חיפוש בתוכן האתר

כינוס תנועת דרך חיים - אור ל-ו' תשרי ע"ה – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

אור ל-ו' תשרי ע"ה – כפ"ח

כינוס תנועת דרך חיים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. הקץ ב"האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים"

מעלות ו' תשרי

ערב טוב כולם, אנחנו בין כסה לעשור. בעומקים שמכוונים בימים אלו ("שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'") היום הוא "עומק צפון" – "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך".

בחב"ד זה יום חשוב במיוחד, יובל ליארצייט הרבנית חנה – אמא של הרבי – שמסרה את נפשה על היהדות והחסידות יחד עם בעלה רבי לוי-יצחק[ב]. הוא מסר את נפשו במאבק על היהדות ברוסיה. היא הלכה אחריו לאן שהגלו אותו, הכינה לו נירות (עלים) ודיו כדי לכתוב את חידושי תורתו, ובכלל מסרו את הנפש להמשיך את דרך היהדות ולהפיץ את סודות התורה, שאנחנו מובטחים שבזכות הפצתם יבוא משיח ויגאל אותנו, "יפוצו מעינותיך חוצה" ואז "קאתי מר – דא מלכא משיחא". בתפלה מכוונים את שמה של בעלת ההילולא בס"ת של חתימת ברכת "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וגו'" – "ברוך אתה ה' מצמיח קרן ישועה".

שוב, היום בדיוק יובל שנים להסתלקות שלה. בשנת היובל מתגלה שער ה-נ של "חמשים שערי בינה" – פנימיות אמא (רמז לאמא של הרבי) פנימיות עתיק, גילוי התענוג הפשוט שבנפש בבינה-אמא. הרבי גם מאד מסר את נפשו – אפשר לומר – על כיבוד אם. יש הרבה סיפורים, שלא נספר כרגע, איך הוא דאג לכבד בצורה הכי נפלאה את אמא שלו.

לנצל את הקץ של שנת תשע"ה

נכנסנו לשנה מיוחדת, שנת ה' אלפים שבע מאות שבעים וחמש לבריאת העולם. במסורת החסידית, מאדמו"ר הזקן וגם למעלה בקדש, השנה הזו היא שנת קץ. אז קודם כל, מאד חשוב שנדע שהשנה הזו היא שנת קץ וננסה לנצל זאת, ליישם, להוציא מן הכח אל הפועל את ענין הקץ של שנה זו.

אם זו שנת קץ אז הגאולה היא "בעתה" – בלי לדרוש יותר מדי התערבות שלנו, ה' מביא את הגאולה בעתה אפילו במצב של "לא זכו", לא "אחישנה" על ידי העבודה שלנו, כאשר אנו במצב של "זכו". בכל אופן, כנראה שגם בשביל "בעתה" צריך איזו התעוררות שלנו כדי בכל אופן להיות ראויים לקץ מלמעלה.

מקור הקץ של תשע"ה: "האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים"

מאיפה אנחנו יודעים שזו שנת קץ? יש פסוק בתחלת פרשת פקודי – פסוק מפורסם, שהרבה צדיקי עולם ציינו אותו והצביעו עליו כפסוק של קץ (צריך להבין למה הפסוק הזה אומר קץ) – בענין הכסף שתרמו עם ישראל למשכן. יש את מאת ככר הכסף מהם עשו את מאת האדנים, אך היתה גם שארית – שיריים. לפני כמה ימים דברנו על סוד השיריים של הרבי ר' בונים מפרשיסחא (תיכף נזכיר זאת). השיריים של מחצית השקל הגיעו לאלף שבע מאות שבעים וחמש.

הפסוק אומר "ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים וצפה ראשיהם וחשק אתם". "האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים" היינו 1775, איך באמת אומרים שהכוונה היא על השנה הזו, שהיא כבר 5775?

"שית אלפי שנין" כנגד ו קצוות

כתוב שיש ששת אלפי שנים של העולם הזה, "שני אלפים תהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח". "שית אלפי שנין דהוי עלמא" הם כנגד הו"ק:

האלף הראשון כנגד החסד, "כי לעולם חסד" – חיים ארוכים בחסד של מקום.

אחר כך אלף שנים של גבורה – בהם היה המבול.

אחר כך אלף שנים של תפארת – בהם יציאת מצרים ומתן תורה. הנצח – שני מקדשות. בית המקדש השני נחרב לפני תום האלף הרביעי, בסוף הנצח, כמו שאדמו"ר הזקן מסביר במאמר מה הענין שכך וכך שנים לפני סוף האלף הרביעי נחרב הבית ואז החלה הגלות החל הזה.

כמו שהאלף החמישי שכנגד ספירת ההוד מתחיל את השני אלפים שנה של ימות המשיח, בכח, למעשה הוא מתחיל את עיקר חשכת הגלות – "הודי נהפך עלי למשחית". ממש נשיאת הפכים, מצד אחד מתחיל זמן שראוי לביאת משיח (האלף החמישי ראוי להיות האלף המשיחי) – "שני אלפים ימות המשיח" – ומצד שני עיקר הגלות מתחילה מתחלת האלף החמישי, כי הוא כנגד ספירת ההוד, ושם יש את עיקר יניקה לחיצונים, עליה נאמר "הודי נהפך עלי למשחית". יש אלף שנים של הוד, שדורשים עליהם "כל היום [יומו של הקב"ה אלף שנה] דוה". זה "הודי נהפך עלי למשחית", שההוד הופך לדוה, כמו אשה נדה שהיא "דוה בנדתה".

אחר כך, לא זכינו, ונכנסנו עמוק לאלף הששי שכנגד ספירת היסוד, ועל זה נאמר בספרים הקדושים שעיקר הפגם שמעכב את הגאולה הוא פגם הברית, כנגד היסוד. ולכן עיקר התיקון – בעיקר מהתגלות הבעל שם טוב, שהוא בחצי היום הששי, הזריחה של האלף הששי (שנת תק) – הוא לתקן את הברית על ידי ההתקשרות לצדיק יסוד עולם.

1775 בתוך "שני אלפים ימות המשיח"

שוב, אנחנו באלף הששי, מתחלת עיקר הגלות, שזה גם מתחלת שני אלפים שנה של ימות המשיח – תחלת ספירת ההוד – היא שנת 1775. מכך מובן מה שצדיקי עולם אמרו שיש פה רמז מאד מובהק לקץ הגאולה, הקץ של "בעתה".

כידוע, לפי הפשט של הביטוי "בעתה אחישנה" הכל הולך יחד – כשמגיע רגע הגאולה, בעתה, כל התהליך מתקדם מאד מהר, אחישנה. בעצם על זה דברנו קודם, שגם אנחנו צריכים להשתתף, שכאשר מגיע "בעתה" – השנה הזו – עלינו לפעול כמיטב יכולתנו, "עשו כל אשר ביכלתם", להחיש את הגאולה.

