חיפוש בתוכן האתר

י"ט תמוז ע"ד – בית הרב "העוסק בתורה לשמה" (א) מפגש עם בוגרי כתות ח׳ – הכנה לישיבה קטנה הדפסה דוא

י"ט תמוז ע"ד – בית הרב

"העוסק בתורה לשמה" (א)

מפגש עם בוגרי כתות ח׳ – הכנה לישיבה קטנה

א. "שנו חכמים בלשון המשנה" – יחודא עילאה ויחודא תתאה

לחיים לחיים, בשורות טובות לכל עם ישראל, לכלל ולפרט, לכל אחד ואחד. שתתחיל שנה טובה של הרבה לימוד תורה והפצה לכל עם ישראל בשמחה.

"לשון המשנה" – כלי מיוחד לכל אור של התורה

קודם היו פה כתה ה', ילדים שסיימו את החומש, ובסוף התחלנו לדבר על המשנה הראשונה של פרק "קנין תורה" בפרקי אבות, פרק ו, שלמדנו בשבת האחרונה. הפרק המתחיל "שנו חכמים בלשון המשנה, ברוך שבחר בהם ובמשנתם". הבאנו פירוש של בעל עבודת ישראל, המגיד מקוז'ניץ, שמסביר את הביטוי "שנו חכמים בלשון המשנה" – מה הכוונה בלשון המיוחדת של המשנה.

דרך אגב, כתוב שיש לשון הקבלה ויש לשון החסידות, ולא ראי זה כראי זה – לכל ממד בתורה יש את הלשון המיוחד שלו. בכל פעם שיש גילוי חדש בתורה יש גם גילוי של הלשון שלו – הלשון היינו הכלים הכי מתאימים לאור החדש שזה עתה מתגלה בעולם.

"שנו חכמים בלשון המשנה" – שתי רמות בכל דבור

בכל אופן, הוא מסביר מהי "לשון המשנה"[1] – "משנה" כמו שנים, ולשון המשנה היינו היכולת לדבר בשתי רמות בו-זמנית, שאדם מדבר בעולם התחתון ומרגיש שגם שרש הנשמה שלו מדבר בעולם העליון, מול פני ה', "חי הוי' אשר עמדתי לפניו" אומר אליהו הנביא מבשר הגאולה. כאן למטה אני כ"עבדא קמיה מריה", כעבד המדבר לפני ה', ולמעלה אני בן. יש הרבה מדרגות. כתוב ששרש הבן הוא בתוך מח האב, פרק ב בתניא, אז עוד יותר גבוה אני ממש חלק ממח האב – מה שעתיד להיות בן – וגם שם אני מדבר "נכח פני ה'". יש הרבה רמות. כך הוא מסביר את "שנו חכמים בלשון המשנה".

לפי זה הוא גם מסביר את הביטוי "שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד". זו הדוגמה העיקרית – כשתלמיד חכם אמתי מדבר הוא מדבר בשתי רמות, לפחות. צריכים לימוד – שומעים מה שהוא מדבר כאן למטה, אבל צריכים להקשיב היטב כדי לשמוע מה הוא מדבר בו זמנית למעלה. זה ה"צריכה לימוד" דווקא בשיחת חולין של תלמידי חכמים, שיחה שעל פניה נשמעת כחולין, אבל באמת כל מה שתלמיד חכם מדבר הוא קדש קדשים, יש לו כוונות ויחודים פנימיים תוך כדי הדבור.

הקדמה לפרקי אבות (המעבר מתושב"כ לתושבע"פ) – מודעות לעולם הבא

מכאן הגענו לשאלה מאד חשובה: כמה עולמות יש במציאות? כמה עולמות ה' ברא? יש עולם הזה ויש את העולם הבא – שני עולמות. לפני שלומדים פרקי אבות נוהגים להתחיל במשנה ממסכת סנהדרין (המשנה הראשונה של פרק "חלק") – "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". בכלל, פרקי אבות הם המעבר מהתורה שבכתב לתורה שבעל פה – "משה קבל תורה מסיני" עם כל סדר שושלת קבלת התורה. עוד לפני ה"משה קבל תורה מסיני" צריכים לדעת ש"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא".

מי שיש לו שני עולמות – עם מעבר קל ביניהם – לא מפחד

הבאנו את הסיפור המפורסם של הרבי הקודם – שלא מזמן היה חג הגאולה שלו, יב-יג תמוז – שאיימו עליו באקדח וראו שהוא לא נע ולא זע. החוקר מאד התפלא איך הוא לא פוחד מהאקדח. מרוב התפעלות הוא שאל אותו דוגרי – אני הולך לירות בך, איך אתה לא מתפעל?! הרבי הקודם ענה לו שמי שיש לו הרבה אלקים – היינו ריבוי כחות שפועלים עליו – ועולם יש לו רק אחד, שהוא עלול להפסיד אותו, הוא מפחד מהצעצוע הזה. אבל אחד שיש לו אלוק אחד – רק א-ל אחד – ויש לו שני עולמות, לא מפחד מהצעצוע הזה.

בכך גופא נעמיק טפה: אם יש לאדם שני עולמות, אבל המעבר מהעולם הזה לעולם הבא הוא מעבר קשה – "מעבר יבק" ("יבק" לשון מאבק – לאחר שיעקב עבר את מעבר יבק הוא נאבק עם שרו של עשו[2]) – גם יכול קצת לפחד מהצעצוע. אם הצעצוע יכניס אותו למצב שצריך לעשות מעבר קשה נפשית, זה קצת מפחיד. אומרים שהמעבר בין העולמות הוא כמו להכנס לחור שחור – מפחיד להכנס לחור שחור כדי לצאת בעולם אחר, לא פשוט.

אבל אם הוא אמר שמי שיש לו אלוק אחד ושני עולמות סימן שאצלו הם היינו הך. הזכרנו את הווארט של רבי נחמן, שכאשר הגיע לאומן – כשכבר היה חולה – הצביע על הבית עלמין ואמר שבשבילי מכאן לשם אותו דבר, כמו לעבור חדר, לא שום נפק"מ. החידוש הוא שאין לו את הקושי של מעבר יבק, אין לו שום קושי, זה ממש אותו מישור, אותו עולם. שוב, גם הרבי הקודם כשאמר שני עולמות – הוא לא התכוון שיש ביניהם מרחק, שצריך לטוס, "מעבר יבק".

ה'ראש' של התנ"ך – שני העולמות הם מציאות אחת

אמרנו שהמדרגה הזו, שבעצם שני העולמות הם מציאות אחת, היא הראש של התנ"ך וגם של בית ראשון, בו היו אומרים רק "מן העולם". כיון שקלקלו המינים בתחילת בית שני היו צריכים להוסיף "מן העולם ועד העולם", להוכיח שיש שני עולמות. אבל בבית ראשון הסתפקו בעולם אחד, כי תכל'ס כל המציאות היא מקשה אחת – כמו שה' הוא אחד הוא ברא עולם אחד, והוא רוצה למלוך עליו, שנגלה את האחדות תוך כדי שאנו ממליכים אותו על הדבר האחד שהוא ברא לכבודו.

לייחד את שני העולמות – שגם נשמות נמוכות ירגישו "יחודא עילאה"

נוסיף לזה עוד ממד, שלא אמרנו קודם: כתוב בתחלת קונטרס ההתפעלות – של אדמו"ר האמצעי, הבן של בעל התניא, אדמו"ר הזקן – שאבא שלי מסר את הנפש שלו ממש על כך שכל יהודי יוכל לטעום יחודא עילאה, לעבוד את ה' בבחינת התפעלות חיי נשמה (לא רק חיי גוף).

כלומר, בדרך כלל נשמות עם ישראל מחולקות לפי הכתוב בפסוק "וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה". אדם בגימטריא מה, שם מה בקבלה – כשכותבים שם הוי' במילוי אלפין (יוד הא ואו הא). יש שם בן (יוד הה וו הה) בגימטריא בהמה. אלה שני שמות קדושים – "אדם ובהמה תושיע הוי'". "זרע בהמה" הוא רוב הנשמות, ורק מעט נשמות הן "זרע אדם".

נשמות של "זרע אדם" חווות ממש את יחודא עילאה, איך ה' אחד ממש. אבל נשמות של "זרע בהמה" לא מרגישות כך – יכולות לחוש שה' בורא אותי יש מאין, זה "יחודא תתאה", עבודת ה' בחיי גוף יחסית. אדמו"ר הזקן מסר את הנפש – וזו התמצית של תורת הבעל שם טוב, חסידות חב"ד – שכל יהודי יוכל להרגיש מעין התחושה של צדיק הכי עליון, יחודא עילאה.

