חיפוש בתוכן האתר

י"ב תמוז תשע"ד – קבלת פנים לאיתן וחן-רחל אביטל – בית הרב הדפסה דוא

י"ב תמוז ע"ד – בית הרב

קבלת פנים לאיתן וחן־רחל אביטל

א. דרשת שמות החתן והכלה

נגנו נגון י"ב תמוז ו"קול דודי".

מעלת היום

לחיים לחיים, בנין עדי עד, "בשמחה ובטוב לבב מרב כל" – הרבה הרבה שמחה.

היום יום ההולדת וחג הגאולה של הרבי הקודם, הרבי הריי"ץ, בעל מסירות הנפש של חב"ד ושל כל עם ישראל, מי שעמד נגד השלטון הקומוניסטי ונצח אותו. הוא נותן גם לנו השראה וכח לעמוד נגד כל המונעים והמפריעים בדרך לגאולת ישראל ולנצח, שיהיה "דידן נצח". יש את הניגון שלו, שנקרא ניגון הבינוני. בהתחלה שרנו את ניגון חג הגאולה, של היום, וכעת הניגון של הרבי הקודם, הבינוני.

חן רחל – שם של מלכות

נתחיל לדרוש את השם של הכלה – חן רחל. זהו שם מובהק של מלכות. כל האמהות הן מלכות, אבל בין האמהות עיקר המלכות הוא רחל אמנו. בנין פרצוף רחל הוא בנין פרצוף המלכות של עם ישראל, כאשר עם ישראל חוזר לארץ ישראל. בחוץ לארץ יש לנו גם שיעור קומה, שנקרא פרצוף לאה, ובארץ ישראל, שצריכים לבנות כאן מלכות ישראל, קוראים לזה בנין פרצוף רחל – על עם ישראל לשאת (ובכך לבנות) את רחל.

וכן, חן היא מתנת המלכות בספר יצירה. יש שבע מתנות שהחתן והכלה מקבלים הערב[1], ולכל החיים – מתנת חכמת חיים; מתנת עושר; מתנת בנים; מתנת חיים, חיים טובים; מתנת ממשלה; מתנת שלום, שלום בית; ומתנת חן. המתנות האלה הן כנגד הספירות מחסד עד מלכות, ומתנת המלכות היא חן.

אם כן, חן ורחל הולך הכי טוב יחד – שני שמות של מלכות. חוץ מזה שעל פי פשט האשה הכי נושאת חן בתורה היא רחל – יפת תאר ויפת מראה, נושאת חן ומוצאת חן (שתי בחינות כידוע – מוצאת חן לפני הנישואין ונושאת חן בשעת הנישואין).

הכלה – סוד הארץ

נפתח עם גימטריא רק של הכלה, כבוד הכלה: חן רחל עולה 296. יש בפסוק הראשון של התורה שבע מילים, "כל השביעין חביבין", והמלה השביעית, החביבה, היא בחינת המלכות של הפסוק. המלה השביעית בתורה היא "הארץ" – בגימטריא 296. כלומר, חן רחל היא סוד הארץ, וכמו שאמרנו קודם שהיא בנין המלכות בארץ ישראל. "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה". ארץ גם נוטריקון "אור זרֻע לצדיק [ולישרי לב – החתן והכלה – שמחה]".

איתן – "והאֵתנים מֹסדי ארץ"

הכלה היא סוד הארץ, וכתוב "והאֵתנים מֹסדי ארץ" – איתן הוא מאותם איתנים שהם מוסדי ארץ, מייסדים את הארץ. זה קשר מאד הדוק בין איתן והארץ, איתן וחן-רחל. לפי חז"ל איתן הוא אברהם אבינו – "משכיל לאיתן האזרחי" – "לך לך... אל הארץ אשר אראך", כל הענין שלו הוא ללכת לארץ ולהתחתן עם הארץ. איתן – ראש כל המאמינים, איש החסד, המשפיע, הנותן – היעד שלו הוא להגיע לארץ, להתחתן עם הארץ ולבנות את המלכות של עם ישראל בארץ ישראל.

רמזים חב"דיים לזוג

איתן הוא אותיות תניא, כידוע. אז יש שני רמזים שאיתן וחן רחל הם זוג חב"די מובהק – איתן בעצמו הוא תניא (ה"תורה שבכתב" של חסידות חב"ד), ושמתחתנים היום, י"ב תמוז, חג הגאולה של הרבי הריי"ץ. זה המזל שלהם – כמו שיש מזל של יום הולדת יש מזל של יום הנישואין, והוא בדיוק י"ב-י"ג תמוז, חג הגאולה.

החתן והכלה – תארי ארץ ישראל

כעת נחבר שמות החתן והכלה יחד. כמה עולים יחד איתן ועוד חן רחל? 757. אמרנו שהכלה בפני עצמה היא הארץ והחתן הוא "והאֵתנים מֹסדי ארץ". חז"ל מפרשים שהאתנים היינו התנאים – רמז שהחתן יהיה בקי במשניות, שילמד הרבה משניות. כתוב שהגלויות מתכנסות בזכות המשניות – זה "והאֵתנים מֹסדי ארץ".

בכל אופן, המספר הוא 757 ויש סוד שלארץ ישראל יש שלשה שמות בתנ"ך. השם הכי נפוץ הוא "ארץ כנען", אבל כמה פעמים בתנ"ך כתוב גם "ארץ ישראל" (זה אכן שם תנ"כי) ופעם אחת בתנ"ך הארץ נקראת "ארץ הוי'". רוב הפעמים היא נקראת ארץ כנען – יש דברים בגו, לא סתם, לא לשם גנאי ח"ו, אלא גם לשם איזו מעלה ובחינה מיוחדת שיש בה, איזה תיקון מיוחד שצריך לעשות בארץ וקשור לכנען.

יש לשלשת התארים האלה סדר, הסדר של הכנעה-הבדלה-המתקה בלשון הבעל שם טוב: כנען הוא לשון הכנעה. ישראל הוא דבר נבדל – הארץ נקראת ארץ ישראל להבדיל אותה משאר הארצות, וגם להבדיל מכאן נטע זר, שלא יהיה בארץ, והיא תהיה מיוחדת לעם ישראל. זו ארץ ישראל בבחינת הבדלה. כשאומרים שהיא "ארץ הוי'" – "הוי' בחכמה יסד ארץ" – היינו על שם "ואתה מחיה [ומהוה] את כלם" (שם הוי' על שם ההתהוות התמידית), זו המתקה, שיש אור ושפע אלוקי להכל.

אם מחברים את שלשת התארים העצמיים – כנען, ישראל, הוי' – הכל שוה איתן חן רחל. זה רמז אחד, שהחתן והכלה קשורים לתיקון הארץ.

"כתם אופיר" – זהב ארץ ישראל

כמו שאמרנו, התיקון של כנען הוא לשון הכנעה – פה בארץ צריכים הכנעה. הארץ היא על שם רצון טוב, אבל כדי להגיע לרצון הטוב צריך "בטל רצונך מפני רצונו" – בשביל בטול הרצון צריך הכנעה. התיקון של ארץ ישראל מתחיל מהכנעה. יש עוד פירוש בכנען – כנען הוא לשון סוחר, סחור-סחור. כנראה שיש איזה מסחר מיוחד, עצמי, לישוב ותיקון ארץ ישראל. צריך לעסוק פה באיזה מסחר.

