חיפוש בתוכן האתר

רפואת הנפש – איזון הידיעה והבחירה ז' מנחם-אב ע"ד – כפר חב"ד הדפסה דוא

בע"ה

ז' מנחם-אב ע"ד – כפר חב"ד

רפואת הנפש – איזון הידיעה והבחירה

יום עיון בבית הספר לתורת הנפש

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. עולמות השקר – דמיונות, סטיות, חרדות

בית הבחירה – מקור כח הבחירה החפשית

אתמול היתה שבת חזון. ודאי שמענו מה שאמר רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שבשבת חזון כל יהודי רואה את חזון בית המקדש השלישי. ככל שמתקרבים לתשעה באב צריכים עוד יותר להתבונן בענין של בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו, במה שבית המקדש אומר לנו בנפש, ואיך שבאותו יום של החורבן ממש גם נולד משיח – בתשעה באב. לכן הרבי הקדיש הרבה שיחות על תשעה באב בענין לידת מלך המשיח. כמעט שהוא לא התייחס לכל הדברים הלא-טובים שקרו באותו יום.

והנה, אחד השמות של בית המקדש, שהוא בעצם השם שהוא הכותרת של הלכות בית המקדש ברמב"ם, הוא בית הבחירה. הכינוי בית הבחירה הוא על שם הפסוק "המקום אשר יבחר הוי' אלהיך לשכן שמו שם"[ב]. אבל כתוב שיחד עם הבחירה של ה' במקום הזה – המקום הזה גם מעניק לנו את כח הבחירה. כלומר, בית המקדש מעצים לנו את כח הבחירה בנפש.

כמו שנסביר בע"ה, כל הבעיות הנפשיות נובעות מחורבן פנימי בנפש האדם, והכל מפני שהאדם אינו מנצל נכון את כח הבחירה שניתן לו. עם כח הבחירה החפשית שיש לכל יהודי הוא יכול לתקן את כל התופעות השליליות שיש לו, ובכלל לתקן את כל היחסים הלא-תקינים שיש בינו לבין זולתו. בשביל זה אנחנו צריכים את בית הבחירה – אותו בית שנותן לנו את מלא עוצמת כח הבחירה החפשית, הכח "לתקן עולם במלכות שדי".

הטוב והרע בעולמות אבי"ע

כשלומדים קבלה וחסידות לומדים על עולמות שונים. חוץ מהעולם שלנו יש עוד עולמות. יש את עולם האצילות, שבו המודעות היא אך ורק של מציאות ה' – שכולו טוב – ואין שם "אני" נפרד מה' כלל (על מעמד הנשמה שם נאמר "חי הוי' אשר עמדתי לפניו"). אם יש "אני" המרגיש את עצמו ליש – זה כבר משהו נפרד מה'. אבל ישנם עוד שלשה עולמות למטה מהעולם העליון הזה, שנקראו בריאה-יצירה-עשיה, שבהם מתחילה להתפתח מודעות עצמית נפרדת מה'.

בעולם העליון, עולם האצילות, הכל טוב. ההיפך של הטוב, הרע, מתחיל מהעולם השני – עולם הבריאה. על עולם הבריאה כתוב ש"מיעוטו רע" – רובו טוב, אבל יש בו גם מיעוט רע. הרע הוא בשל המודעות הנפרדת, שיש אני נפרד מה' – כך ה' רצה, הוא רצה את השתלשלות העולמות. הוא רצה שבסוף במקום הכי תחתון הוא ישכון כבוד, שיגלו את ה' ממש במציאות הכי תחתונה, זו שלכאורה הכי רחוקה ממנו.

בכל אופן, בעולם הבריאה יש מיעוט רע ורוב טוב. בעולם היצירה יש חצי-חצי, חציו טוב וחציו רע. בעולם העשיה, העולם התחתון – אנחנו בעולם העשיה הגשמי – כבר רובו רע ומיעוטו טוב. ברוך ה', יש קצת טוב – זה מה שמחזיק את העולם. בלי הטוב אוי ואבוי, לא היה כלום. יש מעט טוב בעולם והרבה רע – הרבה נפרדות, פילוג, היפך האחדות. זה הטבע של העולם התחתון. בסופו של דבר, זה המקום אשר בחר ה' לשכן שמו שם – המקום התחתון שלכתחילה הוא נפרד ממנו, וה' רוצה שדווקא בו תתגלה האחדות האמתית.

עולם העשיה – עולם החרדות

כל הבעיות בנפש, כמו שאמרנו הרגע, הן בגלל הרע שיש בעולם – הרע שיש בתוכי, הרגשת הפירוד. לעולם התחתון ביותר, עולם העשיה, אפשר לקרוא – תיכף נסביר את עצמנו יותר – עולם החרדות (הנושא שדברו אודותיו היום כאן). כלומר, הבעיה הכללית של הנפרדות באה לידי ביטוי בחרדות בנפש. לעולם היצירה צריך לתת שם אחר, וגם לעולם הבריאה צריך לתת שם אחר.

אצילות ובי"ע – עולם האמת ועולמות השקר

אחד השמות של העולם העליון, עולם האצילות, הוא עולם האמת – עלמא דקשוט. מכאן אפשר להבין שכל שלשת העולמות התחתונים הם לא-אמת. ללא-אמת קוראים שקר. לפעמים מדברים על שתי בחינות, עלמא דקשוט (עולם האמת) ועלמא דשקרא (עולם השקר). הרבה פעמים מתכוונים שעולם האמת הוא העולם שמגיעים אליו לאחר מאה ועשרים שנה בעולם הזה. לעומת עולם האמת יש את העולם שלנו, "עלמא דשקרא", עולם של שקר.

קודם אמרנו שבעולם הזה הרוב רע והמיעוט טוב, כעת עוד ביטוי חשוב – זה עולם של שקר. שקר היינו שמה שאתה רואה הוא לא אמת. האמת היא ה', ולא רואים אותו, ורואים משהו אחר, ומתרשמים שיש פה כל מיני דברים שונים ומשונים, כולל הרבה דברים שליליים, תופעות שליליות – הכל לא אמת, עולם השקר.

בעצם כל שלשת העולמות התחתונים – יש עולם אחד עליון ושלשה תחתונים – כולם בכלל הביטוי "עלמא דשקרא", רק שאלה רמות שונות של שקר, של אחיזת עינים. השקר הכי תחתון, שמגיע למטה-מטה, מתבטא – כמו שאמרנו הרגע – בחרדה בנפש. יש מצב שהאדם מכיר, או שהוא חושב שהוא מכיר, מפני מה הוא חרד, ויש שהאדם לא יודע בכלל ממה הוא חרד, רק שהוא בחרדות, הוא בפחד.

עולם הבריאה – עולם הדמיונות

נתחיל מהעולם הראשון מבין עולמות השקר, עולם הבריאה. כל התופעות הלא-טובות הן מצד חלק הרע שיש שם. מה החלק הרע בעולם הבריאה אצל האדם? מהו בכלל עולם הבריאה? עולם של שכל, עולם של שכלים נבדלים בלשונו של הרמב"ם. אם רוצים לתת איזה כינוי, כמו שאמרנו שעולם העשיה הוא עולם החרדות, נקרא לעולם הבריאה עולם הדמיונות.

יש עולם שהוא עולם אמתי – דבר אמתי אינו מדומה, הוא נכון, הוא ברור. ברגע שיורדים מהעולם האמתי, בו רואים וחווים את המציאות לאמיתתה, הנפש נכנסת לתוך דמיונות. לא שהכל מדומין – יש שם עדיין רוב טוב, יכולים להיות הרבה שכלים נכונים, אבל יש אחוז מסוים שהוא באמת מדומיין, הוא חי בדמיון (לעומת עולם האמת הוא על דרך חלום, שאין חלום בלי דברים בטלים, דהיינו דמיונות שוא). שוב, על שם החלק הרע, השקר של עולם הבריאה, נכנה אותו עולם הדמיונות.

עולם היצירה – עולם הסטיות

מה לגבי העולם שבא אחריו? מדברים על סדר ההשתלשלות – העולמות משתלשלים אחד מהשני. יש מצב בנפש שהוא אמת, וברגע שיורדים מהאמת הצרופה כבר נכנס איזה חלק – אחוז מסוים – של דמיון, דמיון שוא (ביטוי בו אדמו"ר הזקן משתמש בספר התניא).

מה קורה אחר כך, לפני שמגיעים לעולם החרדות? עולם היצירה, בין העשיה לבריאה, כשמו כן הוא – עולם של יצרים. כל יצר מושך לכיוון אחר, ל'מין' אחר (עולם היצירה הוא עולם של כללים, של אבי-טיפוס, וכל כלל הוא מעין 'מין'), וכמו שנסביר יותר, אפשר לכנות את החלק הרע של עולם היצירה – הוא חצי-חצי טוב ורע, כמו שאמרנו – כעולם הסטיות. בעולם היצירה יש סטיות באישיות.

"עולם חסד יבנה"

אז קודם יש למעלה את עולם האמת. יורדים מעולם האמת לעולם הדמיונות, מעולם הדמיונות יורדים לעולם הסטיות ומעולם הסטיות בסוף מה שמגיעים אליו הוא עולם החרדות. אם כן, צריכים אנו לתקן את כל סדר ההשתלשלות הזה:

  אצילות                  עולם האמת

  בריאה                   עולם הדמיונות

  יצירה           עולם הסטיות

  עשיה           עולם החרדות

אנחנו אוהבים לתת סימנים. מה יהיה פה הסימן מלמטה למעלה למה שאמרנו הרגע? "עולם חסד יבנה" – חרדות, סטיות, דמיונות (טוב לצחוק...).

ב. "הכל צפוי והרשות נתונה" – דברי המפרשים

הכלל הגדול של רבי עקיבא בפרקי אבות

אתמול, בשבת, למדנו פרקי אבות פרק ג. שם יש משנה של רבי עקיבא, שהרמב"ם כותב בפירושו על המשנה שראויה המשנה הזו דווקא לרבי עקיבא – עמוד התווך של כל התנאים, הכי גדול של התורה שבעל פה. 'זכותו' שיאמר את המשנה הכי עמוקה והכי טעונת עוצמה – גם השכלה וגם רגש – של כל פרקי אבות, ואפשר לומר של כל המשניות, כל התורה שבעל פה.

מה המשנה הזו, החשובה ביותר? היא בנויה גם מארבעה חלקים, שמקבילים בעצמם לארבעת העולמות שדברנו עליהם:

הכל צפוי, והרשות נתונה, ובטוב העולם נידון, והכל לפי רוב המעשה.