להרגיש שכל ריבוי העולמות הוא אחד

הדבר הזה הוא-הוא להרגיש מה שאמרנו – לא רק שה' אחד (זו אמונה פשוטה אצלנו), אלא שיש ריבוי אין סופי של עולמות, כפי שמתואר בחסידות, ובסופו של דבר הכל אחד. מה מאחד את העולמות? הרי העולמות הם מן הקצה אל הקצה. בכלל, כדי להתחיל לברוא עולמות צריך את סוד הצמצום – שה' יסלק כביכול את ההתגלות שלו, שלא יראו אותו כלל (ליצור מקום ריקן וחלל פנוי כביכול). אחר כך, יש אין ספור עולמות רוחניים, ולהגיע לגשם – העולם הזה הגשמי שלנו – כל כך לא קשור, שצריך שוב דילוג הערך כמו הצמצום הראשון.

בכל אופן, אנו רוצים בסוף להרגיש שהכל אחד, כי ה' הוא אחד. איך אפשר להרגיש ככה? זה מה שאברהם אבינו בא לבשר לעולם, שה' הוא "אל עולם" – ה' הוא אחד והעולם הוא אחד, והא-ל הוא העולם והעולם הוא הא-ל.

אחדות העולמות תלויה בדעת עליון

זה הווארט בחסידות של ההבדל בין יחודא עילאה (דעת עליון) ויחודא תתאה (דעת תחתון). דעת עליון הוא שלמעלה היש ולמטה האין ודעת תחתון שלמטה היש ולמעלה האין.

מי ששייך לדעת תחתון צריך להאמין, הגם שיכול להרגיש במקצת, שהוא נברא בכל רגע תמיד יש מאין – אני יש, ואני מאמין (ואף מרגיש מרחוק, לא במוחש ממש, לכן מה שמהוה אותי נשאר אצלי בגדר אין) שיש מישהו שמהוה אותי. הלואי שכולנו היינו מרגישים כל רגע איך שה' מהוה ומחדש תמיד מעשה בראשית, ו"אל יוציא אדם את עצמו מהכלל" (כמבואר בתניא) – גם אני מתחדש בכל רגע.

אבל זה לא מספיק כדי לראות שכל העולמות הם אחד ממש. לשם כך צריך דעת עליון – שלמעלה היש האמתי ולמטה האין. מה הדבר שיכול לאחד את כל אין ספור רמות המודעות, ועד לאיחוד הרוחני עם הגשמי ממש (שהם באין ערוך לגמרי)? רק זה שהיש האמתי נמצא למעלה, וכל מה שהוא ברא – רוחניות וגשמיות – הוא אין. מה הכוונה שהכל אין? ש"כולא קמיה כלא חשיב", הכל בטל לגמרי בפני האין סוף ברוך הוא.

מי שטועם דעת עליון – זוכה ל"תמֻנת הוי' יביט" כפירוש אדמו"ר הזקן, שזוכה לראות את "תמֻנת הוי'" על המציאות (כי לה' עצמו אין תמונה, אלא שהכוונה לתמונה שה' רואה כשהוא מסתכל על המציאות), משה זכה לכך. התמונה של ה' על העולם היא ודאי אחדותית. זה מה שהתנ"ך רוצה מאתנו, "זכרו תורת משה". זו השלמה למה שדברנו עם הילדים קודם.

הרגשת הילדים את ההתהוות יש מאין

דרך אגב, ילדים יכולים הרבה יותר להרגיש את התהוות העולם יש מאין, כמו שאנחנו אוהבים להסביר תמיד. דווקא ילד יהודי, עם הנשמה הטהורה, עם הבל פה שאין בו חטא, יכול להרגיש איך ה' מהוה אותי כל רגע יש מאין. אתם גדלתם קצת, אבל יכולים עדיין להזכר בחויה הזו עם קצת התבוננות – קצת התבוננות נקראת "זכרון דברים", צריך רק להזכר.

חבור פרשיות התורה לספרי הנ"ך

[בקבוצה יש פה כמה שסיימו שבוע שעבר את כד ספרי התנ"ך.]

כד ספרים הם כד קישוטי כלה, שאולי נדבר עליהם עוד בהמשך. כשלומדים בליל שבועות כד ספרים היינו לקשט את כנסת ישראל ב-כד קישוטי כלה, שתתקשט בהם לשם מתן תורה, יום חתונתה. אבל כשעושים את התיקון עושים התחלה וסוף מכל סדרה ואחר כך התחלה וסוף מכל ספר בנ"ך. לפי האריז"ל, מה זה מלמד אותנו? שכל סדרה בתורה היא יחסית כמו ספר שלם בנ"ך. אם ככה, כמה ספרים יש במקום כד?

יש יט ספרי נ"ך. איך מחולקים? מה המלה הכי חשובה של יט בתורה? [חוה]. יש ח ספרי נביאים ו-יא ספרי כתובים שמתחלקים ל-ה מגלות ועוד ו ספרים. אז הנ"ך הוא באמת סוד חוהח נביאים, ו ספרי כתובים, ה מגלות.

כמה פרשיות יש בתורה? [53]. בזהר כתוב גן, "באתי לגני", אבל מה שנהוג אצלנו – וכך גם בתיקון ליל שבועות – הוא נד סדרים. יש כל מיני תירוצים למה כתוב גן כשלמעשה יש נד – יש מי שאומר שבראשית היא כלל שלפני הפרטים ולכן לא כלול, יש מי שאומר שנצבים-וילך שמחוברות ברוב השנים (לא תלוי אם שנה מעוברת, כמו שאר הפרשיות המחוברות שבשנה מעוברת נפרדות, אלא גם אז בדרך כלל מחוברות) נחשבות אחד, ויש עוד כמה תירוצים – אבל למעשה יש נד פרשיות.

כאשר מחברים נד ל-חוהדן מתחתן עם חוה – יש סה"כ 73 ספרים. מה זה 73? [חכמה]. חכמה, "אורייתא [תורה שבכתב] מחכמה נפקת".

"אוירא דארץ ישראל מחכים" – לראות את אחדות העולמות

חכמה היא אצילות, יחודא עילאה, דעת עליון – שלמעלה היש ולמטה האין. אם הכל אין הוא אחד – הדבר היחיד שיכול לחבר את העולמות הוא תחושת האין, תחושה של יחו"ע. כל החסידות באה רק להחדיר זאת, שכל אחד יוכל לזכות למודעות הזאת.

אחר כך אמרנו לילדים שראית כל המציאות כמקשה אחת, כמו מנורת הזהב הטהור, היא מודעות מיוחדת של ארץ ישראל. על זה נאמר "אוירא דארץ ישראל מחכים" – מחכים לראות שכל העולמות, כל המציאות, הכל אחד, כי ה' הוא אחד וה' הוא "מלך על כל הארץ". לגלות זאת לעיני כל חי היינו לעשות את ה' מלך על כל הארץ, ובכך למלא את תאוותו לשם מה הוא ברא את העולם – להיות לו יתברך דירה בתחתונים (כאשר כל העולמות העליונים שואפים אף הם להתחבר ולהתאחד עם התחתונים, להיות ה' אחד בתחתונים ותו לא מידי, ועד שהדייר ודירתו הופכים אף הם להיות אחד ממש, בסוד "וזה זכרי לדר דר"). עד כאן השלמה למה שדובר קודם.

ב. רבי מאיר ותורה לשמה

מה שרוצים כעת הוא להמשיך ללמוד את המשנה הראשונה של פרק קנין תורה – אולי נגיע אפילו למשנה השניה – מתוך השראת הפירוש של המגיד מקוזניץ בעבודת ישראל. אין כמעט ספר חסידות שיש לו פירוש שלם על פרקי אבות – דווקא בעבודת ישראל יש.

מעלת רבי מאיר

אחרי הפתיחה, "שנו חכמים בלשון המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם", המשנה ממשיכה עם דברי רבי מאיר. כדי לקנות את התורה – פרק קנין תורה – כנראה צריך קודם כל להתקשר לרבי מאיר. דווקא לו, שלא עמדו חבריו על סוף דעתו – לפעמים הוא בכוונה היה 'מבלבל להם את הראש', מטהר את הטמא ומטמא את הטהור – יש מבט מיוחד על המציאות.