ראשי וסופי התבות של "בעתה אחישנה" הם אותיות אהבה, לפי הצירוף בהאה שכנגד הצירוף והיה של שם הוי' ב"ה, הצירוף של חדש תשרי. נמצא שהאהבה הרמוזה בביטוי "בעתה אחישנה" היא האהבה המיוחדת לחדש השביעי בכלל ולזמן שמחתנו בפרט (על דרך הצירוף המקביל והיה – "אין 'והיה' אלא לשון שמחה) – עם הרבה אהבה ושמחה נחיש את הגאולה (שבעתה).

הקץ המפורש של אדמו"ר הזקן בשנת תר"ג – 1775 שנה מחורבן בית שני

האם אדמו"ר הזקן בדרוש שלו על הקץ[ג], על הפסוק "ואת האלף וגו'", באמת אמר בפירוש את השנה הזו, 5775 לבריאת העולם?

אם הוא היה כותב ככה בפירוש, זה היה מאד מוזר – שהוא יכתוב שנה מאד רחוקה ממנו. הרי כל גדולי עולם – גם הרמב"ם, אדם שכלי לחלוטין – כשיוצאים מגדרם ורומזים לאיזה קץ, הם עושים זאת מתוך דחף פנימי ועצמי של 'אנו רוצים משיח נאו'. מי שלא רוצה 'משיח נאו' קשה לומר עליו שהוא גדול בישראל, כמו שהרבי הדגיש. לא שייך שגדול אמתי יאמר (בפה מלא, שה'עולם' ישמע – הרי העיקר הוא לחזק את ה'עולם' באמונה בביאת המשיח, לא להתיאש ח"ו מהגאולה הקרובה לבוא, "... ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא") שהקץ יגיע בעוד מאתים שנה – ניט שייך. גם הרמב"ם אמר שעוד מעט יש שנת קץ.

גם כשאדמו"ר הזקן הביא את הפסוק "ואת האלף וגו'" כרמז לשנת קץ, הוא לא פירש שזה יוצא השנה הזאת, תשע"ה. כלומר, כל מה שאמרנו עד עכשיו, שהוא הפשט הכי פשוט של הפסוק הזה, שמכוון להשנה הזאת – לא כתוב באותו מאמר שלו בכלל. אכן יש מסורת סודית בחב"ד[ד] (שהרבי אמר שכבר מותר לפרסם) שהוא כן רמז על השנה הזו (תשע"ה), אבל מה שכתוב במאמרי אדמו"ר הזקן על הפסוק הזה כרמז מובהק לשנת הגאולה – הוא כותב שרומז לשנת תר"ג.

לפני כמה שנים? 172 שנה, עקב שנים. איך הוא הגיע לשנה הזו מהמספר שכתוב בתורה (1775)? הוא אמר שצריך לחשב מחורבן בית שני. כלומר, שמונים את הגאולה לשנות גלות – כמה זמן עם ישראל צריכים לסבול להיות בגלות. אם מתחילים לספור מתחלת הגלות, חורבן בית שני, הבית נחרב בדיוק 172 שנה לפני סוף האלף הרביעי. הסימן שהוא מביא על זה – "ואתה תשופנו עקב". אף על פי שהנצח (רגל ימין) פחות פגיע מההוד (רגל שמאל), בעקב הנצח יכולה להיות פגיעת הנחש הקדמוני. "ואתה תשופנו עקב" הולך על עקב השנים האחרונות של האלף הרביעי, וכשמונים מאז את "האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים" מגיעים לשנת תר"ג. זה מאמר של אדמו"ר הזקן שכתוב ומודפס, אפשר לקרוא אותו.

שוב, זה משהו לגמרי יוצא דופן – כמו שבשביל הרמב"ם לומר קץ זה יוצא דופן, גם בשביל חב"ד שיהיה קץ זה מאד יוצא דופן. אף על פי כן – זה קיים (והרי המשיח עצמו הוא הכי "יוצא דופן" – "קיסר" שלם, שנולד בניתוח קיסרי כו' כידוע מבעלי התוספות – לעומת דוד המלך שהנו רק "פלג קיסר", קצת יוצא דופן).

ב. ספר השיחות תש"ה (2) – אירועי ערב ר"ה תר"ג

קץ תר"ג ו"בשנת שש מאות לחיי נח"

כשהגיעה שנת תר"ג – שהיתה בזמן הצ"צ – כנראה שהדריכות היתה גבוהה מאד, מתיחות גבוהה. כשיש קץ כולם מתחילים לשמוע קולות, מחכים למשיח. כך היה בשנת תר"ג.

גם במאמר הזה גופא הוא מסביר שמה שכתוב בזהר על שנת ת"ר לחיי נח, שהכל נפתח – "נבקעו כל מעינות תהום רבה וארֻבֹת השמים נפתחו" – שהוא נבואה על הגאולה בשנת שש מאות לאלף הששי, "בפורתא לא דק", ועוד שלש שנים זה לא נורא. הכוונה בשנת ת"ר היא לשנת תר"ג – עוד אסמכתא. הפסוק 1775 כן דק, פסוק מדויק, שצריך בדיוק מנין שנים כזה.

אזלא גרש – הליכת הגלות

עוד משהו מאד יפה: איך הוא מתחיל את הדרוש? אומר שלומד את כל הענין מטעמי המקרא. הרי המשיח ידרוש את טעמי המקרא. הפסוק "ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים" מתחיל עם אזלא-גרש. אין יותר מדי פסוקים בתורה שמתחילים עם אזלא-גרש. הוא אומר שהסוד של "אזלא גרש" הוא שהגלות-הגרש הולכת-אוזלת (או שעד כאן הולכים בגלות).

אז הטעם של תחלת הפסוק אומר לי שיש בפסוק הזה נבואת קץ. לכן הוא מביא עוד פסוק, מתוכחת כי תבוא (שקראנו לפני כמה שבועות) – "והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה ולא תצליח את דרכיך" – ואומר שאותו קץ, תר"ג, רמוז באותו פסוק (עושה חשבון מאד מיוחד ויוצא דופן של ס"ת ומספר התבות ומוסיף לשנות הגלות את שבעים שנה של גלות בבל וארבעים שנה שגלו סנהדרין לפני חורבן בית שני!), כי גם מתחיל עם אזלא-גרש.

מכאן יוצא לכאורה שכל פסוק שמתחיל ככה חייב להיות רמז לקץ. עבודת בית, בשביל מי שאוהב, שיחפש ויעשה רשימה – אולי נוכל להתבונן יחד, בהמשך השנה הזו – של כל הפסוקים בתורה שמתחילים בטעם של אזלא-גרש.

