חיפוש בתוכן האתר

ברית אריאל-יצחק ואיל-בנימין שי' פלאי י"ב מנחם-אב ע"ד – יצהר הדפסה דוא

י"ב מנחם־אב ע"ד – יצהר

ברית אריאל־יצחק ואיל־בנימין פלאי

א. תאומים ב"אחד"

"לחיות עם הזמן" – יום ה"אחד"

ידוע הווארט החסידי של אדמו"ר הזקן, שצריכים "לחיות עם הזמן". אריאל יצחק ואיל בנימין שיחיו נולדו בהילולא של האר"י הקדוש, האר"י החי, כמו ששמענו מהאבא, והיום ערב שבת נחמו – גם תאריך חשוב בחב"ד, יום החתונה של הרבי הראשון, בעל התניא, י"ב אב (באותה קביעות, בשעה הזו, כמו שפעם נהגו בעם ישראל – להתחתן בערב שבת כאשר סעודת החתונה היא סעודת שבת).

לפי החת"ת של היום אנחנו בששי של פרשת ואתחנן. ששי הוא מאד חשוב – הוא פותח בפסוק העיקרי של כל חומש דברים, משנה תורה (שכנגד כל התורה כולה), "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". כנראה שלכן אבי הבן פתח את הברית עם הפסוק הזה – לכבוד החת"ת של היום.

מתחלת משנה תורה, חומש דברים, היום זו הקריאה ה-יג. בכל פרשה יש שבעה קרואים, עולים לתורה, אז יש שבעה בפרשת דברים ועוד ששה של ואתחנן עד היום ועד בכלל. כלומר, אנחנו ביום ה-יג של משנה תורה. מאד יפה שיום ה-יג, בגימטריא אחד, פותח בפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

מוסבר במקום אחר שבכל חומש יש פסוק עיקרי שמסכם את החומש: בראשית – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". שמות – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שקוראים שוב, כפלים לתושיה, השבת). ויקרא – "ואהבת לרעך כמוך אני הוי'" (כמו שאמר רבי עקיבא שזה כלל גדול בתורה). במדבר – שלישית הפסוקים של ברכת כהנים. דברים – "שמע ישראל". אחרי שחוזרים פעם שניה על עשרת הדברות, "כפלים לתושיה", יש חידוש – "שמע ישראל". כתוב בתניא שהחידוש הזה נאמר דווקא לדור שנכנס לארץ – קשור לכיבוש הארץ וישוב הארץ.

תאומים בפסוק ה"אחד"?

אם הפסוק של היום הוא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – "אחד" – איפה יש תאומים בפסוק הזה? איך מתאים לתאומים ההכרזה שה' אחד? אפשר להסביר בכמה אופנים שונים:

"הוי' אלהינו" ו"הוי' אחד" – יחו"ע ויחו"ת שביחו"ע

כתוב שבעצם לא נאמר "הוי' אלהינו אחד" – היה אפשר לקצר, כך המפרשים שואלים. כמו ששמענו שיש סברא גם בשתי בריתות יחד לקצר – לעשות ברכה אחת על שניהם – היה אפשר לקצר. אבל כתוב "הוי' אלהינו הוי' אחד" – כתוב שארבע המילים האלה עצמן הן כנגד שם הוי'.

"הוי' אלהינו" היינו יחודא עילאה ו"הוי' אחד" היינו המשכת יחודא עילאה בתוך המציאות – ז רקיעים וארץ ו-ד רוחות העולם – ויחסית קוראים ל"הוי' אחד" יחודא תתאה שבתוך יחודא עילאה. כך אפשר לומר שאחד הילדים הוא "הוי' אלהינו", כך הוא מכריז היום (היום כולנו מכריזים "שמע ישראל") והשני הוא "הוי' אחד".

"הוי' אלהינו" לישראל ו"הוי' אחד" לאומות

אפילו רש"י מחלק – אומר בפשוטו של מקרא שבעולם הזה, היום, "הוי'" הוא רק "אלהינו". אצל הגוים אין התגלות של שם הוי' – שם הרחמים, שם העצם, שם המפורש. אבל לעתיד לבוא, כאשר יקוים "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הוי' לעבדו שכם אחד", אז "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" – "הוי' אחד" לכל העולם.