למה קוראים לו מאיר? קודם כל, מכל שמות התנאים, מאיר הוא שם מחודש – אין כזה שם פרטי בתנ"ך (ה"מאיר" היחיד שיש בתנ"ך הוא "רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם הוי'". בפסוק זה "מאיר" היינו מה שהשי"ת מאיר את עיני שתי הנשמות המנוגדות של "רש ואיש תככים", ואיתא בכתבי האריז"ל שהם שרשי נשמות הלל ושמאי, כאשר "מאיר" נושא את שני ההפכים ומאיר את עיני שניהם יחד, וכמו שרמוז בשמו של משה רבינו – משה ר"ת מחלוקת שמאי הלל[3] כנודע).

יש את השם שמעון (רבי שמעון), יש את יהודה (רבי יהודה), יש את יוסף (רבי יוסי) – רובם ככולם של שמות החכמים (שאינם בארמית) הם שמות תנ"כיים. רבי מאיר הוא שם שכולו שייך ל"שנו חכמים בלשון המשנה" (נשיאת הפכים, "מאיר עיני שניהם", "שנו... בלשון המשנה"), ודווקא הוא "מאיר עיני חכמים בהלכה" (אף שלא עמדו חכמים על סוף דעתו, בכל זאת, ומשום כך, הוא מאיר עיניהם בהלכה – "מאיר עיני שניהם הוי'").

יש גם את הביטוי "מודים חכמים לרבי מאיר" – הוא למעלה מההשגה שלהם ובכל זאת מודים לו. הודאה היינו להודות במשהו שלא מבינים עד הסוף – "לא עמדו על סוף דעתו" – אלא רק מרגישים קצת, אפעס וואס, מספיק כדי להרגיש שהוא צודק (ע"ד דעת תחתון הנ"ל, שהיש הנברא מרגיש "מרחוק" את האין האלוקי המהווה אותו). בכך הוא מאיר את עיני חכמים – יש לו אור אין סוף, אין סוף לאורו-דעתו, לכן לא עמדו על סוף דעתו, אבל בכל אופן רואים אור, הברקה, חכמה, מרחוק.

יפי המשנה

הוא פותח כאן ואומר "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו". אחר כך הוא ממשיך לתאר תכונה אחרי תכונה של דברים מופלאים ביותר שאותו אחד שעוסק בתורה לשמה זוכה להם. אין כיוצא בזה בכל חז"ל – מאמר כזה מורכב ויפהפה. בהחלט אפשר לתת לו 'צל"ש' שאין כזו משנה ואין כזה מאמר חז"ל... ראוי רבי מאיר למשנה הזו. אם מתבוננים בכל השלבים, בכל החידושים, שכתובים כאן – יוצאים דברים מופלאים.

בהמשך הפרק יש מח דברים שהתורה נקנית בהם – גם לימוד עצום – אבל כאן היפי והמורכבות של מה שזוכה לו יהודי שלומד תורה לשמה הם משהו מיוחד במינו (מח הדברים הנ"ל היינו התנאים לקנין תורה, כאן – התוצאה של לימוד תורה לשמה[4]). אז נאמר עוד פעם לחיים, שנזכה למשנה של רבי מאיר.

זכיה לדברים הרבה כמבחן ללימוד תורה לשמה

רבי מאיר הוא דמות משיחית, כידוע שרק הוא, מבין כל התנאים, אמר על עצמו שהוא משיח. בגמרא רב נחמן גם רמז שהוא בחינת משיח, אבל בין התנאים – "האתנים מוסדי ארץ" – זה רבי מאיר.

אם רבי מאיר אומר למה זוכה אחד שעוסק בתורה לשמה, סימן מובהק שהוא עסק בתורה לשמה. שום חכם אמתי לא אומר דבר שלא שייך אליו, לא סתם מדבר. כנראה שהוא זכה לכל הדברים שכתובים כאן. אחד הדברים הוא "מגלים לו רזי תורה". יש כמה סיפורי חסידים[5] שהוכיחו רבנים גדולים שכנראה לא עוסקים בתורה לשמה, כי 'איפה רזי התורה שלך?!' – אם היית עוסק בתורה לשמה היו מגלים לך רזי תורה! כל אחת מהתכונות שכתובות כאן, הזכויות, הן גם הוכחה למפרע שהוא באמת למד תורה לשמה.

רבי מאיר – תבונה

נתחיל בגימטריא: אם רבי מאיר בעצם שייך לתורה לשמה – כולנו רוצים ללמוד תורה לשמה, יש גם הרבה פירושים מה הפשט של תורה לשמה (גם בעבודת ישראל על אתר מביא כמה פירושים) – אז נעשה גימטריא של רבי מאיר ועוד תורה לשמה. כשעושים גימטריא מאד חשוב מאיפה זה בא, מה פתאום חשבתי לעשות את הגימטריא הזו. מתוך לימוד, כשלומדים, אם יש קשר עצמי בין דברים – גם כדי לקבוע את הקשר העצמי – עושים גימטריא. אני רוצה לקבוע עכשיו שרבי מאיר הוא תורה לשמה, וכדי לקבוע בנפש את עובדה זו צריכים לעשות את הגימטריא שלהם. זו דרך אחת לקבוע בנפש את הקשר ביניהם.

רבי מאיר עצמו שוה תבונה ששוה "[כי עמך מקור חיים באורך] נראה אור" – באורו של רבי מאיר נראה אור גדול ("העם ההלכים בחשך ראו אור גדול"). מצד אחד הוא חכמה, אור, "נראה אור", מאיר עיני חכמים בהלכה (שיראו אור), אבל מצד שני הוא תבונה. הוא ה"איש תבונה" עליו נאמר "מים עמֻקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה".

בסוף המשנה הוא כותב שמי שעוסק בתורה לשמה "נעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק". אחד הדברים – שכולם התקיימו ברבי מאיר – הוא שהופך להיות כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק. "מעין המתגבר" הוא בחינת חכמה (מעין החכמה הנובע מכח המשכיל שבעל-מודע, והוא מתגבר מכח הגבורה דעתיק שבפנימיות מוחא סתימאה דאריך, כח המשכיל). ב"מעין המתגבר" שלו רבי מאיר "מאיר עיני חכמים בהלכה". "נהר שאינו פוסק"[6] הוא בחינת "רחֹבות הנהר", בינה-תבונה (ובהיותו מחובר למעין המתגבר, בסוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", וגם לו מקור עצמי בכתר עליון, אינו פוסק לעולם[7]). והיינו היות רבי מאיר "איש תבונה", כפי הגימטריא שלו.

שני פסוקי "מים עמֻקים"

יש שני פסוקים במשלי של "מים עמֻקים" – אתה חשבת על השני, כנראה שאתה גם אוהב את רבי נחמן. יש הפסוק שאמרנו, "מים עמֻקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה" ויש "מים עמֻקים דברי פי איש נחל נבע מקור חכמה". שני פסוקי "מים עמֻקים", עליהם נאמר "ממעמקים קראתיך הוי'". אמרנו שיש שנים בחז"ל שאמרו על עצמם שהם משיח – תנא ואמורא, רבי מאיר ורב נחמן. "מים עמֻקים דברי פי איש נחל נבע מקור חכמה" הוא פסוק של רב נחמן האמורא (בחינת "דברי פי איש" – אמורא) וגם של רבי נחמן, אבל "מים עמֻקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה", הפסוק של רבי מאיר, התנא, כנראה יותר שייך לחב"ד. כשאומרים "ממעמקים [קראתיך הוי']" יש לכוון לחבר את שניהם יחד[8].

תבונה – כח הקליטה

כל זה היה שלהסביר שהגם שרבי מאיר הוא חכמה, הוא שוה בגימטריא תבונה[9]. מהי תבונה בחסידות? כח הקליטה. לא רק שאתה מאיר, אתה גם קולט. כתוב שבינה היא כח התפיסה, כמו אחד שלומד משהו ויכול לתפוס אותו בשכל. אבל הקליטה בלב היא תבונה.