יש כמה משניות שרבי עקיבא אומר זו אחר זו בפרק ג. גם המשנה הקודמת שלו היא משנה מאד חשובה – "חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם... חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום... חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, חבה יתרה נודעת שנתן להם כלי חמדה..." (ולכל אחד הוא מביא פסוק הוכחה). אחר כך, המשנה הבאה – בלי להתחיל "הוא היה אומר" (כפי שכתוב בדרך כלל כשיש כמה משניות של אותו חכם) – היא "הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נידון והכל לפי רוב המעשה".

יש מי שרוצה לפרש שאולי זה המשך של המשנה הקודמת, לכן לא כתוב "הוא היה אומר". אולי מבחינה רעיונית יש פה המשכיות. אבל יש עוד פירוש, שלאו דווקא שיש כאן המשך, אלא היות שמשנה זו היא הכלל הגדול (כמו שרבי עקיבא משתמש בביטוי "זה כלל גדול בתורה" לגבי אהבת ישראל), לכן לא רוצים לקבע אותה בתוך "הוא היה אומר". באמת ש"הוא [רבי עקיבא] היה אומר", אבל זה משהו כל כך כללי, כל כך 'עצמי', עד שמופיע כיחידה שלמה בלי הקדמה.

חידוש המשנה – כח הבחירה

מה עיקר החידוש של כל ארבעת השלבים של המשנה הזו? ברור שעיקר החידוש הוא הבחירה החפשית, שהזכרנו קודם – שיש ליהודי בחירה חפשית, שהיא הנושא, הנקודה הפנימית, של בית המקדש. הכח של הבחירה החפשית של האדם בא לשיאו בבית המקדש (כשאנו באים לראות ולהראות – עיקר הבחירה היא הפניה אל ה', כמבואר במ"א, וכאשר באים לראות ולהראות אנו בוחרים בה' במקום שה' בוחר בו לגלות את בחירתו בנו, סוד יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה [כנסת ישראל] פנים בפנים).

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – בתוך הלב, ה'מקדש מעט', של כל יהודי. כאשר יהודי בונה בלבו מקדש ופונה שם לה' (בוחר בה') הוא נעשה שותף מלא עם הקב"ה להביא גאולה לעולם, ובכך הוא מקיים את הוראת הרבי "עשו כל אשר ביכלתכם להביא משיח [הפרטי והכללי] תיכף ומיד ממש". לשם הבאת משיח צריכים עצמה רבה של בחירה.

גיור – שיא הבחירה החפשית

יש שיחה של הרבי שאומר שדווקא רבי עקיבא, שהוא בן גרים – רבי עקיבא בן יוסף – הוא המרגיש את עצמת כח הבחירה, כי אין גילוי של בחירה חפשית יותר מאשר להתגייר. כמו שנסביר, בחירה היא כמו מה שקוראים היום בביולוגיה מוטציה – לעשות דילוג הערך, להיברא כמציאות חדשה, שחידוש מופלא שיתכן כזה דבר. לכן יש הרבה פילוסופים הכי גדולים בעולם שסוברים שאין כזה דבר – שהכל מוכתב, "הכל צפוי", אבל אין "והרשות נתונה".

שאלת הרצון החפשי – שאלת השאלות באמונה, בפילוסופיה ובמדע

עיקר החידוש במשנה הוא הקטע השני – "והרשות נתונה". אפשר לומר שרוב גדולי ההוגים מאז ומתמיד, בעולם הכללי, לא מסכימים עם זה. זה באמת חידוש הכי מרחיק לכת. בתור בעיה פילוסופית, גדולי ההוגים בכל הדורות אמרו שזו הבעיה העיקרית של החקירה, של הפילוסופיה – רצון חפשי, האם הוא קיים או שהוא דמיון? אולי זה שייך לעולם הדמיונות... גדולי המדענים היום אומרים שרצון חפשי הוא רק דמיון – רק דמיון שיש לאדם בחירה חפשית (הוקינג כתב זאת בספר האחרון שלו; לא שכל הפיזיקאים מסכימים איתו, יש חולקים).

אבל שוב, גם במדע, גם בפיזיקה, גם באמונה – שאלת כל השאלות היא בנוגע לאמתות של מה שבאופן אינטואטיבי נתפס כבחירה חפשית. כולם אומרים שמבחינה אינטואיטיבית כל אחד מרגיש שאני יכול לעשות כך או לא לעשות כך – הייתי יכול להגיע היום ליום עיון, לשבת פה בבית הכנסת, ויכולתי גם לא להגיע לכאן. אבל יש אומרים – לא יכולת לא להגיע לכאן. כל מי שיושב כאן היה חייב להגיע לכאן – אין בזה שום אפשרות לבחור אחרת. כך הרבה פילוסופים חושבים, אנחנו לא חושבים ככה ברוך ה'.

באמת כל הדמיונות וכל הסטיות וכל החרדות – הכל שקר, וכל השקרים הם בשל חוסר איזון בנפש בין "הכל צפוי" לבין "הרשות נתונה".

רש"י: "הכל צפוי" בהוה

כשמתחילים ללמוד משנה מסתכלים במפרשים הראשונים. כשמסתכלים ברש"י, שקצת קדם לרמב"ם, רואים שאין כל כך סתירה וחידוש מופלא ב"הכל צפוי" לעומת "הרשות נתונה", כי רש"י כותב ש"הכל צפוי" היינו שה' רואה מה אתה עושה בחדרי חדרים. כלומר, "הכל צפוי" ברגע ההוה. גם בשיחה אחת של הרבי, כשהוא לומד את המשנה הזו, הוא אומר ש"הכל צפוי" הוא כמו ה'פסוק' (בין יב הפסוקים שהרבי רוצה שהילדים ישננו בעל פה) "והנה ה' נצב עליו ומלוא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי". אם זה הפירוש של "הכל  צפוי" זה לא סותר את "הרשות נתונה".

רמב"ם: "הכל צפוי" בעתיד

אם מפרשים ש"הכל צפוי" שה' רואה הכל בהוה – ניחא. אבל אם התרגום של "הכל צפוי" היינו שהכל צפוי מראש, שה' רואה את העתיד, אז נשאלת השאלה איפה יש מקום לבחור? הרי ה' כבר יודע מראש כל מה שאתה עתיד לעשות.

בתוך ספר היד החזקה של הרמב"ם הוא שואל את השאלה הזו, אומר שיש תשובה, אבל "ארֻכה מארץ מדה ורחבה מני ים"[ג] ואי אפשר לכתוב אותה. הראב"ד, שכותב השגות על הרמב"ם, מאד 'יורד' על הרמב"ם בכך – איך אתה נכנס לבעיה שאתה לא יכול לפתור אותה?! הוא כותב שזה לא מדרך החכמים. בכל אופן, יש הרבה שגם מסבירים וגם מצדיקים את הרמב"ם.

גם פה, הרמב"ם כותב לא כמו רש"י – לא "הכל צפוי" בהוה, כולל מה שאתה עושה בחדרי חדרים, ויותר מזה, גם מה שאתה חושב, שה' בוחן את חדרי הנפש שלך ויודע את הכל, ועדיין אין את הבעיה של ידיעת ה' מול בחירת האדם, לכאורה. אבל שוב, ברגע שאני אומר ש"הכל צפוי" הכוונה שה' יודע את העתיד – זו בעיה.

בין ידיעה לגזרה

לבעיה הזו גם מתייחסים בקבלה ובמיוחד בחסידות, ומסבירים על דרך מה שהראב"ד עצמו אומר. היות שהרמב"ם פתח ולא גמר, הראב"ד אומר שמעתה חייבים לומר בזה משהו ואולי אפשר לתת משל שזה על דרך חוזה בכוכבים – שרואה את העתיד, אך לא מכריח את המעשה. במילים פשוטות אומרים (גם הרמב"ם וגם הראב"ד) שחייבים להבחין בין ידיעה לגזרה – ה' יכול לדעת מה יהיה, אבל הוא לא גוזר, לא אומר שזה מה שחייב להיות. גם את זה קשה להבין, ולא ניתן לשכל האנושי להבין זאת עד הסוף.

ראשית תורת משיח – ישוב בעית הידיעה והבחירה

במקום אחר, גם ביד החזקה שלו, ועוד יותר במורה נבוכים שלו, הרמב"ם מעמיק – אבל לא מגיע ממש להסבר הגיוני שכלי איך אפשר להבין זאת. כל כך למה? כי באמת אנחנו חיים בעלמא דשקרא. בעלמא דשקרא, איפה שלא תהיה – מעולם הדמיונות, דרך הסטיות, עד החרדות – אי אפשר להבין זאת. אם היינו מבינים זאת טוב היינו יוצאים מכל הדמיונות, הסטיות והחרדות, ואכן זו המגמה.

ידוע שהמשיח בא לגלות תורה חדשה, "תורה חדשה מאתי תצא", וצריך לומר שאחרי כל החכמות של כל הדורות – גם שלנו, היהודים – שכולם מתלבטים בבעיה הזו של חופש רצון ובחירה, האם זה אמת או דמיון, כנראה שתורת משיח מתחילה בדיוק מהנקודה הזו[ד]. תורת משיח מתחילה לפתור פתרון אמתי את הבעיה הזו, ואז יהיה כח למשיח לבנות את בית הבחירה. רק אחרי שהוא פותר את הבעיה של הבחירה החפשית, אפשר לבנות מחדש – באופן נצחי, שלא יחרב לעולם – את בית הבחירה[ה].

רבינו יונה: חבור הידיעה והבחירה – "והוא פלא"

שוב, כאשר מסתכלים בדפוסים של התלמוד, פרקי אבות שנדפסים בסוף הגמרא, יש שלשה פירושים – רש"י, רמב"ם, רבינו יונה – שלשה ראשונים חשובים. רש"י כותב ש"הכל צפוי" בהוה, היינו שה' רואה מה שאתה עושה בחדרי חדרים – "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם הוי', הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם הוי'". הרמב"ם אומר ש"הכל צפוי" היינו העתיד צפוי, ואף על פי כן זה לא סותר את הבחירה החפשית של האדם. כמובן, יש הרבה פסוקים בתורה והרבה מאמרי חז"ל שה' יודע את העתיד – זה פשוט. רש"י לא מפרש כאן כך, אבל לא שלא סובר כך. חז"ל מביאים את הפסוק "וקם העם הזה וזנה" כדוגמה לכך שה' מנבא את העתיד.

