חיפוש בתוכן האתר

שבת פרשת מטות, כ"א תמוז ע"ד – בית הרב - ישיבת "תום ודעת" הדפסה דוא

בע"ה

שבת פרשת מטות, כ"א תמוז ע"ד – בית הרב

"העוסק בתורה לשמה" (2)

ישיבת "תום ודעת"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. שיחת הרבי: "אוהב את הבריות... משמח את הבריות" – אהבת ואחדות ישראל

"זוכה לדברים הרבה"

התחלנו השבוע ללמוד את המשנה הראשונה של פרק ששי בפרקי אבות, פרק "קנין תורה" – "שנו חכמים בלשון המשנה, ברוך שבחר בהם ובמשנתם. רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו. נקרא רֵע, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות, ומלבשתו ענוה ויראה ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן וכו'".

אפשר לצמצם או להרחיב את ה"דברים הרבה" שבמשנה – אם סופרים לפי הפעלים יש 13 דברים (כמנין רבי מאיר במספר קטן), כנגד יג מדות הרחמים, ואם סופרים כל פרט ופרט יש 31 דברים (היפוך ספרות), וסימנך "אל אחד בראנו".

זו משנה עבור בחור ישיבה וכל מי שלומד תורה – צריך ללמוד "תורה לשמה". יש הרבה פירושים ומדרגות ב"תורה לשמה", אבל כל אחד לפי המדרגה שלו, אם הוא בגדר "העוסק בתורה לשמה", "זוכה לדברים הרבה". מי שמרגיש בעצמו שלא זכה לדברים האלה, סימן שאינו עוסק בתורה לשמה.

אהבת ישראל ואחדות ישראל

הגענו עד "ומלבשתו ענוה ויראה". הסברנו בזה הסבר אחד אך עדיין לא לפי פירוש "עבודת ישראל" למגיד מקאזניץ (ממנו התחלנו). לפני שנמשיך, נלך קצת אחורה ונחזור שיחה של הרבי[ב] על "אוהב את המקום, אוהב את הבריות; משמח את המקום, משמח את הבריות". הרבי מסביר את ההבדל בין "אוהב" ל"משמח", ומסביר את הרבותא והצריכותא שבכל אחד מהדברים. ברור שאם אחרי שכתוב "אוהב את הבריות" כתוב גם "משמח את הבריות" סימן שיש ב"משמח" מעלה שאין ב"אוהב", אבל לאידך לא די בלכתוב "משמח" וזקוקים גם ל"אוהב".

"אוהב את הבריות" היינו, בפשטות, אהבת ישראל. הלל הזקן אמר כי היא כל התורה כולה על רגל אחת "ואידך פירושא הוא זיל גמור" ואחריו בא רבי עקיבא ואמר שאהבת ישראל היא ה"כלל גדול בתורה". אפשר לחשוב שיש לי אהבת הבריות מתוך הלב הטוב שלי, אבל רואים מהמשנה הזו שכדי להגיע בשלמות ל"אוהב את הבריות" צריך ללמוד תורה – ודווקא תורה לשמה. גם בדברי הלל הנ"ל רמז לכך, באמירה "ואידך פירושא הוא זיל גמור" – כדי להגיע באמת לאהבת ישראל (ולכל המסתעף ממנה, דהיינו כל התורה כולה) צריך ללכת וללמוד תורה, "זיל גמור".

שוב, הלל ורבי עקיבא העמידו כעיקר גדול את אהבת ישראל, ועל כך באו והוסיפו הצדיקים בהעמקת הענין של אהבת ישראל – הבעל שם טוב הוסיף, אדמו"ר הזקן הוסיף וכך עד הרבי. מה התוספת של הרבי? הרבי בדרך כלל לא הסתפק בלומר "אהבת ישראל" אלא הוסיף גם "אחדות ישראל". אחד בגימטריא אהבה, אבל אם הרבי לא הסתפק באחד מהם סימן שגם בהם יש צריכותא ורבותא בכל אחד. במשנה שלנו מסביר הרבי ש"אוהב את הבריות" היינו אהבת ישראל ו"משמח את הבריות" היינו אחדות ישראל.

