חיפוש בתוכן האתר

שבע ברכות אברהם-חיים ומלכות שי' שפירא ה' אלול ע"ד – כפ"ח הדפסה דוא

ה' אלול ע"ד – כפר חב"ד

שבע ברכות אברהם-חיים ומלכות שפירא

א. שמות החתן והכלה: בנין המלכות בחן

היהודי הראשון – בונה המלכות

לחתן קוראים אברהם-חיים ולכלה מלכות. הקשר בין מלכות לאברהם ידוע, שמלכות עולה "אברהם אברהם", כפי שה' קרא לאברהם – על ידי המלאך – בעקדה, בלשון חבה. אברהם מתחיל לבנות את המלכות[1]. זה התפקיד העיקרי של היהודי בעולם, לכן אברהם הוא היהודי הראשון בעולם – הראשון שחושב על מלכות, שה' יהיה לא רק אלקי השמים אלא גם אלקי הארץ. לשם כך צריך מלכות – מלכות ישראל – ומי שחשב על כך בהתחלה הוא אברהם אבינו (והוא הראשון שקרא לה' בשם אדנ-י, שם המלכות).

כנראה שנח עדיין לא חשב על זה. הגם שהוא בעצמו "מצא חן בעיני הוי'", אבל יש מחלוקת מה היחס בינו לאברהם אם היה בדורו של אברהם. הרי "נח איש צדיק תמים היה בדֹרֹתיו" – יש דורשים לשבח ויש דורשים לגנאי[2].

המשכת חיים לצורך בנין המלכות על ידי אברהם איש החסד

נתחיל עם גימטריא יפה של שמות החתן והכלה שלנו: אמרנו שיש יחס מובהק בין אברהם ל-מלכות – שמלכות היא פעמיים אברהם – אבל לחתן קוראים גם חיים. אברהם הוא חסד, מלכות היא מלכות, וכעת הסברנו איך שהם הולכים יחד – שאברהם הוא הראשון שחושב על תיקון המלכות, הוא מתחיל לתקן את המלכות בעם ישראל. היו צדיקים קודם – "נח איש צדיק" – אבל אף צדיק לפניו לא חשב על תיקון המדינה (לכן נח לא היה יהודי הגם שהוא "מצא חן בעיני הוי'").

כאן מוסיפים חיים באמצע, בין אברהם למלכות. מה זה חיים בקבלה? יכול להיות הרבה דברים, אבל בכתבי האריז"ל חיים היינו המשכת מוחין – חיים הם חב"ד. אם יש כאן ראשית וכללות המדות, חסד שהוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין", ויש את תכלית הכונה, מלכות, "והיה הוי' למלך" – כדי לחבר אותם יחד, כדי שהחסד יצליח לבנות את המלכות, צריך חיים, צריך המשכת מוחין (גם לז"א, אברהם, וגם למלכות).

צריך חיים כפשוטו – גם חיים טובים, גם חיות של רצוא ושוב, של הרבה אנרגיה, כח וחיות – כדי שאברהם יצליח לבנות את המלכות, לשם כך הוא מקדיש את החיים שלו. ככה נסביר, שאברהם הוא חסד, מלכות היא מלכות, וחיים היינו המשכת מוחין (שבתחלה שייכים לאברהם אך דרכו נמשכים למלכות) כדי שאברהם יצליח לבנות את המלכות.

לבנות את המלכות בחן

כמה עולים יחד שמות החתן והכלה, אברהם חיים מלכות? 812, זה המספר של החתן והכלה. כמה אותיות יש? דוד, כבר טוב, כבר אומר שיש כאן בנין המלכות. מה הסיכוי שיהיה כפולה של דוד (כלומר שיהיה ערך ממוצע שלם לכל אות)? 1/14, סיכוי קטן, אבל באמת 812 מתחלק ב-14, ומה הממוצע של כל אות באברהם-חיים-מלכות? חן.

מצד אחד פעם ראשונה בתורה כתוב חן אצל נח, ו"הכל הולך אחר הפתיחה", אבל פשיטא שהחן שאברהם מצא בעיני ה' עולה על החן של נח, חן היהודי מתחיל מאברהם – "חן חן לה" ("לה" = יהודי). בשמות החתן והכלה יש שבע פעמים "חן חן". הראשון שזכה לחן יהודי הוא אברהם אבינו – זה הרבה יותר חן, חן אמת, מאשר של נח. חן של נח עדיין יכול להשתלשל, להתדרדר, ל"שקר החן"[3]. החן של אברהם הוא חן אמת, "חן חן לה". השם 'חיים' הוא מה שעושה מאברהם ומלכות כפולה של חן.

חן בספר יצירה היא מתנת המלכות, כפי שאנחנו מסבירים בכוונת שבע ההקפות שהכלה מקיפה את החתן – כל הקפה היא מתנה לזוג הצעיר. בפעם השביעית, העיקרית – ההקפה של המלכות – מקבלים החתן והכלה (מכח הקפת הכלה את החתן) את מתנת החן. "חן חן לה" – החן של החתן, החן של הכלה ("חן חן"), והכל בשביל "לה", למסור לכלה.

כאן שם הכלה הוא 'מלכות' וממוצע כל אותיות שמות החתן והכלה יחד הוא חן. צריך לבנות את המלכות, ומה שהחתן והכלה כאן אומרים לנו הוא שצריכים לבנות את המלכות עם הרבה חן. זו השורה התחתונה. אברהם שהוא חסד, וחיים שהם שכל טוב – עם הרבה חיות מתוך השכל הטוב, זה החב"ד כאן – בונים את המלכות עם הרבה חן. על זה אפשר לומר לחיים, בנין המלכות. אפשר לשאול את האבא של הכלה מה הוא חשב כשהוא נתן את השם 'מלכות' לבת...

נגנו ניגון הבעל שם טוב. לחיים לחיים, שיהיו הרבה שידוכים טובים, מלכותיים וחנניים.

ב. "ושמתי כדכד" (2)

"להוי כדין וכדין" – "אלו ואלו דברי אלהים חיים"

כעת לומדים[4] מאמר על הפסוק "ושמתי כדכד שמשתיך", ש"פליגי תרי מלאכים ברקיע, מיכאל וגבריאל, חד אמר שהם וחד אמר ישפה, ואמר הקב"ה להוי כדין וכדין"[5]. לשון זה מזכיר את "אלו ואלו דברי אלהים חיים", רק ש"אלו ואלו כו'" אינו הלכה למעשה (שהרי "אלו ואלו... והלכה כבית הלל") אלא בשרש למעלה, כמבואר בדא"ח, ואילו "להוי כדין וכדין" נוגע לעבודת האדם בפועל, הלכה למעשה, כמבואר בלקוטי תורה.

והנה, פלא, היחס בין "אלו ואלו דברי אלהים חיים" (450) ל"להוי כדין וכדין" (225, 15, יה, ברבוע, סוד הבחירה [בחר יה], כמו שיתבאר) הוא יחס של "שלם וחצי" ("שלם" בעולם העליון, עולם המחשבה, עלמא דאתכסיא, ו"חצי" בעולם התחתון, עולם המעשה, עלמא דאתגליא).

רבי חייא ובניו – רבי חזקיה ורבי יהודה – כנגד יעקב-יצחק-אברהם

יש גרסה בגמרא שהמחלוקת היא לא בין שני מלאכים ברקיע, בשמים, אלא בין שני אמוראים – שני הבנים של רבי חייא, רבי יהודה ורבי חזקיה. אדמו"ר הזקן שואל בלקוטי תורה[6]: הרי כתוב שרבי חייא ובניו הם כנגד האבות, יש להם זכות אבות, אבל איך הם מסודרים אותם כנגד האבות?

