חיפוש בתוכן האתר

מוצאי י"ד כסלו ע"ד – כפר חב"ד שבע ברכות יהודה־יאיר וגאולה מלטר הדפסה דוא

מוצאי י"ד כסלו ע"ד – כפר חב"ד

שבע ברכות יהודה־יאיר וגאולה מלטר

א. תורה לשמה

חינוך לתורה לשמה

נתחיל מזה שנברך את החתן והכלה שיזכו ללמוד תורה לשמה. בישיבת עוד יוסף חי, ובכל השלוחות שלה, מחנכים את הבחורים והאברכים – וגם הבנות והכלות – ללמוד תורה לשמה. צריך להבין מה היא תורה לשמה. כדי להבין – נספר סיפור.

ספור מימי נערותו של רב ייב"י

עוד כמה ימים י"ט כסלו, יום ההילולא של הרב המגיד ממעזריטש, זכותו יגן עלינו, וגם חג הגאולה של אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשו"ע. נספר משהו על המגיד:

מעזריטש נמצאת בוואהלין, ולא רחוק ממנה יש עיר הרבה יותר גדולה – אוסטרהא – ושם היה בתקופת המגיד המגיד מאוסטרהא, שהיה גאון עצום וגם היה מקושר למגיד. היה לו בן צעיר, שבהמשך ירש את הכסא של אביו ונעשה המגיד מאוסטרהא, ושמו הרב ייב"י. הוא כתב כמה ספרים. יש לו ספר על תהלים, והוא פרש כל שנה את הפרק שלו – אחד המקורות החשובים שלכל אחד יש את פרק התהלים שלו לפי השנה הבאה (מנהג הבעל שם טוב), ובספר שלו הוא מפרש עד הפרק בו הוא נפטר. יש לו עוד ספרים חשובים מאד.

אותו רב ייב"י, הבן של המגיד מאוסטרהא, היה עילוי גדול מאד. ממש בגיל צעיר, לפני בר מצוה, היה ידוע בכל העיר שהוא נועד לגדולות. רק מה? הוא היה ילד עם הרבה מרץ, הרבה עזות דקדושה מתאים לשנה הזו, תהא שנת עזות דקדושה ודרכו של אותו ילד בן 12 היתה לגנות ולבזות את כל תלמידי החכמים הגדולים שבעיר.

שוב, זו היתה עיר מלאה חכמים ורבנים ישובים. עד כדי הגיעו הדברים, שהילד הזה – שהוא עילוי, ובן המגיד-מישרים של העיר – גנה ובזה את רבני העיר, וכל כך קומם אותם עד שהזמינו אותו לדין תורה. שם היה להם רשות, מכח הממשלה, גם לתת מלקות – לתת עונשים כבדים. מישהו צעיר, איזה ילד צעיר מיצהר או מבת עין, מבזה את הממסד... אז האבא נורא פחד מה יהיה עם הילד שלו. היות שהוא היה קשור למגיד, ומעזריטש היתה לא רחוקה מאוסטרהא, אז לפני המשפט – כמו שנוהגים לעשות – הוא שלח את הילד למגיד, שייעלם, שלא יהיה שם בזמן ההזמנה לדין, עד יעבור זעם. הוא שלח מכתב עם הילד למגיד, שהוא מבקש מהמגיד שיקבל את הילד וידאג לו, וגם שיוכיח אותו על מעשיו הלא-טובים – ככה לא נוהגים, זו לא דרך ארץ. ככה הוא בקש מהמגיד.

הילד, שהוא סך הכל בן 12, הגיע למגיד. המגיד קורא את המכתב של אבא שלו ושואל את הילד – מה זה הדבר הזה? למה אתה מגנה את הרבנים בעיר שלך? והילד, בשיא הענוה והשפלות – בלי שום חוצפה בכלל – אומר למגיד: הרי הם לומדים תורה שלא לשמה. המגיד מסתכל על הילד ואומר – קודם כל, איך אתה יודע שהם לומדים תורה שלא לשמה? ואם אתה כבר יודע שהם לומדים תורה שלא לשמה, מה זה אכפת לך? מה זה נוגע לך? שוב, הילד עונה בשיא התמימות והענוה, ודאי – אני גם יודע וגם מאד נוגע לי, אחרת לא הייתי מגנה אותם.

ומעשה שהיה כך היה – אני נוהג לקום חצות באמצע הלילה וללכת לנהר שמחוץ לעיר, באמצע החורף, ושם לשבור את הקרח ולטבול שלש פעמים במים הקפואים שם, ואחר כך, כשאני חוזר הביתה אחרי הטבילה הזו, אני מרגיש מאד עם מוחין דגדלות ולומד תורה כל הלילה בכיף הכי גדול שיכול להיות, בהתלהבות הכי גדולה שיכול להיות. אלא מה, פעם אחת קמתי בחצות ובדרך לנהר פתאום באו לי מחשבות שכתוב בתורה, בגמרא, שאסור לתלמיד חכם לצאת יחידי בלילה. אז מה אני עושה? אני תלמיד חכם או לא תלמיד חכם? מותר לי לצאת יחידי בלילה או אסור לי? אחר כך באה עוד מחשבה, שהרי שילד ישבור את הקרח בנהר באמצע הלילה ויטבול זו סכנת נפשות, אז אם חלילה אטבע, אם יקרה משהו, זה נקרא שאני מאבד את עצמי לדעת ר"ל.

כעת, הוא אומר למגיד, מאיפה באו לי המחשבות האלה? המחשבות האלה הן היצר הרע. היצר הרע הוא מלאך, ומלאך לא לומד תורה, אז מאיפה הוא מכיר את הגמרות ויודע לצטט לי כל מיני ציטוטים שאסור לצאת יחידי בלילה, שזו סכנת נפשות, שאני מאבד עצמי לדעת וכו'? זה ודאי בא מרבני העיר שלומדים תורה שלא לשמה, לכן אני יודע שהם לומדים תורה שלא לשמה וזה גם נוגע לי – מהתורה שלא לשמה שלהם באות לי כל המחשבות האלה.

תורה לשמה – מסירות נפש בפשיטות בלי להתבלבל

בשביל מה טוב הסיפור הזה? רק טוב להסביר מהי "תורה לשמה". מה המסקנה? כשלומדים תורה לשמה אז הולכים על מסירות נפש בפשיטות, בלי שום בלבולי דעת – בלבול המוחות – של כל מיני טענות ומענות שעל פי תורה זה אסור, על פי תורה זה ככה ועל פי תורה זה ככה. שאם יש משהו לעשות למען ה' יתברך, למען קידוש ה', אז עושים אותו. כל מחשבה אחרת שמבלבלת את הראש באה מתורה שלא לשמה. אם כן, יש פה גדר מאד חשוב מהי תורה לשמה, ותורה לשמה היא מה שמנסים לחנך אליו בשכם, ביצהר, בירושלים עיר הקדש. אם כן, הברכה הראשונה שהחתן והכלה שניהם ילמדו תורה לשמה, וכמובן תורה לשמה היא תורה על מנת לקיים – לקיים בפשיטות, במסירות נפש.