שמחה ואחדות

מה הקשר בין שמחה לאחדות ישראל? אהבה היא בלב – כשאני אוהב מישהו האהבה מקרינה מהלב שלי אל הלב שלו, אם אני מדבר איתו דיבורי אהבה הרי הם בגדר "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב (ופועלים את פעולתם)" – אבל אי אפשר להגיד שהרגל שלי אוהבת. לעומת זאת, מסביר הרבי, שמחה מתפשטת בכל הגוף – כשאדם שמח השמחה ממלאת אותו עד שהוא קופץ ומתחיל לרקוד ברגליו. כשם שהשמחה פועלת אחדות בכל אברי האדם, כך היא מאפשרת גם להתאחד עם הזולת.

בלשון הקבלה והחסידות, היכן היינו ממקמים את המושגים שמחה ואחדות? שמחה שייכת, כמובן, לספירת הבינה – "אם הבנים שמחה". השמחה הטהורה היא השמחה של ההשגה – השגה בשכל, ולאחר מכן השגה-התיישבות של הענין עד שיש לידה של מדות מהמוחין ואז באמת "אם הבנים שמחה". אם באנו למקם את האחדות במוחין, היא תהיה שייכת לספירת הדעת שפנימיותה כח היחוד. בפרקי אבות מוסבר שיש קשר הדוק בין הבינה-השמחה לדעת-האחדות – "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת".

אהבה ואחדות – הצריכותא

הרבי מסביר מדוע יש צורך גם באהבת ישראל ("אוהב את הבריות") וגם באחדות ישראל ("משמח את הבריות"): התוספת של אחדות ישראל על אהבת ישראל היא ברורה – בעוד שאהבה היא בין שנים, ישנו האדם וזולתו, הרי שאחדות הופכת את השנים למציאות אחת. אבל הרבי מדגיש שגם באחדות לבדה לא די – האחדות, שהופכת את האוהב והנאהב למציאות אחת, יכולה ליצור מצב בו יש התעלמות מהזולת ומצרכיו היחודיים. הרבי מביא כדוגמה מציאות בה אדם מגיע למסקנה שהיות והוא עצמו נוהג להסתפק במועט גם עבור חברו אפשר להסתפק במועט שהרי הם מציאות אחת.

באחדות ישראל הכל נכלל ב"אני" – כל היהודים מתאחדים למציאות אחת יחד איתי. לעומת זאת, באהבת ישראל יש התמקדות מלאה ורגישה ב"אתה", ביחודיותו ובצרכיו של הזולת. יש בזה מה שאין בזה, ולכן העוסק בתורה לשמה זוכה להיות גם "אוהב את הבריות" וגם "משמח את הבריות".

"אוהב את המקום... משמח את המקום"

הרבי מסביר את היחס בין "אוהב" ל"משמח" רק ביחס לבריות, אך לאור דבריו יש להתבונן גם ב"אוהב את המקום" לעומת "משמח את המקום". "אוהב את המקום" היינו, כפשוט, אהבת ה' (בדומה לאהבת ישראל של "אוהב את הבריות"), ולפי דברי הרבי מתחדש ש"משמח את המקום" היינו אחדות עם ה'. כשמציירים אחדות עם ה' פחות נראה מתאים לומר שהכל נכלל ב"אני" שלי (שגם ה' הוא אני) והאחדות מצטיירת בעיקר הפוך – שבאחדות ה' גם אני נכלל בה', ב"אני" שלו, שהרי אין עוד מלבדו. לעומת זאת, באהבת ה' יש יחס אל ה' כ'אתה'.

גם ביחס לה' מצאנו שנצרכות שתי המדות של אחדות ואהבה, כפי שאומרים פעמיים בכל יום – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", כאשר הכל נכלל באחדותו יתברך ("ואל יוציא אדם את עצמו מן הכלל"), ואף על פי כן ממשיכים "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (עם כל הירידה הנדרשת לשם כך, כשאלתו המפורסמת של רבי ישראל מרוז'ין בילדותו לאדמו"ר הזקן). יחס של אני-אתה מול ה' אינו מספיק, וזקוקים גם לאחדות, אבל גם אחדות שמבטלת כל יחס אינה מספיקה שהרי "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" (תחתונים שפונים אל ה' לנכח – "אתה").