נעשה רמז לכבוד אבי החתן: יש ביטוי שחוזר שלש פעמים בתנ"ך, שמתאר את הזהב הכי טוב. מה הביטוי? [פז?] – יש פז, אבל יש עוד אחד, ויש ביניהם קשר, כי שניהם עם כתם. כתוב "ראשו כתם פז" וכתוב גם "כתם אופיר". "כתם אופיר" בגימטריא 757. אז יש פה שני רמזים – רמז שכולו קשור לארץ, כנען-ישראל-הוי', ורמז שקשור למסחר הכי טוב, בזהב.

ארץ ישראל היא ארץ של זהב ("וזהב הארץ ההִוא טוב"). בכלל, כתוב שהעולם לא היה ראוי לחומר היקר שנקרא זהב, ובשביל מה ה' ברא אותו בעולם הזה? בשביל בית המקדש. איפה הוא אמור להיות? צריך להיות זמין. אמנם יש פירוש שאופיר הוא פרו. האבא של החתן הגיע רק לברזיל (שייך לברזל), לא ידע שצריך לחפש את הזהב בפרו (שזה גם השידוך של הבן שלו). פעם הבאה הוא כבר יתקן את זה...

"גורעין ומוסיפין ודורשין"

מה פירוש כתם? בשיר השירים כתוב "ראשו כתם פז" והנביא משוה פז לכתם אופיר – "אוקיר אנוש מפז ואדם מכתם אופיר" ("אוקיר... אופיר" – לשון נופל על לשון מרישא דקרא לסיפא דקרא. יש בפסוק יהי אותיות והרת"ס שלו הוא אותיות אור – "יהי אור". יהי היינו ה ברבוע – האלכסון של הרבוע = ט"פ חכמה ושאר האותיות = ב"פ מלכות. יחד עם שתי ההופעות הבאות בתנ"ך של "כתם אופיר" – "בנות מלכים ביקרותיך נצבה שגל לימינך בכתם אופיר" "לא תסלה [החכמה] בכתם אופיר בשהם יקר וספיר" [גם לשון נופל על לשון – "אופיר... וספיר"] – יש צא אותיות, המשולש של יג, כאשר פנות המשולש מ-יג ל-א הן גם אותיות אור, וכל שלשת הפסוקים יחד עולים ב"פ זהב פעמים ברזל!). איך דורשים כתם? למדנו לפני שבוע שכאן רמוזים שלשת הכתרים (של רשב"י בפרק ד של פרקי אבות) – כהונה, תורה, מלכות. כל הכתרים כלולים בכתם, ויש "כתם פז" ו"כתם אופיר" (פז הוא ראשית אופיר).

יש מדה שהתורה נדרשת בה – "גורעין ומוסיפין ודורשין". לוקחים מלה, גורעין ממנה אות, מוסיפין אותה למלה שניה ואז דורשים – זה סוד הנסירה בכלל, שייך לחתונה. אם יש לנו ביטוי "כתם אופיר" נעשה נסירה – נקח את ה-א של אופיר ונשים עם כתם, אז נקבל איתן בגימטריא, ומה שנשאר שוה חן רחל.

אז הם לא סתם "כתם אופיר" – התחלנו עם שלשה כינויים של הארץ (חן רחל), והמשכנו לרמז של זהב, וראינו שעל ידי המדה שהיא-היא סוד זיווג חתן וכלה, סוד הנסירה (נסירת חוה מאדם והחזרתם פנים בפנים שיתחתנו), מופיעים שם החתן והכלה בדיוק. האופיר צריך לנדב את ה-א לכתם ואז נקבל את איתן.

אם הוצאנו את ה-א של אופיר, איזו מלה אפשר לעשות משאר האותיות? פריו – "ועץ השדה יתן פריו". ברכה בתחלת "בחקתי" – "ונתתי גשמיכם בעתם ועץ השדה יתן פריו" (צריך להוסיף א ל-יתן אז יוצא איתן).

אלה רמזים לחתן ולכלה.

החתן והכלה בסדרת הראשוניים – סוד "הקֹל"

עוד משהו, יותר מתוחכם בתורת המספר: המספר שיצא לנו – 757 – הוא מספר ראשוני, מספר שלא מתחלק בשום מספר אחר. המספרים הראשוניים מהווים סדרה עצמאית. לכל מספר ראשוני יש את המיקום שלו בסדרת הראשוניים, וחשוב לדעת אותו. לדוגמה, 13 הוא הראשוני ה‑7 ("כל השביעין חביבין"), חכמה (73) הוא המספר הראשוני ה‑22 – קשר בין חכמה ל-כב אותיות התורה ("אורייתא מחכמה נפקת"). המיקום של מספר ראשוני בסדרה משמעותי.

757 הוא המספר הראשוני ה‑135. אם כן, יש עוד מספר שקשור לאיתן וחן רחל – 135. אמרנו שיש להם זיקה לתניא, הרבי הראשון של חב"ד, וזיקה לרבי הקודם, שהיום יום ההולדת שלו. איזה פרק תהלים הוא מתחיל לומר? קלה – המספר הזה.

איזו מלה אפשר לעשות מ-קלה (חוץ מהמלה הפשוטה קלה)? "הקֹל [קול יעקב]". כתוב ש"הקֹל" חסר (לעומת "קול" מלא בהמשך) היינו השאיפה לעלות למעלה, לקבל את השפע החסר, וה"קול" מלא ו הוא המשכה מלמעלה למטה. לכן כתוב ש"הקֹל" הראשון הוא קול של תפלה וה"קול" השני הוא קול של תורה. תפלה היא הקול של הכלה ותורה היא הקול של החתן. אם כן, יש להם קשר מיוחד לקול תפלה (כמו בזווג של יצחק ורבקה שהתפללו לה' יחד – "ויעתר יצחק להוי' לנכח אשתו" – יצחק רבקה בגימטריא תפלה כנודע).

'הקֹל מן האשה'

בדיוק שלשום דרשנו ווארט על מאמר חז"ל "הכל מן האשה". מה ההקשר? המדרש מספר שפעם היה חסיד נשוי לחסידה ולא היו להם ילדים. בבכי הסכימו להתגרש כדי שיהיו ילדים, אף שמאד אהבו זא"ז. אז החסידה הלכה והתחתנה עם רשע והחסיד הלך והתחתן עם רשעה. האשה הרשעה עשתה מהחסיד רשע והאשה החסידה עשתה מהרשע חסיד. מה המסקנה? ש"הכל מן האשה".

אבל דרשנו 'הקֹל מן האשה' – הכל מתחיל מן האשה, קול תפלה, "הקֹל". שנה הבאה כבר תהיה שנת ה-קול של הרבי הקודם. לא כתבנו בשיעור הזה, שאם לוקחים את מאמר חז"ל המקורי "הכל מן האשה" ומחברים עם הווארט שלנו 'הקֹל מן האשה' הערך הממוצע של שני הביטויים האלה הוא מלכות – האשה (בפרט חן רחל) היא בנין המלכות כנ"ל.