דחית הדפסת לקו"ת משנת תר"ג לשנת תר"ח

נחזור לסיפור: מה קרה בשנת תר"ג? לא רק שלא בא משיח, אלא שהיו צרות צרורות לעם ישראל, ובפרט למה שדברנו עליו קודם – שהמשיח יבוא, דווקא בחסד וברחמים, על ידי "יפוצו מעינותיך חוצה". המדינה ההיא גזרה גזירה נוראה נגד הדפסת ספרי קדש בכלל ונגד הדפסת ספרי קבלה וחסידות בפרט.

לכן אי אפשר היה להדפיס את מה שעתיד להיות לקוטי תורה – ספר היסוד של התורה שבעל פה של חסידות חב"ד – והוא חכה חמש שנים, עד בטול הגזרה בשנת תר"ח. מתוך קלקלתנו גם הרווחנו משהו, שבסוף – כאשר כן הודפס – הודפס עם ההגהות המחכימות מאד של הרבי הצמח-צדק, לאחר ריבוי הפצרות חסידיו ובניו (לכן שינו את השם מתורה אור ללקוטי תורה).

אז, בשנת תר"ח אמר הצ"צ בפירוש שהדפסת הלקוטי תורה היא בחינת ביאת המשיח. הבן שלו, שהיה מאד משיחיסט – הרבי מהר"ש – אמר, עם כל הכבוד, אבא, אנחנו רוצים משיח בשר ודם למטה מעשרה טפחים, שנראה אותו, שיבוא בפועל. מאד אוהבים ומעריכים את הספר – אבל צריך משיח בפועל, תכל'ס.

האוירה המאוימת בערב ראש השנה תר"ג

כשהגיעה סוף שנת תר"ג, ערב ראש השנה תר"ד, אדמו"ר הצמח צדק היה מאד מאוים'דיק. הוא רק חזר אז מפטרבורג – המלחמה הגדולה בחייו, נגד תנועת ההשכלה והגזרות כנגד היהודים, היתה בשנה הזו, שנת הקץ, שנת משיח. אז הוא אמר בעצמו שהוא לא הבין עד כמה הקליפה מתגברת נגד הקדושה כל עוד לא היה בפטרבורג. הוא חזר בסוף חדש אלול, לקראת ראש השנה, והיה מאד מאוים'דיק (זה הביטוי של הרבי הקודם כשמספר זאת).

כשהרבי הקודם מספר זאת הוא לא מקשר לכך שהשנה הזו היתה אמורה להיות שנת קץ משיח, לפי הפסוק שלנו, אבל ברור שזה קשור. כלומר, זו גם אכזבה נוראה שלא התקיים הקץ של שנת הקץ, ולא רק שלא התקיים אלא שהחשך כפול ומכופל התגבר מאד. כשהבעל דבר רואה שיש איזו התעוררות ועת רצון לגאולה, הוא עם כל הכח נלחם נגד.

כמובן, אנחנו אומרים בתור מסקנת בינים, שזה היה אז – כי לא צריכים לקרוא כך את הפסוק, אלא כמו שקראנו בהתחלה. השנה הזו כבר לא יהיה ככה, אלא שבאמת משיח בא.

הביקור אצל הקנטוניסטים

אם כבר אנחנו מספרים, נמשיך לספר שלפני שהוא עזב את פטרבורג, לקראת סוף שנת תר"ג, היו הרבה חילים יהודים – קנטוניסטים – שהיו במחנה צבא רוסי לא רחוק מפטרבורג. כששמעו וידעו שהרבי הצ"צ נמצא בפטרבורג הם בקשו מאד שהוא יבוא לבקר אותם לפני ראש השנה. לפני שהוא חזר לליובאוויטש, הביתה, הוא נסע לבקר אותם. הוא גם אמר בפניהם מאמר חסידות מאד מיוחד לחילים (באידיש, כך גם מודפס), על הפסוק "מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך שובה אלי כי גאלתיך" – פסוק מובהק של גאולה – זה הדבור המתחיל שהוא אמר לפני החילים היהודים.

אף על פי שהקנטוניסטים גויסו כילדים קטנים, ואחרי עשרים-שלשים שנה חזרו עמי ארצות גמורים, הוא אומר שהיו הרבה מאד שידעו תהלים בעל פה. הוא בא לבקר ולדבר איתם, והם הכינו – כמה שהיו רשאים להכין את עצמם – כבוד גדול בשביל הרבי שבא לבקר אותם. כשהוא הגיע כל הגדוד של החילים היהודים עשו לו פאראד, צעדה מיוחדת, ובסוף הפאראד שעשו לו הם באו לרבי ואמרו לו: 'רבי, אנחנו עבדנו מאד קשה לצחצח את כפתורי המדים שלנו בשבילך. בבקשה ממך, תצחצח לנו את הנשמות, שכל כך התגשמו כאן בשירות הממושך שלנו בצבא' ופרצו בבכי. אז הוא אמר להם את מאמר החסידות, וגם אמר להם ווארט מאד יפה איך מצחצחים את הכפתורים ברוחניות.

צחצוח הכפתורים בדמעות וכיבוש המדינה במארש

כל הביטוי בחב"ד 'לצחצח את הכפתורים' בא מהסיפור הזה. הרבי הקודם – כמה דורות אחרי – אמר שגמרו את כל העבודה ורק נשאר לצחצח את הכפתורים, והרבי אמר שכבר צחצחו את הכפתורים. כל הביטוי בא משם. הוא אמר שמצחצחים כפתורים עם חול ומים, ומה הם בפנימיות? חול הוא תהלים ומים הם דמעות, 'תהילים מיט טרערען', ככה מצחצחים את הכפתורים. אחר כך הוא המשיך, אבל בכל זאת גם צריך לעבוד את ה' בשמחת הנפש. ממש נשמע דבר והיפוכו – מצד אחד לצחצח את הכפתורים בתהלים עם דמעות, ויחד עם זה צריך לקיים "עבדו את הוי' בשמחה".

הם, החילים, ענו לו ש'לקחת עיר' – כלומר, צבא שרוצה לכבוש עיר – זה לא עם דמעות, וגם לא עם ניגון עצוב, אלא עם מארש שמח. ככה 'לוקחים עיר'. הוא הסכים איתם, שכדי לקחת עיר או מדינה – כמו עכשיו – צריך עם ניגון שמח. תהלים עם דמעות חשוב מאד כדי לצחצח את הכפתורים – אם כבר צחצחנו, יצאנו ידי חובה – אבל לקחת את המדינה אפשר רק עם מארש (אותיות "מראש", "מראש צֻרים אראנו", "תשורי מראש אמנה", וכן אותיות "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך", ועולה בגימטריא ישראל). זה מוסר השכל טוב. בכל אופן, צריכים גם את זה וגם את זה, בפרט בתקופה זו של הימים הנוראים.

כח החילים היהודים להמתיק גזרות

אחר כך הרבי הקודם, כאשר מספר זאת, מוסיף שאת כל הדברים האלה הרבי הצמח צדק ספר לפני החסידים בערב ראש השנה – תוך כדי שהוא היה במראה מאוים. הוא דבר רק על הסיפור של החילים, כאילו שרק הנשמות האלה – כנראה – יכולות לבטל את כל הגזרות בשמים.

