חיפוש בתוכן האתר

ש"ק פרשת במדבר, כ"ד אייר ע"ד – לבנות אולפנת לבונה, כפר חב"ד הדפסה דוא

בע"ה

ש"ק פרשת במדבר, כ"ד אייר ע"ד – לבנות אולפנת לבונה, כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. מתן תורה במדבר

קריאת פרשת במדבר לפני שבועות – מתן תורה במדבר

היום שבת פרשת במדבר, תחלת חומש במדבר, שקוראים תמיד לפני שבועות. למה קוראים את פרשת במדבר לפני שבועות? אחת הסבות שכתובות היא שצריך לקבל את התורה במדבר. המדבר דקדושה מבטא בטול ושפלות ("אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשים את עצמו הפקר כמדבר"). יש גם מדבר של קליפה, מדבר שיש בו נחש שרף ועקרב.

מדבר הוא לשון דבור, כמו בפסוק "ומדברך נאוה". יש מדבר דקליפה של דברים בטלים – מישהו שכל הדבור שלו הוא פוסט (ריקני), דבור של שממה. במדבר של דברים בטלים אדם מדבר בלי לשים לב על מה שיוצא מפיו, וממילא הוא גם לא שם לב מה הוא חושב, ובסופו של דבר הוא גם עושה מעשים בלי בקורת ותשומת לב. אבל יש דבור של קדושה – שאדם מדבר הרבה דברי אהבה וחסד. חוץ מזה שצריכים להרבות בדבורים של תורה ובדבורים של תפלה – "הלואי ויתפלל אדם כל היום כולו" – יש גם דברים של קדושה בין אדם לחברו, דבורים של אהבה, שיש להרבות בהם כהכנה למתן תורה.

כמו שקבלנו את התורה במדבר, כתוב שגם כאשר משיח יבוא, במהרה בימינו, הוא יוציא אם עם ישראל למדבר. כולנו נצא למדבר עם משיח, ושם נעשה תשובה ונתעצם אתו, נתעצם עם ה"תורה חדשה" של משיח – תורה של בעלי תשובה – ורק אז כל עם ישראל יחזור עם המשיח לישוב, לישב את ארץ ישראל השלמה ולקיים שם את כל מצות התורה בשמחה. כשלומדים תורה יש לחשוב שכעת אנחנו יוצאים למדבר, ללמוד שם את התורה כהכנה לביאת המשיח.

רמזי ומעלות "במדבר"

למלה "במדבר" יש גם גימטריא חשובה – היא בגימטריא רמח, הגימטריא של אברהם אבינו. רמח הוא גם מנין האברים בגוף, ויש בתורה רמח מצוות עשה – בסופו של דבר "המעשה הוא העיקר" בקיום רמח מצוות עשה.

עוד רמז יפה: כאשר מחשבים את השמות של חמשה חומשי תורה – בראשית שמות ויקרא במדבר דברים – עולה הכל 2480, עשר פעמים במדבר. במחשבה ראשונה, לא הייתי מצפה שדווקא חומש במדבר יהיה כה מרכזי. חומש בראשית הוא בריאת העולם ומעשי האבות, חומש שמות הוא יציאת מצרים ומתן תורה ועשית המשכן, חומש ויקרא הוא כל עבודת הקרבנות וחומש דברים הוא הסיכום של משה רבינו לכל התורה וההכנה לכניסה לארץ – ולעומתם חומש במדבר מתאר הרפתקאות שעבר עם ישראל 'בין לבין', בזמן המדבר, ושרבות מהן הן גם בלתי נעימות. אך הגימטריא הזו רומזת דווקא למרכזיות של חומש במדבר. דווקא ההרפתקאות בחומש במדבר הן תחומי העיסוק והתיקונים שיש לעם ישראל לעשות במשך כל הדורות. לדוגמה, יש בחומש במדבר את מחלוקת קרח ועדתו. וכך, בכל דור ישנו קרח שחולק על משה רבינו שבדור, וכתוב שהמשיח יבוא בדור בו קרח יודה למשה שבדור (ואז קרח יתוקן ויתעלה מאד, כמו שרמוז בפסוק "צדיק כתמר יפרח" ס"ת קרח). דוגמה נוספת היא חטא המרגלים שמאסו בארץ חמדה, כאשר סוגית היחס והקשר שלנו לארץ ישראל ממשיכה לדרוש בירור ותיקון בכל הדורות.

לחומש במדבר יש שם נוסף, בשל מנין בני ישראל בו הוא פותח – "חומש הפקודים". מוסבר בחסידות כי פקודים הם גם מלשון פקידת בעל את אשתו. הקשר בין הקב"ה ועם ישראל מתואר בשיר השירים כיחס של חתן וכלה, הדוד העליון והרעיה. וכך, כל ההרפתקאות של חומש במדבר הם בעצם מתחים בין האיש ואשתו, בין הקב"ה לבינינו, כנסת ישראל – מתחים שצריכים לתקן אותם ולהפוך אותם לפקידות, למערכת יחסים מתוקנת.