לפי זה, "הוי' אלהינו" מדבר לעם ישראל "והוי' אחד" לכל העולם. גם היום, אומרים לכל הגוים שעוד מעט תגיעו ליעוד האמתי של ההכרה ש"הוי' אחד". כנראה שצריכים לשם כך שני תאומים – שאחד יאמר לעם ישראל "הוי' אלהינו" והשני יאמר לעולם כולו "הוי' אחד" (אחד יהיה שר הפנים של מלך המשיח והשני יהיה שר החוץ). זה עוד ווארט, שאף על פי שזה פסוק היחוד יש מקום לתאומים בפסוק הזה.

"שמע ישראל" ו"ברוך שם"

אפשר לומר עוד אופן: אחרי "שמע ישראל" יש את הפסוק הבא אחריו – "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (גם המשך ששי של ואתחנן). עוד יותר מזה, חז"ל תקנו לנו שכאשר קוראים פעמיים בכל יום ק"ש מוסיפים באמצע עוד פסוק – "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" – שבמקורו יעקב אבינו אמר פסוק זה לשבטים, כפי שמלמדים חז"ל. השבטים אמרו ליעקב "שמע ישראל [סבא] הוי' אלהינו הוי' אחד" והוא ברך את ה' וענה להם "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

הזכרנו את המושגים יחו"ע ויחו"ת – בפשטות הם הפסוק הראשון "שמע ישראל" והפסוק השני בכשמל"ו (שאומרים בלחש, חוץ מיום כפור). אז אפשר לומר שילד אחד הוא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" וילד שני עונה אחריו "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

"שמע" ו"ואהבת" – התבוננות והתפעלות

אפשר לומר הלאה: כתוב שאנשי יריחו היו כורכים את שמע – אומרים "שמע... ואהבת..." בלי "ברוך שם" באמצע. בכל אופן, אלה שתי מדרגות משלימות.

ידועה קושית הרוז'ינער, איך אומרים "ואהבת" אחרי שאומרים "הוי' אחד" – איך יש מישהו לצוות אותו "ואהבת" אחרי שאומרים "הוי' אחד" ש"אין עוד מלבדו". אדמו"ר הזקן כל כך התפעל מהקושיא של הילד הקדוש, הרוזי'נער – הוא אמר לו תירוץ, ואמר אחר כך שכל מה שהוא אומר חסידות הוא לתרץ את הקושיא הזו.

אז אפשר לומר שיש פה ילד אחד שענינו התבוננות, מצות "שמע ישראל", והילד השני הוא כבר "ואהבת", התפעלות בלב. צריך התבוננות בשכל וצריך התפעלות בלב, ואדרבא – כתוב שתכלית ההתבוננות היא ההתפעלות. אם יש התבוננות בלי הולדת מדות זה עקר. לכן התכל'ס הוא "ואהבת", ולכן כל ק"ש – גם "שמע ישראל" – היא ב"היכל אהבה". לכן גם הברכה שקודמת לק"ש היא "אהבת עולם" (ויש אומרים "אהבה רבה") – נכנסים להיכל האהבה ונשארים בו במשך כל קריאת שמע. כלומר, גם "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" הוא חלק מאהבת ה' – הביטוי השכלי של אהבת ה', שמתוכו מגיעים לביטוי הרגשי יותר של אהבת ה'. אז גם אפשר לומר שיש פה שני תאומים – אחד הוא "שמע ישראל" בכלל והשני הוא "ואהבת".

ואהבת – ב"פ אור

כתוב בתניא ש"ואהבת" עצמו עולה ב פעמים אור – שתי בחינות של אור ה' רק בתוך "ואהבת". עוד תאומים (ממש, שכל אחד הוא אור, ע"ד "יהי אור ויהי אור").

כשהילדים יגדלו, יהיו חסידים יראי שמים ולמדנים, נראה מה בדיוק מתאים להם בתוך "שמע ישראל", לפי האופי של כל אחד ואחד.