מה אומר רבינו יונה? בתחלה הוא מביא את שני הפירושים, ועל הרמב"ם הוא מסיים בביטוי מאד נדיר אצלו – "והוא פלא". כשאנחנו עושים גימטריא יפה במיוחד – אולי תיכף נעשה – בסוף כותבים או אומרים "והוא פלא", אבל זה לא פלא אמתי אלא רק תופעה של מספרים. כאן רבינו יונה אומר שפירוש הרמב"ם, ש"הכל צפוי" מראש ואף על פי כן "הרשות נתונה" – יש בחירה חפשית – הוא פלא אמתי.

"פלא יועץ" – עצות המשנה

המשיח נקרא "פלא יועץ" – מי שמשיג את הפלא של רבינו יונה (הפלא של הרמב"ם) יכול לתת עצות ("עצות מרחוק אמונה אמן"). אנחנו כאן בבית ספר לעצות טובות, "עצה טובה קא משמע לן", והמשיח נותן עצות מתוך הפלא של "הכל צפוי והרשות נתונה".

אמרנו שיש כאן במשנה ארבע מדרגות, שהן עצמן כנגד ארבעת העולמות. "הכל צפוי והרשות נתונה" כנגד עולמות אצילוות ובריאה. מזה משתלשל הלאה ש"ובטוב העולם נידון" – דווקא בגלל הפרדוקס של "הכל צפוי והרשות נתונה" העולם נידון בטוב דווקא. זה כנגד עולם היצירה, עולם הסטיות. בסוף מגיעים לעולם החרדות, עולם העשיה התחתון, ושם "והכל לפי רוב המעשה":

  אצילות                  הכל צפוי

  בריאה                   והרשות נתונה

  יצירה           ובטוב העולם נידון

  עשיה           והכל לפי רוב המעשה

"ובטוב העולם נידון" – ה' מחפש את הטוב

בכל אחד מהחלקים של המשנה יש מגוון שלם של פירושים מהמפרשים הראשונים והאחרונים. על הביטוי "ובטוב העולם נידון" יש כמה מפרשים שמסבירים – כל אחד בסגנון שלו – שמה שבאמת מענין את ה',  מה ש'תופס את העין' שלו כשמסתכל עליו ("הכל צפוי"), הוא הטוב.

כל הרע שיש בעולם הוא רק מניעת הטוב (על דרך חשך שהוא העדר האור). הוא לא דן את הרע מפני שהוא רע – הרע הוא כאילו בדרך אגב – הוא דן מה שהאדם יכול היה באותו רגע שעשה רע לעשות משהו טוב והוא פספס זאת. זה פירוש מאד יפה. "ובטוב העולם נידון", כי לגבי הרע כתוב "וירא און ולא יתבונן"[ו] – ה' לא אוהב להסתכל על הרע, הוא מסתכל על הטוב.

העצה לחרדות – "הכל לפי רוב המעשה"

אחר כך רבי עקיבא ממשיך "והכל לפי רוב המעשה" – צריך להרבות בטוב. כך ה' צופה על המציאות – "ובטוב העולם נידון" – תכל'ס הוא מעונין בריבוי מעשים טובים, "והכל לפי רוב המעשה". כעת נסכם, מה העצה הפשוטה שלנו לחרדות? "והכל לפי רוב המעשה" – שמי שנמצא בפחד, רועד מתוך חרדה, שיקום ויתחיל לעשות דברים טובים, הרבה דברים טובים.

פירושי רוב המעשה – ריבוי בכמות, באיכות או במאמץ

גם פה יש שני פירושים – פירוש הרמב"ם ומפרשים אחרים שכותבים הפוך ממנו. הרמב"ם כותב ש"הכל לפי רוב המעשה" היינו ריבוי מעשים טובים. עולם העשיה הוא עולם הכמות – עולם היצירה הוא יותר של איכויות ('מינים' כנ"ל), אבל עולם העשיה הוא עולם של כמות. לכן צריך "הכל לפי רוב המעשה" – צריך לעשות הרבה דברים טובים. כך הרמב"ם כותב שאם יש לך אלף שקל תחלק – במקום לתת פעם אחת אלף שקל תתן אלף פעמים שקל. אז עשית אלף מצוות, כל פעם עשית תיקון בפני עצמו, עשית "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" בכל שקל שנתת. באגרת הקדש אדמו"ר הזקן מביא את פירוש הרמב"ם על המשנה שלנו ומסביר אותו לפי דרך הקבלה, למה מה שחשוב בסוף הוא ריבוי המעשים.

אבל יש מפרשים שמסבירים בדיוק ההיפך – ש"רוב" היינו גודל המעשה. הרבה פעמים רוב הוא איכות, ולאו דווקא כמות. הם מסבירים שה' דן אותך בסוף לפי ריבוי ההשקעה הנפשית שהשקעת במעשה שעשית – משהו יותר איכותי מאשר כמותי. כמה עבודה נפשית היתה לך בתוך המעשה שעשית – זה הפירוש של "רוב המעשה". כמה התלהבת בהתלהבות קדש? יש מי שעושה מצוות "מצות אנשים מלומדה", כלאחר יד, כהרגל שנעשה טבע, בלי התלהבות, בלי כוונה טובה. יש אומרים ש"הכל לפי רוב המעשה" היינו כמה כוונה היתה במעשה שלך.

יש עוד פירוש – דבר שכתוב במקום אחר בספר התניא – שאם היית רגיל לשנות את הפרק שלך, המשנה שלך, מאה פעמים, ועשית מאמץ לשבור את הטבע שלך וללמוד עוד פעם אחת, היא שקולה כנגד הכל, כי איכותית נדרשה ממך עבודה נפשית יותר בפעם הנוספת יותר מכל מאה הפעמים שאתה רגיל בהן. לפי זה, אותה פעם מאה ואחת היא "רוב המעשה".

בכל אופן, כשמגיעים לעולם העשיה ורוצים להמתיק את הפחדים שיש כאן – שנוצרים מהשתלשלות של דמיונות וסטיות עד שמגיעים לחרדות – אז "הכל לפי רוב המעשה", לפי שני הפירושים הנ"ל.

תוספות יו"ט: ידיעת ה' בהוה ובעתיד כאחד

נאמר גם את ההבנה של התוספות יום טוב – הוא מביא זאת גם בשם פירוש שלפניו, מדרש שמואל – שבעצם עושה כעין פשרה או שלום בין רש"י לרמב"ם בפירוש "הכל צפוי", האם הכוונה להוה או לעתיד. הוא אומר שהיות שידיעת ה' אינה כמו ידיעתנו (כמו שנאמר "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם הוי'. כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבתי ממחשבתיכם"[ז]) – בכלל אי אפשר להבין את ה', כמו שהרמב"ם אומר ש"הוא וחייו ודעתו הכל אחד" וכפי שאי אפשר להבין אותו כך אי אפשר להבין את חייו ("חי העולמים") ולא את דעתו. הרמב"ם אומר שבידיעת עצמו יודע את כל הנבראים – מה שהוא יודע אותנו הוא בעצם שהוא יודע את עצמו.

אי אפשר לדעת איך ה' יודע דברים, מעבר לכך שהוא יודע הכל מתוך ידיעת עצמו, אבל איני יודע מהי בדיוק ידיעת ה', והווארט שמביא בעל התוספות יום טוב בענין הוא שה' לא מוגבל בזמן. ה' ברא את הזמן, אך לא מוגבל בו, אז מבחינתנו אפשר לומר שהוא רואה הכל – גם את העתיד וגם את העבר – בהוה. בעצם ראית ה' היא למעלה מהזמן לגמרי. יש עוד כמה וכמה מפרשים שמסבירים כך, שאם אפשר לצייר שה' רואה הכל בהוה אין כאן סתירה. זה חוזר לרש"י – אם ה' רואה הכל בהוה, אתה עדיין יכול לעשות מה שאתה רוצה.

כמה דורות אחרי התוי"ט היה גם אחד מגדולי ישראל, רבי יעקב מעמדין, שגם לו יש פירוש על פרקי אבות. הוא ממש יורד על הווארט הזה. זה ווארט נחמד דווקא, שידיעת ה' כולה בהוה וממילא אין פה סתירה. הוא אומר שאין לזה שום מקום בשכל – ממש קוטל לחלוטין את הנסיון לתרץ את ידיעת ה' כך שלא תסתור את בחירת האדם בכך שה' רואה הכל בהוה. בקיצור, הוא אומר שזה שטויות (מתחלף בסטיות). לנו זה לא נשמע שטויות, אבל ככה הוא כותב. אמרנו זאת רק כדי לדעת כמה מחלוקת וכמה אי-הבנה יש בנושא הזה.

"ובטוב העולם נידון" – ידיעת כל המציאות כטוב ה'

בכל אופן, מדברי התוספות יום טוב, שמדגיש כאן שידיעת ה' את הכל היא ידיעת עצמו, יש לנו עוד פירוש ל"ובטוב העולם נידון" – כדי לדון את העולם צריך לדעת אותו, "ובטוב העולם נידון" נמשך מ"הכל צפוי". אז יש פירוש אחד, עמוק מאד וחשוב מאד, שהיות שה' יודע כל מה שאנחנו עושים וכל מה שיש בעולמות מתוך כך שיודע את עצמו, והרי הוא עצם הטוב וכולו טוב, אז כל הידיעות שלו על מעשינו משקפות את ידיעת עצמו הטובה. הרי לא יתכן שבכלל יש משהו רע שקורה – כי הכל הוא והוא עצם הטוב. שוב, מתוך ידיעת עצמו הוא יודע הכל, ולפי זה הכל חייב להיות טוב – הכל הוא.

עולם היצירה הוא עולם של "יוצר אור". קודם דברנו על סטיות, אבל החלק הטוב של היצירה הוא "יוצר אור", ועל האור כתוב "וירא אלהים את האור כי טוב". ברגע שה' מאיר את המציאות – האור הזה הוא ראית המציאות בתוך עצמו, בידיעת עצמו יודע את הכל, וממילא הכל טוב.

נאמר בצורה הכי פשוטה: כל אחד ואחד גם צריך ללמוד איך לאמץ לעצמו לראות את כל מה שקורה מתוך נקודה טובה עצמית. לכל אחד יש טוב בפנים, ומאותו מקום שהוא טוב – עליו להסתכל על המציאות. אם אתה מסתכל על מה שקורה מתוך הנקודה בה אתה טוב – הכל טוב, "מצא מין את מינו", "ובטוב העולם נידון".