"מי זאת עֹלה מן המדבר"

אם כבר הזכרנו את שיר השירים, נגיד עוד דבר: המדבר מופיע בניב שחוזר פעמיים בשיר השירים – "מי זאת עולה מן המדבר". פעם אחת כתוב "מי זאת עֹלה מן המדבר כתימרות עשן וגו'", דימוי יפה של כנסת ישראל (שנמשלה לתמר, המתמר ועולה, והיא כוללת ומעלה את כל ממדי המציאות הרמוזים ב"עשן" ר"ת עולם שנה נפש כנודע). בפעם השניה כתוב "מי זאת עֹלה מן המדבר מתרפקת על דודה וגו'". "מתרפקת" היא כמו מתדבקת – ר מתחלפת ב-ד ו-פ ב-ב. גם רש"י וגם האבן עזרא מסבירים שהשרש רפק בא מערבית, יש כאן איזה תיקון ועליה של השפה הערבית להכלל בלשון הקדש (היינו עלית הדבור דחול להכלל בדבור קדוש בכלל). המשך הפסוקים שם הם תיאור האהבה העזה – "כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רפשי אש שלהבת-יה" ו"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו" – פסוק שעוד נזכיר בהמשך.

אצל מורנו הבעל שם טוב הביטוי "מי זאת עֹלה מן המדבר" הוא יסודי מאד. הוא מסביר שצריך לעשות בדבור יחוד של "מי" ו"זאת" – שתיהן בחינות של האשה, לאה ורחל. מוסבר בחסידות שלאה היא אותיות המחשבה ורחל היא אותיות הדבור, וצריך לעשות יחוד שלהן (כלומר שכל דבור ודבור שיוצא מהפה יהיה חדור במחשבה טובה).

כשמדברים על יציאה למדבר, מקום שאין בו ישוב אנושי (כמו שהנביא מתאר את המדבר אליו יצאו בני ישראל ביציאת מצרים – "במדבר... בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם"), זו בעצם יציאה להתבודדות. הייתי יכול לחשוב שכאשר אדם יוצא להתבודד, ללא חברה, הוא בעיקר יחשוב, יעמיק את דעתו וכו', וכך יחפש את בורא עולם. וכך אכן היתה עבודת ההתבודדות של אבותינו הקדושים, שהיו רועי צאן במדבר, וכן עבודת משה רבינו עליו נאמר (כהכנה להתגלות השי"ת אליו בסנה) "ומשה היה רעה את צאן יתרו חתנו וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלהים חרבה" ("חרבה" לשון חרבן היינו בלי דבור – צרופי אותיות הדבור הנם בנין – אך דווקא מ'חרבן' זה עתיד לצמוח מתן תורה בעשרת הדברות, בסוד חש-מל). אבל מתברר עוד שכאשר יוצאים להתבודדות במדבר מתעורר שם גם כח הדבור – דווקא במדבר יש נטיה להתחיל לדבר באופן ספונטאני עם ה', להגיע להשתפכות הנפש ולקרוא לה' מהמצר (כפי שמתאר דוד המלך את קריאתו לה' במדבר, וכמו שרבי נחמן מתאר את עבודת ההתבודדות מחוץ לישוב. בחינה זו שייכת לדוד המלך בפרט, שגם הוא היה רועה צאן כמו האבות ומשה רבינו, אך דווקא הוא סוד ספירת המלכות, עולם הדבור. וכן רבי נחמן מיחס את דרך העבודה שלו לדוד המלך דווקא, ודוק).

שוב, יכול להיות מדבר שלילי, מדבר רע, דיבורים של קליפה, אבל המגמה צריכה להגיע למדבר הטוב (המדבר ששם מתקיים הפסוק "רחש לבי דבר טוב אמר אני  מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר"). דווקא הנשים, שנטלו תעשה קבין של שיחה, צריכות לתקן את הדבור (לא לשתוק, אלא להגיע לריבוי דברים של קדושה), כמו שעוד נסביר. הדרך לתקן את הדבור היא לעשות יחוד של "מי" ו"זאת" – לתת את המחשבה, לשים לב, על מה שמדברים, וממילא הדבור יהיה מתוקן ורצוי.

 

ב. פרצוף דבר

כאשר מתבוננים בשרש יש להכיר את כל המשמעויות שלו. לשרש דבר יש משמעויות רבות, ונסדר אותן כנגד מדות הלב. מכיון שכל עולם הדבור הוא עולם המלכות, זו יכולה להיות כוונה לשבוע האחרון של ספירת העמר – שבע המדות של ספירת המלכות עצמה:

חסד – חפץ

משרש דבר נגזרים כל הדברים – כל מה שמונח כאן על השלחן הוא דבר, כל חפץ במציאות הוא דבר. זו אחת התופעות המיוחדות בעברית, המתאימה לכך שכל הדברים נבראו במאמר – כל הדברים חיים וקיימים בדבר ה' הנמצא בתוכם. על בריאת העולם כתוב "עולם חסד יבנה" – כל דבר בעולם הוא תוצאה של חסד עליון, של אהבת ה' לנבראים. בלשון הקבלה, החסד האלקי הפשוט מתעבה, וההתעבות שלו יוצרת את כל הדברים שבעולם. בשער היחוד והאמונה בתניא מוסבר שהתהוות כל דבר באה ממדת החסד של הקב"ה ואילו העלם הבורא מהנברא (מה שאין כח הפועל ניכר ממש בתוך הנפעל) בא ממדת הגבורה של הקב"ה. בתפלה אנו אומרים שלש פעמים ביום "מכלכל חיים בחסד", ובא הפירוש בחסידות שה' עושה ריבוי כלים (כך דורשים את המלה "מכלכל") ל"חיים" שהוא משפיע לעולם (כמ"ש "ואתה מחיה את כולם") על ידי מדת חסדו (ממנה עיקר התהוות כל דבר, בדרך התעבות כנ"ל). לכן המובן הזה שייך לספירת החסד – כל דבר מתהוה על ידי "עולם חסד יבנה".