דרך המגיד: גנאי תלמידי חכמים העוסקים בתורה שלא לשמה

זה לכאורה סיפור על רב ייב"י כשהוא היה ילד. מה לגבי המגיד עצמו? קודם כל, מה משמע מהסיפור הזה? המגיד הסכים לו? לא כתוב, אבל ננחש. מהסיפור הזה המגיד ודאי הסכים לו. איך אני עוד יותר בטוח שהמגיד הסכים לו? כי כתוב שמדרכו של המגיד ממעזריטש בכבודו ובעצמו גם היה לגנות תלמידי חכמים שלומדים תורה שלא לשמה. מגדולי תלמידי המגיד היה רבי שלמה מקרלין, שאצלו זו היתה עבודה שלמה. כשהוא רצה להכנס לטריטוריה של אדמו"ר הזקן בעל גאולת י"ט כסלו לגור באזור שלו, אז אדמו"ר הזקן התנה זאת בשלשה תנאים, ואחד מהם היה שלא יבזה את ה'לומדים'. סימן שכך הוא היה נוהג. ממי הוא קבל את זה? ודאי מהמגיד בעצמו, מהרבי שלו. אם ככה, למה אדמו"ר הזקן התנגד?

משל המגיד לשני סוגי תלמידי חכמים

כדי להבין את זה צריך לספר את הסיפור של המגיד עצמו:

פעם אחת שאלו את המגיד, בעל ההילולא של י"ט כסלו, למה אתה מגנה תלמידי חכמים? הרי גם אתה גאון, תלמיד חכם בנגלה, אז מה יש לך נגדם? הוא אמר משל, שהיו שני עשירים. אחד היה מאד עשיר, הרבה יותר מהשני, רק ככל שהיה עשיר גדול היו לו הוצאות רבות. העשיר השני היה פחות עשיר, אבל לא היו לו הוצאות. במי מקנאים? בעשיר הפחות גדול, שאין לו הוצאות. העשיר הגדול – מילא, יש לו הרבה כסף אז יש לו הרבה הוצאות, לא מקנאים בו. אבל זה שיש לו רק כסף, יושב על כסף – אפילו שפחות – אז מקנאים בו ומתגרים בו.

תלמיד חכם צריך להיות 'עשיר עם הוצאות'

זה המשל של המגיד, ומה הנמשל? שיש תלמידי חכמים שלומדים הרבה תורה אבל זה לא בא לידי מעשה – אין להם הוצאות. הם גאונים, אבל אין להם הוצאות – לא יוצא מזה שום דבר. ממילא, כאלה שלומדים בלי הוצאות – אותם אני מגנה. בשביל מה כל התורה שלהם?! אבל אני, כך הוא רמז על עצמו, יש לי ברוך ה' הרבה תורה – אבל יש לי הרבה הוצאות.

מה זה הרבה הוצאות? הוא פירט – אני צריך לדעת איך נוטלים ידים, אז צריך להיות בקי בהלכות נטילת ידים. צריך לדעת איך עושים בציעת הפת, אז אני צריך להיות בקי בהלכות בציעת הפת. הוא פרט כך וכך הלכות, ומענין שהן היו הלכות שקשורות לאוכל – כמו שכעת סעודת שבע ברכות – הגם שהוא כמעט ולא אכל. מה הווארט של עשיר גדול עם הרבה הוצאות? הפשט הכי פשוט של תורה לשמה, שלומד על מנת לקיים. אם כן, כל דבר שאתה לומד בא לידי ביצוע בפועל (וכך אמר המגיד על עצמו שמיום עמדו על דעתו מכל דבר שלמד בתורה למד דרך בעבודת השי"ת, הלכה למעשה). כנראה שהא בהא תליא – תורה שהיא על מנת לקיים בפועל היא תורה שהקיום שלה הוא גם בפשיטות ובמסירות נפש, בלי כל מיני לומדות מה מותר ומה אסור וכו', כמו בסיפור הראשון.

הנהגת הבינונים – לא לגנות תלמידי חכמים

כנראה שאדמו"ר הזקן, שכתב ספר של בינונים, הבין שההנהגה הזו, כמו הרבה דברים, היא הנהגה מיוחדת של צדיקים גדולים – כמו המגיד, כמו הרב ייב"י, כמו רבי שלמה מקרלין עצמו (במדרגה שלו זה ראוי). אבל היות שכל ההנהגה לרבים שלי הוא לבינונים – זה לא שייך. במיוחד שאם יש לך יצר הרע שבא לבלבל את הראש, כמו הילד רב ייב"י, אצלי ואצלך זה לא בא מהתלמיד חכם שלמד שלא לשמה אלא מהיצר הרע שלך. בכל אופן, מכל המקשה אפשר ללמוד מה שאמרנו בהתחלה, מהי תורה לשמה. לכן נאחל לחתן ולכלה שילמדו הרבה תורה לשמה, לקיים אותה ולהפוך איתה את העולם.

רק נוסיף שהרבי אמר שמי שמעכב את הגאולה אלו הרבנים. הרבנים של אז הם הממסד של היום, שכולל גם את הרבנים של היום.

ניגנו "קול דודי".

לחיים לחיים, שכולם יהיו מאד עשירים עם הרבה הוצאות.

ב. הרפתקאות רבי עזריאל לצורך תיקון נשמות

היורד-מנכסיו הליטאי שהגיע לאלכסנדר

נספר עוד סיפור: פעם אחת היה יהודי עשיר בליטא והוא ירד מהנכסים שלו. הוא הגיע למצב שממש לא היה לו לחם לפי הטף אז הוא התייעץ בינו לבין עצמו – יש לי קרובי משפחה בלודז' (הוא מליטא ולודז' בפולין) והם גבירים, כדאי שאסע ללודז' ושארי בשרי ודאי ירחמו עלי וידאגו לשקם אותי. ככה הוא עשה, אסף פרוטה לפרוטה ונסע ללודז' ושם פגש את קרובי המשפחה – ולא היתה מהם שום תגובה, לא כלום, אף אחד מהם לא היה מוכן לעזור לו. היתה לו עגמת נפש עצומה, מה הוא כבר יעשה?! זו היתה התקוה האחרונה שלו.

