חיפוש בתוכן האתר

כ"א סיון תשע"ד – כפר חב"ד (אנגלית) - מבצע אלקנה אבות פרק ב משנה ה הדפסה דוא

כ"א סיון תשע"ד – כפר חב"ד (אנגלית)

מבצע אלקנה

אבות פרק ב משנה ה

2.              א. "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד" בפירוש רבינו עובדיה ברטנורא

3.               פירושים יחסיים בבור ועם הארץ

שלום לכולם, משבועות אנו לומדים פרקי אבות, לכן גם היום נלמד משהו מפרקי אבות, מהפרק שלמדנו בשבת – פרק ב. מפסח עד ראש השנה לומדים ארבע פעמים את כל פרקי אבות – זו הפעם השניה. נלמד את ההתחלה והסוף של פ"ב מ"ה:

הוא [הלל] היה אומר, אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ [צריך להבין מה בדיוק כוונת חז"ל כשאומרים 'עם הארץ'] חסיד... ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש.

נתחיל מההתחלה: מה שמיוחד כאן, שישנם פירושים שמפרשים את אותה משנה ונותנים לה ערכים יחסיים, שונים מאד אחד מהשני. הרבה פעמים מסבירים דברים באופן מופשט, אבל לאו דווקא שמתרחקים מהפשט. כאן יש דוגמה שהפירושים מאד יחסיים, כלומר שהגדרת המושגים זזה ומקצינה לכיוון מסוים, וכמו שיתבאר בע"ה.

4.               לחרוש את המח

נתחיל מהפשט של הברטנורא, שמסביר שבור הוא "ריק מכל דבר". בוּר כמו בוֹר, "והבור ריק אין בו מים" שכתוב ביוסף הצדיק (מענין שהמלה בוֹר מופיעה עוד כמה משניות הלאה בפרקי אבות, בתאור מדרגת רבי אליעזר בן הורקנוס – רבי אליעזר הגדול – שרבי יוחנן בן זכאי הגדיר אותו כ"בור סוד שאינו מאבד טפה"). "ריק מכל דבר, ואפילו בטיב משא ומתן אינו יודע" – אפילו איך מתנהלים בביזנס הוא לא יודע. לא רק שהוא ריק מתורה ומצוות, אלא שאפילו בדרך ארץ – איך להתנהל עם אנשים, איך לעשות עסקים בעולם – הוא ריק. הוא ממשיך "והוא גרוע מעם הארץ". כך ברור מההקשר של המשנה, שהבור יותר גרוע מעם הארץ.

הוא נותן דוגמה למקור המלה – "תרגום 'והאדמה לא תשם' – 'וארעא לא תבור'". המצרים באו ליוסף בזמן הרעב, ואמרו שאם לא יתן להם זרע האדמה תשם וכולם ימותו ברעב, ולכן בקשו שיתן להם זרע כדי ש"האדמה לא תשם". התרגום של "תשם", מלשון שממה, הוא "תבור" – תהיה ריקה. זו המשמעות של בור. בור הוא מישהו שריק לגמרי, שדה בוּר.

מהמושג שדה בור מבינים שהאדם צריך להיות חרוש – לא להיות שדה בור. אם אין חרישה לא תהיה ברכה, גם אם יפזר זרע וגם ירד גשם זה לא יעזור. מה הכוונה לחרוש? לחשוב בעומק ("חֹרש וחֹשב"). כשאדם חושב עמוק הוא חורץ חריצים במח, חורש, ואז הוא לא שדה בור.

5.               "יצחק קראו 'שדה'" – שדה דקדושה ושדה דלעו"ז

עוד דבר מענין: בוּר – וכך גם בוֹר – שוה 208, יצחק, ח"פ שם הוי'. אנחנו יודעים ש"יצחק קראו [למקום בית המקדש] שדה". כתוב "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" – הוא יצא למצוא מקום להתפלל ולשפוך את הלב לפני ה', והמקום האידיאלי בשבילו לכך הוא השדה. אבל אם השדה לא חרושה היא שדה בור. איך חורשים את השדה? אולי כמו שיצחק עשה – יוצאים לעשות חשבון נפש (לחרוש בנפש פנימה) ולהתפלל בו (לשפוך שיח לפני ה' מקרב איש ולב עמוק). כך הוא חורש את השדה הרוחני שלו, והוא קורא למקום המקדש שדה. אבל יש לעומת זה, שדה שאינו של קדושה, כאשר השדה איננה חרושה – שדה בור.

בכל אופן, במשנה הזו מפרש הברטנורא שאדם בור הוא אדם שריק מכל. יתכן שאפילו אינו-יהודי יש לו מעלה ביחס אליו, קצת יותר מלא ממנו, כי הוא לפחות מבין במשא ומתן. הבור הזה הוא הלעו"ז של יצחק דקדושה. יצחק הוא השדה של הקדושה, אבל ממנו יוצא השדה של הקליפה – יש לו תאומים, צדיק ורשע, יעקב ועשו. על עשו נאמר "ויהי עשו איש יֹדע ציד איש שדה". יצחק השתמש בשדה שלו לתפלה, לשפוך שיח לה', ועשו משתמש בשדה שלו לציד. זה הסבר הפשט, "אין בור ירא חטא" (צריך עדיין להסביר מה זה ירא חטא) – מי שריק לא יכול להיות ירא חטא.

6.               ראשית יראת חטא – רגישות כלפי אנשים

המשך פירוש הברטנורא למשנה, על "ולא עם הארץ חסיד". "עם הארץ" הוא העם של הארץ, אדם שמוגדר כ"עם הארץ" – כחלק מהחברה. הברטנורא מסביר שעם הארץ אינו חסיד "אבל ירא חטא אפשר שיהיה". כמו שנסביר, "ירא חטא" כאן בפרקי אבות, זו דוגמה טובה למה שאנחנו מסבירים שיראה – אחת משתי מדות הלב היסודיות, אהבה ויראה – היא רגישות.

עם הארץ, אפילו אם אינו יכול להיות חסיד, הוא כן יכול להיות ירא חטא. למה הוא יכול להיות ירא חטא? "שהרי הוא בקי בטיב משא ומתן". הסבר מענין – גם עם הארץ לא למד תורה, הוא לא בחור ישיבה, אבל הוא אדם טוב שמקיים מערכות יחסים תקינים עם אנשים. זה 'חאפ', שאדם כזה שמקיים יחסים תקינים עם אנשים ומעורב בחברה, ולכן יכולה להיות לו רגישות לטעות, לחטא, כי חטא מתחיל בין אנשים. אם אין לך רגישות כלפי אנשים, איך תוכל להיות רגיש כלפי הקב"ה?! אבל, בכל אופן, בלי ללמוד תורה לעומק אינך יכול להיות חסיד. זה הפשט שאומר הברטנורא – הפשט הכי פשוט.