גבורה – מגפת דבר והדברה

יש בשרש דבר מובן אחר, שלילי לגמרי. במעשה הקטרת אחד מ-יא הסממנים הוא החלבנה, שריחה רע, ובלעדיה הקטורת אינה כשרה (ומכך גם למדו חז"ל ש"כל תענית צבור שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית"). כיוצא בכך, כמעט בכל פרצוף – בכל סדרה של צירופי שרשים או משמעויות – יש גם אחד שלילי, ובלעדיו הפרצוף אינו שלם. גם כאן, אחת המשמעויות בשרש דבר היא דֶבֶר – מגפה קטלנית. כמה שהדבר הוא שלילי, לעתים יש לו מקום – הדבר הוא אחד מעשר מכות מצרים, ושם הוא נצרך ורצוי.

ממשמעות זו של השרש דבר נגזרת לשון הדברה וכילוי. היתה אשה מרשעת – לא כל הנשים הן צדיקות, כאן ודאי כל הבנות צדיקות, אבל היתה אשה מרשעת מאד – עתליה, שכאשר היא ראתה שבנה מת ורצתה לתפוס את השלטון כתוב בה "ותקם ותְּדַבֵּר את כל זרע הממלכה לבית יהודה", במובן של הדברה והשמדה. כמובן, המובן הזה שייך לספירת הגבורה בפרצוף שלנו.

תפארת – דביר

יש עוד משמעות בשרש דבר – איך נקרא קדש הקדשים בבית המקדש? דביר. כתוב "להיכל ולדביר" – ה"היכל" הוא הקדש ואילו ה"דביר" הוא קדש הקדשים. הדביר, במקדש המפואר, הוא ה"כתפארת אדם לשבת בית" בו שוכן הקב"ה. התפארת היא מדתו של יעקב אבינו שהיתה "מטתו שלמה", סוד הדביר שנקרא "חדר המטות". הדבור של ה' יוצא מהדביר, מבין שני הכרובים (וכן "'דבר הוי'' זו הלכה" יוצא מלוחות הברית וספר התורה שבארון הקדש שבדביר). תכף נסביר שהדבור שייך לספירת היסוד (של המלכות), וממילא היחס בין הדביר לדבור (דביר היינו דבר-י ודבור היינו דבר-ו – ה-ו נמשכת מה-י) הוא בסוד "גופא [תפארת] ובריתא [יסוד] חשבינן חד" – היחוד של יעקב (תפארת, הדביר) ויוסף (יסוד, עצם הדבור) בתוך רחל (המלכות, עולם הדבור בכלל).

אם מכוונים את פירושי שרש דבר לספירות המלכות בספירת העומר, הרי שהתפארת שבמלכות היא ראש חדש סיון – היום בו עם ישראל חנה כנגד ההר "כאיש אחד בלב אחד", בהשראה של הדביר, בית קדש הקדשים, ששם כל הנשמות מתאחדות כאחד ממש. [בכלל, לחומש במדבר יש תאריך – "וידבר הוי' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני..." – הוא שייך לראש חדש אייר (שבדורות האחרונים היינו יום ההילולא של רבי מנחם מענדל מוויטבסק שעלה לארץ עם מאתיים משפחות והתישב בעיה"ק טבריה כו', נמצא שכל חומש במדבר, כל מה שעבר על עם ישראל במדבר כו' כנ"ל, שייך לשרש הנשמה שלו, לתורה שלו), החדש של ספירת העומר וההכנה למתן תורה.]

נצח – הנהגה

יש עוד מובן בשרש דבר? יש מובן של הנהגה [כמו "דבר אחד לדור"?]. דבר הוא בארמית, אבל יש גם מקום שהמובן הזה מופיע בעברית – "ידבר עמים תחתינו", שהקב"ה ינהיג את כל העמים תחתינו. הקשר בין דבור להנהגה הוא ברור – "באשר דבר מלך שלטון". בפרצוף כאן ההנהגה שייכת לספירת הנצח – הכח לנצח על המלאכה ולהנהיג את כל המקהלה (עם היכולת לנצח את מי שצריך לנצח, עד "בזבוז האוצרות" של המלך כדי לנצח במלחמה).

הוד – מדבר

פתחנו את הכל בסוד של המדבר, והסברנו שיש מדבר שלילי שצריך לתקן ויש מדבר חיובי בו תלויים מתן תורה וביאת המשיח. הקיום המובהק של שתי אפשרויות מהופכות מתאים לספירת ההוד, בה עלול להווצר מצב של "הודי נהפך עלי למשחית". ועוד, המדבר מבטא את המדרגה שלמעלה מטעם ודעת – "ארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם" כנ"ל, למעלה מישוב הדעת של הישוב – ולמדרגה זו ניתן להגיע רק באמצעות הודאה שלמעלה מטעם ודעת, כח ספירת ההוד. יש מפרשים שמדבר היינו המקום שבו מנהיגים את הצאן כמו שנאמר במשה רבינו (ששייך לספירת הנצח) "וינהג את הצאן אחר המדבר" כנ"ל. לפי זה מובן היטב הקשר בין שני פרושי שרש דבר שכנגד שתי הספירות נצח והוד, שהן "תרין פלגי גופא" כנודע.