זה כלל גדול בחסידות, שיש כח התפיסה וכח הקליטה. החכמה היא הברקה, חידוש. יש חכמה שהיא חידוש, וצריך להיות "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – מיד כשיש חידוש, ברק המבריק על השכל, צריך לתפוס אותו, שלא יתעלם, וזה כח הבינה. אבל לא מספיק לתפוס – צריך לקלוט, וכח הקליטה הוא תבונה. מצד אחד רבי מאיר הוא הברק, האור המאיר את החשך, ומצד שני הוא היכולת לא רק לתפוס את הברק בשכל אלא אפילו לקלוט אותו בלב. כשקולטים אותו אפשר לתת עצה – "מים עמקים עצה בלב איש", קולטים בלב, "ואיש תבונה ידלנה" משם.

רמזי רבי מאיר ותורה לשמה

בכל אופן, רבי מאיר הוא תבונה, ואם נחבר תורה לשמה מה נקבל? נעשה בשלבים, אם נחבר לרבי מאיר (463) רק תורה (611) נקבל 1074. נחלק 1074 לשלש – ממוצע כל מלה – ונקבל 358, משיח. התורה של רבי מאיר – רבי מאיר תורה – היא משיח-משיח-משיח, "בתלת זימני הוי חזקה". רבי מאיר מלמד אותנו תורת משיח, "תורה חדשה מאתי תצא" (ומשום החידוש הנפלא שיש בתורת רבי מאיר, תורה שבבחינת "מתיר אסורים" כנודע, לא עמדו חבריו על סוף דעתו). זה גם שוה תורת חיים – רציתי להגיד גימטריא זו לילדי הת"ת תורת חיים קודם.

כעת צריך לחבר גם לשמה (שלמה, למשה, "תפלה למשה איש האלהים", שעולה גם צפרה, אשתו של משה – משה למד תורה לשמה ולכן זכה להתחתן עם צפרה) – מקבלים 1449, שעולה ז פעמים אור ("תורה אור"), אין סוף, רז ("מגלין לו רזי תורה"), אדון עולם. בכל אופן, ראינו שרבי מאיר הולך מאד טוב יחד עם תורה לשמה, הוא ודאי לומד תורה לשמה וזוכה לכל מה שהוא אומר לנו פה.

ג. זכיות הלומד תורה לשמה (לימוד בהשראת "עבודת ישראל")

"זוכה לדברים הרבה" – הדהוד הדבורים בכל העולמות

הדבר הראשון שהוא אומר שמי שעוסק (לא סתם לימוד אלא עסק, כמבואר ענינו במ"א) בתורה לשמה "זוכה לדברים הרבה". המפרשים מסבירים ש"דברים הרבה" אינו רק הכלל לפני הפרטים שיבואו, לא שפירוש "דברים הרבה" היינו הדברים שעומד כעת לפרט, אלא "זוכה לדברים הרבה" הוא ענין בפני עצמו. דבר ראשון כשאתה עוסק בתורה לשמה אתה זוכה לדברים הרבה – חידוש בפני עצמו, לא מה שכתוב בהמשך[10].

"דברים הרבה" היינו 'דיבורים הרבה' – הרבה דברי תורה. בעל עבודת ישראל מסביר[11] כמו שהסביר בתחלת המשנה – הוא זוכה שכל דבור שהוא מוציא מהפה מדבר-משדר בריבוי ממדים במציאות, מהדהד בכל העולמות. "מודים חכמים לרבי מאיר". כשרבי מאיר לומד תורה כל העולמות, כל החכמים, כל הספירות, מודים לרבי מאיר – הקול שלו מהדהד בכל העולמות. זה חלק מהדבור שלו – שהוא דבור אין סופי.

דבר ראשון בלימוד צריך לזכות לדברים הרבה. אמרנו שבסופו של דבר צריך שכל הריבוי המופלג יתאחד. זה כאשר זוכים לדעת עליון, שלמעלה היש ולמטה האין.

"כל העולם כולו כדאי הוא לו" – "כי זה כל האדם"

"ולא עוד, אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו". בסוף קהלת (אחת מחמש המגילות שהזכרנו קודם) מסיימים בפסוק שלפני האחרון (כדי לסיים בדבר טוב) – "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". הפסוק אומר על עצמו שהוא הסוף – "סוף דבר" (ב-ס רבתי, כמו ה-ז רבתי של "זכרו תורת משה" בסיום הנביאים, סיום מלאכי). בעל עבודת ישראל מקשר את "כל העולם כולו כדאי הוא לא" ל"כי זה כל האדם"[12].

"כי זה כל האדם" – "זה הדבר" של פרשת שבוע

נקשר את "כי זה כל האדם" לפרשת השבוע, "זה הדבר אשר צוה הוי'" (נבואת משה ב"זה", אספקלריא המאירה). כל מטרת בריאת העולם היא כדי להגיע ל"זה", לאדם – האדם שזוכה לדרגת משה רבינו, שיכול לומר "זה", כי רואה את המציאות כפי שהיא נראית בעיני ה', "תמֻנת הוי' יביט" – ואז "כל העולם כולו כדאי הוא לו". הוא זכה למדרגה כזו שה' אומר שבראתי את העולם בשביל זה, בשביל מי שמגיע למדרגת זה. ל"זה" זוכים על ידי לימוד תורה לשמה.

"נקרא רֵע" – שותף לה׳ בקיום העולם

אחר כך, התכונה הראשונה אחרי שני הכללים הראשונים (שאף שאינם כוללים את הפרטים הבאים, אבל הם בגדר כללים מלמעלה, סוד "שני ראשים"), היא "נקרא רֵע". רֵע למי? רע לה'. במה הוא רע? מה ה' בורא את העולם בכל רגע תמיד, כך החכם שלומד תורה לשמה מקיים את העולם וממשיך בתורה שלו שפע ברכה לכל העולם בכל רגע תמיד. בזה הוא רע לה' – ה' והוא הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".

חלוקת עבודה בין ה' והצדיקים

"תרין ריעין" הם גם חלוקת עבודה – "אבא אומר ואמא עושה". כתוב "ברוך אומר ועושה" ועל זה דורשים ש"אומר ועושה" היינו אבא ואמא. ה' בורא ומחיה את העולם, אבל עיקר החיות ושפע הברכה – וגם הקיום (יש להוות ולהחיות ולקיים) – הוא מהצדיק. ה' בורא, הצדיק מקיים, ומה שבאמצע – להחיות – נעשה על ידי שניהם (כמו בתחלת פרשת השבוע, לאחר "זה הדבר אשר צוה הוי'", פרשת נדרים – יש יחס של אב לבת, "בנעריה בית אביה", בחינת התהוות; יש יחס של בעל לאשתו, בחינת קיום; ויש יחס של אב וארוס גם יחד לגבי נערה המאורסה, בחינת חיות). ה' מחיה, ממשיך שפע, וגם הצדיק מחיה על ידי שמוציא דברי תורה מפיו – "חיים הם למוציאיהם בפה".

כל זה נקרא שהצדיק נעשה רע לקב"ה (וכך הבעל ממשיך את כח האב גם לאחר שעל פי פשט "נתרוקנה רשות אב" – אצל אשה נשואה, חסיד של צדיק, כח האב, ה', נמצא בהעלם יחסית, ואילו כח הבעל, הצדיק, נמצא בגלוי).

"אהוב" – מקור הברכה לעולם

ההשפעה לטובה של בחורי הישיבות

אבל מיד אחרי שהוא נעשה רֵע כתוב "אהוב". אהוב (לשון נפעל) למי? אפשר לפרש גם כאן שאהוב לה', אבל הוא מפרש שהוא "רֵע" לה' ו"אהוב" לבריות[13]. למה הוא אהוב? כי מרגישים שהוא מקור של ברכה, "ברכות לראש צדיק" – מי שלומד תורה לשמה ממשיך שפע לעולם וממילא נעשה אהוב לבריות.

סימן, שאם למשל היו מבינים שבחורי ישיבה שיושבים ולומדים תורה לשמה הם מקור של שפע, לא היתה כל כך טרוניא למה לא משרתים בצבא וכיו"ב. היה מורגש שיתוף הפעולה המלא, ולא רק שמגינים בתורה שלומדים אלא גם ממשיכים בפועל שפע ברכה והצלחה לכל עם ישראל, בכל מה שעושים – גם בחולין וגם בצבא, הכל.

הדבר לא אומר שלא צריך להיות חילים – רק שצריך להיות חילים של משיח. זה נושא אחר. בהחלט צריך להתחייל. חיל הוא חסיד ירא שמים ולמדן, אבל צריך גם ממש להתחייל לצבאות הוי'. בכל אופן, מי שלומד תורה לשמה הוא אהוב, כי אנשים מרגישים שהוא משפיע להם שפע.