הוא אומר שרבי חייא, האבא, הוא דווקא יעקב אבינו, הבחיר שבאבות – "יעקב לא מת", בחינת חייא, ו"גוהרקי דרבי חייא מנפשיה סליק [– קתדרא של רבי חייא עולה מעצמו]"[7], בלי סיוע מלאכים, כי יעקב הוא הקו האמצעי, הבריח התיכון המבריח מעצמו מן הקצה אל הקצה, ללא סיוע. הוא מביא כמה ראיות שרבי חייא הוא כנגד יעקב אבינו. סימן ששני הבנים שלו הם כנגד אברהם אבינו ויצחק אבינו. כתוב בפירוש בסדר תפלתם[8] (על ידי רבי) שיהודה מימינו וחזקיה משמאלו. כשהגיעו ל"מחיה המתים" רעש כל העולם, אבל היה שם בלבול כו'. מסדר העמידה שלהם אומר אדמו"ר הזקן שמוכח שר' יהודה הוא כנגד אברהם אבינו (מדת החסד) ור' חזקיה (לשון חוזק וגבורה) הוא כנגד יצחק (מדת הגבורה).

יש כאן סימן שיהודה – מלכות – שרשו באברהם, אברהם הוא שרש המלכות. גם בתלמידי רשב"י (שאבא של הרבי נוהג לדרוש את מאמרי הזהר לפי הספירה שכנגדה מכוון בעל המאמר) כתוב שר' יהודה הוא החסד – לא אותו רבי יהודה. רבי חזקיה שם הוא הנצח, לא הגבורה, אך זה בסוד "שכל את ידיו", שהגבורה הולכת לנצח. בתלמידי רשב"י יש את רבי יצחק שתופס את מקום הגבורה, ואז רבי חזקיה הוא הנצח.

בכל אופן, יוצא שבהקבלה למלאכים יהודה בן רבי חייא הוא כנגד מיכאל, שאומר שהכדכד הוא שהם, וחזקיה הוא כנגד גבריאל, מלשון גבורה, שאומר שהכדכד הוא ישפה.

שהם וישפה – יוסף ובנימין

יש עוד הקבלה, הכי חשובה שם, ששהם הוא האבן של יוסף וישפה הוא האבן של בנימין. יוסף הוא צדיק עליון, אור ישר, מלמעלה למטה, ובנימין – ישפה, אותיות יש פה, שאדמו"ר הזקן מסביר שהפה-המלכות ("מלכות פה") עולה להכלל בתוך היש האמתי, הפה עולה ביש – הוא צדיק תחתון, אור חוזר, מלמטה למעלה.

מעלות השהם והישפה – המשכת העליון והזדככות התחתון

שוב, יש מחלוקת בין שני המלאכים – או בין שני האמוראים – שחסד וגבורה הם כמו יסוד ומלכות, אור ישר ואור חוזר. בא הקב"ה ומכריע "להוי כדין וכדין" – בכל עבודה יש את המעלה שלה, צריך את שניהם (בפועל ממש, כנ"ל).

בקיצור, מעלת ישפה, גבריאל, ר' חזקיה, היא שהתחתון עולה ומזדכך בתכלית עד שהוא נכלל בעליון. הזדככות לא נפעלת כתוצאה מהמשכה של אור ישר[9]. כשיש אור ישר אז "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי" – השפחה נשארה שפחה, לא הזדככה להיות נביאה. זו הדוגמה של אור ישר, שהוא גילוי עצום – מפני שה' הוא כל יכול, הוא יכול לגלות את עצמו כפי שהוא, בלי שהתחתון ישתנה ויזדכך בכלל – זה פלא (לשון נפילה, שייך לכך שהמשיח נקרא "בר נפלא", וד"ל).

שוב, מה עדיף, שהתחתון יזדכך ויעלה ויתכלל בעליון (הישפה), או שהעליון יתגלה בתחתון בלי צורך שהתחתון ישתנה בכלל (אור ישר, שהם)? המלאך מיכאל ורבי יהודה בעד אור ישר. אומר אדמו"ר הזקן, קיצור הווארט, שכדי שאור ה' יתגלה בתחתון בלי שהתחתון ישתנה הוא צריך לבוא ממקור יותר גבוה, גם מאשר שרש התכללות התחתון בעליון – זו מעלת האור הישר, צריך להגיע משרש העצמות ממש, שנושא הפכים. אז מה עדיף – שהאור יתגלה בך כמו שאתה (בשפלות עצמך), או שאתה תזדכך ותהיה כל כך טוב שתתכלל בתוך האור?

השלכת המחלוקת על תיקון המציאות היום

המחלוקת הזו נוגעת גם היום לכל הגישה איך לתקן את המציאות. האם הדרך לתיקון המציאות היא להמשיך גילוי למציאות – לממסד, נקרא לזה – כפי שהיא, שבתוך הדבר הקיים כפי שהוא יהיה גילוי אור עליון, או שחייבים לקחת את הממסד ולזכך אותו כל כך, או באש או במים ("באנו באש ובמים"), עד שהמציאות תזדכך ומעצמה תתעלה ותרצה ותצליח להתכלל בתוך המקום של האור העליון? המקום של האור העליון הוא התורה, דעת תורה. יש מציאות ויש דעת תורה – האור הוא דעת תורה.

האם השיטה צריכה להיות שיטת שהם? כלומר, להמשיך את דעת התורה – כאילו בנס, מכח העצמות – שתרד ותאיר ותכבוש את המציאות בלי לשנות אותה בכלל, שתשאר אותו הדבר (מדינה יהודית, המונהגת על ידי דעת תורה, בעוד שרוב אזרחיה אינם מדקדקים בקלה כחמורה...), "ראתה שפחה על הים", או שעדיף לעבוד לפי שיטת ישפה – לאט לאט, לעבוד עם התחתון (מן הסתם זה לוקח יותר זמן, יותר קמעא קמעא), עד שהוא יזדכך לקבל ברצון, להתעצם ולהתאחד עם דעת תורה (כלומר, עד שכולם יחזרו בתשובה שלמה).

יש פה הרבה חומר למחשבה.

פירוש "בן אחר" בשתי השיטות

לפי שיטת שהם שהעיקר הוא ההמשכה מלמעלה גם בלי הזדככות התחתון, נמצא שפירוש "יוסף הוי' לי בן אחר" הוא שיוסף הצדיק מגלה ש"בין כך ובין כך קרויים בנים" – דעת רבי מאיר[10] – גם בהיות היהודי "אחר" הנו "בן". לעומת זאת, לפי שיטת ישפה שהעיקר הוא זיכוך התחתון, הפירוש של "בן אחר" – עוד בן לרחל, דהיינו בנימין – רומז לעבודה של החזרת יהודים בתשובה, לקחת "אחר" ולהפוך אותו ל"בן".

נמצא שבנימין, ישפה, הוא עבודת התשובה מאהבה, שזדונות נעשו זכויות וממילא מזדכך לגמרי כו', ואילו יוסף, שהם, הוא עבודת הצדיקים בדרגה שמעל לעבודת התשובה – גילוי האור העצמי בכל מקום – ועד לגילוי ש"גאט איז אלץ און אלץ איז גאט [– ה' הוא הכל והכל הוא ה']" ותו לא מידי.

הקב"ה אומר "גזורו"

והנה, בא הקב"ה ואומר "להוי כדין וכדין" (שתתקיימנה שתי הדעות בפועל ממש – ש"שמשותיך" יהיו גם משהם וגם מישפה[11]) – כך הוא דורש את המלה "כדכד". הוא מסביר בדרוש שלמאן דאמר שאבן ה"כדכד" היא שהם, אז כל תבת "כדכד" היא שהם, ולמאן דאמר ש"כדכד" היא ישפה, אז כל התבה היא ישפה. דווקא הקב"ה, שאמר "להוי כדין וכדין", הוא כשלמה המלך הדן בחכמת אלקים ואומר "גזורו" – לחלק את התבה לחצי, כד-כד, ו"להוי כדין וכדין", אתן לך כד אחד ולך כד אחד.

