות הם "מלך" ו"חיים" – בפיוט הראשון כל הזמן חוזרים על המלה מלך, שרוצים להמליך את ה', ובפיוט הבא כל משפט מסתיים במלה חיים. אלה שני הדברים עיקריים שהולכים יחד.

כתוב "באור פני מלך חיים" – תוך כדי שממליכים את המלך, מקבלים את עול מלכותו ברצון עלינו, זוכים ל"אור פני מלך", שהמלך מאיר לנו פנים. יש גם קבלת עול מלכות שמים – תנועה של יראה בנפש. יש גם תנועה של אהבה – אוהבים את המלך ורוצים לקבל את מלכותו. אז הוא מאיר לנו פנים ו"באור פני מלך חיים".

חיים – המשכת מוחין

יוצא מכאן ששם י-ה הוא שם מיוחד של חיים. למה? בכתבי האריז"ל הוא מכוון כל מלה לפי הגימטריא שלה, והוא אומר ש-חיים היינו אהיה הוי' אהיה (על דרך "אהיה אשר אהיה"). מהפשט רואים שהמושג חיים קשור דווקא לשם י-ה. יש שני עדים: אחד אומר "לא המתים יהללו יה", משמע שהמתים יכולים להלל כל שם אחר, "ואנחנו [החיים] נברך יה, מעתה ועד עולם הללו-יה". וכמו שאמרנו, הראיה הכי חזקה היא הפסוק בישעיהו – "אמרתי לא אראה יה יה בארץ החיים".

הפשט הכי פשוט, למה השם הזה הוא חיים? וממילא, כמו שאמרנו, קשור לראש השנה – על ידי שממליכים את ה' למלך ממשיכים חיות לכל העולמות. פשט, למה י-ה שייך באופן מיוחד לחיים? ["החכמה תחיה" "ימותו ולא בחכמה"?] תיכף נגיע לזה, אבל קודם פשט. בקבלה וחסידות י-ה הם מוחין.

יש שתי כוונות: או ששם י-ה הוא השם של החכמה, ואז כמו שאמרת – "החכמה תחיה" "ימותו ולא בחכמה" – השם של החכמה בפני עצמה הוא שם י-ה. זה שיש לו שתי אותיות, גם ה, היינו בסוד "הבן בחכמה" – אמא עילאה שכלולה באבא עילאה. או ש-יה היינו שתי האותיות הראשונות של שם הוי', חכמה ובינה, אבא ואמא, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". זה יותר 'סגור' – כשאומרים י-ה מתכוונים למוחין בכלל. יסוד עיקרי בכתבי האריז"ל שמוחין בכל מקום הם חיים, המשכת חיים.

זה משהו מאד חשוב להבין מהי חב"ד, מה זה להיות חב"דניק? חב"ד הם שכל, אך הענין האמתי של המוחין הם חיות – המוחין מחיים את המדות, ומחיים את כולם (חיים להחיות). המוחין הם חיוּת, כך האריז"ל כותב.

אם זה שם מיוחד של ספירת החכמה, אז כמו שאמרת – עוד יותר קשור לעצם החיים. יש חי בעצם ויש חיים להחיות. החכמה ופנימיות החכמה – "פנימיות אבא פנימיות עתיק" – היא חי בעצם, אבל המוחין הם חיים להחיות – זה כבר "הוי' בחכמה יסד ארץ" ו"החכמה תחיה בעליה" (פסוק בקהלת שקוראים בחג הסוכות). מי הם בעליה של החכמה? הבינה, כך מוסבר.

מהמצר למרחב – מהשאול ל"ואנחנו נברך יה"

אם כן, אמרנו כאן עוד תוספת מענינת וחשובה לגבי הפסוק שלנו, "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה". קודם בהלל כתוב "לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה. ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללו-יה". יש פה שני פסוקים רצופים שהשם הקדוש המוזכר בהם הוא שם י-ה.

אפשר לומר ש"לא המתים יהללו יה" היינו שאדם עושה חשבון שהוא לא צדיק, אז הוא בגדר מת, לא רשאי להלל את שם י-ה והוא צועק "אבא הצילני, אבא רחמני" – צועק מן השאול שיוכל להלל י-ה – וזה "מן המצר קראתי יה", ואז הוא זוכה ל"ענני במרחב יה" ויכול לקיים "ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללו-יה".