יסוד – דבור

המובן העיקרי של השרש דבר הוא כמובן כח הדבור. בתוך הפרצוף של המלכות כח הדבור הוא ספירת היסוד – כח ההתקשרות במדות הלב, אליו שייכת התקשורת בדבור – המכונה גם "נקודת ציון", הרחם של המלכות-האשה. כח הדבור הוא הכח להרות משהו באופן פנימי וללדת אותו במציאות, וזהו תיקון הדבור אודותיו אנחנו מדברים תמיד דווקא בהקשר של האשה – "כן בנות צלפחד דֹברֹת" – וכפי שיורחב בסמוך.

מלכות – דבורה

יש גם נביאה שהשם שלה בא משרש דבר – דבורה הנביאה. היחוד של דבורה, בין כל שבע הנביאות, שהיא לא היתה רק נביאה אלא היא גם שפטה את ישראל, כלומר – היא היתה המנהיג של הדור, המלכות של הדור. חז"ל הסבירו שהיא נקראת דבורה על שם החיה, הדבורה שמייצרת דבש. לדבורים יש מלכה וכל הפעולות שלה הן גם נקבות-נשים. נמצא שממלכת הדבורים, ממלכת הדבש היא ממלכה נשים לחלוטין, ממלכה של דברים-דבורים המתוקים מדבש. ממילא מובן שמשמעות זו של השרש דבר היא כנגד המלכות של הפרצוף. נשים לב שהשרש דבש בא לאחר השרש דבר לפי סדר האלף-בית[ב] (במגלת אסתר מצאנו את הביטוי "דבר מלכות" שמכאן הלשון השגור "פותחים בדבר מלכות", שהולך על דברי הרבי, המנהיג של הדור. ישנן נשים צדקניות שהוציאו קיצור של ה"דבר מלכות" עבור נשי חב"ד וקראו לזה "דבש מלכות". "דבר מלכות" = שבת, היום השביעי, החביב, של השבוע, כנגד המלכות; "דבש מלכות" = מנחם מענדל חיה מושקא).

כל שרש של שלש אותיות בעצם מורכב משלשה שערים של שתי אותיות (שלשת הצירופים האפשריים של שתי אותיות שקיימים בו לפי הסדר), וכך שרש דבר מורכב מ-דב, דר וגם בר. דב הוא גם שרש של דבור, כמו "דֹבב שפתי ישנים" או ה"דבה רעה" שמוזכרת בחומש במדבר, בחטא המרגלים. שער דר שייך לדבר כמו בביטוי "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור". שער בר חוזר כמה פעמים בסיפור של דבורה –השופטת היא דבורה, והיא קוראת לברק בן אבינעם להנהיג את המלחמה ופונה אליו "לך ומשכת בהר תבור. שער בר שייך לעבודת הבירורים – עבודת המלכות היורדת לעולמות התחתונים בי"ע לברר בירורים. כך הדבורה מבררת בירורים ועושה מהם דבש, ובבחינת "מי יתן טהור מטמא" (כידוע בהלכה בענין הדבש), תכלית עבודת הבירורים. במדרש מצאנו "אמר רבי יהודה ב"ר סימון בשם רבי לוי מה הדבורה הזאת כל מה שהיא מסגלת מסגלת לבעליה כך כל מה שישראל מסגלין מצות ומעשים טובים הם מסגלים לאביהם שבשמים". נמצא שהדבורה מסמלת את עבודתנו להשי"ת כ"עם סגלה", העם המסוגלת לרדת לתחתונים ומשם לסגל דבש מתוק לאבינו שבשמים. זוהי העבודה של המלכות שבמלכות.

ולסיכום:

חסד

דָּבָר

 

גבורה

דֶּבֶר והדברה

 

תפארת

דביר

 

נצח

הנהגה

 

הוד

מדבר

 

יסוד

דבור

 

 

מלכות

דבורה

 

 

ג. תיקון הדוברות

נחזור לעיקר, ליסוד של המלכות, נקודת ציון – עצם חוש הדבור, כח הדוברות של האשה. תמיד בשיעורים לבנות האולפנא אנחנו אוהבים לדבר על "כן בנות צלפחד דֹברֹת" – על כך שתפקיד הנשים המחבבות את הארץ, כבנות צלפחד, להיות הדוברות. בנות צלפחד דברו באזני משה ואהרן וכל ישראל ופעולת הדוברות שלהן הצליחה.

האם יש עוד מקום בתנ"ך בו מופיעה המלה דוברות? האם יש לה עוד מובן? קודם כל, בהר סיני שמענו את עשרת הדברות. בתורה הביטוי הוא "עשרת הדברים", אבל חז"ל אומרים "עשרת הדברות" – מאד מזכיר דוברות. בנות צלפחד הן חמש דוברות, אבל כנראה צריכים בסוף חמש ועוד חמש – להגיע לעשר דוברות.

