חיפוש בתוכן האתר

פגישת צות יעלת חן - אדר"ח אלול ע"ד – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

אדר"ח אלול ע"ד – כפ"ח

פגישת צות יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[הצגה של הצות והכתות המתוכננות וכו']

שתהיה הרבה כמות ואיכות, כמות עושה איכות.

א. מתי אפשר לבקש סליחה? (מנהגי סליחות של אשכנזים וספרדים)

חדש הסליחות

קודם כל, חדש טוב – שיהיה חדש של גאולה, חדש הרחמים והסליחות. בעדות המזרח מתחילים לומר סליחות כבר מראש חדש ואצל אשכנזים אומרים סליחות משבת סליחות, לקראת סוף החדש. בדיוק אחד מהילדים שאל אותי עכשיו למה – אם זה חדש הסליחות, אז למה אשכנזים לא אומרים מהתחלה, כמו ספרדים? למה מחכים עם הסליחות, אם כל החדש הוא חדש הסליחות? לא ידעתי מה לענות לו מיד, אבל אחר כך חשבתי על תשובה:

להתחיל מ"אני לדודי" ולבקש סליחה כאשר "ודודי לי"

הרי החדש הוא על שם "אני לדודי ודודי לי", שקודם צריך להתעורר מלמטה, "אני לדודי" באתערותא דלתתא, ואחר כך "ודודי לי" באתערותא דלעילא. בכלל, זה המסר של החדש הזה בבית הספר, שמתחילים שנה חדשה. יש את הרמז המפורסם שחדש אלול הוא כמו עיר מקלט, שבורחים לתוך התורה ("אנה לידו ושמתי לך"), אבל ראשית כל זה חדש של התעוררות עצומה לה', "אני לדודי ודודי לי".

[הגיע ספר חדש והיתה הפסקה קצרה]

אמרנו שזה חדש שמתחיל באתערותא דלתתא, ואחר כך מרגישים איך הדוד מגיב ומתעורר מלמעלה. כנראה שכל החדש חושבים על בקשת סליחה, עושים תשובה, אבל החלק הראשון של החדש הוא עוד לפני שבא לי ממש לבקש בפה סליחה מה'. קודם אני צריך להראות משהו, שאני עושה משהו, שאני מתעורר, ואז זה מוצדק (וממילא פועל את הפעולה הרצויה) לבקש סליחה. כלומר, בקשת הסליחה היא תוך כדי ההרגשה שה' כבר בא לקראתי לאחר שאני מתעורר לבוא אליו.

ימי סליחות – י' ימי החדש האחרונים

אפ נעשה חשבון נראה שזה גם יוצא די מדויק. לפי מנהג האשכנזים הכי הרבה ימים שיכולים להיות סליחות בסוף החדש הם אם ראש השנה חל ביום שלישי. אם ראש השנה חל ביום חמישי, כמו השנה הזו, מתחילים את הסליחות מהשבת שלפני ראש השנה. אבל אם ראש השנה חל ביום ב' או ג' מתחילים שבוע לפני כן. כלומר, הכי הרבה סליחות אומרים כאשר ראש השנה חל ביום שלישי בשבוע.

אז אומרים בפועל סליחות – וכך מודפס בסדר הסליחות שלנו – 8 פעמים, 6 ימים בשבוע הראשון ויומיים בשבוע של ר"ה. אבל לפי המנהג כבר לשבת קוראים "שבת סליחות" – אני באוירה של סליחות (וכתוב שכל חדש אלול הוא חדש של אוירה, יש הרבה ביטויים וסיפורים של חסידים שכבר היום צריכים לנשום ולהריח אוירה מיוחדת של החדש הזה, יש את החוש הזה לכל יהודי בטבע היהודי שלו, וכשמגיעים סליחות משהו משתנה באויר, שיש סליחות, וזה לא מתחיל רק ממוצאי שבת אלא כבר מהשבת שנקראת "שבת סליחות") – אז כוללים גם את ימי השבת בסליחות, כך שעשרת הימים האחרונים של החדש הם כבר סליחות לפי מנהג אשכנז.