7.               תוי"ט: הפניה לביאורי ירא חטא ועם הארץ בפירושי הברטנורא

כעת נסתכל בתוספות יום טוב, שמפרש על הברטנורא. הברטנורא לא הסביר לנו כלל מה פירוש חסיד ולמה "לא עם הארץ חסיד", אלא רק הסביר שעם הארץ יכול להיות ירא חטא. אנחנו יודעים שחסיד פירושו מי שעושה לפנים משורת הדין. אפשר להבין שלא מספיק להיות איש טוב, עם חושים טבעיים של הטבה לזולת, אלא צריך ללמוד כדי לדעת מהו לפנים משורת הדין (לימוד על מנת לעבור – כאברם העברי, איש החסד – את שורת הדין שקובע הלימוד עצמו, וכידוע הגדרת החסיד של הרמב"ם בהלכות דעות ומעלתו ביחס לחכם, זה שאינו נוטה מהדרך האמצעית שהיא שורת הדין).

תוספות יו"ט עוזר לנו להבין טוב יותר איך הברטנורא מפרש. הוא נותן מראי מקומות להבין טוב יותר מה פירוש ירא חטא – עיין בפרק דלקמן משנה ט ובפי' הר"ב שם. הסברנו שההתחלה של יראת חטא היא רגישות לפגיעות בזולת. התוי"ט אומר שנבין טוב יותר אם נסתכל במשנה בפרק הבא, ושאם רוצים להבין טוב יותר איך הברטנורא מבין עם הארץ צריך לעיין בפ"ה מ"י.

8.               "יראת חטאו קודמת לחכמתו" – לימוד חכמה לשם יראת חטא

קודם נעיין בפ"ג (הפרק שנלמד בשבת הקרובה) מ"ט:

רבי חנינא בן דוסא אומר, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקימת. וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקימת.

משנה ידועה – שאם יראת החטא קודמת לחכמה היא מתקיימת וגדלה, ואם החכמה קודמת ליראת חטא היא לא מתקיימת. מדברי הברטנורא מובן ש"חכמתו מתקיימת" היינו שהיא חכמה יצרנית, פעילה. הברטנורא מסביר "אני שמעתי שמקדים במחשבתו יראת חטאו לחכמתו. שהוא חושב בלבו אלמוד בשביל שאהיה ירא חטא. וזה ע"ד שאמרו תחלת המחשבה סוף המעשה". כלומר, אלה לא שני דברים שונים – שאם יש לך יראת חטא לפני החכמה זה טוב – אלא שיראת החטא היא חלק מהלימוד, ההכנה ללימוד, המחשבה שלי לפני הלימוד, שאני לומד כדי להיות ירא חטא.

למה אני לומד? למה אני פותח את הספר הזה? אולי יש הרבה סיבות, אולי יש לי שיעור... אבל הסיבה הטובה ביותר היא כדי להיות ירא חטא, לשם כך השיעור הזה. אם זה נמצא בתודעה שלי כשאני מתחיל את הלימוד, שכל הלימוד נועד להשיג יראת חטא, אז הלימוד יהיה טוב ונכון והעיקר שהוא יהיה יעיל. מה הכוונה שיהיה יעיל? שהוא יביא אותך למטרה לשמה התחלת ללמוד.

אחרי ההסבר מה הכוונה "יראת חטאו קודמת לחכמתו" הוא מוסיף "וזהו על דרך שאמרו תחלת המחשבה סוף המעשה". ב"לכה דודי" אנחנו אומרים "סוף מעשה במחשבה תחלה" – התכלית של העשיה היא מה שעולה במחשבה בהתחלה. אם תחלת המחשבה שלך היתה להיות ירא חטא, אז סוף המעשה יהיה טוב, וכל מה שבאמצע הוא קיום והגדלת החכמה שלך.

9.               הלומד ללא יראת חטא עוין את החכמה

הברטנורא ממשיך "'חכמתו מתקיימת' – שהחכמה מביאתו למה שלבו חפץ והוא נהנה בה". אם היתה קודם מחשבת יראת שמים, אז החכמה מביאה את האדם לחפץ הפנימי שלו, והוא נהנה מהחכמה שלו.

"'וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו' – שאינו לומד על מנת לעשות [לומד רק תיאורטי, אבל לא מה לעשות באופן פרקטי; מכאן נבין שיראת חטא היא שכל מה שאדם לומד צריך להתבטא במציאות. גם זו רגישות – רגישות לספר, שנכתב כדי לקיים אותו, ולא כדי להיות פרופסור באוניברסיטה. יראת חטא היא הרגישות לשם מה לומדים, לשם מה נתנה לנו החכמה הזו], הואיל ואין לבבו פונה להיות ירא חטא 'אין חכמתו מתקיימת', שמתוך שהיא מונעת אותו מללכת אחרי שרירות לבו הוא קץ בה ומואסה ומניחה".

החכמה אומרת – אל תלך אחרי התאוות והמשיכות של הלב שלך. אבל אין לו יראת חטא כדי ללכת אחרי המסר הזה של החכמה. כאן יוצא שאם אין לך יראת חטא לפני הלימוד יש עימות בינך לבין החכמה – החכמה אומרת לך לא ללכת אחרי שרירות הלב, ואין לך כח להסכים עם החכמה נגד עצמך, נגד היצר שלך. זה עוד חידוש, שיראת החטא מאפשרת לך ללכת עם החכמה נגד הטבע שלך. אומר משהו מאד חזק, שמי שחכמתו קודמת ליראת חטאו ככל שהוא לומד יותר – הוא יכול להיות פרופסור גדול – הוא שונא את החכמה שהוא לומד, כי אין לו יראת חטא. הוא לומד על ה'אויב' שלו, יכול להיות מאד חכם ומלא ידיעות עליו, אבל במקום עמוק החכמה היא האויב שלו.

התוי"ט שלח אותנו ללמוד את המשנה הזו עם הברטנורא, כדי שנבין יותר טוב את מה הוא קורא ירא חטא – הבור, שריק אפילו מדרך ארץ, לא יכול להיות ירא חטא.

10.         עם הארץ וחסיד – "שלי שלך ושלך שלי" לעומת "שלי שלך ושלך שלך"

כעת נלך למשהו עוד יותר מענין (מפני שהוא מאד אקטואלי ונוגע להנהגת הכלל, כפי שנראה), המשנה שהוא שלח אותנו כדי להבין מהו עם הארץ – פ"ה מ"י, גם משנה מאד מפורסמת:

ארבע מדות באדם. האומר שלי שלי ושלך שלך, זו מדה בינונית. ויש אומרים, זו מדת סדום. שלי שלך ושלך שלי, עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך, חסיד. שלי שלי ושלך שלי, רשע.

זו הופעה נוספת של "עם הארץ" בפרקי אבות. כאן נראה בהשקפה ראשונה שעם הארץ הוא מי שאומר – שלי שלך, אתה יכול לקחת הכל מביתי, ושלך שלי, אני גם יכול לקחת מה שאני רוצה מביתך. מכאן נשמע שעם הארץ הוא מישהו עם מודעות חברתית שיתופית, כמו קיבוצניק, אבל לאו דווקא שמבין בטיב משא ומתן.