ב. הילולת החוזה מלובלין

העלאת מ"נ ללידת משיח

חז"ל אומרים שבתשעה באב נולד משיח. כתוב שכל לידה של נשמה חדשה היא לאחר הסתלקות של צדיק – הסתלקות היא העלאת מ"נ בלשון הקבלה, מיין-נוקבין, כמו "אשה כי תזריע" בהעלאה מלמטה למעלה. לעומתה הנשמה שיורדת היא המשכת מ"ד. למשל, בח"י אלול יש את הסתלקות המהר"ל מפראג, ואחרי כך וכך שנים לידת הבעל שם טוב ואחריו לידת אדמו"ר הזקן באותו יום. כלומר, יש הסתלקות ואז לידה חדשה.

אותו הדבר לגבי משיח – המשיח נולד בתשעה באב כתגובה להעלאה שהיתה. אפשר לומר שההסתלקות היא של האר"י הקדוש, כמה ימים קודם. אבל גם באותו יום גופא, תשעה באב, יש הסתלקות של צדיק מאד גדול, החוזה מלובלין (השנה היא היארצייט ה‑199 שלו – הוא הסתלק בתשעה באב תקע"ה – כמנין החוזה מלובלין!).

בכלל, כתוב בשלחן ערוך שלא לומדים את רוב חלקי התורה בת"ב – יש דברים שמותר ללמוד, מברכים ברכת התורה בת"ב, וכל יהודי חייב ללמוד. יש שיחה של הרבי שבת"ב צריכים ללמוד תורה כל רגע, כמו כל יום, אבל צריכים ללמוד דברים מתאימים לתשעה באב. אצל חסידים – חסידות לומדים בתשעה באב. היות שזה יארצייט של אחד מגדולי החסידות, גדולי הגדולים, החוזה מלובלין – מאד מתאים באותו יום ללמוד את הספרים שלו (צריך להוסיף לספר המנהגים שלנו...). הוא חבר שלשה ספרים של ווארטים ותורות מאד חזקים ונחמדים. הוא עולה בתשעה באב, וכנראה שמתוך העלאת מ"נ שלו המשיח יורד בתשעה באב.

העלאה והמשכה – חורבן הבית ולידת המשיח

יש גם את פשט ההסתלקות שלפני ההמשכה – חורבן הבית עצמו. לילד הראשון קוראים אריאל, על שם בית המקדש ("אריאל אריאל קרית חנה דוד"), וגם על שם האר"י הקדוש (ששמו יצחק, השם השני של התינוק). האבא הזכיר רמז למאמר חז"ל ש"עלה אריה במזל אריה והחריב אריאל על מנת שיעלה אריה במזל אריה ויבנה אריאל".

האריה של הקליפה הוא נבוכדנצר, שנקרא אריה בתנ"ך – בפסוק "עלה אריה מסֻבכו" – והוא עלה בחדש אב, מזל אריה, והחריב אריאל. אבל דבר זה קרה בהשגחה פרטית "על מנת" – כמו סותר על מנת לבנות, שהסותר את הבנין הראשון הוא כדי לבנות בנין יותר טוב, בנין אמתי ונצחי שלא יחרב לעולם. כל מה ש"עלה אריה במזל אריה והחריב אריאל" הוא על מנת שיעלה האריה של הקדושה – "אריה שאג מי לא יירא", הקב"ה משול לאריה – במזל אריה ויבנה אריאל בנין עדי עד.

אם כן, מה ששני בתי המקדש הקודמים עלו באש השמימה ביום תשעה באב זה עצמו עיקר הפשט של ההסתלקות שקודמת להמשכה החדשה. זה ה"על מנת" – ההמשכה החדשה היא מלך המשיח שנולד בעצומו של תשעה באב לפי חז"ל. כתוב שנולד אחר הצהרים, באותו זמן שכבר מרגישים קצת הקלה בצום, בדינים.

"אל נא אחי תרעו" – התוועדות כשתפלה לא פועלת

כל זה הקדמה לכך שנאמר כמה ווארטים של החוזה מלובלין. שמענו מהסבא שלפעמים מרגישים שמתפללים ולא נענים. האמת שכל פעם שיהודי מתפלל מהלב הוא ודאי נענה – או שהוא רואה זאת או שלא, אבל ודאי הקב"ה מקשיב ועונה לתפלה שלו. בכל אופן, מה עושים כאשר מתפללים ולא מרגישים שה' שומע ועונה לנו?