שם י-ה – "ראה חיים עם אשה אשר אהבת"

יש עוד משהו שמקשר בין י-ה לחיים, גם פסוק בקהלת: בקהלת כתוב "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". י-ה הוא השם של שלום בית – י של איש ו-ה של אשה, כמו שהזכרנו קודם, ואז "שכינה ביניהם" שהיא השם הזה בעצמו.

תיקון שלום בית בתקיעת שופר

אז מהו הפסוק שלנו, הפסוק של השופר? השופר פועל תיקון לשלום בית. מתחיל "מן המצר קראתי יה", הכוונה שיש איזה מצר, אין "שכינה ביניהם" בין האיש והאשה, אז צועקים געוואלד, י-ה הצילני, אבא הצילני. אחר כך כשזוכים לשלום בית אמתי – שלום בית יכול להיות גם בין חברים וכיו"ב – אז "ענני במרחב יה".

נראה משהו בתחלת המאמר השני, "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון", שקשור לזה: הוא אומר שכאשר מבקשים "מלוך על כל העולם וכו'" פועלים שלום בפמליא של מעלה ושלום בפמליא של מטה". הוא אומר ש"שלום בפמליא של מעלה הוא בחינת י"ה", והיה צריך מיד לומר ששלום בפמליא של מטה הוא בחינת ו"ה, אך לא אומר כך. פמליא היא מלה ביוונית – פמלי, משפחה, זה שלום בית ששייך לשם י-ה. כמו שמבקשים חיים מבקשים שלום בית – "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". הכל מתגלה בחג הסוכות ("בכסה ליום חגנו" רומז ל"שארה כסותה ועונתה גו'").

אי שינה בסוכה

יש את השיחה המפורסמת של הרבי למה אנחנו לא ישנים בסוכה – 'שמיניות' של פלפול למה על פי הלכה לא ישנים בסוכה, אף על פי שבשלחן ערוך (גם של אדה"ז) נפסק בפשטות שצריך לישון בסוכה. בסוף הוא מגיע למסקנה שמי שמצטער פטור מהסוכה, ואנחנו מצטערים שלא מצטערים כמו שאדמו"ר האמצעי הצטער שלא היה יכול לישון בסוכה בגלל האור הגדול, בגלל ה"מקיפין דאמא".

מענין שיש עוד דרך לפתור את כל הבעיה הזו על פי הלכה, שיש מצוה בנוגע לסוכה של שלום בית. יש אנשים שעושים שתי סוכות, אחת לכולם ואחת לו ולאשתו. בכל אופן, יש אסמכתא לא לישון בסוכה בגלל שלום בית – אפילו כשהאשה נדה. גם חסידי בעלז לא ישנים בסוכה – צריך להבין מה הטעם שלהם. הפשט שזה קר, אבל אם רק בגלל הקור – יש פתרונות נוספים. יש את הקור, ויש שלום בית, ויש הצער של חסידי חב"ד שמצטערים (על שלא מצטערים כו').

רק מה? זה חידוש כל הדבר הזה. הרב הזקן של כפר חב"ד, הרב גורליק ע"ה, מראשוני תלמידי תומכי תמימים – אז כולם ישנו בסוכה. כשהתפרסם המנהג מהרבי, השיחה, הוא שאל את הרבי אם לשנות את המנהג שלו והרבי אמר לו לא לשנות. יש איזה מסורת-סברה שבתוך חב"ד גופא רבי אחד כן ישן ורבי אחד לא ישן וכו'. יש שמועה אחת כזו שהצמח צדק ישן וכו'. [יש וידאו של הרבי שאדמו"ר הזקן ודאי לא ישן]. אבל לא פשוט, אם היה כל כך פשיטא היה צריך להזכיר זאת בשיחה? בשיחה הרבי מביא שני מקורות – אדמו"ר האמצעי והרבי ריי"צ. [אומרים שהאבא של הרבי ישן בסוכה]. אצל הרבי הרש"ב ישנו בסוכה – לא ברור מה הוא עשה, אבל השאלה מה הוא הורה. פשיטא שלא הורה לא לישון בסוכה. הראיה מהרב גורליק, כנ"ל.

למה אמרנו את כל זה? רק כדי לומר ששם י-ה הוא שם של שלום בית, ממילא הוא קשור ל"ראה חיים". השופר הוא "שפרו מעשיכם" – זה נפעל על ידי תקיעת שופר. עד כאן עוד השלמה על הפסוק "מן המצר".