מאד מיואש הוא נכנס לבית מדרש ראשון שראה – בית מדרש של חסידי אלכסנדר – ושם הוא ראה כמה יהודים חסידים בעלי צורה, שמאד מצאו חן בעיניו. מצא חן בעיניו איך שלמדו, איך שהתפללו. הוא לא ידע מי הם, הלך ושאל איזה חסידים הם, והם אמרו שהם חסידי אלכסנדר, ושהרבי – רבי חנוך העניך מאלכסנדר – נמצא קרוב, סמוך ללודז'. הוא ספר את סיפורו ואמרו לו שכדאי לו לנסוע לרבי ולהכניס קוויטל. היות שהחסידים האלה מצאו חן בעיניו הוא קבל את עצתם, נסע לאלכסנדר – שהיתה קרובה – נכנס לרבי ומסר פתקא עם כל הסיפור שלו. כדרכו של רבי העניך, הוא קרא את הקוויטל פעם-פעמיים, התבונן בה, וכל פעם שהוא קרא הוא הסתכל בפני היהודי – ככה מסתכל בקוויטל, מרים את העינים להסתכל ביהודי, ושוב. הוא לא אמר לו שום דבר.

היו שם עוד כמה חסידים בחדר – זו לא היתה יחידות לבד – אז הוא פנה לחסידים שלו, בנוכחות היהודי הזה, ואמר להם שאני רוצה לספר לכם סיפור. איזה סיפור? של המגיד ממעזריטש (שוב, ההילולא שלו עוד כמה ימים).

רבי עזריאל סמוך על שולחן המגיד ממעזריטש

הוא סיפר שאצל המגיד הגדול ממעזריטש, הרבי ר' בער, היה חסיד אחד שקראו לו ר' עזריאל. הוא היה אברך צעיר, ישב בשקידה והתמדה על התורה ועל העבודה, לא מש מתוך האהל של בית המדרש. זוג צעיר, שרק עכשיו התחתנו, ואשתו יושבת בבית ועושה מה שהיא עושה. ככה הוא חי, שהוא יושב יומם ולילה על התורה והעבודה ותו לא. אם נאמר שזה סמוך לנישואין, אז הגיע הזמן – חדש, חדשיים, כמה חדשים – שאין פת לאכול בבית, הוא לא עושה שום דבר אלא רק לומד תורה.

איזה עת רצון ביניהם, בכל אופן, שהיא יכולה לדבר אתו בנעם – היא אומרת, אתה יודע שאין לנו מה לאכול. טוב, מה עושים? הולכים לרבי ושואלים מה עושים במקרה כזה. הוא הלך למגיד ושאל אותו. המגיד אמר – אל תדאג, יהיה בסדר. שלח אותו בחזרה לבית המדרש. הגיע ערב שבת ופתאום מגיע הגבאי של המגיד ונותן לו שני זהובים – זה מהמגיד, שיהיה לך עם מה לעשות שבת. יפי, הוא הולך הביתה, יש לו שני זהובים – נותן לאשתו וקונים מה שכבר אפשר לקנות בסכום הזה (לא הרבה כסף, מעט כסף, אבל הם מסתפקים במועט וקונים משהו לכבוד שבת).

ככה עובר זמן, שכל ערב שבת בא הגבאי ונותן לו את שני הזהובים. עובר זמן – אני מוסיף, אולי באמצע נולד שם איזה ילד – וזה כבר לא מספיק, שום דבר, אי אפשר להתפרנס משני הזהובים. שוב באיזה שלב האשה אומרת לבעל שלא מספיקים לנו שני הזהובים לשבוע. מה עושים? חוזרים לרבי ומספרים שהאשה אומרת ככה. הרבי אומר – יהיה בסדר, תחזור לתורה ולעבודה. ככה הוא עושה. מגיע ערב שבת, מגיע הגבאי ונותן לו ארבעה זהובים במקום שני זהובים. הוא מבסוט, הולך הביתה, יש לו כבר ארבעה זהובים. ככה ממשיך זמן מה, אולי יש עוד ילד, עוד משהו, ארבעה זהובים זה כבר לא מספיק. היא אומרת לו שזה לא מספיק, אז הוא חוזר לרבי – מה עושים? אותו דבר חוזר, יהיה בסדר, תחזור לבית המדרש, הכל יהיה בסדר. מגיע הגבאי בערב שבת – ששה זהובים. עובר עוד זמן, עוד כמה ילדים, לא מספיק השש, עוד פעם מגיע לרבי – יהיה בסדר, והגבאי נותן לו כל ערב שבת שמונה זהובים.

יציאת אשת רבי עזריאל למסחר

שוב עובר קצת זמן, וגם השמונה זה לא מספיק. הוא חוזר לרבי – גם השמונה כבר לא מספיק. אז הרבי כבר לא כל כך עונה לו, אבל שוב שולח אותו בחזרה. מגיע הגבאי בערב שבת ונותן לו ששה זהובים. הוא מגיע הביתה, הוא פוחד מאשתו שיש לו רק שש, אז הוא זורק את זה על השלחן ומיד מסתלק. כעבור שבוע – ארבעה זהובים. עוד שבוע – שני זהובים. עוד שבוע – גארנישט. כל פעם שזה קורה, שפוחת והולך במקום להיות מוסיף והולך – כנראה קשור לחנוכה, אם כי הולך כאן בזוגות, מגיע עד שמונה ואז יורד, גם בית הלל וגם בית שמאי – הוא שואל את הגבאי, והגבאי אומר שאני כלום, רק שליח, מה שהרבי נותן לי אני מביא לך, אני לא פונקציה כאן. הכל מהרבי, והוא חסיד אמתי רבי עזריאל, אז אחרי שזה חוזר לאפס – אותו מצב כמו שהיה בהתחלה – הוא שוב נכנס לרבי ואומר שאין לחם, אין כלום. הרבי אומר – נו, אז צריך לצאת לעבוד, צריך לעשות משהו בחיים.

טוב, הרבי אמר שצריך לעבוד – אז הוא חוזר הביתה ומתייעץ עם אשתו מה אפשר לעשות, איזה מסחר וכיו"ב. הוא לוקח את כל החפצים שיש לו בבית ומוכר אותם, ומכל זה יש לו כמה פרוטות – והוא קנה בה סחורה, קאשע (כוסמת), למכור בשוק. כמובן, לא הוא אלא אשתו. יש שוק במעזריטש – יש חנויות, ויש גם מי שעושה דוכן באמצע הרחוב. לאשתו אין שום דבר, אז היא מוצאת איזה מקום ועומדת עם הקאשע שלה, ומחכה שאולי יתמזל מזלה. כמה ימים עוברים, היא אולי מוכרת טפה, אבל לא משמעותי.