ב. "מלבשתו ענוה ויראה" – התבוננות שמולידה מדות

התבוננות בגדולת ה' מביאה לענוה

נחזור לפירוש "עבודת ישראל" על המשנה: על "מלבשתו ענוה ויראה" יש לו פירוש חב"די[ג], המסביר שמדות מתעוררות כתוצאה מהתבוננות – מי שלומד תורה לשמה מגיע להתבוננות בגדולת ה', וככל שאדם משיג יותר מגדולת ה' כך הוא חש יותר את פחיתותו וזוכה לענוה. בכלל, בכל הפירוש שלו רואים שהשיא של "כל העוסק בתורה לשמה" הוא משה רבינו – "זכרו תורת משה עבדי" – והמדרגות המתוארות במשנה מגיעות לשיאן במדרגות של משה, אליהן צריך לשאוף כל העוסק בתורה. וכך, משה רבינו, רבן של כל הנביאים, הוא מי שהשיג אלקות יותר מכל אחד אחר – כפי שמתואר בשבחיו בתורה – והוא שזכה למדת "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".

ידוע הסיפור על המחלוקת בין האחים הקדושים – הרבי ר' זושא והרבי ר' אלימלך – האם יש להקדים את ההתבוננות ב"רוממות א-ל" או ב"שפלות האדם". הם הציגו את דעותיהם בפני רבם, המגיד ממעזריטש נ"ע, והוא ענה להם ששתי הדרכים טובות, ולכתחילה הדרך המעולה יותר היא להתחיל להתבונן בשפלות האדם ומשם להגיע לרוממות הא-ל – וזו הדרך שנהגה בזמן שבית המקדש היה קיים – אך בדורות נמוכים אלה מקדימים את ההתבוננות ברוממות א-ל וממנה מגיעים לשפלות האדם. פירוש עבודת ישראל מתאים לדרך השניה, בה מתוך לימוד תורה לשמה מגיעים להתבוננות והשגה ברוממות א-ל ואז מבינים את שפלות האדם וזוכים לענוה.

התבוננות המביאה ליראה – יחס ה' ונוכחותו

בעל עבודת ישראל מסביר מהי ההתבוננות המביאה לידי ענוה, ויש להוסיף מהי ההתבוננות המביאה לידי יראה: מהי ההתבוננות בתניא שמעוררת יראה (והרבי קבע אותה ב-יב הפסוקים)? "והנה ה' נצב עליו ומלוא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי". איך זה כתוב בפרקי אבות, בתחלת פרק ב? "הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עברה, דע מה למעלה ממך – עין רואה ואזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים". ה' רואה ושומע את כל מה שאני עושה – "עין רואה" את כל מעשי ו"אזן שומעת" את רחשי לבי.

בתמצית, ההתבוננות בגדולת ה' מעוררת ענוה, אבל ההתבוננות בכך שה' – הגדול עד אין סוף – עומד נוכח לפני ומתייחס אלי מעוררת יראה. גם ביראה יש מדרגות שונות – החל מיראת הענש ועד ליראת הרוממות ויראת בשת. כאשר מדובר ביראת העונש, אין לכאורה קשר בין הענוה והבטול העצמי (שנולדים מהתבוננות בגדולת ה' ואפסות האדם לעומתה) לחוית היראה (שנולדת מהתבוננות בכך שה' יעניש אותי על מעשי הרעים ויגמול טוב על מעשי הטובים), ואדרבה, ביראה זו יש שמץ ישות. אך ככל שמדובר ביראה עליונה יותר היא מתקרבת יותר לענוה, עד שיראת בשת כמעט זהה לענוה ובטול במציאות. בהערה לתיקון חצות מסביר אדמו"ר הזקן כי המשל ליראת בשת היא כניסה לחדרו של צדיק, יחידות אצל הרבי. הרבי לא מתכוון לשדר 'קרני רנטגן' של יראה אל האדם, אלא עצם תחושת הנוכחות של הצדיק שמסתכל עלי וממילא רואה אותה "דורך און דורך" גורמת ליראת בשת. וכך, ההכרה בגדולת ה' מעוררת ענוה והתחושה של נוכחות ה' – עם כל גדולתו – מעוררת באדם יראת בשת.