הופעת החתן והכלה מתוך התבוננות במיקום תריג בסדרת הראשוניים

ניתן עוד דוגמה מתי מחשבים את המיקום של מספר ראשוני, ונראה שהיא קשורה לחתן ולכלה שלנו: הדוגמה אולי הכי חשובה היא בנוגע למספר הראשוני הכי חשוב בתורה – תריג, מנין מצוות התורה. איזה מספר ראשוני הוא תריג? ה‑113 – 613 הוא המספר הראשוני ה‑113.

לשני המספרים האלה יש תכונה משותפת – חוץ מזה שכל אחד נגמר ב‑13 – שכל אחד מהם הוא מספר השראה (סכום של שני רבועים רצופים). תריג הוא חי בהשראה (חי ברבוע ועוד טוב ברבוע) ו‑113 הוא ח בהשראה (ח ברבוע ועוד ז ברבוע).

גם 113 הוא מספר ראשוני – איזה? ה‑31, שם אל. אבל גם 31 הוא מספר ראשוני – הראשוני ה‑12 (12 הוא כבר לא מספר ראשוני). אמרנו שהמספר הראשוני של החתן והכלה הוא ה‑135, שכבר לא ראשוני (135 עולה ג"פ מה, בגימטריא מצה).

אם לוקחים תריג ועוד 113 ועוד 31 כמה מקבלים? 757 – שמות החתן והכלה. 613 הוא הראשוני ה‑113 שהוא הראשוני ה‑31 – עד כאן זה נותן את החתן והכלה, שהוא גם ראשוני. המספר הבא – בשני המקרים – הוא כבר לא ראשוני (135 ו‑12). כל עוד עוסקים בראשוניים שוה אותו דבר. מה זה אומר? כמה התוספת ל-תריג? 113 ועוד 31 זה קדם – 12 ברבוע (המספר הבא הוא 12). יש משהו פלאי לעניננו:

שלמות המצוות – תריג ועוד קדם

כתוב בחז"ל שיש תריג מצוות בתורה, אבל בלי מנין מדויק, והנושא של מנין המצוות מתחיל רק בתקופת הראשונים. יש הרבה מאמרי חז"ל שמאפשרים להתעמק במהות מצוה ומנינה, אבל אין מנין מסודר. מי התחיל לעסוק בזה? רבינו סעדיה גאון, הבה"ג – סוף תקופת הגאונים – אבל יש הרבה מחלוקת. היום רוב האחרונים נוקטים בשיטת הרמב"ם במנין המצוות, אבל יש עוד הרבה שיטות אחרות. יש ספר מצוות שאנחנו תמיד ממליצים ללמוד לכל בחור ישיבה – "מצוות הוי'" – שאחרי שהוא מונה את כל המצוות לפי שיטת הרמב"ם הוא מונה את מה גורעין ומוסיפין המונים האחרים. יש מצוות חשובות, כמו להתבונן באלקות ("וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"), "תמים תהיה עם הוי' אלהיך" ואפילו מצות ישוב ארץ ישראל – הרבה מצוות נהדרות שהרמב"ם לא מונה ואחרים כן מונים.

אם כן, השאלה נשאלת, אם לוקחים את אותו ספר שמסכם את כל השיטות, כמה מצוות יש חוץ מ-תריג המצוות של הרמב"ם? אפשר לנחש – יש בדיוק עוד קדם מצוות. כלומר, אם כוללים הכל יחד יוצא לנו איתן חן רחל (מצות בתורה). אם כן, זו אחריות גדולה על החתן והכלה שיקיימו את כל המצוות – לא רק ה-תריג של הרמב"ם אלא גם ה-קדם הנוספות. הכל יוצא מ-תריג – שהוא הראשוני ה‑113 שהוא בעצמו הראשוני ה‑31, עד כאן מספרים ראשוניים. בכל אופן, זה עוד רמז מתוחכם של חשבון החתן והכלה, והווארט הוא שיש להם כח – אם זו הגימטריא שלהם, סימן שיש להם כח מלמעלה – לקיים בשלמות את כל המצוות, גם של הרמב"ם וגם של כולם.

למשל, יש מצוה של הסמ"ק, שכל פעם שאתה מסתכל בציצית אתה מקיים מצות עשה דאורייתא של "וראיתם אותו" – זו אחת מ-קדם המצוות, כנראה שהן המצוות הכי מיוחדות. כתוב "קדם מפעליו מאז" – "הוי' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז" – הקדם הוא קדום, הוא לפני הצמצום בלשון הקבלה. כנראה שה-תריג של הרמב"ם – ובכלל החשיבה של הרמב"ם – היא אחרי הצמצום, וה-קדם באים מלפני הצמצום.

עד כאן רמזים של מספר החתן והכלה – פרק א. לחיים לחיים.

בהשגחה פרטית הגיע דיסק חדש שעוד לא ראיתי – ניתן את הראשון לחתן.

ב. מגיל חמש עד גיל עשרים – בנין האמונה, הידע וההשקפה

בפרקי אבות שלמדנו בשבת האופרוף (העליה לתורה), פרק חמישי, כתוב בסוף "בן חמש שנים למקרא, בן עשר שנים למשנה, בן שלש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לגמרא, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף...". החתן כבר עבר את 18, נכון? [החתן בן 20 והכלה בת 18]. יפי, בדיוק מתאים לדרוש – הווארט הוא שצריך לחבר את "בן שמונה עשה לחופה" ל"בן עשרים לרדוף".

חלוקת פרקי אבות בסוד "בן בג בג" ו"בן הא הא"

נתחיל מההתחלה: לפי גרסת אדמו"ר הזקן בפרקי אבות, זה מאמר של בן הא הא. בסיום פרק חמישי יש שני תנאים מיוחדים בשמות שלהם – בן בג בג ובן הא הא. החתימה של חמשת פרקי המשנה של פרקי אבות בשני התנאים האלה – שני "האֵתנים מֹסדי ארץ" – ודאי אומרת דרשני. יש חמשה פרקים, כמנין בג וכמנין האות ה (בלי המילוי). אפשר לומר שבכך שאחרי בן בג בג מגיע בן הא הא כבר רומז שאחרי ה-ה מגיע עוד פרק (א) – פרק קנין תורה, "שנו חכמים בלשון המשנה, ברוך שבחר בהם ובמשנתם".

אם ה-בג – בן בג בג, שאומר "הפוך בה והפוך בה דכולא בה" – רומז לחמשה פרקים (וזה גופא "הפוך בה והפוך בה", לא להסתפק בלימוד חמשת הפרקים פעם אחת, אלא שוב ושוב, בג-בג, כל בג צריך לחזור על עצמו "כפלים לתושיה", וכך גם הא-הא), צריך לומר שיש איזו חלוקה אמתית ל-ב ו-ג בתוך חמשת הפרקים.