בעצם כל הדעות כאן יחד הן שלש אבני "כדכד" – כדכד שלם של שהם, כדכד שלם של ישפה ועוד כדכד של שניהם. מה הראש של הקב"ה? יש פה מחלוקת – מחלוקת על חפצא, משהו מסוים – ופשוט צריך לחתוך אותו באמצע. יש שני חצאים בכדכד הזה – כל אחד מקבל אחד ושניהם מתחברים בשלום. עד כאן הקדמה קצת בנוגע למאמר שלומדים כעת.

 חתן וכלה – שהם וישפה

כמובן שאלה חתן וכלה – החתן הוא השהם, אברהם, יוסף, יהודה בן רבי חייא, והכלה היא ישפה, יצחק, בנימין, חזקיה בן רבי חייא. הקב"ה עושה את השידוך שביניהם. לפני שנישאים על ידי הקב"ה "חד אמר" כך ו"חד אמר" אחרת, אך כאשר הקב"ה בא לשדך ביניהם הוא אומר "להוי כדין וכדין". על דרך הדרשה של "צדק צדק תרדֹף" – גם אתה צודק וגם אתה צודק. אם כן, שוב, זה סוד החתונה.

"להוי כדין וכדין" בענין דרשת נח לשבח ולגנאי

היינו באמצע לומר שאם נקח את "להוי כדין וכדין" ונאמץ אותו לגבי המחלוקת על נח, ש"יש דורשים לשבח ויש דורשים לגנאי" (אם נח היה בדור של צדיקים, בדורו של אברהם, אם לא היה נחשב לכלום או על אחת כמה וכמה שהיה יותר צדיק), ונאמר שכאן – וכך (בפנימיות על כל פנים) בכל מחלוקת – יש דעת הקב"ה ש"להוי כדין וכדין", זאת אומרת שהקב"ה דורש את נח גם לגנאי וגם לשבח.

צריך להסביר שגם השבח שלו – שאם היה בדור של צדיקים על אחת כמה וכמה שהיה צדיק – הוא גם גנאי. גם השבח גופא, שהיה עוד יותר צדיק – אבל לא היה עוסק לעשות את ה' "אלהי הארץ", כמו שאברהם אבינו החל לעשות – זה גנאי. החן שלו לא היה מתבטא במתנת המלכות – השבח של עם ישראל – אז בסדר, היה צדיק יותר גדול, אבל זה גופא גנאי. מה שהקב"ה אומר "להוי כדין וכדין" עושה את שני הדברים באיזה מקום היינו הך. אכן בווארט הזה צריך להתבונן בו לגבי הדרוש שלנו – שהשהם הוא-הוא הישפה והישפה הוא-הוא השהם. זה רק לסיים את המחשבה הקודמת, לחיים לחיים.

[זה היה הגנאי שבשבח, אבל מה השבח שבגנאי?]. על פי פשט, הוא לא היה נחשב לכלום, אך גם לא היה נחשב לרשע, וזה כבר שבח (שהיה נחשב ל'סתם' בינוני – להיות הבינוני של התניא הוא שבח אדיר, הגם שבעיני העולם המושג "בינוני" לעומת "צדיק" הוא גנאי). ועוד י"ל שהגנאי הוא שבהשוואה לרשעים הוא צדיק, אבל אם היה אצל צדיקים לא היה נחשב לכלום – יש לומר שבזה גופא יש שבח, שבכל אופן הוא התנדב להיות בדור של רשעים. כתוב שכל אחד בוחר את הגורל שלו, את ירידת הנשמה שלו לתוך הגוף. צריך להתבונן בזה עוד יותר.

בחירת הדעה – על פי הטבע

דברנו בזמן האחרון על בחירה וידיעה[12]. בדרוש המקורי בלקוטי תורה של "ושמתי כדכד"[13] אדמו"ר הזקן משתמש בבטוי נדיר – שהיות שמדת מיכאל היא מדת החסד, קשור לאור ישר, לכן הוא "בחר" לומר שהכדכד הוא שהם, בחינת יוסף, אור ישר, והיות שגבריאל הוא גבורה, לכן הוא "בחר" לומר שכדכד הוא ישפה. זו מלה אחת פשוטה שאפשר לעבור עליה בקלות בלי לשים לב – שכל אחד בחר לומר כך וכך.

מאד תפס את העין שלי, שמה פתאום הוא משתמש בלשון 'בחר'? יש פה בחירה חפשית? לגבי בחירה חפשית גופא, מכאן משמע שאדם בוחר בטבע שלו – אז זו כמעט לא בחירה. הוא מחדש כאן, כשהוא משתמש במלה בחירה, בהקשר שהוא לכאורה לא בחירה כלל – בחירה במה שהוא, בטבע שלו.

גרסת הגמרא – בחירת הדעה כנגד הטבע

אם ממשיכים לקרוא את המאמר, בהמשך הוא כותב – כנראה הוספה של הצמח-צדק בסוגריים שלו – שבעצם בגמרא כתוב הפוך, גבריאל ומיכאל, ואז משמע שגבריאל אמר שהם ומיכאל אמר ישפה. משמע שזה כלל, שהראשון אמר כך והשני הפוך – ואז הדעות מתהפכות. הוא אומר שבכל אופן עיקר הגרסא היא לא של הגמרא אלא של המדרש והילקוט וכו', שכתוב מיכאל לפני גבריאל (ושמיכאל אומר שהם וגבריאל אומר ישפה).

בכל אופן צריכים לפרש גם את לשון הגמרא, שבגמרא הגרסה היא גבריאל לפני מיכאל, ובכך הצמח צדק (בהערה שבלקוטי תורה) מאריך קצת ומסביר שאם באמת ככה צריך לומר שאחד בוחר דווקא בהיפך של המדה שלו. כמו שחתן בוחר ברצון או בטבע, בתכונה, של האשה, והאשה בוחרת בתכונה של האיש. הוא מביא כמה דוגמאות לזה. קודם הוא כתב שיש בחירה שאדם בוחר בעצמו, בתכונה העצמית שלו, ואחר כך הוא אומר שיכול להיות גם ממש הפוך, שלכתחילה האדם בוחר בתכונה ההפכית שלו.

הוא מסביר שהוא בוחר בדבר כי יש איזו תשוקה ואהבה למדה ההפכית – שהוא אוהב ומשתוקק, חושק בהיפך, כמו שמישהו חושק בבת/בן הזוג שטבעה ההיפך משלו. לכן דווקא גבריאל יאמר שהם ומיכאל יאמר ישפה, ההיפך מהטבע הראשון שלהם. זה טבע שני בגימטריא אמת. גם ווארט מאד חשוב שהוא מביא במאמר, שקשור לחתונה. בחתונה צריך גם ללמוד איך לבחור – מתוך חשק – לא במה שבא לי בתחלה, אלא בטבע ההפוך, שאני רואה אותו משתקף בבן או בת הזוג שלי. זה עוד ווארט, רק שנשים לב במאמר איך הוא כותב כבדרך אגב את המלה "בחר".

ג. פרקי אבות: "שלשה דברים" בסוד החתונה

שבת החתונה – פרק א בפרקי אבות

בשבת התחלנו ללמוד את פרקי אבות בפעם אחרונה בשנה הזאת. מאז התחלת הקיץ הזה אנחנו מדברים על פרקי אבות. קראנו בשבת פרק א. כמו שנסביר, בפרק א יש משהו מובהק של הוראה לגבי שלום בית והקמת בית נאמן בישראל. אבל קודם, נתחיל מהמשנה הראשונה של פרקי אבות, שהיא "משה קבל תורה מסיני" עד "אנשי כנסת הגדולה", ואז "הם אמרו שלשה דברים וכו'".