גם אנחנו צריכים להזדהות עם החילים האלה, ולהיות חילים עם מסירות נפש. מתי התחיל המושג בחב"ד להיות חילים? לכאורה מהרבי הרש"ב, חילי בית דוד, אך רואים כאן מקור יותר קדום – וכנראה יש עוד יותר קדום – שצריך להיות חיל, עם הרבה חיות ("בן איש חי [כתיב, 'חיל' קרי, ובד"ה גם הכתיב הוא 'חיל'] רב פעלים וגו'").

הרבי הצ"צ מאד התפעל מהחילים היהודים, מנקודת האידישקייט שלהם, שנשארה נצחית לעולם ועד – נצחית גם מלשון "דידן נצח". אחרי שהוא ספר על החילים, כמה שהוא היה מאוים, בסוף – וזה סוף השיחה הזו – הוא 'הצליח' לומר "לשנה טובה תכתבו ותחתמו" לכל הנוכחים. אז לקח ארבע שנים עד שהוא הצליח לבטל את כל הגזרות (בערב ראש השנה תר"ח, שהיה שמח מאד), והדפיס את הלקוטי תורה (בשנת תר"ח).

זה רק רקע לאוירת שנת תר"ג, שהיא שנת קץ לפי הפסוק שלנו – הפסוק שהרבה יותר רומז לשנה שלנו, שנת תשע"ה, מאשר לשנת תר"ג.

ג. השיריים של כלל ישראל

שש מאות אלף ו"שירי זמרה"

אחרי כל ההקדמה הזאת נתבונן בפסוק וננסה להוציא ממנו קצת לקחים מעשיים. זה פסוק שקשור עם שלמות כלל ישראל, כי במחצית השקל פקדו את העם (גם לשון "פקד פקדתי", לשון גאולה, וכן פסוק זה הוא בפרשת פקודי). כמה יצא? בדיוק לפי מספר העם – שש מאות אלף, אבל עם השיריים, 3550.

נחזור על הווארט של הרבי ר' בונים, שהסביר את הביטוי "הבוחר בשירי זמרה" – שהקב"ה בוחר בנו בגלל השירים שלנו, שכאשר מזמרים לו, משבחים ומהללים אותו, אף פעם לא ממצים את הרצון העז והפנימי שלנו להשתפך על ה' יתברך. תמיד נשארים בלב שיריים, ובזה ה' בוחר – "הבוחר בשירי זמרה", לא בזמרה עצמה אלא בשירים של הזמרה. אחר כך הוא מקשר זאת לראש השנה – לא נחזור על זה, כבר כתוב ומופץ[ה].

גם בבני ישראל יש תופעה כזו, שיש את השלמות – הכל מושלם, שש מאות אלף הם שלמות, כנגד שש מאות אלף אותיות התורה, ישראל ר"ת "יש ששים רבוא אותיות לתורה" – ויש עוד שיריים של 3550 נשמות.

החתם סופר: 3550 נשמות בלי אות בספר תורה

יש גם ווארט מדהים של החתם סופר[ו], שאומר שהנשמות האלה – ה-3550 – הן מחוץ לשש מאות אלף אותיות התורה, הן נשמות שאין להן אות בתורה! הוא אומר שאלה נשמות של קליפת נגה, שהתיקון שלהם, הצירוף שלהם לקדושת עם ישראל, הוא על ידי שתומכים בתורה, "תמכין דאורייתא" (מכאן רמז מופלא לשם שהרבי הרש"ב נתן לישיבת חילי בית דוד, "תומכי תמימים", ישיבה מיוחדת הקשורה לדור של "תמכין דאורייתא", משרש ה-3550, שהוא דווקא דור הגאולה כמו שיתבאר).

שוב, החתם סופר כותב בפירוש שיש נשמות יהודיות שאין להן אות בתורה. בשביל הרבי זה משהו שקשה להאמין שיסכים לו – לכאורה דבר פשוט שלכל יהודי יש אות בתורה. אבל כאן הוא אומר שיש יהודים – אמנם מעט יחסית אז, אבל בתניא כתוב שכל אחד מהשש מאות אלף מתחלק לשש מאות אלף ניצוצות (כאשר כל אחד מניצוצות אלה יכול להחיות גוף בעולם הזה), אז אי אפשר לדעת היום כמה מהשש מאות אלף וכמה מהשלשת אלפים חמש מאות וחמשים – שאין להם אות בתורה. כל אחד נתן מחצית השקל, ועיקר המשכן הוא מאה אדנים ממאה ככר – מחצית השקל של שש מאות אלף איש.

מה עשו עם השאר? כמה היה השאר? שוב, השארית של עם ישראל היא 3550, ואם כל אחד נותן מחצית השקל כמה שקלים זה יוצא? 1775, כמו שכתוב בפסוק. לכן, כך מסבירים המפרשים, מתחיל ב-ה הידיעה – "ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים" – כי אנחנו כבר יודעים, יכולנו לעשות לבד את החשבון. מהם "עשה ווים לעמודים וצפה ראשיהם וחשק אֹתם". שוב, החשבון הוא ברור.

שכחת משה (מול ועדת הבקרת) מה עשה בשקלי השיריים

יש על הפסוק הזה גם מדרש פליאה: כל הדין וחשבון שמשה רבינו עושה בתחלת פרשת פקודי – מה עשו בכל דבר מתרומות בני ישראל – הוא מסירת דין וחשבון לעם ישראל, שח"ו אף אחד לא יחשוד בו שהוא מעל בכסף (כמו שהיום במדינה הזו כל הראשים מכניסים לפחות קצת לתוך הכיס, אם לא הרבה). אם כן, היתה איזו ועדת בקורת שיושבת מול משה רבינו, והכל חשבון צדק – נכנס כך וכך, ושואלים את משה רבינו מה עשית עם זה? כך על כל סכום.

הגיעו לשארית של מחצית השקל, של שארית עם ישראל, ה-3550 שיוצא 1775, ושאלו 'מה עשית בזה משה רבינו?'. כתוב משהו מופלא, שלרגע משה רבינו שכח מה עשה בכסף הזה. משה רבינו יושב מול ועדת הבקרת, שואלים מה עשית עם זה, ומשה רבינו שואל את עצמו – רגע, מה עשיתי עם זה?! הוא לא יודע מה הוא עשה עם זה.

יש כמה גרסאות מה קרה בסוף: או שיצאה בת קול, והיא אמרה את הפסוק הזה – "ואת האלף וגו'" – כל האזלא-גרש אומרת בת הקול להציל את המצב של משה רבינו. כתוב שם "ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה" – משה רבינו עשה עם זה – "ווים לעמודים וצפה ראשיהם וחשק אתם", כך אומרת בת הקול. יש עוד נוסח במדרש, שפתאום הופיעה שם האות ו, וממנה הוא נזכר שהוא עשה מהשארית ווים לעמודים. יש עוד גרסה, שגילו לו בחלום – הוא שכח, אבל בחלום, כנראה עשה שאלת חלום 'מה עשיתי עם הכסף הזה?', ענו לו שעשית כך וכך.