מה שעולה על הדעת בדרך הפשט הוא ששני הפרקים הראשונים הם לפי סדר הדורות – הכל המשך של "משה קבל תורה מסיני" עד לקבלת הלל ושמאי, ואח"כ צאצאי הלל וחזרה אליו, ואז "רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי... חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי וכו'", ובסוף שתי משניות של רבי טרפון (שמצטרף לחמשת תלמידי רבן יוחנן בן זכאי). יש בזה קצת "רצוא ושוב" (מהלל עד לרבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא [רבי, שפתח את פרק שני] ובחזרה להלל [יש אומרים שהוא הלל נשיאה, הדור העשירי להלל הזקן, ורק כאשר מגיעים אליו חוזרים להלל הזקן], אבל בעקרון – בגדול – שני הפרקים הראשונים הם שושלת הקבלה. אחר כך כבר לא כך, אלא מכלול של הרבה מאד חכמים – לאו דווקא לפי הסדר.

משנת הסיום – סדר חיי היהודי

בכל אופן, יש "בן בג בג אומר הפוך והפוך בה וגו'" ואחר כך "בן הא הא אומר לפום צערא אגרא" וממשיך בסדר חיי היהודי – "לפום צערא אגרא" היינו הקדמה לכל סדר חיי היהודי, יד שלבים בחיים שמנויים במשנה (מהמשניות הכי מורכבות שיש בכלל). כל אחד מתחיל ב"בן" – "בן חמש, בן עשר... בן מאה...". יש יד פעמים בן – מה הסימן? משיח בן דוד. יש דוד בנים במשנה הזו (ואם נתחיל לספור את מנין ה'בנ'ים מ"בן בג בג... בן הא הא..." אז יהיו ב-ן במספר סדורי 'בנ'ים [2, שמות התנאים, 14, גילאים]!). לפני שהוא אומר את המשנה הזו, לפי נוסח אדמו"ר הזקן, הוא מקדים "לפום צערא אגרא" – כנראה שזו הקדמה לכל מה שמתרחש בחיים. זה כולל כמובן גם את ה"בן שמונה עשרה לחופה" ואת ה"בן עשרים לרדוף".

בר מצוה בתוך שנות לימוד המשנה וחתונה בתוך שנות לימוד הגמרא

שוב, אחרי "לפום צערא אגרא" הוא ממשיך "בן חמש שנים למקרא, בן עשר שנים למשנה [רק על השנים הראשונים כתוב 'בן... שנים', כנראה ששנים סופרים עד עשר. אחר כך] בן שלש עשרה למצות, בן חמש עשרה לגמרא וכו'". לכל חלוקה של לימוד תורה נותנים חמש שנים, לפי מאמר חז"ל שסימן ברכה בלימוד הוא עד חמש שנים (כך מסבירים המפרשים). יש חמש שנים מקרא, חמש שנים משנה וחמש שנים של הגמרא.

רק מה? בתוך חמש השנים של המשנה באה בר המצוה ובתוך חמש השנים של הגמרא משהו 'מפריע' באמצע – החופה. באמת זה לא בא כדי להפריע ח"ו, אלא כמו שכדי לזכות להגיע ממשנה לגמרא צריך את ה"בן שלש עשרה למצוות" באמצע – צריך להתבונן בכך – כך כדי להמשיך את התאוצה של לימוד הגמרא, עד גיל 20, צריך את ה"בן שמונה עשרה לחופה" באמצע.

איך שניהם מחלקים באופן שוה את חמש השנים? בן בג בג – בשני המקרים החלוקה של חמש השנים היא ל-ג ו-ב (גב-גב). יש חמש שנים ללמוד משנה, אבל אחרי שלש שנים בא חידוש – "פנים חדשות באו לכאן" – של המצוות, ואחרי שלש שנים של גמרא בא חידוש גדול של חופה. כמו שאמרנו, זה בא כדי להאיץ את תכלית הלימוד עד הסוף. המקרא לא זקוק למשהו באמצע – הילד לומד חמש שנים מקרא, מגיל חמש עד גיל עשר, בלי חידוש מיוחד באמצע הזמן הזה.

מקרא – בנין האמונה

אנחנו רוצים להסביר בהפשטה מה המטרה הפנימית של חמש השנים של המקרא ומה המטרה הפנימית של חמש השנים של המשנה ומה המטרה הפנימית של חמש השנים של הגמרא. כמובן שאין מקרא וגם משנה יוצאים מידי פשוטם.

מה המקרא שילד לומד חמש שנים, מ"בראשית ברא אלהים" עד סוף התנ"ך, בונה אצלו? מה זה נותן לו? מה הפנימיות, מה מקבלים מלימוד מקרא? זה נותן לו את יסודות האמונה שלו. כל הפסוקים שאתה יודע בעל פה, מהשנים שלמדת מקרא מגיל חמש, זו חקיקה בנפש של יסודות האמונה של עם ישראל. כתוב בתניא שמקרא הוא גם כח בנפש לקרוא לה' – המקרא בונה בנפש קשר ישיר לה', שהוא ענין האמונה.

משנה – צבירת הידע

אם מקרא היא כדי לבנות את האמונה של היהודי, מה מוסיפה המשנה? קודם דברנו על הארץ, לשון רצון. ידוע וגם מוסבר בתניא ובשאר ספרי החסידות שבדיוק מה ה' רוצה ממני איני יכול לדעת מהמקרא לבד. את יסודות האמונה אני מקבל מהמקרא. יש גם את מצות האמונה, ה"בא חבקוק והעמידן על אחת" – מצות האמונה. יש מצות היחוד, וכל חובות הלבבות של פנימיות התורה – הכל יסודות האמונה. מה המשנה נותנת? במלה אחת – ידיעה.

יש אמונה ויש ידיעה. המשניות הן שלב בחינוך – בין גיל עשר לחמש עשרה – בו הנער מקבל את עיקר הידיעות שלו. יש כל מיני ידיעות, ידע. כל משנה היא איזו נקודת ידע – ידע אלקי. צריך לדעת מה כתוב בתנ"ך, אבל מקרא הוא לא בשביל ידע. לכן כתוב שיוצאים ידי חובת לימוד תורה במקרא אפילו בלי להבין – הלימוד הוא לא לשם ידע. קוראים ומבינים משהו, אבל התכלית היא חיזוק – לחזק את האמונה בלב. משנה היא בשביל ידע, לכן לא יוצאים ידי חובת ת"ת בלימוד המשנה אם איני מבין ויודע מה שלמדתי.

בר מצוה – הפיכת הידע למחייב

למה יש פתאום בר מצוה באמצע, בתוך השנים של צבירת ידע תורני? כי אם אני יודע משהו – באיזה שלב צריך לקיים. ידע מחייב – יש מחויבות בידע, אם אתה יודע אתה צריך לקיים. הרבי הרש"ב עד גיל בר מצוה למד כל כך טוב את כל שו"ע או"ח עד שחדר לו לתוך העצמות, לתוך הגוף, עד שהגוף קיים הכל מעצמו (בדרך ממילא). זה כבר מעבר למחויבות – הקיום נעשה טבע, כמעט במודעות טבעית. אבל "לאו כל מוחא סביל דא", ולפחות שהידע – משלב מסוים, אחרי שלש שנים של צבירת ידיעות – יגרום להרגשה שאני מחויב לקיים מה שאני יודע. זו מחויבות שבאה תוך כדי צבירת ידע. אחר כך אתה ממשיך לצבור עוד ידע (עד גיל חמש עשרה).