דברנו הרבה מאד על השלישיות של פרקי אבות[14] – הכל בשלשה, החל מהמשנה הראשונה הזו, ואחר כך שמעון הצדיק שאומר "על שלשה דברים העולם עומד" וכך הלאה, הרבה שלישיות. אחרי שושלת (גם מלשון שלשה) הקבלה הדבר הראשון הוא "הם אמרו שלשה דברים, הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סיג לתורה".

על פי פשט שלשת הדברים מופנים לדיינים ושופטים – מתאים לשבת החתונה, "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך... ושפטו את העם משפט צדק... צדק צדק תרדף...", כל החתונה קשורה לשבת שופטים. אבל איך נקשר את הוראת המשנה הנ"ל לחתונה?

"שלשה דברים" – "שלשה שותפים"

התשובה טמונה בסוד המספר שלש. המספר שלש הוא היסוד של הקמת בית נאמן בישראל – "שלשה שותפים באדם", יש את החתן והכלה ויש את הקב"ה, השותף השלישי בנישואין. זה בעצם המחלוקת שאמרנו קודם – "חד אמר שהם, חד אמר ישפה" ובא הקב"ה ועושה את השידוך ביניהם, ואומר "להוי כדין וכדין", השותף השלישי.

לפי זה, השותף השלישי הוא הדיין השלישי, ראש בית הדין. כמו שגם בתניא יש את מלחמת היצרים – הרבה הקשרים שיש שתי דעות והקב"ה מכריע (מיכאל וגבריאל או יהודה וחזקיה בני רבי חייא אינם שני יצרים, הטוב והרע, הנלחמים על העיר-קטנה היא הגוף, אבל הם שתי דעות שונות איך לתקן את המציאות שמתמודדות זו עם זו), "עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם".

כל פרקי אבות בנויים על הבסיס הזה, שיש שנים וצריך שלישי שיכריע ביניהם. קוראים למכריע "דעת המכריע" – המכריע בגימטריא משה, דעת המכריע היינו דעת משה שעולה גם אחדות פשוטה וכו'. על ידי "דעת המכריע", "הכתוב השלישי", מגיעים לאחדות פשוטה בין השנים.

השותף השלישי מכריע בין בני הזוג

נתבונן ככה, שכל פרקי אבות (החל מהמשנה הראשונה) מדברים על חתונה. יש חתן, כלה והשותף השלישי – הקב"ה. "הם אמרו שלשה דברים" – כבר אומר שיש פה שלשה שותפים – וכל דבר שאמרו מבין שלשת הדברים הוא הוראה להקמת בית נאמן בישראל.

בהקשר הזה החתן והכלה הם בית דין, שני דיינים מומחים, סמוכים – יש סמיכה בעם ישראל, סוד "כבוד חתן" (אהבת החתן לכלה) ו"כבוד כלה" (אהבת הכלה לחתן) – אבל שנים אינם בית דין שקול, צריך את השלישי, סוד החופה המקיפה על החתן והכלה מלמעלה – "על כל כבוד [כבוד חתן וכבוד כלה] חופה". השלישי הוא הקב"ה, כשחתן וכלה מתחתנים הם צריכים לצרף את הקב"ה לבית הדין שלהם.

כשחתן וכלה הולכים להתחתן, גם על פי פשט, צריכים לבחור רב שהוא המשפיע שלהם, שבמקרה שיש שינויי דעות ביניהם יש מכריע – המכריע מייצג את הקב"ה, שהוא השותף השלישי שמכריע, שבא מכח ה"אורייתא וקוב"ה כולא חד".

"הוו מתונים בדין" בין בני זוג

אז דבר ראשון אומרים לחתן ולכלה, שני הדיינים מבין השלשה, "הוו מתונים בדין". כשיש איזה משהו ביניכם – וחייב להיות, טוב שכך, אם החתן הוא לא שהם והכלה לא ישפה זה לא שוה כלום, "חד אמר שהם וחד אמר ישפה", חייב להיות כך, זה השלמות, הכיף של הקב"ה ש"חד אמר שהם וחד אמר ישפה", שיש "שמשתיך", שתי בחינות שמש, שאולי נסביר בהמשך – אבל "הוו מתונים בדין".

הדבר הראשון, כשיושבים להתדיין – החתן והכלה במשך כל החיים, כמו שנסביר, צריכים לדון בנושאים שונים, כל מיני נושאים חשובים של איך להתקדם בחיים, איך למלא את השליחות שלנו בחיים – "הוו מתונים בדין". דין הוא לא רק דין קשה, איזו גזרה, אלא כל קבלת החלטה. בית דין הוא בשביל קבלת החלטות.

לבני אדמו"רים מותר להתחתן מאד צעירים – אז כאן זו חתונה של בני אדמו"רים. גם בני אדמו"רים, ואולי דווקא בני אדמו"רים, צריכים לקבל החלטות (ולא רק להסתמך על החלטות הוריהם האדמו"רים, וכמו שמורה לנו התורה – "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד", לבשר בשורה אחת לאחר הדיון במתינות בשיתוף ה"אב בית דין", הקב"ה). אז ההוראה הראשונה היא "הוו מתונים בדין", כדי לצרף את השותף השלישי. אם אנחנו שלשה אז ודאי יצא דין אמת לאמתו, דין מבורר, דין מלובן (ולד מלובן), מכל קבלת ההחלטות שלנו.

"העמידו תלמידים הרבה" – ריבוי ילודה

מה הדבר השני? "העמידו תלמידים הרבה" – לא לתכנן שום תכנון משפחה. כמה שיותר ילדים. כל ילד הוא תלמיד. "'ושננתם לבניך' – אלו התלמידים". הילדים הם התלמידים, כולנו "למודי הוי'". מה הפסוק הבא אחרי "ושמתי כדכד שמשתיך"? "וכל בניך למודי הוי'". כל הבנים הם תלמידים – תלמידים של ה', של השותף השלישי. אחרי שאנחנו מתונים בדינים, ההוראה הראשונה, מתוך זה – המתינות בדין, שהיא כל פעם לצרף את השותף השלישי להחלטות שלנו – אנחנו מתחילים להעמיד תלמידים הרבה, כמה שיותר ילדים.

לא כדעת רבן גמליאל שכל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש – הוא עושה תכנון משפחה מסוים, מי הוא רוצה בבית המדרש שלו. הבית הוא בית מדרש – בית מדרש למלכות ישראל. ידוע שהחטא של חזקיהו – שהיה ראוי להיות משיח – שצפה מה יהיה עם ילדיו ולא רצה ללדת. ישעיהו הנביא אמר לו כך וכך, ו"בהדי כבשי דרחמנא למה לך", ואז הוא חזר בו וה' הוסיף לו יה שנים לחייו, סוד "שכינה ביניהם" (י של איש ו-ה של אשה).

יצאנו ידי חובה (של מנשה בן חזקיה) במה שהיה בגלגול ההוא (מכח מה שמנשה עצמו חזר בתשובה שלמה, וממילא בכל הגלגולים הבאים שלו יולד עם נטיות להיות צדיק), והיום "ועמך כֻלם צדיקים" – כולם חילים של המשיח, וצריך "והעמידו תלמידים הרבה".