במשנה שלנו כתוב שעם הארץ לא יכול להיות חסיד, לפי הברטנורא הוא יכול להיות ירא חטא אבל לא חסיד, והתוי"ט שולח אותנו להבין מכאן איך הוא מבין מיהו עם הארץ. מה הוא כותב? "'שלי שלך ושלך שלי עם הארץ', שנהנה ומהנה בשוה [לא שאני לוקח מביתך הכל ואתה לוקח אצלי קצת, הוא מנסה לרמות, ההיפך – באמת רוצה שהכל יהיה שוה, אני מהנה אותך ואתה מהנה אותי. זו המודעות של עם הארץ, איש שהוא איש-עם], וזהו ישובה של הארץ [המדה הזו מצוינת חברתית, היא דואגת שהחברה תתקיים], אבל אינו יודע קרא דכתיב 'ושונא מתנות יחיה'". בתורה כתוב ש"שונא מתנות יחיה" – אל תקח מאחרים שום דבר. אותו אחד שנהנה ומהנה בשוה מקיים את הארץ, אבל לאידך לא מקיים "ושונא מתנות יחיה".

מי שלא נהג כמו עם הארץ, שכן שונא מתנות, הוא שמואל הרמתי בן אלקנה וחנה שלא נהנה מאדם מעולם. לעומתו היה אלישע, גם גדול הגדולים, שכן אפשר לאחרים לתת לו מתנות. חז"ל אומרים שהרוצה לנהוג כשמואל ינהג והרוצה לנהוג כאלישע ינהג – היו צדיקים גדולים שלקחו מתנות – אבל כאן הוא מסביר לפי פשט התורה ש"שונא מתנות יחיה", כהנהגת שמואל הרמתי ובניגוד לאלישע הנביא.

11.         עם הארץ – רוצה טוב אך לא יודע את התיקונים הראויים (כותרת לכנסת)

הוא ממשיך "וזהו לשון עם הארץ בכל מקום, שרוצה בתקונה של הארץ אבל אין בו חכמה להבדיל בתיקונין הראויין" – המובן של עם הארץ בכל מקום, הרבה בדברי חז"ל, אחד שרוצה בתיקון הארץ – מישהו, פוליטיקאי, שרוצה בטובת הארץ בה הוא חי. אבל "אין בו החכמה להבדיל בתיקונין הראויין" – צריך לכתוב את המילים האלה על הכנסת... הוא רוצה בטובת הארץ, אבל אין לו חכמה להבין מה התיקון הנכון – אז כל התקנות, כל החוקים, אף שהם מרצון טוב, לא מכוונים למטרה שלהם.

זה מה שהתוי"ט שלח אותנו להבין – שעם הארץ רוצה טוב אבל לא יודע מה לעשות, אז הוא עושה טעויות, לא עושה טוב אמתי. מה זה אומר על המשנה שלנו? שמי שיודע מה התיקונים שהחברה צריכה הוא החסיד. כלומר, החסיד הוא מנהיג תורני – שיודע את התיקונים הנכונים שהחברה צריכה. זה דבר גדול וחשוב מאד.

בהתבסס על זה נוכל להתבונן על סוף המשנה שלנו: "ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש". זה אומר שלכל יהודי יש פוטנציאל של מנהיגות. לפי תחלת המשנה – לאור מה שלמדנו בפרק ה – יתכן שיש מקום עם הרבה אנשים עם לב טוב, אבל אין שם איש, אין שם מי שיודע מה התיקונין הראויים. הוא מנסה לתקן את החברה, אבל לא יודע מה הם התיקונים הראויים לשם כך. שם צריך "השתדל להיות איש" – צריך ללמוד (להשתדל באורייתא) לשם כך, כדי לא להיות עם הארץ, ככל שיש עם-הארצים טובים. לא אומר דברים רעים על העם הארץ, אבל שלא יהיה מנהיג – כי כל דבר טוב שהוא מנסה לעשות יוצא גרוע.

12.       ב. "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד" בפירוש נוצר חסד

אנחנו רוצים לראות איך שמונחים תורניים הם יחסיים. למדנו מה הפשט של בור ומה הפשט של עם הארץ, מהו ירא חטא ומהו חסיד. החידוש היה שחסיד הוא מי שיודע נכון איך לתקן את החברה, לתקן את המדינה. אז אם כולנו חסידים – חסידים של הבעל שם טוב ושל הרבי – להיות חסיד פירושו לא להיות עם הארץ, לדעת מהם התיקונים הראויים של החברה.

13.         בור – חסר נביעה פנימית שאינו מתקדם מיום ליום

כעת נתבונן באחד הפירושים החסידיים החשובים לפרקי אבות, הפירוש של הרבי מקאמרנא, "נוצר חסד". הפירוש כאן מאד אופייני לו. הוא מאד קיצוני בהבנה שלו בעבודת ה'. איך הוא מבין בור? הזכרנו קודם את "והבור רק אין בו מים" ("אבל נחשים ועקרבים יש בו"). הוא אומר "בוּר ייקרא מי שאין בו שום נביעה של מים חיים".

בוֹר שיש בו נביעה של מים נקרא באר. שוב חוזרים ליצחק אבינו – מה העבודה שלו? חפירת בארות. בבאר, עם א, יש נביעת האין סוף (כך היא נקראת בחסידות). הוא אומר שבוּר הוא מי שאין לו שום נביעה פנימית – הוא אדם ריק שלא יכול להיות ירא חטא. אם אין לאדם נביעה פנימית הוא לעולם לא יהיה ירא חטא.

מה הכוונה שאין לו נביעה? "אלא כמו שהוא אתמול כך הוא היום". אם אדם אינו דינאמי בחייו, והיום זהה אצלו לאתמול, הוא בור. יוצא מכאן שבור של המשנה יכול להיות רב גדול מגדולי הדור ועם הארץ יכול להיות רבי גדול רק שהוא לא יכול להיות חסיד...

מה רואים כשקוראים את זה? שלוקחים מערכת ומזיזים את כולה. אדם שאין לו נביעה הוא בור, וזה מתבטא בכך שהיום הוא כמו אתמול – אין לו התחדשות פנימית ועצמית. והוא ממשיך "ונפשו מגושם" – אם אתה היום כמו אתמול זה אומר שהנשמה שלך מגושמת (גראב) – "לא ישיג בנעם ה'"

14.         ירא חטא – מי שחש חסרון במעשיו

"ואי אפשר לאיש כזה להיות ירא מן החטא". למה? בחסידות – גם בחב"ד – חטא פירושו חסרון. הוא לא יכול להיות ירא חטא, כי הוא לא מרגיש בחסרון שלו – החסרון שלו שהוא היום כמו אתמול, ואין חסרון יותר גדול מזה. "אי אפשר לאיש כזה להיות ירא מן החטא ולהרגיש חסרון במעשיו, כי כל מעשיו מיושרים בעיניו" – כל מה שהוא עושה מושלם בעיניו. בור הוא אחד שמושלם בעיני עצמו, כי אינו מתקדם, כי אין בו נביעת מים חיים.