ג. "הכל צפוי" בארבעה עולמות

יש לנו כמה התבוננויות לעשות בכל מה שפתחנו. נסביר כעת ארבע מדרגות של השתלשלות, הכל רק על פי שני החלקים הראשונים של המשנה – "הכל צפוי והרשות נתונה" – על בסיס היסוד של הרמב"ם, שה"הכל צפוי" היינו שה' רואה את העתיד:

עולם האצילות: "הכל צפוי" בשלמות

נחזור למה שפתחנו, שעולם האצילות הוא עולם האמת. אם שם ה' רואה את הכל – הכל מנקודת המבט של אצילות – הוא רואה הכל במאה אחוז אמת, היה הוה ויהיה. הכל כעת אליבא דרמב"ם, שמדברים על העתיד.

עולם הבריאה: "הכל צפוי" בהסתברות

מה פירוש "הכל צפוי" בעולם הבריאה? נעשה כעת משהו חדש. עולם הבריאה הוא עולם של שכל. במקום אחר אנחנו מסבירים באריכות שהשכל של עולם הבריאה מאד דומה למדע החדיש של מאה השנים האחרונות, מה שנקרא תיאורית הקוונטים, שבעצם כל המציאות וידיעת המציאות הוא לפי חוקי הסתברות. אין ודאות מוחלטת – יש אפילו חוק אי-הוודאות – אבל יש הסתברות, סבירות מאד גבוהה, שואפת למאה אחוז.

יש מפרשים שמסבירים ככה פשט במשנה שלנו, "הכל צפוי" – היות שיש נתונים של העבר וההוה אז מי שבקי במאה אחוז בכל הנתונים של העבר וההוה אמור לדעת די ברור מה יהיה בעתיד מתוך ההוה. לפי זה אפשר גם לעשות יחוד ופשרה בין הרמב"ם לרש"י – אם אתה רואה את ההוה מאה אחוז, ממילא אתה יכול לנחש מה יהיה עוד שניה. כל הנתונים ברורים, והרי יש חוקים, יש סבתיות.

אם טוענים שהסבתיות של ההוה גורמת לכך שהכל מוכתב מאה אחוז מראש זה דטרמיניזם או פאטאליזם – היות שההוה מחייב מאה אחוז מה יהיה בעתיד. אבל אם זה לא מאה אחוז, אלא רק 99.999%, זו כבר הסתברות – תיאורית הקוונטים. יכול להיות משהו מאד חריג, מה שקראנו קודם בשפת הביאולוגיה מוטציה – כמו גר, במשל של רבי עקיבא – אבל מאד קרוב להסתברות שכך יצא.

"הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים"

לכל אדם שנולד יש טבע, יש תכונות. האם הוא יכול באמת לשנות את עצמו, לשבור את הטבע? אפילו בחסידות זה לא פשוט – מחלוקת גדולה אם אדם יכול לשנות את הטבע התולדתי שלו. אז גם נשמע שהכל מוכתב – הוא נולד כך. חז"ל אומרים שבאמת חכם או טפש – וכיו"ב הרבה דברים – מוכתב, אבל "צדיק ורשע לא קאמר". או, בסגנון אחר, "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". שני המאמרים האלה, ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" או "צדיק ורשע לא קאמר" (מאמר שמופיע בעמוד הראשון של ספר התניא), בעצם לכאורה מתאימים לפרש אותם כהשגה של עולם הבריאה.

אמרנו שהחלק הרע של הבריאה הוא עולם הדמיונות. מענין שגדולי הפיזיקאים היום באמת סוברים – שם, בעולם הבריאה – שהבחירה החפשית היא דמיון. אנחנו מאמינים שהיא לא דמיון, שהיא משהו אמתי. בכל אופן, זה באותה רמה (הרע של עולם הבריאה לעומת הטוב שבו).

עולם היצירה: "הרשות נתונה" בתוך תחומי "הכל צפוי" – בחירה באופן מימוש הנטיות הטבעיות

יש משהו קצת יותר נמוך מזה, ששייך לעולם היצירה – עולם הסטיות במבנה שלנו. כתוב בחז"ל גם, שאדם נולד עם טבע – הדוגמה בגמרא שאדם נולד במזל מאדים. לא צריכים לחשוב על מזל מאדים בחכמת המזלות – אנחנו (לדעת הרמב"ם) בכלל לא מחזיקים ממנה – אבל אדם נולד עם איזה טבע. חז"ל אומרים שאדם שנולד במזל מאדים – הטבע של מאדים מוכתב בו, לא יכול להפטר מזה – אבל הוא יכול לכוון אותו, או שיהיה רוצח או שיהיה ליסטים, או שיהיה טבח, או שיהיה מוהל, או שיהיה רופא.

כלומר, הוא יכול לסטות לאיזה כיוון שהוא רוצה בתוך תחום מוגדר. הוא לא יכול לצאת מהתחום לגמרי, אבל בהחלט יש לו בחירה בתוך התחום. הוא מאדים. נותנים לדוגמה לכך את דוד מלך ישראל חי וקים, שהוא "אדמוני עם יפה עינים". יש לו טבע של שפיכות דם, אבל יכול לקיים זאת בכך ש"ידי מלוכלכות בדם כדי לטהר אשה לבעלה" וגם יכול לקיים זאת בכך שהוא נלחם מלחמות ה' (כמו שאביגיל אמרה לו בנבואתה – "מלחמות הוי' אדוני נלחם"). היכולת לבחור בתוך תחום מסוים – או תופעה חיובית, להיות מוהל, או תופעה שלילית, להיות ליסטים – היא מנטליות של עולם היצירה. זו תפיסה של "הכל צפוי" בעולם היצירה.

בעולם היצירה – חויה פנימית מה הבחירה המועדפת

בעולם היצירה יש עוד כמה מאמרים חשובים של חז"ל. כתוב ש"הבא ליטהר מסייעין לו" ו"הבא ליטמא פותחין לו" – מי שבא להיטהר הקב"ה עוזר לו, ומי שבא להיטמא לא עוזרים לו, אבל פותחים לו את הדלת. יש בחירה חפשית – זה פתוח, לא מונעים ממך להרשיע, אם כך אתה בוחר. אם אתה בוחר לעשות משהו טוב גם עוזרים לך, מעודדים אותך.

זה חלק ממה שאמרנו שבעולם היצירה יש את השלב של "ובטוב העולם נידון". יש כאן עוד פירוש ל"ובטוב העולם נידון" – שאם באת לעשות משהו טוב דנים אותך טוב וגם עוזרים לך. אם בחרת במשהו רע לא עוזרים לך, אבל פותחים לך – אתה יכול. כלומר, בעולם היצירה יש הרבה אפשרות בחירה, אבל יש גם העדפה. האדם ביצירה גם מסוגל לחוש בתחושה פנימית מה מועדף.

הוא יכול דווקא ללכת נגד הטוב המועדף – כמו אחד שהרופא אמר לו שצריך כך וכך, אבל יש לו תאוות והוא לא תמיד מסוגל להתגבר. הוא יודע שעושה משהו לא טוב לבריאות שלו, ונכשל, אבל הוא יודע שיש העדפה. בעולם היצירה יש בחירה, כך וכך דרכים לפניך – בתחום מסוים – ואתה גם יודע שיש העדפות בעולם, יש טוב ורע.

עולם העשיה: "הרשות נתונה" בתחומי "הכל צפוי" ללא תחושת העדפה

אחר כך מגיעים לעולם התחתון, עולם העשיה. יש פסוק מפורסם בישעיהו "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". כתוב ש"בראתיו יצרתיו" היינו בריאה-יצירה, ואז כתוב "אף עשיתיו". "אף" הוא לשון חרון אף – זה בעצם המקור למה שאמרנו בתחלה, שעולם העשיה הוא עולם של פחד וחרדה. גם משה רבינו, גדול הנביאים, אמר "יגרתי מפני האף" – גם לו יש חרדה, הוא פוחד מה"אף". איזה "אף"? "אף עשיתיו".

למה? כי בעולם העשיה גם יש כך וכך אפשרויות שפתוחות בפניך, ואין שום תחושת העדפה – הכל סתמי. שוב, זה ההבדל בין עולם היצירה לעולם העשיה. בעולם היצירה יש כך וכך דרכים לפניך – "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע" – אבל הקב"ה אומר לך מה הטוב, שם לך את היד על הטוב, מצביע ואומר לך מה כדאי לך לבחור. כתוב שבארץ ישראל אנחנו בכללות במצב של עולם היצירה – זה ההבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, כך כתוב בקבלה. בארץ ישראל אפשר להיות צדיק ואפשר להיות רשע, אבל יש כאן איזו תחושה – משהו טבעי – מה מועדף. עדיין יש יצר הרע, אז אפשר לבגוד במועדף. ככה ראוי להיות בארץ ישראל, אבל בחוץ לארץ "במחשכים הושבני כמתי עולם" (נאמר על בבל) – שם הכל פתוח וגם אין שום תחושה מה יותר טוב.

על זה נאמר "אף עשיתיו", ועל המציאות הזו נאמר "יגרתי מפני האף". לכן, מכיון שאין פה שום העדפה, נגרמות בנפש חרדות. אם היתה איזו יד מכוונת, איזה אבא טוב שאומר 'לך על זה' – באמת פתוחות כך וכך אפשרויות, אבל תבחר בזו; "אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו", אבל ה' עוזר – אז יש איזו נחמה. אחרי תשעה באב מחפשים נחמה. אבל אם יש מצב של חושך גמור – רובו רע – זה מפחיד מאד, גורם לחרדה בנפש.

סיכום הפרק

מה עכשו עשינו? אמרנו ש"הכל צפוי" יורד – בכל עולם יש את "הכל צפוי" שלו:

יש "הכל צפוי" של אספקלריא המאירה, כמו שהיתה למשה רבינו – "הכל צפוי" בעולם האצילות, שם הכל אמת עד הפרט האחרון.

יש "הכל צפוי" של עולם הבריאה – חוקי הסתברות. עדיין יכול להיות שם משהו כל כך חריג, כמו להתגייר, שאינו בתחום האפשרויות של הטבע הראשון – משהו שחורג מהטבע.

יש "הכל צפוי" של עולם היצירה – כך וכך אפשרויות בתוך הטבע שלך. אתה שייך למזל מאדים, אז יש לך כך וכך אפשרויות איזה מקצוע לבחור – כמו שעושים מבחן למה אתה מתאים. אתה יכול להיות כך או כך או כך – וגם יש שם העדפה. בתוך התחום הזה "הכל צפוי".