נשיאת ההפכים של תלמיד חכם – שנוא ואהוב

[לפי הסיפור החסידי, שמי שלא מגלין לו רזי תורה כנראה לא לומד תורה לשמה, מה מי שלא מרגיש אהוב?]

שצריך לפשפש במעשיו, אם לומד תורה לשמה. אבל אתה אהוב, אל תדאג. תלמד עוד יותר תורה לשמה – תהיה עוד יותר אהוב. גם אני, כך כולם... כתוב שתלמיד חכם בעיר שלא שונאים אותו זה אומר שלא מוכיח את בני העיר. מי שאמור להיות מוכיח את ההמון, פוסק, חייב להוכיח – הגם שיהיה קשה. אבל זה שיושב בבית ולומד תורה לשמה, וכשהוא יוצא החוצה היא "מלבשתו ענוה ויראה", ופניו מאירים לכולם בבחינת "נהר [נהירו] שאינו פוסק [הלכה למעשה]" הוא "אהוב". תלמיד חכם אמתי, מצד התורה שלו לשמה, ממשיך שפע לעולם ונעשה אהוב על כולם.

יש עוד מאמר בפרקי אבות שאפשר להקשות אותה קושיא – כתוב "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו". איך זה מסתדר עם זה שתלמיד חכם בעיר שונאים אותו? כנראה גם שונאים אותו וגם אוהבים אותו, אם הוא חכם אמתי – זכה לנשיאת הפכים, מדת ההשתוות, הכל שוה אצלו (אם משבחים אותו או מבזים אותו), וגם ביחס הזולת אליו תתכן נשיאת הפכים (והוא באמת חידוש גדול, שמשדר את ה"חוש" בנשיאת הפכים, עיקר חוש החסידות כמבואר במ"א, החוצה, לאחרים).

ראית ה' וראית הרע בתלמיד חכם

כך אצל משה רבינו עצמו "עוד מעט וסקלוני". אבל מה מתגלה בפרשה שלנו? "וימָסְרו" נמסרו בעל כרחם, כי שמעו שמשה ימות אחרי המלחמה, כפי שמביא רש"י. מכאן רואים כמה אהוב מנהיג ישראל על עם ישראל, ומצד שני הוא חושב ששונאים אותו "עוד מעט וסקלוני" כי הוא חייב להנהיג ברמה, "זרוק מרה בתלמידים".

שוב, זה הולך יחד. אם זה תלמיד חכם אמתי, במה ששונאים אותו בעצם שונאים את היצר הרע של עצמם. כתוב שכל אחד רואה את עצמו בתוך התלמיד חכם – זו תורה של רבי נחמן – אז בתלמיד חכם אמתי משתקף כל הלא-טוב שלי, לכן הוא באמת מוכיח אותי. "אהבי הוי' שנאו רע", "מאן פני 'האדון הוי'' דא רשב"י", בתוך הצדיק שעוסק בתורה לשמה רואים את ה' ויחד עם זה רואים את הרע שבי – לכן "אהבי הוי' [שבצדיק] שנאו רע [שלי שמשתקף בו]".

בכל אופן, הוא "אהוב" כי ממשיך שפע רב לבריות.

"אוהב את המקום, אוהב את הבריות"

אחרי "אהוב" – לשון נפעל – כתוב "אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות". איך הוא מסביר זאת[14]? מה שהוא אוהב את הבריות – המשך למה שכתוב קודם, שמי שאוהב נותן. אהבה היא רצון להשפיע. הוא אוהב את הבריות ולכן רוצה לתת להם. גם בתורה שלו, הוא רוצה להשפיע כמה שיותר טוב לעם ישראל.

מה זה "אוהב את המקום"? זה עיקר החידוש בקטע הזה. תוך כדי שהוא משפיע גשמיות – הצדיק, מי שעוסק בתורה לשמה, משפיע כל טוב סלה לעם ישראל – משפיע יחד עם זאת, היות שבא ממנו והוא קשור לקב"ה, אהבת ה'. בתוך הענבים שהוא מאכיל אותם יש סם חיים של התעוררות לעבודת ה' יתברך (כדאי לאכול כמה ענבים...). זה נקרא "אוהב את המקום" – גורם ומשפיע אהבת המקום תוך כדי שהוא אוהב הבריות ומשפיע הרווחה גשמית לכולם.

"משמח את המקום, משמח את הבריות"

שמחת צירופי האותיות

מה זה משמח? מה פירוש משמח יותר מאוהב? הוא מביא[15] משהו שמקורו באגרת הבעל שם טוב – בלי לציין מקור – בה כתוב על "לכשיפוצו מעינותיך חוצה". בהמשך שם הוא מדבר על עולמות-נשמות-אלקות שעולים ומתקשרים ומתייחדים, ואומר שכל היחודים הם על דרך שמחת חתן וכלה בגשמיות. למעלה אין סוף יותר, אבל אם רוצים להבין דוגמה בזעיר אנפין ליחוד כל העולמות זה יחוד חתן וכלה. אם כן, כל פעם שאומרים "משמח" הכוונה לשמחת חתן וכלה – שיא השמחה אצלנו.

לאור זאת הוא מסביר "משמח את המקום, משמח את הבריות" של "העוסק בתורה לשמה". הוא מסביר שכל לימוד או כל הגה שיוצא מפי העוסק בתורה לשמה בתורה, תפלה וגם שיחת חולין שלו, שיחת חולין של תלמידי חכמים שצריכה לימוד – הכל צירופי אותיות. כדי להוציא משהו מהפה צריך לצרף שתים או יותר אותיות יחד, וכל צירוף אותיות הוא יחוד.

ישראל – יש רלא שערים

יש מושג בקבלה רלא שערים. במקום אחר המגיד מקאזניץ דורש את המלה ישראל – השם שלו – יש רלא. בדרך כלל אומרים שישראל היינו לי ראש, לפעמים בזהר כתוב שישראל הוא שיר אל, אבל דווקא הוא דורש ישראליש רלא. רלא שערים הם שרש התורה – במקום אחר כתוב שישראל ר"ת "יש ששים רבוא אותיות לתורה", אבל השרש הוא רלא שערים פנים ואחור.

מהם רלא שערים? רלא צירופים של שתי אותיות שונות (פנים ואחור – אב או בא). כל צירוף שתי אותיות הוא שער – כמו שני עמודי שער. אם אתה נכנס מכיוון אחד – ה-א מימין וה-ב משמאל. אם אתה בא מהכיוון השני אתה רואה הפוך – ה-ב מצד ימין וה-א מצד שמאל. כמה שערים כאלה יש ב-כב אותיות? אם עושים חשבון פשוט – 22 כפול 21 חלקי 2 – יוצא רלא. זה הדבר הראשון שלומדים בחכמת הצירוף. לקחתי אות אחת – יש לי כב אפשרויות – ויש לי עוד כא אפשרויות לבחור מה תהיה השניה, אז זה כב כפול כא. אבל כאן לא חלקתי בין פנים (אב) לאחור (בא) – צריך לחלק ב‑2 כדי לקבל את התוצאה (11 פעמים 21, המשולש של 21, שם אהיה, השם שנתגלה למשה רבינו לפני יציאת מצרים ומתן תורה).

אלה רלא שערים של לשה"ק, והמגיד כותב ששם ישראל הוא יש רלא. כל פעם שמצרפים שתי אותיות, עושים שער, בעצם עושים יחוד. שתי אותיות הן כמו חתן וכלה, עושה יחוד שמח בכל העולמות. אנחנו מכירים שמחת חתן וכלה, ובעולמות העליונים זה אין סוף יותר.

שמחת הלימוד – עבודת היחודים

כך הוא מפרש "משמח את המקום, משמח את הבריות" – על ידי היחודים שעושה בתורה. "משמח את הבריות" היינו חוית שמחת הנישואין – כמה שאפשר לחוות ולהרגיש שמחה למטה – ו"משמח את המקום" היינו השמחה בכל העולמות. כל תלמיד ישיבה, כל מי שלומד תורה, צריך להרגיש עצמו שדכן. מה הר"ת של שידוך אצל רבי נחמן? "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה [יבקשו מפיהו]". כל מי שלומד תורה לשמה הוא שדכן – משדך בין האותיות. כל שידוך מוצלח שהוא עושה גורם לשמחה אין סופית בכל העולמות. ככה הוא מסביר את "משמח את המקום ומשמח את הבריות".