גמרא – בנין ההשקפה

אם מקרא הוא אמונה, הבסיס של הכל, ומשנה היא ידע, מה הגמרא מחדשת? אחרי שלבחור בן 15 יש יסודות של אמונה ויש הרבה ידיעות בראש. מה קורה אצלו? למשל, כשהוא צריך לבחור לאיזו ישיבה ללכת, לאיזה חוג להשתייך? כתוב שגמרא היא סברא. צריך לדעת את הגרסא, את המשניות (והברייתות שהן גם של תנאי המשנה) אבל גמרא היא סברא. אם רוצים לתרגם למשהו יותר כללי, כמו אמונה וידע, מה חמש השנים האלה נותנות?

נאמר בשלבים: קודם כל, סברא היא לבנות לעצמך דפוסי חשיבה שלך. כל זמן שצברת ידע – לפני בר מצוה ואחרי בר מצוה עד גיל חמש עשרה – לא דורשים ממך דפוסי חשיבה עצמיים, עמוקים משלך. כשאתה לומד גמרא אתה לא רק לומד את סברת האמורא – מה רבא סבר ומה אביי סבר – אלא צריך גם לפתח את הסברא שלך. הסברא שלך היא דפוסי החשיבה שלך. מתוך כל הסברות שאתה לומד מכולם אתה בונה דפוסי חשיבה.

איך אומרים זאת במלה אחת? מה מטרת הגמרא לפי זה (כמו שהאמונה היא מטרת המקרא והידע הוא מטרת המשנה)? השקפה. לכל מי שיושב כאן יש השקפה. לרוב האנשים כאן יש השקפות דומות, אפשר לתפוס עוד כמה אנשים מהחוץ עם השקפות לגמרי אחרות. השקפה היא בעצם הישיבה הגבוהה שבחרת ללמוד בה – איזה ראש (מאיזה ראש ישיבה) אתה מקבל. זה נקרא ללמוד גמרא (גם במשמעות של לגמור את עיצוב כלי השכל שלך, את דפוסי החשיבה שלך), שאתה בונה לעצמך ראש, בונה לעצמך השקפה על החיים.

"בן שמונה עשרה לחופה" – הדרך למימוש ההשקפה

כמו שאמרנו קודם שתוך כדי חמש שנות צבירת הידע בא לך – בדרך ממילא או בהחלטה – שאני מחויב לעשות זאת, כך תוך כדי השנים של בנית השקפת העולם, מה צריך לעשות כדי לאמת את ההשקפה? להתחתן. להתחתן עם כלה שיש לה אותה השקפה. על מה מדברים בשידוך? איך בוחרים בן/בת זוג? מדברים על השקפות. השקפות הן מה שרוצים מהחיים – אדם רוצה מהחיים לפי ההשקפה שלו.

ה"בן שמונה עשרה לחופה" בתוך חמש שנים של גמרא הוא בדיוק כמו "בן שלש עשרה למצות" בתוך חמש שנים של משנה. יש השקפה בלי דרישה – אני חושב שהממשלה צריכה לעשות כך וכך, כך אני חושב. אבל אולי תקום ותתחיל לעשות משהו כדי שזה יקרה? אולי זה תלוי בך?! זו גם מחויבות – רמה אחרת של מחויבות. כדי לממש השקפה צריכים להיות אדם השלם, כמו שנסביר. צריך להתחתן. צריכים אנשים ונשים כדי לבנות את העם בארץ ישראל ולהביא גאולה לעולם. אז תוך כדי חמש השנים של בנית ההשקפה, לימוד הגמרא, בא "בן שמונה עשרה לחופה". באמת יש שתי דעות אם זה תחלת 18 או סוף 18 – אם בתחלת 18, בגיל 17, זה באמת בג, קודם ב ואז ג.

בכל אופן, יש סימן דרך של "בן שמונה לחופה" בתוך חמש שנות הגמרא, וזה מביא אותך ל"בן עשרים לרדוף" – יש תכלית, מגיעים מהשמונה עשרה לסיום שנות החינוך הפורמליות. החינוך הפורמלי נגמר בגיל עשרים – מכאן רמז שאפשר ללמוד בכולל שנתיים אחרי שמתחתנים, מ-חי עד עשרים.

רמזי אמונה-ידע-השקפה

רק לראות ששלש המלים הללו הולכות יפה יחד: אמונה, ידע, השקפה. קודם צריך אמונה, אחר כך ידע ובסוף השקפה. יש אנשים עם המון ידע, בלי סוף – היום יש ויקיפדיה, זה בלעו"ז כל המשניות (והברייתות כו') – היום אומרים שזה דור של ידע. כמה שהגלויות מתכנסות בזכות המשניות, כתוב שאסור לפסוק מתוך המשניות. אסור לפסוק מתוך ידע – פסיקה באה רק מתוך השקפה, מתוך גמרא. וגם, אפשר לפסוק רק כשאתה אדם שלם, כשאתה נשוי. שלש המלים יחד עולות 676, הוי' ברבוע. מספר מאד שלם – נותן לנו כאן 'חותמת'.

כמה אותיות יש בשלש המלים הנ"ל? 13. הוי' עולה פעמיים 13. אז יש כאן ממוצע – כל אות ברבוע שוה בן. מי ששלם באמונה-ידע-השקפה זה סגולה ל-יג בנים (לפחות). אמרנו שבמשנה האחרונה יש יד בנים (וביחד עם בן בג בג ובן הא הא – טז בנים), אבל כאן ברמז יש יג בנים.

עוד רמז: אמונה ידע השקפה ר"ת איה – "איה מקום כבודו". זה סוד חשוב מאד בכתבי האריז"ל, שכעת נעבור אליו.

ג. ביאורי "בן שמונה עשרה לחופה"

"בן שמונה עשרה לחופה" – "ואולם חי אני וימלא כבוד הוי' את כל הארץ"

על המשנה "בן שמונה עשרה לחופה" מביאים בדא"ח פסוק ידוע לנו שחותם ב"הארץ" (כמו הפסוק הראשון בתורה, ואמרנו ש"הארץ" היינו הכלה, חן רחל) – "ואולם חי אני וימלא כבוד הוי' את כל הארץ".

זה פסוק אחרי חטא המרגלים (שפגמו בהתקשרותם אל הארץ), כאשר משה מזכיר את מדות הרחמים וה' מסכים – "ויאמר הוי' סלחתי כדבריך". יום החופה הוא יום סליחה ומחילה לחתן ולכלה – יום של "ויאמר הוי' סלחתי כדבריך". זה כמו יום כיפור, לכן אומרים עוד מעט – בתפלת המנחה – וידוי.