"ועשו סיג לתורה" – חינוך הילדים

מה השלב הבא? חינוך. על חינוך ילדים כתוב "ועשו סיג לתורה". כך יש אפילו מפרשים שמסבירים, שסיג הוא כל תקנה כדי לשמור שהתלמידים ילכו בדרך הישרה. אם כן, השלב הקודם הוא שלא עושים שום חשבון – מכניסים את כולם, מולידים את כולם, "העמידו תלמידים הרבה", אבל בכל אופן, זה לא הפקר – צריך לעשות סיג לתורה, להעמיד גבולות. מה המשך אותו פסוק? "ושמתי כדכד שעריך ושעריך לאבני אקדח וכל גבולך [היינו עשית סיג לתורה, כמבואר בלקוטי תורה] לאבני חפץ". ואחר כך "וכל בניך למודי הוי' ורב שלום בניך. בצדקה תכונני וגו'".

סיכום ביאור המשנה

כך אפשר לפרש את המשנה הראשונה, שהכל הוראה לבני זוג שבאים להקים בית נאמן בישראל. קודם כל צריך ללמוד את ה"הוו מתונים בדין", ועל רקע זה להעמיד תלמידים הרבה, להרבות כמה שיותר ילדים בלי שום חשבונות, כידוע מה שחז"ל דורשים על ילדים – "שומר פתאים הוי'", צריך להיות "פתי יאמין לכל דבר" בלי שום חשבונות, אָן-חשבונות, אָן-חכמות – וכשיש לך כמה שיותר ילדים צריך לקיים את "ועשו סיג".

ד. משניות הזוגיות של ה'זוג' הראשון

משנת שלום בית – "אל תרבה שיחה עם האשה"

אחרי המשנה הראשונה הזו, אמרנו שיש משנה מפורשת בהמשך שמדברת על שלום בית – יחס בין איש ואשה. מה המשנה הזו? המשנה של "יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר, יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך ואל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו, מכאן אמרו חכמים כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנם".

גם בספרים שלנו – יין משמח – שכדאי ללמוד אותם, יש כמה קטעים על המשנה הזו. ננסה להוסיף עוד תורה בשביל יין משמח, או הספר שיתגלגל אחריו.

"וסופו יורש גיהנם"

איפה המימרא הזו רמוזה במשנה הראשונה שאמרנו? מה ראשי התבות של הסיום 'הטוב', החותם, "סופו יורש גיהנם" (גיהנם = "גם [ראש וסוף התבה] זו לטובה" שעולה טוב בהכאת אותיות)? סיג – "ועשו סיג לתורה" (סיג = חכמה, והוא סוד עב ד-סג, שם סג עם י אותיותיו כידוע בכוונות האר"י).

"סופו יורש גיהנם" (הסוף הטוב הוא כאשר יעקב יורש את עשו, את האורות המרובים דתהו, גיהנם) שוה ופרצת (את כל הגדרים, הסיגים, כמו שנאמר ליעקב דווקא) עולה ביאת המשיח וכו'. אם אני כולל את ה-ו – "וסופו יורש גיהנם" – שוה "וישם לך שלום", סיום ברכת כהנים (כאן אנחנו יושבים בחיק משפחת כהנים). כשתגיעו לשיא של ברכת כהנים, "וישם לך שלום", אפשר לכוון בגימטריא "וסופו יורש גיהנם" (למעליותא).

נראה כמה המשפט הזה טוב – אנחנו אוהבים לעשות אתהפכא (היינו עבודת הישפה כנ"ל). בכל אופן, זה רמוז כבר במלה סיג – "ועשו סיג לתורה".

פרק הזוגות

קודם כל, אמרנו שאפשר לפרש שכל פרקי אבות פונה לבני זוג שבאים להקים בית נאמן בישראל. איך זה מודגש בפרק הראשון? אחרי "משה קבל תורה מסיני וכו'" יש שני דורות של יחידים, שמעון הצדיק ואנטיגנוס איש סוכו (שממה שנאמר בהמשך, "יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו מהם", יוצא שגם הם מעין זוג – שמעון המשפיע ואנטיגנוס המקבל[15]).

אחר כך מתחילה תופעה מיוחדת של זוגות, החל מהזוג הראשון יוסי ויוסי, יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים. אחר כך ממשיך בזוגות, עד שמגיע לזוג האחרון, הלל ושמאי. רואים שכל הפרק הראשון של בפרקי אבות הוא פרק של זוגיות. אין לך סימן יותר מובהק מזה שפרקי אבות מההתחלה, מפרק א', בא ללמד כללים גדולים מאד בזוגיות.

הזוג הראשון והמובהק

הזיקה של פרק א' לזוגיות מודגשת בעיקר בזוג הראשון, כי רק בו לשניהם יש אותו שם – יוסי ויוסי. יש לחקור איך קבלו את השם בברית, יוסי או יוסף (ויוסי רק כינוי). [ברמב"ם כתוב יוסף ויוסף]. יפה, אולי נוסיף לזה רמז בהמשך. לא רק שהם יוסי ויוסי, אלא כל אחד הוא "איש". איך אני יודע שמדובר כאן בזוגיות של אישות? כל אחד הוא איש. יוסי הראשון הוא "איש צרדה", כמו "איש נעמי" – 'איש משהו' הכוונה שהוא נשוי אליו, כאן זה לאותו מקום[16]. יש יוסי אחד שהוא איש צרדה ויוסי השני שהוא איש ירושלים – השוואה גמורה. מתחיל מאותו שם ממש, וכל אחד הוא "איש" של מקום אחר.

אחר כך, עוד יותר מובלט, שבכל המאמרים הבאים בפרקי אבות אין שני מאמרים רצופים שמתחילים באותו סגנון ממש – דנים בנוגע לאותה מציאות – וכאן שניהם מתחילים בשתי מילים שוות, "יהי ביתך"[17]. יוסי הראשון, שהוא איש צרדה, אומר "יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם", ויוסי השני, איש ירושלים, גם מתחיל "יהי ביתך", אבל ההמשך שלו הוא "יהי ביתך פתוח לרווחה וכו'". הם ממש משלימים – הראשון אומר "יהי ביתך בית ועד לחכמים" והשני אומר "יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך".

יוסי בן יועזר ה'חתן' ויוסי בן יוחנן ה'כלה'

יש כאן זוג של יוסי ויוסי, ובתור זוג הם קוראים מלמעלה את השותף השלישי שישרה ביניהם, שיאחד אותם. כל זוג הם בבחינת "אלו ואלו דברי אלהים חיים" (במחשבה), "להוי כדין וכדין" (במעשה). יש לומר שאם כי שכל אחד הוא איש – זה "איש צרדה" וזה "איש ירושלים", כל אחד נשוי, אבל היות שהם זוג, הזוג הראשון – היחס ביניהם הוא בין חתן לכלה. בכל זוג הראשון הוא הנשיא והשני הוא אב בית דין – גם בחינת איש ואשה (משפיע ומקבל).

צריך לומר ש"יוסי בן יועזר איש צרדה" הוא החתן כאן, יחסית, ואילו "יוסי בן יוחנן איש ירושלים" הוא הכלה, ואז דווקא הכלה מבינה ש"אל תרבה שיחה עם האשה" ש"סופו [של האיש] יורש גיהנם". זו תובנה של הכלה, לא של החתן. איך יודעים שזה נכון, שדווקא לאשה יש יותר תובנה ללמד את הגבר לא להרבות סתם שיחה (כמו שנסביר מה הכוונה לא להרבות שיחה)? מי הוכיחה בכך תלמיד חכם? ברוריה אשת רבי מאיר. שם רואים במפורש שמי שיש לו את התובנה של "אל תרבה שיחה עם האשה" היא אשה (ודווקא אשה חשובה שהיא עצמה ראויה להורות הלכה בישראל, כמו יוסי בן יוחנן איש ירושלים), לא גבר. מתאים שיוסי בן יוחנן איש ירושלים הוא יחסית הכלה כאן[18].