"מלבשתו ענוה ויראה" – תיקון המחשבה והדיבור

ענוה ויראה – לאה (לבוש המחשבה) ורחל (לבוש הדבור)

נראה כמה נספיק, כבר עברנו את הזמן, נעשה עוד אחד – אחר כך כתוב "מלבשתו ענוה ויראה". למה הוא משתמש בפועל להלביש? מה החבור בין ענוה ויראה? למה שתי אלה הולכות כאן יחד? חוץ ממה שהוא עושה, שהוא רֵע ואהוב ואוהב ומשמח, הדבר הראשון שמתאר אותו – איזו מדה יש לו – הוא ענוה, ומיד יחד עם הענוה באה יראה.

כשאומרים "מלביש" בחסידות חושבים על לבושי הנפש. יש כחות הנפש ויש לבושי הנפש, כמבואר בתחלת התניא. כחות הנפש הם חכמה, בינה, דעת וכו' – כל הכחות של השכל והלב – אבל לבושי הנפש הם מחשבה-דבור-מעשה. מחשבה ודבור בקבלה הם לאה ורחל, שתי האחיות – "שם הגדֹלה לאה ושם הקטנה רחל" – שתי הנשים של יעקב אבינו. לאה בקבלה, אצל האריז"ל, נקראת ענוה, ורחל נקראת יראה. מה שכתוב כאן "מלבשתו ענוה ויראה" בקבלה היינו פרצוף ישראל (המדות) שמלובש בלאה ורחל, אותיות המחשבה ואותיות הדבור.

לחשוב בענוה

עיקר הענוה היא איך אדם חושב. כתוב – עוד מאמר בפרקי אבות – "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת". לכן ענוה צריכה להיות המדה הראשונה של תלמיד חכם, כמו המדה של משה רבינו. להיות "לעי באורייתא תדירא ולא אחזיק טיבותא לנפשיה" – התרגום של זה לארמית – הוא הגדרת מדת הענוה.

לא להחזיק טובה לעצמו היינו שמירת המחשבה, שלא תכנס במחשבתו מחשבת פסול – קליפת הגאוה, שירגיש כמה הוא גדול שלומד תורה לשמה. זה תיקון פרצוף לאה – הלבוש העליון, לבוש המחשבה.

לדבר ביראה

איפה עיקר היראה שאדם חווה? מאד חשוב, שאנחנו כאן בארץ ישראל, ללמוד את הספר פרי הארץ לרבי מ"מ מויטבעסק, שייסד את הישוב היהודי בארץ, בצפת ואחר כך בטבריה. הוא חוזר הרבה שהיראה של תלמיד חכם היא בדבור שלו.

הענוה היא מדת משה רבינו, שלא מחזיק טובה לעצמה. מה היראה אצל משה? שמרגיש ש"שכינה מדברת מתוך גרונו" – שלא אני מדבר אלא ה' (זו חויה מיוחדת של משה רבינו בחומש דברים, משנה תורה, ששם הוא המדבר ומרגיש איך שהשכינה מדברת מתוך גרונו. והוא כנגד ספירת המלכות כנודע, פרצוף רחל, שייך לכניסת עם ישראל לארץ ישראל כל מנת לבנות את פרצוף רחל). אין חויה זו במחשבה – שם רק צריך לשמור ממחשבות זרות, מחשבת גאוה. אבל תיקון הדבור הוא להרגיש שלא אני מדבר אלא השכינה – צריך להרגיש "מה נורא המקום הזה" בפה שלו, בדבור שלו. זו אחת הנקודות החשובות ביותר שמסביר בעל פרי הארץ. כלומר, יראה שייכת לתיקון הדבור.

גם בפשט, תיקון הדבור שאדם ישים לב למה שהוא מדבר – שיירא מלהוציא מלה לא טובה מהפה, שלא רק פוגעת ופוגמת בו אלא יכולה גם לפגוע במישהו אחר. כתוב שחסיד הוא מי שדואג למישהו אחר יותר ממה שדואג לעצמו. המחשבה יכולה להזיק רק לו, אבל הדבור עלול להזיק לזולת. הבעש"ט אומר שגם המחשבה יכולה להזיק לזולת – וכן כתוב בתניא – אבל יחסית המחשבה היא רק לעצמו ("אור המאיר לעצמו") והדבור מופנה למישהו אחר ("אור המאיר לזולתו"). שם, בדבור, צריך להרגיש יראה – שם התורה מלבשתו יראה, פרצוף רחל, דווקא באותיות הדבור שלו.

ענוה ויראה – לאה ורחל המלבישות את ישראל

עד כאן הסברנו "מלבשתו ענוה ויראה". איך רואים שהולכים יחד? כתוב "עקב ענוה יראת הוי'". האריז"ל מסביר שהעקב, סוף פרצוף לאה, הוא בתוך הכתר של פרצוף רחל. כך חז"ל אומרים, שמה שעשתה ענוה עקב לסוליתה עשתה היראה עטרה לראשה. האריז"ל מסביר זאת באותיות של קבלה, ש"עקב ענוה" – העקב של לאה – הוא בתוך הראש, הכתר, של רחל. יש כאן מקור לזה – "מלבשתו ענוה ויראה".

כך הלאה, תקראו את כל הפירוש שלו – הוא מסביר כל דבר שלמדנו עכשו (וגם את ההמשך), ואנחנו קצת הרחבנו.

ד. תיקון "גזלנו"

כב ימי בין המצרים כנגד האותיות בתחנון

נסיים במשהו אחר לגמרי: כמה ימים יש בימי בין המיצרים? דברנו על כב אותיות – יש כב ימים. לפעמים כתוב בחז"ל שאלה שלשת השבועות, שלש פעמים שבע, והיינו הימים שלוקח לשקד לצמוח. לכן ירמיהו ראה שקד (בהפטרה שנקרא בשבת). אבל אם סופרים גם את היום הראשון וגם את היום האחרון, י"ז בתמוז ו-ט' באב, יש כב ימים.

בכל כב הימים האלה אפשר ומומלץ לומר תחנון, כמו שאמרנו קודם במנחה, חוץ משבת (ובין חסידי קרלין יתכן שגם חוץ מ-כ"ב תמוז, שאומרים שמן הראוי שיהיה מותר להתחתן באותו יום... זה לא בתוך שלשת השבועות...). למה? עיקר תחנון הוא וידוי, שמתוודים על החטאים שלנו, על דרך האלף-בית. לכן כשמגיעים לסוף, לתשעה באב, כל איכה היא לפי האותיות (ולכן לא צריך תחנון) – הכל כי פגמנו באלף-בית וצריך לתקן. כל יום משלשת השבועות כנגד מלה אחת בתחנון – י"ז בתמוז "אשמנו", ח"י תמוז "בגדנו" והיום "גזלנו".

תשע"ד "והשיב את הגזלה"

צריכים לחיות עם הזמן, "והשיב את הגזלה אשר גזל". יש שתי מצוות בתורה לגבי גזל – "לא תגזֹל" בפרשת קדושים, לפני "ואהבת לרעך כמוך", והפסוק "והשיב את הגזלה אשר גזל", עוד לפני כן, בסוף פרשת ויקרא. כמה שוה "והשיב את הגזלה"? תשעד, דווקא היום, בשנה הזאת, שלא היה ולא יהיה (באלף הזה). כל השנה היא "והשיב את הגזלה", כל שכן וק"ו היום [הרב מכוון על הישיבה?] בין היתר, תיכף נדבר על זה, זה משהו מאד מיוחד. היום – י"ט תמוז, שהתיקון שלו הוא "גזלנו" – צריך לקיים את המצוה של "והשיב את הגזלה".

[שישיבו את הישיבה שגזלו]

נתייחס גם לישיבה.

מי שאינו מברך – "גוזל אביו ואמו"

כמובן, קודם כל התכוונו שכל אחד יתבונן מה הוא גזל, לא מה מישהו אחר גזל ממנו (הרי אומרים "גזלנו", אנחנו גזלנו). אבל אם הזכירו זאת נמשיך גם עם הישיבה. כל פעם שלא אומרים ברכה לה' על הנאות העוה"ז גוזלים – "גוזל אביו ואמו ואמר אין פשע חבר הוא לאיש משחית", וחז"ל דורשים בברכות שהיינו מי שלא מברך. הוא גוזל אביו ואמו – אביו הוא הקב"ה ואמו היא כנסת ישראל.