בעולם העשיה גם "הכל צפוי" בתוך התחום – כל מה שאתה יכול להיות – אבל בלי שום העדפה. כאן תעבור את המבחן ויצא לך – כמו שיש סיפור חסידי כזה – שהכי טוב לך להיות גנב, זה המזל שלך. אז, אם אדם הולך על זה, אוי ואבוי – זה עולם העשיה.

  אצילות                  "הכל צפוי" בשלמות

  בריאה                    "הכל צפוי" בהסתברות ("והרשות נתונה" לסטות מההסתברות)

  יצירה           "הכל צפוי" בטבע ("והרשות נתונה" לנווט לצד החיובי-המורגש)

  עשיה           "הכל צפוי" בטבע ("והרשות נתונה" לנווט ללא הרגשת עדיפות)

ד. מידיעת ה' לאחריות האדם

דטרמניזם – ידיעה סתמית-שלילית

נעבור לפן היותר פילוסופי: כשמדברים מבחינה אמונית, הסתירה לכאורה היא בין ידיעת ה' לבין בחירת האדם. אבל בפילוסופיה, או במדע היום, לא מתחילים מידיעת ה' – לזה קוראים חקירה תיאולוגית, ואם רוצים להגדיר רק כחקירה פילוסופית גרידא – אלא מדברים על דטרמיניזם (שנתוני המציאות בעבר ובהוה מחייבים את העתיד). בהגדרות שלהם יש הבדל מאד דק בין דטרמניזם לפאטליזם – לעניננו זה אותו הדבר.

כאן זה לא ה' בכלל – לא שיש ה' שיודע, ה' הטוב שבידיעת עצמו יודע את כל הנבראים, אלא משהו מפחיד ביותר, הסתם יודע, הטבע יודע. אין שם הטבע בגימטריא אלהים – סתם, באמת זה מפחיד ביותר. שאין לך שום אפשרות לעשות כלום, כי הסתם כבר קבע את הגורל שלך.

אמונה בהתאמה – כן לידיעה וכן לבחירה

כמו בכל פעם שיש שתי אפשרויות, יש שני דברים – כאן זה מעשים מוכתבים לעומת בחירה חפשית (אני חוזר ואומר שכל זה כדי שנזכה לבנין בית הבחירה במהרה בימינו) – יש תמיד, בלוגיקה וכך מנתחים בפילוסופיה, ארבע אפשרויות. "שתים שהן ארבע".

כלומר, אני יכול להאמין שדטרמיניזם הוא נכון – הכל מוכתב מראש – אבל יש בכך שתי אפשרויות. קודם כל, אני אומר שאם הכל מוכתב אז אין בחירה חפשית. אם דטרמיניזם הוא איקס וחופש הבחירה הוא Y – אז על ה-X אני אומר כן ועל ה-Y אני אומר לא.

היהדות בוחרת באפשרות (שאצל הפילוסופים נקראת compatibility), שאף על פי שיש סוג של הכתבה – בחסידות מבחינים בין ידיעה לגזרה, אבל בפילוסופיה הכללית אין כזו הבחנה (הבחנה מאד קריטית, השאלה אם אתה יכול להסביר למה אתה מתכוון, הבעיה שקשה או כמעט בלתי אפשרי להסביר זאת, ולכן "הוא פלא" בלשון רבינו יונה) – לומר כן-כן. כלומר, כן – יש דטרמיניזם; וכן – יש בחירה חפשית. זה לכאורה מה שכתוב במשנה, "הכל צפוי והרשות נתונה" – באמת הכל צפוי ובאמת הרשות נתונה. זה נשמע לך פלא, ובאמת זה פלא, אבל זה מה יש.

אפשר לומר, וזה אולי הכי חידוש מבחינה לוגית, לא-לא. יש פילוסופים שנוקטים בשיטה הזו – שאין דטרמיניזם אבל גם אין בחירה חפשית. העולם לא מתוכנת מראש ובכל זאת אין כח בחירה חפשית אצל האדם. אפשר לומר לא-כן, אין דטרמיניזם וממילא יש רצון חפשי. או-או, אי אפשר את שניהם יחד.

מה אנחנו מאמינים? מה המשנה הזו אומרת? כן-כן. איך קוראים לזה בלשון הפילוסופיה התאמה – שיכולים להיות גם דטרמיניזם וגם בחירה חפשית. כמובן שאיך שרבי עקיבא אומר ואנחנו מנסים להבין זה באין ערוך יותר עמוק ויותר עדין ופנימי מלהבדיל מה שכל הפילוסופים למיניהם סוברים. בכל אופן, דווקא רצינו לומר זאת בשביל עוד י-ה-ו-ה שנעשה, עוד ארבע מדרגות.

עולם האצילות: הבחירה בטלה ב"הכל צפוי"

כעת נתבונן כך:

בעולם האצילות הכל צפוי – יש ה' והוא יודע את הכל. בעצם, כמו שנסביר, הבחירה החפשית שלנו שם בטלה בתוך ידיעת ה'. לא שבעולם האצילות אין בכלל בחירה – כפי שאפשר לחשוב, ויש גם מי שאומר כך – אלא ששם הבחירה שלנו בטלה במציאות. כמו שאני בטל שם לה' ונכלל בו, גם הבחירה שלי נכללת ובטלה בה'. כלומר, בעולם האצילות מתגלה רק ידיעת ה', רק "הכל צפוי", וזה עולם האצילות. בארבע אותיות שם הוי' זה כנגד ה-י שבשם, החכמה, כח הראיה.

יש פירוש של צפוי במובן של הסתכלות, אבל היום כשאומרים צפוי מתכוונים לומר שכך הסתבר מראש. קרה לי משהו ואומרים 'זה היה צפוי' – זה הצפוי של עולם הבריאה, כפי שאמרנו קודם. בכל אופן, ה"צפוי" של עולם האצילות הוא ראיה ברורה, כמו משה רבינו, שהנבואה שלו מעולם האצילות – לכן הוא מתנבא באספקלריא המאירה, "תמֻנת הוי' יביט", הוא רואה את העולם מהעינים של ה' (כך מסביר אדמו"ר הזקן), הוא רואה את המציאות מבחינת "הכל צפוי" של ה' (ועליו נאמר "בכל ביתי נאמן הוא" – הוא בעל סוד אמיתי ואינו מגלה לזולת מה שידוע לו).

פתרון של התאיינות ופתרון של בחירה

שוב, זו ה-י של שם הוי', וכמו שאמרנו קודם – היה אפשר לחשוב ששם באמת אין בחירה חפשית. יש הרבה צדיקים שכותבים בדומה לכך – שאם היה אפשר להגיע למודעות של עולם האצילות אין שם בחירה חפשית. שם הכל למעליותא – אם אין בחירה חפשית אין גם דמיונות, סטיות או חרדות, כי הכל ה'. אבל אנחנו רוצים להגיע לדבר הפוך בדיוק – לומר שרק מכח הבחירה החפשית אפשר לפתור את הדמיונות, הסטיות והחרדות.

שוב, אם יש לאדם בעיה נפשית יש שתי דרכים לפתרון. או שהאדם יתאיין – יחזור לאצילות, שם הוא אין וגם הבעיות שלו הן אין. זה בדרך של רצוא מלמטה למעלה. אבל יש לפתור את הבעיות בכח של התמודדות נכונה והמתקה – זה הביטוי. המתקת בעיה היא רק מכח הבחירה – הבחירה "באשר הוא שם".

זה עיקר תורף מה שאנחנו רוצים להסביר כעת. כדי להבין זאת צריך להבין שבאמת בעולם האצילות "הכל צפוי", הכל אין, וממילא אין שם שום בעיות – שום דמיונות, שום סטיות, שום חרדות – הכל הוא אלקות. אבל ה' לא ברא את כל העולמות בשביל עולם האצילות – עולם האצילות הוא רק מעבר כדי להגיע לעולם התחתון שלנו, בו ה' חפץ בדירה בתחתונים, שיהיה "בית הבחירה" פה למטה.

עולם הבריאה: הבנת ההתאמה

שוב, אם ה-י של שם הוי' הוא "הכל צפוי" בדרגה הכי עליונה – הדרגה בה משה רבינו רואה את המציאות מתוך העינים של הקב"ה – מהי ה-ה הראשונה של שם הוי'? ה-ה היא ההבנה – ה היא בינה – של מה שעשינו עבורו את כל האפשרויות הלוגיות. ההבנה שידיעת ה' ובחירת האדם הן מתואמות. כלומר, צריך להבין שידיעת ה' לא סותרת ושוללת את בחירת האדם. איפה זה קורה בנפש, שיכול להיות שה' יודע את הכל וזה לא סותר ולא שולל ממני את היכולת לבחור? בדיוק מה שרבי עקיבא אומר "[הכל צפוי] והרשות נתונה" – המדרגה השניה. זו עדיין הבנה והשגה תיאורטית, שיש אפשרות של התאמה.

עולם היצירה ועולם העשיה: הבוחר החפשי והאחריות למעשים

שתי המדרגות העליונות הן מצד ה' יחסית. י-ה הן "הנסתרֹת להוי' אלהינו". אחר כך יש עוד שתי מדרגות מצד האדם, עליהן כתוב "והנגלֹת לנו ולבנינו" – וה נגלות. גם כאן נשתמש בלשונות של לע"ז – לפעמים אפשר דווקא בלשון תרגום להבין דברים יותר טוב. בכך שיש באמת בחירה חפשית גם מבחינים בשתי רמות, שהן תהיינה "והנגלֹת לנו ולבנינו".

רמה אחת היא שאני עצם חפשי לבחור – I am a free agent. הרמה השניה היא ההשלכה מכך שאני עצם חפשי לבחור – יש לי את מלוא האחריות על מעשי. בלע"ז – moral responsibility. כלומר, גם מגיעים לי שכר ועונש על המעשים שלי. מה עיקר ההשלכה אם יש או אין בחירה חפשית? האם מגיע שכר ועונש. אם אין בחירה חפשית לגמרי לא מוצדק מצד ה' לתת שכר ועונש על המעשים – אם לא אני בחרתי, אלא שמה שעשיתי היה מוכתב מראש.