י' ימי סוף אלול ועשי"ת – ימי "ודודי לי"

מה מיוחד בעשרה ימים? כתוב שכל החדש הזה (החל מהיום הראשון של ראש חדש אלול) מתחלק לשלש פעמים עשר, ואחר כך עוד עשר – עוד עשרה ימים של עשרת ימי תשובה. זה רמוז בסופי התיבות של "אני לדודי ודודי לי" – יייי, ארבעים יום (ביום הארבעים, בעיצומו של יום הכפורים, משה רבינו ירד מהר סיני עם הלוחות האחרונות). אז מאד מכוון שהסליחות מתחילות מתחלת ה-י של "ודודי". כל ארבעים הימים מתחלקים חצי-חצי – עשרים ימים של אתערותא דלתתא, יי של "אני לדודי", ואז עשרים ימים של "ודודי לי", שבתחלתם מתחילים הסליחות.

יוצא מכאן שיש דברים שעושים, אבל רק כאשר אני חש שיש תגובה לעבודה שלי. זה משהו חשוב מאד – הסוף של אלול וכל עשרת ימי תשובה. רוב האשכנזים אומרים סליחות בכל עשי"ת, אבל בחב"ד אומרים רק בצום גדליה. בכל אופן, כשמגיע יום כיפור – היום האחרון של עשרת הימים האחרונים – יש בתפלה גופא את כל סדר הסליחות. אז לא גמרנו עם הסליחות, רק שכנראה שה' הוא כל כך "לי" שהסליחות הן בדרך ממילא בעשרת ימי תשובה.

בין אשכנזים לספרדים – דגש על אתעדל"ת או על אתעדל"ע

בכל אופן, הווארט העיקרי היה הדבר הזה – שאשכנזים מחכים. אז למה ספרדים מיד אומרים סליחות? איך נסביר זאת לאור ההסבר הנ"ל? צריך לומר שיש משהו בנשמה של עדות המזרח – וכך גם כתוב בחסידות – שה"דודי לי" מאיר מיד, בפשטות, מתחלת החדש. לא צריך לחכות עד שמתעצמים עם "אני לדודי", אלא מהרגע הראשון יש "ודודי לי", מרגישים איך שהדוד בא לקראתי וחפץ בי (ומשתוקק לשמוע את בקשת סליחתי), וממילא מיד יש לבקש סליחות.

למה מתאים להבין ככה את ההבדל במנטליות בין האשכנזים לעדות המזרח? אשכנז היא בצפון יחסית, והצפון יותר קר. יש כלל בחסידות, שזה גם ההבדל בין הקיץ והחורף, שיותר חום בטבע אומר יותר אתערותא דלעילא. כשחם בחוץ – כמו עכשיו – זה סימן שה' מאיר, לא צריכים לייצר חום. עיקר מה שהאדם צריך לייצר הוא חום, ככה כתוב. אבל אם ה' נותן חום, אדרבא. היום צריכים לייצר קור, יש מזגנים, אבל פעם לא היו מזגנים, שמחו מאד שה' נותן את החום, שלא קר. כאשר קר צריכים לייצר חום. כשקר זה אומר שצריך יותר אתערותא דלתתא, יותר "אני לדודי". כתוב שחדש האביב הוא "דודי לי ואני לו" – שה' מתעורר קודם ואז אנחנו. זה יחסית ההבדל במנטליות בין אשכנזים לספרדים.

לייצר עת רצון כדי לבקש סליחה

ננסה לתרגם למשהו מאד אנושי: סליחה אחד מהשני, לא רק מה'. מבקשים סליחה כשיש תחושה של עת רצון, תחושה של קירוב דעת. אם אין קירוב דעת בינינו, אז בקשת הסליחה היא סתם מס שפתים, משהו חיצוני לגמרי, לא יפעל את הפעולה ולא כדאי אפילו לבקש.

מה כדאי? לעשות מצב של קירוב דעת בינינו, "אני לדודי". כשאני מרגיש שב"ה נוצר איזה קירוב דעת אני בא לבקש ממך סליחה, וזה חל, נופל על אזנים קשובות, ופועל את הפעולה – "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם".