יום אחד עוברת שם המשרתת של המושל – אדון המחוז, הדוכוס – מושל בכפה שבכחו להמית ולהחיות. כל יום אשתו של המושל הגוי הזה שולחת את המשרתת שלה להסתובב בשוק העיר ולקנות מה שצריך לבית שלהם. המשרתת עוברת דרך המקום בו עומדת האשה, רואה את הסחורה שלה ומוצאת חן בעיניה והיא קונה ממנה. היא באה הביתה, וזו סחורה יותר טובה מכל מה שהיא היתה קונה עד עכשיו. גם בעיני אשת המושל זה מאד מוצא חן, והיא שואלת היכן קנתה. המשרתת אומרת שיש אשה שעומדת בשוק ומוכרת – משהו חדש. היא אומרת לה שמהיום תקנה רק אצל אותה אשה. כך היה, התחילה אצלה תנועה.

האשה של האדון מספרת לו שיש אשה שמוכרת סחורה מאד טובה, מאד מוצא חן. אז האדון כבר שולח עם המשרתת של הבית לומר לאשה הזו – למה את מוכרת רק קאשע? צריך שתמכרי את כל המצרכים, ואנחנו מתחייבים לקנות את כל צרכי הבית רק ממך. זה מזל גדול – בסדר, היא מתחילה לאט-לאט להכנס לעוד דברים, שיהיה לה מבחר, וקונים ממנה. זה כל כך טוב – אני קצת מקצר, יש הרבה פרטים בסיפור – שהאדון שואל למה היא באמצע השוק, את צריכה חנות, אז הוא נותן לה חנות. אחרי זמן הוא שואל למה זו רק מכולת של אוכל? צריך גם חנות לבגדים, למלבושים, צריך כל-בו. ככה האדון ואשתו ממש בונים את האשה הזו, "מקימי מעפר דל, מאשפות" ממש.

כניסת רבי עזריאל למסחר

היא הולכת וגדלה, אבל כשיש עסק גדול מגארנישט צריך עוד עובדים – היא לא יכולה לנהל את זה לבד. מי הראשון שמבקשים? בינתים בעלה רק ישב בבית המדרש, לא עושה שום דבר, רק לומד תורה, יושב על התורה ועל העבודה. היא פונה לבעלה באיזה שלב שהעסק גדול – צריך עוד מישהו בחנות. לפחות תבוא שעתיים ותעמוד לעזור לי בחנות. טוב, בסדר, האשה מבקשת – אז הוא בא. עובר קצת זמן, העסק גדל וגדל – שוב, מעניות מתחילים להתעשר – ולא מספיק שיהיה שעתיים בחנות, צריך כבר ארבע שעות בחנות. נקצר, אחר כך צריך כבר שש שעות בחנות, ואחר כך צריך שמונה שעות בחנות. ככה החנות הולכת להיות הכלבו הכי גדול באזור, כל הסחורות טובות והכל מוצלח והאדון מבסוט. אבל היהודי הזה היה לומד תורה כל היום, חסיד של המגיד, וכעת הוא נמצא בחנות.

לזכות האשה שהיא הפכה את הבית שלה ל"בית גמילות חסדים" (ביטוי של הרבי) – נעשה שם דבר באזור שלכל עני ונצרך יש כתובת, מקבלים את כל האכילה והשתיה והלינה וכל מה שצריך. האשה הזו צריכה את הפרנסה, אבל היא גם עם לב מאד גדול – הופכת את הבית שלה לשם דבר, שכל העניים במדינת וואהלין יודעים שיש את ר' עזריאל ואשתו, שכדאי לנסוע למעזריטש רק בשבילם. טוב.

מסע רבי עזריאל לקנית האבן הטובה

ויהי היום, ולגבירה – אשתו של המושל – נאבדה אבן טובה מתוך איזה תכשיט שלה. זו אבדה כבדה. יש בתכשיט שתי אבנים דומות בדיוק, ואחת מהן נאבדה. חייבים קופי – אבן בדיוק כמו האבן הקיימת. מחפשים בכל המלכות, כל סוחרי האבנים הטובות, ולא מוצאים כזה דבר. אז שמישהו בקי אומר לאדון שאבן כזו מוצאים רק במדינה רחוקה מעבר לים. יש מקום שאפשר להשיג כזו אבן, וחוץ ממנו אי אפשר להשיג. טוב, צריך לשלוח מישהו לנסיעה מעבר לים. את מי שולחים? מי שהכי נאמן, מי שהוא הכי מחזיק ממנו – ר' עזריאל, יהודי שהוא מאד מחזיק ממנו. כמובן, אי אפשר לסרב לו – הוא מושל בכפה. הוא פונה לאותו ר' עזריאל ומספר לו את הסיפור, מביא לו תיבה של כסף לצורך הנסיעה וכדי לקנות את היהלום, מתאר לו בדיוק מה שהוא צריך, ואומר – אתה השליח שלי לנסוע לשם ולהביא את האבן.

כמובן שזה הדבר האחרון בחיים שר' עזריאל רוצה לעשות, אבל אין לו ברירה. הוא לפחות הולך למגיד לקבל ברכת פרידה, ברכת הדרך, שיצליח ושיהיה קצר. הוא הולך לרבי, למגיד, דופק בדלת ומנסה להכנס – והדלת סגורה בפניו, המגיד לא מוכן לקבל אותו. הנסיעה הזו בוערת לאדון, הוא חייב לנסוע. בכל אופן, הוא שוהה יום אחד – המגיד לא פותח לו. עוד יום – המגיד לא פותח. יום שלישי – המגיד לא פותח. הוא חייב לנסוע.

רבי עזריאל באי הבודד

הספינה באמצע הים, אחרי כמה ימי נסיעה – עוברת דרך אי. המנהג היה שכאשר מגיעים לאי הזה עוצרים – כולם יורדים ליבשה לפוש, ושם יש נוף הכי נפלא ואויר הכי מופלא שיכול להיות, ויש סימן כאשר נגמר הזמן וצריכים לחזור לספינה – תוקעים בחצוצרה או משהו, בתקיעה שניה חייבים כבר לשבת מוכנים לנסיעה ובתקיעה השלישית מפליגים לתוך הים. הוא יורד לאי, משאיר את התבה עם הכסף בספינה – אין לו מה לקחת אותה ליבשה – ומתחיל ללכת אנה ואנה עם גדלות מוחין, אויר צח, מתחיל להתבונן בכל מה שהוא יודע ונכנס לאיזה עולם אחר, לא שומע את התקיעה הראשונה, לא את השניה ולא את השלישית, והאניה כבר הפליגה.