הוא כעת מדגים – "קרא קריאת שמע [בזמן, לפני שיעבור הזמן], הניח תפלין כאבנים [שם אבנים על עצמו] וצפצף בתהלים וגריס פרק משניות ולמד גמרא ולא עוד שאמר איזה פשעטיל יפה – ואין צדיק כמותו", כך הוא מרגיש. כך הוא מתאר את הבור של פרקי אבות. בברטנורא זה אחד בלי תורה, בלי מצוות, בלי דרך ארץ – ואצל הנוצר חסד הוא אחד שעושה הכל, לומד ומתפלל ועושה מצות וכו' אבל אינו מתחדש.

15.         עם הארץ – "לא זכה לבחינת אין ממש"

כעת נקרא מה אצלו עם הארץ שלא יכול להיות חסיד – הוא מזיז את כל המערכת מעלה-מעלה, הכל יחסית. לפי דרכו, עם הארץ צריך להיות אחד שיש לו נביעה פנימית, והיום הוא לא כמו אתמול, והוא לא חושב שהוא הצדיק הכי גדול בעולם – אבל עם כל זה אינו יכול להיות חסיד. איך הוא מסביר את זה?

"'ולא עם הארץ חסיד', 'עם בגינו נבראת הארץ' [כך חז"ל מסבירים עם הארץ. הוא האדם שעבורו ה' ברא את הארץ, כמ"ש 'אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי'], צדיק אמת קדוש וטהור אשרי לו, דבוק באלקיו, לומד תורה לשמה, הקב"ה גוזר והוא מבטל, הוא גוזר והקב"ה מקיים" – מה יכול להיות יותר מזה? גם הבור היה נשמע כאדם גדול, או לפחות חושב שהוא גדול, אבל עם הארץ כאן הוא צדיק אמת. הבור שלו יכול להיות רב גדול בדור שלנו ועם הארץ יכול להיות רבי גדול.

צריך להבין לפי דבריו מה פירוש שאינו חסיד. ירא חטא הוא בוודאי, צדיק אמת קדוש וטהור, אבל לא יכול להיות חסיד. מה חסר לו?! "אלא שלא זכה לבחינת אין ממש" – ודאי שאין לו גאוה חס ושלום, לא מתגאה בעצמו, אבל לא זכה לבטול מוחלט. חסיד הוא מי שזכה לבחינת אין ממש. "אלא שלא זכה לבחינת אין ממש – אי אפשר לבוא למדרגת חסיד".

16.         חסיד – כל עבודתו רק למען "יתגדל ויתקדש שמיה רבא"

מובן מכאן שחסיד הוא מעבר לבחינת אין ממש – כדי להיות חסיד צריך להגיע למדרגה של "אין ממש" ("אין ממש" עולה בגימטריא אמת, מנקודת האמת באים לחסידות), ואז אפשר להיות חסיד. לא ששתי המדרגות שוות לגמרי, אלא כדי להיות חסיד אתה צריך קודם להגיע למדרגה של אין ממש. ומיהו חסיד? "שהוא ממש אין, אחר כל המדרגות וההשגות שמשיג בטל ומבוטל כעפרא דארעא, כעפר בעלמא, ואין בו שום חפץ ורצון". זה בסיס המדרגה של החסיד – שאין לו שום רצון משל עצמו, הוא לא רוצה כלום.

מי שזכה לבחינת אין ממש – שיכול להיות חסיד – "אין לו שום חפץ ורצון, אלא שיתקדש שמו הגדול בקדושה ובטהרה", רק "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". כל המוטיביציה שלו לפעול – אם הוא חסיד הוא פועל, הוא עושה חסד, אוהב את העם היהודי ועושה הכל במסירות נפש שיהיה לעם ישראל הכי טוב, והכל – כדי שיתגדל ויתקדש שם ה'. אפשר להיות עם הארץ – צדיק אמת קדוש וטהור וכו', כל מה שהוא אומר על עם הארץ – אבל עדיין לא להיות חסיד, כי לא הגעת למדרגת אין ממש. החסיד, שהוא אין ממש, אין לו שום רצון חוץ מכך שה' יתקדש בעולמו, שברא לכבודו.

במקום אחר הוא מסביר שאצל אדם כזה כל יהודי יותר חשוב ממך. כשהגעת למדת אין ממש זה מביא אותך לאהבת ישראל אמתית, אהבת ישראל מוחלטת לכל אחד, גם הקל שבקלים שבישראל (שלמראית עין הוא הרבה יותר גרוע ממך, אך לא כך בהרגשה שלך – אתה מרגיש שהוא הרבה הרבה יותר נעלה ממך ושאין גרוע בעולם כמוך) כשאתה מבטל את עצמך לחלוטין (כמו שמבואר גם בתניא, פל"ב).

כל זה היה פרק שני. בפרק הראשון הסברנו את הפשט של "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד", לפי הברטנורא, ובפרק השני ראינו את הפירוש החסידי במשנה הזו.

17.       ג. "ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש" – דמותו של אלקנה

18.         "אל תבוז כי זקנה אמך" – אלקנה גודר האומה העיפה

כעת נתבונן בסוף של המשנה הזו, כמו שבדברי הברטנורא התבוננו בסוף המשנה לאור ההתחלה שלה – "ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש"[1]. על כך כתוב בתלמוד ירושלמי, על פי הפסוק במשלי – "'אל תבוז כי זקנה אמך' אמר רבי זעירא אם נזדקנה אומתך [העם שלך נעשה זקן ועייף, האנשים שאתה רואה בדור שלך – כמו בדור שלנו – נראה כמו אומה עייפה] עמוד וגודרה [אם אתה רואה שהעם שלך עייף תקיף אותו בגדר – שהמשמעות היא תחזק אותו] כשם שעשה אלקנה". קח דוגמה מאלקנה, אביו של שמואל, בעלה של חנה.

חז"ל אומרים ששמואל הרמתי שקול כנגד משה ואהרן יחד, הוא משח את שאול ואחריו את דוד המלך. ממנו מתחילה המשיחיות של עם ישראל, הוא המושח הראשון. לאמא שלו, חנה, לא היו ילדים – היא היתה עקרה, אבל היא התפללה לה'. הרבה מהלכות תפלה לומדים ממנה. היא התפללה לפני ה' במשכן שילה וה' מלא את בקשתה, נתן לה בן ששקול כנגד משה רבינו ואהרן כהן גדול יחד. כשהוא היה בגיל שנתים, כאשר היא גמלה אותו היא הביאה אותו לשרת לפני ה', כפי שהיא נדרה שאם יוולד לה ילד היא תקדיש אותו לה'.