חותם בולט וחותם שוקע

הזכרנו את הסיפור על ההתבוננות ברוממות א-ל ובשפלות האדם, ואמרנו שהפירוש של המגיד מקאזניץ (וכך דרך הסלולה של חב"ד) מתאים לדרך הנמוכה יותר, של הדורות האלה, אבל צריך להבין גם את הדרך השניה, הדרך הרצויה לכתחילה: לכאורה, קל להבין מדוע ההתבוננות ברוממות א-ל מסייעת להכיר בשפלות האדם – כמה שה' יותר גדול אני מרגיש את הקטנות והאפסות שלי, אם ה' מאד-מאד גדול אז אני מאד-מאד קטן. אבל מדוע ההתבוננות בשפלות האדם אמורה להביא להכרה ברוממות א-ל? לכאורה הקטנת האדם את עצמו אינה מובילה באופן ישיר להכרה בגדולת ה'.

כדי להבין זאת יש להשתמש בדימוי המופיע בחסידות – היחס בין "חותם בולט" ל"חותם שוקע", הגוררים זה את זה: כאשר האדם הוא בבחינת "חותם בולט"[ד] – הוא מלא כולו בהתלהבות של אהבת ה' ו'רץ' אל ה', אף שהכל הוא בקדושה ובאופן מתוקן – הוא גורם לה' להיות בבחינת "חותם שוקע", הקב"ה 'עושה לו מקום' (כמו מישהו שקופץ לבריכה, והמים זזים כדי לאפשר לו להבלע בתוכם). אז, גם אם האדם נכלל באלקות, הנוכחות הממלאת את התודעה שלו היא ה"חותם בולט" שלו עצמו. לעומת זאת, כאשר האדם הוא בבחינת "חותם שוקע" – בהרגשת שפלות עצמו – הוא 'עושה מקום' להופעת גדולת ה' בתוכו. זה גם כלל טבע, אם יש וואקום וסביבו יש 'מדיום' כל שהוא – נוזל או אויר – הוא מיד רץ מהר למלא את הוואקום. שפלות האדם גורמת לרוממות הא-ל להופיע בתוכו ולמלא את תודעתו (ואז זו הופעה 'אמתית' יותר של ה' – לא כתוצאה מהתבוננות האדם, אלא כהופעה אלקית – ולכן יש עדיפות לדרך הזו והיא זו שנהגה בזמן בית המקדש).

ג. "צדיק, חסיד, ישר ונאמן"

רביעית המושגים

המשנה ממשיכה: "ומכשרתו להיות צדיק, חסיד, ישר ונאמן" – יש כאן ארבעה שמות המעלה, כל אחד עם ענינו שלו, שלהם זוכה מי שעוסק בתורה לשמה. האם מישהו זוכר רביעיה אחרת של מושגים, שמביא הרבי רש"ב? לקראת סוף לוח "היום יום" (יד כסלו) יש קיצור של שיחה מתורת שלום, לפיה יש ארבע מדרגות – צדיק, ישר, תמים, חסיד. באותו מקום מוסבר שבחסיד עצמו יש שלש מדרגות, זו למעלה מזו.

הבדל אחד בין המדרגות של רבי מאיר למדרגות של הרבי הרש"ב הוא החילוף בין התמים והנאמן. הבדל שני הוא בסדר המדרגות – אצל הרבי הרש"ב החסיד הוא פסגת המעלות (ובו גופא יש שלש מדרגות, כנ"ל) ובמשנת רבי מאיר הוא השני, והישר, שהוא השני אצל הרבי רש"ב, הוא השלישי אצל רבי מאיר.