איש ואשה – בית של תורה ובית של גמילות חסדים

מה התפיסה שלהם לגבי הבית? אמרנו שכאשר חתן וכלה מתחתנים טוב – וחייב להיות – שינויי דעה, וזה כדי שהשותף השלישי ישרה כאן ויכריע. מה המחלוקת כאן ביניהם? שניהם מתחילים "יהי ביתך", ומה המחלוקת ביניהם (שצריכה להיות משלימה)? החתן והכלה רק כעת התחתנו – עוד לפני שיש ילדים, בשבע ברכות – ומתדיינים מה יהיה בבית (אולי דברו על זה בפגישות, לפני החתונה).

מה החתן רוצה? התוועדויות של חסידים – "יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם". החתן רוצה "בית שמגדלים בו תורה" (בטוי שאהב הרבי), והכלה רוצה "בית שמגדלים בו גמילות חסדים". הכלה מלמדת את החתן ש"כל האומר אין לי אלא תורה – בלי גמילות חסדים – אפלו תורה אין לו". כל התורה שלך לא שוה שום דבר, אפילו עם ההתוועדויות. צריך להיות בית פתוח לרווחה, שדווקא לומדים זאת מאברהם אבינו (שם החתן), שהיה פתוח מכל רוח – שהאורחים לא היו צריכים להסתובב לחפש את הפתח, איפה שמגיעים פתוח לרווחה.

עבודה עברית וצניעות בהכנסת אורחים

"ויהיו עניים בני ביתך" איך מסבירים? שלא תצטרך משרתים עבדים כנעניים, רק הכל עבודה עברית. גם זו תובנה של האשה. זה הפשט של "ויהיו עניים בני ביתך". רק עבודה עברית של נזקקים, לא להכניס שום כח זר הביתה.

יש פירוש אחד שההמשך, "ואל תרבה שיחה עם האשה", הוא שהיות שאתה מכניס את כל הנזקקים – גם גברים וגם נשים – אז צריך להזהיר לא להרבות שיחה עם הנשים. רבי יוסי איש צרדה שפותח את הבית להיות "בית ועד לחכמים" – לא מסתובבות הרבה נשים בבית. אבל השני, שאומר "יהי ביתך פתוח לרווחה", יש אצלו בבית המון נשים. יש רביים שהמון נשים מסתובבות אצלם בבית, ברכות וענינים. דווקא בגלל שהוא פותח את הבית לכולם, גם לנשים, צריך לומר "אל תרבה שיחה עם האשה".

השתלשלות הדורות במשנה

גם משהו מאד מענין, שאין כיוצא בו, במשנה הזו – שהרעיון שלו עובר שני גלגולי דורות. קודם כתוב "באשתו אמרו" – מי זה "אמרו"? כתוב "יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך ואל תרבה שיחה עם האשה". ממשיכה המשנה ואומרת "באשתו אמרו" – מי אומר את זה? אחר כך יש עוד שלב – "מכאן אמרו חכמים". כאילו שהמשנה הזו עוברת שני גלגולי עולמות.

צריך לעיין אם יש כיוצא בזה בכל המשניות, בפרקי אבות ודאי אין משהו כזה. צריך לבדוק בכל הש"ס אם יש משהו דומה לזה. שוב, מישהו אומר משהו, אחר כך יש עוד שלב – "באשתו אמרו", ומכך עושים "קל וחומר באשת חברו" (צריך לדעת מי עשה את הק"ו הזה) – ואז יש עוד שלב, "מכאן אמרו חכמים". על זה הברטנורא כותב בפירוש ש"אמרו חכמים" כאן היינו רבי. את זה לא אומר יוסי בן יוחנן איש ירושלים.

"אשת חברו" ושתי מדרגות ב"אשתו"

בגלגולי הדורות יש כאן אומר-אמרו-אמרו. ב"אמרו" הראשון כותב הברטנורא שיש בזה שתי דעות, האם "באשתו אמרו" הכוונה "באשתו נדה אמרו", אבל אשתו טהורה אין הגבלה, אך יש אומרים שאפילו באשתו טהורה – כלשון הפסוק "מגיד לאדם מה שֵׂחו", אפילו שיחה קלה בין איש ואשה מזכירים בשעת הדין אם אינה כראוי. כלומר, יש כאן כבר שתי מדרגות – אשתו טהורה, אשתו נדה – ואחר כך כתוב "קל וחומר באשת חברו", יש פה עוד אשה.

אם מנתחים נכון יש כאן שלש אשה – אשתו טהורה, אשתו נדה, אשת חברו. יש גם מדרגה יותר גבוהה משלש הנשים כאן – הוא בעצמו, הוא ואשתו כאחד כמו שנסביר תיכף. למה אמרנו זאת? כי רק כאן יש י-ה-ו-ה יפה, כנגד העולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה:

האשה בארבעה עולמות

ידוע שבריאה-יצירה-עשיה שוה אשה-אשה-אשה[19]. לאחרונה הסברנו את הגימטריא הזו[20]. כל אחד מהעולמות התחתונים הוא אשה. מה זה האצילות? אפשר לחשוב שאצילות היא רק איש, אבל לא – אצילות היא אדם, ואדם כולל איש ואשה כאחד, כמו בשעת קריאת שם אדם, "ויקרא שמם אדם".

באצילות האדם ואשתו הם אחד (היינו כל זיווגי הפרצופים בעולם האצילות, עולם האחדות), בעולם הבריאה הם יחד, בעולם היצירה יש יחס ביניהם (כידוע אצלנו הווארט על יחס-יחד-אחד), ובעולם העשיה – "אף עשיתיו", "רובו רע" – אין אפילו יחס מתוקן ביניהם, אלא יש פירוד בין האיש והאשה. אבל בעולם היצירה יש יחס, בעולם הבריאה יש יחד, והתכלית היא לחיות בדרגת עולם האצילות ששם האיש והאשה אחד.

אשתו טהורה, אשתו נדה ואשת חברו כנגד בי"ע

על כל פנים נשתמש במלה 'יחס' – רואים שיש כלל איך מדברים, מה היחס הגלוי, עם אשתו טהורה, עם אשתו נדה ועם אשת חברו. אפשר לומר ששלש המדרגות האלה הן גופא כנגד שלשת העולמות – אשה-אשה-אשה, בריאה-יצירה-עשיה.

איך יודעים שעולם הבריאה הוא כנגד אשתו טהורה? "אמא מקננא בכורסיא", בינה, ואמא היא בחינת טהר. עולם הבריאה הוא גם עולם של שכל (של שכלים נבדלים, שכל טהור). במקום שיש 'יחד' עיקר השיחה הטובה, המומלצת, בין החתן והכלה, האיש והאשה, הוא כמו ללמוד שיחות (מרבה בשיחות של הרבי, לקוטי שיחות), זה עולם הבריאה, וברוחניות היינו אשתו טהורה, גם הוא טהור וגם היא טהורה.

ברגע שמתחילה להיות סערת רגש – אנשים שחיים רגש קצת קשה להם לשמוע, אבל ברגע שעיקר העולם הוא עולם של רגש – כבר הופך להיות אשתו נדה. נדה היינו דם, ודם הוא רגש. אם נתבונן בזה הרבה, אז אשתו טהורה וגם אשתו נדה יכול להיות הוא בעצמו, וכך גם מפרשים בחסידות – שאשתו זה לא משהו חיצוני אלא חלק מהאדם, כפי שתיכף נסביר יותר.