אין מלקות בגזל

אם בכל אופן נקח את הדוגמה של הישיבה, יש מחלוקת ראשונים, בין הרמב"ן לבעל המאור, על קיום "והשיב את הגזלה". היות שזה לאו שניתק לעשה, אין מלקות על גזל. זה הדבר הראשון שרצינו לומר – אין עונש פיזי על גזלה בכלל. אם החפץ שאדם גזל קיים בעין, כפי שהוא, יש לו מצות עשה להחזיר בדיוק מה שהוא גזל – את החפץ עצמו. אם החפץ אבד או נשרף הוא צריך לשלם. בין כך ובין כך הוא לא לוקה, או כי נקרא "לאו שניתק לעשה" או "לאו שניתק לתשלומין". כלל גדול בתורה שה' לא נותן על דבר אחד שני עונשים. זה כלל חשוב מאד, שאין אף פעם שני עונשים.

מענין לענין, אם גזלו את הישיבה – מי שגזל לא מגיעות לו מכות. אלא אם כן בית דין עושים דין, או אדם עושה דין לעצמו, כדי שהוא יחזיר (אם הגזלן לא מוכן להחזיר מעצמו) – אבל על עברת הגזלה עצמה אין מלקות. אם יש עדות שהוא גזל והוא לא מוכן להחזיר זה סיפור אחר, אבל על עצם הלאו אין מלקות.

מחלוקת האם ב"והשיב את הגזלה" מתקן גם למפרע

זה דבר ידוע, אבל החידוש הוא המחלוקת בין הרמב"ן לבעל המאור – משהו מאד יפה בפנימיות. נקוה שעוד מעט יקיימו את העשה של "והשיב את הגזלה אשר גזל". יש מחלוקת בין הרמב"ן ובעל המאור האם השבת הגזלה מבטלת למפרע את מה שהוא עבר על הלאו של לא תגזול. שאלה יפה וחשובה – אתמול או שלשום או לפני כמה חדשים הוא גזל. כעת הוא עושה תשובה, משיב את הגזלה, אבל הוא גזל ואולי גרם בכך נזקים – האם בהשבת הגזלה הוא בטל למפרע את הלאו? [יש נפקא מינה?] המנחת חינוך תמיד מסביר בכגון דא שלגבי תשובה ודאי יש נפקא מינה, ואולי יש עוד נפק"מ.

אומר הרמב"ן שקיום העשה של "והשיב את הגזלה" מבטל את הלאו למפרע, ואילו בעל המאור אומר שרק מבטל מכאן ולהבא – אבל על העבר, הוא גזלן. הוא השיב את הגזלה, אבל הוא עדיין גזלן עד שלא יחזור בתשובה. כדי לשרש לגמרי את מה שהוא גזל צריך תשובה מאהבה, שעושה מהזדונות זכויות.

מחלוקת האם "והשיב" כתשובה מיראה או מאהבה

בכל אופן, זו מחלוקת יפה. נקשר זאת למה שאמרנו על תשובה מאהבה. לפי הרמב"ן עצם השבת הגזלה, מתוך רצון טוב, אומר שזו נחשבת כתשובה מאהבה (הגם שיתכן שלמעשה הוא החזיר את הגזלה מתוך יראה או מניע אחר). תשובה מאהבה עוקרת והופכת את הזדון, העברה שעשה, ועושה ממנו זכות. זה חידוש עצום. בעל המאור, שאומר שזה מבטל את הלאו רק מכאן ולהבא, אומר שהשבת הגזלה היא רק כמו תשובה מיראה. והשיב לשון תשובה – "והשיב את הגזלה" היינו שעושה תשובה. השאלה אם פועל כמו תשובה מאהבה או תשובה מיראה – כך אפשר להסביר בפנימיות את המחלוקת ביניהם.

התרת והפרת נדר – כתשובה מאהבה ותשובה מיראה

נקצר: בפרשת שבוע זה גם ההבדל בין התרת נדרים להפרת נדרים. רש"י אומר ש"זה הדבר אשר צוה הוי'" בא להבדיל בין התרה להפרה[16] – שלא ראי זה כראי זה, ואם החכם בטל את הנדר בלשון הפרה הוא לא מותר ולא מופר, כלום, ואם הבעל או האבא הניאו אותה מהנדר בלשון התרה זה גם גארנישט, לא עשה שום פעולה. ככה רש"י מסביר את "זה הדבר", את המיעוט שיש שם – להבדיל בין התרה להפרה.

אולי ההבדל העיקרי ביניהם הוא האם פועל רק מכאן ולהבא או שעוקר את הנדר למפרע, שלא היה ולא נברא. לפי רובם ככולם של הפוסקים התרה מבטלת את הנדר למפרע – דבר שרק בכח חכם לעשות, שהוא באצילות, למעלה מהזמן – ואילו הפרה היא בתוך הזמן, והיא מבטלת את הנדר רק מכאן ולהבא[17].

מחדש הרוגטאשובר חידוש יפהפה, שהכוונה של הבעל או האבא כאשר מפר את הנדר היא רצון להפר גם למפרע – הוא מתכוון לבטל את הנדר מעיקרא – אבל הוא לא יכול. אם זו לא הכוונה שלו – אין זו הפרה. הוא רוצה לבטל, שלא היה ולא נברא, אז בכוונה הוא מתכוון להפר מעיקרא. אבל למעשה ההפרה חלה רק על ההוה, מכאן ולהבא. כלומר, במחשבה – בפרצוף לאה, במקום הענוה בנפש, כפי שדברנו קודם – גם בהפרה הוא מפר למפרע, אבל בפרצוף רחל, בדבור, במציאות, זה חל רק על ההוה, מכאן ולהבא.

כלומר, הפרה היא על דרך תשובה מיראה והתרה על דרך תשובה מאהבה. זה גם מתבטא במחלוקת שאמרנו קודם בין הרמב"ן לבעל המאור לגבי קיום מצות עשה של "והשיב את הגזלה".

חומרת גזל וחשיבות תיקונו

בזה נסיים, נקוה שישיבו את הגזלה של הישיבה היום – היום הכי כדאי להם (כנראה חכו רק ליום הזה) – ושכולנו נשיב את הגזלות שלנו. מי שגוזל "חבר הוא לאיש משחית". מי הוא איש משחית? ירבעם בן נבט שחטא והחטיא את ישראל – הוא הקים ממשלה חילונית. מי שגוזל מקים ממשלה חילונית, אז צריך לתקן את הגזל.

רבי מאיר סובר שגזל הוא כמו שלש העבירות עליהן נאמר יהרג ואל יעבור – ככה סובר הרמב"ן – לרבי מאיר יש ארבע עבירות חמורות, "יהרג ואל יעבור", גם גזל חמור כמו האחרות. בכל הוידוי אומרים כללים, אי אפשר לומר מה בדיוק האיסור – "אשמנו" היינו כל האשמים, "בגדנו" כל הבגידות, "דברנו דופי" בכל הדבורים האסורים – אבל "גזלנו" היינו איסור מפורש (הכי קרוב לזה הוא חמסנו, אבל אין לשון כזו כאיסור בתורה), האיסור של היום (יש עוד פירושים על דרך החסידות מה רמוז ב"גזלנו", אבל הפשט הוא גזל כפשוטו). שנזכה לתקן בכיף את כל ה"אשמנו בגדנו". שיהיה לימוד שמח וישועות לעם ישראל – ופרצת.



[1]. וזה לשונו:

שנו חכמים בלשון המשנה. ירצה, כי האדם צריך ללמוד בלשון המשנה, רצ"ל שיהא דיבורו נכפל לעילא ותתא, שכמו שמדבר כאן בזה העולם דברי תורה או איזה תפלה, כמו כן יהא דיבורו בעולמות העליונים. ובודאי הצדיקים בכל דיבוריהם שהם מדברים בזה העולם הם קשורים בדיבורם בעולמות העליונים. וזהו מאמרם (סוכה כא ע"ב) שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכים לימוד.

או יאמר שנו חכמים בלשון המשנה. דהנה איתא בזוה"ק דבני ישראל נמשלו ליונה, כמו היונה דכשהיא מצפצפת היא משמעת שתי קולות, כך ישראל כשמוציאין קולן לדברי תורה או לתפלה הוא גם כן שתי קולות אחד למעלה ואחד למטה, כי נשמתן חלק אלוה ממעל, ולכך נשמע התורה או התפלה למעלה. וזהו שנו חכמים בלשון המשנ"ה, כשהחכמים לומדים תורה אזי היא כלשון המשנה אחד למעלה ואחד למטה ודו"ק.