שבעה שמות

לשם התבוננות נרחיב את היריעה: אם מחברים את דברי רבי מאיר והרבי הרש"ב יש לנו כבר חמשה שמות מעלה – צדיק, חסיד, ישר, נאמן, תמים. כמה פעמים הסברנו שישנם בתנ"ך שבעה שמות המעלה לצדיק – חמשת השמות הללו ובנוסף אליהם גם השמות ירא וענו (שבמשנה של רבי מאיר קדמו לרביעיה שלו: "ומלבשתו ענוה ויראה ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן"). שבעת השמות מקבילים לשבע מדות הלב באופן די פשוט [התמימים ידעו לשבץ – בלי שלמדו את הפרצוף קודם – בצורה יפה מאד. כה לחי!]:

חסד

חסיד

 

גבורה

ירא

 

תפארת

ישר

 

נצח

נאמן

 

הוד

תמים

 

יסוד

צדיק

 

 

מלכות

ענו

 

יש כאן פלאי-פלאים ברמזים – "תן לחכם ויחכם עוד".

ראשית, נשים לב ל'צורה' בתוך הספירות שעושה כל אחת מהרביעיות: אצל רבי מאיר הסדר הוא צדיק-חסיד-ישר-נאמן – הוא מתחיל מהצדיק ביסוד, עולה באלכסון ימינה לחסיד בחסד, יורד באלכסון לישר בתפארת ואז שוב באלכסון לנאמן בנצח. אצל הרבי הרש"ב הסדר הוא צדיק-ישר-תמים-חסיד – הוא מתחיל מהצדיק ביסוד (יסוד פירושו בסיס, והוא הבסיס ממנו מתחילים שני הסדרים כאן), עולה ישר אל הישר שבתפארת, יורד באלכסון שמאלה לתמים בהוד וחוזר שוב על עקבותיו באותו אלכסון (לכיוון התפארת) וממשיך בו עד לחסיד בחסד.

ארבע עליות

עד כה הסברנו את הדברים לפי הקבלת השמות למדות הלב, אך כעת נסביר הקבלה גבוהה יותר שתסביר לנו את העליה בתוך ארבע המדרגות שבמשנה:

צדיק הוא מי שעושה – במעשה, בפועל ממש – כל מה שצריך לעשות. הפשט הראשון של "תורה לשמה" הוא מי שלומד תורה על מנת לקיים, והעוסק בתורה לשמה – לומד ומקיים – הוא צדיק.

בשלב השני הוא עולה להיות חסיד – מי שנוהג לפנים משורת הדין (זה עדיין במעשה, אבל במדרגה יותר גבוהה – שרגש הלב גורם לו לפעול לפנים משורת הדין).

היכן נמצא הישר? אפשר לתאר אדם ישר במדותיו – וכמובן גם ישר במעשיו – מה שנקרא באידיש אן ערליכער איד (ובאנגלית: honest). אבל ישר הוא גם תואר של מוחין – אדם שיש לו סברא ישרה, ראש ישר, מה שנקרא באידיש א גלייכע קאפ. הישר שייך בפרטות למח הדעת – הדעת היא נשמת התפארת, היושר שבלב – אך כאן הוא כולל את כל המוחין.

לפי זה, איפה יהיה נאמן? במדות הלב נאמן היה בנצח. בכלל, יש לשים לב שהשינוי בין ארבע המדרגות של רבי מאיר לרבי הרש"ב הוא בין נצח (נאמן) להוד (תמים). נצח והוד הם שני "בדי ערבות", שאין בהם לא טעם ולא ריח למעליותא – מה השרש שלהם? בכתר, למעלה מטעם ודעת. ובתוך הכתר גופא השרש של שניהם הוא ברדל"א, ששם שרש האמונה (בחינת נאמן) והתמימות (כמבואר בהמשך תרע"ב בסוד "הוד והדר לפניו"). איפה כתוב ששרש הנצח הוא למעלה מטעם ודעת? במאמר "באתי לגני" של הרבי הקודם – שם מוסבר שעבור הנצחון, מדת הנצח, יש מסירות נפש ובזבוז האוצרות. יש כעת חילים שנלחמים – חיל שהולך להלחם יש לו נכונות למסירות נפש כדי לנצח, שה' ישמור את כולם ויתן להם את הנצחון, "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". בכל אופן, יש כאן עליה מהעשיה עד לכתר – מצדיק עד נאמן.

