חיפוש בתוכן האתר

שבעים שנה לרבי לוי-יצחק שניאורסאהן זצ"ל - כ"א מנחם-אב ע"ד – ישיבת חב"ד, נצרת עילית הדפסה דוא

בע"ה

כ"א מנחם-אב ע"ד – ישיבת חב"ד, נצרת עילית

שבעים שנה לרבי לוי-יצחק שניאורסאהן זצ"ל

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

תורת לוי יצחק על המלחמה בעזה

אתמול, בשבת, מלאו שבעים שנה להסתלקותו של רבי לוי'ק, רבי לוי יצחק, האבא של הרבי. לכן אנחנו מתאספים פה לכבודו, ורוצים ללמוד משהו מתוך התורה שלו. בקשו גם שהנושא יהיה משהו שנוגע לאקטואליה. היות שעכשיו עם ישראל נלחם בעזה, יש תורה מיוחדת מאד – משהו עמוק ומאלף – של רבי לוי'ק על המלחמה בעזה[ב].

א. שמשון הגבור – הלוחם בעזה

שמשון – משיח דתהו

מי הנלחם המקורי בעזה? שמשון הגבור. החיים של שמשון הגבור הם מורכבים וקשים, היו לו הרבה ירידות ונפילות. יחד עם זה, כתוב שהוא משיח של עולם התהו. הוא בחינת משיח, יש לו ריבוי אורות שמתגלים אצלו כגבורה אדירה, שלא היה כיוצא בה מאז בריאת העולם וכנראה שלא יהיה כמוהו עד סוף העולם, לא קם כמוהו ולא יקום כמוהו (נמצא שהוא על דרך מתן תורה מפי הגבורה, ש"נאך אמאל מתן תורה וועט ניט זיין" – יש משהו בתופעה של גבורה עילאית, עז ותעצומות אלקית, שהיא חד-פעמית).

הגבורה האדירה שלו היינו האורות הגדולים שלו, אורות דתהו, וזה שהכלים מועטים ולא בדיוק מכילים את האורות – חז"ל אומרים שהוא היה חגר בשתי רגליו. הרי הוא משבט דן, שנתברך "יהי דן נחש עלי דרך שפיפֹן עלי אֹרח". חז"ל דורשים "שפיפן" לשון "שפי" – על בלעם כתוב שהלך שפי, שהיה חגר ברגל אחת, ועל שמשון שהוא שפיפון משמע שהיה חגר בשתי רגליו.

הרגלים הן הכלים, מה שנוגע למציאות – לאחיזה בארץ, למציאות של העולם התחתון. הכח שלו היה בעיקר בידיו, כמו שלקח את לחי החמור והכה בו אלף איש במכה אחת, וכל פעם שעצרו אותו הוא מיד התנער מהחבלים, בזרועות עוזו. יש לו כח אדיר בידים (ובכתפים, כמו שנראה), אבל הרגלים שלו לפי חז"ל היו חלשות (אך יש לומר שזה רק למראית עינים, ובסוד הבעטליר השביעי של רבי נחמן, שעליו הוא לא ספר בעלמא דין, שהוא הבעטליר בלי רגלים – אתם חושבים... אך באמת..., וד"ל).

"שמשון הלך אחר עיניו" – כאדם הראשון

עוד דבר שכתוב בחז"ל – ששמשון הלך אחרי עיניו. כל הנפילות של שמשון בחיים היו כי הלך אחרי עיניו (הנתקנות מהנצח והוד, הרגלים, של הפרצוף שמעליו). ממי הוא ירש זאת? האריז"ל כותב ששמשון הגבור הוא, לא פחות ולא יותר, גלגול אדם הראשון, משרש קין שבאדם הראשון. כמו שאדם הראשון הלך אחרי עיניו – העץ ש"נחמד למראה" וכו' – כך שמשון הלך אחרי עיניו.

שמשון-בדן – גלגול נדב

אם כבר הזכרנו את האריז"ל ושרש הנשמה של שמשון, חוץ מזה ששמשון הוא משרש אדם דרך קין, יש לו עוד שרש מאד מיוחד. שמשון נקרא "בדן" (שהוא משבט דן) – כך מכנה אותו שמואל הרמתי (שתקן את ספירת הנצח, שרש העין-ימין של שמשון), בין השופטים שהוא מונה – והאריז"ל אומר שבדן הפוך הוא אותיות נדב, ומכך הוא לומד (ברוח הקדש) שהוא גלגול נדב, בכור אהרן.

נדב הולך בכל פעם עם אביהוא (ומה שלא נטלו עצה זה מזה היינו שכל אחד כוון בעצם לדעת השני בהיותם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין") – שני אלה שהביאו אש זרה והסתלקו, מתוך "נעימות עריבות ידידות מתיקות" (כלשון בעל אוה"ח הקדוש). היה שם "רצוא" בלי "שוב" – תיאור מובהק של עולם התהו (כמו שמסביר הרבי ב"דבר מלכות").

שרש בנדב הוא שרש בכהונה. דווקא לשמשון, שהוא משבט דן, יש שרש בנדב, שאם היה חי ודאי היה הכהן הגדול אחרי אביו אהרן (ובבחינת "יפה כח הבן מכח האב", וכמו שהוא אכן הרגיש בעצמו – "מתי ימותו אלו כו'"). כתוב שנדב-אביהוא-אלעזר-איתמר הם י-ה-ו-ה של אהרן גופא. שני אלה שהיה להם רצוא בלי שוב הם כנגד "הנסתרֹת להוי' אלהינו". נדב הוא הדרגה הכי גבוהה – ה-י שבשם.

נדב חש מיוחס מלשאת בת ישראל נתקן בשמשון הנושא "בת אל נכר"

מה היתה החטא של נדב ואביהוא? חז"ל אומרים שבין השאר היה החטא (לשון חסרון) שלהם שלא נשאו נשים. למה? חז"ל אומרים שהם אמרו שהם כל כך מיוחסים – כהנים – עד שאין בת ישראל ראויה להתחתן אתם. גאות יחידה של הכהונה לעילא ולעילא, דבר איום ונורא – אמרו שאין בת בעם ישראל שראויה להם ולכן לא התחתנו.

מה התיקון? כאן זה ממש ווארט חזק ביותר שצריך לעכל אותו טוב. אומר האר"י שהתיקון הוא שצריך לבוא שמשון – שהוא בדן, הוא בעצמו נדב – ולשאת לאשה "בת אל נכר", ואפילו שלש כאלה בחייו, כמו שנסביר. כל זה כדי לכפר על נדב, שלא היה מוכן לשאת יהודיה. כאשר שמשון הלך אחרי עיניו בפעם הראשונה – מצא איזו "בת אל נכר" בתמנתה – ואמר להוריו שהיא ישרה בעיניו, שיעשו שידוך. טענו – אין בכל שבטי ישראל בת שראויה לך? הוא התעקש – זאת ישרה בעיני, מה אפשר לעשות?! בלית ברירה עשו לו את השידוך הזה.

שלש בנות אל נכר בחיי שמשון

במשך שנות חייו היו לו שלשה סיפורים עם בנות אל נכר. הפעם הראשונה, שהוא התאהב כשהיה עדיין צעיר, באותה בת מתמנה שלא כתוב שמה. היא נקראת "אשה" סתם. גם משם חז"ל לומדים ש"מהוי' אשה לאיש" – "ואביו ואמו לא ידעו כי מהוי' היא כי תֹאנה הוא מבקש מפלשתים". כתוב תֹאנה חסר, כמו תאנה – יש בזה איזה קשר ותיקון לחטא עץ הדעת, לאכילת אדם מעץ התאנה (יש הרבה דעות בחז"ל מה היה העץ, אבל כך לפי הפשט, כפי שרש"י כותב בחומש).

בכל אופן, אחרי הסיפור של האשה הזאת – שבסוף הפלשתים שרפו אותה ואת אביה (סיפור שלם, שעדיין לא קרה בעיר עזה אלא בתמנתה) – יש סיפור עם אשה זונה שהוא ראה בעזה. כל הסיפור הזה מופיע בקיצור נמרץ – שלשה פסוקים בלבד. הסיפור הראשון הוא באריכות יחסית, שני פרקים, מה שהוא עשה עם השועלים, ושבני יהודה מסרו אותו, ולחי החמור, ושצמא למים וכמעט מת. סיפור שלם. הוא קרא לה' ויצאו לו מים מן המכתש בלחי, והוא קרא למקום "עין הקורא" עד היום הזה. אחרי כל הסיפור הזה כתוב "וישפוט את ישראל בימי פלשתים עשרים שנה" – יש איזה סיכום, שהוא שפט את בני ישראל עשרים שנה. אחר כך מתחיל פרק חדש, ששלשת הפסוקים הראשונים שבו הם הסיפור של עזה.

אחר כך מופיע באריכות יחסית הסיפור של האשה השלישית שהוא נכשל בה, שרק לה יש שם בכתוב – דלילה. השם שלה מופיע שש פעמים – בע"ה בהמשך נסביר למה. היא דלדלה אותו – כך חז"ל אומרים – דלדלה את כל הכח שלו. בסוף, כשהוא גלה לה את כל לבו, סרני הפלשתים שהיו שם וחכו לו תפסו אותו, אחרי שגזרו את מחלפות ראשו, בהם היה הכח שלו (הוא היה נזיר אלקים).

סיום חיי שמשון בעזה

אז כתוב שוב עזה. את דלילה כתוב שהוא מצא בנחל שורק – שכנראה הוא ליד עזה, אבל לא כתוב בתחלת הסיפור עם דלילה שם העיר עזה – אך בסוף כאשר תפסו אותו הורידו אותו "עזתה". נקרו את עיניו, הורידו אותו עזתה, ושם היה טוחן בבית האסורים – לפי חז"ל כל אחד מהפלשתים הביא את אשתו שתתעבר ממנו – עד הסיפור בסוף ששערותיו החלו לצמוח שוב, ובסוף הוא אמר לה' "ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים", ונקמת העין השניה שמורה לעתיד לבוא (לדור שלנו), והפיל את כל האצטדיון בו עשו ממנו "שחוק שמשון".

חז"ל אומרים ש"פלשתים ליצנים הם" והתיאטרון שלהם הוא לעשות צחוק ממישהו, במיוחד מהאויב שלהם. עשו צחוק משמשון, ובסוף מי שצוחק אחרון הוא המנצח – בסוף הוא צחק אחרון, הפיל עליהם את הבית והרג יותר במותו מאשר בחייו ("תמות נפשי עם פלשתים"), כולל את חמשת סרני פלשתים.

לפלשתים יש חמשה מרכזים – כך כתוב בתנ"ך כמה פעמים – חמש ערים: אשדוד, אשקלון, גת (היום יש קרית גת), עקרון (היום יש קרית עקרון) ועזה. מענין שנכון להיום ארבעה מקומות נמצאים בידינו – אשדוד, אשקלון, גת ועקרון – ורק עזה נשארה בידיהם לעת עתה (עד שיבוא שמשון...). יש כמה פסוקים בתנ"ך שעיקר אחיזת קליפת פלשתים הוא דווקא בעזה.

ב. פעולת שמשון – העלאת מדת העזות לקדושה

חזקת עזה בסיפורי שמשון

איך מתחילים שלשת הפסוקים שהערב נדבר עליהם? כתוב "וילך שמשון עזתה". אחרי שכתוב שהוא שפט את ישראל עשרים שנה – כאילו סיכום של החיים שלו – מתחילה פרשה חדשה: "וילך שמשון עזתה וירא שם אשה זונה ויבא אליה".