יש ווארט כזה – ווארט חסידי מובהק, שרק צדיק חסידי יכול לומר אותו. זה כל כך 'ווארט' שלא כל כך מתאים לחב"ד, אבל מתאים לצדיקי פולין. הווארט הוא "אל נא אחי תרעו". מי אמר זאת? לוט. למי? לאנשי סדום. איך החוזה מפרש ביטוי זה? "נא" לשון בקשה ותפלה, ואם "אל נא" – אתה מתפלל ומרגיש שהתפלה לא נענית, לא עוזרת, אין את ה"נא", אין את הכח, את האיל, של התפלה – מה העצה? "אחי תרעו" – צריך יותר רעות, אחוה ורעות בין האחים, צריך להתוועד. צריך לשבת על שלחן, לומר לחיים, וההתוועדות החסידית תפעל מה שגם התפלה לא יכולה לפעול. אם "אל נא" העצה היא "אחי תרעו".

בחב"ד אומרים שמה שהמלאך מיכאל – מליץ היושר שלנו, עם ישראל – לא יכול לפעול, התוועדות חסידית ('ועמך כולם חסידים') יכולה לפעול. אנחנו עכשיו בהתוועדות חסידית, כמה שעות לפני שבת נחמו, וזה ודאי יכול לפעול את כל הישועות – גם מה שתפלה לא יכולה. זה ווארט של החוזה מלובלין.

שלשה "כי טוב" באיכה פרק ג

נאמר עוד משהו ממנו: ידוע שקודם ירמיהו הנביא חבר את הקינות, מה שעתיד להיות מגלת איכה, שלשה פרקים בלבד איכה, איכה, איכה (פרקים א-ב-ד). אחר כך הוא הוסיף את פרק ג פרק משולש, שלשה פסוקים לכל אות לפי האלף-בית. כך חז"ל אומרים, שבתחלה כתב שלשה פרקים של אלף-בית ואחר כך הוסיף פרק שכל אות חוזרת שלש פעמים (בתהלים קיט, תמניא אפי, כל אות חוזרת שמונה פעמים).

מה שמיוחד, שבתוך האלף בית יש שתי אותיות ט ו-כ שכל פסוק מתחיל באותה מלה. אחר כך תסתכלו ("טוב הוי' לקוו לנפש תדרשנו. טוב ויחיל ודומם לתשועת הוי'. טוב לגבר כי ישא על בנעוריו... כי לא יזנח לעולם אדני. כי אם הוגה ורחם כרב חסדיו. כי לא ענה מלבו ויגה בני איש"). החוזה מדבר רק על פסוק אחד מתוכם. כל שלשת הט'יתים מתחיל "טוב" וכל שלשת הכ'פים ב"כי". יש פה "בתלתא זימני הוי חזקה" של "כי טוב" דווקא בתוך מגלת איכה "וירא אלהים את האור כי טוב", טוב-טוב-טוב, כי-כי-כי ("כי טוב" ברבוע פרטי = אור אור אור, ודוק).

'דריי כי'

יש ווארט מפורסם של עוד צדיק מאד גדול, רבי שלמה מקרלין, שהיארצייט שלו היה ב-כב תמוז – בתוך בין המצרים. אמרו עליו שהוא משיח בן יוסף, נהרג על ידי קוזאק. גם האריז"ל הוא בחינת משיח בן יוסף. חסידי קרלין אומרים שהיארצייט של רבי שלמה הוא מחוץ לשלשת השבועות, ראוי היה להתחתן באותו יום. אם כך אצלו, ודאי שגם אצל הרמ"ק למחרת ואצל האריז"ל ב-ה אב – יום ההולדת של התאומים – שמחוץ לאבלות הימים האלה.