"בכל ביתי נאמן הוא"

כאן שוב יש דוגמה איך הפסגה של "העוסק בתורה לשמה" ש"זוכה לדברים הרבה" היא משה רבינו. המדרגה הגבוהה – מדרגת הנאמן – היא דרגתו של משה רבינו, עליו נאמר "בכל ביתי נאמן הוא" (שבמדות הלב כנגד ספירת הנצח).

הרבי מקאזניץ מסביר את "נאמן" באופן דומה לאיך שאדמו"ר הזקן מסביר בספר המאמרים הראשון שלו, "אתהלך לאזניא", קרוב להתחלה. אדמו"ר הזקן מסביר כי בפני משה רבינו פתוחים כל אוצרות המלך – הוא יודע על כל הגזרות שהקב"ה עתיד לגזור – אך הוא בעל סוד ("נאמן רוח מכסה דבר") שאינו מגלה לבני העולם מה שלא הורשה לגלות. אנחנו אוהבים להסביר זאת, ונתנו בעבר שיעורים על כך גם לפי הווארט של הרבי הצמח-צדק על שלש מדרגות של בעל סוד.

בכל אופן, הרבי מקאזניץ מסביר כאן באופן דומה[ה]. הוא אומר שבפני משה רבינו פתוחים כל גנזי המלך, עם כל הסגולות שיש בהם, והוא יכול באמצעותן לעשות כל דבר שירצה במציאות (בארמית בית גנזי המלך נקרא "בי גזא דמלכא" – גזא, משער גז, רומז גם לגנזי המלך אך בתוספת ר הוא גם גזרות המלך, מתאים לפירוש אדמו"ר הזקן הנ"ל). אך משה רבינו הוא נאמן לחלוטין לה', ולא עושה שום דבר שאינו בטוח במאה אחוז שהוא רצונו האמתי של ה'. יש דברים שה' רוצה שיקרו אך הוא לא רוצה לעשות אותם בעצמו, הוא אפילו לא רוצה לומר למשה רבינו לעשות, ומשה רבינו הנאמן יודע מהו רצונו של ה' ופועל באמצעים העומדים לרשותו בגנזי המלך.

ארבע עליות של תלמיד ישיבה

נסיים בעוד הסבר לנאמן ולכל העליה שיש כאן – הסבר שמתאים לבחור ישיבה:

בחור שלומד תורה לשמה – לומד על מנת לעשות – הוא קודם כל צדיק, הוא עושה כל מה שצריך לעשות, כל מה שאומרים לו לעשות. כאן המדרגות לא מחליפות זו את זו אלא בנויות זו על גבי זו – גם כשהוא עולה מצדיק לחסיד הוא נשאר צדיק, אבל לא מספיק רק להיות צדיק, צריך גם להיות חסיד וכו'. הצדיק הוא טוב, אבל – כמו שהרבי היה אומר – אז גוט איז גוט, איז בעסער ניט בעסער?! (כל פעם צריך ללמוד משפט באידיש). יש הרבה מדרגות של טוב, "גבוה מעל גבוה", ותמיד צריך לעלות בקדש.

אחרי צדיק (שמשתדל לקיים בפועל כל מה שלומד), הבחור צריך להיות חסיד – חסיד שעושה לפנים משורת הדין, אבל גם חסיד כמו שמשתמשים בביטוי זה היום, מי שיש לו רבי.

אחרי שיש לו רבי הוא לומד הרבה את המאמרים של הרבי, ואז נעשה לו ראש ישר – הוא זוכה לסברה ישרה מתוך ההתעמקות בדברי הרבי, הוא מיישר את הראש שלו לפי החשיבה של הרבי. החסיד לומד הרבה את המאמרים והשיחות של הרבי, הוא בקי בדעת הרבי בהרבה דברים, אבל "לא תמיד אפשר ללכת על גשר של ברזל" – הישר יודע לכוון לדעת הרבי גם במקרים בהם הדברים אינם מפורשים וברורים.