איך היא זכתה לילד כזה? הרבה הסברים מה היתה הזכות שלה, אבל כאן מדברים על הזכות של אבא שלו – לילד יש אבא ואמא. בתנ"ך מדברים על הזכות של האמא, והאבא נמצא ברקע, אבל בחז"ל מסבירים איך אלקנה זכה לכזה בן. דבר ראשון, התלמוד הירושלמי אומר שאם אתה רואה שהעם שלך עייף אל תתייאש, תגדור אותו, וקח דוגמה מאלקנה "שהיה מדריך את ישראל לפעמי רגלים".

19.         הדרכת ישראל לעלות לרגל – מעשה אלקנה בירושלמי ובתנא דבי אליהו

מה הוא עשה? הוא הדריך את עם ישראל לעלות לרגל למקדש – שהיה אז בשילה – בשלשת הרגלים. "ההוא דכתיב 'ועלה האיש ההוא מעירו'". בתנ"ך יש אמירות מאד קצרות על אלקנה, ומסופר הרבה על חנה, האמא, אבל כתוב על האבא שעלה כל שנה לשילה. זה מה שכתוב עליו בקיצור, אבל חז"ל מספקים לנו את כל ההסבר מיהו אלקנה ומהו הגדולה שלו, שזכה לכזה בן, שמואל הרמתי.

מה שקוראים כעת הוא דוגמה מתלמוד ירושלמי ל"במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", אבל לא כתוב כאן כל הסיפור שלו. במקום אחר חז"ל מספרים את כל הסיפור שלו, בתנא דבי אליהו רבה פ"ח. לכל אחד צריך להיות הספר הזה, מהמדרשים הכי חשובים של חז"ל, ושם בפרק ח מסופר כל הסיפור של אלקנה. בתלמוד ירושלמי הוא הדוגמה הקלאסית למישהו שלוקח אחריות עבור כל הדור שלו, ביחס לעליה למשכן.

מה הסיפור בתנא דבי אליהו – כעת נקרא, וזה השיא של הלימוד שלנו הערב:

20.         ה"זהיר טפי" של אלקנה – עליה ל"מקום אשר יבחר הוי'"

אלקנה היה עולה לשילה ארבעה פעמים בשנה [כאן יש דוגמה ללימוד מתמטי. למה אלקנה עלה ארבע פעמים? הרי אנחנו יודעים שצריכים לעלות "שלש רגלים בשנה" אל "המקום אשר יבחר הוי'".

יש גימטריא מענינת, שהשם אלקנה בגימטריא מקום. מקום הוא התקבצות של ששה כיוונים יחד, כרמוז בכך ש-מקום עולה ו"פ אל. א-ל הוא שם קדוש, שמובנו גם כיוון, וקטור, הליכה אל. אלקנה מתחיל ב-אל, שבתורה זו ההליכה למזרח, אבל אחר כך האותיות הן קנה ("קנה חכמה קנה בינה", "אמת קנה"), שעולה ה"פ אל. יש לו מודעות גדולה למקום. ה' נקרא מקום – ה' הוא סובב כל עלמין, אבל כך הוא גם נמצא במקום בו הוא בוחר, בית המקדש.

בית המקדש גם נקרא מקום "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". במקום הזה מותר להזכיר את שם ה' כפי שהוא נכתב, שם המפורש. אם מעלים כל אות בשם הוי' ברבוע י ברבוע, ה ברבוע, ו ברבוע, ה ברבוע גם מקבלים מקום. יש שתי כוונות בקבלה למלה מקום הוי' ברבוע פרטי ו-ו פעמים אל.

אלקנה עולה מקום וכל העבודה שלו בחיים היתה להביא את עם ישראל למקום. יש ביטוי "אבוך במאי הוי זהיר טפי" – באיזו מצוה הוא היה זהיר, באיזו מצוה הוא זהר (מלשון "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע") – וה"זהיר טפי" של "אבוך" של שמואל היא להביא את עם ישראל ל"מקום". המבצע שלו, הקמפיין שלו, היה להביא את כל היהודים למקום. זו ההקדמה למה שנקרא כאן.

21.         ארבע עליות בשנה – תוספת נדבה על החובה

שוב, למה הוא עולה למשכן ארבע פעמים?] שלשה מן התורה ואחת שקיבל עליו הוא בנדבה [כשאתה מקיים מצוה, אם אתה חסיד במצוה שלך – לפנים משורת הדין – אתה צריך לקיים אותה יותר ממה שכתוב בתורה. כך אלקנה, לא הסתפק בשלש עליות שמחויבות מהתורה, אלא הוסיף עליה 'אקסטרא'. חז"ל לא אומרים מתי הוא עלה פעם רביעית, יתכן שזה היה נזיל או שהיה לו זמן מסוים. אפשר לשער שאם עלה ארבע פעמים היתה לו נוסחא מתמטית – זה מהפרפראות שנגיד בסוף.

שוב, כל אחד יודע שצריך לעלות רק שלש פעמים, שלש רגלים, אבל היתה לו נדבה אישית להגיע ארבע פעמים בשנה. ברור שזה בסדר לעלות רק שלש פעמים, אבל הוא היה חסיד – חסיד עושה יותר ממה שמחויב (אינו עושה רק כדי לצאת ידי חובה, אלא מהדר מתוך חשק וחפץ לב פנימי להרבות במצות ומעשים טובים). זה לא נקרא כאן נדר אלא נדבה – משהו התנדבותי, משהו שבא מנדבת הלב. זו המשמעות של חסידות – שנדבת הלב שלו גורמת לו לעשות יותר ממה שצריך.

איך יודעים זאת?] שנאמר "ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחות ולזבוח לה' צבאות בשילה וגו'" [אמרנו שיש פסוק אחד שמתאר את השבח של אלקנה, הפסוק הזה. יש פירושים על התנא דבי אליהו איך יוצא מהמקרא שהוא עלה ארבע פעמים, שהוסיף עוד פעם מנדבת לבו. זה לא מפורש כאן, אך חז"ל למדו שהוא עלה ארבע פעמים.

22.         מבצע אלקנה

כעת מגיעים לתכלית:] עלה אלקנה ואשתו ובניו ובני ביתו ואחיו ואחיותיו וכל קרוביו היו עולין עמו [הוא אף פעם לא עלה לבד, אלא עם כל המשפחה שלו – לא רק האחים שלו, אלא גם האחיות – וכל הקרובים שלו.] ואמר להם למדו דרך עבודה מן הכנענים ומן העכו"ם [אלקנה למד מהגוים שנאמר בהם "לא תחיה כל נשמה". מזה זה אומר בדור שלנו: למדו מהערבים (ק"ו מהכנענים). מה יש ללמוד מהם? הם האויבים שלנו.