ב. "והוה צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו"

המשך ביאור פרק קנין תורה

אמרנו שחדש אלול הוא עיר מקלט, כולם חוזרים לבית ספר – צריך לתאר את בית הספר כעיר מקלט שמחה – ולומדים תורה. לאחרונה דברנו הרבה בשיעורים על פרקי אבות ועל הפרק האחרון, פרק "קנין תורה". חוזרים לבית ספר ורוצים לקנות את התורה בנפש – קנין תורה. תחלת הפרק היא מאמר רבי מאיר שמתחיל "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה...". יש שם הרבה דברים שזוכים, ולקראת הסוף הוא אומר "והוה צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו" – שלשה דברים שהולכים יחד.

"מעין המתגבר ונהר שאינו פוסק" – אבא ואמא

לפני כן היה כתוב "ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק". בחסידות כתוב שמעין הוא חכמה ונהר הוא בינה, אבא ואמא. הוא זוכה לשני הדברים, להיות "כמעין המתגבר" וגם להיות "כנהר שאינו פוסק". נהר היינו "רחובות הנהר". מעין נובע טיפין טיפין מעומק התהום, והנהר מתרחב והולך ואינו פוסק. לפסוק פירושו לאכזב. נחל אכזב פוסק – אפילו אחת לשבע שנים – אבל משהו אמתי (שאינו כוזב) אינו מפסיק. זה דווקא מצד אמא – שהנהר מתרחב וזורם תמיד – בעוד מצד אבא יש התגברות, שפע של חידושים תמיד, מה שבלשון החסידות נקרא "נביעת האין סוף" (נביעה תמידית מכח המשכיל בנפש, שבעל-מודע, ב"תהום" של הנפש, לחכמה הגלויה).

בין "נעשה" ל"הוה"

שם מי שלומד תורה לשמה הפועל הוא "נעשה" – "נעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק" – אבל בהמשך, במשפט הבא שנתבונן בו כעת, כתוב "והוה". ביטוי נדיר בלשון משנה. אני מבין שמישהו "נעשה" משהו, אבל כאן הביטוי הוא "הוה". מה ההבדל? משהו "נעשה" כך וכך, וכעת זו המהות שלו, הגדר שלו, התאר שלו. אבל הוה – בלשון הוה – משמע שכל הזמן הוא נמצא בתהליך של התהוות.

"והוה צנוע" מתוך "תורה לשמה"

מדברים על זה כאן בעיקר בשל הצניעות – "והוה צנוע" – שייך במיוחד לבנות. יוצא כאן שצניעות באה מתוך לימוד תורה לשמה. שוב, צניעות – שהיא הערך העליון, אצל בנות במיוחד – נמנית כאן כתוצאה של העסק (כמי שהוא בעל עסק וכולו שקוע בעסקו) בתורה לשמה (ונמנה כאן בין הדברים האחרונים אליהם זוכה מי שעוסק בתורה לשמה, סימן שהוא דבר גדול מאד). סימן שגם על הבנות לעסוק בתורה לשמה, ואז "הוה צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו". משמע שהמדות האלה דווקא הן דברים שכל הזמן הווים.

הסתפקות במועט

נתחיל מהצניעות: זה לא שאני צנועה – זה כל הזמן צריך להיות הוה, "והוה צנוע" ("והוה צנוע" עולה בגימטריא רחל, סמל המלכות, תיקון האשה), מתוך "עוסק בתורה לשמה". מה הפירוש כאן? מיד לומדים משהו חדש לגבי צניעות בביטוי הזה. חושבים על צניעות או שזה לבוש או שזה תנועה ("והצנע לכת") – יש לנו בזה כמה פירושים – וגם במחשבה יש צניעות, וגם בדבור יש צניעות. אבל יש פירוש אחד – שיותר קרוב לפשט כאן, כשבא בהמשך ל"נעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק" – שצנוע הוא אחד שמסתפק במועט.