השם עזה בכל סיפורי שמשון מוזכר שלש פעמים – "בתלת זימני הוי חזקה" של עזות עזה. בפעם הראשונה "וילך שמשון עזתה". קודם היה כתוב "תמנתה", אבל כעת פעם ראשונה "עזתה". הוא הלך לעזה, "וירא שם אשה זונה ויבא אליה".

הפסוק הבא מתחיל "לעזתים לאמר" – פתאום התחילה להסתובב שמועה בעיר ששמשון הגיע למקום – "בא שמשון הנה", אבל לא ידעו איפה בדיוק, "ויסבו ויארבו בשער העיר כל הלילה", הסתובבו וארבו לו בשער העיר. כתוב "ויתחרשו כל הלילה לאמר עד אור הבקר והרגנוהו" – נחכה בשער העיר, וכשיבוא אור הבקר הוא ירצה לצאת מכאן, נתפוס אותו ונהרוג אותו. זה הפסוק השני, המחשבה והתכנון שלהם. אחר כך בא הפסוק השלישי, שהוא עיקר נס הגבורה של מה שקרה, והוא הפסוק שרבי לוי'ק, בעל ההילולא, דורש בעומק כדרכו, על פי הסוד.

העלאת שערי עזה לראש ההר אשר על פני חברון

כתוב "וישכב שמשון עד חצי הלילה ויקם בחצי הלילה" – הוא הלך לאשה זונה, ורק שוכב עד חצות, וברגע חצות הוא קם ומה הוא עושה, מה 'תיקון החצות' שלו? – הוא לוקח את דלתות שערי העיר עם שתי המזוזות, "ויסעם עם הבריח". לא כתוב בדיוק איך זה קרה, כי מחכים לו שם האורבים, אבל הוא מגיע באמצע הלילה לשער העיר ועוקר את הדלתות עם שתי המזוזות, "ויסעם עם הבריח [הדלתות, המזוזות והבריח] וישם על כתפיו ויעלם אל ראש ההר אשר על פני חברון" – איזה נס מופלא.

הקדמנו ששמשון הוא משיח דתהו, אורות מרובים דתהו בכלים מועטים, וכתוב שזה בא לידי ביטוי בכך שהוא שפיפון, חגר בשתי רגליו. עוד יותר פלא, איך הוא לוקח את כל זה – הדלתות, המזוזות והבריח – שם על הכתפים ומעלה הכל אל ראש ההר אשר על פני חברון.

אם מסתכלים במפה רואים שיש ממש קו ישר מהעיר עזה לעיר חברון. כנראה ש"את זה לעֻמת זה", כך משמע מהסיפור הזה, וצריך לעקור את התוקף של עזה – כמו שמתחיל להסביר האבא של הרבי, היא לשון עזות, עזות דקליפה – ולהעלות הכל אל ראש ההר אשר על פני חברון. זה סיום הסיפור, לא כתוב כלום יותר מזה. היו פה נסי נסים. לא כתוב שהוא הרג מישהו כאן. בכל הגבורות שלו הוא הרג – כאן הוא לא הרג אף אחד, אלא רק עקר (כתוב "ויסעם" וחז"ל דורשים שזה לשון עקירה) את מקור הכח של עזות הקליפה של עזה והעלה אותו עד ראש ההר אשר על פני חברון. כלומר, צריך להפוך את עזה לחברון.

אחד הדיוקים של האבא של הרבי שהוא לא אבד ושחת את דלתות השער, המזוזות והבריח, אלא רק העלה אותם – "ויסעם... ויעלם אל ראש ההר...". סימן, כך הוא מדייק, שכמה שהקליפה הזו היא קשה, התכלית היא לא לשבור או לאבד אותה אלא רק להעלות אותה אל ראש ההר אשר על פני חברון ובכך להפוך אותה לקדושה.

אם כן, זה הרקע של הסיפור, וזו המלחמה המקורית והסוד של התמודדות עם ישראל עם הקליפה הזו של עזה – עיקר קליפת פלשתים.

פלשתים (אז והיום) – ליצנות ופולשנות

כמו שאמרנו קודם, חז"ל קוראים לפלשתים ליצנים – קליפת ליצנות. בחסידות מסבירים שפלשתים לשון מבוי מפולש – שאין מחסום ומעצור לרוחו. מדת הליצנות בפרק א' של התניא היא אחת מקליפות יסוד הרוח של החלק הרע בנפש הבהמית. אין מעצור לרוחו. אנחנו ודאי יודעים שהיום המלה פלשתינה היא צורה של פלשתים.

יש מפרשים שמסבירים על פי פשט שפלשתים לשון פלישה. בחסידות מוסבר שלשון מפולש – פתוח משני הצדדים ללא מעצור. אבל המפרשים מסבירים ששרש פלש הוא להכנס למקום לא שלך, אתה פולש, גונב קרקע.

סימן שכל המציאות של פלשתים – פלשתינאים היום – היא פלישה למקום שכלל לא שייך להם. זה המקור והפשט של השם שלהם. תוך כדי שפולשים למקום שאינו שלהם הם מרבים בליצנות. אפשר לחתום שכל מילה שלהם היא ליצנות – אי אפשר לסמוך על אף מילה שלהם.

קליפת עזה – "בהרת עזה" – פגם המלכות

בכל אופן, יש פה קליפה עזה, שהפשט הוא שזו עזות דקליפה. כשרבי לוי'ק מתחיל לפרש את קליפת עזה הוא אומר שזה מלשון חז"ל על אחד ממראות נגעים בצרעת – "בהרת עזה". יש שני אבות של נגעים – שאת ובהרת. אומר האר"י הקדוש שהשאת היא הקליפה שכנגד פרצוף לאה בקדושה, ה עילאה שבשם, בינה, ואילו הבהרת היא הקליפה שכנגד פרצוף רחל, ה תתאה שבשם, מלכות. המלה "עזה" מצטרפת לבהרת דווקא, לכן הוא אומר שקליפת עזה היא כנגד המלכות דקדושה. לא כנגד הבינה, אותיות המחשבה, אלא כנגד המלכות, אותיות הדבור, רחל.

לכן, כמו שאמרנו כרגע, הקליפה הזו קשורה לליצנות, רוח, מבוי מפולש, דברים בטלים כמו שאדמו"ר הזקן אומר בפרק א בתניא. שם הוא אומר שיש ארבע מדות של הרוח של הקליפה, שהכל מתבטא בדיבור – ליצנות והוללות והתפארות ודברים בטלים. הכל סוגים של פגם הרוח שיוצאת מהפה – הכל קשור, הא בהא תליא.

בסוף כל הביאור שלו הוא מגיע לכך ששמשון כאן, במלחמה שלו נגד עזה, מעלה את כל הקליפה לשרש, ממתיק ומתקן הכל בשרש. השרש הוא "ראש ההר אשר על פני חברון" – לשם הוא מעלה את הכל, וכך צריך לעשות. להעלות את קליפת עזה. אז צריך להבין כמה גרוע – גס, גראב באידיש – היא קליפת עזה, שאין כיוצא בה. ואף על פי כן, אפילו בלי להרוג אף אחד, הוא עוקר הכל ומעלה לשרש, לראש ההר אשר על פני חברון (יש עוד עיר של פלשתים, עקרון, כנראה משם לקח את כח העקירה).

דבר ראשון הוא אומר שעזה היא בהרת עזה, נגע צרעת. כמו שהיום יאמרו שהמציאות הזו של עזה בתוכנו היא נגע, מחלה. כך הוא פותח את הפירוש שלו, שעזה היא המחלה הכי קשה – בהרת עזה.

מהות עזה – "אשה זונה"

אחר כך הוא אומר דבר שני: הפסוק הראשון הוא "וילך שמשון עזתה וירא שם אשה זונה ויבא אליה". זו הפעם הראשונה שמוזכרת עזה, ומה שהוא רואה בעזה מסמל את כללות הענין של עזה. מהי עזה? חוץ ממה שאמרנו כרגע, שהיא נגע – הנגע הוא הלעומת-זה של רחל, האשה הצנועה. לעומתה, הבהרת העזה, היא-היא אשה זונה. זה מה שרואים בעזה – רק באים לעזה ורואים שהמהות שלה היא אשה זונה.

"ויבא אליה", שוב, כל הנפילות שלו הן עם בנות פלשתים, בנות אל נכר – אף על פי שכבר היה ספור של אשה קודמת, בתמנתה, יש מקום שחז"ל אומרים שהוא חטא שלש פעמים, בכל אחת משלש הנשים, אבל יש מקום שכתוב ש"תחלת קלקולו בעזה"[ג]. האשה הראשונה היתה שידוך, עם כל הבעיתיות שבזה, אבל בפעם השניה זו אשה זונה בעזה.

היות שתחלת קלקולו בעזה בסוף הורידו אותו עזתה, נקרו את עיניו ועשו אותו טוחן בבית האסורים שם. היות שהתחיל להתקלקל בעזה סופו להגיע לעזה. כל השחוק שעשו ממנו היה בעזה, ויש היום אפילו מי שאומר שהאריכואולוגים מצאו שם את שרידי האצטדיון שלו – הכל בעזה. כל חמשת סרני הפלשתים הגיעו לשם והוא הפיל אותו על כולם. זו היתה נקמה רק מעין אחת, כפי שהוא אומר, ואת נקמת העין השניה הוא שומר להיום.

עזות דקדושה כנגד "מצח אשה זונה"

שוב, עזה מזוהה עם אשה זונה. יש פסוק שאומר "מצח אשה זונה היה לך". זו תוכחה נגד עם ישראל, אבל העזות של אשה זונה – העזה שלה, האשה הזונה של עזה – קשורה למצח שלה. במצח נמצאת העזות מצח. שוב, כל מה שאמרנו הוא להרגיש מה אנחנו עושים כשנלחמים בעזה. להלחם בעזה היינו מלחמה בקליפה הכי עזה של עזות מצח, על דרך עזות מצח של "מצח אשה זונה היה לך".

גם הקדושה – כל מה שיש בקליפה יש לעומת-זה בקדושה. כמו שיש את הבהרת העזה של הקליפה יש את האשה הצנועה של הקדושה. כך הוא משוה כל הזמן בביאורו – שכל מה שיש בעזה בקליפה יש באופן מקביל בקדושה. גם עזות מצח – כתוב "ויתן עז למלכו". מלך חייב להיות עם עזות דקדושה. גם ההלכה הראשונה של השו"ע (בחינת ראשית ממלכת ישראל) היא "הוי עז כנמר" – מלך צריך להיות עז.

אנחנו אוהבים לדרוש את המאמר "אין מלך בלא עם" – שמובא גם בתניא – עם ריבוי רמזים ב"עם". אחד הרמזים – "אין מלך בלא עזות מצח". אם זה מלך של הסט"א אז עזות המצח היא של עזה, "מצח אשה זונה", אבל אם זה מלך דקדושה – כמו דוד המלך – צריך עזות מצח דקדושה, להלחם מלחמות ה' ולנצח, לומר דברים ברורים וללכת על מה שהוא אומר, לא להתלוצץ. כל הפולטיקאים, גם אצלנו, לומדים מהפלשתים את מלאכת הליצנות – לומר משהו ולא לקיים אותו, הכל צחוק, הכל ליצנות. זו עזה, עוצמת עזות המצח של ליצנות האשה הזונה.

