חיפוש בתוכן האתר

מוצאי א' תמוז תשע"ד – קבר דוד המלך הדפסה דוא

מוצאי א׳ תמוז ע"דציון דוד המלך זיע"א

"איש האלהים"

א. תשובה מהשבי

תשובת הפרט ותשובת הכלל

אנחנו ליד הציון של דוד מלכא משיחא, שבא להורות תשובה ליחיד, שכל אחד ואחד בכל מצב שהוא יכול לעשות תשובה בדרגה של "יחידה ליחדך" – גילוי היחידה שבנפש, קשור ל"יחיד", לעצמות ממש. רוצים שהשבי ישוב, שהשבויים ישובו לביתם. זה תלוי בתשובה – שבי, תשובה, לשוב הביתה, הכל אותה מילה. "ושביה בצדקה", לשון לשוב, אבל זה לשוב מהשבי.

התשובה היא גם תשובת פרט, כולל כל הענינים של הפרט שעליהם צריך לשוב, לעשות חשבון נפש, וגם תשובת הכלל, כמו שקראנו אתמול בפרשת שבוע, שאחרי שמלך ערד – קליפת עמלק – "וישב ממנו שבי", אז עם ישראל עשה תשובה. עשו תשובה של כלל ישראל, שהוא לידור נדר שינהגו עם האויב כמו שדוד מלך ישראל חי וקים היה נוהג – "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם".

תשובת הכלל מכח נשמת דוד – "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם"

ידוע בחז"ל שהיו כמה צדיקים, מלכים, שכל אחד לפי הזכויות שלו והכח שלו נהג בצורה אחרת. אבל דוד הוא אב-הטיפוס של מי שאין לו שום חשבונות ושום פחד לפעול בכל הכח נגד האויב, ושוב, הוא אומר "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". כלותם אותיות מלכות – בכך תלויה מלכות דוד המנצחת והנצחית (וכמו שנאמר על מלכות בית דוד "וגם נצח ישראל לא ישקר וגו'", וכמו שיתבאר עוד להלן), ה"בנין עדי עד" שהקב"ה הבטיח לדוד המלך. זו תשובת הכלל כמו שקראנו בפרשת שבוע. אז ה' שומע בקול ישראל – זה התיקון של "קול ישראל"... – ואז "ובא לציון גואל".

גם אברהם אבינו, היהודי הראשון, רדף אחרי המלכים כאשר נשבה בן אחיו לוט. ה' מסר את הרבים ביד המעטים מאד, הוא ואליעזר סך הכל. שוב – בלי חשבונות. זו נקראת תשובה של הכלל. אז, על ידי שהכלל עושה תשובה, משיבים את השבי. כל ההשגחה הפרטית של "וישב ממנו שבי" בכלל, לכתחילה, היא כדי שעם ישראל יעשה תשובה. שוב, זו התנוצצות בעם ישראל של נשמת המלך. התשובה הזו היא הגילוי של נשמת דוד המלך. אז, מהשבי, הופך להיות שיבה – שיבת ציון ברנה.

ב. הופעות "איש האלהים" בתנ"ך

עשרה נביאים נקראו "איש האלהים"

הערב אנחנו נקדיש את הדברים, היות שאנו זוכים להיות כאן, ליד דוד המלך, לדוד המלך ולתכונה מיוחדת שיש לו ולא כל כך מזכירים – שדוד המלך הוא אחד מעשרה נביאים בתנ"ך שנאמר עליהם "איש האלהים".

כשאומרים את הביטוי "איש האלהים" כולנו זוכרים את משה רבינו, שגם בסוף התורה – בריש פרשת ברכה – הוא מכונה "משה איש האלהים", וגם בספר תהלים אותו חבר דוד מלכא משיחא על ידי עשרה זקנים, שזקן אחד ומיוחד מהם הוא משה רבינו עצמו, שחוברו על ידיו יא פרקי תהלים, המתחילים "תפלה למשה איש האלהים". אז גם בתורת משה יש "משה איש האלהים" וגם בספר תהלים הפרקים שלו מתחילים "משה איש האלהים"[1] – אז כולנו יודעים שמשה רבינו הוא "איש האלהים".

אבל לא כולנו יודעים שעוד נביאים בתנ"ך נקראו "איש האלהים", והמדרש שיש עשרה שנקראו "איש האלהים" הוא עוד פחות ידוע. אם עשרה נביאי ישראל נקראו "איש האלהים" כמובן שהם אמורים להיות מקבילים ל"עשר ספירות בלי מה" – צריך להתבונן בכך. מבין עשרת הנביאים שנקראו "איש האלהים" לא בכולם זה מפורש. יש כמה וכמה פעמים בתנ"ך שכתוב שבא "איש האלהים" ונבא כך וכך, בלי שמוזכר השם שלו בפירוש, עד שאנחנו נזקקים לחז"ל שיגלו לנו מי הוא "איש האלהים" שבא להתנבא כאן לעם ישראל. כך בכמה וכמה מקומות לגבי "איש האלהים".

משה ודוד – חכמה ומלכות

קודם נאמר מי הם עשרת "איש האלהים". כאשר נבנה מהם פרצוף אי"ה פשיטא שדוד מלכא משיחא, דוד מלך ישראל חי וקים, יהיה מכוון כנגד המלכות – הוא "איש האלהים" המלכותי. מן הסתם משה רבינו, "איש האלהים" המקורי, הראשון שנקרא כך, יהיה החכמה – ראשית הגילוי, "אורייתא מחכמת נפקת", "זכרו תורת משה עבדי", "תורה צוה לנו משה", התורה היא חכמת ה', ה-י של שם הוי', הכולל את הקוצו של י הרומז לרצון ה' (תורה-חכמה ומצוות-רצון). ה-י שבשם היא ודאי כנגד "משה איש האלהים".

אלקנה ושמואל

אבל מי עוד נקרא כך? לפי סדר הדורות "איש האלהים" השני, אחרי משה רבינו – ובודאי משהו מאד משמעותי שהוא הבא בתור אחריו – הוא אביו של שמואל הנביא, שמואל הרמתי, אלקנה. הוא אותו "איש אלהים" שבא ונבא לבית עלי – נסביר זאת קצת יותר בהמשך – כאשר בני עלי לא הלכו בדרך ה', לא קדשו את ה', אלא ההיפך, חללו את ה'. הוא בא ונבא נגד בית עלי. יש לו קשר הדוק עם עלי – הרי עלי הוא מי שברך את אשתו חנה, שהיא עצמה אחת משבע נביאות שעמדו לעם ישראל. כאן יש זוג ששניהם נביאים וגם הבן נביא – משפחה של נביאים. כולם יוצאים מקרח, לכן קרח טעה כי ראה ברוח הקדש שלו ששמואל הרמתי יוצא ממנו, ואני אשתוק?!

שוב, גם אלקנה הוא נביא, גם חנה היא נביאה וגם שמואל ששקול כנגד משה ואהרן הוא נביא. ו"איש האלהים" השני, הסמוך למשה רבינו – ובכך כנראה הוא הממשיך את הבחינה הזו לכל השאר שבאים אחריו, הוא הממוצע בין משה לכל השאר – הוא אלקנה.

מי בא אחריו? שמואל עצמו, הבן שלו. מי אחרי שמואל? דוד. שמואל משח את דוד למלך על ישראל, "רמה קרני בהוי'" – "'קרני' ולא 'פכי'", גם שאול התנבא אך לא נקרא "איש האלהים". כששמואל משח את דוד "ותצלח עליו רוח הוי'", הוא נבא, והוא נקרא "איש האלהים".

שלש הופעות "דויד איש האלהים"

היות שהעיקר כאן הוא דוד המלך, אז נדבר עליו יותר בפרטיות. איפה דוד נקרא "איש האלהים"? לא בספר מלכים, אלא דווקא בספר בסוף התנ"ך שכולו בא לשבח את דוד המלך – ספר דברי הימים. שם אנו יודעים שכתוב שמו מלא י, כחלק משבחו – דויד. שם כתוב, לא פעם ולא פעמיים אלא "בתלת זימני הוי חזקה", הביטוי "דויד איש האלהים"[2].