לא יודע אם פעם דברו על הקשר בין התנהגות בצניעות, שמבקשים מבנות, לבין הפירוש שצניעות היינו הסתפקות במועט. בזמנים קשים יש צנע, אבל כל הזמן צריך להיות שמח בחלקו. הרבי – ורוב תלמידי הבעל שם טוב, עם יוצאים מהכלל – רוצים (ופועלים) שיהודים יהיו עשירים. אף על פי כן, נפשית, ברור שאדם צריך לקנות בנפשו את מדת הצניעות – לשמוח בחלקו, לא להצטרך הרבה, להסתפק במועט. אצל האדם הצנוע המועט הוא "מועט המחזיק את המרובה" – כל דבר קטן הוא אין סופי, ה' נתן לי משהו קטן למראית עין אך הוא מכיל ברכה אינסופית. צריך להבין גם את הקשר הזה, בין צניעות כהסתפקות במועט לבין התנהגות בצניעות – זה רעיון שצריך לפתח.

כתוב ש"צרכי עמך מרובין ודעתן קצרה" – מי שיש לו דעת קצרה צריך הרבה. ברגע שיש לו דעת רחבה, דעת אמתית (דעת שרוכשים על ידי העסק בתורה, "תורת אמת", לשמה), הוא לא צריך כלום. גם בני זוג – לעתיד – כתוב שבני זוג שמאד אוהבים לא צריכים שום דבר, חיים מאהבה, חיים מ"אני לדודי ודודי לי". כל מה שצריכים הרבה זה היפך הצניעות. שוב, זה ערך מאד חשוב. גם כאן, הדגש הוא שזה דבר ש"הוה". מתוך לימוד תורה לשמה – מי שהוא "כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק" מאד שמח בתורה – ואז הוא "הוה" מאד צנוע, לא צריך שום דבר. איך יודעים שמי שלומד תורה לשמה לא צריך שום דבר? המשך אותו פרק – "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן", לא צריך כלום. מי שלומד תורה לשמה לא צריך כלום בגשמיות – כל מה שיש לו הוא מאד מודה לה', שמח בחלקו, וממילא הוא גם ינהג (בלבוש ובתנועה וכו') בצניעות.

התשובה של רבי זושא

בתשובה, כתוב ב"היום יום" בעשרת ימי תשובה את הווארט של רבי זושא שתשובה ר"ת של חמשה פסוקים:

"תמים תהיה עם הוי' אלהיך"

"שויתי הוי' לנגדי תמיד"

"ואהבת לרעך כמוך"

"בכל דרכיך דעהו"

"הצנע לכת עם [הוי'] אלהיך"

התכלית של הכל היא צניעות, "הצנע לכת עם הוי' אלהיך", צניעות במובן של אָן-בליטות, לעשות הרבה בלי לבלוט, בלי שאף אחד ידע.

הצנוע אינו כועס

נחזור ונסיים קטע זה במשנה: מי שצנוע ממילא הוא ארך רוח – הוא לא מקפיד ולא כועס. מי שכועס – סימן שהוא לא צנוע, כי "צנוע" הולך עם "ארך רוח". לא רק שלא כועס על אף אחד, אלא שתמיד, באופן טבעי, כחלק מהטבע היהודי שלו, הוא "מוחל על עלבונו".

"והלכת בדרכיו" של "מלך עלוב" ו"מוחל על עלבונו"

כל זה חוזר לסליחות, בהן אומרים "סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו". אנחנו רוצים שהקב"ה ימחל את כל העונות שלנו, וכדי לעורר זאת מלמטה עלינו גם לנהוג כך. נחזור להתחלה – יש לנו עשרים ימים ללמוד את המלאכה, למחול לכולם.

בחדש אלול מאירות יג מדות הרחמים. יש ספר של הרמ"ק, תומר דבורה – שגם מאד טוב ללמוד בבית הספר – שמסביר את פשט יג מדות הרחמים. הדבר הראשון שהוא מסביר הוא שה' נקרא "מלך עלוב" – מוחל על עלבונו. בשביל לבוא לה' ולבקש סליחה, שימחול לנו, צריך "אני לדודי" – להתדמות אליו בכך שגם אני לומד להיות "מוחל על עלבוני". בשלישית המושגים הזו מצניעות מגיעים ל"מוחל על עלבונו" – "והוה צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו".