יש עוד מקום אחד בו מופיעה המלה דוברות. היא מופיעה בכתיב שונה – בבנות צלפחד זה "חסר דחסר", "דֹברֹת", ובמקום הנוסף ישנה ה-ו של לשון רבים, "דֹברות" – אך הקרי הוא זהה. כתוב כי כאשר חירם מלך צור שלח עצי ארזים ועצי ברושים – עצים הכי גבוהים ויקרים – לבנין בית המקדש הוא אמר "אשימם דֹברות בים" (כדי לשלוח אותם). מה הפירוש שם של דוברות? רפסודות (כמו שכתוב בפסוק המקביל בדברי הימים, "ונביאם לך רפסֹדות על ים יפו ואתה תעלה אֹתם ירושלם"), חבור של עצים יחד לסירה שתסע על פני הים. לכאורה, המובן שונה לגמרי, אבל אם זו אותה מילה (ואין עוד "דברות" בתנ"ך) צריך להתבונן מה יש ללמוד מהדוברות של העצים למקדש ל"בנות צלפחד דֹברֹת" שלנו. [יש רמז מופלא ששני הלשונות – "כן בנות צלפחד דברת" "אשימם דברות בים" – שבהם ז תבות ו-כח אותיות עולות בגימטריא 2401 שעולה 49 ברבוע שהוא 7 בחזקת 4, ודוק.]

בדרך מליצה: היום י-ם הוא קיצור של ירושלים, אז אפשר לפרש ש"דֹברות בים" אומר שהדוברות שלנו צריכות לפעול מירושלים. על ירושלים כתוב "כי מציון תצא תורה ודבר הוי' מירושלם". יש הרבה הסברים מה ההבדל בין "מציון תצא תורה" ל"דבר הוי' מירושלם". הסבר עיקרי הוא ש"תורה" היינו הוראה – הלכה פסוקה שיוצאת מציון (כמו שדורשים "שערי ציון" – "שערים המצוינים בהלכה") – ואילו "דבר הוי'" הוא יותר "'דבר הוי'' זה נבואה" (התייחסות אקטואלית למציאות, כפי שהוסבר גם בסעודת משיח) ו"'דבר הוי'' זה הקץ" (החשת הגאולה). יש גם "'דבר הוי'' זה הלכה", אבל כאן הוא יחסית נכלל ב"כי מציון תצא תורה". בפשט הפסוקים הדוברות שטות לכיוון ירושלים – לשם צריכים להגיע העצים – אבל כעת דרשנו שהן גם בגדר דוברות להשמיע את דבר ה' שיוצא מירושלים.

איך עושים דוברה? לוקחים הרבה עצים וקושרים אותם יחד. עצים הם מלשון עצות. לכל דוברת יש את העצה שלה איך לדבר ולהעביר את המסר, ומהו המסר המדויק, וצריכים לחבר את כל העצות יחד. למה לא מספיקה אחת מבנות צלפחד שתדבר, אלא התורה מדגישה שהיו חמש? כנראה בשביל דבור נכון ומתקבל היה צריך את העצות של כל אחת מהן בנפרד, וכעת גם אמרנו שצריכים להגיע לפחות לעשר דוברות כנגד עשרת הדברות. כמו שלכל אחת יש את החתן שלה, ככה לכל אחת יש את העצה המיוחדת שלה, וצריך לחבר את כל העצות. הרבי אומר שכדי להביא את המשיח צריכים עשרה עקשנים שיטכסו עצה, ולפי מה שאמרנו כעת כנראה מדובר בעשר עקשניות שיטכסו עצה כיצד להיות דוברות באופן הטוב ביותר – ובסופו של דבר תצרפנה את כל העצות לדוברות שיביעו את "דבר הוי' מירושלם".

להשתיק את הדוברות דקליפה

אין בתנ"ך עוד "דברות" – בלי אותיות לואי – אך יש בספר תהלים, בפרק של דוד המלך, "הדברות" עם ה הידיעה. בתהלים פרק לא אומר דוד המלך "תאלמנה שפתי שקר הדֹברות על צדיק עתק בגאוה ובוז". דוד מתלונן על שונאיו המוציאים את דבתו רעה בדברי שקר, "עתק בגאוה ובוז", ומבקש שתאלמנה שפתיהם.

הלעומת-זה של הדוברות דקדושה הן "שפתי שקר" שהן "הדֹברות" דקליפה. יש תופעה של אלמות שלילית, בקדושה, כמו שכתוב על המשיח "כרחל לפני גֹזזיה נאלמה". מה גורם לאלמות? בקבלה מוסבר ששם אלהים הוא אותיות אלם ובתוכן אותיות יה המסמלות את המוחין חכמה (י) ובינה (ה). כאשר יש מוחין ניתן לדבר, וכאשר המוחין מסתלקים – גם בקדושה ("אלהים קדושים") וכך גם בלעומת זה ("אלהים אחרים") – נגרמת אלמות. דברנו בל"ג בעומר על לשגע את הקליפה ("מרגיז ממלכות" לפי פירוש הרב יהודה פתיה ז"ל) וכעת מדברים על לגרום לה להיות אלמת (על ידי סילוק המוחין שלה).

משוואות בפסוק

לפני שנסביר את הלימוד שלנו מהפסוק נשים לב שיש בו רמזים יפים: ה"שפתי שקר" דוברות על הצדיק בגאוה. גאוה בגימטריא יה, כפי שהאריז"ל מסביר שגאוה היא המדה היחידה, העברה היחידה, שפוגמת באותיות יה שבשם (בעוד כל הפגמים מגיעים רק באותיות וה שבשם), והיינו ה-יה של הקליפה שצריך להוציא כדי להפוך אותה לאלם, כנ"ל. אבל, יש בפסוק מלה נוספת שמתארת את הקליפה – בוז – שגם היא עולה גאוה. כלומר, יש כאן משוואה – מדברים על צדיק בגאוה ששוה בוז (לפי הגאוה של הקליפה כך הבוז לצדיק).