[2]. מ"יבק" עד "ויאבק" יש יג תבות – "...יבק. ויקחם ויעברם את הנחל ויעבר את אשר לו. ויותר יעקב לבדו ויאבק..." = 3289 = 13 פעמים 253 (הערך הממוצע של יג התבות) = 22 (אתוון דאורייתא) במשולש. "יבק... ויאבק" = 231 = 21 במשולש, סוד רלא שערים פנים ואחור של כב אתוון דאורייתא (יעקב, עמוד התורה, הוא הדור ה-כב לאדם הראשון – "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון"). מ"ויקחם" עד "לבדו" יש לבדו (מב) אותיות (כנגד השם הקדוש של מב אותיות שבו נברא העולם וכו'), וביחד עם "יבק... ויאבק" יש ס"ה 50 אותיות (כנגד 50 שערי בינה, הרבוע הכפול של 5 שהוא 7 ברבוע ע"ה).

[3]. מחלוקת שמאי הלל = 1000, סוד אלף אורות שניתנו למשה רבינו במתן תורה (והוא עולה משה, הר"ת, ועוד הקדוש ברוך הוא).

[4]. תנאי ועוד תוצאה = "וירא אלהים את האור כי טוב [לגנזו – בתורה, 'אין טוב אלא תורה']" = תורה מלא (במילוי עב): תיו ויו ריש הי.

[5]. ראה שיעור י"ד כסלו פ"א.

[6]. "נהר" הוא אחד מ-יג השמות הנרדפים של אור בלשה"ק. "שאינו פוסק" = תריג = משה רבינו = אורות.

[7]. "אינו פוסק" אותיות קו אין סוף – שרש הנהר הוא בקו אוא"ס ב"ה הממלא כל עלמין שבוקע את מקום הצמצום ומתלבש, כנשמה בגוף, בתוך פנימיות א"ק וכו'. לפי זה, מעין המתגבר היינו סוד "ראשית הקו" הנובע מתוך העיגול הגדול שלפני הצמצום, וד"ל.

[8]. "[מים עמקים] דברי פי איש" = איש אשה (יחוד זו"ן). "[מים עמקים] עצה בלב איש" = ג"פ מעין (ממוצע כל תבה, והיינו חבור בין "מעין המתגבר" ל"נהר שאינו פוסק"; ר"ת "עצה בלב איש" = חכמה). יחד = "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" = ז ברבוע פעמים זיו (חיה-חדוה כו').

    "נחל נבע מקור חכמה" ועוד "ואיש תבונה ידלנה" (בכל אחד יש יד אותיות) = חן פעמים הוי'. "מים עמקים" = 350 = שכל = ז פעמים נ (שערי בינה). יוצא ששני החלקים הראשונים של שני הפסוקים – "מים עמקים דברי פי איש" "מים עמקים עצה בלב איש" (בכל אחד יש טוב אותיות) – הם כפולה של 7 (7 פעמים 261 = 9 פעמים 29), ואילו שני החלקים האחרונים של שני הפסוקים – "נחל נבע מקור חכמה" "ואיש תבונה ידלנה" – הם כפולה של 13 (13 פעמים 116, "חן חן"). שני הפסוקים יחד (בכל פסוק יש אל אותיות) = 3335 = 5 פעמים 23 פעמים 29 (261 ועוד 116 = 377 = 13 פעמים 29). תן לחכם ויחכם עוד.

[9]. חכמה ועוד תבונה = ח (ר"ת חכמה) פעמים בינה, ועוד רבי מאיר = 999, ודוק. תבונה = חכמה ועוד יה פעמים הוי' (שמן, שמים) – "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים".

[10]. "זוכה לדברים הרבה" = חכמה תבונה, עיקר היחוד של רבי מאיר כנ"ל. "דברים הרבה" = חי פעמים הוי'.

[11]. וזה לשונו:

"זוכה לדברים הרבה", שדבריו הם מרובים וכנ"ל הוא לשון המשנ"ה, כי תורה הוא לשון תורים ובני יונה, וידוע שהתור כשהיא מצפצפת משמעת שתי קולות, כן זה האדם משמיע שתי קולות בעולם הזה ובעולם העליון.

[12]. וזה לשונו:

"ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו". לברוא בשבילו, כמ"ש (קהלת יב, יג) סוף דבר כו' כי זה כל האדם, בשביל זה.

[13]. וזה לשונו:

נקרא ריע אהוב. להשי"ת, כי בודאי כל העולם לא נברא אלא בשביל כו' כמ"ש חז"ל בראשית בשביל כו', ונמצא עליהם העולם קיים והבורא ית"ש ברא עולמו בתורה, ונמצא עיקר בריאת העולם היה עם התורה, ואחר כך כשאנחנו לומדין את התורה, נמצא בזה מביאין חיות והשפעות קדושות אל העולם, ועל ידי זה הוא קיים. נמצא שזה שלומד את התורה נקרא ריע, כי כמו שהבורא יתברך ברא העולם בתורה כמו כן הוא מקיים את העולם בתורה... ונחזור לעניננו נקרא, ריע אהוב. שעל ידי זה שמביא השפעות אל העולמות ומקיימן הם אוהבין אותו אהבה רבה.

[14]. זה לשונו:

"אוהב את המקום אוהב את הבריות". כי בזה שהוא לומד מביא השפעה לכל העולם ולנבראים ונמצא אוהב את הבריות, וגם מביא הארת השי"ת בלבם להתעורר לבם לעבודת השי"ת ובזה אוהב את המקום.

[15]. וזה לשונו:

"משמח את המקום משמח את הבריות". כי ידוע שכל אות הוא עולם לעצמו, וכשמחבר שני אותיות יחד ונעשה תיבה הוא יחוד, וזה מזמוטי [פירוש – מיני שחוק שעושים לפני] חתן וכלה, ונמצא כשמדבר דברי תורה או תפלה ומחבר האותיות יחד עושה יחוד גדול כפי גודל התיבה כן גודל היחוד, וזו השמחה גדולה בכל העולמות כביכול כעין שמחת נישואין. כי בודאי ברור שכל עניני עולם הזה אינם כי אם לדוגמא ולמשל לצייר מהם הנהגות העולם העליון, וכמו היחוד והשמחה בעולם הזה, כמו כן באלף אלפי אלפים ורבי רבבות הבדלות יש יחוד ושמחה יותר גדולה עד אין סוף בעולם העליון יחוד רוחני איננו נושג זולת לה' לבדו, וביותר כשהצדיק אומר דברי תורה ברבים ומעורר לבבות ישראל לעבודת השם יתברך ומתקשרים רוחא ברוחא נשמתא בנשמתא, על ידי זה נעשה יחוד יותר גדול ועצום בעולם העליון, וכמה וכמה אלפים רבבות עולמות מתייחדים, כי כל העולם הוא כגרגיר חרדל בפני עולם העליון, וכל מה שיש בזה העולם יש כנגדו בעולם העליון נמצא כנגד דבר הקטן שבזה העולם ענינו בעולם העליון יותר גדול ורחב, למשל כשעושין עיגול מדבר קטן ומושכין ממנו קצוות אילך ואילך, לפי התפשטותם כן גודלם אף שאמצעותם הוא קטן, ונמצא כשעושים יחוד למטה אף במאה בני אדם היחוד הוא למעלה יותר גדול עד אין שיעור. ונמצא משמח את המקום והבריות, כי מזה נעשה שמחה גדולה בעולמות.

[16]. התרה הפרה משלימים זא"ז ל‑900 = 30 ברבוע, ל פעמים ל, סוד הלב היהודי.

[17]. התרה היא בחינת תורה (לשון התרה), ואילו הפרה היא בחינת מצות (סוד המצוה הראשונה, הכללית – "פרו ורבו", לשון הפרה). התורה היא למעלה מן הזמן (בחינת אצילות), ואילו המצות הן בתוך הזמן (בי"ע – הפרת האב בבריאה, בחינת התהוות כנ"ל, הפרת האב והארוס יחד ביצירה, בחינת חיות, והפרת הבעל לבדו בעשיה, בחינת קיום ["אישה יקימנה ואישה יפרנו"], ודוק. הערך הממוצע של התרה הקמה הפרה = "מים עמקים [עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה]").

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com