באיזה הקשר זה כתוב? לגבי תקנת המשוררים וגם השוערים בבית המקדש שעתיד להבנות על ידי שלמה בנו. מי שכבר תכנן את הכל, בנבואה, כיד ה' הטובה עליו, הוא דוד המלך. קודם כתוב לגבי המשוררים עצמם – השרים בפה – שהוא סדר אותם, גם איזה פרקים יאמרו (הוא "נעים זמרות ישראל"), "במצות דויד איש האלהים". אחר כך הוא גם סדר ותכנן את המנגנים בכלים, ושם כתוב "בכלי שיר דויד איש האלהים". ואחרון אחרון הוא סדר את השוערים, הרי בין הלויים יש גם משוררים וגם שוערים – אלה שפותחים כל בקר את שערי המקדש וסוגרים בלילה – ושם כתוב "כי כן מצות דויד איש האלהים".

יש שלש פעמים, כנראה יש סדר – שירה בפה, שירה בכלי והשוערים – כנגד חב"ד חג"ת נה"י (ובפרט – נקודת היסוד, נקודת ההתקשרות, שבדעת דגניז בפומא, נקודת היסוד שבלב-תפארת ונקודת היסוד שבברית) וכן כנגד שלשת העולמות התחתונים בי"ע שאליהם מתפשטת המלכות דאצילות, "דויד איש האלהים". בכל רמה ורמה דוד הוא "איש האלהים".

כשכותבים כמו בדברי הימים, דויד מלא, אז כמה אותיות יש בביטוי "דויד איש האלהים"? יג אותיות, כנראה מכוון כנגד יג מדות הרחמים וכו'. היות ש-יג הוא גם מספר השראה אפשר לצייר את הביטוי בצורת השראה ואז להתבונן מה מתגלה בצורה הזו[3].

דוד – "איש האלהים" בנבואותיו-תפלותיו ובסידור המקדש

דוד לא נקרא "איש האלהים" בהקשר של המלחמות שלו. אמרנו שמה שמייחד את דוד המלך הוא מסירות הנפש שלו על עם ישראל, "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם", אך כמה שמסירות הנפש הזו היא דבר גדול מאד, שמגדיר את המלכות (כמו שהסברנו), בכל אופן בזה הוא לא מכונה "איש האלהים", אלא דווקא בנבואה שלו[4], בתפלות שלו, בתהלים שלו, בשירה שלו, בסדר שלו.

כנראה שדוד המלך הוא מאד מסודר. כתוב בחסידות שפנימי – יהודי פנימי, חסיד פנימי – סימנו שהוא מסודר. כנראה שדוד, עם כל המלחמות וכל התהפוכות שלו בחיים, בפנימיות יש לו חוש בסדר – לכן הוא סדר מראש כל מה שהולך להיות בבית המקדש. על שם החוש הזה של הסדר, לסדר את כלי הקדש, את ההנהגה של הקדש, הוא נקרא "איש האלהים". זה דבר מאד משמעותי, במיוחד כאשר באים כאן לקבר דוד להתפלל, לומר את התהלים שלו ובכך לעורר רחמים רבים על עם ישראל. דווקא בזה, בתפלות שלו, הוא "איש האלהים" – "נעים זמרות ישראל" וגם "איש האלהים".

שמעיה, עדו, אליהו, אלישע, אמוץ

אחר כך היה נביא בשם שמעיה, וכתוב בפירוש "שמעיה איש האלהים". בהמשך נסביר מה נבואתו ומה ענינו. אחריו היה עדו שנקרא "איש האלהים". אחר כך היה אליהו הנביא שנקרא "איש האלהים". אחריו תלמידו המובהק, אלישע הנביא, גם נקרא "איש האלהים". מיכה (מיכיהו בן ימלה), שחי בזמן אליהו, נקרא "איש האלהים".

אחרון חביב, מבין הנביאים האחרונים בתנ"ך – שלשת הנביאים הגדולים, ישעיהו ירמיהו ויחזקאל – יש את ישעיהו בן אמוץ. יש כאן דוגמה שגם האבא נביא וגם הבן נביא. זה מזכיר, ב"לעֻמת זה", את פרשת השבוע – גם בלעם הוא נביא בלעו"ז וגם אביו בעור היה נביא. בקדושה יש גם את הדוגמה של אלקנה ושמואל וגם את הדוגמה של אמוץ וישעיהו. האחרון מבין העשרה שנקראו "איש האלהים" הוא דווקא אמוץ, בנבואה שהוא אמר לאמציה מלך יהודה – הם היו אחים. בכל אופן, אלה עשרת הנביאים שנקראו "איש האלהים".

"איש האלהים" ה-יא בתנ"ך – בין המסורה למדרש

יש גם מסורת המקרא, בה למרבית הפלא כתוב שיש יא "איש האלהים". אז למה חז"ל במדרש אומרים שיש רק עשרה? בספר ירמיהו הנביא, בסוף בית ראשון – לפני החורבן – פעם אחת הוא מתאר את בואו לבית המקדש, ושם הוא כותב (כאילו בדרך אגב) שהוא בא אל לשכת בני "חנן בן יגדליהו איש האלהים". אם כן, כאן יש עוד "איש האלהים", שמפורש עם השם שלו – "חנן בן יגדליהו איש האלהים".

היות שמפורש לגמרי, למה חז"ל מתעלמים ממנו? לא ראיתי שאף אחד אומר בפירוש, אבל לכאורה הסיבה מאד פשוטה – שאף על פי שהוא מכונה "איש האלהים", ות"י "נביא דהוי'" (וכן פרשו המפרשים), אבל לא כתובה במקרא שום נבואה שהוא אמר, וכנראה חז"ל מתייחסים כאן לנביאים שנבואתם ידועה וכתובה בתנ"ך (כלשון המפורשת בנוסח מדרש זה ב"בתי מדרשות": "לכך נקראו הנביאים 'איש האלהים' ומשה רבנו אב לנביאים והוא אחד מעשרה שנקראו 'איש האלהים'"). כך אפשר להסביר על פי פשט, ש"נביאים" בא להוציא את חנן, שאף שמפורש בתנ"ך שהוא היה "איש האלהים" אין ממנו נבואה מפורשת בתנ"ך, נבואה שהוצרכה לדורות, וכידוע שכל נבואה שכתובה בתנ"ך הוצרכה לדורות.

אם הפירוש הזה נכון, אפשר ללמוד שאפשר להיות "איש האלהים" גם בלי להיות נביא לדורות (מספיק להיות נביא לשעה, היינו לחיי שעה – נביא לדורות היינו נביא לחיי עולם, דהיינו נביא שנבואתו היא תורה, הוראת דרך ה' לעולם[5]). היות ש"עמך כֻלם צדיקים", כל אחד ראוי להיות "איש האלהים" – בפרט כפי שמסביר השל"ה, כדלקמן. מה שכן אפשר ללמוד מחנן בן יגדליהו הוא שצריך להיות קשור למקדש ולשבת שם, כבקשת דוד "אחת שאלתי מאת הוי' אותה אבקש שבתי בבית הוי' כל ימי חיי לחזות בנעם הוי' ולבקר בהיכלו" – הרי יש לשכה מיוחדת בבית המקדש שנקראת על שמו – ואז אפשר להיות כמו "חנן בן יגדליהו איש האלהים".

ג. פירושי "איש האלהים"

"איש האלהים" באספקלריא המאירה ובאספקלריא שאינה מאירה

אם הזכרנו את השל"ה נאמר מה הוא כותב (כמה פעמים בספרו): הוא מביא את המדרש הנ"ל של עשרה נביאים שנקראו "איש האלהים", שמתחיל במשה רבינו ונגמר באמוץ אבי ישעיהו הנביא, ואומר שחייבים לחלק בין משה רבינו לשאר. הוא לא כותב, אבל פשוט, שהרי חז"ל אומרים שנבואת משה רבינו היא אחרת לגמרי מנבואת שאר הנביאים – כל הנביאים נתנבאו ב"כה אמר הוי'", "אספקלריא דלא נהרא", ואילו משה רבינו מתנבא ב"זה הדבר אשר צוה הוי'", ברור, באספקלריא המאירה.

בלשון הקבלה, אצל הראשונים, אספקלריא המאירה היא תפארת ואספקלריא דלא נהרא היא מלכות, כמו "עץ החיים" ו"עץ הדעת טוב". משה רבינו הוא עץ החיים, התנבא ב"זה הדבר אשר צוה הוי'", ולכן כל תורתו היא "עץ חיים היא למחזיקים בה", ושאר הנביאים הם "עץ הדעת טוב" (בלי הרע, אבל "עץ הדעת"), ובדרך כלל בקבלת הראשונים היחס הוא תפארת ומלכות. בכתבי האריז"ל היחס בין עץ החיים לעץ הדעת הוא יותר מתוחכם ומפורט, אבל זה הפשט של הקבלה הראשונה.