מיד אחר כך כתוב "ואולם חי אני וימלא כבוד הוי' את כל הארץ". דווקא את הפסוק הזה מביאים להסביר את "בן שמונה עשרה לחופה", כשהמלה חי היא ה"בן שמונה עשרה".

"כי על כל כבוד חפה"

לכאורה רמז זה יכול להיות בנוגע לכל "חי" בתורה, מה הקשר דווקא של הפסוק הזה לחתונה? יש פסוק אחר בישעיהו שנדרש בחסידות על חתונה, והוא גם העיקר במאמר "לכה דודי" שנוהגים ללמוד לפני החתונה (מאמר הרבי הריי"ץ, שהיום יום ההולדת שלו וחג הגאולה שלו) – "כי על כל כבוד חפה". יש כבוד חתן וכבוד כלה, ועל גבי שני הכבוד הללו יש חופה – אור מקיף גדול שמאחד את שני הכבוד.

מה ההסבר של הרבי הקודם? מהו כבוד חתן ומהו כבוד כלה? הוא אומר שכאשר עומדים תחת החופה הכבוד של החתן – גם אור מקיף, כפה על הראש שלו – הוא אהבת החתן לכלה. האהבה שהחתן אוהב את הכלה היא הכבוד שלו. ומהו כבוד כלה? מה שהכלה אוהבת את החתן. על גבי שני הכבוד האלה, שכל אחד מהם הוא מקיף פרטי, מקיף קרוב – "על כל כבוד חופה".

כתוב שהחופה שעל כל כבוד היא-היא מה שאומרים בקדושת כתר "איה מקום כבודו". אותו סוד של איה – ר"ת אמונה ידע השקפה – הוא אור הכתר, שבעצמו כולל א-י-ה, כתר-חכמה-בינה בתוך הכתר, ג רישין שבכתר. הוא מקיף את כבוד עילאה וכבוד תתאה, כבוד החתן וכבוד הכלה.

מילוי "כבוד הוי'" להמשך ל"כבוד אלהים"

יש עוד הסבר בחסידות, שה-כבוד של הכלה הוא לב שמות אלקים של מעשה בראשית – לב נתיבות חכמה תתאה. כלומר, הכלה באהבתה לחתן מעלה את כל ה"אלהים בגימטריא הטבע" של מעשה בראשית. ואילו כבוד החתן הוא לב שמות הוי' – הפנימיות של לב שמות אלהים (בכל שם אלהים יש שם הוי' בפנימיות, כמו "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים"), יש "צלם אלהים" ויש צלם פנימי שהוא 'צלם הוי'" (צלם עולה כבוד פנים ואחור: כ כב כבו כבוד כבוד בוד וד דכ כב כבו כבוד = אמונה, כבוד בוד וד ד = חן).

כשהחתן אוהב את הכלה הוא משפיע מלמעלה "כבוד הוי'" לתוך המציאות. הרי חתן לשון "נחות דרגא ונסיב איתתא", ירידה מלמעלה למטה. כלה היא לשון כלות הנפש, העלאה מלמטה למעלה. היא באהבתה לחתן מעלה את כל הטבע של העולם לקדושה, והחתן באהבתו לכלה מוריד וממשיך את כל קדושת הוי', שלמעלה מן הטבע, לתוך המציאות (שהנס יהפוך להיות טבע, היינו תכלית הנישואין, לשון נס).

אבל צריך למלא את הכבוד שלו – כמו למלא מצברים של משהו – והמילוי הזה בא מכתר עליון, מהחופה שמעל, שהוא בסוד "איה מקום כבודו" ועליו כתוב "ואולם חי אני וימלא כבוד הוי' את כל הארץ". "חי אני" היינו עצמותו יתברך, אני בעצמי (כשם "חי [אני]" רומז ל"בן שמונה עשרה לחופה", כך "[חי] אני" הוא סכום כל הגילאים במשנת בן הא הא עד "בן שמונה עשרה לחופה" – אני = 61 = 5 ועוד 10 ועוד 13 ועוד 15 ועוד 18, ה הגילאים הראשונים של המשנה!). ו"ימלא כבוד הוי'" היינו שלשם החתונה החופה – ה"חי אני" – ממלא את הכבוד העליון, "כבוד הוי'", וזה לשם "את כל הארץ", עבור הכלה (וכן "הארץ" היינו שם הכלה, כנ"ל). כך נדרש הפסוק בחסידות – שצריך שהחופה תמלא את כבוד הוי', שיוכל להמשך ולהנתן ולמלא את כל הארץ.

מנין הופעות אדם בתורה עד לחתונה

אם פותחים את פרקי אבות, איך מפרש הברטנורא "בן שמונה עשרה לחופה" (שלא כדרכו, ברמז מיוחד)? שעד "ויבן הוי' אלהים את הצלע" במעשה בראשית כתוב יט פעמים אדם, החל מ"נעשה אדם כצלמנו בדמותנו" ("צלם אלהים" שבתוכו יש 'צלם הוי'') עד לבריאת האשה. הוא מסביר ש"אחד לגופיה" – אחד בשביל הפשט – ונשארו עוד חי אדם כדי לדרוש "בן שמונה עשרה לחופה". כך כותב הברטנורא.

מסתכלים בתוספות יום טוב – קודם כל הוא אומר שהמקור שלו הוא בפירוש המיוחס לרש"י לפרקי אבות, אבל שם כתוב גם אחרת. ועוד, אומר התוי"ט, פתחתי את החומש וספרתי (כשיש כזה דבר מי שרציני לא מסתפק בכך שכתוב, לא סומך על אף אחד – לא משנה מי אמר, אפילו הרמב"ם או משה רבינו, צריך לפתוח ולספור לבד) ולא הגעתי ל-יט פעמים אדם. יט פעמים אדם מאד יפה, כי יט היינו חוה – רמז לזיווג אדם וחוה – אבל הוא אומר שלא הגיע למספר הזה. אלא מה? אם אתה ממשיך עוד כמה פסוקים – עד "לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת" – ואם אני כולל את "כי מאיש לקחה זאת", אז קודם יש יז פעמים אדם, ואם אני כולל את המלה "איש" זה כבר חי. אז אין לי אחד מיותר לומר שאחד לגופיה. הוא אומר שכנראה זה הפירוש.

הספירה שלו היא נכונה, כך לפחות יצא לי, אבל הרמז הזה לא מניח את דעתי – שצריך להוסיף את ה"איש" כדי להשלים ואז לדרוש "בן שמונה עשרה לחופה". אולי זה טוב בשביל פירוש של הרבה אחרונים ש"בן שמונה עשרה לחופה" היינו מתחלת שמונה עשרה – שיש שבע עשרה פעמים אדם ואז חופה. בכל אופן, יותר נראה לי שהמקור הוא שהספירה היא עד סוף הפרק – עד סוף הענין, סוף הפרשה. יש עוד שני פסוקים בסוף, אחרי "לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת" כתוב "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד", ואז עוד פסוק סיום, "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבֹששו". יש עוד פעם אדם, "האדם", ואז מתחיל סיפור החטא – "והנחש היה ערום", כבר ענין אחר. עד סוף הפרק (הכל בענין בריאת האשה מן האדם וזיווגה עמו) יש בדיוק חי פעמים אדם.