אבל, יש כאן שלשה תארים לאופן בו דוברות שפתי השקר על הצדיק – עתק, גאוה, בוז. כמה עולה עתק? 570. אם מצרפים לכך גאוה ו-בוז הכל עולה 600. יש מילה כזו בפסוק? התואר של הדוברות דקליפה הוא "שפתי שקר", ושקר עולה 600. כלומר, יש כאן שתי משוואות, חוץ מהמשואה של גאוה = בוז, יש כאן משוואה עוד יותר מובהקת, שקר = עתק, גאוה, בוז. השקר של ה"שפתי שקר" מתפרט לשלשת הדברים האלה. ועוד, השקר עצמו הוא כפולה של 15 (גאוה, בוז) – 40 פעמים 15 – השקר מוזן מארבעים גאוות.

"הדֹברות על צדיק עתק בגאוה ובוז" למעליותא

בספרי חסידות אוהבים להפוך פסוקים עם פשט שלילי למעליותא. אנחנו נשאיר כאן את החצי הראשון של הפסוק כשלילי, אך נהפוך את החצי השני לחיובי. נדרוש שכדי לקיים "תאלמנה שפתי שקר" צריך לקיים בקדושה "הדֹברות ['בנות צלפחד דֹברֹת'] על צדיק עתק בגאוה ובוז" – צריך לדברר את הצדיק ולהסביר שהוא עתק-גאוה-בוז דקדושה.

בקבלה עתק הוא שרש מאד חשוב – על הקב"ה כתוב "ועתיק יומין יתיב", וזהו כינוי לפרצוף הכי גבוה בפרצופים העליונים. צריכים להסביר שהצדיק הוא עתיק – הוא נעתק ונבדל מכל מה שאנשים מכירים, למעלה מכל המציאות הקטנונית ששאר האנשים עסוקים בה. בחסידות המשל ל"עתיק יומין" הוא כח התענוג שבנפש – צריכים להסביר שהצדיק כולו תענוג, כל העולם שלו הוא שעשועים.

מהי גאוה דקדושה? על הקב"ה – "ועתיק יומין יתיב" – כתוב "הוי' מלך גאות לבש". ובתחלת שירת הים ("אשימם דברות בים") נאמר "אשירה להוי' כי גאה גאה" – ה' מתגאה על הגאים, ובכך משפילם עד עפר (ומטביעם בים סוף). צריכים להסביר שכך גם הצדיק, על אף שהוא נעתק מהעולם – מביט על המציאות מלמעלה ורווי ענג ושעשועים – הוא מתלבש בגאות כדי להנהיג את המציאות (ולהשפיל את הגאים, שעל ידי זה גופא הוא מגביה את השפלים באמת).

ומהו הבוז דקדושה? הזכרנו קודם את הפסוק "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו". הצדיק הוא אחד שגם אם רוצים לתת הון עתק כדי לכבות את נקודת האהבה של היהודים לה' הוא מקיים "בוז יבוזו לו". אם המדינה (או כל גוף אחר) רוצה להשקיע תקציבים רבים כדי 'לשחד' שלא יבליטו את הנקודה היהודית (כמו שהגוים משחדים את המדינה והמדינה משחדת את אזרחיה) הוא בז לכך (וצריך בוז כפול – "בוז יבוזו" – אחד כלפי הגוים ואחד כלפי היהודים).

כאשר הדוברות דקדושה מדבררות את הצדיק ומסבירות שהוא עתק-גאוה-בוז דקדושה – שהוא נבדל מהמציאות ותורתו כולה רוחב ושעשועים, אך יש לו גאות דקדושה כדי להנהיג את המציאות, והוא איש אמת הבז לכל הנסיונות לשחד ולעוות את דבריו – אזי "תאלמנה שפתי שקר". זה התפקיד של "בנות צלפחד דֹברֹת".

 

[בקשו שהרב יברך את כל הבנות, כי אחרת כל השבת הן תגענה לבקש ברכות...] ברכה לכל אחת ואחת מהבנות כאן להצלחה בכל, שתהיינה כמו דבורה הנביאה, שלכולם יהיו חתנים לפידים [אמן!], שיעשו לפידות-פתילות לבית המקדש. זה צריך להיות החינוך לבעלים...

 

[מכאן השלמות מיום "יסוד שביסוד":]

 

ד. הסודות הנשיים בבוז הקדוש

סימן וגימטרית הפסוק "אם יתן איש וגו'"

בפסוק "אם יתן איש את כל הון באהבה בוז יבוזו לו" יש יא מילים ו-לד אותיות. זאת אומרת שסימן הביטוי הזה הוא אחישנה, אשה נביאה. אשה נביאה היא אחישנה ואשה במילוי – אלף שין הא – היא בעתה; דרשנו למעליותא שקודם צריך למלא את האשה, "בעתה", ואז היא הופכת להיות נביאה, כבר אחישנה. יא פעמים לד, אחישנה, הוא הסימן של "אם יתן איש וגו'".