פתאום הוא תופס את עצמו שם לבד באי, בלי כלום, אין שם נפש חיה. הוא צמא למים – אין שם כלום. אז הוא מגיע למצב שהוא נופל, כמעט מתעלף, והוא מתחיל להתפלל חזק לקב"ה שיעשה לו נס – שיציל אותו. קודם כל, שימציא לו מים לשתות. אחרי שהוא מתפלל חזק מאד-מאד הוא רואה מרחוק איזה מעין, אבל הוא בקושי יכול ללכת. הוא זוחל, מתגלגל, לאט-לאט מגיע למעין. זה חסיד – הוא מבין שה' עושה לו כאן נס גדול, אז עם כל הכח שנשאר לו הוא אומר בכוונה הכי עצומה את ברכת "שהכל נהיה בדברו" ושותה מהמים עד שהוא משיב את נפשו. אחר כך בכל הכוונה הוא אומר ברכה אחרונה, ואז הוא בטוח בקב"ה – אם עשית כזה נס להמציא לי מים ודאי תוציא אותי מכאן. אז, באותו בטחון, הוא מרים את עיניו ורואה אניה מתקרבת – לא על מנת לחנות בחוף, אבל הוא רץ ועושה סימנים וכו' ובאים ולוקחים אותו. זה נס, הצלת חיים, אבל אין לו לשלם – הם לוקחים אותו. האניה לא נוסעת לכיוון אליו הוא נסע להביא את האבן הטובה, אלא לכיוון ההפוך – חזרה לאירופה – אבל זה מה יש.

חזרת רבי עזריאל למעזריטש

הוא מגיע לאירופה, ליבשה, ובכל מקום יש יהודים. הוא מתחיל ללכת, חדשים, ממקום למקום כדרך העניים, לקבץ נדבות בכל מקום. עד שלאט-לאט, לוקח הרבה זמן, הוא מתקרב לביתו במעזריטש. אבל הוא פוחד פחד מות – מה יהיה כשהוא יחזור בידים ריקניות לאותו אדון. כשהוא רחוק עדיין מהבית שלו הוא שומע, ממש ממרחק, שכל חבורת העניים שהוא הולך איתם מדברים על כך שאם נצליח להגיע למעזריטש יש שם בית גמילות חסדים הכי מפורסם, אחד שקוראים לו עזריאל ואשתו. הוא שומע על עצמו וקצת מתנחם – לפחות מרגיש טוב – שאשתו לשם דבר בגמילות חסד שלה. כשמתקרבים לעיר הוא פתאום שומע שמועות ומתחיל לשאול מה לגבי האדון, עזריאל הזה, מה קורה בביתו. הוא פתאום שומע חדשות – יש שם איזה עיתון, הקול היהודי או משהו – וכתוב שם שאותו אדון (הפריץ) התפגר, הלך לעולמו, ולא השאיר שום יורש, אז איזה אחיין רחוק ירש אותו ואין לו שום קשר לשטח, למה שהיה. אחר כך הוא שומע שיצא ברק ושרף את הבית וכל הרכוש של רבי עזריאל, ובנס גדול כל המשפחה ניצולה, אבל הם עכשיו בעירום ובחוסר כל. כך הוא שומע כשהוא מתקרב לעיר.

המגיד מסביר את תכלית הרפתקאות רבי עזריאל

דבר ראשון הוא נכנס למעזריטש, עוד לפני שהוא הולך הביתה, ומיד רץ למגיד. המגיד מקבל אותו בידים פתוחות, הדלת פתוחה. הוא נופל שם ובוכה ומספר את כל הסיפור שהיה, וכעת מה יהיה?! המגיד אומר לו – מה הבעיה? אמשיך לתת לך את השמונה זהובים כל שבת. מה הבעיה שלך? הוא אומר – פעם הייתי עני, זה הספיק בקושי, אבל כעת התרגלנו לעשירות גדולה, ומה יעזרו השמונה זהובים. המגיד אומר לו – בא אספר לך סיפור.

הוא מספר לו מה היה שם – בקיצור נמרץ – שהיו נשמות שכבר מאות בשנים שלא היה להן תיקון וגם הגלו אותן למקום רחוק, בתוך אותו אי אליו הגעת, נשמות של יהודים מלפני מאות רבות של שנים. כשאתה ברכת את שתי הברכות על המים, "שהכל" לפני השתיה ו"בורא נפשות רבות" אחרי השתיה, עשית תיקון לשתי הנשמות האלה, אחרי מאות רבות של שנים. אתה לא שמח? לא די לך? כל מה שעברת היה כדי לתקן את שתי הנשמות היהודיות האלה – תהיה מבסוט. זה חסיד אמתי, הוא קבל את זה. מה היה אחר כך? הוא כנראה חזר לבית מדרש, עם המילגה הצנועה מכבוד הרבי בעצמו – שנותן מילגה של שמונה זהובים כל שבוע. עד כאן הסיפור.

לא נשכח – מי סיפר את הסיפור הזה? רבי חנוך העניך סיפר זאת לחסידות בנוכחות אותו יהודי מליטא שירד מנכסיו וכו'. סיום הסיפור הוא שהרבי מאלכסנדר לא הסתכל יותר על היהודי הזה – פטר אותו לשלום, ורק זיכה אותו ששמע את הסיפור הזה. עד כאן.

מהסיפור הזה אפשר ללמוד הרבה דברים.

ג. רמזי החתן והכלה וביאורים בסיפורים

שלש תקופות בחיים – תורה, דרך ארץ, תורה

לא כל הנשמות מהשרש של אותו רבי עזריאל. אבל בכל אופן צריך ללמוד מהסיפור הזה מה שאפשר ללמוד, והסיפור היה מכוון גם לכמה אנשים שיושבים פה (וגם לכמה אנשים שאנחנו מכירים שלא יושבים פה), חוץ מהחתן והכלה. גם מתאים לחתן ולכלה וגם לאותם אנשים. מה שהסיפור הזה אמר, שיש בעצם שלש תקופות בחיים – התקופה של התורה, התקופה של הדרך-ארץ עם כל ההרפתקאות, ועוד פעם חוזרים לתורה. בדור שלנו התורה צריכה להיות לשמה, כמו שדברנו בשיחה הראשונה, שתורה לשמה זה עם הרבה הוצאות ועם מסירות נפש טבעית – צריך להיות תורה עם הרבה "המעשה הוא העיקר", לטכס עצה איך מקרבים, עם התורה לשמה שלומדים, את הגאולה. כל התורה היא עצה ("עץ חיים היא למחזיקים בה") ומי שלומד תורה לשמה זוכה לעצה הנכונה.