ב. תנועת הצדיק ותנועת בעל התשובה

הגענו למשפט שמהלא-טוב הכי עמוק באים לשיא הטוב הכי גבוה. נמשיך לקרוא:

חרדת התקיעה והתעוררות התרועה

דשתי הפעולות דקול השופר הם הג' אופני קולות דשופר, תקיעה שברים תרועה, דקול התקיעה הוא קול פשוט שבא מן המיצר אל המרחב והמרחב הוא עצמו המטיל חרדה [כפי שהסברנו אתמול, שהמרחב של התקיעה – כלומר, האריכות, תקיעה ארוכה מאד – הוא שמטיל חרדה.] וכמו שאנו רואים במוחש דכל מה שקול פשוט דתקיעה נמשך במרחב יותר הנה הקול מחריד ביותר [אפשר לומר שהדבר הזה גופא רמוז במלה תקיעה. כמו לתקוע יתד במקום נאמן – מה הסימן שדבר תקוע טוב? שהוא ארוך. אם מיד יוצא-נגמר סימן שלא תקוע טוב. גם לגריעותא, מי שתקוע באיזה מצב – לא יכול לצאת ממנו. המלה תקיעה משמע שהדבר מתארך. כמה שהקול נמשך יותר כך נפעלת פעולת התקיעה – החרדה.],

והתנועות דשברים תרועה הם הפועלים התעוררות [כמו שהסברנו, מי שנפל מתעורר לקום – "התעוררי התעוררי... קומי אורי" "התנערי מעפר קומי". (תקיעה זה תקע יה?) יש הרבה מצוות שיש בשמן יה ודורשים כך, כמו מילהמל יה, לגלות את שם י-ה. גם מה שדברנו קודם על נשימהנשם-יה, שנושמים את שם י-ה.],

פעולת השופר – מעבר מבעל תשובה לצדיק

וכל זה הוא כוונת תקיעת שופר לבא אל המרחב ע"י המיצר דוקא [תיכף הוא יסביר שתנועת המיצר הוא תנועה של בעלי תשובה ותנועת המרחב היא תנועה של צדיקים. הוא גם יסביר תיכף שהן רצון ותענוג – מיצר הוא רצון ומרחב הוא תענוג. בעלי תשובה נמצאים בתנועת מיצר. עיקר החידוש הוא שצריך להיות מן המיצר אל המרחב, לא להתחיל ממרחב.

זה מאד חזק, בתחלת השנה המצוה היא שקודם תהיה בעל תשובה ואחר כך תהיה צדיק. אל תתחיל מצדיק. לכאורה זה קצת קשה, כי כתוב שבראש השנה צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים בספרן של צדיקים – אז כולם רוצים להיות צדיקים.

צריך לומר שזה אחרי שקיימו את מצות תקיעת שופר, "מצות היום בשופר". על זה כתוב "מרשית השנה ועד אחרית שנה" – כל שנה שהיא רשה בתחלתה מתעשרת בסופה, ואז אתה נחתם לאלתר לחיים טובים בספרן של צדיקים. אבל צריך להיות צדיק מתוך המצר, אחרי שהוא בעל תשובה. צדיק בלבד באמת עובד את ה' בתענוג, אך זה לא תענוג עצמי – הוא לא זוכה לתענוג עצמי.],

והיינו דתנועת המרחב שבאה ע"י תנועת המיצר [בעלי תשובה] הרי יש בה יתרון על תנועת המרחב שלא ע"י תנועת המיצר [שהיא צדיקים] דמיצר ומרחב הם שני סוגים חלוקים בעבודה, דבכללות הם שני סוגי עבודה צדיקים ובעלי תשובה שהם תנועות חלוקות בעצם מהותם ובאופני עניניהם,

שאיפת העליה של בעל תשובה

דענין התשובה אין הכוונה כמו שסוברים העולם דתשובה הוא רק על חטא ועוון אלא אמיתית ענין התשובה הוא דרך בעבודה והוא מה שהוא תמיד בשאיפה דרצוא [שאיפה היא תחלת הנשימה, הקוץ של ה-י בשם י-ה, כפי שהסברנו קודם על שאיפה-בלימה-נשיפה-מנוחה. השאיפה היא בכתר, קוצו של י. הבלימה היא בחכמה, גוף ה-י. הנשיפה בדעת, הקוץ התחתון של ה-י. המנוחה בסוף היא באמא, ה, "מנוחה לחיי העולמים". כך חוזר חלילה, זה מעגל הנשימה. בכל אופן, המלה שאיפה היא רצון של הכתר, כפי שאומר כאן.] ובכל מדריגה ומדריגה שהוא עומד הוא שואף לעלות למדריגה עליונה יותר ושאיפתו זאת היא ברצון חזק שרוצה בכל תוקף עוז לצאת ממדריגתו ולעלות למדריגה עליונה יותר,