ללמוד מכך] שעשו דרך עבודה לע"ז שלהם אע"פ שהם הבל וריק, ק"ו שאתם צריכים לעשות דרך עבודה ולעלות לפני ארון ברית ה' שהוא אל חי וקיים בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמיא [כך הוא שכנע את בני המשפחה שלו – הוא אמר להם ללמוד מהגוים האדוקים. כל מלה כאן היא לימוד עבורנו. אם הגוים עושים כך להבל וריק, אנחנו צריכים ללמוד ק"ו שצריך 'לקנות כרטיס' למקום של אלקים חי וקים, אל המקום. כאשר חוזרים ממקומו של ה' מרגישים ש"הוא מקומו של עולם" בכל מקום.] אמר להם שיעלו כולם עמו

וכשעולים עמו בדרך היו לנין ברחובה של עיר [לא היו לוקחים מטוס ומגיעים תוך כמה שעות. לקח ימים להגיע, אז מה עשו בלילה? כשמגיעים לעיר סמוך ללילה צריך לבלות שם בלילה ולמחרת להמשיך. בכל עיר היו בתי מלון, אבל הם לא הלכו למלון. מה הם עשו? הם אמרו – אנחנו הולכים לישון ברחובה של העיר, בככר השוק. מתי החגים של התורה? למה אין רגלים בחורף? זה זמן גרוע למסע. הרגלים הם בתחלת האביב, בתחלת הקיץ ובסוף הקיץ. אם צריכים 'לפזר' את החגים בקיץ, מה ההגיון המתמטי לפיו נדע מה הפעם הרביעית שאלקנה הגיע? נאמר בסוף.]

והיו מתקבצין האנשים לבד והנשים לבד [הוא דאג לכך שתהיה צניעות מירבית – זו משפחה גדולה – וישנו גברים לבד ונשים לבד. מכיון שהיו באמצע הרחוב זה גרם לאנשים לגשת לראות מה קורה שם – האנשים נגשו לדבר עם האנשים והנשים נגשו לדבר עם הנשים.] שכן האיש היה מדבר עם האיש והאשה עם האשה [כל איש לקח איש לדבר איתו וכל אשה לקחה אשה לדבר איתה – מבצעים טהורים, בתכלית הצניעות. מה זה מזכיר לנו? "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים". אלקנה היה ראש הדוברים עם הגברים וחנה היתה הדוברת עם הנשים (היתה עוד אשה לאלקנה, פנינה).]

וגדול עם הקטן [כל מלה במדרש מלאת משמעות עבורנו. האנשים המבוגרים דברו עם הצעירים, עם הילדים. במבצעים – איש עם איש, אשה עם אשה, וגדולים עם קטנים. כשראו קבוצה של אנשים לנים ברחוב – כל הילדים באו לראות. היו אנשים מיוחדים שדברו עם הילדים, ואנשים שעשו מבצעים עם אנשים ונשים שעשו מבצעים עם נשים. היה דרך ארוכה לשילה, עם התוועדות כל לילה...]

והיתה המדינה מרגשת [כל המדינה בערה בהתלהבות קדש] והיו שואלים להן להיכן תלכו [השאלה הראשונה של כל אחד – לאיפה אתם הולכים?] ואומרים להם לבית האלהים שבשילה שמשם תצא תורה ומעשים טובים ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך ביחד, מיד עיניהם משגרות דמעות [מדרש מאד רגשי. כששאלו את היהודים האחרים למה שלא תבואו אתנו לשילה, והם ראו את האנשים האלה ואת מסירות הנפש שלהם, עיניהם של היהודים מהקהילות שבדרך ירדו דמעות, בגעגועים לעלות לבית ה' שממנו תצא תורה ומעשים טובים.] ואומרים להם נעלה עמכם

וכן אמר להם עוד הפעם עד שעלו עמו לשנה הבאה חמשה בתים [כנראה שהוא תכנן את המבצע שלו ועבד עליו במשך כל השנה] ולשנה האחרת עלו עמו עשרה בתים ולשנה האחרת הרגישו כולם לעלות והיו עולין עמו כמו ששים בתים [גם כאן יש סדרה גיאומטרית יפה. בשנה הראשונה משפחה אחת, בשניה חמש, בשלישית עשר וברביעית ששים – צריך להבין איך הסדרה הזו עובדת.] ובדרך שהיה עולה שנה זו אינו עולה לשנה האחרת עד שהיו כל ישראל עולין והיה אלקנה מכריע את כל ישראל לכף זכות וחינך אותם במצות וזכו רבים על ידו.

הקב"ה שהוא בוחן לבות וכליות א"ל לאלקנה אתה הכרעת את ישראל לכף זכות וחנכת אותם במצות וזכו רבים על ידך אני אוציא ממך בן [שיעשה כמוך] שיכריע את כל ישראל לכף זכות ויחנך אותם במצות ויזכו רבים על ידו הא למדת בשכר מעשה אלקנה שמואל [תכלית כל המדרש: "בשכר מעשה אלקנה שמואל" = 1500, שם הוי' ב"ה בהכאת אותיות – י פעמים ה פעמים ו פעמים ה].

23.         שלשת שבחי אלקנה – מוטבע-מורגש-מושכל

כאן מאד ברור ששמואל, ששקול כמשה ואהרן, נולד בזכות מעשי אביו אלקנה. מאד מענין שכאן בסוף ה' אומר שלשה דברים – כמו שאתה הכרעת את ישראל לכף זכות, וחנכת אותם במצות וזכו רבים על ידך (זכו רבים על ידך זו עוד בחינה, לא מה שנאמר קודם שהכרעת את ישראל לכף זכות) כך הבן שלך יעשה את שלשתם.

יש לומר שההכרעה לכף זכות היינו בפרצוף נה"י של כללות נשמות עם ישראל (פרצוף העיבור), חלק המוטבע שבנפש, ששם סוד המאזניים, נצח והוד (ולשון המאזנים היינו היסוד); החינוך למצות בפרצוף החג"ת (פרצוף היניקה, עליו נאמר "חנך לנער על פי דרכו וגו'"), חלק המורגש שבנפש (וכידוע ומוסבר במ"א שכללות תרי"ג מצות התורה הן בתפארת, וכמו שאמר יעקב, שמדתו תפארת, "'עם לבן גרתי' ותרי"ג מצות שמרתי"); וזכית הרבים בפרצוף חב"ד (פרצוף המוחין), חלק המושכל שבנפש, ששם זכות פירושו הזדככות וגילוי אלקות ממש (על דרך מצות ראיה, כשם שבא לראות כו').

24.         המשך שמואל את אביו – המשכה שאחרי העלאה

לפי זה נראה ששמואל הוא הקופי של אביו, עושה שלשה דברים כמותו. מה מוצאים לגבי שמואל? המדרש לא אומר זאת, צריך להבין לבד. שמואל לא העלה יהודים למשכן שילה. שמואל עשה סיבובים בכל ישראל, הלך ממקום למקום לשפוט את היהודים וללמד אותם תורה – הוא לא העלה אותם לשילה אלא הלך אליהם, כמו שכתוב: "וישפט שמואל את ישראל כל ימי חייו. והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל את כל המקומות האלה. ותשֻבתו הרמתה כי שם ביתו ושם שפט את ישראל ויבן שם מזבח להוי'".