"עצה נכונה"

יש ביטוי בתחלת ספר התניא, "עצה נכונה", שעולה שמות החתן והכלה יחד, יהודה-יאיר וגאולה. נתחיל כמה גימטריאות. אתם יחד, דבר ראשון, עולים "עצה נכונה". יש עוד הרבה דברים יותר פשוטים, אבל נתחיל מזה. העצה הנכונה היא איך מיישמים את התורה לשמה, בלי שום פחד, כמו שהבעל שם טוב למד אותנו – לא לפחד משום דבר בעולם רק מהקב"ה. בשביל לטכס עצה, "עצה נכונה" – דגש על הביטוי הזה, כי הרבי אמר שצריך לטכס עצה איך להביא את המשיח – צריך הרבה תורה לשמה (ובפרט תורת גאולה ומשיח, כשם הכלה – גאולה). אי אפשר לקבל עצה נכונה בלי הרבה תורה, לכן צריך ללמוד הרבה תורה, ושיהיה לשמה – שאין בזה יצר הרע של כל מיני פחדים וספקות. הרי עמלק בגימטריא ספק.

מתנת החכמה בחסד – חכמת חיים תורנית

כשהכלה מקיפה את החתן שבע פעמים בחופה מכוונים להמשיך להם את שבע הברכות – שבע מתנות טובות – כנגד הספירות מחסד עד מלכות. המתנה הראשונה, הכל הולך אחר הפתיחה, היא מתנת החכמה בחסד. חסד הוא אברהם אבינו, היהודי הראשון, והמתנה שלו לחתן ולכלה היא חכמה – חכמת חיים. החכמה היא התורה, ואיזו תורה שייכת לחסד? "תורת חסד" עליה כתוב ב"אשת חיל" (כלומר ששייך במיוחד לכלה).

"תמורת חכמה אולת" – חכמת חיים לעומת ספקנות

כתוב בספר יצירה שלכל מתנה יש היפוך, אצל מי שחלילה לא זוכה. בלשון ספר יצירה זה נקרא תמורות, לכל מתנה טובה יש את התמורה שלה. החכמה היא בחסד, ועל החסד כתוב "תמורת חכמה אולת". מהי אולת? יש כל מיני שמות נרדפים לטפשות. בשביל הטפש בספר משלי – ספר החכמה – שתי המילים העיקריות הן כסיל ואויל. מי שהוא בעל האולת נקרא אויל.

ידוע שהמלבי"ם מבחין בין שמות נרדפים. הוא כותב כלל שאויל הוא מה שהיום קוראים ספקן – סקפטי – שהכל אצלו ספקות. לחכם יש כללים ברורים, החכמה היא "חכמה ברורה", "תורה ברורה", ואצל אויל אין שום דבר ברור – הכל מוטל בספק. מה לגבי כסיל? הוא כותב שלכסיל יש חכמה מסוימת, אבל יש לו הרבה תאוות, ומרוב התאוות הוא מייצר לעצמות ספקות. יש כמה פסוקים במשלי שהכסיל עושה לעצמו אולת. בגלל התאוה שלו, הדרך היחידה להצדיק אותה היא להטיל ספקות בתורה.

מי שבאמת ספקן, שאין לו שום דבר ברור – זו המחלה של הדור שלנו. יש ודאי גם את הכסיל עם התאוות שלו, אבל עיקר מה שמאפיין את הדור שלנו הוא האולת, הכל מוטל בספק, אין שום דבר ברור, וזה שרש כל המרעין בישין של הדור שלנו.

מתנת החכמה בחסד – "תורת חסד"

אם כן, המתנה הראשונה לחתן ולכלה היא שתהיה להם חכמה ולא אולת (שני הפכים, "תמורת חכמה אולת"). זה תלוי בחסד, "תורת חסד", שייך לחתן ולכלה. לכאורה חסד שייך בעיקר לחתן, "זכר חסדו", ואף על פי כן כתוב ב"אשת חיל" ש"תורת חסד על לשונה". חז"ל אומרים ש"תורת חסד" היא תורה על מנת ללמד – גם, שתהיינה הרבה הוצאות, להוציא את התורה. להיות עשיר גדול בתורה – עם הרבה הוצאות, הרבה ללמד. איפה נכנס הספק? בתורה – תורה שלא לשמה, מה שהרבנים אומרים שאסור למסור את הנפש וכו'.

רבי עזריאל נשאר חסיד בכל ההרפתקאות – להשאר תמיד 'בן תורה לשמה'

תיכף נגיע לעוד כמה גימטריאות של החתן והכלה. לפני כן, מצד אחד צריך להשאר כל החיים בן תורה. כמשספרים את הסיפור של החסיד – יש אלפי סיפורים, ויש סיפורים שמישהו היה במדרגה גדולה ומרוב טרדות העולם הזה הוא מתדרדר. כשקראתי את הסיפור חשבתי – לאן יגיע כאן ר' עזריאל, שכבר מתחיל לעבוד שמונה שעות בחנות. קודם הוא היה חסיד מובהק של המגיד, ותוך כדי קריאת הסיפור מאד פחדתי מה הולך לקרות לו מבחינה רוחנית, והנה – הופתעתי לטובה, שעד סוף הסיפור הוא נשאר ירא ושלם. עובר עליו מה שעובר עליו והוא נשאר חזק.

הוא היה מסכן נורא שיצא ממסגרת התורה והעבודה, וכמו שאמרנו קודם אשתו הצטיינה בחסד ("עולם חסד יבנה", את האמת של תורה ועבודה ה' השליך ארצה כו'). אפשר לחשוב שהקב"ה כל כך שמח בבית הגמילות חסדים שלהם, אז בשביל מה שלח בסוף ברק לשרוף את כל בית גמילות החסד? אלה דרכי ה' המופלאות ביותר. [יש סיפור כזה בגמרא, שבעל חסד שביתו נשרף, ואמרו ש"דיו לעבד להיות כרבו"]. נכון, מזדהים עם ה'. אבל היום אנחנו כבר בדור הגאולה. הווארט שמצד אחד צריך ללמוד הרבה מאותו סיפור, אבל מצד שני התורה לשמה שלנו היום היא של "עשו כל אשר ביכלתכם" – הרבה תורה עם הרבה חסד והרבה הוצאות, וצריך ליישם את התורה, כל אחד לפי כשרונותיו.