הקשר בין "בן שמונה עשרה לחופה" ו"בן עשרים לרדוף"

בין הפעם ה-יז לפעם ה-יח יש פעמיים איש – "כי מאיש לקחה זאת", "על כן יעזב איש". אז לעניות דעתי, הרמז של חי פעמים אדם הוא חי פעמים אדם, אבל הקשר בין ה-חי לעשרים הוא כשנוסיף שתי פעמים איש.

למה בכלל צריך להיות קשר בין "בן שמונה עשרה לחופה" לגיל עשרים בסיפור של אדם וחוה? המפרשים בפרקי אבות לא מביאים, אבל חז"ל אומרים שאדם וחוה נבראו בני עשרים. זו בכלל מעורר קצת קושיא, איך מצפים מאדם הראשון ל"בן שמונה עשרה לחופה" כשנברא בן עשרים? ה' ברא אותו ישר בעבירה... יש שני "איש" שאם נוסיף ל"אדם" נקבל עשרים – אפשר לדרוש הכל יחד.

אדם במספר סדורי

יש סוג של חשבון שלא כל כך קל למצוא את מקורו – מספר סדורי, מאד הגיוני ופשוט, רק שאודה למי שיאיר את עיני איפה זה כתוב (פשוט נותנים מספר לאותיות לפי המיקום שלהן באלף-בית). כמה שוה אדם במספר סידורי? חי (מ היא האות ה‑13). אצלי זה הרמז הכי חשוב מה הניע מישהו – רש"י או הברטנורא או מי שלא יהיה – לחפש חי פעמים אדם כדי לקבל אסמכתא ל"בן שמונה לחופה". כתוב "אשר יעשה אֹתם האדם וחי בהם". "האדם וחי בהם" – אם נוציא את האות הראשונה של כל מלה (אותיות בהו) ונחשב את השאר במספר סדורי יעלה חי-חי-חי, כל מלה שוה חי. אדם הוא בעצם חי – והוא צריך להתחתן בגיל חי.

ד. ביאורי "בן עשרים לרדוף"

רדיפת פרנסה ונרדפות על ידי בית דין של מעלה

נסיים עם הקשר ל"בן עשרים לרדוף" – לרדוף מה? אמרנו שתוך כדי שאתה בונה לעצמך השקפת חיים אתה נפגש עם הכלה שלך ופתאום ההשקפות תואמות, ואז – כדי לממש את ההשקפות – צריך להתחתן. השקפה אי אפשר לממש בלי איש ואשה. כל זה כדי להגיע ל"לרדוף" – מה לרדוף? מסתכלים בפשט, הברטנורא ושאר הפשטנים, אומרים שני פירושים:

פירוש אחד הוא לרדוף אחר פרנסה. אתה כבר נשוי שנתיים, יש לך שני ילדים, בן ובת, קיום "פרו ורבו", אז צריך כעת (לעזוב את הכולל ו)להתפרנס.

פירוש שני הוא משהו אחר לגמרי – כתוב שבשמים מענישים את האדם רק מגיל עשרים. אז גם הברטנורא וגם שאר המפרשים מביאים ש"לרדוף" היינו לא שאתה רודף אלא שרודפים אותך. למה טוב שתדע? כאשר תבין שרודפים אותך, שכעת מענישים אותך מהשמים, אתה צריך להפוך להיות חרדי. עד גיל עשרים לא חייבים להיות חרדי, כי לא רודפים אותך (אולי אותך קצת כן רדפו...), אבל אם מבינים שרודפים אותך צריך להיות מאד חרד לדבר ה'. שוב, זה פירוש בפשט.

יש מי שאומר, כדי קצת להמתיק, שאם אתה מרגיש שרודפים אותך – שמענישים אותך – אתה גם צריך להיות חרדי, וגם לרדוף אחרי מצוות. הרדיפה אחרי הרבה מצוות, שתהינה לך הרבה זכויות, וגם הרדיפה אחרי מצוות שאתה כבר מקיים – לקיים אותן ביתר הידור – גם תלויות בנישואין, בעידוד ההדדי בין שני בני הזוג.

בכל אופן, שני הפירושים הם שצריך לרדוף אחרי פרנסה ולדעת שרודפים אותך מהשמים – זאת אומרת שבגיל עשרים מקבלים איזו פרנויה. אז צריכים קריעת ים סוף. החתונה היא "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף", יש "קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף" של הפרנסה, ובפנימיות אנחנו מסבירים שקריעת ים סוף משחררת מפרנויה, מחרדת רדיפה. כאן רדיפה חיובית, רודפים אותך מהשמים כדי שתהיה בסדר, סופר-בסדר. בכל אופן, אלה שני הפירושים בפשט.

"בן עשרים לרדוף" – גיל גיוס

בחסידות מביאים עוד כמה פירושים ל"בן עשרים לרדוף": פירוש אחד לפי הפסוק "בקש שלום ורדפהו" ופירוש לפי הפסוק "צדק צדק תרדֹף", ועוד פירוש – לא רק בחסידות, אלא באחרונים שלאו דווקא על פי חסידות – לפי מה שגיל גיוס בתורה הוא גיל עשרים.

נתחיל מהאחרון: בתורה חיל מתגייס לצבא בגיל עשרים. למה? כי רוצים שהוא יתחתן ויהיו לו שני ילדים – מה שלא יהיה – שיהיה מונצח. זו הסברא הפשוטה של התורה. לכן אחד הפירושים – תפארת ישראל, פירוש פשט על המשנה – אומר ש"בן עשרים לרדוף" היינו בן עשרים להתגייס.

לפי זה, לרדוף היינו רדיפת האויב (הוא אפילו לא כותב זאת). אם כן, יש "בקש שלום ורדפהו", ולפי הפסוק כאן זה 'בקש מלחמה ורדפה', הפסוק של דוד המלך – "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשיב עד כלותם". לפי זה, בן עשרים – כשאתה נשוי – יש לך כח לרדוף את האויבים, לרדוף את אויבי עם ישראל עד גמירא (לאחר שהשלמת חמש שנים של גמרא). יש לנו פירוש חדש ומהופך ל"בקש שלום ורדפהו".

רדיפת שלום – עבודת היחודים

כתוב "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו" – "סור מרע ועשה טוב" עדיין עבודת הבירורים, אבל "בקש שלום" זו כבר עבודת היחודים, שמתחילה מחתונה-יחוד. חז"ל אומרים "'בקש שלום' במקומו 'ורדפהו' במקום אחר" – צריך לצאת מהבית, לעשות מבצעים על מנת לעשות שלום. לעשות שלום פירושו גם לקרב יהודים לאבינו שבשמים.

לפני כמה ימים, ב-ח' תמוז (יום אחרי האופרוף), היה ב"היום יום" מאמר של הרבי הריי"ץ – בעל יום ההולדת וחג הגאולה של היום:

מצינו דעיקר חיבתו של הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה [החתן נקרא איתן, אברהם אבינו] היה "למען אשר יצוה" ['כי ידעתיו' לשון חבה, 'למען אשר יצוה', לשון צוותא וחיבור] – כפירושו יחבר – "את בניו ואת ביתו". היינו, דכל גודל עבודתו בהנסיונות אינו בערך לגבי הא דיצווה ויחבר אחרים, מה שיזכה אחרים.