הוא בכיוון הפוך מאבא שלו, אבל פעל את אותם שלשה דברים שאביו פעל (הכריע את עם ישראל לכף זכות, חינך את ישראל למצות, ורבים זכו על ידו). איך קוראים לזה בקבלה, שהאבא עולה ומעלה למעלה והבן מוריד למטה – זו הדינמיקה הפשוטה של החיים, "רצוא ושוב". אלקנה פעל את ה"רצוא" בלב, לעלות ולהעלות למקום, ובזכות זה שמואל – שבעצמו גדל במשכן (הוא עלה באופן מוחלט למקום אליו אביו עלה ארבע פעמים בשנה), אבל בהמשך חייו – הביא את התורה לכל מקום, דאג אישית לכל אחד[2].

ב"היום יום" כתוב שלנגלה שבתורה אנשים נמשכים, כי זה כמו מים, שלא מפחיד. אבל חסידות מפחידה – היא כמו אש – וצריך להביא אותה, לקרב לפנים של אנשים ולהראות להם שאף שהאש בוערת היא לא שורפת. זה גם שייך לדינמיקה של אלקנה ושמואל (שיחד הם ר"ת אש, כאשר עיקר אות האש היא ה-ש של שמואל, ושמואל אותיות מול אש).

25.         נוסחת הגדילה במבצע אלקנה – "הבו גֹדל"

נתבונן במבנה המתמטי הראשון שכאן: יש כאן נוסחה של גדילה. אפשר להבין ענין עמוק ועקרוני מאד מהגדילה כאן. הגדילה מתחילה מ‑1, משפחה אחת בה כולם עולים איתו, ממשיכה בשנה השניה 5, בשלישית 10 וברביעית כ‑60. איננו יודעים מה הלאה, כי בסוף כתוב שכל היהודים עלו. אם מבינים את נוסחת הגדילה מ‑1 ל‑5 ל‑10 ל‑60 מגיעים ממילא לכל ישראל. זה לילדים אצלנו בחיידר בכתה ג... זו סדרה גיאומטרית. זו צריכה להיות סדרת הגידול האידיאלית של הרבי אם אתה עושה מבצעים כמו שצריך, לוקח דוגמה מאלקנה, ככה אתה גדל. זה לוקח זמן, משנה לשנה לא בן לילה אבל כל פעם נעשה יותר טוב, וזה עם סדר גיאומטרי.

מה הפקטור הגיאומטרי משנה לשנה? בשנה הראשונה – פי 5, בשנה השניה פי 2, בשנה השלישית פי 6. מה הדבר הראשון שרואים כאן? שבגדילה יש עליות וירידות. אתה עושה קפיצה גדולה יחסית מהשנה הראשונה לשניה, ואז (מהשנה השניה לשלישית) יש ירידה מסוימת בקצב הגדילה – אתה עדיין גדל, אבל יחסית פחות – אך מהשנה השלישית לרביעית שוב יש קפיצה גדולה (ועוד יותר גדולה מאשר בפעם הראשונה). זה בעצמו דבר מאד מענין וחשוב ביחס לגדילה.

כתוב "סימנים עשה", מה הסימן כאן? המלה הבו (פי ה, פי ב, פי ו) – מלה חשובה. כמה היא שוה – 13. אם הגענו לכששים תפסנו את העקרון ואפשר להמשיך. מה יהיה בשנה החמישית? אם זה חוזר על עצמו – כל שלש שנים אתה מכפיל את עצמך בששים, 5 כפול 2 כפול 6. בשנה הרביעית – 300, בחמישית 600 ובשישית 3600. איפה כתוב בתורה המלה "הבו"? "כי שם הוי' אקרא הבו גֹדל לאלהינו" – תיאור של גדילה, "הבו גדל". כל המדרש כאן הוא קריאה של אלקנה בשם ה' שכולם יתנו לה' גודל. פסוק מאד מתאים להיות סימן של הגדילה כאן[3]. יש גם עניני הלכה בגמרא שיוצאים מפסוק הזה.

לקחנו שבעה מקומות בסדרה: 1, 5, 10 (עד כאן נוצרת המלה איה – "איה מקום כבודו", המלה הכי חשובה בקדושת כתר לפי כוונות האריז"ל), 60, 300, 600, 3600 (עד שנגיע למספר הזה, 3600 משפחות בישראל כאשר כל משפחה מונה עשרות אנשים, כנראה אין לנו מנדט) – כמה שוה הכל יחד? אין סבה שדווקא יהיה כפולה של שם הוי', אבל 4576 הוא כפולה של שם הוי', "כי שם הוי' אקרא". 176 פעמים 26, 8 פעמים 22 פעמים 26. 176 הוא מספר של הדבר הכי גדול בתורה – מספר פסוקי הפרשה הכי ארוכה (פרשת נשא), פסוקי הפרק בתנ"ך הכי ארוך (תהלים קיט), הדפים במסכת הכי ארוכה[4] (בבא בתרא).

האם יש פסוק בו כתוב "הבו... הבו"? בקבלת שבת אומרים "הבו להוי' בני אלים הבו להוי' כבוד ועז" (אחר כך הפסוק הבא ממשיך בעוד "הבו": "הבו להוי' כבוד שמו...", ג "הבו"[5] כנגד העליה בקבלת שבת של שלשת העולמות התחתונים בי"ע, כמבואר בכוונות).

26.         סדר ארבע עליות אלקנה

נחזור לשאלה מה הנוסחא של ארבע עליות אלקנה – שלש רגלים ועליה רביעית בנדבה שלו. צריך להתבונן בסדר של החגים – הראשון הוא פסח, ב-טו בניסן; השני בשבועות, ב-ו סיון (בסיום חמשים יום). כשאדם מוסיף מצוה לפי הנדבה שלו, ה"זהיר טפי" שלו, הוא צריך להתבסס על התורה. הוא קבע את החג הרביעי שלו לפי ההגיון של התורה. העליה הראשונה היא ב-טו בניסן (לשבוע, אבל אז העליה), ואחרי עוד חמשים יום צריך לעלות שוב, ב-ו בסיון. אז כל הזמן עד טו בתשרי, סוכות. צריך למצוא את היום המושלם ביניהם, אחרי חמשים יום בין פסח לשבועות, בין שבועות לסוכות.

מה היום הזה? כמה ימים יש בין שבועות לסוכות? 24 ימי סיון, 29 ימי תמוז, 30 ימי אב, 29 ימי אלול ו‑15 ימי תשרי – 127. איך מתאים לחלק אותם? צריך יום שהוא יותר מ‑50, ושאם תמשיך ממנו באותו עליה תגיע לסוכות. היום הזה הוא ו אב. כמה ימים יש משבועות אליו? 59 ימים. כמה ימים נשארים עד סוכות? 68. הוספנו 9 ואחר כך הוספנו עוד 9. הוא הבין שלפי ההגיון של התורה צריך עוד יום בין שבועות לסוכות – יש יותר מדי זמן באמצע. מה היום הכי טוב לישון בחוץ באמצע הקיץ? ו אב. זו סדרה לינארית של ימים.