"כי ביה הוי' צור עולמים"

נגיע מכאן לגימטריא הכי פשוטה של החתן והכלה: יהודה-יאיר ועוד גאולה עולה 296. מה הכי פשוט? [רצוּ]. כן, שניהם רצו להתחתן ב"ה. מה אפשר לעשות מאותיות אלה, איזה שם עצם? צור, "צור ישראל". צריך להיות חזק כמו צור. צריך להיות גם עם יכולת לצייר – "אין צור כאלהינו", "אין צייר כאלקינו". צריך הרבה בטחון – "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים". אם לוקחים רק את השמות יהודה-גאולה (בכל אחד יש חמש אותיות, אפשר לעשות הכאה פרטית, ועוד – גאולה עולה "שלם וחצי" ביחס ליהודה, הוא ה-ל שנכנסת בתוך ה-גאוה שלה, גאות ה"יחידה" שלה) – עולים בטחון. "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים" – הוא צר צורה בתוך צורה. זו גם סגולה להרבה ילדים, כי מה שה' צר צורה בתוך צורה היינו צר את הנשמה בתוך הגוף. אתם יחד חזקים כמו צור – "צור ישראל וגואלו", שמכאן הגאולה (שם הכלה). צריך להיות חזק.

סוד הרמון

אחד משבעת המינים של ארץ ישראל הוא אתם – איזה? רמון. אתם אוהבים רמונים? אנחנו עדיין בסוף עונת הרמונים, אפשר לעשות מיץ. היום גילו שהרמון הוא הכי בריא מכל הפירות. בשבעת המינים הרמון הוא כנגד ספירת ההוד, שם יהודה (תיכף נראה ששייך לכל השמות), ושם יש את מערכת החיסון ("'חסן' זה סדר נשים"), כמו שיודע מי שלמד "גוף נפש ונשמה". המערכת הכי חשובה לבריאות, והיא ההוד, הרמון בשבעת המינים, ובאמת גילו שהוא הכי בריא והכי שומר על חיסון הגוף. רמון הוא גם למוד זכות על כל ישראל – "כפלח הרמון רקתך" (וכמו שכתוב בפרק שירה, "רמון אומר: 'כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך'").

המלה השביעית החביבה – "הארץ"

אם כן, אתם גם צור וגם רמון. עוד גימטריא פשוטה: כתוב "כל השביעין חביבין", מה המלה השביעית בתורה? כתוב גם "הכל הולך אחר החתום" – המלה שחותמת את הפסוק הראשון בתורה, והיא גם השביעית-החביבה במעשה בראשית. זו המלה "הארץ", שגם שוה 296. רציתי להתחיל בזה, הגימטריא הכי יפה – שאתם הארץ, ארץ ישראל. "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה". זה באמת, כמו שאמרת קודם, לשון "רצו" – "כי רצו עבדיך את אבניה". הצורה "רצו" מאד נדירה בתנ"ך – דברנו על זה פעם שיעור – יש רק שנים, והעיקר הוא "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". שאנחנו, עבדיך, רוצים את האבנים והעפר של ארץ ישראל, "הארץ", לכן "רצו" שוה "הארץ", והארץ היא על שם רצו, "שרצתה לעשות רצון קונה". בשביל ה"רצו" צריך הרבה הוצאות, כמו שמנחם אמר – למצוא את התבה עם כל הכסף.

תכלית הסיפור – להפוך את התורה ל"תורת הארץ"

כמו ששאלנו בסיפור הראשון – האם המגיד היה ניחא דעתיה מרב ייב"י כשהיה ילד או שלא היה ניחא דעתיה, אפשר לשאול גם בסיפור השני, כל תקופת הבינים של אותו יהודי היתה ברצון המגיד? ככה המגיד תכנן את זה מההתחלה שהתחיל לתת לו את שני הזהובים? הוא ודאי ראה שיעלה עד שמונה – איזהו חכם הרואה את הנולד – ואז ירד עד אפס. אחר כך המגיד עצמו אמר לו שצריך לעבוד, ולא סתם תכנן – מי הביא את המשרתת לאשה הזו? מי ניווט אותה? המגיד. כל הסיפור זה המגיד. מוציא אותו מבית המדרש עד שהוא מתחיל לעבוד שמונה שעות כל יום ואז שולח אותו – הכל בשביל לתקן את שתי הנשמות הנדחות. אחרי שהוא תקן אותן הוא יכול לחזור הביתה ולהמשיך ללמוד תורה. אבל שוב, מה שבאמת קרה אצלו בסוף לא יודעים מהסיפור. הוא עצמו טען – איך אני יכול לחזור להתחלה אחרי שכבר התרגלתי לעשירות?!

מה שאנחנו נלמד מזה, שהתורה שלנו צריכה להיות תורת הארץ – הרמז של החתן והכלה. תורת הארץ היא תורה איך לעשות תיקון פה בארץ. אנחנו לא בדור של השמים – השמים היא גם לא המלה החביבה של מעשה בראשית. החביבות של מעשה בראשית, בשביל מה ה' ברא את העולם, היא לא השמים – הוא לא ברא את העולם בשביל השמים אלא בשביל הארץ, שתהיה לו דירה בתחתונים. השמים הם נשמה, אבל צריך להלביש אותה – "צור עולמים", ש"צר צורה בתוך צורה" – וצריך "כימי השמים על הארץ". מי עושה זאת? האבות שחיו 502 שנה, המרחק מהשמים לארץ, כדי להוריד את השמים לארץ (לא להעלות את הארץ לשמים). השמים הם גם תורה מהשמים.

אם כן, יש פה הרבה חומר למחשבה, וגם נוגע לכמה אנשים פה (וגם לאלה שלא פה).

שמות החתן והכלה – בנין המלכות מהנה"י

"הארץ" היא המלכות. אם הגימטריא של הזוג היא "הארץ" הם שייכים למלכות ישראל. המלכות נבנית משלש ספירות – נצח הוד יסוד – שהם כחות המעשה. נצח והוד נקראים "למודי הוי'" ו"תורה לשמה" היא "תורה על מנת לעשות", שעושים אותה עם נצח והוד וגם עם היסוד. שמות החתן והכלה רומזים בפרטיות לנה"י, והיות שהכללות היא הארץ – מלכות – זה ממש רמז מובהק של בנין המלכות מכחות המוטבע של הנפש, המודעות הטבעית של היהודי, "בנין פרצוף רחל" בארץ ישראל על ידי תורת ארץ ישראל, תורה לשמה שלא פוחדת משום דבר, תורת הבעל שם טוב.

יהודה – הוד; גאולה – יסוד

יהודה לשון הוד – "הפעם אודה את הוי'". פשוט שיהודה הוא כנגד ספירת ההוד. נדלג על יאיר רגע ונגיע לגאולה – גאולה היא יסוד. ספירת היסוד נקראת "גואל צדק" – "צדק" היא המלכות, "צדק מלכותא קדישא", וכל מושג הגאולה מגואל הוא יסוד. אם רוצים לחלק בין גואל, הצדיק יסוד עולם, לגאולה, על דרך סגנון הזהר "איהו גואל, איהי גאולה", אז בתוך היסוד גופא יש את היסוד-יוסף ויש את עטרת היסוד, שרש המלכות. צריך לומר שגאולה היא בחינת עטרת היסוד, בחינת אפרים, "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים" (שדובר עליו לאחרונה באריכות). בכל אופן, יהודה הוא הוד וגאולה היא יסוד.