ג. שם האשה העזתית וגלגולה האקטואלי

קשר יעקב ושמשון

אמרנו שלא כתוב מה שמה של האשה הזונה הזו – היא סתמית. גם האשה הראשונה בתמנתה היא גם סתמית, אם כי יש סיפור שלם על אביה ומשפחתה ושבע הברכות שעשו. את כל מושג ה"שבע ברכות" – מושג מאד מקודש – לומדים משנים, יעקב ושמשון. בכל שבע ברכות צריכים להתחבר ליעקב ולשמשון.

שמשון ויעקב הולכים יחד – יעקב אמר בלשון מדבר בעדו "לישועתך קויתי הוי'" (רק כאן מוזכר שם הוי' בברכות), והוא אומר את זה מפיו של שמשון (יעקב מדבר מתוך גרונו של שמשון). שמשון אומר "זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלהים ואנקמה נקם אחת משתי עיני" ואז "תמות נפשי עם פלשתים"[ד] (המלה האחרונה שהוציא מפיו בעלמא דין – "פלשתים").

שוב, מי מדבר מתוך גרונו? "לישועתך קויתי הוי'", יעקב, יש קשר עמוק (יעקב ועוד שמשון = משיח במילוי: מם שין יוד חית, שעולה נחש [משיח] ועוד שפיפן [חלק המילוי של משיח] – "יהי דן נחש עלי דרך שפיפן עלי ארח"[ה]). אחד הדברים שמקשרים ביניהם הוא דין שבע ברכות, כך חז"ל אומרים.

"תחלת קלקולו בעזה" – 'עזה תחלה'

זו האשה הראשונה, הנפילה הראשונה, ובמדה מסוימת היא פחות חטא, ולכן הקלקול העיקרי של שמשון מתחיל בעזה. מישהו זוכר ביטוי אקטואלי של קלקול תחלה בעזה? "עזה תחלה" בהסכם אוסלו. אחר כך הוסיפו את יריחו, אבל העיקר הוא עזה – תחלת הקלקול בעזה, מגיע משמשון.

 גם היום צריך להיות "עזה תחלה", תחלה גם מלשון החלת רבונות – צריכים קודם כל להחל רבונות יהודית על עזה, עיר ואם בארץ ישראל. הערך הממוצע של ז אותיות "עזה תחלה" (ר"ת "עת לעשות להוי' הפרו תורתך [במסירת שטחי ארצנו הקדושה לידי זרים]") = בטחון. בזה תלוי הבטחון של כל היהודים היושבים בציון.

שמשון – נקרא על שם קונו ודן כמוהו את ישראל

כל הנפילות של שמשון הן בעצם תואנה שה' מבקש מפלשתים, "נורא עלילה על בני אדם", וכדי לנקום מפלשתים ה' נותן לו גבורה אלקית ממש. מכל הצדיקים בתנ"ך, רק "שמשון נקרא על שם קונו" – על שם הפסוק "שמש ומגן הוי' אלהים" (פסוק שהוא יסוד היסודות של שער היחוד והאמונה בתניא, התבוננות כל חסיד באלקות).

הוא גם נקרא על שם קונו, וגם כתוב לגביו "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל" – יש שני פירושים, או שדן דומה לשבט יהודה, שבט המלוכה, או שדן "כאחד", ה' אחד. משהו מופלא, שכתוב ששמשון דן את עם ישראל כאביו שבשמים. כל ברכת יעקב לדן מכוונת לשמשון הגבור, כך אומרים חז"ל. "דן ידין עמו כאחד", כמו ה' אחד. כתוב "אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד" – אחד יחיד ומיוחד – אבל דומה לו בכך שמשון, שכל מה שעשה היה פעולת יחיד, הוא לבד היה ה'יחידה נבחרת'[ו] של כל עם ישראל.

הוא בקש מה' לזכור את הזכות שלו, שכל עשרים שנה ששפט את ישראל לא בקש אף פעם מאף יהודי להעביר את המקל שלו מכאן לכאן. הוא לא בקש סיוע מאף אחד, לא לקח שום כבוד מאף יהודי, וכך הוא שפט את עם ישראל. הוא היחיד ששפט, שדן את עם ישראל, כמו רבונו של עולם ממש – הוא גם נקרא על שמו וגם דן אותנו כאבינו שבשמים. אלה דברים הכי מופלאים לגבי שמשון, ושוב – עיקר ההתמודדות שלו הוא בעזה.

"הנשר והפרס והעזניה" בימינו

נחזור: אמרנו שלא כתוב איך קוראים לאשה הזונה של עזה, אבל אנחנו אוהבים לנחש. יש עוף טמא. קודם דברנו על בהרת עזה, כפי שאומר רבי לוי'ק, שעזה היא בהרת עזה. יש עוף טמא שהוא משרש עזז, שרש עזה – עזניה. בעופות הטמאים בתורה – פעמיים, גם בפרשת שמיני בחומש ויקרא וגם בפרשתנו, ראה – יש שלישיה שהיא עיקר העופות הטורפים הטמאים. איך קוראים להם? הנשר, הפרס והעזניה.

קודם כל, רואים שפרס ועזניה הם חברים. מי חתום על "עזה תחלה"? יש מסמך, מי חתום על המסמך? פרס (לא רבין, שהיה אז ראש ממשלה). בזכות זה שניהם זכו בפרס נובל – "כי נבלה עשו בישראל", ביחד עם יאסר ערפאת ימח שמו. רק אחד מהשופטים של פרס נובל פרש כי הולכים לתת לערפאת פרס נובל לשלום – כל הכבוד לו, כנראה שהיה איזה גוי פחות-או-יותר לענין. מאותו רגע, מאותו יום והלאה, מה עשו מכל המוסד הזה שנקרא פרס נובל? ליצנות, קליפת עזה. מאז שנתנו פרס נובל לשלום לרבין ופרס וערפאת[ז] – כל הפרס הזה (שניתן לפרס, שכל מעשיו הם על מנת לקבל פרס) הפך לליצנות. קודם גם כנראה היה כך, אבל כאן היה גילוי מילתא לגמרי שכל זה (פרס נובל לשלום[ח]) הוא ליצנות גמורה – קליפת פלשתים. בפרט שאותו ערפאת, שקבל עם פרס את פרס נובל, הצהיר בפירוש בתקשורת הערבית שהכל ליצנות – שהוא לא עומד מאחורי שום מלה שהוא חתם.

שוב, מה רואים בתורה? שהנשר והפרס והעזניה הם השלישיה העיקרית של העופות הטמאים (ויש לומר שהם עצמם כנגד רבין פרס וערפאת, ודוק). כתוב שהנשר הוא קליפת עשו, אדום, רומא – הסמל שלו הוא הנשר. מענין שהיום הוא הסמל של אמריקה, התרבות המערבית. פרס זה פרס – איראן של היום. העזניה היא עזה – כל הרשות (הוא הרשות הוא חמאס...) או המהות של הפולשים לארצנו הקדושה. שוב, העזניה, עזה, מקבלת את עיקר התמיכה מפרס, מאיראן.

שם האשה הזונה בעזה – עזניה

שוב, לפי המדקדקים העוף עזניה הוא מלשון עוז (אולי ה-נ נפלה בה מהנשר, לשון נשירה כנודע). איך מוכיחים זאת, בין היתר? בלשון חז"ל, בגמרא, העוף הזה נקרא עוז. יש בחולין, בסוגית העופות הטמאים, את כל השמות – ושם העוף לא נקרא עזניה אלא סתם עוז. זו ראיה מאד ברורה שהעוף הזה הוא על שם עוז. מה קורה כשמוסיפים לעוז את האות נ, איזו מלה נוצרת? עוז-זונה. "וילך שמשון עזתה וירא שם אשה זונה". כמו שרבי לוי'ק מסביר שעזות עזה מתבטאת בזנות – "המצח אשה זונה היה לך".

ד. סיכום פירוש רבי לוי'ק: החזרת כח הרחם דקליפה לשרשו העליון

נסכם את הפירוש של רבי לוי'ק בקצרה:

שערי עזה – הרחם דקליפה

נס הגבורה של שמשון היה דווקא שהוא הרים ועקר את דלתות שער העיר עם המזוזות והבריח והעלה הכל אל ראש ההר אשר על פני חברון. הוא אומר שבלשון חז"ל כל הביטויים האלה – דלתות, מזוזות, בריח – קשורים לאברי הרחם של הנוקבא. בלשון חז"ל ברחם של האשה יש שתי דלתות ושתי מזוזות וגם בריח – בדיוק כל הדברים שמתוארים כאן.

הרחם של הנוקבא של הקדושה הוא סוד בית המקדש, כך הוא מסביר. אנחנו יוצאים כעת משלשת השבועות – שיבנה בית המקדש במהרה בימינו. כנגד בית המקדש של הקדושה יש אותו בית בעזה בו עשו משמשון צחוק, אחרי שהוא נפל בפעם השלישית עם דלילה. ועדיין, בסוף הוא נקם מהם נקמה גדולה – "אל נקמות הוי' אל נקמות הופיע", "גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות" (שני שמות של ה') – ועיקר הנקמה שמור לו לעתיד לבוא, לזמן הזה, כמו שאמרנו.

רחם דקליפה – כח הילודה העזתי

אם כן, כל מה שהוא עקר הוא כח הלידה מהאשה העזתית – שהיא בעצם האשה הזונה שהוא בא אליה. קודם הוא כאילו נכשל בה, וכעת הוא קם – זה משהו מוזר מאד, שהוא הלך לבית אשה זונה, והוא רק שוכב שם עד חצי הלילה בדיוק, עד חצות, ואז הוא קם בחצי הלילה, מגיע לשער העיר ולוקח את כל המרכיבים האלה. בעצם, מה שהוא העלה הוא יסוד הנוקבא של הקליפה. כאילו שהוא עוקר את הרחם שלה.

מה הכח שלהם? מה ערפאת ימח שמו אמר על הכח של עזה? שהכח הוא הרחם של הנשים. מה התיקון? מה שמשון צריך לעשות? לעקור את הכח של הרחם ולהחזיר אותו לחברון. מי זה חברון? מה יש שם? האבות והאמהות. צריך להעלות "אל ראש ההר אשר על פני חברון" – כפי שתיכף נסביר.

"חצי הלילה" – הזמן לעלות את ה"רוחא דשביק בה בעלה"

יחד עם המרכיבים האלה, הדלתות והמזוזות והבריח, יש גם מושג בקבלה שיכולת האשה ללדת תלויה ב"רוחא" שהבעל, האיש שבא אליה פעם ראשונה, משאיר בה. מכח אותה רוח היא יולדת את כל הילדים שלה. מתי היא מקבלת את הרוח הזו, ה"רוחא דשביק בה בעלה" (הרוח שעושה אותה כלי, "אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי")? כתוב בקבלה שהיא מקבלת רוח זו דווקא בחצי הלילה – זו סוגיא גדולה בכתבי האריז"ל. יש עוד ביאות, אבל הכח שהיא מקבלת ברחם להוליד הלאה הוא בחצי הלילה.

היות שכל מה ששמשון בא לעשות הוא לעקור את הרוח הזו הוא קם בחצי הלילה. מצד אחד הוא התקלקל בה והניק אותה, אבל זה "תואנה" – הכל כדי להעלות את קליפת עזה. כתוב שמי שאומר ש"אחטא ואשוב" כי "במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם" "אין מספיקין בידו לעשות תשובה" – מסוכן ביותר. אף על פי כן, מחדש אדה"ז בתניא, שאם הוא מתעקש מקבלין את התשובה שלו, ואז הוא הופך לטוב גם את העברה שחטא כדי לשוב. אבל זה קשה ביותר.