הקביעה שהאדם אחראי ומגיע לו שכר ועונש על מעשיו, ושהוא צריך להרגיש זאת, היא כמו הדין בתורה שכדי להעניש מישהו צריך שהוא יהיה מודע בזמן העבירה להשלכות, העדים צריכים להתרות שזה אסור ואם יעשה את זה יקבל כזה עונש. כלומר, חוץ מזה שהוא חפשי לבחור, הוא צריך לדעת שיש השלכה מעשית למעשים שלו, ויש לו אחריות, ואם יעשה משהו לא טוב מגיע לו עונש. כמובן, "מרובה מדה טובה" – אם יעשה טוב מגיע לו שכר פי כמה וכמה, שהרי "בטוב העולם נידון".

בכל אופן, המודעות לאחריות היא מלכות – זו הגדרה כללית ל-ה תתאה. מי נותן שכר ועונש? המלך. גם בנפש, התחושה של אחריות מלאה היא הצדק של הנפש. כתוב "צדק מלכותא קדישא". זה שיש פה ישות שבוחרת ופועלת – אני – זה ה-ו.

בהשקפה ראשונה נשמע שהא בהא תליא – שאם יש בוחר חפשי אז יש לו אחריות מלאה. אבל למרבית הפלא – לא כאן המקום – זה לא לגמרי הא בהא תליא, אלא באמת שתי רמות. קודם צריך להיות מציאות של בוחר חפשי, ואחר כך יש עוד דבר – לא מחויב בשני הכיוונים – והוא אחריות. יש מי שאומר שיש אחריות גם אם אינך בוחר חפשי, ויש מי שאומר שאין לך אחריות אף שאתה בוחר חפשי. נשמע שהא בהא תליא, אבל באמת כל אחד ענין בפני עצמו.

סיכום הפרק

בכל אופן, בנינו כאן י-ה-ו-ה מאד חשוב:

ה-י הוא שה' בהחלט יודע הכל, ויש גם נשמות גבוהות – כמו משה רבינו – שהן "צופים" ב"תמֻנת הוי'". יש מפרשים שמסבירים שרבי עקיבא השתמש במלה "צפוי" כי צופה הוא שם של נביא. רבי עקיבא לא הזכיר את ה' בכלל, לא אמר הקב"ה, אלא רק אמר "הכל צפוי". מי צופה? יש מפרשים שאומרים שהוא רצה לומר שיש צפיה – יכול להיות נביא, יכול להיות עיני ה' (שלוחי ה'), כמו צופה שמסתכל על המציאות מלמעלה. הוא עומד על פסגה, רואה את המציאות מרחוק, ותוך כדי שצופה מרחוק הוא גם מסוגל לראות את פרטי הפרטים, עד הפרט האחרון. זה הדימוי של צופה. בכל אופן, משה רבינו הוא בהחלט צופה כזה ש"תמֻנת הוי' יביט" – רואה את המציאות בעיני ה', אז הוא במדרגת "הכל צפוי", בחכמה.

אחר כך ה-ה: "משה זכה לבינה" – הוא הבין שראית העתיד, "הכל צפוי", לא סותר את הבחירה החפשית של האדם.

אבל אחרי כל זה צריך ו-ה, תכל'ס "והנגלֹת לנו ולבנינו", שיש פה אנשים שכל אחד מהם הוא יצור חפשי לבחור וגם יש לו אחריות על המעשים שלו. זה אחד מעיקרי האמונה, שיש שכר ועונש בעולם:

  י        "הכל צפוי" (בטול הבחירה במציאות)

  ה       "והרשות נתונה" (הבנת ההתאמה)

  ו        האדם כבוחר חפשי

  ה       מלוא האחריות למעשים

אז מה שעשינו כעת הוא התבוננות מאד יסודית, אם אפשר להתעצם עם הי-ה-ו-ה הזה – "הוי' אחד" – אז אפשר להיות במדרגה הכי תחתונה, לדעת שיש לי מלוא כח הבחירה החפשית ומלוא האחריות, יש גם תוצאות למעשי, ובכח כל הי-ה-ו-ה להפטר מכל הבעיות הנפשיות של דמיונות-סטיות-חרדות, כפי שפתחנו.

ה. יודע כל, נוכח בכל וכל יכול

ידיעת הכל בידיעת עצמו מעידה על נוכחות בכל

עוד דבר: אמרנו קודם שה' יודע את הכל מתוך ידיעת עצמו, כפי שכותב הרמב"ם. אם הוא יודע את הכל מתוך ידיעת עצמו, זה מחייב שני דברים, שגם עבורם נשתמש היום בלשונות בלועזית. אחת המטרות היא – לא רק לבלבל פה את הציבור, אלא – שהדברים יוכלו להגיע גם למקומות בהם מדברים שפות אחרות, חלק מהפצת המעינות חוצה.

כשאני אומר שה' יודע הכל בידיעת עצמו, בעצם חברתי בין זה שה' יודע את הכל (omniscience) וגם עוד דבר – אם הוא יודע אותי וגם את השלחן, אז כדי לדעת אותי בידיעת עצמו הוא גם צריך להיות בכל מקום (omnipresence). בלשון חז"ל – "לית אתר פנוי מיניה". ה' לא צריך להסתכל חוץ ממנו כדי לראות את המתרחש – הוא יודע מתוך הסתכלות על עצמו בלבד. אם הוא יודע את השלחן והוא יודע מה שיש לי בלב, וזו "ידיעת עצמו", סימן שהוא נמצא שם – הוא נמצא בתוך הלב שלי ונמצא בתוך השלחן, ובעצם הוא נמצא בכל מקום.

שלש תכונות אלוקיות כנגד חב"ד

שוב, ידיעת-הכל במובן של הרמב"ם מחייבת נוכחות-בכל – שני דברים שונים לגמרי. יש תכונה שלישית של ה' (באותה סדרה של לשונות) – שה' הוא כל יכול (omnipotence). איך הולכים יחד שלשת הביטויים האלה? כתוב בחסידות, ומוסבר אצלנו בכמה מקומות, ששלש התכונות של ה' הנ"ל הן כנגד חב"ד.

דרך אגב, בכל שיטה פילוסופית או בכל דת יש אחת מהן שמודגשת יותר. רק שנבין כנגד מי אנחנו נלחמים כעת – נלחמים באיסלאם שאצלו העיקר הוא רק הדבר השלישי שאמרנו, בדימוי הא-ל שלהם, רק תכונת הכח של ה', שהוא כל-יכול. רק אצלנו יש את האיזון. כמו שאמרנו, אם האדם היה מתוקן – היה מאוזן – לא היו לו בעיות נפשיות. גם באמונה בה', יש את שלמות האיזון בין שלש התכונות האלה – שה' יודע הכל, נוכח בכל וכל יכול.

מה המקור של שלשת אלה? חב"ד. להיות חב"דניק זה להיות מאוזן ושלם בקשר לקדוש ברוך הוא כא-ל אחד, יחיד ומיוחד, שנמצא בכל מקום, כל יכול ויודע הכל.

"לית אתר פנוי מיניה" מצד החכמה – נקודה דנעיץ, נקודה שנעוצה בכל. זה שה' יכול לעשות מה שהוא רוצה – בבינה, בחינת "אני בינה לי גבורה". זה שהוא יודע הכל – בדעת. אפשר לומר שהכל מוחין דאבא – חב"ד בתוך ה-י של שם הוי' (שם שמנו קודם את מה שה' יודע את הכל).

"יחיד הוא ויודע הכל"

יש כוונה מאד יפה של רבי אברהם אבולעפיא, מגדולי המקובלים בתקופת הראשונים, שאומר שבשם הוי' יש לכוון "יחיד הוא ויודע הכל" – ביטוי מקורי של רבי אברהם אבולעפיא. עוד לא עשינו "הוא פלא" של גימטריאות, וכאן יש כמה פלאים יפים מאד. לביטוי "יחיד הוא ויודע הכל" יש יה אותיות והוא שוה יה פעמים אחד. כלומר, הערך הממוצע של כל אות הוא אחד – "הוי' אחד". יתר על כן, אם נוציא את ראשי התיבות – שם הוי' – שאר האותיות עולות יג ברבוע. הוי' ועוד אחד ברבוע – הכל כאן "הוי' אחד". "הוי' בחכמה", כל שם הוי' כאן הוא בחכמה, כולל ה"ויודע הכל" שלו – ה"והנגלת" שלו. כמו שנסביר, הדעת של ה' היא ה"מפתחא דכליל שית".

ראש-תוך-סוף הספירות

כעת נאמר עוד יסוד, עוד הקדמה. האריז"ל אמר שכל תורתו היא הקדמות, וגם אצלנו יש הרבה הקדמות. כל דבר יסודי ובסיסי הוא הקדמה. כעת נלמד עוד הקדמה מאד חשובה:

כשלומדים קבלה לומדים על "עשר ספירות בלי מה", מכתר עד מלכות, אבל בעצם יש בעשר הספירות ראש-תוך-סוף שכוללים הכל. הראש של הספירות (וכחות הנפש) הוא כתר, האמצע תפארת והסוף מלכות. כתר-תפארת-מלכות גם עולה גימטריא מופלאה – לא רק 13 ברבוע אלא 13 בחזקת 3.

מהם הכתר, התפארת והמלכות? במקום אחר כתוב בזהר שיש "תלת קשרין דמתקשראן דא בדא, ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקודשא בריך הוא". במקום אחר כתוב ששלשתם אחד ממש – ה' התורה וישראל.

כח הבחירה – "בין ישראל לעמים"

למה לגוים כל כך קשה עם הנושא של בחירה חפשית? כי באמת כתוב שלגוים אין כל כך בחירה חפשית, ובאיזה שהוא מקום הם מרגישים זאת. רוב הפילוסופים שלהם מגיעים למסקנה שאין בחירה חפשית, נעבעך – יש להם שכל. אבל ליהודי יש בחירה חפשית.

אומרים שגם לגוי יש איזה ממד מסוים של בחירה חפשית ביחס לשבע המצוות שלו. עוד פעם, הכל חתירה לבנין בית הבחירה. קודם כל הוא בית שלנו, של העם היהודי, אבל בסוף "ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים", וככל ש"ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים" הם יקבלו יותר כח בחירה, עד כדי עיקר הבחירה – שהרבי אומר – הכח להתגייר, הבחירה הכי גדולה, הכח שרבי עקיבא ירש מאביו הגר.

ישראל אורייתא וקוב"ה

בכל אופן, הכתר, התפארת והמלכות הם בעצמם כנגד קוב"ה תורה וישראל. התפארת היא עץ החיים, תורה. המלכות היא כנסת ישראל, כל נשמות עם ישראל. הכתר רומז לה', לקב"ה.