כל ה"להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו שעמד בעשרה נסיונות" (גם אבות פרק ה') לא בערך לחבת אברהם שיצוה-יחבר את בניו וביתו, וגם יהודים אחרים, לה'. זה "בקש שלום ורדפהו" – מבקש שלום במקומו וגם יוצא החוצה, למבצעים, כדי לחבר יהודים. הוא מוסר את חייו כדי לעשות חבורים – זה מדת אהרן, "בקש שלום ורדפהו", "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". יש "בן עשרים לרדוף" – "רודף שלום" – שכולו אהבת ישראל.

חסד-גבורה-נצח-הוד-מלכות – רדיפת שלום, תודעת דין, רדיפת האויב, רדיפת פרנסה

כעת נעשה פרצוף קטן מכל פירושי "בן עשרים לרדוף", שבע מדרגות כנגד מדות הלב:

"בקש שלום ורדפהו" כדי לקרב, לעשות חיבורים, וגם לצאת למקום אחר כדי לחבר יהודים יחד – זה כנגד האהבה, מדת החסד והאהבה של אברהם אבינו ואהרן כהן גדול.

מה שבגיל עשרים אתה מקבל מודעות שרודפים אותך ואתה צריך להתמודד עם זה, גיל של עונש – שייך להיכל הזכות (בו דנים שכר ועונש) בספירת הגבורה. שכר ועונש היינו מודעות של גבורה, גבורה אלקית.

ההתגייסות לרדוף את האויב, "בן עשרים לרדוף", היא כנגד נצח והוד. בנצח והוד יש את שם "צבאות", הצבא של עם ישראל, שמתגייסים לרדוף את האויב עד גמירא. לא כמו היום, שכל הלחימה היא משחק בעינים. לוחמה היא כדי לגמור את האויב עד הסוף (ובשביל זה חייבים לגמור את חמש שנות לימוד הגמרא – בנית ההשקפה הנכונה כנ"ל – בדיוק מה שחסר היום). זה שייך לספירות נצח והוד – בא ממוחין דגדלות דאבא (בלשון הקבלה) שמקבלים בגיל עשרים, כשאתה נשוי.

הפירוש של פרנסה – לצאת למחיה – הוא כנגד המלכות (עליה נאמר "ואתה מחיה את כלם"). דלגנו על תפארת ויסוד – תיכף נחזור, אך קודם נסכם מה שכבר אמרנו. הפירוש המקורי, של רדיפה אחרי פרנסה לבית – ששייך בעצם לארץ כנען, ארץ המסחר, כנ"ל – שייך למלכות. בנית מלכות ובנית כלכלה הולכות יחד. זה שאתה יוצא לעבוד שייך למלכות – זה לבנות את המלכות. כתוב שהמלך הוא הכי עשיר במדינה, הכי מוצלח במסחר שלו. צריך הרבה כסף כדי לחלק את החק הקצוב לכל אחד במדינה. בכל אופן, לעשות מסחר ופרנסה (באמונה) זה תיקון המלכות.

תפארת ויסוד – רדיפת צדק ורדיפת צדיק

מה נשאר? תפארת ויסוד, שהולכים יחד. שניהם עוד פירוש בחסידות ל"בן עשרים לרדוף", על פי "צדק צדק תרדֹף". חז"ל דורשים "הלך אחר בית דין יפה" – שאם צריך לדון אל תסתפק במשפט הקיים. לא ללכת לערכאות שלהם בכלל – שאלה בתי המשפט היום בארץ – מזה צריך לברוח (כשאתה רודף אתה גם בורח). צריך לברוח מהמשפט הלא יהודי, וגם במשפט היהודי – יש כל מיני רבנים, כל מיני בתי דינים – לא כולם יפים. צריך לחפש בית דין יפה, זה לשון חז"ל – בית דין שידון לך דין אמת לאמתו בכל מה שאתה צריך. בכלל כשמתחתנים צריך רבנים, יש כל מיני שאלות בהלכה, וצריך בית דין יפה. בכלל עמוד התורה, שהוא יפי – אם כי כתוב אחר כך שידונו "דין אמת לאמתו", אבל הוא נקרא כאן בית דין יפה – שייך לתפארת.

מהו היסוד? הנקודה החסידית שיוצאת מ"צדק צדק תרדֹף" – כמו שצריך לרדוף אחרי בית דין יפה, כך צריך דווקא כשאתה מתחתן להדק את ההתקשרות לצדיק. כתוב "גופא ובריתא חשבינן חד" – הגוף של "צדק צדק תרדֹף" הוא לחפש בית דין יפה, תיקון המשפט בתפארת, והברית הוא להתקשר לצדיק. ההליכה לצבא ללחום היא נצח והוד. בתפארת אתה מחפש את הסנהדרין, בית דין יפה. ביסוד אתה מגיע לתכל'ס של זה – מחפש את המופלא שבסנהדרין, הצדיק יסוד עולם, הרבי של הדור. בתפארת אתה אומר שחייב להיות רב שהוא לענין – לא מתייאש, אין שום יאוש בעולם כלל, מחפשים את הרב. זה ה"בית דין יפה". אחר כך לא מספיק רב – צריכים גם רבי – וזה ספירת היסוד.

אם יש ווארט שלנו ש"צדק צדק תרדֹף" היינו לרדוף את הצדק שיש בכל יהודי – גם אתה צודק וגם אתה צודק, תפקיד השופט בעצמו – זה כבר קשור ל"בקש שלום ורדפהו", הנסיון לייחד יהודים. גם יהודים שרבים אחד עם השני, כמו אצל אהרן הכהן. צריך למצוא את נקודת הצדק שיש בכל אחד – "בצדק תשפוט עמיתך". אבל הפירוש של "הלך אחר בית דין יפה" – הוא בתפארת והשפיץ שלו ביסוד.

סיכום

כך עשינו פרצוף של המדות בפירושי "בן עשרים לרדוף". החתן, שכעת הוא גם "בן שמונה עשרה לחופה" וגם "בן עשרים לרדוף" – כמו אדם וחוה, שיש אצלם את ה-חי פעמים אדם ("וחי בהם", בכל 757 מצוות התורה שהתחדשו לנו כעת, שכולן אצל החתן והכלה שלנו) ויש שם פעמיים איש, שיזכו להקים בית נאמן בישראל, מלא אורה ושמחה, עם כל הפירושים הטובים של "לרדוף":

חסד

רדיפת שלום וקירוב

 

גבורה

תודעה 'נרדפת' בדין שמים

 

תפארת

רדיפת צדק

 

 

נצח והוד

רדיפת האויב

 

 

יסוד

רדיפת צדיק

 

 

 

 

 

מלכות

רדיפת פרנסה

 



[1]. ראה יין משמח ח"ב שער שני בתורה "שבע מתנות החופה".

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com