של"ה: "בעלה דמטרוניתא" (אצל משה) ודבקות באלקים (אצל השאר)

מה אומר השל"ה? ש"איש האלהים" של משה רבינו הוא אחרת למעליותא מ"איש האלהים" של כל השאר (כולל דוד המלך, דוד מלכא משיחא, שנקרא שלש פעמים "דויד איש האלהים"). מה מעלת משה רבינו לגבי השאר? הוא אומר לפי מה שידוע מהזהר הקדוש, ש"איש האלהים" הוא "בעלה דמטרוניתא". הדוגמה היא כמו "איש נעמי". ה"אלהים" הוא המטרוניתא, "כלת משה", הכלה של משה רבינו, פנימיות המלכות, פנימיות פרצוף רחל, ומשה רבינו הוא הבעל – הוא "איש האלהים", כלומר ש"אלהים" הוא אשתו. דרוש מופלא ביותר.

אומר השל"ה שהפירוש הזה של "איש האלהים", "בעלה דמטרוניתא", שייך רק למשה רבינו ולא לשאר הנביאים. אצל כל תשעת הנביאים האחרים – וכל שכן אותו אחד עשרה "חנן בן יגדליהו איש האלהים", שלא קבלנו ממנו שום נבואה מפורשת – הכוונה של "איש האלהים" היינו שהם דבקים באלקים. כלומר, לפי השל"ה כל מי שדבוק בה' – שזה ודאי מצב שראוי לכל יהודי, שהרי בכל יהודי כתוב "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום" – נקרא "איש האלהים". השל"ה אומר שזה הפירוש בכולם, חוץ מאשר אצל משה רבינו.

"מחציו ולמטה... מחציו ולמעלה..." לעומת "בעלה דמטרוניתא"

את הפירוש של "בעלה דמטרוניתא" מצאנו בזהר, והרבה פעמים כתוב שזה חידוש של הזהר, שלא כתוב בנגלה. מה כתוב בנגלה לגבי "איש אלהים"? בגמרא יש ביטוי מפורסם, שלמשה רבינו יש שתי מדרגות – מדרגה של איש ומדרגה של אלקים. יש לו שתי קומות. כלומר, בנשמה של משה רבינו, במודעות של משה רבינו, יש קומה עליונה שהיא "אלהים" וקומה תחתונה שהיא "איש". הביטוי של חז"ל הוא "מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה אלקים". בקבלה כתוב שהחצי הוא מקום הטבור בגוף מהחצי ולמטה, מהטבור ולמטה, הוא "איש". אבל מהטבור ולמעלה הוא "אלהים".

איזה פירוש יותר עמוק? הרבה פעמים דברנו על כך – הפירוש של הגמרא, חצי-חצי, או פירוש הזהר, "בעלה דמטרוניתא"? לכאורה הבעל של השכינה הוא יותר – לא רק ש"מחציו ולמעלה אלקים" ולא רק שכולו אלקים, אלא אפילו יותר, הוא ה"בעל" של אלקים. זה כאילו לקפוץ שתי מדרגות מעל פירוש הגמרא, לכאורה.

"בעלה דמטרוניתא" גם בנגלה דאורייתא

החידוש, שוב, שלא כל-כך יודעים אותו, שהסברנו שברוב המקומות כתוב שהפירוש של "בעלה דמטרוניתא" הוא רק משהו מהנסתר, מהזהר הקדוש, שלא מופיע בנגלה – אבל האמת שלא כך. יש מדרש, מובא בילקוט שמעוני, שדווקא אותו אמורא שבזמן האחרון אנחנו מקדישים לו התבוננות ושיעורים רבים – ריש לקיש, שהוא גיבור מופלא – אומר זאת.

אם יש אחד בחז"ל שדומה באופי לדוד מלכא משיחא, שיכול לומר "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם", זה ריש לקיש. כתוב שדוד המלך עצמו הוא תיקון של מי שהופיע קצת לפניו, שמשון הגבור, שהוא משיח של תהו, אך הוא לוקח את גבורת שמשון בכלים דתיקון (שניהם הכו את האריה כו'). ריש לקיש דומה גם לשמשון – מוכר עצמו ללודאי, הולך להתמודד עם השודדים והרוצחים.

דווקא הוא אומר אותו דבר – "אמר ריש לקיש, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כשם שגוזר אדם על אשתו ועושה כך הקב"ה משה גוזר עליו ועושה". זה מאמר מקורי של ריש לקיש, שנשמע אפילו יותר חזק מהזהר. הזהר, בכל אופן, כשהוא אומר שמשה הוא "בעלה דמטרוניתא" – מטרוניתא היא דמות נשית, מלכות, השכינה. אבל כאן, "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו", ומה המקרא? "משה איש האלהים". "כשם שגוזר אדם על אשתו ועושה כך הקב"ה וכו'" – לא "שכינתא" אלא הקב"ה (יש קוב"ה ויש שכינתיה). אם כן, לכאורה לא צריכים להגיע לזהר בכלל – זה מאמר של ריש לקיש. בהמשך אותו מאמר של ריש לקיש מופיע המדרש שפתחנו בו – "עשרה נביאים נקראו איש האלהים".

"איש האלהים" – "צדיק מושל יראת אלהים"

ריש לקיש מתיחס ל"איש האלהים" הנאמר במשה רבינו אך אינו מחלק בפירוש כמו השל"ה שדרגת "איש האלהים" של משה היא אחרת לגמרי מדרגת "איש האלהים" שנאמר בשאר. חלקנו שמי שאין אצלו נבואה כתובה בתנ"ך יכול להיות "איש האלהים", אך אינו בכלל העשרה.

נחזור לדוד המלך: כאן אנחנו רוצים במיוחד לקשר בין משה רבינו לדוד המלך. קישור זה שייך למשיח, שהרי בפנימיותו הוא נשמת משה רבינו – "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" – אבל בחיצוניות, ביחס שלו לעולם (שהוא העיקר אצלו), בגוף הוא מיוחד לדוד המלך, לכן קוראים לו "משיח בן דוד" (ולא משיח בן משה). דוד אומר "צדיק מושל יראת אלהים", הפסוק ממנו חז"ל לומדים ש"צדיק גוזר והקב"ה מקיים, הקב"ה גוזר וצדיק מבטל". דוד אומר זאת על כל הצדיקים, כל צדיק לפי זה יכול להגיע למדרגת "איש האלהים" כמו שריש לקיש אומר על משה רבינו, באופן שלכאורה הוא יותר גם מהביטוי של הזהר.

רצון הרבי שכל אחד יהיה "איש האלהים"

מחר בלילה ג' תמוז, מדברים על התקשרות לרבי, ועיקר ההתקשרות הוא לדעת מה הרבי רצה ורוצה מאתנו ולנסות ליישם זאת בפועל ממש. מה שהרבי אמר – לא בדיוק במילים האלה, אבל זה מה שהוא התכוון – שכולנו, אנשים נשים וטף, נהיה "איש האלהים" (והיינו ממש מה שכתוב בתורה "ואנשי קדש תהיון לי" דקאי על כלל ישראל, וכמבואר בדא"ח). הוא אמר שכל אחד צריך להיות אדמו"ר.

ידוע שאדמו"ר הוא אחד שאצלו מתקיים "צדיק גוזר והקב"ה מקיים, הקב"ה גוזר וצדיק מבטל". "ועמך כֻלם צדיקים", אז כולם "איש האלהים". זה בדיוק מה שצריך להיות, מה שצריך לקבל כאן השראה מדוד המלך – גם לעשות את תשובת הכלל שדברנו עליה בהתחלה, וגם שכל אחד יתעצם עם המסירות לכלל ישראל עד שיזכה להגיע למדרגת "איש האלהים".