שלש נפילות שמשון – כנגד עולמות בי"ע

שמשון נופל עם שלש נשים, שהן כנגד שלשת העולמות התחתונים, בי"ע. בריאה-יצירה-עשיה שוה אשה-אשה-אשה. כאשר כותבים שמשון מלא – שין מם שין מם וו נון – הוא עולה אותו מספר בדיוק, אשה-אשה-אשה. כך הוא יורד מדחי אל דחי – קודם עם האשה מתמנתה, שעוד לא אמרנו איך קוראים לה; אחר כך עם האשה הזונה מעזה, שאמרנו בדרך צחות שכנראה נקראת עזניה; ובסוף האשה השלישית – דלילה.

שמשון – סוד הכתר

בכל אופן, העובדה שהוא שכב דווקא עד חצי הלילה ואז קם והעלה את דלתות השער וכו' – היא כדי להוציא את הרחם של הקליפה עם הרוח, שבאה דווקא בחצי הלילה. עוד יותר – הוא שם את דלתות השער וכו' על הכתפים.

כעת רבי לוי'ק מתחיל להעמיק בקבלה: הוא אומר ששמשון בכלל מכוון כנגד הכתר. הוא כח אדיר, על טבעי, שלא קם כמוהו ולא יקום כמוהו, כמו שאמרנו. הכח האדיר הזה הוא כי בפרצופים העליונים שמשון הוא כנגד פרצוף אריך אנפין – כתר עליון, הרצון העליון עליו נאמר "אין תקיף כרצון" ו"אין לך דבר העומד בפני הרצון" (במקום אחר מוסבר ששמשון עולה עתיק יומין, פנימיות הכתר, סוד התענוג העליון, המחיה את אריך אנפין, עיקר הלעומת זה של קליפת פלשתים, התענוג של הסטרא אחרא. נמצא שבעצם הוא כולל את שני פרצופי הכתר, ובסוד עתיק יומין אריך אנפין = "הוי' הושיעה [= אריך אנפין] המלך יעננו ביום קראנו [= עתיק יומין]" = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד").

שפיטת ישראל "עשרים שנה" פעמיים

כתוב פעמיים ששמשון שפט את ישראל עשרים שנה. אמרנו שלפני שהלך לעזה יש פסוק סיום – "וישפט את ישראל בימי פלשתים עשרים שנה". בסוף, אחרי שהוא מת עם הפלשתים ("תמות נפשי עם פלשתים"), כתוב שוב "והוא שפט את ישראל עשרים שנה". למה צריך לכתוב את זה פעמיים? חז"ל אומרים שגם אחרי שהוא מת מוראו היה מוטל על הפלשתים עוד עשרים שנה.

יש שני פירושים. פירוש אחד, שלא היתה הרבה תקשורת אז, ורוב הפלשתים שנשארו בחיים – שלא היו בבית ע"ז שלהם, במקדש שלהם – לא היו בטוחים שבאמת הוא מת. יש עוד פירוש, שידעו שהוא מת אבל חשבו שאולי הוא השאיר בן גבור כמוהו. לחכות עד שהבן יגדל ויגלה את הגבורה שלו לוקח עשרים שנה, אז עדיין פחדו ממנו עשרים שנה.

כל עשרים הוא כתר, כידוע בקבלה. פעמיים עשרים היינו כנגד אריך ועתיק, שני פרצופי הכתר. יש את הכתר שלו לפני מעשה עזה ואת הכתר שלו אחרי הכל, אחרי עזה. זה עוד ווארט חשוב.

שרש ה"רוחא" – כתפי שמשון – כתפי אריך

שמשון יותר גבוה מאבא ואמא וז"א ונוקבא – הוא אריך. הכתפים שלו הם כתפי אריך (כתפים רחבות-ארוכות מאד), וכתוב – הכל הוא מביא מכתבי האריז"ל – שהרוח שניתנת באשה בביאה הראשונה לעשותה כלי, שהוא בעצם כח כל הלידות שלה אחר כך, מקורו (בקדושה וגם בלעו"ז) הוא מכתפי אריך. למה? כי הדעת דאריך ממוקמת בין כתפין, בין הכתפים של אריך.

כעת מגיעים לעוד סוד גדול מאד. שוב, מה אמרנו כרגע? שהוא שם את הכל על הכתפים שלו – המקור של הרוח שנמשכת לרחם בחצי הלילה (הזמן בו הכל כאן קרה). קודם כל, הוא מעלה את הכל לשרש של הרוח שברחם האשה הצנועה, רחל – הכתפים שלו.

ששים האמות של כתפי שמשון

אחר כך הוא מביא עוד מאמר חז"ל. חז"ל אומרים על הסיפור הזה של עזה, שתנינן – למדנו, מסורת – שאין דלתות שערי עזה פחותות מששים אמה. זאת אומרת שהכתפים של שמשון החזיקו ששים אמה, ואכן חז"ל אומרים שאורך הכתפים שלו הוא ששים אמה, שבדיוק החזיק את דלתות שער העיר עזה.

כאן יש פלא שרבי לוי'ק לא כותב. הוא הרי מאד אוהב גימטריאות, והגימטריא הכי פשוטה ומובהקת כאן היא שששים אמה שוה שמשון. יש קשר הדוק ועצמי בין שמשון לדלתות שערי עזה שהוא לקח על כתפיו, שהוא אורך כתפיו.

הוא מביא כאן שיש עוד דבר שהוא ששים אמה – אורך בית המקדש, שכנגד הרחם של עזה, בית עבודה זרה שלהם, בית דגון בו עשו ממנו את הצחוק. האורך שלו הוא ששים אמה.

עוד דבר שהוא אומר על ששים אמה: לשלמה המלך היו ששים גבורים סביב מטתו – "הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל". כתוב ששמשון כולל את כל ששים גבורי המלך – הוא תכלית הגבורה. בכלל, כתוב בזהר שהרמטכ"ל של המשיח (שמשבט יהודה) יהיה משבט דן. כל גבורי המלך כלולים בשמשון. רבי לוי'ק מביא גמרא שכאשר הלויים היו נצבים בעגלות לשאת המשכן – לוי עמד ליד לוי (אמרנו שיש לשמשון שרש בשבט לוי, שהוא נדב) – כל אחד תפס אמה. אותו דבר, כאשר יש ששים גבורים סביב למטת שלמה זה תופס בדיוק ששים אמה. רק במקום שזה בריח ישר של ששים אמה, זה בעיגול – כמו האות ס, שהיא עגולה, המשכת מקיפים.

"ראש ההר אשר על פני חברון" – בינה דאריך או בינה דרדל"א

שוב, את הדלתות המזוזות והבריח, עם הרוחא, הוא מעלה על כתפיו – שמחזיקות ששים אמה, כמנין שמו – ומעלה הכל אל ראש ההר אשר על פני חברון. מה זה? הוא מסביר בשתי נגלות – שתי נגלות של שמשון.

באופן אחד הוא אומר שהכתפים שלו הם הדעת של אריך – הכתפים של אריך, שדעתו בין כתפין. אבל ראש ההר הוא הבינה דאריך. כדי להמתיק כל דבר בשרש צריך להעלות אותו לדרגת הבינה (שם דווקא הדין מתמתק בשרשו, סוד "אני בינה לי גבורה"). בפירוש הראשון שלו הוא אומר שראש ההר אשר על פני חברון – חברון היינו המדות, האבות, ז"א, ועל פני חברון היינו המוחין, או"א (חכמה ובינה), כתפי שמשון היינו הדעת דאריך (שלמעלה מפרצופי או"א) וראש ההר אשר על פני חברון היינו הבינה דאריך שבגרון שלו, למעלה מהכתפים, ושם כל הדינים (של עזה) מתמתקים בשרשם. זה פירוש אחד, אבל לא הפירוש העיקרי.

הפירוש העיקרי הוא השני, שיותר גבוה. לפי שני הפירושים הכתפים של שמשון הם מקום הדעת דאריך אנפין. לפי הפירוש השני "פני חברון" היינו הפנים של אריך, סוד תיקון "ואמת" ב-יג תיקוני דיקנא – "באור פני מלך חיים". זה הרבה יותר גבוה מהגרון שלו, זה הפנים שלו. ויתר על כן, בפנים שם יש את הגילוי של דעת דעתיק – רדל"א. להכל הוא מביא מקורות מהאר"י הקדוש. אם כן, "פני חברון", עוד לפני "ראש ההר אשר על פני חברון", הם הפנים – תיקון "ואמת", שע נהורין שמאירים בפנים – של אריך אנפין. מה הוא ראש ההר שלמעלה מהפנים של חברון? סוד מצח הרצון, כמו ברעוא דרעוין של שבת קדש, שעולים למצח הרצון. בתוך מצח הרצון – הוא לא כותב, אך כך בכתבי האריז"ל – יש את יסוד דעתיק (יסוד עתיק יומין, יסוד שמשון עולה ביאת המשיח כנודע ומבואר באריכות במ"א), שם נמצאת גם הדעת דאריך לפני שיורדת לבין כתפין. אבל, העיקר, הוא אומר ש"ראש ההר" היינו אור מקיף של בינה דרדל"א שמאיר בחוץ על מצח דאריך, ושם עיקר ההמתקה.

ההעלאה והנפילה – קשר שמשון למדת היסוד

לפי שני הפירושים, ההמתקה – העלאת כל מרכיבי הרחם של עזה, האשה הזונה, לקדושה – דורשת העלאה לבינה. או בינה דאריך, "ראש ההר" בגרון דאריך, לפי הפירוש הראשון, או בינה דעתיק – רדל"א, אמונה פשוטה – שמאיר בחוץ על מצח הרצון של אריך, לפי הפירוש השני. לפי שני הפירושים, ובעיקר השני, הוא מעלה את עזה לשרש העליון ביותר, רדל"א. בזה הסיפור הזה נגמר, ואחרי שהסיפור הזה נגמר ב'היי' הכי גדול שיכול להיות, בא הפסוק שאחריו – ירידה עצומה, שהוא יורד לנחל שורק ומוצא שם את דלילה, ואז מתחיל הסוף שלו. הוא התחיל להתקלקל בעזה וגמר במשחק שעשו לו בעזה. את הנקמה השלמה הוא שומר לעתיד (לגאולה השלמה).

כתוב בתחלת דרכו של שמשון שה' ברך אותו – "ויברכהו הוי'". חז"ל אומרים "במה ברכו? באמתו". לכן באמת היתה לו תאוה אדירה ללכת אחרי עיניו, בכל שלשת הסיפורים של שלשת הנשים. הביטוי של חז"ל הוא שזרעו היה כנחל שוטף.

מכאן, וגם מכך ששמו שמשון – או על שם שמש-תפארת, או על שם שמש-יסוד – ברור שהוא קשור לספירת היסוד. לאיזה יסוד הוא קשור? יסוד דעתיק שנמצא בתוך מצח הרצון. שם יש עזות מצח דקדושה, שמתגברת ומעלה את עזות המצח של האשה-זונה של עזה.

ה. "עד עזה" – "עד ועד בכלל"

שמשון – קשר דן ויהודה

חז"ל אומרים עוד משהו חשוב מאד: שאף על פי שאביו של שמשון, מנוח[ט], היה משבט דן, אמו – שנקראת צללפונית – משבט יהודה. למה נקראת צללפונית, שצלל – מלאך, שהוא גם צל וגם צליל – פנה אליה. כך כתוב בגמרא (השם מופיע בתנ"ך כהצללפוני). הפלא שצללפונית שוה בדיוק שמשון. אמו משבט יהודה, לכן "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל" – כמו שבט יהודה, כי שמשון הוא תרכובת של דן ויהודה יחד.