מה קורה כשמחברים כתר-תפארת-מלכות להוי'-תורה-ישראל? גם יוצא משהו מופלא. רק כתר-תפארת-מלכות יצא 2197, 13 בחזקת 3. אם מוסיפים כנגד זה הוי'-תורה-ישראל מקבלים 3375, וזה באמת פלא, שגם הוא מספר מעוקב (מספר בחזקת 3).

התחלנו עם 13 בחזקת 3 וקבלנו 15 בחזקת 3, כאשר 15 ברבוע שוה בחירה, עיקר הסוד שלנו היום, תיקון הבחירה. שוב, בחירה שוה 225, 15 ברבוע, וכשמכפילים שוב ב-15 – לפתח את השטח של הבחירה לתלת-ממד – זה כתר-תפארת-מלכות ועוד הוי'-תורה-ישראל.

התכללות עשר ספירות בראש-תוך-סוף

איך נבין לאור זה את כל הספירות? כשאני אומר ה' זה כולל את כל שלש התכונות שלו שאמרנו קודם. כלומר, הכתר כאן כולל את החב"ד – כך כתוב בקבלה. החב"ד הוא חלק מהראש, והכתר נקרא ראש (ראש-תוך-סוף שהזכרנו קודם) – החב"ד הם בתוך הראש. אם הכתר הוא הראש, כל שלש התכונות שהזכרנו קודם – נוכח בכל, כל יכול, יודע כל – נכללות בו, זה ה' לפי התפיסה שלנו.

התורה היא עץ החיים, התפארת, אבל התפארת כוללת את כל הו"ק – כל ו הקצוות. מחסד עד הוד, הפנימיות היא חמשה חומשי תורה, ומחסד עד יסוד (כולל היסוד, הכולל), יש ששה סדרי משנה. גם התורה שבכתב וגם התורה שבעל פה נכללים במספר של מדות הלב.

מה שנשאר לבד הוא המלכות בסוף – כנסת ישראל.

אם כן, בעצם יש כאן את כל עשר הספירות.

ו. השתלשלות העולמות – תהליך התגלות הבחירה

נסיים עם התכלית של כל ההגות שלנו היום: בכל עולם ועולם של העולמות שאמרנו יש י-ה-ו-ה. קורה כאן משהו מאד הגיוני, שאפשר לצייר אותו. בכל עולם נצייר ארבע מדרגות, י-ה-ו-ה. יש בכל עולם ארבע מדרגות – חכמה, בינה, מדות, מלכות.

הבחירה החפשית – השתחררות מכלא הידיעה השלילית

הבחירה החפשית מתגלה בשלבים, תוך כדי הירידה מעולם האצילות – עולם האמת, בו "הכל צפוי" – עד מטה-מטה לעולם העשיה, עולם החרדות כפי שאמרנו, שדווקא בו אפשר להמתיק את הדינים, את ה"רובו רע", עם התעצמות עם כח הבחירה אפשר להמתיק בו את הדינים, את ה"רובו רע".

אמרנו שיש מקום בנפש בו חרדות נובעות – בעיקר אצל יהודי – מכך שהוא נתפס בקליפה שהכל מוכתב. גוי שחושב שהכל מוכתב – זה לא כל כך נורא, זה תואם אותו. אבל יהודי שהכל מוכתב לו, כלומר שהוא בבית האסורים, חש איום ונורא – זה גורל רע, לא גורל טוב. אז האדם הוא בחרדות מ"מה ילד יום" (שלא נמצא ברשותו כלל), שמישהו אחר – כלומר הסתם – משתלט עלי, אין לי חופש, בית הבחירה נחרב.

עולם התיקון – יחוד מה ו-בן – איזון הידיעה והבחירה

כעת נשתמש בכמה ביטויים של קבלה: עולם התיקון הוא היחס הנכון בין שם מה לשם בן. שם מה הוא המהות האלקית ושם בן הוא המציאות של העולם. תיקון הוא איזון, מה שנקרא בספרא דצניעותא מתקלא. אמרנו שכל הבעיות בנפש נובעות מחוסר איזון, וגם כך אומרים היום ברחוב – הבן-אדם לא מאוזן. באמת כך כתוב בקבלה, איזון נקרא מתקלא, ומקור האיזון הוא בין מהות למציאות. במלים פשוטות, האיזון בין מהות למציאות הוא כמו בין רצוי למצוי. בכל אופן, באותיות של קבלה היינו שם מה ושם בן. פשוט שידיעת ה' היא שם מה ואילו בחירת האדם היא שם בן.

עולם האצילות – הכל ידיעה

מה אמרנו קודם? אמרנו שבעולם האמת, עולם האצילות – בו, אומר האריז"ל, יש בכל נקודה ונקודה חיבור ואיזון בין שם מה לשם בן – שם בן בטל שם בשם מה. שם בן אינו נפרד ח"ו, הוא בטל לחלוטין בשם מה, ולכן עולם האצילות כולו מהות, כולו אלקות, המציאות בטלה וכולו אין. לכן בעולם האצילות – זה הפלא – לא שאין בחירה, רק מה שאני רואה שם הוא:

  י        ידיעה

  ה       ידיעה

  ו        ידיעה

  ה       ידיעה

ידיעה חיובית (ה') וידיעה שלילית (הטבע) – חסדים וגבורות שבדעת

צריכים קודם לומר, יש הרבה בלבול – הידיעה אצלנו היא משהו טוב, ידיעת ה'. אבל הידיעה בעולם החיצוני היא משהו רע – מה שה'סתם' מחייב. חייבים לומר זאת, כי זה מה שמבלבל. הדטרמיניזם, שהוא ממש פטליזם, הוא משהו רע מאד. אבל כאשר מנתחים את המושגים תיאולוגית זה מקביל לידיעת ה'.

זו עיקר הבעיה כאן, ש"הכל צפוי" של רבי עקיבא הוא משהו טוב, שלא צריך לברוח ממנו, אלא לאזן אותו עם "הרשות נתונה". אבל בחוץ – ולאדם יש רושם כזה בנפש, זה רודף אותו – "הכל צפוי" היינו כח סתמי שמכתיב לי את העתיד, הטבע, לא משנה אם זה מכניקה קוואנטית או הגנים שלי. יש דטרמיניזם פיזיקאלי ויש דטרמיניזם ביולוגי ויש גם דטרמיניזם פסיכולוגי – לכל מדע יש את גירסת הדטרמיניזם שלו.

מאיפה מגיע "הכל צפוי" הטוב, מה', ו"הכל צפוי" הרע, מהסתם? השרש של שניהם בתוך הדעת. בסופו של דבר הכל ידיעה, רק שבתוך ספירת הדעת – גם בעולם האצילות, ולמעלה-מעלה בקדש עד אין סוף – יש ה חסדים ו-ה גבורות, עיטרא דחסדים ועיטרא דגבורות. מהעיטרא דחסדים שבדעת ה' יודע בידיעת עצמו את כל הנמצאים, וכולו טוב. מהעיטרא דגבורות, על ידי ריבוי ההשתלשלות, מגיעים בסופו של דבר לידיעה כאילו סתמית שקובעת את הגורל שלי. זה באמת מפחיד מאד. שוב, זה מה שאדם חייב להתגבר עליו ולכפור בו – זו מלחמה (מלחמת עמלק – "אשר קרך [לשון קרירות, כפירה לשון כפור] בדרך").

שרש לדו-קיום

נאמר עוד ווארט שקצת נשמע מחודש: מדברים כאן במדינה על דו-קיום. לכל מושג יש מקור בקדושה. מה המקור של דו-קיום? מישהו צריך לנחש. מה המקור הכי עליון של דו-קיום? "הכל צפוי והרשות נתונה". זה שיכולים להיות שני הדברים האלה יחד – זה דו-קיום, בינתים. עד שלא יבוא משיח זה רק דו-קיום, כי אי אפשר להבין זאת. אמרנו שתורת משיח היא שלום אמת – כבר לא סתם דו-קיום.

אם דו-הקיום כאן הוא התאמה לפי התפיסה הפילוסופית, שבאמת הדטרמיניזם הוא סתמי, ואף על פי כן ישנו מי שאומר שזה לא סותר בחירה חפשית – זה באמת דו-קיום בין הטוב והרע, בין היהודי (הדוגל בבחירה חפשית) לבין האויב שלו (הדטרמיניזם הקר). איזה סוג של דו-קיום, עד לשלב הבא של המלחמה – השיטה פילוסופית שסותרת את היכולת של דו-קיום בין הבחירה לבין הקביעה של העולם (מלשון העלם אלקות, מה שמשתלשל מעיטרא דגבורות של הדעת).

עולם הבריאה – רובו ידיעה ומיעוטו בחירה

נחזור, בעולם האצילות יש ידיעה-ידיעה-ידיעה-ידיעה. מה קורה בעולם הבריאה? רובו טוב ומיעוטו רע, כפי שפתחנו. בעולם הבריאה מתחילה להיות אפשרות המציאות – שם בן מתחיל להתגלות בפני עצמו – אבל הוא מתגלה רק במלכות של עולם הבריאה. כלומר, בעולם הבריאה הסדר הוא:

  י        ידיעה

  ה       ידיעה

  ו        ידיעה

  ה       בחירה

בעצם מה שקרה שהידיעה הכי עליונה, ה-י של אצילות, נעלמה. היות ש"אמא עילאה מקננא בכורסיא" הידיעה העליונה כאן היא מה שהשתלשל מהידיעה השניה בעולם האצילות – היא נעשית הראשונה בבריאה, ואז יש שתי ידיעות נוספות, והחידוש שיש מלכות עם הרגשת היש, שם מתחילה הבחירה. הבחירה שם היא האם ללכת שולל אחרי הדמיונות של עולם הבריאה או לא.

עולם היצירה – חציו ידיעה וחציו בחירה

כשיורדים עוד עולם, לעולם היצירה, הסדר הוא:

  י        ידיעה

  ה       ידיעה

  ו        בחירה

  ה       בחירה

יש ידיעה בשכל, ואילו הבחירה היא ברגש ובמעשה.