תנועת הצדיקים – עליה מתוך תענוג

ותנועת העבודה דצדיקים הוא מה שמתענג על ה' [כמו שכתוב בשבת] והיינו דכל עבודתו בתורה ומצות ובעבודה שבלב הוא בעונג רב [הגם שזה למעלה משם הוי' ב"ה, "על הוי'", אבל זה לא תענוג עצמי. מי שלא בעל תשובה, אלא צדיק לכתחילה, לא יזכה לתענוג עצמי.],

ועם היות שגם בתנועה זו, הן השאיפה לעלות למדריגה עליונה יותר והן גוף ועצם העליה הוא מצד התענוג [גם הוא עובר מדרגות, עולה מחיל אל חיל, אבל הכל אצלו בתענוג. גם עכשיו הוא מתענג, וגם כשעולה למדרגה יותר גבוהה יש לו כיף לעלות, וכל שכן כאשר מגיע למדרגה יותר גבוה הוא מתענג – הכל עונג. לעומת זאת, בעל תשובה מרגיש שאיפה ממה שהוא נמצא עתה בצר, לפי מצבו העכשוי יש לו צער גדול. בעל תשובה, איפה שהוא לא יהיה, הוא בצרה – צר לו. לכן השאיפה שלו היא להשתחרר, כמו אחד שהוא בחומות בית סהר.

צדיק מבסוט איפה שהוא, רק שגם הוא צריך לעלות – הוא עולה מחיל אל חיל, אבל הכל בכיף. גם עכשיו הוא מבסוט, ותוך כדי שהוא עולה הוא מבסוט, וכשהוא מגיע ליעד שלו הוא עוד יותר מבסוט. בעל תשובה איפה שהוא לא יהיה – נקודת ההוה שלו היא צער. אצל צדיק, ההוה הוא עונג, רק שהוא גם שואף – שאיפה ברמות אנרגיות נמוכות יחסית – להתקדם כל הזמן מחיל אל חיל. יש ביטוי באידיש שהרבי משתמש בו לתאר את חוית הצדיק כאן, 'אז גוט איז גוט, איז בעסער ניט בעסער?!' (אם טוב זה טוב האם יותר טוב לא יותר טוב?!).

לצדיק טוב איפה שהוא נמצא, אבל צריך להגיד לו שאף שטוב – יש עוד יותר טוב. אתה לא רוצה עוד יותר טוב? "מי שיש לו מנה רוצה מאתים", מאמר שהרבי תמיד מביא. גם שטוב לך צריך לשאוף ליותר טוב. מי שטוב לו ושואף ליותר טוב – זו עבודת הצדיקים. בעל תשובה אינו כך – ההוה אינו טוב לו. הוא יוצא מהניט-גוט, ומגיע בסוף לטוב הכי גבוה – מה שהרבי קורא כאן תענוג עצמי, דרגת אמונה פשוטה (כפי שתתגלה כתענוג עצמי לע"ל).],

ג. לא כמו שסוברים העולם

שלשה ענינים ב"עולם" (ספר השיחות)

לפני שנמשיך (אם יהיה זמן), הוא כותב כאן ביטוי – שתשובה אינה כמו שסוברים העולם שתשובה רק על חטא ועון. הוא לא מביא את מאמר חז"ל המפורסם של "כל ימיו בתשובה" – תנועה תמידית של תשובה.

בענין תנועת התשובה יש כמה שיחות בשנת תש"ה, תוך כדי שאמר מאמרים אלה. יש שם משהו מאד יפה שכותב על המושג "עולם". כאן כותב "לא כמו שסוברים העולם", ובשיחות[ד] הוא כותב:

במשמעות המלה עולם ישנם שלשה ענינים: עולם מלשון העלם [שעולם הוא העלם אלקות]; הנחות העולם וסברות העולם.

שלילת סברת העולם

הוא מסביר את כל שלשת הענינים, וכשמגיע לסברות העולם הוא אומר שסגנון 'סברת העולם' נאמר בחסידות על כמה ענינים: "לא כסברת העולם שנשמה היא שכל", "לא כסברת העולם אשר התשובה באה על חטא ועון" (מתייחס לכאן), "לא כסברת העולם אשר חסידות היא ענין מדות חסידיות, זה [מדות חסידיות] רק גופו של חסיד, אבל חסיד הוא דבר אחר לגמרי".