למעלה מכך צריך לעלות להיות נאמן. הדוגמה לנאמן היא מה שאדמו"ר הזקן אמר שגם במאסר ובחקירות הוא היה נאמן עד כדי מסירות נפש לכל תנועה והגה של הבעל שם טוב, הסבא הרוחני שלו (כפי שהוא נהג לקרוא לבעל שם טוב 'דער זיידע'). למרות החידוש בסגנון של אדמו"ר הזקן, הוא נאמן לחלוטין לתורת הבעל שם טוב. ככה, מעבר לחשיבה הישרה לאור דברי הרבי, החסיד הישר צריך לעלות להיות נאמן – נאמן לחלוטין לרבי, אחד שרגיש גם לרחשי הלב הכי פנימיים של הרבי ומסור בכל מאדו לא לסטות מהם. הדוגמה העיקרית של נאמנות היא נאמנות של בני זוג זל"ז, ועד כדי נכונות למסור את הנפש זה בעד זה (מתוך התקשרות של אהבה שאינה תלויה בדבר, אלא שחובקת את כל כולו ואינו מסוגל לחיות בלי האהוב, כמבואר בדא"ח ובמ"א). אפשר להיות נאמן גם בלי להיות בקי הכי גדול בכל התורה של הרבי – צריך ללמוד מאמרים, כל חדא לפום שיעורא דיליה, אבל הנאמנות היא למעלה מטעם ודעת, למעלה מריבוי השכל והסברות הישרות (ומי שזוכה לדרגת נאמן 'מתיישר' כל כולו בדרך של מלמעלה למטה, וד"ל).



[א] נרשם (מהזכרון) על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] שיחת פרשת במדבר תשמ"ו – נדפס בביאורים לפרקי אבות על המשנה.

[ג] וזה לשונו:

ומלבשתו ענוה ויראה. כי על ידי התורה מכיר רוממות הבורא יתברך, וממילא בא לו לבוש הענוה, כי איך לא יכנע לפני מלך גדול ונורא שאין כמוהו, כי מי שלא ידע רוממות הבורא אינו יודע האיך ליכנע לפניו. כמו משה רבינו ע"ה שהוא היה מכיר ביותר רוממות הבורא יתברך מה שלא השיגוה אדם מעולם, גלל כן כתיב (במדבר יב, ג) והאיש משה ענו מאד וכו'.

[ד] ההתבוננות בגדולת ה' מעוררת משיכה אל ה' באהבה כרשפי אש, בבחינת "חותם בולט" (כמבואר בתניא). אם לא כן, עצם ההתבוננות הקרה בגדולת ה' אינה מביאה את האדם לתחושת שפלות אמתית כלל וכלל. רק מתוך השאיפה אל ה' מרגיש האדם את שפלותו באמת. ב"פרק בעבודת ה'" בספר לב לדעת מבואר כי השפלות עצמה אינה משאירה את האדם למטה, אלא אדרבא – היא מעוררת בו שאיפה לעלות כלפי מעלה. כלומר, זו שפלות שאינה בבחינת "חותם שוקע" בתכלית (ועל פי המבואר כאן היינו בפרט השפלות אליה מגיעים מתוך התבוננות בגדולת ה' עם שאיפה שבבחינת "חותם בולט", וד"ל).

[ה] וזה לשונו:

ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן. לכאורה מדות נאמן מצויה אצל כל אדם. אך דהענין רומז על מעלת משה רבינו ע"ה דכתיב ביה (במדבר יב, ז) בכל ביתי נאמן הוא. למשל מי שאוהבו השר ביותר ונותן לו חותמו יכול לעשות בגנזי השר כפי שירצה. אבל משה רבינו ע"ה לא כן עשה, אף שהיה חותמו של הקב"ה בידו הוא אמת וכתיב ביה במשה (מלאכי ב, ו) תורת אמת היתה בפיהו, והיה בידו חותם הקב"ה, אף על פי כן לא עשה בעולם ובגנזיו רק כפי הכרתו שרצון המלך הוא בו, ולא היה מתנהג בעולם רק ברצון הבורא יתברך.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com