עוד פעם, "איש האלהים" נאמר פעם ראשונה על משה רבינו, הוא העיקר ו"הכל הולך אחר הפתיחה". אצל האבות לא כתוב "איש האלהים". אצל אברהם אבינו כתוב "נשיא אלהים" – כך הגוים הכירו בו, "נשיא אלהים אתה בתוכנו" – אבל "איש האלהים", עם הווארט שזה כמו "איש נעמי", מתחדש אצל משה רבינו בסוף התורה (בריש פרשת וזאת הברכה). אחר כך אצל דוד זה חוזר שלש פעמים.

ד. צדיק אנושי־אלקי – ארבע דוגמאות המדרש

דוגמאות רבי תנחומא ל"איש האלהים" אצל משה

במדרש, אחרי שהוא מונה את העשרה – שעוד לא עשינו את הפרצוף שלהם לפי הספירות, נשאיר זאת לסיום – יש המשך בשם רבי תנחומא[6]. בסוף המדרש מביא את הפירוש של הגמרא ש"איש האלהים" היינו "מחציו ומטה 'איש' ומחציו ומעלה 'אלהים'". אבל, לפני שהוא כותב זאת, הוא מביא ארבע דוגמאות – חידוש, שאיני זוכר שמובא בחסידות – מה זה בפועל להיות "איש האלהים" (בלשון המדרש – "אם אלהים למה איש ואם איש למה אלהים"). כל הדוגמאות הן ממשה רבינו (המדרש הוא על הפסוק "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים וגו'"). הדוגמאות הללו הן מעין ממוצע המחבר בין הפירוש של "בעלה דמטרוניתא" (בניסוח של ריש לקיש) לבין הפירוש של "מחציו וכו'".

צמיחת ה"אלהים" מתוך ה"איש"

הדבר הראשון[7], כאשר משה רבינו הושלך אל היאור, הוא היה "איש", אבל כאשר הוא הפך את היאור לדם היה "אלהים". זו דוגמה ראשונה של "איש האלהים".

מה החידוש כאן (וכך בכל ארבע הדוגמאות)? שמה ששמעתי וקראתי כל הזמן ש"מחציו ולמטה 'איש' ומחציו ולמעלה 'אלהים'" היינו שתי בחינות, שתי קומות בו זמנית. אבל כאן אני מבין, לאור המדרש הזה, שלא הבנתי נכון – יוצא כאן שזה תהליך. אם משה הוא "איש האלהים" הכוונה שיש לו תכונה עצמית – וכך בניצוץ משה רבינו שבתוך כל אחד ואחד מאתנו – שקודם הוא צריך להיות "איש" ומתוך זה הוא צריך להגיע להיות "אלהים". כלומר, ה"אלהים" אצלו צומח מתוך ה"איש", זה תהליך, והוא לא סתם חצי איש וחצי אלקים.

ארבע דוגמאות המדרש

מה הדוגמה הראשונה? מה שאמרנו כרגע – כשהוא הושלך ליאור הוא "איש" וכשהוא הפך את המים לדם הוא כבר "אלהים".

מה הדוגמה השניה? כאשר משה ברח מפרעה (בהתחלה) היה "איש" אבל כאשר שקעוֹ בים היה "אלהים" – זה כבר קריעת ים סוף, אחרי מכת בכורות. ההתחלה כאן היא כשהוא ברח מפרעה, לפני שהוא בא אל היאור בדוגמה הראשונה. אבל זה זוג מקרים שהולך ביחד – כאשר משה רבינו בורח מהרודן שרודף אותו הוא איש, וכל מגמת הבריחה, שהוא בורח ממנו בתור "איש", בן אדם אנושי שבורח כשרוצים להרוג אותו, התכל'ס היא שיבוא ויטביע בים את אותו רודף, את אותו רודן, ואז הוא כבר "אלהים". אם כן, כל מטרת האיש היא בסוף להיות אלקים.

מה הדוגמה השלישית? כאשר משה רבינו עלה להר סיני לקבל את התורה הוא "איש", אבל כאשר הוא ירד מההר – בפעם השלישית – ו"קרן עור פניו" וכולם "יראו מגשת אליו" הוא "אלהים". זו הדוגמה השלישית.

מה הדוגמה הרביעית? כאשר משה רבינו אכל ושתה, כמו כל בני האדם, שאוכלים ושותים, שרעבים וצמאים וצריכים לאכול משהו להשיב את הנפש, הוא "איש"[8], אבל כאשר הוא היה עם ה' – "ויהי שם עם הוי' ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה"[9] – הוא "אלהים"[10].

משהו מופלא, יש פה ארבע דוגמאות שכל אחת היא אחרת. אם נתבונן בארבע הדוגמאות האלה של חז"ל אצל משה רבינו נראה שהן בסדר עולה. כנראה שיש כאן י-ה-ו-ה מלמטה למעלה[11]:

ה תתאה: מכת דם – מלכות

המדרש מתחיל מכך שכאשר משה הושלך ליאור הוא "איש" והוא "אלהים" במכת דם, כאשר הוא מכה את היאור. מכת דם היא מלכות בקבלה, בהקבלת עשר המכות לעשר הספירות (מלמטה למעלה). במכות הראשונות באה לידי ביטוי גם השפלות של משה, בכך שהוא לא מכה בעצמו את היאור (בו ניצל בילדותו, לאחר שהושלך ליאור) ואת קרקע ארץ מצרים (בה הטמין את המצרי שהרג) – שפלות גם היא פנימיות מדת המלכות, וכנראה שעיקר השפלות של משה היה במכה הראשונה[12].

בנוסח המובא ב"בתי מדרשות" הדוגמה הראשונה היא "כשהלך ליאור מצרים 'איש' ובשעה שהפכו לדם 'אלהים'". כאן יש גוון נוסף ועיקרי של השפלות והאנושיות של משה לפני שהוא נותן את המכות, כאשר הוא בא ליאור עוד לפני שהוא עושה את המופת: כל בעל מופת, כל נביא או מי שעושה מופת, לפני המופת הוא "איש". לפני המופת הוא חייב להיות איש וגם להרגיש עצמו איש – להרגיש עצמו כאחד האדם. בלשוננו, בלשון החסידות, לשון הבעל שם טוב, הוא צריך להיות בשפלות, בהכנעה גדולה. כל הדברים הכי גדולים שהנביאים מחוללים באים מתוך כך שבתחילה הוא מרגיש את עצמו אנושי[13]. אז, בזכות השפלות והבטול והאנושיות שלו, פתאום יש לו הופעה אלקית וכח אלקי.

כל ה"אלהים" אצלו תלוי ב"איש" הזה (בסוד הנאמר במשיח "צמח שמו ומתחתיו יצמח", "מתחתיו" דווקא, ממדת השפלות שלו, "מחציו ולמטה"). קודם הוא בא אל היאור ולא יודע אם ה' יצליח את דרכו להפוך את המים לדם, אבל כשהוא עושה זאת – מתוך עוד יותר בטול במציאות (כשהוא רק "איש" הוא בשפלות, ויש רגע בו השפלות מביאה אותו לבטול מוחלט, לאין, ואז הכח האלקי מתלבש בו) – הוא הופך להיות "אלהים" והופך את היאור לדם.

ו: בריחת משה והטבעת פרעה – היראה־הגבורה שבלב

אחר כך יש את הבריחה של משה מהמזיק. יש עוד דוגמה שמשה רבינו ברח, כאשר ה' אמר לו להשליך את המטה והוא הפך לנחש – התגובה הטבעית כשיש מזיק, כשיש סכנה, היא לברוח. עד שה' אומר לו – לא, תחזור. בבריחה מפרעה הוא מרגיש שהוא בן אדם, לא אלקים, וצריך לנהוג על פי טבע. אבל בסופו של דבר משה בא מתוך שפלותו לבטול, הכל מתהפך, ואז הוא מטביע את אותו אחד שרדף אותו בים – אחרי שהוא נתן לו עשר המכות והגיע לשיא של קריעת ים סוף.

את זה נשים ביצירה, ברגש. זה שהוא בורח מפרעה, חוץ מהשפלות שהוא מכיר שהוא בן אדם, המדה הטבעית שלו היא פחד (לעומת השלכתו ליאור, שאז היה באמת בסכנה תחת טבע המציאות-המלכות, אך כתינוק אין דגש על חוית הפחד שלו אלא על הסכנה האובייקטיבית).