את אותו צדיק, רבי שלמה מקרלין, שאלו פעם ממה הוא מתפרנס. זה סיפור ארוך, נאמר רק את הווארט. לא היתה לו פרנסה, לא היה לילדים שלו מה לאכול. הוא אמר שאני מתפרנס 'פון צווי כי'. באידיש 'קי' זה פרה – הבינו שיש לו שתי פרות, אשתו חולבת ומוכרת את החלב, וכך הוא מתפרנס. כך הבין השומע, הלך ובדק – לא דובים ולא פרות ולא יער. אין פרה ואין פרנסה (פרה ופרנסה הולכות יחד). הוא התרגז ורצה להרביץ לו, אז הוא אמר שאסביר לך מה ה"צווי כי" שהתכוונתי אליהם – "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו".

כל זה היה בדרך אגב, שכאן יש לא רק שני "כי" אלא שלשה "כי". דווקא בתוך מגלת איכה, קינות, יש שלש פרות שנותנות שפע רב. ויש שלש "טוב", אז יש שלש פעמים "כי טוב". זו רק הקדמה, תופעה מאד יפה שיש במגלת איכה.

"טוב ויחיל ודומם"

החוזה מלובלין מדבר על פסוק אחד, האמצעי של שלשת ה"טוב" – "טוב ויחיל ודומם לתשועת הוי'". שואל רש"י – הוא לא מביא זאת – שיש כאן ו נוספת, היה צריך לכתוב "טוב יחיל ודומם". אם דברנו קודם על להתפלל או לא להתפלל. יש עוד ספרים בחסידות – מי השילוח, איזיביצא – שלפעמים צריך לא להתפלל, כמו "מה תצעק אלי" לפני קריעת ים סוף, "הוי' ילחם לכם ואתם תחרִשון". גם כאן – "טוב ויחיל ודומם". אבל לא כתוב "טוב יחיל ודומם" אלא "טוב ויחיל ודומם" – רש"י צריך לומר שה-ו מיותרת, ומביא עוד דוגמאות בתנ"ך. החוזה לא מביא את רש"י, אבל לכאורה זה היסוד שלו.

שלש מדרגות בעבודת ה'

החוזה מסביר ש"טוב ויחיל ודומם" היינו שלש מדרגות בעבודת ה':

יש "טוב" – ריבוי מעשים טובים. כמו שמברכים אחרי הברית שיזכו לגדלו "לתורה ולחופה ולמעשים טובים" – התכל'ס של הכל הוא מעשים טובים, כמו שרבא אומר "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים". בפולין קוראים לצדיק 'א גוטער איד' – יהודי טוב. גם הרבי אמר שכל יהודי צריך היום להיות א גוטער איד – אדמו"ר. צריך קודם כל להיות "טוב".

אחר כך "ויחיל" – עוד מדה. הוא מסביר ש"ויחיל" היינו לשון חיל ורעדה, פחד, אבל פחד ה', יראת ה'. זה סדר מענין – קודם צריך להיות טוב. אחר כך, מתוך זה שאתה טוב, תזכה ליראת ה' טהורה – זה "טוב ויחיל". זכיתי עכשיו לברך הרבה ילדים "שתהיה חסיד, ירא שמים" ואחר כך "ולמדן" – אבל קודם שתהיה טוב ואחר כך ויחיל, עם יראת שמים חזקה.

בסוף "ודומם" – הוא אומר ש"דומם" היינו מדת הצניעות. שכל מה שאתה עושה, גם כל המעשים הטובים שלך וגם יראת השמים שלך, שאף אחד לא יראה – כאילו שאתה דומם. הוא אומר ש"דומם" היינו "הצנע לכת עם הוי' אלהיך". האחרון במה ש"בא מיכה והעמידן על שלש" – התכל'ס של כל השלש – הוא "והצנע לכת". ידוע שהרבי ר' זושא דורש שתשובה ר"ת של חמשה פסוקים – "תמים תהיה", "שויתי הוי'", "ואהבת לרעך", "בכל דרכיך דעהו", "הצנע לכת". גם תכלית התשובה היא להגיע ל"הצנע לכת", מדת "ודומם".