אם היחס כבר יורד ועובר את המסך המבדיל בין יצירה לעשיה, את ה"אף" – "אף עשיתיו" – לשון "יגֹרתי מפני האף והחמה" (שדברנו עליהם לאחרונה[21], ורק "מתן בסתר יכפה אף"), זה כבר הופך להיות "אשת חברו". כשברוריה הוכיחה את אותו תלמיד חכם שהוא מרבה שיחה עם האשה, איזו אשה זו היתה? "אשת חברו". עיקר התוכחה הוא על אשת חברו, האשה של העשיה.

פירוש הנוצר חסד – לא להגביה קולו בתפלה

אחרי ההקדמות האלה, יש פה הרבה מה להתבונן – נעבור מיד לקאמרנא, איך הרבי מקאמארנא בפירושו "נוצר חסד" מסביר זאת. הוא אומר שכל "אשתו" כאן היינו התפלה של כל אחד – האשה היא התפלה. איך פותחים כל תפלת שמו"ע? "אדנ-י שפתי תפתח ופי [יגיד תהלתך]" ר"ת אשתו.

כל תפלה שמתפללים מתחילה מ"אשתו", בכל המדרגות שאמרנו. יכולה להיות גם תפלה שהיא עם "אשת חברו". התפלה היא כמו נבואה. אשת חברו היינו כמו נביא שמתנבא נבואה שהגיעה לחברו ולא לו – זו לא הנבואה שלו, לא התפלה שלו. אמרנו שיש משהו יותר גבוה גם מאשתו טהורה, עיקר הרצוי, שם הם אחד, אדם, אצילות. כל כוונות האריז"ל הן באצילות, לא בבי"ע.

אחרי שנבין את הווארט שלו נחזור יותר לפשט, אבל עם הרעיון שלו. הוא אומר שלא שאסור לדבר. כאן זה תכל'ס, חיי נישואין – אסור לדבר עם האשה?! לא, אסור להרבות שיחה. בכל השלבים האלה הדגש הוא על המלה "מרבה". "מרבה" מזכיר "מרבה רגלים", קליפה של הרגל לדבר עברה, שהולך עם הנחש והעקרב בסוף פרשת שמיני. עיקר הבעיה הוא "מרבה".

"אל תרבה שיחה" – "אל תרבו תדברו גבֹהה גבֹהה"

כמו שלמדנו לפני כמה שיעורים[22] בנוגע ל"הכל לפי רוב המעשה" שלשון "רוב" יכול להיות כמות, אבל יש הרבה מפרשים שרוב או הרבה יכול להיות גם איכות. לעניננו, הרבי מקאמרנא – וכמותו המגיד מקאזניץ – מפרשים הרבה כמו בתפלת חנה (בלי להביא את הפסוק) שאומרת, אולי הפסוק המרכזי בתפלה, "אל תרבו תדברו גבֹהה גבֹהה יצא עתק מפיכם כי אל דעות הוי' ולו נתכנו עלִלות"[23].

כל מי שלומד טפה חסידות מכיר טוב-טוב את החלק השני של הפסוק הזה. מה זה "אל דעות הוי' ולו נתכנו עללות"? ממש "חד אמר שהם וחד אמר ישפה", שתי דעות, אחת מלמעלה למטה, אור ישר (שהם), ואחת מלמטה למעלה, אור חוזר (ישפה). "ולא" כתיב "ולו" קרי. זה פסוק שהוא יסוד היסודות של כל חכמת הנסתר, רזין דרזין, "אל דעות הוי'". אבל לא שמים לב מה תחלת הפסוק, שאותו סוף הפסוק בא להסביר. לא זוכרים שהיסוד של "אל דעות הוי'" מתחיל מ"אל תרבו תדברו גבהה גבהה, יצא עתק מפיכם".

אם כבר דברנו על ידיעה ובחירה, מה פשט הפסוק הזה בכלל? "אל תרבו תדברו גבהה גבהה וגו'". אומר הרד"ק שאם לפי הכתיב, "ולא", אל תחשוב שמה שהאדם חושב יוצא לו – "ולא נתכנו עללות", עלילות שהאדם מתכנן. אבל לפי הקרי, "ולו נתכנו עלילות", זה עלילות ה' – תכניות שודאי יצאו. כלומר, מפרש "ולו" על הידיעה ו"ולא" כאילו על הבחירה, רק שלא יוצא לו תמיד לפי הרצון והבחירה שלו. אז בכלל אין סתירה, רק השאלה של מי העלילות (שמפרש כמעשים), מי תוכן העלילות. זו דוגמה מצוינת שלומדים חסידות כל החיים, מהגיל הרך, ואין שום מושג מה הפשט של הפסוק – איך המפרשים מסבירים את הפשט, וגם מה הקשר בין סוף הפסוק לתחלתו.

רמזי הפסוק – שבע ברכות ורחל אמנו

יש דברים מופלאים ביותר בחשבון החלקים כאן. זה פסוק שמתאים ללמוד בשבע ברכות, הוא מתחלק לשני חלקים שהם ארבעה. החלק הראשון – "אל תרבו תדברו גבהה גבהה, יצא עתק מפיכם". החלק השני – "כי אל דעות הוי', ולא [כתיב] נתכנו עלילות". כל חלק מארבעת החלקים הוא כפולה של שבע, מתאים לשבע ברכות. שלשת החלקים הראשונים הם גם כפולה של שלש, כלומר כפולה של שם אהיה, של 21.

החצי הראשון של הפסוק עולה תשע פעמים רחל. אפשר לומר שהפסוק הזה בהחלט הוא הפסוק של "אל תרבה שיחה" – "אל תרבו תדברו גבהה גבהה יצא עתק מפיכם", עולה ט"פ רחל (האשה, רחל, נטלה ט קבין של שיחה). החלק השני, "כי אל דעות הוי' ולא נתכנו עללות" (לפי הכתיב) עולה ז"פ רחל (סוד רחל הגדולה שעומדת כנגד הז"ת של כללות עולם האצילות). כלומר, כל הפסוק הזה יחד עולה טז (ד ברבוע, ב בחזקת ד) פעמים רחל.

רחל בעצמה היא כפולה של זז פעמים טוב-טוב ("מצא אשה מצא טוב" – אשה עולה היהלום של טוב). רחל היא תיקון המלכות, תיקון הדבור. אברהם חיים מתחבר עם מלכות ובונים יחד את המלכות עם מלא חן, כמו שהקדמנו.

זהירות מהגבהת הקול בתפלה

הרבי מקאמארנא מדגיש – במיוחד בשלחן הטהור שלו, ובכל הספרים, מי שמכיר – הוא מאד מקפיד לא להשמיע את הקול בתפלה, לפי דעת הזהר הקדוש. לפי הנגלה יש ענין להשמיע לאזן מה שאתה מוציא מפיך, בשמו"ע, אבל בזהר משמע שלא צריך להשמיע בכלל את תפלת לחש. גם בר"ה ויו"כ – שתיכף מגיעים – שכתוב בשו"ע שהיות שיש תפלות מיוחדות שלא שגורות בפה, וכולם מתפללים ממחזור שזה לא מבלבל מישהו אחר, אז כן אפשר להשמיע קול – גם את זה הוא אוסר לגמרי.

שוב, מי שהכי מקפיד לא להשמיע את הקול הוא הרבי מקאמארנא. גם בכף החיים יש דעת המקובלים שמקפידים על זה. הוא אומר שזה הפשט של "אל תרבה שיחה עם האשה" – שלהרבות היינו לדבר בקול. שוב, פלא שלא מביא את הפסוק בכלל. הוא אומר שלדבר בקול הכוונה גם לדבר בהתנשאות וישות. תפלת לחש צריכה להיות בלי שום התנשאות, שום גסות רוח, כשאני פונה לה' – שכולי פונה לה' בהכנעה גמורה ("כעבדא קמי מריה"), בבטול גמור.