סלח-מחל-כפר – בנין פרצוף רחל

נסיים ברמז מפורסם: מבקשים בשלש לשונות – סלח, מחל, כפר – שאצלנו זה גם האמירה של האות סמך שמלמדים ילדים. כתוב שסופי התיבות של סלח-מחל-כפר יוצרים את המלה רחל – קשור לרחל אמנו. שאר האותיות – חוץ מה-רחל בסוף, סלח-מחל-כפר – שוות רחל. שלש המלים האלה הן פעמיים רחל (פעמיים "והוה צנוע") – רחל מפורש בס"ת ועוד רחל רמוז בחשבון ראשי ואמצעי תיבות. זה משהו פשוט מאד שאפשר להראות לבנות.

כל החגים של חדש תשרי, ובעיקר עשרת ימי תשובה, קשורים ל"בנין פרצוף רחל", בנין המלכות. התיקון של רחל הוא בימים האלה. מתי אמרנו שטוב לנסוע לקבר רחל? י' אלול – כדאי לנסוע. [נוסעות אמהות ובנות בר"ח אלול, כדאי לארגן שוב?]. כדאי לנסוע יחד. לפי הרמז הזה הכי טוב לנסוע בימי הסליחות – סלח-מחל-כפר. לפי השנה הזו זה רק בשבוע שלפני ראש השנה. אבל זה לא מעכב – אפשר כל החדש להגיע לשם. [חשבנו לנסוע למערת המכפלה, צריך ברכה שיצליח]. אז אפשר על הדרך.

יש מושג רחל הקטנה ורחל הגדולה – רחל הקטנה היא רק דבור ורחל הגדולה היינו שהדבור כולל את כל עומק המחשבה. באותיות של קבלה, כאשר רחל כוללת בעצמה גם את לאה קוראים לה רחל הגדולה. בסלח-מחל-כפר יש את שתי הבחינות, פעמיים רחל. כל מושג הבת והאשה קשור לרחל אמנו (כנ"ל), היא בנין המלכות.

ג. שאלות ותשובות עם הצות

עד כאן פתחנו במשהו – כעת אפשר לשמוע.

"כל מצותיך אמונה" ו"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"

מחנכת ו': יש הוראה של הרב שעד כתה ג' להתמקד באמונה ומכתה ד' להתמקד בידע ("בן חמש למקרא, בן עשר למשנה"). מה זה אומר מעשית?

הרב: הכל תורה. השאלה איך מגדירים. כשה' נתן לנו תורה הוא התחיל מ"אנכי הוי' אלהיך" – מצות האמנת אלקות. הדבר הראשון שלומדים בחסידות אחרי התניא הוא מצות האמנת אלקות בדרך מצותיך. כתוב ש"כל מצותיך אמונה" – פסוק בתהלים. כל הזמן לומדים תורה, אז התורה עצמה היא אמונה. כל התורה היא קודם כל להאמין בה', וכל תריג מצוות הן אמונה (וכמו שכתוב שבא חבקוק והעמידן על אחת – "וצדיק באמונתו יחיה"). אבל יש שלב שמגיעים גם לידע.

יש מחלוקת בחז"ל מה יותר גדול, תלמוד או מעשה, ובסוף מכריעים שלא זה ולא זה אלא "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". האמונה שבבסיס הלימוד היא בחינת "מעשיו מרובים מחכמתו" – אמונה היא מעשה, "כל מצותיך אמונה". אמונה באה לידי ביטוי במחויבות, במצוות, בשמחה של מצוה. אבל אחר כך צריך ללמוד תורה בשביל לדעת מה לעשות. בכלל, למה נשים חייבות בלימוד תורה לפי ההלכה? בעיקר לפי הדעה הזו, ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" – שעיקר התלמוד הוא כדי לדעת עוד יותר טוב מה עושים.

זה הידע – קודם כל עושים, ואחר כך צריך לדעת איך לעשות עוד יותר טוב, לעשות יותר בדיוק, יותר בהידור. אפשר לומר שהאמונה שבתחלה, לפני הידע, היא שעושים בלי להקפיד על בדיוק, אבל הידע כבר דורש לימוד איך בדיוק עושים זאת נכון. זה מתאים מאד לחינוך. ראשית החינוך הוא שאחר הלב הדברים הולכים, והעיקר שהילד בערך עושה (מתוך כוונה לקיים את רצון ה', כמה שהוא מבין וכמה טוב שהוא מסוגל לעשות). אבל אחר כך הוא צריך ללמוד איך עושים ככתוב. בשביל ה"ככתוב" צריך ללמוד תורה.