צריך להיות "טוב ויחיל ודומם" – שממש לא רואים אותך – ומי שזוכה לשלש המדות האלה מגיע "לתשועת הוי'". לא התשועה שלו, כך הוא כותב, אלא הגאולה של עם ישראל כולו. הוא אומר שנזכה "לתשועת הוי'", הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, על ידי זה שאנחנו "טוב ויחיל ודומם". ווארט מאד יפה של החוזה על מגלת איכה. "לתשועת הוי'" היינו לידת משיח בעיצומו של תשעה באב.

רמזי הסדרה

למי שאוהב גימטריא, אומר רק ברמז, וכל מי שמענין אותו יוכל לחשב אחר כך: "טוב ויחיל ודומם" מתחיל סדרת מספרים עולה – 17, 64, 96. מי שיודע איך מחשבים סדרה רבועית יכול לחשב את כל המספרים החיוביים בסדרה זו. הבסיס הוא מינוס 15, מינוס יה. אז הוא יגלה שכל הסדרה שוה ברית. אם כן, מאד מתאים לדרוש זאת בברית מילה – שלמות הברית עם הקב"ה היא להיות "טוב ויחיל ודומם", שמזה זוכים "לתשועת הוי'".

יראת שמים בתוך העשירות

נסיים בעוד ווארט יותר קצר של החוזה: הוא אמר על עצמו שכאשר אני מברך מישהו בעשירות – גם הוא, כמו רוב הצדיקים בפולין (וכך בחב"ד בדור האחרון, הרבי אמר שכולם צריכים להיות עשירים גם בגשמיות, שזו הנהגה של 'א גוטער איד') – היה אומר, שבתוך ברכת העשירות שלי, כשאני נותן לך שטר של מליון דולר, אני נותן לך גם יראת שמים כלול בכך (לא צריך לומר). כל מה שאני מברך בגשמיות – יראת שמים מכוסה ונתונה לך בתוך העשירות (ויש לדרוש עד"ז מה שאדם ניכר בכיסו, במה שמכוסה בכסף שהוא נותן מכיסו).

ביאור "הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים" לפי דרכו

היינו בימים האחרונים באמצע לדבר על פרקי אבות, על המשנה המפורסמת של רבי עקיבא בפרק ג – "הכל צפוי והרשות נתונה". משנה שהרמב"ם אומר שראוי רק לרבי עקיבא לומר אותה, כי היא התעלומה של כל תעלומות ההגות והחקירה – ידיעת ה' מול בחירת האדם. הרמב"ם כותב על זה בהלכות תשובה ש"ארֻכה מארץ מדה ורחבה מני ים" – יש תשובה, אבל היא ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים.

אחד ממאמרי חז"ל שמבטא מאד חזק שיש בחירה חפשית – יסוד כל התורה כולה, כמו שהרמב"ם אומר – הוא "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". הכל ה' קובע וה' נותן, חוץ מיראת שמים – יראת שמים היא תפקיד שלך, של כל יהודי. כל יהודי צריך לעבוד בעצמו על ה"אוצר של יראת שמים" – "יראת הוי' היא אוצרו". צריך לייגע ביראה כדי להגיע לשם. על זה גם שואלים אותו אחרי מאה ועשרים.

אבל כאן לכאורה יש משהו לסתור – הוא אומר שאני נותן לך עשירות, ובתוך זה אני נותן לך גם יראת שמים. איך הוא יכול לתת? בחב"ד יש ווארט שמי שבא לרבי, לצדיק, ומבקש ממנו משהו ברוחניות – על זה נאמר 'אל ישעו בדברי הבל'. האדם צריך לעבוד בכח עצמו. הצדיק יכול לעזור לו, להדריך אותו, אבל אתה לא יכול לבקש בדברים רוחניים פנימיים. אם כי מברכים כל ילד להיות חסיד ירא שמים ולמדן – מעוררים את החשק שלך, אבל אי אפשר לתת לך את זה, אתה צריך לעבוד. אבל כאן הוא אומר שלכאורה לא כך – אני נותן לך עשירות ובתוך זה כולל יראת שמים. איך זה?