איפה מדת הפחד? שהוא פועל כאדם טבעי שפוחד ממשהו ואם פוחד הוא בורח – זה הטבע של הפחד. למה זה קשור? למדות – פחד הוא מדה. משה רבינו פוחד, משה רבינו כאן הוא פחדן (כך מוסבר בדא"ח לגבי משה כאן וגם לגבי יעקב שברח, "משה מלגאו יעקב מלבר"), ואם הוא פחדן הוא "איש". אחר כך פתאום אותו דבר שהוא פחד ממנו, אותו פרעה, הוא משקיע אותו בים – הוא כבר "אלהים" (אלהים סוד "אל הים" כנודע).

ה עילאה: העליה להר וקירון פני משה – "רצוא ושוב"

אחר כך, כשהוא עולה להר לקבל את התורה, הוא "איש". אבל כשהוא יורד מההר ו"קרן עור פניו" הוא כבר אלהים. זה משהו חדש – תהליך של "רצוא ושוב", "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק". אל תקרי חיוֹת אלא חיוּת, כל יהודי צריך לעבוד את ה' ברצוא ושוב – הוא רץ אל ה', וכשהוא מגיע לשיא הוא מקבל צו לשוב למטה (כמו רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום).

אם הוא הגיע לשיא, ונמצא בבטול ומקבל את הצו האלקי לשוב למטה, עם מטען אלקי של תורה ומעשים טובים, אז פתאום "קרן עור פניו" – הוא מופיע כאלקים, כולם באמת יראים מגשת אליו. הוא צריך לשים על הפנים שלו מסוה, להסתיר את גילוי האלקות שמאיר מתוך הפנים שלו – כמו הביטוי המפורסם של הרבי שזה בחינה של עצמות בגוף, שרואים את האלקים מופיע דרך הגוף. כל התהליך של "והחיוּת רצוא ושוב" הוא תהליך של אמא, בכללות, לכן הדוגמה הזו היא כנגד ה עילאה של שם הוי'.

י: השהיה בהר – התאחדות עם ה׳

אחרון אחרון חביב, כאשר הוא נוהג ככל האדם, אוכל ושותה, כלומר שהוא יש – הוא צריך להזין את עצמו – אפילו שהוא אכל מן, "לחם אבירים אכל איש", והמן ירד בזכות משה רבינו, בו כתוב "ונחנו מה" ו"מן הוא כי לא ידעו מה הוא", עם כל הבטול שיש במן הוא משהו. גם כשהוא אכל את המן, יחד עם כולם, זה נקרא שהוא אכל ושתה – הוא לא אלקים אלא איש. התורה נתנה רק לאוכלי המן – רואים שזה קשור לחכמה, אבל יחסית לאי-אכילה באופן מוחלט, כמו לעתיד לבוא, שאין אכילה ושתיה כלל וכלל, זו מה שמשה קבל את התורה מפי הגבורה, ושם הוא "אלהים". זו פנימיות אבא פנימיות עתיק, ו"אורייתא מחכמה נפקת". כאן ה"אלהים" שלו הוא לא הירידה מההר עם קירון עור פנים אלא עצם קבלת התורה על ההר, שהוא לא אוכל ולא שותה.

הדיוק שם, שגם המדרש מביא, הוא "ויהי שם עם הוי'" – הוא לגמרי עם ה', שעליו כתוב "הוי' בחכמה". ה' מתאחד דווקא בחכמה, כמו שאדמו"ר הזקן מביא בתניא בשם הרב המגיד. זה כנגד החכמה.

סיכום – "דרך ארץ [אנושי] קדמה לתורה [אלוקי]"

אם כן, יש פה ארבע דוגמאות של "איש האלהים", שכל אחת היא תהליך:

י  אלקים באי-אכילה ושתיה ברקיע ואיש באכילה ושתיה כרגיל

ה  איש כשעלה למרום ואלקים כשירד ויראו מגשת אליו

ו  איש כשברח מפרעה ואלקים כשטבעו בים

ה  איש כשהושלך ליאור ואלקים כשהפכו לדם

כולנו צריכים ללמוד מכך שכל אחד יכול להיות "איש האלהים". האיש כאן הוא עיקרי – קודם צריך להיות בן אדם, "דרך ארץ קדמה לתורה", קודם צריך להיות אנושי. אנחנו מסבירים זאת הרבה פעמים, אבל רק כעת מצאנו את המקור המופלא הזה בחז"ל – גם הצדיק הגדול, משה רבינו, דוד המלך, משיח, קודם צריך להיות אנושי. דווקא בזכות שהוא "איש", שהוא בן אדם (שנמצא בסיכון, שפוחד, ששואף להתעלות, שאוכל ושותה כמו כולם), הוא נעשה "אלהים" – עד לגילוי העצמות בתוך גוף לעיני העם (שלא המדרגה הכי גבוהה כאן, אלא אחת לפניה).

ה. פרצוף "איש האלהים"

נסיים עם הפרצוף של עשרת הנביאים שנקראו "איש האלהים":

חכמה: משה

אמרנו כבר שמשה רבינו הוא ודאי החכמה, עם פנימיות החכמה ועם קוצו של י – בחינת התורה. היות שבאמת החכמה נבדלת, "קדש מלה בגרמיה" (בחינת אצילות שבאצילות), יש הצדקה לפירוש השל"ה הקדוש ש"איש האלהים" של משה רבינו נבדל ביחס ל"איש האלהים" של כל השאר.

בינה: אלקנה

בכל אופן, יש יחוד מיוחד של חכמה ובינה שנקראו "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". אם כאן משה רבינו הוא הראשון, החכמה, צריך לומר שזה שבא אחריו – השני, שכמו שכבר אמרנו הוא הממשיך את מדרגת משה לכל מי שבא אחריו – הוא דווקא אלקנה.

"ואי זה מקום בינה" – אלקנה ו"המקום אשר יבחר"

אלקנה בגימטריא מקום, כפי שדברנו לאחרונה[14]. מקום הוא כינוי של הקב"ה. כתוב "והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה" – עצם המושג מקום הוא בחינת בינה, כך כתוב. איך יודעים שאלקנה יותר מכולם קשור למקום? בתורה המקום הוא אותו "המקום אשר יבחר הוי' לשכן שמו שם", מקום המקדש. חז"ל אומרים משהו מופלא לגבי אלקנה – שזכה לבנו שמואל בזכות שעלה ארבע פעמים בשנה למקום המשכן בשילה. לא רק שלש פעמים, שלש רגלים דאורייתא, אלא עוד פעם נוספת שהוא התנדב מעצמו.

לא רק שהוא היה עולה למקום, שהיה קשור למקום ועולה למקום, אלא שהיה מביא איתו את כל בני ביתו, את כל המשפחה המורחבת, ולא די בכך אלא – תיאור מופלא בתנא דבי אליהו – שבדרך לשילה היה לן עם כל המשפחה ברחובה של עיר שהגיעו אליה, כל בני העיר היו שואלים מה עושים, לאן הולכים, וענו שעולים למקדש והזמינו את בני העיר להצטרף. כך צרף המוני יהודים, עד שבשנה הבאה עלו חמש משפחות – אלקנה היה מקור של איש מבצעים – בשנה הבאה עשר משפחות, בשנה אחריה ששים משפחות, עד שזכה להעלות את כל ישראל למשכן בשילה. המבצע שלו היה כל כך מוצלח שבסוף העלה את כל עם ישראל למקום. אין אחד שקשור למקום יותר מאלקנה.

שוב, המקום נקרא "מקום בינה" – בית המקדש הוא בינה, המשכן הוא בינה בקבלה. בזכות זה הוא זיכה את כל עם ישראל. כתוב במדרש בסוף שהוא הכריע את כל עם ישראל לכף זכות בכך שהעלה את כולם למקום שמשם יוצאת תורה ומעשים טובים לישראל.

העליה היא בעיקר רצוא, ואחר כך בנו פעל בכיוון ההפוך-המשלים, הוא הסתובב בכל ישראל – הוא היה בשוב, ירד מן ההר אל העם (כמו משה רבינו שהוא שקול כנגדו). אמרנו שכל הדינמיקה של עליה וירידה היא בכללות בבינה, אבל עיקר כח הבינה הוא הרצוא – בחינת אלקנה. אם כן, מאד יפה ומתאים שאפשר לצרף את משה רבינו לאלקנה בתור "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", ואז הוא זוכה להוליד בן ששקול כנגד משה ואהרן.