הוא מביא שלש דוגמאות לשלילת 'סברת העולם': דבר ראשון, שולל את הסברא שהנשמה היא שכל – זו כמעט סברת הרמב"ם, והחסידות שוללת זאת. הדבר השני הוא מה שכתוב אצלנו, שהעולם סובר שתשובה היא על חטא ועון. הדבר השלישי, עיקר החידוש אצלו, שהעולם סובר שלהיות חסיד היינו להיות עם מדות טובות של חסיד, להיות טוב ומעודן.

למה שוללים את זה? לא כי לא צריך – צריך, אבל הוא אומר ששוללים כי זה רק הגוף של החסיד. בלי גוף אין חסיד, בלי חסידישע-מדות אין חסיד – היום מדברים על חסידישע-הנהגות עם כל מי שמתקרב לחב"ד, שרוצים שבחור ישיבה יהיה עם חסידישקייט, אבל כל החסידישקייט, חסידישע-הנהגות ועוד יותר חסידישע-מדות הן הגוף – אבל חסיד הוא משהו לגמרי אחר, הנשמה שלו, הפנימיות שלו.

בהמשך[ה] הוא מסביר שפנימיות החסיד היא עבודת הלב אצל אדמו"ר הזקן ועבודת המח אצל אדמו"ר האמצעי. הפנימיות היא מהות והחיצוניות היא מציאות. חסיד במציאות זה באמת חסידישע מדות והנהגות, אבל זו רק המציאות שלו.

לכן הוא אומר שכתוב בכמה מקומות בחסידות "לא כסברת העולם" שחסידות היא מדות חסידיות ו"לא כסברת העולם" שתשובה היא על חטא ועון ו"לא כסברת העולם" שהנשמה היא שכל.

עולם לשון העלם

נסביר בקיצור מה שהוא אומר: כשאני אומר 'דער עולם' או שאני מתכוון להעלם האלקות – לחויה ש"מציאותו מעצמותו". אף על פי שאני מרגיש את היש שלי כזה כי מי שמהוה אותי הוא עצמותו יתברך, שהוא באמת מציאותו מעצמותו, אך החויה שאני יש היא שקר גמור, דמיון גמור. זה עולם מלשון העלם.

הנחות העולם – חיים של בלוף

אחר כך יש עוד דבר כשאני אומר את המלה עולם – הנחות העולם. מה הן הנחות העולם?

הנחות העולם היינו מה שנוהים אחרי נימוס העולם שיסודו שקר ומרוצף בכזב, בשוא, בערמומיות ובכל מיני צבעים של שקר. זהו אחד בפה וחד בלב...

הנחות העולם היינו הנהגות ונימוסים של העולם (לא חסידישע הנהגות), שהן שקר. הוא אומר שהנימוסים האלה עושים בסוף שהאדם יהיה אחד בפה ואחד בלב. יתכן שהוא שונא מישהו, אך בגלל הנימוסים מתנהג יפה – הכל שקר, הכל בלוף. הנחות העולם הן להכנס למציאות של בלוף, וככה מקובל. זה הווארט שלו.

יש את עצם העולם מלשון העלם – הרגשת היש כדבר נפרד בפני עצמו. יש את הנחות העולם – שהנימוסים המקובלים הם לשקר לכולם. עולם לשון העלם היינו בעיקר מה שאני משקר לעצמי – הרגשת הישות שלי. אחר כך יש מה שאני משקר לכולם.

סברות העולם – נכון חלקית

בסוף יש משהו יותר עדין, סברות העולם. סברות העולם צריכות בירור – הן לא לגמרי שקר. כמו הדבר האחרון, לא כמו שהעולם סובר שחסידות היא חסידישע מדות – זה לא לגמרי שקר, אלא טעות של בלבול בין המציאות של הדבר למהות שלו. זה באמת המציאות, הגוף, אך המהות היא משהו אחר לגמרי.

זו שיחה שמאד כדאי ללמוד בפנים – ליל שבת קדש חול המועד סוכות תש"ה.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] בפסוק "אמרתי לא אראה יה יה בארץ החיים", אראה = אור (אין סוף וכו') והוא ר"ת אבא הצילני אבא רחמני, קשר מובהק בין שני הפסוקים של יה-יה, ודוק.

[ג] במקום: ב ה ח יאיה-וה, ודוק.

[ד] ליל ש"ק חול המועד סוכות.

[ה] שיחת ליל שמיני עצרת.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com