עולם העשיה – מיעוטו ידיעה ורובו בחירה

יורדים לעולם העשיה, וברוך ה' הידיעה (ידיעת ה' הטוב) לא מתעלמת לגמרי, אך היא מצטמצמת לנקודת החכמה – לכן לא כולם מרגישים אותה. זו בעצם המלכות של עולם האצילות שמאירה בחכמה דעשיה. על כך המגיד אמר "אצילות איז אויך דא" – בחכמה דעשיה. אבל אחר כך הכל בחירה, הרגשת יש. מהבינה ולמטה – שהבינה היא ראשית היש – יש בחירה, וגם במדות ובמלכות:

  י        ידיעה

  ה       בחירה

  ו        בחירה

  ה       בחירה

רמז המבנה

אם בנינו כזה מערך נחמד, כמה ידיעות יש פה? סה"כ עשר ידיעות. כמה בחירות יש פה? סה"כ שש. יש 16 מדרגות, לפי הכלל ש-4 ברבוע הוא 4 במשולש ועוד 3 במשולש – 10 ועוד 6. נעשה גימטריא של זה:

קודם כל, אמרנו שבחירה היא מספר מושלם – 15 ברבוע. ידיעה היא 99, אחד פחות ממספר מושלם, אחד פחות מ-10 ברבוע. אבל כשמחברים ידיעה ל-בחירה מקבלים 324, שהוא שוב רבוע – חי ברבוע, "חי חי הוא יודך כמוני היום". מה קורה שיש עשר ידיעות ושש בחירות, כמו שיש לנו במבנה? עשר פעמים 99, 990, ושש פעמים 225, 1350. ביחד יוצא 2340. 2340 הוא כפולה של שם הוי', אבל לעניננו הפלא – גם "והוא פלא" – זה יוצא מה פעמים בן. אמרנו שידיעה היא שם מה ובחירה שם בן, וביחד יוצא בדיוק מה שבנינו.

הידיעה החיובית והשתדלות האדם

כל זה ידיעה חיובית, ידיעה אוהבת, ידיעה טובה – "וירא און ולא יתבונן", שה' מחפש את הטוב וגם עוזר לך לעשות טוב. רק מה, הוא רוצה שגם אתה תעשה משהו (לפחות תראה את עצמך כאילו אתה משתף פעולה, 'שם ידים', כידוע פירוש הבעל שם טוב על "ולך א-דני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", כאילו הוא עשה הכל) – כמו שהרבי אמר "עשו כל אשר ביכלתכם".

איזון הידיעה והבחירה – הפתח לקירוב כל העולם

בעצם מה שעשינו עכשיו הוא רק פתיחה של נושא – הנושא הכי גדול שיש גם אצלנו ביהדות, בתורה, וגם להבדיל בכל התרבות האנושית. אם יש נושא אחד שמעסיק את כולם – שאם אפשר להגיע לפתרון טוב ואמתי אז, כמו שהרמב"ם כותב לגבי דתות הנצרות והאיסלם, מיד כולם חוזרים בהם ואומרים ששקר הנחילו לנו אבותינו. להגיע לפלא הזה, שכולם יחזרו – אם זה דתות המזרח הרחוק, האיסלאם, הנצרות, כל הפילוסופים, כל האקדמיה, כל המדענים. אמרנו שהבעיה הזו מעסיקה כל מדע באשר הוא. רק כאן נמצא המפתח שכולם פתאום יודו ששקר הנחילונו אבותינו.

נאמר עוד משהו: אפילו להגיע בפיזיקה למה שנקרא התיאוריה-של-הכל (Theory of All) – מה שאינשטיין וכולם לא הצליחו להגיע אליו, כי יש שלשה כחות כאן ועוד כח כאן, ולא מתחברים יחד, זה כנראה גם אי-יכולת לחבר בין הידיעה והבחירה בתוך הטבע. כאשר יבוא משיח ויגיע לסוד היכולת לחבר בין הידיעה והבחירה גם יגיעו לתיאוריה-של-הכל שכל כך רוצים להגיע אליה (אם לא בתחלת תקופת המשיח אז בסופה, ואם לא אז – יש עוד כמה תקופות, תחית המתים, האלף השביעי וכו').

סיום

בכל אופן, ה' ברא את העולם, הוא נתן לנו בחירה חפשית, הוא דן אותנו טוב, ותכל'ס בשטח – כפי שאמרנו – "הכל לפי רוב המעשה". "המעשה הוא העיקר", כמו שהרבי אומר, וצריך להרבות במעשים טובים. הרמב"ם אומר להרבות ריבוי כמותי, והרבה מפרשים אומרים שהכוונה היא ריבוי איכותי פנימי. צריך להרבות במעשה שהוא העיקר, ואז נזכה במהרה בימינו לבנין בית הבחירה – שהמשיח יבנה את בית המקדש במקומו במהרה בימינו, כן יהי רצון.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] עשר פעמים כתוב בתורה "המקום אשר יבחר וגו'" ועשר פעמים כתוב "במקום אשר יבחר וגו'" ועוד פעם אחת "המקום ההוא אשר יבחר וגו'" – הכל בחומש דברים, משנה תורה (בכלל, ריבוי הבחירות בתנ"ך הן במשנה תורה: 21, אהיה, בחירות במקום המקדש, בית הבחירה; בחירה בישראל; בחירה בכהנים; בחירה במלך; ועד – "ובחרת בחיים", וכמו שיתבאר). נמצאנו למדים שענין עיקרי של משנה תורה, שמתחילים לקרוא לפני תשעה באב, בשבת חזון (חזון המקדש), הוא בחירת ה' במקום המקדש בירושלים. הדבר מתאים לכך שמשנה תורה נאמר לדור שנכנסו לארץ כו', והוא סוד המלכות (סוד השכינה, המדברת מתוך גרונו של משה במשנה תורה, סוד "לשכן שמו שם"), סוד מלכות דוד (שבו התקיים "שום תשים עליך מלך אשר יבחר הוי' אלהיך בו" – "ויבחר בדוד עבדו"), שבימיו בחר ה' במקום המקדש, סוד "מקום דוד" (שבימי שאול טרם נתגלה, כמ"ש "ויפקד מקום דוד", וד"ל) שהוא "עיר דוד" (בשניהם נאמר לשון "בחרתי"), ועל בית המקדש נאמר "ראה ביתך דוד".

יש כאן רמז להושבת הסנהדרין בלשכת הגזית בבית המקדש (כשם שה' בוחר במקום, כך הסנהדרין, וד"ל): "המקום" "במקום" = סנהדרין (379, סוד חתך הזהב של 613 ל-379 ו-234 [סדרה חבורית שמתחילה מ-10 ו-23, הראשוני ה-10], כמבואר במ"א [הערך הממוצע של 379 ו-613 = 496 = מלכות, משולש אל ("אל המקום" – מקום = ו פעמים אל, כנגד ו"ק המקום כנודע), ב"פ רמח; המספר הבא בסדרה, 379 ועוד 613 = 992, 4 פעמים 248]).

[ג] הוא פסוק בדברי צפר הנעמתי לאיוב. צפר (סוד שע נהורין דאור פני מלך חיים) נוטריקון "הכל צפוי והרשות נתונה" (והוא סוד "שבתי בבית הוי' [בית הבחירה] כל ימי חיי לחזות בנעם הוי' [הנעמתי] וגו'"). "ארכה מארץ מדה ורחבה מני ים" = 977 = כתר שם טוב (שעולה על גבי שלשת הכתרים) = אמונה תענוג רצון (פנימיות ג רישין שבכתר) = עצמות אין יש וכו'. הר"ת = 137, קבלה וכו'.

[ד] משיח נולד בתשעה באב, יום חורבן בית הבחירה. המשיח צומח מתוך החורבן, "צמח שמו ומתחתיו יצמח". הוא הופך את שרש חרב לבחר, מגלה את סוד הבחירה (היינו כיצד הבחירה אינה סותרת את הידיעה – חורבן הבית הוא מלאכת סותר על מנת לבנות כנודע, בניה גם לשון הבנה, הבנת סוד "ושכנתי [ידיעה] בתוכם [בחירה]", וד"ל). עיקר גילוי התורה חדשה של מלך המשיח הוא בחמשה עשר באב – חמשה עשר באב בגימטריא תורה חדשה כנודע (השידוך של חמשה עשר באב היא בין הידיעה-החתן לבחירה-הכלה, במקום הבחירה דווקא; לעומתו השידוך של יום הכפורים הוא במקום החתן, מקום הידיעה, וד"ל).

[ה] ידיעת הוי' ועוד בחירת האדם = "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" – הכל מתחיל מהשכלת המשיח בסוד הידיעה והבחירה.

[ו] המשך דברי צפר לאיוב.

[ז] שני הפסוקים: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם הוי'. כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבתי ממחשבתיכם" = הוי' פעמים אור, אין סוף! והוא עולה "אחד" פעמים "ואהבת" ("שמע... אחד. ואהבת...")

יש בשני הפסוקים פז אותיות, "ראשו כתם פז", שצורתו כך:

כ  י  ל  א

מ  ח  ש  ב  ו

ת  י  מ  ח  ש  ב

ו  ת  י  כ  ם  ו  ל

א  ד  ר  כ  י  כ  ם  ד

ר  כ  י  נ  א  ם  י  ה  ו

ה  כ  י  ג  ב  ה  ו  ש  מ  י

ם  מ  א  ר  ץ  כ  ן  ג  ב  ה  ו

ד  ר  כ  י  מ  ד  ר  כ  י  כ

ם  ו  מ  ח  ש  ב  ת  י  מ

מ  ח  ש  ב  ת  י  כ  ם

השורה התחתונה היא התבה האחרונה של שני הפסוקים, "מחשבתיכם" (= 820, משולש 40 = "ואהבת לרעך כמוך", היינו תיקון "מחשבתיכם" כמו שנאמר "ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם", שהוא כלל גדול בתורה, כמבואר בתניא באגרת הקדש עיי"ש!). הציר המרכזי הוא ב"חן": ש כ א כ ש (במספר סדורי = 65 = 5 פעמים 13, ממוצע כל אות – מ). המקיף הרחוק, שבו 30 אותיות = 1741, 30 בהשראה (20 האותיות העליונות = 841 = 29 ברבוע, ו-10 האותיות התחתונות [ם מ מחשבתיכם] = 900 = 30 ברבוע). הנקודה האמצעית של הציור היא א, וכאשר נצרף את הנקודה האמצעית למקיף הרחוק (כידוע הסוד בזה) נקבל 1742 = 26 פעמים 67, כאשר השאר, 56 אותיות = 3640 = 26 פעמים 140 (פעמיים 1820) = 56 פעמים 65, שם א-דני, ממוצע כל אות, ודוק. תן לחכם ויחכם עוד. 

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com