 

מנהלת: שתי שאלות קטנות לגבי הפתיחה. הראשונה, בכתה ו' בע"ה נעשה הקבצות בחשבון ובאנגלית – על טהרת הקדש בע"ה. חשבנו לקרוא להן – ורצינו לשאול אם נכון, או אם שם אחר – "מעין" ו"שילוח". שלא יהיה הקבצה א' והקבצה ב', אלא למקד בנות – שיש כאלה שהן "מעין המתגבר" ויש כאלה שהן "מי השילוח ההולכות לאט". זה טוב?

הרב: נשמע טוב.

תקנון שמחות – המלצה ולא דרישה

מנהלת: לגבי הסתפקות במועט. לקראת הכנה לבת מצוה צריך לזמן את האמהות בתחלת השנה ולהסביר איך תופסים את החגיגות בבית. חשבנו מתוך צניעות להעביר את המסר שרוצים שהמסיבות תהיינה צנועות.

הרב: מה הגילאים בכתה הגבוהה בבית ספר?

מנהלת: זו כתה רב-גילאית, יש בנות שנעשות בת-מצוה בתשרי. האחרונה היא שנתיים אחרי...

השאלה – שבכלל נוגעת לשאלת הגבולות – כמה בית ספר מתערב במשפחה, בבית. יש מקומות שמגדירים להורים בת מצוה צריך להזמין את כל בנות הכתה. יתכן שמתוך התפיסה של צניעות נגיד שרוצים שלא יהיה באולם. השאלה כמה נכון לבית הספר להתערב בתוך דברים שנעשים.

הרב: אפשר ללמוד מחסידי גור, שיש להם תקנות מאד נוקשות לגבי שמחות – כמה להוציא, לבזבז. בחב"ד לא מקפידים עד כדי כך, אבל כדאי לדעת שיש כזה דבר בעולם. אי אפשר להתערב יותר מדי, אבל אפשר לפרסם בין ההורים מנהג ממוצע צנוע, מה שמומלץ, בלי להקפיד על זה.

מנהלת: כהמלצה ולא כדרישה?

הרב: כן. כמובן שאפשר להסתמך על המכתבים של הרבי לגבי בת מצוה. הרבי מאד רצה שיהיה צנוע, בחיק המשפחה והחברות, ולא לעשות מזה חגיגה פומבית כמו בר-מצוה.

כעס מורה "לאפרושי מאיסורא"

מנהלת: עוד שאלה אחת לגבי משהו שהרב העלה בלימוד כאן – "מוחל על עלבונו". זה דבר שהרבה יוצא לנו להתלבט, כמורות מול כתה. באופן כללי משתדלים, כאשר צריך, יש תגובה לא הולמת של בת, ללכת בדרך שהמורה קודם כל תתבונן בעצמה ורק בשלב שני לומר לילדה. השאלה אם בדברים כמו חוצפה יש מקום גם לומר לתלמידה – בלי קשר לתהליך העבודה הפנימית של המורה עם עצמה – או שכל עוד שהמורה נגוע לא להעיר.

הרב: המורה ודאי לא צריך להיות נגוע בפנים. למורה יש תפקיד לחנך. יש בתניא, באגרת הקדש כה – כדאי ללמוד שם בסוף – שכאשר משה רבינו צריך "לאפרושי מאיסורא" יש לו תפקיד מאת ה'. בתור בעל תפקיד, מחנך, הוא חייב להראות את עצמו – ואולי אפילו קצת באמת – כועס, בשביל לאפרושי מאיסורא. זה הקשר מיוחד, חלק מהתפקיד, שצריך לחנך את הילדים.

מנהלת: אפילו אם המורה מרגישה שהיא באמת נפגעה?

הרב: היא לא צריכה. משה רבינו לא הרגיש בפנים פגוע. יש לנו מאמר – אולי בממד הפנימי – שיש בזה שתי דעות. לפי הרמב"ם לא צריך בכלל לכעוס בפנים, אלא רק להראות את עצמו כאילו כועס לצורך המשימה החינוכית.