יאיר – הארת החכמה בנצח להאיר את עיני המלכות

מה לגבי יאיר? צריך לומר שהוא נצח. לכן קודם אמרתי יאיר-יהודה, טעיתי שזה לפי הסדר של נה"י. הצירוף כאן הוא שיהודה הוא הראשון, יהודה-יאיר. למה יאיר הוא הנצח? הייתי חושב שיאיר אור הוא בחכמה, אבל החכמה יורדת בקו ימין עד הנצח. כאשר החכמה מגיעה לנצח היא מאירה את עיני הנוקבא, עיני כנסת ישראל. לכן מאד מכוון כעת שהסדר הוא יהודה-יאיר-גאולה, כי בשביל גאולה צריך שהנצח יאיר את העינים. כתוב שבלי הנצח המלכות, האשה, היא "עולימתא שפירתא דלית לה עינין". צריך את הנצח של הזכר כדי להאיר – מכח החכמה, סוף התפשטות החכמה – את עיני הכלה שלו.

סוד יאיר הגלעדי

זה הסוד של יאיר הגלעדי, שופט ישראל – גלעדי הוא שיתגלה העד, "עד הוי' בכם". זה הסימן של השנה הזו – תהא שנת עד, ע רבתי ו-ד רבתי של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", עד הוא ראיה, "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". מי שמאיר ומגלה את העד נקרא יאיר הגלעדי – שרש השם יאיר. הוא כאן הנצח בשלשת שמות החתן והכלה. זו כוונה פרטית, שיש כאן הוד-יהודה, נצח-יאיר, שמאיר את עיני הכלה. מה הרבי אומר שצריך בשביל הגאולה? רק להאיר את העינים. הרבי אומר שהכל מוכן ומזומן, אבל צריך את "יאיר הגלעדי" שיגלה ש"בטחו בהוי' עדי עד" – "עד ועד בכלל" – שהגאולה (הכלה) כבר כאן. צריך לפקוח את העינים, יאיר באור ה'.

רמזים בשמות החו"כ

אם עושים רק ראשי וסופי תיבות של החתן והכלה – יהודה יאיר גאולה – הם עולים עץ החיים, אור הוי' (אמצעי תיבות – יהודה יאיר גאולה – עולים שם סג, ביהודה – יה, ביאיר – וה, בגאולה – לז, חלק המילוי של שם סג כנודע). כשמחשבים את שמות החתן והכלה במספר קדמי יוצא שם הוי' פעמים מה (שהוא המילוי של שם הוי', שעולה גאולה).

פ"ה שנים לחתונת הרבי – "המעשה הוא העיקר"

בכל אופן, עיקר ההתבוננות הוא מה שאמרנו קודם, שיש פה כחות נה"י לבנות את המלכות – זו תורה מיוחדת, תורת ארץ ישראל, תורה לשמה, כל מה שדברנו קודם. אותו עזריאל, אמרנו שהוא חסיד, מתחלתו ועד סופו עם כל מה שעובר עליו – שזה במובן מסוים עיקר המופת בסיפור – כי הוא חסיד בעצם, בנקודת הטבע שלו, ושום דבר לא ישנה אותו. הוא עולה ויורד, מעלה ומטה, ונשאר קשור לרבי. הוא צריך לנסוע גם כשהרבי לא מברך אותו, אבל הרבי שם מנווט אותו מאחורי הקלעים.

נסיים בכך שהיום פה שנים לחתונה של הרבי יום מיוחד, סוף השבע ברכות. בעצם כבר נכנסנו ליום מיוחד, יה כסלו, סיהרא באשלמותא. בכל עם ישראל חדש הגאולה הוא ניסן, אבל אצל חסידים גם כסלו הוא חדש הגאולה חדש מיוחד של מזל גאולה. האמצע שלו, סיהרא באשלמותא, הוא היום בדיוק כמו החתונה של הרבי. כותבים את תאריך החתונה לפי היום, אבל עצם הכלולות הם ב"אור ל...", לילה אחרי החתונה, י-ה. הקשר ל-יד שבשמות שלכם יש סה"כ יד אותיות. אבל זה כעת הסיום. מה המיוחד של היום הזה? שבזכות היום הזה קבלנו את הרבי. הרבי הוא חתן של הרבי הקודם רק בזכות זה. היום הרבי נעשה חתנא דבי נשיאה ועל ידי זה הוא נעשה שלנו כמו שהוא עצמו אמר, שהיום הזה הוא היום שאני נהייתי שלכם.

בזכות היום הזה יש לנו דור שביעי, עם כל ההוראות, עד ההוראה העיקרית של "הנה הנה משיח בא", וכבר בא, רק צריך לפתוח את העינים, לעשות כל אשר ביכלתנו, שתהיה תורה של עז, תורה של עשיה, בלי שום פחד משום דבר. כנראה שצריך לדעת – כמו שהרבי עצמו אמר – שבאיזה מקום מי שמעכב את הגאולה הוא כך וכך, אבל לא צריך יותר מדי לדבר על זה אלא לעשות. יש כנראה אנשים שמעכבים את הגאולה, אבל גם אני מעכב, אז לא צריך יותר מדי לדבר עליהם אלא לעשות – "המעשה הוא העיקר". לחיים לחיים, המשך של שמחה עד בלי די.

נגנו "והרקותי לכם ברכה".

"שמע בקֹלה"

כמו שאמרנו, שהמגיד ודאי עמד מאחורי כל הסיפור הזה, אז גם רואים שמי שקידם וניהל את כל הסיפור הזה היא אשתו של החסיד. גם יש הרבה סיפורים שכאילו האשה לא כל-כך לשבח הוציאה את הבעל מבית המדרש וכו', אבל כאן בסוף הסיפור רואים שלא ככה – שדבר ה', "מהוי' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ" וכל מה שהיה שם, הכל מכח האשה. רואים שהאשה כאן היא צדקת, איך שהיא ניהלה את הבית – היא צריכה אז היא צריכה. מה היא אומרת? שצריך משיח פה למטה, בארץ. יש לומר שמה שהוא נקרא עזריאל הוא בעצם על שם אשתו, ה"עזר כנגדו". אתם בגימטריא "הארץ". צריך משיח פה, לא בשמים, לכן צריך את הכל. בקיצור, "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה [כי ביצחק יקרא לך זרע, עזריאל אותיות יזרעאל כו']". זו השורה התחתונה, לחיים לחיים.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com