צריך לחזור למאמר המקורי ולפרש אליבא דווארט שלו – "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". איך נפרש? גם זה ווארט, כמובן. נפרש שכל מה שאני נותן לך, כל מה ש"בידי שמים" – שנותנים לך מן השמים – הוא חיצוניות שמקיפה ועוטפת את יראת השמים. הכל "חוץ מיראת שמים", ובתוך כל דבר שיורד מהשמים יש יראת שמים בפנים, רק שצריך לחדור פנימה כדי לגלות את יראת השמים. "הכל בידי שמים", וכל מה שניתן לך מהשמים הוא חיצוני, "חוץ", "ליראת שמים" הפנימית. כך אפשר ליישב בדרך של ווארט.

"בך חותמין" – לפתוח בחסד ולחתום בחסד

עוד ווארט מהחוזה: הוא מסביר על "בך חותמין" שנאמר לאברהם אבינו ווארט פשוט (שקרובה מאד לפשט) שהכל פותח באברהם ומסיים באברהם – כל דבר צריך לפתוח בחסד ולסיים בחסד.

ג. רמזי השמות

אריאל יצחק וסוד הבחירה

דברנו על ידיעה ובחירה. נתחיל מאריאל יצחק. אריאל יצחק עולה פעמיים בחירה, כלומר שזה הערך הממוצע של שני השמות שלו. כולו אומר בחירה, ובית המקדש נקרא בית הבחירה – זה שמו ברמב"ם. יש כאן בחירה-בחירה.

כשיש כזו תופעה, שיש שני שמות שיש להם ממוצע, מחשבים מה ה'כנף' – כמה בין שם אחד לאמצע ובין האמצע לשם השני. בחירה עולה יה ברבוע. מ-יצחק עד בחירה יש 17, טוב. אם נוסיף טוב ל‑225 נקבל אריאל. כלומר, יש בחירה באמצע ושתי 'כנפים' – טוב ליצחק מכאן וטוב לאריאל מכאן. זה מה שדברנו קודם על "טוב ויחיל ודומם לתשועת הוי'". אם כן, אריאל יצחק כולו אומר בחירה – בית הבחירה, ושיש בחירה חפשית.

איל בנימין – ברא

איל בנימין הוא ר"ת אב, החדש הזה. אם עושים את חשבון שאר האותיות – יל נימין (כפי שכתוב מלא בלידתו, ובעוד מקומות בתנ"ך, ואף שברוב המקומות בתנ"ך בנימן כתוב חסר נוהגים לכתוב את השם בנימין מלא, כמו בשעת הלידה, וכן בשעת הברכות על ידי יעקב אבינו – "בנימין זאב יטרף וגו'") – עולות בדיוק 200, ר. אם כן, איל בנימין זה אבר – "יעלה אבר", גם אותיות ברא, שלש האותיות הראשונות של התורה שחוזרות פעמיים, "כפלים לתושיה" ("בראשית ברא").

בארמית 'ברא' זה בן. ה' ברא בן שקוראים לו איל בנימין, בגימטריא ברא. זה הברא – "ברא כרעא דאבוה", הבן הוא הירך, ההמשך, הנצח של האבא. רגל הכוונה רגל ימין, שהיא הנצח – גם נצח נצחים וגם נצחון וגם הוא מנצח על כל עסקי האבא, מנהל לו את העסקים. אלה שלשה פירושים בנצח – נצחיות, נצחון, "למנצח" (לנצח על תזמורת או על עסק). כל הדברים האלה נקראים "ברא כרעא דאבוה".

איל בנימין הוא ברא, "בראשית ברא", והוא גם אבר (וגם באר – "באר מים חיים"). ששת הצירופים של ברא (סוד "ברא-שית") מכוונים כנגד שש התבות "[ברא-שית:] ברא אלהים את השמים ואת הארץ" (לפי הסדר: ברא באר ראב רבא אבר ארב), כמבואר במ"א.

איל בנימין ובית המקדש

רק איל – שפירושו כח, כפי ששמענו קודם – עולה 41. אם עושים פעולה של משולש, סכום כל המספרים מ-א עד איל (א, ב וכו' – רמוז גם בכך שהשם המלא שלו, איל בנימין, מתחיל א-ב כנ"ל), כמה מקבלים? זה שוה בית המקדש – אם כן, איל הוא שם שקשור במובהק לבית המקדש.