"בכל ביתי נאמן הוא"

זה משהו מופלא לגמרי, שמשה רבינו – חכמה דאצילות, מח הזכרון – ישכח מה הוא עשה עם הכסף הזה. המדרש מסיים ואומר שאחרי שגילו את האמת, שהוא "עשה ווים לעמודים וגו'", נאמר על זה "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא", פסוק מאד מרכזי.

כלומר, הסיפור הזה הוא לא סתם סיפור, אלא הוא ההמחשה של עיקר מעלת משה רבינו, "בכל ביתי נאמן הוא", נאמן על כל גרוש (במאמר המודפס של אדמו"ר הזקן הנ"ל כתוב "אזלא גרוש", ובדרך מליצה, "תנו רבנן כי ידין ה' עמו וגו' כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב אין בן דוד בא... עד שתכלה פרוטה מן הכיס", היינו טעם "אזלא גרוש", לא נשאר אפילו גרוש, ואז בן דוד בא). "בכל ביתי" היינו כל מלאכת המשכן, ו"בכל ביתי נאמן הוא".

"בכל ביתי נאמן הוא" – שמירת סוד הגאולה

על הפסוק הזה ("לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא") יש מאמר קצר במאמרי אדמו"ר הזקן "אתהלך לאזניא" – הספר הכי חשוב במאמרי אדה"ז אחרי תו"א ולקו"ת (ספר שמתחיל במאמר "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים", מאמרים שנאמרו בלאזניא) – בו הוא מסביר שלמשה רבינו מגלים את כל הסודות, וגם את כל העתיד, כל אוצרות המלך פתוחים בפניו. ולמה מגלים לו את הכל? כי הוא נאמן לשמור את הסוד. יש הרבה סיפורי צדיקים מתי הם שומרים סוד ומתי הם דווקא מגלים סוד. רשב"י אומר שהוא "הולך רכיל מגלה סוד". בכל אופן, מי שהוא בעל סוד אמתי – מגלים לו. על זה נאמר "בכל ביתי נאמן הוא".

זה ווארט מאד פשוט, אבל קולע מאד, שנחבר אותו לכך שיש בפסוק זה רמז לקץ הגאולה בשנה הזאת: הצמח צדק בעצמו אמר שיש שלש רמות של בעלי סוד. יש מי שיודע סוד, אבל כולם רואים עליו שיש לו איזה סוד. יש אחד שיש לו סוד, ואף אחד לא רואה זאת, אבל הוא מודע לסוד של עצמו. מה הנפק"מ לכך שהוא מודע? שאם ייסרו אותו, יאלצו אותו, הוא יחשוף את הסוד – כי הוא מודע אליו, אף על פי שלא רואים עליו. אבל יש בעל סוד אמתי, שמסלק מהמודעות שלו לגמרי מה שהוא יודע – מסלק את הסוד לרמה של רדל"א, "רישא דלא ידע ולא אתידע" – וכעת הוא עצמו לא יודע את הסוד. אפילו אם ייסרו אותו לגלות את הסוד הוא לא יגלה, כי לפני החוקר הוא באמת אומר 'אני לא יודע'. כולנו צריכים להגיע למדרגה הזו... הוא אומר לחוקר 'אני לא יודע', כי באמת לא יודע (היינו "תתן אמת ליעקב", יעקב = אני לא יודע). אבל אם הרבי – וכאן הרבי הוא הקב"ה – יאמר לו לגלות את הסוד, הוא יצליח להמשיך מההעלם-שאינו-במציאות (אליו סילק את הסוד) בחזרה למודעות. זה נקרא בעל סוד אמתי.

מה עיקר הסוד? עיקר הסוד של כל העולם כולו, מאז "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", הוא משיח. גם יעקב אבינו – "משה מלגאו יעקב מלבר" – רצה לגלות לבניו את הקץ, אבל הקב"ה לא רצה וסלק ממנו את רוח הקדש, לכן פרשת "ויחי" סתומה (וכנ"ל שיעקב = אני לא יודע, זו נקודת האמת שלו). אם יעקב אבינו ידע את הקץ, רק שסלקו אותו ממנו – שוב, החזירו אותו לדרגת רדל"א (עד שהתקיים אצלו אני לא יודע באמת) – כ"ש וק"ו משה רבינו, שהוא הפנימיות שלו, הנשמה שלו (ומשה אמת ותורתו אמת).

אם המדרש מסיים את כל הסיפור של ווי העמודים בכך ש"בכל ביתי נאמן הוא", שרומז לבעל הסוד האמתי, אפשר להבין למה הוא שכח מה הוא עשה עם הכסף הזה – השיריים של הנשמות המיוחדות – זה פשר הפלא הזה. יוצא מאד יפה, כמין חומר, שהוא שכח את הקץ. הוא יודע את הקץ – כ"ש וק"ו מיעקב אבינו – אבל ה' לא רוצה לגלות זאת, והוא "בכל ביתי נאמן הוא" (כסיום המדרש), ולכן סלק את הענין הזה מהמודעות שלו לגמרי, עד כדי כך שכאשר שואלים אותו מה הוא עשה עם הכסף הוא אומר 'שכחתי'. בסוף ה' הציל לו את המצב, כדי לא להיות חשוד בעיני עם ישראל (נמצא שתכלית ענין ועדת הבקורת הנ"ל, ואם שלא מדעתם, הוא לגלות את הקץ). מתוך זה גופא אפשר להבין שיש קץ מובהק בתוך הנושא הזה, סוד כל הסודות.

ד. תיקון חטא רחבעם

חלוקת המילים והאותיות בפסוק

אמרנו שיסוד הדיוק של אדמו"ר הזקן שיש בפסוק זה קץ הוא מהטעם הראשון של הפסוק, אזלא גרש. כל פסוק מחולק לשנים על ידי האתנחתא, וכאן האתנחתא היא תחת "[ווים] לעמודים". יש 9 מילים עד לאתנחתא ועוד 4 מילים אחר כך. הפסוק הזה עצמו מתחלק ל-9 ו-4. מהי חלוקה זו? היא הכוונה בכתבי האריז"ל של המלה "אחד". אח היינו החלק הזכרי, ווי הכסף כאן (כסף הוא חסד, בחינת "זכר חסדו"), וה-ד היא החלק הנקבי, בסוד "אשת חיל עטרת בעלה", ווי זהב ("מצפון [גבורה] זהב יאתה" ובנין המלכות, הנוקבא, מן הגבורות).