בכללי החינוך וההדרכה של הרבי הקודם הוא אומר עוד יותר – שצעקה על הילד רק תפעל מידית, אבל לטווח ארוך יכול להיות כמו בומרנג, שיעשה בדיוק את ההיפך. הוא מאד נגד צעקות של המורה, וכ"ש יותר מזה, כמו להרביץ. יודעים בטח את הווארט של רבי נחמן – "להכות ילד?!", שחלילה וחס להרביץ לילד.

בכל אופן, מהלשון של אדמו"ר הזקן שם בתניא משמע שכדי להפריש מאיסור – לחנך – משה רבינו כעס, ולא רק עשה את עצמו כועס. אבל שלא בהקשר הזה – ברור שצריך להיות "מוחל על עלבונו". הביטוי "מוחל על עלבונו" לא מדבר במצב שיש עליך מצוה לאפרושי מאיסורא – זה מה שאדמו"ר הזקן מסביר שם בתניא.

מנהלת: אפילו אם המורה לא במקום נקי ומתוקן הוא צריך להעיר.

הרב: ודאי כל אחד צריך לעבוד על עצמו להיות במקום נקי. צריך לדעת מה לעשות מול חוצפה – שאלה חינוכית – צריך להעיר, אבל תוך כדי העבודה הפנימית לא להפגע.

משמעת עם חיוך

מחנכת ג': אבל איך מגיבים לחוצפה? מוציאים? משהו אחר?

מנהלת: ראינו כמה תשובות של הרבי לא להוציא מכתה, אבל לפעמים נראה שיש צורך כדי להרגיע. אז מה עושים?

הרב: אם הילד קצת 'יצא מדעתו', כדי להרגיע, אני חושב שכן ראוי להוציא אותו לזמן קצר (לא לשלוח אותו הביתה...) על מנת שירגע. בין שלשת האבות מדת הדין היא בחינת יצחק אבינו, יצחק לשון צחוק. יש לנו הרבה פירושים מה הקשר. בהקשר של חינוך, כנראה כאשר ילד מתחצף, בשביל להפעיל דין, צריך גם הרבה צחוק. קודם, צריך לדעת איך לחייך אל הילד הזה. אפילו קצת "פגע בו כיוצא בו" – קצת 'ליצנות' מול ליצנות. לעשות ממנו קצת צחוק – לא לצחוק עליו, אבל להפוך את הסיטואציה לקצת מצחיקה, שלא יהיה דין בלי חיוך.

מחנכת ג': לנשים זה קשה נראה לי...

מחנכת ב': יש מקום לליצנות לפעמים, להומור בחינוך?

הרב: זה מה שאמרנו, דווקא כן. בהקשר הזה ובעוד הקשרים.

מחנכת ב': קצת דק ההבדל בין הומור לליצנות.

הרב: אני חשבתי שכל הבנות סופר-טובות ומנומסות...

מנהלת: הכל לפי ערך. לא משוים פה לבנים...

שמיטה – שבת הארץ

שאלה בתחום אחר: הרב אמר שנה שעברה שעיקר ההכנה לבת מצוה הוא נושא השבת. כעת זה גם שאלה פרטית – לכתה ו' – וגם כל הכתות תעסוקנה בשמיטה. נשמח אם הרב יתן דגשים חינוכיים.

הרב: התורה אומרת ששמיטה היא שבת הארץ, שהארץ שובתת. כלומר, שהחויה של שבת חודרת ומתבטאת בתוך האדמה. לכן זו שנה שצריך הרבה קשר לארץ ישראל. ושוב, כל מה שקשור לשבת – הארץ שומרת שבת. זה משהו נפלא, משהו עצום, שהטבע עושה מצוות. המצוה מוטלת עלינו, לא לעבד את האדמה, אבל כאילו שמי ששומר את השבת הוא הארץ עצמה – "שבת הארץ". ממילא הטבע בעצמו, כאן בארץ ישראל, שומר את התורה. "למה נקראת שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה". הארץ עצמה רוצה ורצה לעשות את רצון ה'. זה בא לידי ביטוי בשנת השמיטה.

מנהלת: בנושא של שבת, כשהרב אומר שזה עיקר ההכונה לבת מצוה. מה הכוונה בתוך נושא השבת?