יתר על כן, חז"ל אומרים שגם אביו מנוח – אביו היה משבט דן ואמו היתה משבט יהודה. גם מנוח הוא חצי דן וחצי יהודה, רק שהמשפחה מתייחסת לאבא, ולכן המשפחה משבט דן, אבל אמו מיהודה, וגם אם שמשון מיהודה (נמצא שיש בשמשון שלשה חלקי יהודה אך נקרא על שם חלק אחד דן מצד יחוס המשפחה לאבי אביו[י]).

שמשון-דן-יהודה

אז בעצם לשמשון יש שני שרשים – גם דן וגם יהודה. כשכותבים שמשון-דן-יהודה הר"ת הם שם הברית[יא], היסוד, שם שדי. שדי הוא גם שם של עצמה, של כח אדיר – "שגיא כח" (שם א-ל גם לשון כח, ועוד יותר שם ש-די).

כמה שוה שמשון-דן-יהודה? 780, המשולש של טל (כל המספרים מ-1 עד 39). יהודה פעמים הוי', שהוא המשולש של "הוי' אחד". עוד רמז חשוב: בכל הסיפור של שמשון כתוב ג"פ עזה – "עזתה", "לעזתים", "עזתה" – שוה ביחד 1521 = 39 ברבוע. אז יש טל במשולש (780) ו-טל ברבוע (1521).

780 עולה גם ה פעמים יוסף (יוסף "פנים ואחור") – שהוא הנשמה הכללית השייכת לברית. שמשון הוא גלגול של כמה צדיקים – הוא גלגול אדם הראשון, יש לו קשר ליעקב (שמתפלל בעדו "לישועתך קויתי הוי'"), יש לו קשר ליצחק (כח הגבורה, "כי אתה אבינו" לעתיד לבוא, כשהפלשתים עשו ממנו שחוק התלבשה בו גבורת יצחק, ולציין שגם ליצחק עצמו היה ספור עם הפלשתים), יש לו קשר מאד הדוק ליוסף (היות שהוא קשור לברית).

"עד עזה"

יש ביטוי בתנ"ך שחוזר חמש פעמים עם "עזה". והוא מתחיל מהפעם הראשונה שמופיע "עזה" בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה" – הביטוי הוא "עד עזה"[יב]. הלשון הזה כנראה כל כך קשור לעזה שעזה הוא "עד" – יש "עד ועד בכלל" ו"עד ולא עד בכלל".

בעית הממשלות החלשות – לא גומרים פעולות

נחזור לאקטואליה, מה בכלל הבעיה של כל ממשלה חלשה, כמו הממשלות שלנו שאין בהן אמונה (אמונה היא תוקף של קדושה, מלשון "אמונה אמן")? שכל מה שעושים – עושים עד ולא עד בכלל. מתחילים תהליך, מתחילים מבצע, ולא גומרים אותו. זה נקרא "עד ולא עד בכלל". כנגד זה יש "עד ועד בכלל".

איפה עוד כתוב "עד"? כשאברהם אבינו נכנס לארץ ישראל, כאשר ה' מצוה ומבטיח לו "לך לך... אל הארץ אשר אראך" – "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה". מהנסיגות הכואבות ביותר, שגם עלו לנו דם יהודי יקר, היתה הנסיגה משכם. איך פרשו את "עד מקום שכם"? "עד ולא עד בכלל". בהתחלה כשכבשו את שכם, כמו את חברון, לא רצו לתת ליהודים לגור שם. בחברון, בגלל ההיסטוריה של ישוב יהודי חשוב רצוף במקום, קצת הצליחו להתיישב בחלק מהעיר. בשכם אף פעם לא נתנו ליהודים לגור (כמובן שגם שם היה ישוב יהודי בעבר, והוא המקום שהובטח על ידי יעקב אבינו ליוסף הצדיק, סוד תיקון הברית, קשור לשמשון). בקושי נתנו לנו ישיבה, להכנס כל בקר ולצאת בלילה במשך שנים, עד שנטשו את המקום לגמרי וזה עלה בדם יהודי הכי יקר.

בכל אופן, המדיניות החלשה היא "עד ולא עד בכלל" – לך לאלון מורה, איזה מקום למעלה (כמו קרית ארבע של היום במקום חברון), במקום המקום האמתי. אלון מורה המקראית היא שכם, לא הישוב הנקרא בשם זה שנמצא למעלה. מה ראשית הסממן של חולשה (בפרט של ממשלה האמורה לייצג את העם היהודי)? "עד ולא עד בכלל".

"שמשון הלך אחר עיניו" – "עד עזה"

כמו שכתוב "עד מקום שכם עד אלון מורה" כתוב "עד עזה". "עד מקום שכם" כתוב פעם אחת בתנ"ך, לא חוזר על עצמו, אבל "עד עזה" כתוב חמש פעמים – ביטוי חזק ביותר. כלומר, בשביל עזה נדרש "עד עזה" ועד בכלל – צריך להגיע לשם ולכבוש את המקום לגמרי. שמשון הלך אחרי עיניו – יש לו שתי עינים, "עד עזה", "עד ועד בכלל" ("לעזתים לאמר בא שמשון הנה").

בעולם הזה הוא רק התנקם מעין אחת – כנראה שבנקמה מעין אחת בלבד יש עדיין בחינה של "עד ולא עד בכלל" (אם כי שבסוף הוא לקח את שתי דלתות השער ושתי המזוזות והבריח עם הרוחא והעלה את הכל "אל ראש ההר אשר על פני חברון"). ועוד יש לדייק שפעמיים הוא בא לעזה, פעם ראשונה ברצונו ("וילך שמשון עזתה"), ופעם שניה בעל כרחו ("ויורידו אותו עזתה"), ודוק. בכל אופן, צריך להגיע "עד עזה", "עד ועד בכלל" ("בכלל" = עזה).

כמה שוה "עד עזה" (ביטוי שחוזר בתנ"ך חמש פעמים, כנ"ל)? יוסף, הברית. אמרנו קודם ששמשון-דן-יהודה עולה ה"פ יוסף, בדיוק ה"פ "עד עזה" הכתובות בתנ"ך. עד כאן כמה רמזים.

יש עוד הרבה רמזים חשובים, רק פתחנו במשהו. נאמר עוד ווארט קטן ואחר כך נשמע כמה ניגונים.

"מבצע שמשון"

קודם כל, מה מוסר ההשכל הכי פשוט שלומדים מכל הסיפור הזה עם הפירוש של רבי לוי'ק, האבא של הרבי? שכדי להתמודד עם עזה צריך להיות שמשון הגבור – צריך גבורה. זה המסר הכי פשוט, צריך עזות דקדושה כנגד עזות דקליפה.

אמרנו שהיום חלק מה"עד ולא עד בכלל", מהחולשה, בכל מבצע שעושים – קשור גם לכך שנותנים איזה שם היולי, שנשמע קצת טוב, אבל בסוף הוא הצדקה לא לעשות שום דבר. כמו "צוק איתן" – מי צריך את השם הזה? השם הוא חלק, סממן, של החולשה מלכתחילה – שלא רוצים לגמור. סתם איזה מבצע, עם שם נחמד, צוק איתן. מהרגע שנותנים את השם – יודעים מראש שלא הולכים לגמור כאן שום סיפור, הכל רק קוסמטיקה.

אם כבר היה צריך לתת שם למבצע, מה השם שהיה צריך לתת? או "מבצע עד עזה" (עם בסוגריים "עד ועד בכלל"; מבצע עד עזה = משיח) או "מבצע שמשון" (מבצע עד עזה ועוד מבצע שמשון עולה שם שדי פנים ואחור).

מבצע שמשון – הדרך לשלום

רוצים שלום. חז"ל לומדים ששמשון נקרא על שם קונו מהפסוק שמובא ומתפרש בשער היחוד והאמונה בתניא – "שמש ומגן הוי' אלהים". "שמש" ואחר כך "ומגן" – מתחיל ב-ו ונגמר ב-ן סופית. כמה אותיות יש בביטוי הזה? 16. גם ב"לישועתך קויתי הוי'" יש 16 אותיות.

16 הוא רבוע:

ש  מ  ש  ו

מ  ג  ן  י

ה  ו  ה  א

ל  ה  י  ם

בפנות כתוב שלום (האלכסון = חצי שמשון). רוצים שלום? כולנו רוצים שלום, שלום הוא שמו של הקב"ה. רוצים שלום? צריך שמשון. אותו שמשון שנקרא על שם קונו ודן את ישראל כאביו שבשמים. ככה מגיעים לשלום. כמה שוה "שמש ומגן הוי' אלהים"? 851 = 23 פעמים 37, חיה פעמים יחידה, יחוד שני המקיפים שבנפש, סוד ה-לם של הצלם ("אך בצלם יתהלך איש"[יג]) שמשם דווקא בא הכח ועז לנצח את קליפת פלשתים, בעזה (851, "שמש ומגן הוי' אלהים" = עזה ובמילוי [עין זין הא] ובמילוי המילוי [עין יוד נון זין יוד נון הא אלף]!).

מלחמת פלשתים – המעבר מבית שאול לבית דוד

עוד ענין חשוב: כל התקופה ההיא, משמשון ובמשך כמה דורות, עיקר המלחמה של עם ישראל היה נגד הפלשתים. בעלי תולדות ישראל אומרים ששיא הכח של הפלשתים הגיע דווקא בסוף מלכות שאול. מי שטפל וגמר את הפלשתים – נצח אותם (לא לגמרי לגמרי, אבל החליש אותם מאד) – הוא דוד המלך. הפלשתים הגיעו לשיא הכח שלהם והשלטון שלהם בכל ארץ ישראל – לא רק באזור שלהם – דווקא בסוף תקופת שאול. והראיה, על ידי מי שאול נהרג? באיזו מלחמה? לא כל כך רחוק מכאן. שאול מלך ישראל נהרג במלחמת פלשתים בהר הגלבוע, בצפון. כלומר, הפלשתים התפשטו בכל הארץ, לא רק בחמש הערים שלהם שהזכרנו קודם.

כל המלחמה הזו, של שאול והפלשתים, היתה המעבר – התפר – בין שאול לדוד המלך, ספור שלם בתנ"ך. מאד משמעותי לנו, מאד אקטואלי לנו. הקדשנו את כל השיעור לשמשון, לפי תורת רבי לוי'ק, אבל מוסבר אצלנו שהדור שלנו הוא מעבר בין מלכות שאול למלכות דוד. כאן אנחנו רואים שדווקא בסוף תקופת מלכות שאול, סוף תקופת מדינת ישראל הקיימת, במתכונת הקיימת, הפלשתים מגיעים לשיא הכח שלהם ולשיא ההשתלטות שלהם על הארץ. אז צריך לקום דוד ולגמור איתם. זה סממן מובהק של המעבר בין מלכות שאול למלכות דוד. שנזכה לדוד מלכא משיחא.

שמשון הרג את הארי וגם דוד המלך הרג את הארי ואת הדוב. דוד המלך קבל את האורות של שמשון, עם כלים. הוא זה שהמשיך את המשיחיות התוהית של שמשון הגבור בתוך כלים. עוד קשר מאד חשוב – בין שמשון לדוד, שהוא בין דן ויהודה, שמשון ויהודה.