גם חלוקת האותיות בפסוק היא מאד מיוחדת. יש הרבה רמזים בפסוק – לא נאמר כעת, נשאיר הרבה שירים. כמו שחלוקת המלים היא מובהקת, ט ו-ד, בדיוק כמו חלוקת הווים במעשה המשכן, כך חלוקת האותיות מובהקת – מא אותיות בחלק הראשון של הפסוק ו-טוב אותיות בחלק השני. ביחד יש בפסוק חן אותיות – פסוק של חן.

תיקון חטא רחבעם – אי התחשבות בעם

חלוקת חן ל-מא ו-יז היא חלוקה מובהקת בתנ"ך. איפה זה מופיע? יש לנו דרוש שלם על זה. זו החלוקה של חיי רחבעם. רחבעם המלך, שבהיותו בן דוד ושלמה היה ראוי להיות משיח (אם לא היה שומע בעצת הילדים ומקשה את עצמו מול עמך ישראל), מלך בגיל מא ומלך יז שנים. סה"כ חי חן שנים, לפי החלוקה של מא ו-יז. סימן שקץ הגאולה בפסוק הזה קשור לתיקון מלכות רחבעם, תיקון נשמת רחבעם. צריכים לתקן את החטא של רחבעם, שיכול היה להיות משיח בן דוד. שוב, מה החטא שלו? שלא הקשיב לעצת הזקנים להתחשב בבקשת העם.

הרמת קרן ישראל קודמת להרמת קרן המשיח

אנחנו אומרים כעת בכל יום פעמיים "אבינו מלכנו". יש שם שני "אבינו מלכנו הרם קרן", והסדר שלהם מאד משמעותי – קודם "אבינו מלכנו הרם קרן ישראל עמך" ואחר כך "אבינו מלכנו הרם קרן משיחך". לומדים שקודם צריך להרים את הקרן של עם ישראל, "ישראל עמך", ורק אחר כך אפשר להגיע ל"הרם קרן משיחך". זה מוסר השכל עבור המשיח עצמו, שהמשיח עצמו ידע היטב שאי אפשר להרים את קרנו אם לא מרימים את קרן עם ישראל. קרנו תלוי בקרן העם (וב"פ "הרם קרן" דווקא = "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד").

זה גופא קשור לתיקון של רחבעם. מצד אחד, לא צריך להיות "פני הדור כפני הכלב" – סימן שלילי של עקבתא דמשיחא – שמסבירים שהיינו מנהיג שמסתכל אחורה כמו כלב, פועל רק לפי דעת קהל, הכל למצוא חן על פי הסקרים. מצד אחד, מנהיג שפועל ככה הוא היפך הטוב. מצד שני, מנהיג שמקשה את עצמו נגד העם הוא רחבעם (שבשמו רמוז חטאו – הוא לא נתן רֹחב לעם). יוצא מזה שהוא גם קצת טפש, שאינו קשוב לעם שלו. לכן כתוב שהוא היה בן 41, וכל בני המחזור שלו, שמהם קבל את העצה הרעה, מכונים "ילדים" – אפשר להיות בן 41 ועדיין להיות ילד קטן, בלי הרבה שכל. מהו העדר השכל? שלא קשוב לזולת, לעם. זה ודאי מוסר השכל מאד גדול, שמצאנו רמז אליו בפסוק שלנו.

[התיקון של רחבעם היא ללכת על עצת הזקנים, או שיום יבוא ויהיה תיקון לעצת הילדים? שאולי הילדים ידעו לתת עצות טובות?]

נכון, יש ו ההיפוך – היום צריך להיות ראש הפוך, שהילדים ידעו לתת עצות טובות, אבל שתהיה עצה טובה. כמו שרבי צדוק אומר על "והיא לא תצלח" – אז עצת המעפילים לא הצליחה אבל היום, בדור הגאולה, כן. אבל שתהיה עצה טובה, לא העצה שנתנו אז.

שכחת משה – שרש חטא רחבעם; הזכרות משה – נשמות בעלי תשובה

שכחנו (מתוך הזדהות עם משה רבינו...) עוד הסבר בשכחה של משה (אמרנו רק הסבר למעליותא): "תורה צוה לנו משה", "משה אמת ותורתו אמת", כל ענינו של משה הוא תורה, ולכן הוא שוכח את אלה שאין להם אות בתורה (שלו). זה אומר שגם נשמה כללית – ומשה הוא הנשמה הכללית ב-ה הידיעה – יכולה לשכוח מחלק מסוים בעם ישראל, שאינו קשור לענינה העיקרי. אכן, ההזכרות של משה אחר כך מגלה למפרע שגם הם קשורים אליו, ברובד יותר עליון ונעלם. בדקות, שכחת משה את האנשים האלה היא השרש לחטא רחבעם – להיות לא-קשוב לעם.

כל שרשי הנשמות הללו גם שייכים למה שאנחנו מדברים על "בעלי תשובה ישתלטו על המדינה" – אלה נשמות של בעלי תשובה גם אם לא מסבירים כמו החת"ס, ששייכים לק"נ וכו', עדיין אלה נשמות מיוחדות שמתחילות בלי קשר גלוי לתורה. הקשר שלהם לה' הוא הקשר השלישי שמסביר הרבי בסוד "תלת קשרין מתקשראן דא בדא ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא" (שלכאורה יש כאן רק שני קשרים, הקשר של ישראל לתורה והקשר של התורה לקב"ה), הקשר הישיר בין ישראל לקב"ה.

שרש נשמות אפרים ומנשה

והתבוננות נוספת: חן אותיות פסוקנו מתחלקות ל-מא ו-יז כנ"ל (הראשוניים ה-יד וה-ח = כב, חן במספר סדורי) כאשר הראש-תוך-סוף של כל חלק זהים: "ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים, וצפה ראשיהם וחזק אתם" – והם והם. "והם... והם" מופיע פעם אחת בתורה: "והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה".

כאשר יוסף הביא את בניו מנשה ואפרים לישראל אביו לברכם נאמר "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה" ופרש רש"י "מהיכן יצאו אלו שאינן ראוין לברכה". ישראל הוא יש ששים רבוא אותיות לתורה ויעקב-ישראל הוא עמוד התורה כנודע, שבו מתלבש נשמת משה שכל ענינו תורה כנ"ל. יעקב-ישראל הרגיש בבני יוסף את שרשי נשמות ה-3550, וכמו שמשה שכח מה עשה עם שקליהם כך יעקב תמה "מי אלה" ("מי אלה" אותיות אלהים – "אני אמרתי אלהים אתם וגו'", וד"ל).

מנשה, לשון שכחה, הוא סוד שכחת משה (שפעם אחת בתנ"ך מכונה מנשה – "ויקימו להם בני דן את הפסל ויהונתן בן גרשם בן מנשה [עם נ תלויה] הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ" – אותו יהונתן נכד משה הוא מאותן נשמות שמשה שכח). "וצפה ראשיהם" רומז ל"ראש אפרים" ו"ראש מנשה". תיקונם הוא על ידי התחברות (ווים לעמודים) צפיה (וצפה ראשיהם) וחשק (וחשק אותם).