אלקנה – הממוצע בין העליות למקדש בעוה"ז לעליות למקדש בימות המשיח

רק נאמר עוד פרט, שלעתיד לבוא כתוב "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות לפני". כל חדש וכל שבת – היום היה ראש חדש ואתמול היה שבת (וגם ראש חדש) – יבואו לעתיד לבוא למקדש, לא רק שלש פעמים בשנה. איך יעלו? חז"ל אומרים שעל העבים, על העננים (על פי הפסוק בישעיהו "מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארֻבֹתיהם"). שוב, כל שבת וכל ראש חדש צריך לבוא לבית המקדש כאשר יבוא משיח, לא רק שלש פעמים בשנה. איך?

על עננים. רואים שאלקנה הוסיף עוד עליה על דעת עצמו, בהתנדבות, ובכך הוא ממוצע בין העליה של העולם הזה לעליה של משיח. העליה של משיח היא המון פעמים, כל השבתות וכל ראשי החדשים, חוץ מהרגלים. הוא הוסיף פעם אחת על דעת עצמו – כבר מתחיל בכך הקדמה ל"והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו" שלעתיד. העתיד, "עמק אחרית" (בלשון ספר יצירה), הוא בחינת בינה, סוד המקום של אלקנה. כל זה לכבוד אלקנה איש האלהים.

דעת: שמואל

אם משה הוא חכמה ואלקנה הוא בינה, סוד המקום, אז שמואל שבא אחריהם – "איש האלהים" השלישי – צריך להיות דעת. מאד מתאים לו, כי המיוחד אצלו שהוא שקול כנגד משה ואהרן. עצם המלה "שקול" הוא ענין שיקול הדעת. הוא שקול כנגד משה ואהרן, שכתוב שהם חכמה ובינה, והדעת היא המייחדת אותם. הוא משח שני מלכים, שאול ודוד, קודם הוא משח את שאול מצד העיטרא דגבורות של הדעת ואחר כך הוא משח את דוד מצד העיטרא דחסדים של הדעת ("חסדי דוד הנאמנים"). בכל אופן, יש כבר שלישיה, ממשה עד שמואל ששקול כנגד משה – שלישיה זו היא כנגד החב"ד בפרצוף שלנו.

מלכות: דוד המלך

לפי סדר הדורות (וכך לפי סדר המדרש) הבא אחרי שמואל הוא דוד המלך, בו כתוב שלש פעמים "דויד איש האלהים" – הכל קשור לבית המקדש. כמובן, כמו שאמרנו, את דוד המלך נשים במלכות – המקום הטבעי שלו (בקשר שלו למקדש הוא מקבל מסוד אלקנה הנ"ל, ה תתאה שבשם מ-ה עילאה שבשם, מקום המקדש למטה ממקום המקדש למעלה).

תפארת ויסוד: אליהו ואלישע

אחר כך יש שנים מפורסמים, ועוד ארבעה פחות ידועים. חוץ ממי שאמרנו כבר, ארבעת הראשונים – משה, אלקנה, שמואל, דוד – שני הגדולים הנוספים הם אליהו הנביא ותלמידו אלישע הנביא.

אליהו – הרוח הכללית

לאליהו יש כמה בחינות, אבל אחת הבחינות שלו היא מה שהוא הרוח הכללית של נשמות עם ישראל. יש נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה. הנפש הכללית היא דוד המלך, היחידה – נעוץ סופן בתחלתן – היא מלך המשיח. אבל הרוח, שבספירות היא התפארת, היא אליהו הנביא.

אלישע – "פי שנים ברוחך"

אליהו הוא הרוח הכללית, אבל יש משהו מיוחד באלישע תלמידו שזכה ל"פי שנים ברוחך" – אם אליהו הוא הרוח, יש את תלמידו שזכה ל"פי שנים ברוחך", אז אם נשים את אליהו הנביא בתפארת, הרוח בספירות, בדיוק תחת שמואל הרמתי, אז אלישע הוא ביסוד. יש גם מעלה ביסוד, בצדיק שתחת התפארת, בסוד "אלה תֹלדות יעקב יוסף", שהיסוד מקבל פי שנים מהתפארת. אחד הפירושים בקבלה שהיסוד מקבל פי שנים מהתפארת הוא שמקבל בדרך של אור ישר (מהתפארת ליסוד) וגם בדרך של אור חוזר (מהיסוד לתפארת), שעל כל אור חוזר כתוב שחוזר לקדמותו ממש (האור חוזר מהיסוד עולה עד לשרש היסוד בדעת, מעל לתפארת, וממשיך לעלות עד כתר עליון וכו'). לכן הוא זוכה ל"פי שנים".

גבורה: אמוץ

לפי זה נשארו הקצוות – חסד-נצח בימין וגבורה-הוד בשמאל. מי שהכי מתאים להיות גבורה הוא אמוץ, האבא של ישעיהו – אמוץ מלשון אומץ וגבורה. אבל מה שכעת נקבע, את מיקום הארבעה הנותרים, הוא בהתאם לתוכן נבואתם בזמן בו נקראו "איש האלהים" – מתוך כך נבין את המיקום שלהם.

נבואת אמוץ לאמציה – לצרף רק חילים צדיקים לצבא ישראל

מה ניבא אמוץ לאמציה? יש פה אומץ כפול – אמוץ מנבא נבואה למלך אמציה (שהם שני אחים כנ"ל). הוא ניבא לו, ברגע שאמציה רוצה לצאת למלחמה נגד גוים (בני שעיר), וחוץ מחילי מלך יהודה – בחורי יהודה – הוא שכר גם מספר גדול של חילים מישראל, ממלכת הצפון, שיצטרפו לצבא המלחמה שלו. אז בא "איש האלהים" – שחז"ל אומרים שהוא אמוץ – ואומר לו לא לצרף את בני אפרים כי הם לא זכאים. הוא כבר שילם לחילים האלה הון עתק. מה אני עושה עם הכסף שהוצאתי עליהם? אל תדאג, ה' יחזיר לך את הכסף, אבל אל תצרף אותם.

זו נבואה מופלאה. כמו שהיום יאמרו לצה"ל לא לצרף לקרב חילים שׂכוּרים, עם כל ההטבות, יהודים שלוחמים נגד אויבים גוים, אבל שאינם נאמנים לתורת ישראל, שאינם צדיקים. אצלם לא יתקיים "והיה מחניך קדוש". זו הנבואה של אמוץ, משהו מופלא. אם אפילו יהודים שאינם צדיקים לא צריך לצרף למלחמות ישראל, כל שכן וקל וחומר דרוזים ובדואים וכו' וכו' (כעת רוצים גם סתם ערבים). אסור לצרף – הנבואה של אמוץ היא לא לצרף זרים לצבא הקדוש של עם ישראל. אמציה קבל את הנבואה שלו.

גבורת צמצום הצבא

מה כאן תורף הנבואה? שצריך לצמצם את החיל – קצת מזכיר את גדעון. גם למלחמה שלך, הרי אתה מלך יהודה – קח רק כאלה ששייכים לך. יש דוגמה אחת בתנ"ך של גדעון – דוגמה קיצונית לכיוון הזה. יש גם את מלחמת עמלק, שמשה רבינו אומר ליהושע "בחר לנו אנשים" – ומוסבר בחסידות שאלה אנשי משה, חסידים מובהקים, שכל המלחמה הזו תתנהל ותתבצע על ידי חסידים שלנו. וגם ראוי לצרף לרשימה זו מה שאברהם אבינו יצא למלחמה נגד ארבעת המלכים רק עם "חניכיו ילידי ביתו" (ופירשו חז"ל דהיינו רק עם אליעזר עבדו הנאמן). כך גם הנבואה של אמוץ – לא לשכור יהודים שאינם משלנו. לכאורה כל היהודים משלנו, אך כאן לא. זה ראש של צמצום של ספירת הגבורה – נשים שם.

הוד: מיכיהו

נבואת מיכיהו – הבטחת נצחון לאחאב ועידוד לכלות את האויב

אם נרד מהגבורה להוד, שם יש את נבואת מיכיהו – לא כתוב מי היה "איש האלהים" הזה, אבל כך אומרים חז"ל. הוא נבא לאחאב מלך ישראל, מלך רשע מאד, כאשר בא להלחם נגד ארם – נגד גוים שרדפו אותו – וכמה שהוא רשע (לא סתם מלך ממלכת הצפון, הממלכה ה'חילונית' יחסית, אלא רשע מרושע, הוא ואשתו איזבל, הכי רשעים שיש) ה' כן רוצה לתת את ארם ביד אחאב. הוא שולח נביא להבטיח לאחאב שינצח את ארם במלחמה. הנביא הזה לא רק רצה שאחאב ינצח, אלא שאחאב ילך בדרך דוד המלך לקיים את "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשיב עד כלותם".