דבור בין איש ואשה – תפלת לחש

אם רוצים לסכם כל מה שאמרנו עד עכשיו – שאם ככה הדבור בין האיש והאשה אפשר לדבר בלי סוף, בלי שום הגבלה. הדבור בין האיש והאשה הוא על דרך תפלת לחש, בחשאי, כמו עבודת הכהנים – אברהם חיים הכהן – "בחשאי וברעותא דלבא". הוא מסביר שלהרבות שיחה הכוונה לדבר בקול רם מתוך התנשאות. ["יש לי רב"]. עיקר הדגש כאן הוא המלה "מרבה", "אל תרבה", "כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו וכו'".

אם כן, זה לימוד מאד עצום, שהכי טוב להיות אדם – אז השידור הוא בכלל בסוד החשמל, העלם וגילוי יחד, חשמל שלא מתחלק לשנים, בעולם האצילות. תיקון הדבור הוא חשמל, שגם חש וגם מל, גם שותק וגם מדבר, "להוי כדין וכדין". זו הדוגמא שהקב"ה לוקח מלה וגוזר אותה באמצע, ודורש שגם זה וגם זה. בעולמות התחתונים זה מתחלק לזמנים שונים, אבל בעולם האצילות זה בעת ובעונה אחת.

שוב, בעולם האצילות הדבור בין האיש והאשה הוא סוד החשמל לגמרי. בעולמות התחתונים זה גם חשמל, "עתים חשות עתים ממללות", אבל גם העתים ממללות זה בלחש, בחינת חש שבמל. לא שממש חייבים ללחוש, אבל הכוונה שאתה לא מגביה את הקול – להגביה את הקול זה להגביה את הישות שלך, את הגאוה שלך. על זה כתוב "אל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו קל וחומר באשת חברו, מכאן אמרו חכמים...".

מה ר"ת "מכאן אמרו חכמים"? (אין עוד במשנה) דומה לר"ת של החתן והכלה – מלכות אברהם חיים, 49, 72. קודם אמרנו בחיוך שאת כל הבטויים האלה ("גורם רעה לעצמו וכו'") גם צריך להמתיק, אחרי שלומדים טוב את המשנה. את זה נשאיר לתלמידי הכולל.

מתח חנה ופנינה

לפי המפרשים כל המתח כאן, בשירה של חנה, הוא בין חנה לפנינה – בין שתי הצרות. היא פונה, מדברת מול פנינה, ואומרת לה "אל תרבו תדברו גבהה גבהה יצא עתק מפיכם", את האשה הרעה שמי שמדבר איתה הרבה גורם רעה לעצמו. יש כנגד זה את הפנינה של הקדושה, "אל דעות הוי' ולו נתכנו עלילות" – תן לחכם ויחכם עוד. זה פסוק, כמו שאמרנו, שמתאים ללמוד אותו בשבע ברכות.

חנה היא חנה, פנִנה היא "אני לדודי ודודי לי" – זו הפנינה של חדש אלול. נשיר זאת עוד פעם.

לגדל תורה, גמילות חסדים ומלכות – ללא התנשאות

שיהיו שני ה"יהי ביתך" – גם "בית ועד לחכמים" וגם "פתוח לרוחה", גם בית שמגדלים בו תורה וגם בית שמגדלים בו גמילות חסדים. בית שבונים בו את המלכות – צריך מן הסתם לדבר הרבה איך בונים את המלכות. כנראה שגם את כל הדיבורים איך בונים את המלכות צריך לדבר בשקט, בלי שום התנשאות.

רמזי יוסף-יוסף

לענין יוסי ויוסי – יוסי עולה אלהים, אבל יוסף עולה ו"פ הוי', נמצא שיוסף-יוסף עולה יב פעמים הוי', כל צירופי שם הוי' ב"ה שכנגד יב חדשי השנה וכו'. על זה כתוב "כי שמש ומגן הוי' אלהים" – יוסף ("שמש הוי'") ויוסי (מגן-אלהים).

ידוע (מרבי אברהם אבולעפיא) בסוד יוסף-יוסף שהראשון הוא "אינו גוף" והשני הוא "ולא כח בגוף" – ששת חדשי הקיץ, בחינת נוקבא, וששת חדשי החרף, בחינת דכורא. צריך לומר שהיוסף הראשון כאן הוא החורף – אז בעיקר צריך "בית ועד לחכמים". אבל בקיץ יותר "יהי ביתך פתוח לרוחה" ואז צריך "ואל תרבה שיחה עם האשה".



[1] ראה שיעורים בסוד ה' ח"ה, ביאור מדת האהבה בסדר ההשתלשלות (עמ' ???).

[2] ראה רש"י על אתר.

[3] ראה שעשועים יום יום, פרשת בראשית יום שבת.

[4] ראה גם שיעור ב' אלול תשע"ד.

[5] ב"ב עה, א.

[6] פרשת ראה, ד"ה "ושמתי כדכד" השני, כז, ד.

[7] ב"מ פה, ב.

[8] שם.

[9] ראה שיעורים בסוד ה', ח"ד עמ' ???בענין זכוך ובטול

[10] יוסף הצדיק רבי מאיר = 828 = 4 פעמים אור-רז (ממוצע כל תבה) = צפנת פענח (שמו של יוסף).

[11] שהם ישפה = "חלק אלוה ממעל ממש" (וכידוע הניגוד, וההשלמה, של "ממעל" ו"ממש").

[12] ראה שיעורים והתוועדויות תשע"ד, החל משיעור ז' מנחם-אב (יום עיון בבית הספר לתורת הנפש).

[13] הראשון, כו, א.

[14] ראה ???זה לא בשיעורים והתוועדויות, אולי בביאורים האחרים???

[15] על שמעון הצדיק לא נאמר לשון "קבל" אלא ש"היה משירי כנסת הגדולה". הראשון שנאמר עליו לשון "קבל", לאחר "משה קבל תורה מסיני", הוא אנטיגנוס איש סוכו ש"קבל משמעון הצדיק". ממשה הוא השביעי: משה יהושע זקנים נביאים אנשי כנסת הגדולה (עד כאן = 2000, סוד ה-ב רבתי של בראשית, הערך הממוצע של ה המדרגות הוא 400, 20 ברבוע, ת – תכלית האלף-בית, סוד "ת רשים רשימו לעתיק יומיא", סוד העברת התורה מדור לדור) שמעון הצדיק אנטיגנוס איש סוכו = 3267 = 3 פעמים 1089, 33 ברבוע (יש כאן 33 ו‑25 = 58, חן, אותיות).

[16] גם אנטיגנוס הוא "איש סוכו" – ביחס לשמעון הצדיק הוא מקבל כנ"ל, בחינת אשה, אך ביחס למקומו, סוכו, הוא איש (משפיע). והוא על דרך עם ישראל, שביחס לה' אנו בחינת אשה ומקבל, אך ביחס לארצנו הקדושה אנחנו בחינת הבעל, החתן, והארץ היא הכלה.

[17] "יהי ביתך" = 457, הנקודה האמצעית של בראשית (ראש בית).

[18] יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים משלימים זה את זה ל-2200, י ספירות בלימה, כל אחת כלולה מכולן, פעמים כב אותיות יסוד.

[19] בדומה לנושא המבואר כאן ראה שעשועים יום יום, פרשת כי תצא יום ראשון ואילך (בענין שתי נשים וחצי אשה).

[20] שיעור כ"א מנחם-אב תשע"ד (נמצא בסט תשע"ד).

[21] ???אולי בפרקי אבות שלא נדפסו?

[22] שיעור ז' מנחם-אב, פרק ב.

[23] ש"א ב, ג.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com