ה. חלוקת התקופות, שימוש 1775 השקלים וההוראה המעשית לתנועה

חלוקת המספרים היחודית – ארבע תקופות

נחזור לעוד כמה דיוקים בפסוק שלנו: חוץ מכך שהמספר מודגש ב-ה הידיעה – "ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים" – יש עוד תופעה מובהקת כאשר אומרים את המספר הזה. בדרך כלל מספרים הם או מלמעלה למטה (מאות, עשרות, יחידות) או מלמטה למעלה (יחידות, עשרות, מאות). כאן הסדר הוא אלף-מאות-יחידות-עשרות – סדר קצת משונה. "ואת האלף ושבע המאות" (מלמעלה למטה) ואחר כך "וחמשה ושבעים" (מלמטה למעלה)[ז].

את כל הסיפור שספרנו קודם ספר הרבי הקודם בערב ראש השנה תש"ה, בדיוק לפני שבעים שנה. אם אומרים שהפסוק הזה רומז לנו, יוצא משהו מופלא בדיוק שלו. יש אלף – שהוא "כל היום דוה", אלף שנים של ההוד – ואחר כך נכנסים שבע מאות שנים לתוך האלף הששי, ומגיעים לשנת ת"ש. ואז מתחילים את ה"מאה" שכנגד ההוד של האלף הששי, ההוד שביסוד. אחר כך יש יחידה של חמש שנים – "וחמשה" – חמש השנים של השואה (מת"ש עד תש"ה, ויש לציין שבשנת ת"ש הגיע הרבי הריי"ץ לאמריקה, ובכך ניצל מהשואה). אחר כך יש "ושבעים"[ח] (ומגיעים בדיוק לאמצע ההוד שבהוד שביסוד). גם משהו מופלא ביותר, רמז מובהק שכך הסדר (החמשה לפני השבעים).

גם הרבי הקודם אמר, כשהביאו אליו את הפ"נ הכללי עבור החסידים שנשארו באירופה הוא בכה ונאנח, ואחר כך התחיל להאיר פנים. מצד אחד השואה הולכת להגמר, וכעת הולכים להתחיל שבעים שנה של "אחכה לו [בכל יום שיבוא]" (= 70) – גם כן, לא שנים קלות – עד השנה שלנו. זה הסדר של הפסוק, "ואת האלף, ושבע המאות, וחמשה, ושבעים". עיקר יניקת השטן היא מ"וחמשה", בגימטריא שטן. אחר כך יש "ושבעים" (סוד השם הקדוש חתך, וד"ל).

 צפיה וחשק לגאולה

טוב, כל זה כבר מכניס אותנו יותר ל"וצפה ראשיהם" – צפיה בראש, צפיה למשיח. השאלה הראשונה ששואלים היא "צפית לגאולה"? צריך להכניס את הצפיה לראש, "וצפה ראשיהם", ולתת הרבה חשק, "וחשק אותם". "וצפה ראשיהם וחשק אותם" כמו "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני". החישוקים שהיו הם לשון חגורה, חשק כמו כמו חבק (כך בלשה"ק בחילוף ב-ש באתב"ש).

מה זה "וצפה ראשיהם"? רש"י כותב שהכוונה לראשי העמודים, לא ראשי הווים. משארית הכסף הוא עשה שלשה דברים – עשה ווים לעמודים, צפה את ראשיהם של העמודים (הווים הם בלאו הכי כסף, לא צריך עוד ציפוי של כסף) וגם עשה את החשוקים של העמודים.

ווים לעמודים

דבר ראשון צריך לעשות ווים לעמודים. במלאכת המשכן כתובה המלה וו שלש עשרה פעמים, שלשה עשר ווים (יג ווים עולים יוסף, ו פעמים הוי', ה"צדיק יסוד עולם", סוד ו החיבור – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"), וזו הפעם האחרונה – "הכל הולך אחר החיתום", הפעם האחרונה שכתובה בתורה המלה וו. מתוך שלש עשרה הפעמים וו שכתובות בתורה, ארבע פעמים מדובר בווי זהב – לעמודים הפנימיים של המשכן – ותשע פעמים ווי כסף, כמו בפסוק זה, לעמודים החיצוניים של החצר.

יש בפסוק עשרה "ווים" (פרצוף שלם של ווים): "ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים וצפה ראשיהם וחשק אתם". ה-ו ה-ו (אות ה-ו הששית בפסוק) הוא "[עשה] ווים". סכום מיקומי הווים הוא כפולה של וו פעמים גדול.

חברות עממית – מחצית השקל

כעת נאמר משהו מעשי לתנועה: לפני כך וכך זמן, כאשר התחלנו ודברנו על חברים בתנועה, אמרנו שיש שני סוגים – ככה קבעו עד היום הזה – חברים שמשלמים מאה שקל מס חבר ויש מתפקדים שלא משלמים כלום. קודם כל, מה צריכה להיות המשימה של השנה הזו לפי מה שדובר עד כה? להגיע לאותם 3550 נשמות – השיריים של עם ישראל – ולהוציא מכל אחד מחצית השקל.

מחצית השקל, כאשר נותנים לפני פורים, מנהג אשכנזים הוא לתת חצי שקל ממש – לפי המטבע היוצאת בכל מדינה ומדינה. אבל מנהג ספרדים – ולעניננו, כדאי לאמץ זאת – לתת לפי חשבון השווי של מחצית השקל של תורה. אפשר לעגל קצת, מן הסתם זה פחות ממאה שקל – הרבה פחות – וזה יכול להיות ממוצע המחבר. אנחנו לא אוהבים, הרבי לא אהב, שתי מדרגות – צריך שלש מדרגות. צריך לשדרג את החברים של המאה שקל, וגם מתפקדים בלא כלום זה טוב, אבל צריכים עוד רמה של "מחצית השקל" – רמה עממית. חלק מהתיקון של רחבעם הוא להתחשב באנשים.

כמה שנשמע מצחיק, שקשה להוציא מאה שקל בשביל הענין, אבל אחד החבר'ה שיושבים כאן שאל אותי קודם אם כדאי לתת מאה ₪ צדקה כדי להיות חבר בתנועה. אולי עדיף לתת לגל עיני או למשהו אחר? אמרתי לו שקודם כל אני מברך אותו שיהיה לו הרבה כסף, מאה שקל גם כאן וגם להרבה מטרות אחרות, אבל רואים שאפילו אנשים קרובים הם משרש אותן נשמות מיוחדות, ה-3550, צריך להתחשב בהן וגם לזכות אותן.