יש כאן דבר מפתיע, ששבועות מתחיל ב-ו בחדש, החג שלפניו ב-טו והחג שאחריו ב-טו, כעת יש עוד יום באמצע של ו בחדש – מבנה סימטרי של טו-ו-ו-טו (טו-ו = אהיה, נמצא שטו-ו-ו-טו רומז ל"אהיה אשר אהיה"). גם זה מאד יפה.

לכל חג יש שבעה ימים – בפסח ובסוכות זה מפורש, אבל גם בשבועות יש שבעה ימי תשלומים (לכן לא אומרים תחנון עד יב סיון). אני בא ב-טו ניסן ונשאר עד כא ניסן. אם אצרף את המספרים מ‑15 עד 21 אקבל 126. היום האמצעי הוא 18, והכל עולה ז"פ 18. אם אתחיל מהיום הששי בחדש ואצרף את הימים עד יב – אקבל 63 (שבע כפול 9, היום האמצעי). 63 הוא החצי של 126 – "שלם וחצי". לפי זה, כמה יהיו ארבעת החגים של אלקנה (126‑63‑63‑126)? 378, חשמל, המשולש של 27. אבל בסוכות נוסף עוד יום – שמיני עצרת, היום ה‑22, וכאשר מוסיפים אותו מקבלים 400, מספר מושלם, 20 ברבוע. זה הערך של האות האחרונה של האלף-בית, ת (כתוב שרבי נחמן הכי אהב את המספר 400).

עוד דבר: מה עם תשעה באב? הוא הנקודה האמצעית של חג-אלקנה. הוא מתחיל ב-ו אב (ימים של מנהגי אבלות), עובר דרך תשעה באב ומגיע ל-יב אב, שהיא שבת נחמו הרבה פעמים (יב אב הוא יום החתונה של אדמו"ר הזקן).

27.         להביא את כולם ל"מקום [השראת השכינה] שאין [בו] אנשים"

איך אנחנו מבינים את 'מבצע אלקנה'? אלקנה הוא כעת הדוגמה הראשית שלנו ל"במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" – אם במקום, המקום של ה', אין מספיק אנשים, אתה צריך להיות האיש שמביא את כל האנשים היהודים למקום הזה (שכעת אין בו אנשים). היום אין אנשים על הר הבית, רק "שועלים הלכו בו". אלקנה העלה את כל ישראל למשכן שילה שמשם יצאה תורה ומעשים טובים לכל ישראל (ובכך הכריע את ישראל לכף זכות וחינך אותם למצות וכו'). כאשר הר הבית יהיה בידינו (היום העליה להר – למקומות המותרים בטהרה – הוא בעיקר משום כיבוש) ומשם תצא תורה לישראל אז שוב יקום אלקנה ויקיים "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" ויפעל להביא את כל היהודים לשם.

איזה מבצע של הרבי מזכיר זאת? אלקנה הוא אב-הטיפוס של מבצעים. [לג בעומר?]. זו דוגמה יפה, אבל יש יותר. הרבי אמר שהמקום שאני יושב בו כעת, 770, הוא "בית רבינו שבבבל" (כמו שהשכינה היתה במעזיבוז כאשר הבעל שם טוב היה שם). המבצע של השלוחים – להביא כמה שיותר יהודים לכאן. תביאו יהודים לכאן. הוא היה צריך דמות-אלקנה שמסוגל לגרום לכולם להתחיל לבכות – להדליק את הניצוץ שבכל יהודי בחשק עז לעלות למקום שיבחר ה'. זה מדרש מאד יפה ומדהים על אלקנה, שמלמד אותנו הרבה דברים. [ומה זה אומר לנו היום?] להביא הכי הרבה אנשים לשיעורים.



[1]. "ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש" = 2457 = זך (ג בחזקת ג) פעמים אמן (אחד במשולש, שילוב הוי' אד') = ג"פ אחדות פשוטה (הפירמידה של אחד), "דוד מלך ישראל חי וקים" וכו'. יש כאן כח, משולש ז אותיות (כמו "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" ועוד פסוקים מרכזיים בתורה), שציורו כך:

ו

ב  מ

ק  ו  ם

ש  א  י  ן

א  נ  ש  י  ם

ה  ש  ת  ד  ל  ל

ה  י  ו  ת  א  י  ש

    הנקודה האמצעית, ש = 300, המקיף הקרוב = 811, המקיף הרחוק = 1346. בסיס הסדרה הרבועית הנבנית ששלשה מספרים אלה הוא 24, וכאשר נסכם את שבעת האברים הראשונים של הסדרה ("כל השביעין חביבין") יעלה ס"ה 13671 = אל פעמים אמת!

[2]. אלקנה, אביו של שמואל, עולה מקום כנ"ל, אך שמואל עולה שנה טובה, כמבואר במ"א; אלקנה העלה את ממד הזמן, ארבע פעמים בשנה, להכלל במקום העליון – "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" – ואילו שמואל המשיך את המקום העליון והחדיר אותו בכל המקומות הנמוכים באמצעות סיבוב הזמן התמידי – "והלך מדי שנה בשנה וסבב... את כל המקומות האלה. ותשֻבתו הרמתה..." ("שנה בשנה" משלים את שמואל ל-גל ברבוע – "וסבב בית אל והגלגל").

[3]. נתבונן במלים "הבו גדל לאלהינו". "גדל לאלהינו" עולה "הבו" (13) ברבוע! "הבו גדל לאלהינו" = 182 = יעקב = ז פעמים הוי' ב"ה. כמו שיש בתנ"ך את שם העצם אלקנה כך יש (ה פעמים בתורה) "אל קנא" = יעקב = "הבו גדל לאלהינו". אמצעי התבות "הבו גדל לאלהינו" = אלהינו, נמצא שראשי וסופי התבות במשפט "הבו גדל לאלהינו" = "הבו גדל ל[אלהינו]". ב"הבו גדל לאלהינו" יש הבו (13) אותיות.

    אם נחלק אותן לפי סימן התבה "הבו" נקבל: הבו-גד ל-ל אלהינו, ובמספרים – 20 60 (= 80, ראשי וסופי התבות כנ"ל) 102 (אמצעי התבות כנ"ל). נבנה משלשת המספרים האלה סדרה רבועית. ההפרשים הם 40 42, הבסיס = 2. מי שמתמצא בחכמת הסדרות כו' מיד יראה שסדרה זו היא בעצם גדילת מספרי ה"יהלום", כ"א מינוס 360 (6 פעמים 60), ודוק. באתב"ש "הבו גדל לאלהינו" (צשפ רקכ כתכצמטפ) = 1449 = ז פעמים אור, ז פעמים אין סוף (ראשי וסופי התבות = 490 = ז פעמים סוד; אמצעי התבות = 959 = ז פעמים קבלה כו' [אור = סוד קבלה]).

[4]. ראה שעשועים יום יום פרשת נשא.

[5]. הבו במספר קדמי = טל = ג פעמים הבו.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com