הגימטריא של "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו" זה משהו יפהפה אצלנו – בדיוק "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (ג פעמים תריג, תורה-תפלה-תשובה, השראת השכינה בישראל). המספר הוא 1839, ויש בו עוד משהו נחמד לגבי נושא שעלה בשיעורים על דמותו של דוד המלך:

חי נשות דוד – ח ידועות ו-י נעלמות

כתוב שלדוד היו שש נשים ואחרי חטא בת שבע נתן אומר לו "ואם מעט ואספה לך כהנה וכהנה". מי שש הנשים? אחינעם, אביגיל, מעכה, חגית, אביטל, עגלה. בחז"ל אומרים שעגלה זו מיכל – האשה הראשונה, שהיתה חביבה עליו כעגלה (כלשון הכתוב בשמשון "לולא חרשתם בעגלתי"). אבל לפי הפשט, הרד"ק, זה לא ככה – קודם יש את מיכל ואז שש הנשים הנ"ל. בסוף יש בת שבע. כלומר, שבעצם אנו מכירים בשמותיהן רק שמונה מתוך חי הנשים של דוד (אם נחלק בין מיכל לעגלה). בסוף יש את אבישג ש"והמלך לא ידעה", אז היא לא אחת מה-חי (לפי זה היא בסוד חוה, שתיקונה הוא "והמלך לא ידעה"). כלומר, יש ח ידועות ו-י נעלמות.

חלוקת חי הנשים כנגד חלוקת חי המלחמות – ה נשים ומלחמות "לצורך עצמו"

ב-חי המלחמות של דוד חז"ל אומרים ש-ה היו לצורך עצמו ו-יג לצורך ישראל, ואמרנו בשיעור פסח שני שלכאורה כך צריך לחלק גם את הנשים (יש 13 שהן לצורך ישראל, ויש שתי נשים שמתחילות אבי, בגימטריא 13. אם מחברים אותן יחד – אביגיל אביטל – הן עולות עגלה, האשה הקצת מסתורית שלא ברור מי היא, ודווקא היא נקראת "אשת דוד"). איך אפשר לכוון את ה-ה ש"לצורך עצמו"? כל אשה שזקוקה לו או להקמת מלכותו או להמשך מלכותו נקראת לצורך עצמו, והשאר לצורך עם ישראל.

יש ה שהן לצורך עצמו: מיכל היא לצורך עצמו, שבזכות שהתחתן עם בת שאול נעשה מלך. כמו שהוסבר הרבה פעמים, את כל המלכות שלו הוא צריך לקחת משאול – הכל מכח מיכל. לכן אנחנו אומרים שלעתיד לבוא מיכל תהיה האשה העיקרית של משיח בן דוד. אם אמרנו שדוד הוא "הקם על", מלך עליון, זה בזכות מיכל שעולה על – היא הכתר שלו ("אשת חיל עטרת בעלה"), ובזכותה זכה לכתר מלכות.

אחר כך, כל אשה שיש לה בן שיש איזו הו"א שאולי הוא יהיה יורש עצר, גם נקרא לצורך עצמו. יש ארבע כאלה. אם כן, יש אחת שהיא למלכותו העצמית ועד ארבע שהן להמשך – יחס יפה של אחד לארבעה.

ארבעת הבנים המועמדים למלכות

אחינעם היא אם בנו הבכור של דוד, אמנון, שאם אבשלום לא היה רוצח אותו בגלל שאנס את אחותו הוא היה מועמד להיות מלך, הוא הבכור, שדווקא נולד בחברון – קשור ליסוד מלכותו של דוד (ששה בנים נולדו לדוד בחברון, י"ל כנגד ו"ק דרחל, אך אמנון האו הראשון, החסד, ה"יומא דאזיל עם כולהו יומין").

אחר כך יש את אבשלום, הבן של מעכה, שהיה מועמד להיות מלך, דוד מאד אהב אותו ולמרות שהיה רשע גדול דוד העלה אותו מכל מדורי גיהנם.

בסוף אדוניהו בן חגית גם התנשא לומר "אני אמלוך" והרבה הלכו אחריו, כולל יואב.

אחרונה חביבה היא בת שבע, אם המלכות האמתית, ההמשך של שלמה המלך, שמשיח צריך לצאת משניהם – גם מדוד (שמרות המואביה) וגם משלמה (שמבת שבע). אפשר לומר שחמש אלה הן לצורך עצמו והשאר לצורך ישראל. יש לו בנים מהשאר, אבל לא כתובה אצלם הוה-אמינא של מלכות. בין השאר העיקר הוא אביגיל – היא דאגה לשמור אותו לשם  ישראל, שלא ילכלך את עצמו. היא מנבאה לו שהוא ימלוך על ישראל, שיהיה מלך טוב.

רמז דוד ו-ח הנשים הידועות (כמנין ז הנביאות)

אז יש לנו שמונה שמות ידועים של הנשים[ג], ואם עושים את הגימטריא: מיכל אחינעם אביגיל מעכה חגית אביטל עגלה בת שבע יחד עם דוד (א ל-ח נשים, והסימן אח) גם שוה 1839 – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו".

אם כבר, עוד משהו נשי ששייך לאותו מספר – שבע הנביאות שעמדו לעם ישראל – שרה מרים דבורה חנה אביגיל חלדה אסתר = 1839.

קבלנו את המספר 1839 כאשר כתבנו דוד רגיל, אבל אם כותבים אותו כמו בדברי הימים – דויד – ואז הכל שוה גדול ברבוע (1849). מספר שקשור לשם אלהים, שעולה 43 כפול.