זה כמו המבצע של אות בספר תורה, דוגמה מהרבי. זה שומר על החילים שלנו, אז לכאורה צריך לתת הכל בחנם, אבל הרבי אמר שאי אפשר – שישלם משהו. הוא באמת לא רצה יותר משקל. שישלם משהו כדי שתהיה לו אות בספר תורה, שתשמור עליו (אולי יש כאן רמז במבצע הרבי עצמו לדברי החתם סופר הנ"ל שיש נשמות שהקשר שלהם לתורה הוא רק כאשר משלמים משהו. זה באמת ראש של קליפת נגה, כמו שהחתם סופר כותב על אותן נשמות...). ציבור היעד של יהודים משרש ה-3550 אלו נשמות שלפי החתם סופר אין להן אות בספר תורה, אבל בכל אופן יש להן מצוה של מחצית השקל.

לחבר את עמודי העם

דבר ראשון שעושים ממחצית השקל של ה-3550 (1775 שקלים) הוא ווים לעמודים. אחר כך "וצפה ראשיהם וחשק אתם". קודם כל "ווים לעמודים". יש הרבה פירושים לעמודים, למשל "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" – שלשה עמודים. מהם הווים? על פי פשט הוו יוצא מכל עמוד לתפוס את המסך, אבל ווים הם קשר – ו החבור (יש גם ו ההיפוך). ב"ווים לעמודים" יש רמז, על כל פנים, שצריך כח לחבר את העמודים גופא – צריך איזו פעולה של חבור עמודים.

עמודים יכולים להיות גם צדיקים – "עמוד החזק" הוא תואר לצדיק. הרבה חבר'ה מתבלבלים – אני חב"דניק או ברסלב או משהו אחר? צריך "ווים לעמודים", יכולת לחבר את עמודי העולם. דווקא הנשמות האלה, שמחוץ למנין – השירים, עליהם כתוב "הבוחר בשירי זמרה" – עושים מהכסף שלהם, מהכיסופים שלהם, קודם כל ווים לעמודים. אחר כך "שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני" – "וצפה ראשיהם וחשק אתם".

אם כן, יש הרבה חומר למחשבה, ושוב, העצה המעשית היא לעשות עוד דרג ולגייס עוד הרבה חברים. שוב, שהשנה יהיה לנו מבצע לגייס הרבה אנשים, קודם כל. כעת יש משהו שקיים ב"ה, רק כעת שהרבה אנשים יצטרפו. צריך לתת הזדמנות להצטרף ממש (לא רק להתפקד) גם עם קצת כסף. כמדומני שדברנו על זה מההתחלה. זה ההצטרפות של הנשמות האלה. אפשר גם להכנס לחנות של חומרי בנין (אפרים או מישהו כאן?) ולשאול כמה עולה וו?

שנזכה ל"ואת האלף [באזלא גרש] וגו' עשה ווים לעמודים וצפה ראשיהם וחשק אתם", הרבה ציפיה בראש והרבה חשק להביא את הגאולה, "בעתה אחישנה", להחיש את הגאולה.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] לוי יצחק חנה שניאורסאהן = 1000, סוד ישראל בעל שם טוב, תלמיד ותיק, אלף אורות שניתנו למשה רבינו במתן תורה ("האלף לך שלמה" – שלמה אותיות למשה, שלומד תורה לשמה). וביחד עם מנחם מענדל (בנם, הרבי) = 1332, היהלום של לו (לו פעמים לז, כללות הצדיקים שבדור שבהם מאירה היחידה שבנפש), פסוק הכותרת של עשרת הדברות של מתן תורה – "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר".

[ג] מאמרי אדמו"ר הזקן פרשיות ומועדים ח"א פרשת פקודי.

[ד] יש שתי שמועות 'סודיות' – או שפעם אחת אדמו"ר הזקן קרא בתורה "ואת הֵ-אלף וגו'" (כמה פעמים, אף שתקנו אותו), ואז זה ממש השנה. יש שמועה אחרת שהוא קרא נכון, רק שלחש זאת, ומי שעלה לתורה שמע זאת ואחר כך ספר את זה. הוא הקפיד עליו והוא לא השלים את שנתו – כתוב בספר לא חב"די (כוננת מאז של חסידות סקליא) שמישהו שמע זאת מחסיד של הרבי הרש"ב.

[ה] ראה שיעור כ"ז אלול ע"ד.

[ו] תורת משה לחת"ס עה"פ, וז"ל:

ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים, ידוע משאחז"ל שהי' נשכח ממשה מה שעשה מאותן השקלים עד שעמדה וי"ו נגדו ונזכר שהם ווים לעמודים, והענין כי שרשן של ישראל ס' רבוא נשמות נגד אותיות התורה ישראל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה והוא ידוע, והנה לכל אחד חלקו בתורה למעלה, אמנם יש נותרים שנשמותיהם מקליפת נוגה הסמוכה לקדושה ולהם אין להם חלק בתורה ולא אות מס' רבוא אותיות ומ"מ יש להם תקנה במהנה לת"ח מנכסיו (כדאיתא בכתובות דף קי"א ע"ב א"ר אלעזר עמי הארצות אינם חיים וכו' כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו וכל שאינו משמש באור תורה וכו' א"ל רבי מצאתי להם תקנה מן התורה כל המהנה ת"ח מנכסיו ומשיא בתו לת"ח והעושה פרקמטיא לת"ח כאלו מדבק בשכינה) ע"ד שמח זבלון בצאתך דמניה ומניה מסתייע מלתא שע"י הע"ה עוסק הת"ח בתורה ונעשה צדיק יסוד עולם ואלו הם אלף ושבע המאות שהי' יתירים על ס' רבוא לא ידע משה למצוא להם תקנה עד שעשה מהם ווים לעמודים שיתלו בהם עמודי עולם כנ"ל.

[ז] "האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים" – יש במספר זה ארבעה חלקים: 1000 700 5 70 (בדילוג: 1005, יה פעמים בינה, 770, וה פעמים סוד. על בינה, מוחין דאמא, נאמר "נכנס יין יצא סוד". הסוד הוא "סוד הוי' [יה-וה] ליראיו", וד"ל). כשממשיכים סדרה זו (בסיס הסדרה = 1155) עד 7 מקומות מקבלים סה"כ 27300 = 15 (יה) פעמים 1820!

[ח] בסוף יש שבעים (שבעים השנים האחרונות של חשבון הקץ) כנגד שבעים שנות דוד מלכא משיחא ("ימי שנותינו בהם שבעים שנה"; יש יג פעמים "שבעים שנה" בתנ"ך, כנגד יג מדות הרחמים וכו'. "שבעים שנה" = 777 = 7 פעמים פלא), וידוע שאם היה חי עוד (עד גיל מאה) היה משלים את תיקונו ונעשה משיח בפועל. והיינו מה שבתום השבעים בא משיח. יש גם שבעים שנות אברהם אבינו (שנולד בהיות תרח אביו בן שבעים שנה), היהודי הראשון, עד לבואו לארץ וכריתת ברית בין הבתרים על שלמות ארץ ישראל. וגם התיקון של שבעים שנות גלות בבל ואז שיבת ציון ובנין בית המקדש ה"אחרון".

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com