בסוף אחאב ניצח, אבל לא קיים את הרדיפה עד הסוף. מלך ארם נוצח והתחבא, חדר בתוך חדר, ואז בא לו יועץ שאומר – אתה יודע, היהודים האלה רחמנים, אז לך ותבקש רחמנות. זה כבר היפך נבואת מיכיהו, כי באמת אותו אחאב – גדול השמאלנים – אחרי הנצחון הגדול שלו, נגד הנבואה, ריחם על המלך הזה, ויצא מה שיצא.

מעלת ופגם ההוד

בכל אופן, מה הנבואה כאן? נבואה שהכי מתאימה לספירת ההוד. הוד הוא גם "הודי נהפך עלי למשחית". הוא לוקח את מלך אחאב, הרשע, ואומר לו שכאן ה' רוצה שתנצח, רוצה שתנצח עד הסוף, כמו דוד המלך. יתכן שאם היה מקיים את הנבואה עד הסוף אולי היה מהרהר בתשובה וכו'. הרי פעם אחרת כתוב שאותו אחאב הרהר בתשובה ונכנע לפני ה'.

יש ווארט של הרבי שכל המדה של "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם" – לחסל עד הסוף, ולא להשאיר שריד ופליט – שייך להוד. לגמור חשבון עד הסוף זה הוד. זו בדיוק הנבואה של מיכיהו כאן.

מה אמרנו עכשיו? שהוד הוא, במדה מסוימת, הרבה יותר גבורה מאשר גבורה. ואם הוא מתקלקל – הוא מתקלקל לגמרי, "הודי נהפך עלי למשחית". משם עיקר יניקת החיצונים, של אחאב בתור מלך רשע. אכן, בסוף המלחמה מיכיהו כעס על אחאב שלא קיים את דבריו עד הסוף, ובסופו של דבר – לאחר מעשה כרם נבות (שהיה לאחר המלחמה הראשונה) – הוא הנביא שניבא (נגד שאר הנביאים) כי אחאב ימות במלחמה, ונתקיים באחאב "הודי נהפך עלי למשחית".

חסד: שמעיה

נעבור לקו ימין: נשארו לנו שמעיה ועידו. את שמעיה נשים בחסד ואת עידו נשים בנצח. שניהם נבאו בדור שמיד אחרי שלמה המלך, הדור של חלוקת הממלכות, הדור של רחבעם מלך יהודה וירבעם מלך ישראל. שמעיה נבא לרחבעם ועידו נבא לירבעם. כלומר, שניהם לפני אליהו, בדור של אחיה השילוני, הרבי של אליהו הנביא (שהוא הרבי של אלישע). באותו דור היו שני הנביאים האלה, שכל אחד נקרא "איש האלהים". בשמעיה מפורש שהוא "איש האלהים" ובעידו אנו יודעים לפי חז"ל.

נבואת שמעיה – מניעת מלחמת ממלכת רחבעם בממלכת ירבעם

שמעיה נבא לרחבעם, אחרי שירבעם עשה את הקשר נגד רחבעם ובית דוד וכל שבטי הצפון הלכו יחד עם ירבעם, עד כדי שכך שרחבעם עצמו שהיה אז בשכם היה בסכנת נפשות, עלה על מרכבתו וברח לירושלים. אחרי שהוא חזר לירושלים, וכבר קרה מה שקרה, פילוג הממלכות, הוא תכנן לקבץ את כל אנשי יהודה ולערוך מלחמה נגד הצפון ה'דוסים' נגד ה'חילונים', מלחמה. בא אליו שמעיה איש האלהים ואומר לא, ה' לא רוצה זאת. פילוג הממלכות הוא גזירה מאת ה', סיבה מאת ה' ה' לא רוצה שתלחם נגד האחים שלך. רחבעם היה בסדר בקטע הזה, שקבל ושמע את נבואת שמעיה, ולא עשה את המלחמה נגד הצפון להחזיר אותם אליו. כלומר, הוא ויתר מגמת המלחמה היתה להחזיר את הממלכה ליהודה, לבית דוד.

נביא שאומר לא להלחם הוא בדיוק הפוך מהנבואה ללכת עד הסוף נגד הגוים – שמעיה אומר לוותר ולא להלחם נגד היהודים. היות שהנבואה שלו היא ויתור, לא להלחם, היא מתאימה לחסד – גם מי שחולק עליך, גם מי שמתפלג ממך, אל תלחם איתו. זו נבואת שמעיה.

נצח: עידו

נבואת עידו – על יאשיהו המלך

אחרון חביב, נבואת עידו, שנשארה לו ספירת הנצח. גם אצלו, זו בכלל לא נבואת מלחמה. הגבורה וההוד היו שני גוונים של מלחמה, החסד היה לא להלחם, והנצח – אחרון חביב, עידו איש האלהים – הוא משהו אחר. כאשר ירבעם עשה את החטא הכי נורא שלו, שהקים עגל ועשה מזבח ועלה עליו בעצמו להיות הכהן, להקריב, פתאום הופיע איש האלקים – שהוא עידו – ומנבא לו ש"הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו וגו'" ויאשיהו כבר ימלוך על כל עם ישראל.

זו נבואה מיוחדת במינה לגמרי – לא רק שמנבאים לעתיד הרחוק מאד, כמה מאות שנים אחרי רחבעם וירבעם, שנולד יאשיהו, המלך האחרון של יהודה לפני חורבן הבית כו', הרבה שנים אחרי גלות עשרת השבטים – אלא הוא מנבא שהמלכות, שכעת גזלת מבית דוד, היא עתידה לחזור לבית דוד. חז"ל אומרים שבימי יאשיהו המלך מקצת מעשרת השבטים חזרו תחת מלכות יאשיהו, שהוא עצמו נהרג בעונות שלנו. אבל בעצם מה שעידו – גם לשון עידוד – רואה הוא העתיד הרחוק.

נבואת "נצח ישראל לא ישקר"

הסיבה הפשוטה שאנחנו שמים אותו בנצח, כי הנבואה שלו היא "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" – "נצח ישראל" הוא מלכות בית דוד. הנבואה שלו שכרגע תפסת את המלכות, ואתה חוטא ומחטיא את ישראל, אבל תדע לך שאתה וכל מה שיבוא אחריך יתבטל לטובת דוד המלך. דוד המלך יחזור. הוא מתנבא על מאות שנים אחר כך, וגם אומר את השם של אותו מלך צדיק מבית דוד (שראוי היה להיות משיח, כמו שירמיהו קונן עליו "רוח אפינו משיח הוי' נלכד בשחיתותם אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים") – הכי פלא. אותו אחד שיהיה אחרי מאות שנים יקרא יאשיהו. זו נבואת עידו, שהיא נבואה של נצח – "נצח ישראל", שפירושו הנצח של מלכות בית דוד, שה' מבטיח לו בית נאמן (כל "נאמן" הוא בספירת הנצח כנודע).

סיכום

כך סכמנו את עשר הספירות של העשרה שנקראו איש האלקים. נחזור בקיצור, ואת כל הרמזים והגימטריאות נשאיר לצבור לחשב: משה בחכמה, אלקנה בבינה, שמואל בדעת (חב"ד), שמעיה בחסד, אמוץ בגבורה, אליהו הנביא בתפארת (העיקר הוא הקו האמצעי), עידו בנצח, מיכיהו בהוד, אלישע הנביא ביסוד, ואחרון חביב – דוד מלכא משיחא, "דויד איש האלהים" במלכות.