 

נעשה הפסקה ונשמע כמה ניגונים – ניגוני שמשון, כיבוש עזה.

[רקדו והתפללו ערבית]

נאמר עוד כמה השלמות[יד]:

ו. בין עזה לחברון

התכלית היא להעלות את עזה אל ראש ההר[טו] אשר על פני חברון (עזה ועוד "ראש ההר אשר על פני חברון" = 1800, הרבוע הכפול של 30). בכל אופן, הפרשיה מתחילה בעזה והמלה האחרונה של הספור הזה היא חברון. כנראה צריך לחבר דווקא בין עזה לחברון.

הטיפול בבעית המנהרות – נחשי שמשון

שמשון נמשל לנחש – "נחש עלי דרך, שפיפן עלי ארח, הנשך עקבי סוס ויפל רכבו אחור. לישועתך קויתי הוי'" – והוא נלחם נגד הנחשים של הסטרא-אחרא, שעושים מנהרות בתוך האדמה, ופתאום עולים מהמנהרות כמו נחש צפע. צריך לקיים את מאמר חז"ל "פגע בו כיוצא בו" – כדי לפגוע בנחש צריך לנהוג כמו נחש. הנחש של הקדושה הוא משיח, כידוע שנחש בגימטריא משיח. שפיפן הוא חלק המילוי של משיח (מם שין יוד חית). נחש שפיפן עולה יעקב-שמשון, הקשר הנ"ל.

היום יודעים שעשו מנהרה גם בחברון. היות שאנחנו לא גומרים עם הקליפה כמו שצריך, גם הקליפה חותרת להגיע לחברון, ובעצם היא אוחזת בחברון בדור האחרון שלנו – נמצאת מאד חזק בחברון. כדי לתקן זאת צריך להגיע "אל ראש ההר אשר על פני חברון" – לחברון, לפנימיות של חברון (פני חברון), הפנים המאירות של חברון, ואז "אל ראש ההר אשר על פני חברון", כמה מדרגות למעלה מחברון.

הקשר של עזה-חברון לשמשון

בכל אופן, צריך לחבר את עזה לחברון. נעשה גימטריא פשוטה, עזה ועוד חברון, התחלת וסיום הפרשה – 348, חצי שמשון. זה סוד מאד חשוב בקבלה, שלם וחצי – החצי של שמשון הוא עזה-חברון (ועוד, הר"ת עזה חברון הם חצי יוסף).

שמשון והמלך חֻשם מארץ התימני

עוד יותר, כתוב – ורבי לוי'ק מביא זאת בפירושו – ששמשון שייך למלכי התהו. הוא מקשר את עזה לעיר של המלך הראשון של התהו, שכולל את כולם, בלע בן בעור – הדעת של התהו – ושם עירו דנהבה (לשון דין). הוא מדבר על הקשר בין דנהבה לעזה (עזה דנהבה ר"ת עד, וכן האוס"ת, עזה דנהבה = עד, ב פעמים עד כנ"ל בסוד "עד עזה"[טז]).

בכל אופן, אם רוצים ליחד מלך של עולם התהו לשמשון, היות ששמשון הוא הגבור (ב-ה הידיעה), משרש הגבורה של עולם התהו, צריך לומר שהוא בפרט כנגד המלך דתהו שכנגד ספירת הגבורה. בלע הוא דעת, יובב הוא חסד והשלישי הוא הגבורה. מי השלישי? "חֻשם מארץ התימני". חֻשם שוה עזה-חברון, חצי שמשון כנ"ל. בפרשה כתוב "וימלך תחתיו חשם" ואחר כך "וימת חשם" – השם חשם חוזר פעמיים, יחד חשם חשם שוה שמשון (ובשניהם אותיות שם).

עוד יותר, חז"ל אומרים ששמשון הוא חֻשים בן דן – בגלגול של חושים הוא הרג את הנשר, את עשו. חשים הוא חשם עם תוספת י. חשים אותיות משיח, והרבי מסביר שמשיח והניצוץ של משיח שבכל אחד הוא שקודם צריך להיות שליח – שוה חשם, שוה עזה-חברון – ואם השליח מצליח לגייס (סוד לשכת הגיוס הפנימית) את כל עשרת כחות הנפש שלו, לצרף את ה-י לשליח, כלומר להשקיע ולהתמסר עם כל הכח שלו לשליחות, אז הוא מגלה את המשיח שבו, הופך להיות בחינת משיח. זאת אומרת שחשם הופך להיות חשים בן דן – חשים בגימטריא נחש, "יהי דן נחש עלי דרך שפיפן עלי ארח".

אם כן, יש פה רמזים מאד ברורים ששמשון קשור לחשם. אם שמשון שוה פעמיים חשם שעולה שליח כנראה צריך להיות פעמיים שליח. כתוב שמלאך לא עושה שתי שליחויות יחד. אבל שמשון הוא נשמה, ודומה לקב"ה שודאי יכול לעשות שני דברים יחד, אז הוא שליח כפול (יש לומר שליח לישראל, להושיע אותם, ושליח לפלשתים, לנקום בהם) – כפלים לתושיה – שעולה שמשון. שמשון עולה יב פעמים חן, "ונח מצא חן בעיני הוי'", וכל שליח עולה ו פעמים חן.

חשם הוא מארץ התימני. מה זה אומר לגבי הלחימה בעזה? את מי הכי כדאי לשלוח לשם? את התימנים – הם יודעים בדיוק מה לעשות, "עד עזה" ועד בכלל, איך לגמור את הסיפור לגמרי. זה "חשם מארץ התימני", ככה שמשון מתגבר על עזה.

חברון בכל הספירות

נאמר עוד משהו על חברון, שהוא לא אומר. הוא מתחיל שחברון יכול להיות המדות דז"א, כנגד האבות, ואחר כך מעלה הרבה יותר גבוה. אבל יש משהו היולי בעיר חברון, שהיא יכולה להיות כמעט כל ספירה:

חברון בהחלט יכולה להיות מלכות, בה דוד המלך מלך בתחלה. חברון היא קרית ארבע, שכתוב בזהר הקדוש שהיא יחוד ארבעת היסודות. איפה מתייחדים ארבעת היסודות? במלכות. זה היחוד של הטבע, שכולו מרוכז בחברון.

חברון בהחלט יכולה להיות גם ספירת היסוד – הספירה מהיוחדת של שמשון – כי היא לשון חבור וזיווג.

חברון גם שני חברים – איהו בנצח איהי בהוד.

הוא עצמו אומר שחברון היינו חסד-גבורה-תפארת, האבות שקבורים בחברון, במערת המכפלה.

הוא גם כותב שחברון, או "פני חברון", היא חכמה ובינה – המוחין.

הוא גם כותב שחברון היא הפנים של הכתר, של אריך אנפין, בה יש גילוי הדעת דעתיק יומין – "דרך גבר בעלמה".

אם כן, חברון היא משהו היולי לגמרי – כולל את הכל. סבה אחת שאי אפשר לנצח בעזה היא כי עוד לא טהרנו את חברון. צריך שחברון תהיה עיר יהודית טהורה, עם כל המעלות של חברון עיר האבות, ואז אפשר להעלות את עזה לחברון. מי מעלה את עזה לחברון? שמשון, שעולה פעמיים עזה-חברון.

ז. הקשר המיוחד בין רבי לוי יצחק לשמשון

גבורת שמשון וגבורת רבי לוי'ק

נסיים עם מה שהיינו צריכים לפתוח בו: מה הקשר בין שמשון לרבי לוי'ק בעצמו. הבאנו כאן דרוש של רבי לוי'ק, האבא של הרבי. שמשון הוא הגבור (ב-ה הידיעה כנ"ל). רבי לוי'ק דורש את השם של עצמו וממילא את תכונת הנשמה של עצמו, שכולו אומר גבורות – הוא נשמה של גבור. רואים בחייו, שהוא מוסר את הנפש בגבורה עילאית, גבורה אלקית ממש – הוא גבור ממש.

פסוקי רבי לוי-יצחק

איך הוא דורש את שמו? לוי מצד הגבורה – בתוך כהן-לוי-ישראל – וגם יצחק הוא מצד הגבורה (מבין האבות – אברהם-יצחק-יעקב). אם קודם אמרנו שהפסוק של שמשון הוא "שמש ומגן הוי' אלהים", מה הפסוק של לוי? הרבי, כאשר דורש את שם אביו, תמיד מביא פסוק ללוי ופסוק ליצחק.

הפסוק של לוי הוא "עתה הפעם ילוה אישי אלי". תיכף נדבר על המלה המיוחדת "הפעם". לוי הוא מלשון "כמער איש ולויות" הנאמר לגבי הכרובים בבית המקדש, הרומז ליחוד קודשא ובריך ושכינתיה שנעשה בכל מצוה ומצוה, כאשר הדגש הוא שהיחוד נעשה מצד הגבורה, באהבה בוערת כאש להבה, בחינת גבורת אנשים, קשור למה שהקב"ה ברך את שמשון באמתו – גבורה של קדושה.

יצחק כפשוטו הוא גבורה, אבל הוא "פחד יצחק", כידוע הווארט – הפחד שבעצמו צוחק ("והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו"). הפסוק של יצחק הוא מה ששרה אמנו אמרה בלידתו – "צחֹק עשה לי אלהים כל השֹמע יצחק לי". את הפסוק של לוי אמרה לאה כאשר נולד בנה השלישי, וכשיצחק אבינו נולד אמרה שרה אמנו "צחק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי". יש פלאי פלאים בפסוק הזה. "צחק עשה לי" = תריג = "הוי' אלהי ישראל" = משה רבינו. "יצחק לי" = אברהם. "כל השמע [יצחק] לי" = שרה. יש פלאי פלאים בפסוק הזה.

יש קשר פנימי בין לוי ליצחק, וכאשר רוצים להתבונן בהם צריך להתבונן בפסוקים שלהם.

סוד "הפעם" – לוי ושמשון

איפה כתוב פעם ראשונה בתורה "הפעם"? גם כשיש חידוש. כשה' נסר את הצלע מאדם ועשה ממנה אשה, חוה, הוא אמר בהתפעלות "זאת הפעם עצם מעצמי וגו'". חז"ל דורשים שכאשר אדם הסתכל על חוה, האשה הכוללת את כל הנשים שבעולם – "אם כל חי" – הלב שלו התחיל לפעום (השרשים פעל, לשון התפעלות, ופעם, לשון התפעמות, קרובים[יז]).

מה כתוב על שמשון? שרוח ה' החל לפעמו במחנה דן, בין צרעה ובאין אשתאול. לשון חז"ל הוא שהשכינה הופיעה לפניו כזוג שמצלצל, אולי קשור לאמו צללפונית. השכינה הקדושה עצמה צלצלה כפעמון לפניו, וזה החל לתת לו רוח הוי' – רוח גבורה מאת ה'.

"הפעם" בתנ"ך – מאדם עד שמשון (דרך לוי)

בכל אופן, זה מתחיל מ"זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת" – משם מתחיל כל הסיפור של שמשון, שנופל, אבל נופל בירידה צורך עליה, להעלות הכל לשרש העליון.