אז יש לנו ברא – בן מנצח – ויש לנו בית המקדש, ובנימין (על בית המקדש כתוב "ובין כתפיו [של בנימין] שכן"). כתוב "בנימין זאב", ועל זאב יש דרוש זה-אב. אף על פי שלפי ספר יצירה שבט אב אינו החדש של בנימין אלא דווקא של שבט שמעון (לפי האריז"ל), ובכל זאת יש בו דרשה של זה-אב.

בנימין הוא גם בקי לירות בקשת, וגם את יהודה צריך ללמד קשת – את כל היהודים צריכים ללמד קשת מבנימין, את הכח-האיל של בנימין לירות ישר למטרה, כפי שכתוב עליו "קולע אל השערה ולא יחטיא". הוא לא מחטיא את השערה שהיא המטרה. שכל היהודים ילמדו מבנימין את עבודת הקשת, איך קולעים ישר ולא מחטיאים את המטרה, את היעד – הנצחון המוחלט, המוחץ, במלחמה.

אז ככה טפה דרשנו את השמות. אפשר להשלים בעוד הרבה דברים יפים, אבל "כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גבורים וכולם קדושים". לחיים לחיים, שיהיה הרבה מזל טוב.

ד. ואתחנן – פרשת הידיעה

פרשת ה-מה ופרשת ה-בן

הסברנו בשיעורים הקודמים שידיעה ובחירה הם שם מה ושם בן. רמז ידוע אצלנו שפרשת "ואתחנן" – עם כל הדברים החשובים שבה – היא הפרשה ה-מה בתורה. לפי הישוב הכי פשוט איך סופרים את נד פרשות התורה כ-גן סדרים, שנצבים-וילך נחשבות לפרשה אחת (משום שהן צמד הפרשות היחיד שנשאר מחובר פעמים רבות גם בשנה מעוברת), אזי הפרשה ה-בן בתורה היא פרשת "האזינו" (כך ש-מה ו-בן הן הפרשה השניה מתחלת חומש דברים והפרשה השניה מסוף חומש דברים).

לפי זה, פרשת "ואתחנן" היא פרשת הידיעה – פרשה שממחישה את הידיעה האלקית – ואילו פרשת "האזינו" היא פרשת הבחירה (צריך הרבה להסביר זאת – נסביר יותר בהמשך בסוד ההתכללות, אבל כעת רק נאמר שהפיכת ניבוי העתיד לשירה ושימתה בפה בני ישראל היא באיזה אופן נתינת כח של בחירה מצדם, שהעתיד יהיה לפי האופן שהם ישירו אותו).

פתיחת הפרשה ופתיחת עשרת הדברות

רמז חשוב נוסף הוא שהפסוק הראשון של פרשת "ואתחנן" – "ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר" – עולה כמו פסוק ההקדמה לעשרת הדברות "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" (מספר חשוב: היהלום של לו). זה כבר רמז מקדים לכך שבהמשך הפרשה יהיו שוב עשרת הדברות (והדבר עולה יפה לפי ביאור הרבי – ד"ה "ואתחנן" תשכ"ה ולקו"ש חכ"ד – שמשה התכוון לפעול המשכה בדרך של תורה, "מתנת חנם", אך שתפעל במציאות כפי שתפלה פועלת בה, והיינו שהסוד של פסוק הקדמת עשרת הדברות, תורה, מופיע בניסוח של תפלה, ודוק).

שינוי הידיעה בדרך מתנת חנם

רש"י חוזר – על פי לשון הספרי – על המושג "מתנת חנם" בהקשר לפסוק זה. אם מצרפים ללשון הפסוק מתנת חנם עולה מ פעמים חן, כלומר חנם (חנ פעמים ם). מכיון שפרשת ואתחנן היא פרשת הידיעה, משה יודע שעל פי ידיעת ה' הוא לא יכנס לארץ, ורק בדרך של מתנת חנם גמורה ניתן לשנות זאת (וכך הוא מנסה לפעול בתפלתו, ובסוד התכללות הבחירה בידיעה, כמו שיתבאר בע"ה).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com