חכמה

משה רבינו

 

בינה

אלקנה

 

דעת

שמואל הנביא

 

חסד

שמעיה

 

גבורה

אמוץ

 

תפארת

אליהו הנביא

 

נצח

עידו

 

הוד

מיכיהו

 

יסוד

אלישע הנביא

 

 

 

 

 

מלכות

דוד המלך

 

שנזכה לכל ה"איש האלהים", שנזכה שאנחנו כולנו כמו שהרבי רוצה נהיה "איש האלהים", בחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" (בסוד "איהו הבעל, 'בעלה דמטרוניתא' בנצח" ואילו "איהי האשה בהוד" היינו מה שהקב"ה גוזר וצדיק מבטל, על דרך אשה שמבטלת את גזרת בעלה, וכמבואר במ"א איך ששני 'יסוד אמונה' אלה "צדיק גוזר והקב"ה מקיים, הקב"ה גוזר וצדיק מבטל" מכוונים כנגד נצח והוד). שנגזור כאן שכל השבויים בעם ישראל יחזרו, שכל עם ישראל ששבוי בגלות, שנחזור כולנו בתשובה שלמה מאהבה "ובא לציון גואל" במהרה בימינו אמן.



[1]. והוא תחלת פרק צ, פרק המלך של ספר תהלים (על משה נאמר "ויהי בישרון מלך" ו"דוד מלך ישראל חי וקים"). ובו נאמר "ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו'", רמז מובהק לחיי דוד המלך, בתפלה של משה רבינו דווקא. נמצא ש"איש האלהים" הנאמר פה על משה רבינו רומז גם לכך שדוד עצמו – בהיותו "נעים זמרות ישראל", כמו שיתבאר – נקרא "איש האלהים", ונעוץ סופן (דוד מלכא משיחא) בתחלתן, לפי הקבלתן לספירות העליונות – משה בחכמה ודוד במלכות – וכמו שיתבאר.

[2]. ב"דויד איש האלהים" יש ג יודין, י בכל תבה (יש ג אותיות כפולות – ד א ה – ו-ד אותיות בודדות – שלום; ג היודין = ל, ג הכפולות = כ, נמצא ש"דויד איש האלהים" = "[ישא הוי' פניו אליך וישם] לך שלום" ועוד נאמר "ורוח לבשה את עמשי ראש השלישים לך דויד ועמך בן ישי שלום שלום לך ושלום לעזרך כי עזרך אלהיך ויקבלם דויד ויתנם בראשי הגדוד". דוד היה איש מלחמה ואילו שלמה בנו היה איש שלום, כסיום כח העתים של קהלת "עת מלחמה ועת שלום", אבל כאן, בכינוי "דויד איש האלהים", מתגלה שרש השלום הנצחי בדוד דווקא, נעים זמרות ישראל, ובסוד "יפה כח הבן מכח האב" דווקא).

    מיקום 3 היודין: 3 6 (3‑3) 12 (6‑6) = 21 (3 פעמים 7, המיקום האמצעי), וכן מהסוף: 2 8 11 = 21, סוד "אהיה אשר אהיה". "דויד איש האלהים" = 426. ג"פ "דויד איש האלהים" = 1278 = חי פעמים "וחי בהם" ("דוד מלך ישראל חי וקים").

[3]. נצייר את צורת ההשראה:

ד

ו י ד

א י ש ה א

ל ה י

ם

    השורה האמצעית עם שתי הנקודות מלמעלה ומלמטה (7 אותיות) = 361 = 19 ברבוע = נשיא. וכן הציר האמצעי עם שתי הנקודות מימין ומשמאל (7 אותיות) = נשיא. שאר 6 האותיות (בשני האופנים) = א-דני. היינו סוד "דויד איש האלהים" – "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", והוא סוד שם א-דני, שם המלכות, מלכות בית דוד.

[4]. ב"רוח נבואה מן קדם הוי'" ששורה עליו (לא "רוח גבורא מן קדם הוי'", וכמבואר ענין שני התרגומים ל"רוח הוי'" באריכות במ"א – ראה גם לעיל כרך ג, סעודת משיח השנה פ"א).

[5]. ובפסוקי נבואתו הכתובים בתנ"ך, הגם שהתוכן שלהם נדמה כשייך לחיי שעה בלבד (כנבואת נביא למלך מסוים בנוגע למלחמה מסוימת וכיוצא בזה), טמונים מוסר השכל השייך לדורות ואין ספור רמזי תורה העומדים ברומו של עולם הידועים למשכילים יראי הוי' וחושבי שמו.

[6]. חלק זה של המדרש מופיע בדברים רבה יא, ד ועד"ז בתנחומא ברכה א.

[7]. כך הסדר במקורות שבהערה הקודמת (וכן בבתי מדרשות דלקמן, אך עיי"ש ודוק שאז הסדר הוא לפי חלק ה'אלהים' שבכל דוגמה – הן בדוגמה זו והן בדוגמה האחרונה, ודוק). אכן, במדרש תהלים צ ובילקוט שמעוני מתהפך סדר שתי הדוגמאות הראשונות.

[8]. איש היינו אכילה שתיה.

[9]. "ויהי שם עם הוי' ארבעים יום וארבעים לילה" – ח תבות ו-לב אותיות (יחס של א:ד) ועולה יה פעמים אלהים (רמז מובהק להיות משה "אלהים"). "לחם לא אכל ומים לא שתה" – ו תבות ו-טוב אותיות ועולה מלכות מלכות (היהלום של אל, אל פעמים לב), גילוי אור "מסוף העולם ועד סוף העולם", וד"ל. נמצא שיש כאן דוד תבות (שעולות דוד פעמים נצח-הוד, הערך הממוצע של כל תבה) ו-לב טוב אותיות ("רואה אני את דברי אלעזר בן ערך וכו'") = ז ברבוע, שצורתו כך:

ו י ה י ש ם ע

ם י ה ו ה א ר

ב ע י ם י ו ם

ו א ר ב ע י ם

ל י ל ה ל ח ם

ל א א כ ל ו מ

י ם ל א ש ת ה

    על משה רבינו נאמר "כל השביעין חביבין". יש כאן 7 ברבוע אותיות. השורה האמצעית היא תבת "וארבעים" – 7 אותיות ובגימטריא עולה 329 = 7 פעמים 47, בטול (הערך הממוצע של כל אות. בטול היינו מדתו העצמית של משה רבינו, סוד יחודא עילאה דשילוב הוי' אהיה; 47 הוא 40 – "ארבעים יום וארבעים לילה" – ועוד 7). הציר האמצעי = 84 (אותיות יום ועוד חצי יום בגימטריא) = 7 פעמים זה (הערך הממוצע של כל אות) – "משה נתנבא ב'זה'". ארבע הפנות = 91 = 7 פעמים 13 (המשולש של 13, שילוב הוי' אד'). השורה העליונה = אמת – "משה אמת ותורתו אמת" = אהיה ברבוע, סוד "אהיה אשר אהיה" (9, 3 ברבוע, פעמים 49, 7 ברבוע. הערך הממוצע של כל אות = 63, 7 פעמים 9, סוד שם סג, וכידוע בכתבי האריז"ל שכוונת אמת הוא ז פעמים שם סג).

    יש כאן שלש עיינין, במקום 7 (ע במספר קטן), 16 (ע במספר סדורי) ו‑26 ("עין הוי' אל יראיו" [ע פעמים הוי', "סוד הוי' ליראיו" = 1820]) = 49 (7 ברבוע)! תן לחכם ויחכם עוד.

[10]. מענין לציין שבחלק מהמדרשים (מדרש תהלים ועוד) הסדר הוא "כשעלה וראה שאין אוכלין ושותין וגם הוא לא אכל ושתה נקרא 'אלהים', וכשירד ואכל ושתה נקרא 'איש'" – כלומר, כאן מודגשת החזרה אל האנושיות בסוף התהליך, על דרך ההכנעה של "אל הארץ אשר אראך" לאחר הכנעה-הבדלה-המתקה. ועוד, באופן זה סדר הסיום של דוגמה במדרש (אכל ושתה לאחר הירידה מההר) בא לאחר הסיום של הדוגמה הקודמת (קירון עור פניו), ודוק גם לעיל הערה ז.

[11]. והמדרשים שמסדרים את הדוגמאות בסדר אחר – כנ"ל הערה ז – יוצאים צירוף אחר של שם הוי' ב"ה.

[12]. יאר (הפך ל)דם = 255 (יה פעמים טוב) = נהר, אותיות הרן של אהרן. וביחד עם משה = 600, המתקת פר ושך דינים, 600 אותיות של 120 צירופי אלהים, סוד חיי "משה איש האלהים", וד"ל.

[13]. וראה נעם אלימלך וארא ד"ה "תנו לכם מופת".

[14]. שיעור כ"א סיון פ"ג.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com