כמה פעמים כתוב "הפעם" בתנ"ך? 13 פעמים. המלה הפעם בעצמה כפולת 13 – 13 פעמים 15. המלה הכי חשובה ששוה הפעם היא נקמה. כמו שצטטנו ש"גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות" – "במילתא מיהו גדולה היא". מתי המקום הנכון של הנקמה? כאשר זה פועם לך, "הפעם". יש אהבה פעמים הפעם, אבל רק פעם אחת כתוב "עתה הפעם". גם בלידת הבן הבא של לאה, יהודה, כתוב "הפעם אודה את הוי'" אבל בלי המלה "עתה". התפעמות מלידה חדשה מתבטאת במלה "הפעם". אבל אצל לוי יש משהו מיוחד, רק לאותה "הפעם" – "עתה הפעם"[יח].

חוץ מזה שרוח ה' החלה לפעמו לשמשון מראשית דרכו, בהמשך הסיפור שלו כתוב ג"פ "הפעם" – שלש הפעמים האחרונות בתנ"ך. כתוב "עשר ידענו שלש עשרה לא ידענו" – השלש הנוספות מעבר לעשר כולן אצל שמשון. "בתלת זימני הוי חזקה" שכולו אומר פעם, "הפעם".

הפעם האחרונה – כנראה הן כנגד יג מדות הרחמים כאשר המדה האחרונה היא "ונקה [לא ינקה]" – "זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלהים". נקמתו בפלשתים הולכת עם "הפעם". זה קשר מובהק בין שמשון ללוי, לוי יצחק, האבא של הרבי. כשאני מתבונן בלוי אני מתבונן בפסוק "עתה הפעם ילוה אישי אלי", ביצחק "צחק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי" ובשמשון "שמש ומגן הוי' אלהים". כמובן יש אפשרות לעשות הרבה שעשועי תורה בפסוקים האלה[יט].

רמזי לוי-יצחק-שמשון

נעשה רק משהו פשוט: מה התחדש? חפשנו תורה של רבי לויק על עזה. מי שלוחם בעזה הוא שמשון, לכן דברנו עליו. כעת פתאום אנחנו מגלים שלא סתם – כנראה יש קשר עצמי בין רבי לוי יצחק לשמשון הגבור, הכל מצד הגבורה. אז נעשה עוד כמה רמזים פשוטים בדבר הזה:

מה הר"ת של לוי יצחק שמשון (לוי יצחק שמשון יכול להיות שם יפה לילד, דרך אגב)? ליש. לאריה צעיר קוראים כפיר והאריה הגדול, המבוגר, שהכי חזק, נקרא ליש (והוא גם שם העיר שבני דן הלכו לכבוש, "ויקראו שם העיר דן בשם דן אביהם אשר יולד לישראל ואולם ליש שם העיר לראשנה"). אצל יעקב דן הוא נחש, אבל אצל משה רבינו הוא "גור אריה" – עוד קשר הדוק בין דן ליהודה, "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל", כשבט יהודה. רק שני אלה נמשלו לגור אריה. "גור אריה יהודה", "דן גור אריה יזנק מן הבשן" (זו ברכתו במשנה תורה, עוד מעט נקרא אותה בשמחת תורה).

אמרנו שראשי התיבות של לוי-יצחק-שמשון הם ליש, אבל באמת שמשון היה לפני רבי לוי'ק, אז צריך גם את ראשי התיבות לפי הסדר הכרונולוגי – שלי. מי זוכר איפה כתובה בתנ"ך המלה "שלי"? היא כתובה אך ורק פעמיים בתנ"ך, שתיהן באותו ספר, קדש קדשים – שיר השירים. בשתי הפעמים המלה "שלי" מופיעה עם אותה מלה לפני כן – "כרמי". בתחלת שיר השירים כתוב "כרמי שלי לא נטרתי" וממש בסוף, בפסוק השלישי לפני הסוף, כתוב "כרמי שלי לפני האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו". פעמים כתוב "שלי", שתיהן בשיר השירים, שתיהם עם המלה "כרמי". מה זה "כרמי"? שייך לנזיר, שאסור לו לשתות יין. בכל זאת צריך להיות "כרמי שלי לפני", בגימטריא 780 – כבר היה לנו, שמשון דן יהודה, ה"פ "עד עזה", ה"פ יוסף, 39 במשולש וכו'.

מה סופי התיבות של לוי יצחק שמשון? קין. אמרנו שכתוב בפירוש בכתבי האריז"ל ששמשון הוא משרש קין. כתוב שלעתיד לבוא, כמו שיצחק יעלה יותר מאברהם ויעקב, כך קין יעלה יותר משרש הבל. שרש הבל הוא נשמת משה רבינו – הנשמה הכי חשובה משרש הבל – אבל משיח שייך לשרש קין, קשור גם לסוד קרח (הרוח של קין), סוד ס"ת "צדיק כתמר יפרח", שחלק על משה אבל יעלה לעתיד (כאשר יודה למשה שבדור, ובמקום שבעלי תשובה עומדים וכו'). שייך בכלל לעלית הגבורות לעתיד לבוא – הלכה כבית שמאי. כמו ששמשון העלה את הכל לראש ההר אשר על פני חברון – כל הגבורות עולות.

ח. תמר-עזניה-דלילה

מעשי אשה בתמנתה – עלית יהודה וירידת שמשון

נדבר על עוד קשר פשוט שעולה מהחבור של שמשון ל"צדיק כתמר יפרח": עדיין לא אמרנו איך קוראים לאשה הראשונה של שמשון, שראה בירידתו תמנתה. אמרנו בדרך שעשוע שלאשה הזונה שראה בעזה קוראים עזניה, אבל מה לגבי האשה הראשונה?

באשה הראשונה מופיע שוב הקשר בין שמשון ליהודה. איך חז"ל דורשים את המלה תמנתה? ראינו הרבה קשרים – שמשון ויעקב, שמשון ויצחק, שמשון ויוסף, וכעת קשר מאד חשוב בין שמשון ויהודה. בעצם כבר ראינו כמה קשרים בין שמשון ויהודה ("דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל"), וכעת עוד אחד – דווקא בשני אלה קרה להם דבר עם אשה בתמנתה.

במעשה יהודה ותמר כתוב שיהודה עלה תמנתה ובמעשה שמשון והאשה הראשונה כתוב שהוא ירד תמנתה. יש כמה פירושים, איך אחד יורד תמנתה והשני עולה תמנתה. יש פירוש בחז"ל שיש רק תמנה אחת – באמצע ההר, יורדים מראש ההר ועולים מתחתית ההר. יש עוד פירושים. עוד מאמר חז"ל – שמשון שהיתה לו ירידה על ידי תמנתה כתוב בו "וירד תמנתה" ואילו יהודה שעלתה לו עליה על ידי מעשה יהודה ותמר, שנולדו לו פרץ וזרח, ופרץ הוא משיח, כתוב בו "עולה תמנתה".

בכל אופן, אם רק עושים את הציור שתמנתה היא באמצע ההר, סימן ששמשון לכתחילה נמצא בראש ההר והוא יורד. יהודה לכתחילה בשפל – מדתו שפלות – ובשפלותו הוא בתחתית ההר, ועולה תמנתה. כנראה ששמשון הוא שרש המלכות ברוממות העצמית של רדל"א (בחינת "חביון עז העצמות" שברדל"א, כמו שיתבאר), שהרי הוא דומה לה' לגמרי, והוא יורד תמנתה. יהודה עולה תמנתה כדי להזדווג עם תמר. שם, בתמנתה, נאמר "ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה". יש כאן מחשבת זונה, בדומה למעשה שמשון (שכל שלש הנשים שלו הן בגדר זונה).

תמר בתמנתה (והשתלשלות תמר בתנ"ך)

כמה תמר יש בתנ"ך? שלש – יש לנו מאמר על זה במלכות ישראל. יש את התמר של יהודה ותמר, אם המלכות. יש את התמר של אמנון ותמר, האחות של אבשלום. כתוב שאבשלום, האח של תמר מסד האם, אחרי שתמר נפגמה על ידי אמנון, קרא לבת שלו תמר. כל התמרות הן בירידה, כמבואר אצלנו במאמר הנ"ל. בכל הדמויות של תמר יש בעיה של אישות, אבל הראשונה היא צדיקה גמורה – עם כל מה שעשתה – השניה בינונית יחסית, והשלישית עוד פחות.

אם יש דירוג של 'תמר'ות, וזה קשור לתמנתה – שגם מתחיל תם – אז יש להניח שגם לאשתו הראשונה של שמשון קראו תמר. כך מן הסתם. אם כן, שלש הנשים של שמשון הן תמר-עזניה-דלילה ר"ת דעת למפרע (עיקר הפגם של שמשון הוא בדעת, כמו שיתבאר) – זה פותח יריעה חדשה לגמרי של רמזי רמזים. נשאיר זאת לתלמידים הממולחים, כמו שהרבי מכנה אותם[כ].

תמר היא לשון תמורה – תמורת חכמה אולת, תמורת עושר עוני וכך הלאה, כמו שכתוב בספר יצירה. כל התורה כאן של רבי לוי'ק היא על בסיס תמורה – "את זה לעמת זה עשה האלהים" – כל דבר שיש בקליפה יש בקדושה.

שש הופעות דלילה – דעת דקליפה

אחרון-אחרון – נדבר על דלילה. אמרנו שהיא מופיעה שש פעמים. כמה שוה דלילה? קודם, רק בשלשת הפסוקים של ספור עזה, כתוב ארבע פעמים "הלילה". בפסוק השני פעמיים "כל הלילה" ובפסוק האחרון פעמיים "חצי הלילה". הלילה – מלה בחן – בגימטריא יסוד. אפשר לומר שזה הריכוז הכי גדול של המלה הזו בכל התנ"ך. מיד אחרי ד"פ הלילה מופיעה דלילה – אחד פחות מהלילה, ד במקום ה בהתחלה. ברור שבדלילה יש רמז ללילה.

כמה דלילה שוה? 79[כא]. 79 בין היתר זה דעה, והשם שלה מופיע שש פעמים – שש דעות (כל מדה היא דעה, כמו בלשונו של הרמב"ם בהלכות דעות). רמז חשוב בקבלה שו"פ דעה עולה דעת. בזהר כתוב שהדעת היא "מפתחא דכליל שית" – מפתח שכולל את כל ששת חדרי הלב. הדעת של דלילה היא הדעת דלעו"ז – הכח של הקליפה לקלקל את הדעת של הקדושה, הדעת של שמשון.

המלחמה על הדעת

בסוף שמשון באמת מגלה לה את כל לבו, מאבד את דעתו, כאילו מאבד את עצמו לדעת – נופל לגמרי. עד הסוף הוא נלחם כל הזמן להחזיק דעת, להחזיק ראש, לא לחשוף את הסוד שלו. הכח שלו הוא בשערות – גם ענין גדול שעוד לא הסברנו בכלל – הוא "נזיר אלהים".

חז"ל אומרים כמה סברות איך היא ידעה שהפעם הוא גלה את כל לבו ("הפעם" האמצעית מבין שלש "הפעם" הנ"ל שנאמרו בשמשון). אחת הדעות, שהיא ידעה שהוא לא מזכיר שם שמים לבטלה. ברגע שהוא אמר "נזיר אלהים אני מבטן אמי" – הזכיר את שם אלקים – היא ידעה שבטוח אמר אמת הפעם. מה היא קלקלה אצלו? את הדעת שלו.

"נכנס יין יצא סוד". בפרשת נזיר כתוב "מגפן היין" (גפן היין = יצחק, מגפן היין = אברהם = "יצחק לי") ויש רק עוד פעם אחת בתנ"ך – בפרשת שמשון. "נכנס יין יצא סוד" – אסור לו לשתות יין כדי שיחזיק ראש, שלא יתפתה לגלות את הסוד שלו. היא עבדה עליו עוד ועוד, "ותאלצהו", הביאה אותו עד למצב של מות, ובסוף הוא גלה לה את כל האמת שלו.