הרב: המלצנו ללמוד מאמר מיוחד לבת מצוה – מאמר "את שבתותי" הש"ת של הרבי הקודם, שלמדנו באריכות בהקשר לבת מצוה של אחד התלמידים, אז כנראה גם דברנו על הקשר. שבת היא ש-בת, בת עין. שבת היא המלכות, רחל, כמו שדברנו קודם. דווקא המצוה הזאת, שהיא המלכות, קשורה לארץ.

יש בנות בבית הספר שקוראים להן מנוחה, יש כמה מנוחה-רחל? מנוחה זה שבת – "באת שבת באת מנוחה נשלמה כל המלאכה", זו שנה מיוחדת בשביל כל המנוחות. בכלל, הענין של בת הוא שהעולם היה חסר מנוחה – כמה שאשה עובדת קשה, אבל המהות של האשה היא להביא מנוחה לעולם, שתהיה מנוחה ונחת רוח. כל מה שעושים הוא 'לא זה' בלי המנוחה. אם תהיינה בחברון, כדאי גם לנסוע לרבנית מנוחה-רחל.

מנהלת: חשבתי על זה. הבעיה אישורי בטחון. עם אישור או בלי אישור?

הרב: כתוב "בנות בֹטחות" – הבנות בוטחות.

צבע התלבושת – מסר של חסד

מנהלת: החלפנו את התלבושת בעקבות מה שהרב אמר על צבע התכלת. אם אפשר אולי משהו על בחירת הצבע, שגם יעזור לנו בשביל הבנות – שלא יהיה רק משהו חיצוני, אלא לקרב ללב שלהן.

הרב: היום כשאומרים תכלת מתכוונים לכחול בהיר יותר. התכלת של הציצית היא כחול כהה מאד, לא אותה תכלת. מה שאומרים עליו היום תכלת הוא הצבע של החסד. התכלת הכהה היא מלכות. צריך לקשר ביניהם – "חסדי דוד הנאמנים". בכל אופן, מה שהצבע הזה אומר – תכלת כמו שמים בהירים – הוא חסד, טוּב לב. זו משמעות הצבע הזה, הרבה חסד.

 

מחנכת א': שאלות בענין של משמעת – איני יודעת אם בדיוק אותה שאלה – איך לשמור על הכללים בכתה. אם תלמידה מפרה כלל שהמורה הציבה, איך לנהוג איתה?

הרב: זה בעצם אותה שאלה. צריך שוב את נשיאת ההפכים של הדין והחיוך. צריך איזה דין, שכן צריך לשמור כללים, אבל צריך הרבה חיוך כדי להמתיק את זה – ללמוד איך מפעילים דין ביחד עם צחוק. פה רוצים שכולם יהיו שמחים, ובשביל להיות שמחים צריכים גם לשמור על הכללים. זה לא פשוט, לא קל. ה' יעזור – צריך להתפלל לה' שנגיע לנוסחה המדויקת איך עושים את זה.

ברכת סיום

מנהלת: אפשר ברכה למורות ותלמידות?

הרב: ברכה שהכל יהיה בהצלחה רבה ומופלגה, שיהיו הרבה רחמים והרבה סליחות, שתהיה שנה טובה ומתוקה לכולן. שוב, שהבנות תהיינה מאד בוטחות ושמחות וחזקות, ושכולן תהיינה שליחות לעם ישראל. שכל ההכנות לבת מצוה תהיינה בהצלחה, שהבנות תרגשנה גדולות. הרבה הצלחה, שנה טובה ומתוקה.

נספח: ברכת הרב לתחלת שנת הלימודים

בחדש אלול ה"מלך בשדה". הוא מקבל כל אחד ואחת מאתנו בסבר פנים יפות ובפנים שוחקות. הוא חפץ שנתקרב אליו באהבה, בבחינת "אני לדודי ודודי לי". השמחה הגדולה של התקרבותנו אליו והתקרבותו אלינו – אין לשער! ואיך מתקרבים אליו? על ידי לימוד התורה וקיום המצות בהידור, ועל ידי עבודת התפלה. בברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה והצלחה רבה בלימוד התורה המביא לידי מעשה בפועל וקירוב לב ישראל לאבינו שבשמים.

ברכה לשנה טובה והצלחה רבה לכל התלמידים והתלמידות כן ירבו.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com