אם כן, יש משהו בשמשון שהמלחמה שלו וסוד הנצחון שלו הוא להחזיק דעת – להחזיק ראש, להחזיק אמונה (האמונה כאשר מוחזקת היטב בתודעת האדם היא היא דעתו). כמה שהוא זלזל בקדושה לכאורה עם הנשים הללו – "אשה", "אשה זונה", "דלילה" (כפי שכתוב בתנ"ך) שוות בנות אל נכר (חז"ל אומרים שכל אחת היתה "בת אל נכר") – הוא שמר את הדעת שלו. כמה שהוא פגם ונפל הוא שמר את הדעת, כל פעם קם ונלחם, ידע שהכל "כי תואנה הוא מבקש מפלשתים", אבל בסוף דלילה הצליחה לפגום את דעתו.

"דעת דבין כתפין" של שמשון

מה זה קשור לביאור של רבי לוי'ק? זה סוד הכתפים שלו. מקור הרוחא דשביק ברחם הנוקבא בא מכתפי אריך. יש בכתבי האריז"ל "יחוד הזכירה" כולו קשור לכוונת כתפי אריך (כתף = 500, סוד המילוי של שם שדי – שין דלת יוד = דעת הוי'. כתף כתף = 1000[כב], סוד אלף האורות שקבל משה רבינו במתן תורה). הדעת של אריך היא בין כתפין כנ"ל, והוא סוד כח הזכירה – לזכור ולא לשכוח.

בסוף הוא מבקש מה' "זכרני נא... אך הפעם" – תזכור אותי. אני פגמתי בדעת, שכחתי אותך לרגע, גיליתי את סודי לנוקבא דס"א. הכח שיש לשמשון הוא כח של דעת. מי שדלדלה לו את הדעת היא דלילה, ו"פ דלילה בגימטריא דעת.

עד כאן השלמות. תן לחכם ויחכם עוד. שנזכה לדעת שלמה של שמשון, שהוא דומה לה', ולגבורת שמשון. לחיים לחיים. אפשר להמשיך בניגונים. נתראה בבית המקדש בקרוב ממש!

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] תורת לוי יצחק עמ' תנב ואילך.

[ג] סוטה ט, ב.

[ד] "ויאמר שמשון תמות נפשי עם פלשתים ויט בכח...". יט כח – סוד מחזור קטן ("שמש ירח", "שמש ומגן הוי' אלהים") של יט שנים (שמשון שפט את ישראל עשרים שנה, הוא נכנס שנה אחת למחזור השני) ומחזור גדול (שמש וכוכבים) של כח שנים (כחו של שמשון גדול עד מאד) – עולה בטול. והנה, "תמות נפשי עם פלשתים" = 2256 = היהלום של בטול. וביחד עם שמשון ("ויאמר שמשון תמות נפשי עם פלשתים") = 2952 = לו פעמים עזה!

[ה] חז"ל גילו לנו שלשמשון היתה אחות בשם נשין (בכתיב מלא – נשיין) – נחש שפיפן (בדילוג אותיות על ידי שתי השינים הסמוכות).

[ו] יחידה נבחרת = עצמות בגוף וכו'.

[ז] הערך הממוצע של רבין פרס ערפאת (רבין פרס יוצאים מערפאת, סוד עגלה ערופה – הזנחת הצבור המביאה לידי רצח יהודים ר"ל) = ישמעאל. הרוס"ת של רבין פרס ערפאת = פלשתים.

[ח] פרס נובל לשלום ועוד רבין פרס ערפאת = ג פעמים "לא תרצח" (קרע שטן).

[ט] שמשון  ועוד מנוח (שלש האותיות הראשונות של מנוח נמצאות בתוך שמשון = 96 = "סוד הוי' [ליראיו ובריתו להודיעם]"; מי שזוכה ל"סוד הוי'" "דן יחידי") = 800 = שמש מלא: שין מם שין.

[י] שלשה חלקי יהודה (יהודה יהודה יהודה = מלך) ועוד חלק אחד דן (בסוד "דן... כאחד". דן = חי חי חי) = קדם (בשמשון מאיר הערה של אדם קדמון) = זה ברבוע = ד פעמים (הערך הממוצע של ד החלקים) לו = ו ברבוע.

[יא] גם שמשון דן יחידי ר"ת שדי. שמשון דן יחידי = 792 = לו פעמים כב, סוד "לבד בך [= חן] נזכיר שמך").

[יב] "ויהי גבול הכנעני מצידן באכה גררה עד עזה באכה סדמה ועמרה ואדמה וצבים עד לשע". יש בפסוק שני "עד" ("בטחו בה' עדי עד וגו'") – "עד עזה" "עד לשע" (כמו שיש שני "עד" בפסוק "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ", וכמו שיתבאר הקשר בין הפסוקים [בשני הפסוקים יש 60 ו-45 (שלשת חלקי 60) אותיות. 45 = 9 במשולש, ועם 60 = 105 = 14 במשולש. "עד עזה... עד לשע" = 630 = 6 פעמים 105 = 35 במשולש. הרו"ס של שני הספוקים "ויהי... בארץ" = 324 = חי ברבוע, ובר"פ = 1922, הרבוע הכפול של "ויהי" = "מצידן באכה גררה עד עזה באכה סדמה ועמרה ואדמה וצבים עד לשע"]. נמצא ש"[עד] עזה" הוא כנגד "[עד] מקום שכם" = שדי שדי [שם הברית הקשור לשמשון כמבואר בפנים], ו"[עד] לשע" הוא כנגד "[עד] אלון מורה" = 9 פעמים עזה!). "עד... עד" = נצח = "וצבים" (התבה שלפני ה"עד" השני; יש גם שני "באכה" בפסוק, ב פעמים "באכה" = "ואדמה", התבה שלפני "וצבים". "[באכה...] ואדמה וצבים" = חצי "[באכה] גררה". שתי התבות המופיעות פעמיים בפסוק – "עד" ו"באכה" = חצי [הערך הממוצע של] "ואדמה וצבים" [נמצא שיש כאן סדרה של 102, אמונה, 204, צדיק, 408, זאת, סדרה גיאומטרית עולה במכפלה של 2, סוד מערת המכפלה). לשע = ת (20 ברבוע, "וישפט את ישראל בימי פלשתים עשרים שנה... והוא שפט את ישראל עשרים שנה"), נמצא ש"עד לשע" = דעת, סוד ו פעמים דלילה שנאמרו בפרשה, כמו שיתבאר. "[עד] עזה... [עד] לשע" = עזתה ("וילך שמשון עזתה"). בדילוג תבות, "ויהי גבול הכנעני מצידן באכה גררה עד עזה באכה סדמה ועמרה ואדמה וצבים עד לשע" = ב"פ "עזתה" (יש שני "עזתה" בתנ"ך – בתחלת הסיפור של שמשון בעזה – "וילך שמשון עזתה" – ובסוף – "ויורידו אותו עזתה", וכמו שיתבאר). בפסוק זה מופיעה לראשונה "גבול" בתורה, נמצא שפסוק זה הוא שרש כל הגבלה כו'. היחס בין "עזה" (82) ל"גבול" (41) הוא "שלם וחצי". "הכנעני" = ה פעמים גבול (גבול "פנים ואחור". "גבול הכנעני" = ו פעמים גבול, ע"ד מקום = ו פעמים אל, כנגד ו"ק, ודוק). ["הכנעני" הבא בתורה הוא "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ", וכמבואר לעיל הקשר בין "עד עזה" ל"עד מקום שכם וגו'". "הכנעני... והכנעני..." = יצחק יצחק, אחד פעמים לב, הערך הממוצע של כל אות.] יש בפסוק "ויהי גבול הכנעני מצידן באכה גררה עד עזה באכה סדמה ועמרה ואדמה וצבים עד לשע" 15 תבות ו-60 אותיות, המבנה המדויק של ברכת כהנים! מתוך 60 האותיות יש 21 אותיות "עד עזה" – "ויהי גבול הכנעני מצידן באכה גררה עד עזה באכה סדמה ועמרה ואדמה וצבים עד לשע" = 492 = ו פעמים עזה ( ו צירופי עזה [= יב פעמים גבול, סוד "יב גבולי אלכסון"])! "ויהי גבול הכנעני מצידן באכה גררה עד עזה באכה סדמה ועמרה" = 1521 = 39 (טל, הוי' אחד) ברבוע = "עזתה... לעזתים... עזתה" (ג ההופעות של עזה אצל שמשון [שבהן ד-ו-ד אותיות, קשר בין שמשון לדוד, שני הלוחמים בפלשתים]), כמו שיתבאר. "עזה" היא התבה האמצעית בפסוק (התבה השמינית מכאן ומכאן) – הציר המרכזי של הפסוק (הכולל את הפסוק). עזה נמצאת רמוזה בפסוק בדילוג אותיות שוה – "ויהי גבול הכנעני מצידן באכה גררה עד עזה באכה סדמה ועמרה ואדמה וצבים עד לשע" (יש עוד 11 אותיות מכאן ו-10 אותיות מכאן [21 אותיות], נמצא ש"עזה" זו ממוקמת באמצע הפסוק ככל האפשר [ועוברת דרך ה-ז של "עזה", התבה האמצעית של הפסוק כנ"ל], ודוק. ג התבות שבהן רמוזות עזה – "... הכנעני... עזה... ואדמה..." = 343 = 7 בחזקת 3, סוד השמש בגבורתו של שמשון, כמו שיתבאר).

[יג] "יתהלך איש" = ביאת המשיח (8 פעמים מהיטבאל, יחוד מה בן, הערך הממוצע של כל אות) וכו'. "אך בצלם יתהלך איש" = 959 = 7 פעמים 137 = אברהם במספר קדמי, כמבואר במ"א (ר"ת "אך בצלם יתהלך איש" מופיע כמלה פעם אחת בתורה – "עוד נגע אחד אביא על פרעה..." = 685 = 5 פעמים 137, קבלה פנים ואחור, ודוק).

[יד] השלמות נוספות (בעוד נושאים ובנושאים שנאמרו בשיעור בקיצור) יש גם בשני השיעורים הבאים.

[טו] יש יא "ראש ההר" בתנ"ך. "ראש ההר אשר על פני חברון" של שמשון הוא השביעי לפי סדר התנ"ך – "כל השביעין חביבין".

[טז] ה-נ של דנהבה היא ה-נ של עזניה הנ"ל – עזה זונה.

[יז] יש לומר שה-ל של פעל וה-ם של פעם הן סוד ה-לם של הצלם, החיה והיחידה שבנפש, כנ"ל.

[יח] הרומז ל"עת לעשות להוי' הפרו תורתך", סוד עזה תחלה כנ"ל.

[יט] "עתה הפעם ילוה אישי אלי" "צחק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי" = 2495 = "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". וביחד עם "שמש ומגן הוי' אלהים" = 3346 = זהב פעמים ברזל, וד"ל.

[כ] תמר עזניה דלילה = 861 = אם במשולש = בית המקדש (הששים אמה של שמשון קשור לבית המקדש, כמו שמבאר רבי לוי'ק).

[כא] היא כנראה הלעומת זה של בעז, שניצוץ ממנו נמצא בעזה. בבית המקדש שבנה שלמה שני עמודים, יכין ובעז, בימין-חסד (יכין) ושמאל-גבורה (בעז), ודוק.

[כב]  1000 = דעת מודעות.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com