 

ה. המשך התבוננות שרש דבר בתורה

"וידבר הוי'" – ה' מדבר דרך נשמת אברהם

התבוננו במלה "במדבר" – שם החומש. המלה "במדבר" היא המלה החמישית בפסוק הראשון ("וידבר הוי' אל משה במדבר..."). יש תופעה מאד חשובה, ששתי המלים הראשונות, "וידבר הוי'", שוות בדיוק "במדבר", ששוה אברהם כפי שהוזכר.

"וידבר הוי'" הוא מהניבים הכי שכיחים בתורה – הרבה פרשיות בתורה מתחילות בו. כלומר, כל פעם שכתוב "וידבר הוי' אל משה" זה אומר שה' מדבר אליו דרך נשמת אברהם (כאשר "וידבר הוי' אל משה" = ג פעמים יצחק שהוא בעצמו ד פעמים יוסף, ממוצע כל תבה). יש מחלוקת בחז"ל מי יותר גדול, משה או אברהם, וגם ברמב"ם. זה רמז מאד מובהק בתורה, שכל "וידבר הוי'" הוא אברהם.

לפי זה, חומש במדבר מתחיל ממש ממספר "במדבר", וגם לכך שכל דברי ה' הם 'במדבר' יש ראיה חשבונית מובהקת: ב"במדבר" יש תוספת בם על השרש דבר שלומדים – התוספת של "וי[דבר] הוי'". כלומר, במדבר הוא דבר-בם, "ודברת בם" עם כל הרמזים (כמו מ-ב של בראשית עד "בשלום" של סוף תורה שבעל פה).

הופעת דבר הראשונה

עוד ענין חשוב בהתבוננות בשרש דבר: כמו כל תופעה וכל שרש מחפשים את הפעם הראשונה שהשרש כתוב בתורה. בכלל את שרש דבר, יתכן שיפול כמו במלה "במדבר" או מלה אחרת מאותו שרש (שיש בו שבעה ענינים שונים, כמו שלמדנו).

שרש דבר הוא מאד נפוץ בתנ"ך, לכן הייתי מצפה שיופיע ממש קרוב להתחלת התורה. לכן פלא גדול שבכל פרשת בראשית – הכל נברא במאמר, "בדבר ה' שמים נעשו" – שרש זה לא מופיע אפילו פעם אחת. אין שום דבר בפרשת בראשית. אם התקליטור צודק השרש הזה מופיע 786 בתורה – אז צריך להיות בערך 15 פעמים בכל פרשה, והנה, בפרשה הראשונה לא מופיע השרש דבר בכלל (הגם ש"בראשית" שוה "שלשה דברים יחד", כידוע הרמז מאבולעפיא).

מתי מופיע השרש דבר בפעם הראשונה? בפרשת נח (והרמז: "דברי חכמים בנחת נשמעים"), במקום מאד חשוב – מיד בסיום המבול. אחרי "יבשה הארץ" הפסוק הבא הוא "וידבר אלהים אל נח לאמר". אותו "וידבר" הוא הדבר הראשון בתורה. משום מה לא יכול להופיע שרש זה לפני שגומרים את כל עשרת הדורות הראשונים של האנושות ויש מבול.

בפרשת נח יש עוד פעם אחת השרש דבר, בדור הפלגה, "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים". בפרשת בראשית אין בכלל, בפרשת נח פעמיים ואז מתחיל לרוץ. עוד סוף פרשת לך לך, פרשת ברית מילה – שנכרתו עליה יג בריתות – יש יג פעמים דבר (בסימן "[והארץ היתה תהו ו]בהו" – ב בפרשת נח ו-הו בפרשת לך לך). אחר כך השרש מתרבה.

אם יש כמו שהתקליטור כותב, 786 'דברים' בתורה, ונוסיף לזה את השרש דבר, 206, נקבל 992, פעמיים מלכות, ד"פ במדבר, ד"פ "וידבר הוי'". פעמיים שהשרש מופיע בנח – "וידבר" "ודברים" – שוה 22 ברבוע, 22 אותיות הדבור (כל הפסוק "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" שוה 1496 = 22 פעמים חיים, "כי חיים הם למוציאיהם בפה", ב-כב אותיות).

רמז דבר ב"בראשית"

בכל אופן, במלה "בראשית" – "בראשית נמי מאמר הוא" – יש רמז נפלא לשרש דבר. כמו שמחברים את סוף התורה לתחלתה, ה-ל של ישראל ל-ב של בראשית, ומקבלים לב, ככה אם עושים "נעוץ סופן בתחלתן" של "יום אחד" אז מקבלים דבר – נגמר ב-ד של "אחד" ומתחיל ב-בר של "בראשית". חז"ל אומרים ש"בראשית נמי מאמר הוא" ומוסתר בו דבר. שאר אותיות אחד-בראשית שוות 720, מספר צירופי האותיות של תבה בת שש אותיות שונות, עולה 6 בעצרת (70), מספר צירופי התבה הראשונה בתורה, בראשית. הערך הממוצע של 6 האותיות אחד-בראשית הוא 120, העצרת של 5 (קך צירופי שם אלהים).

"אחר המדבר" – הבאת המשיח

יש ווארט יפה של הרבי ר' בונים מפרשיסחא על הפסוק "וינהג משה את הצאן אחר המדבר": אומר רבי בונים שהאותיות שאחרי מדבר הן אותיות גשנה, בגימטרייא משיח, כמו שכותבים על הדריידל של חנוכה (ר"ת נס גדול היה שם). הנהגת הצאן אחר המדבר מקשרת את שני פירושי נצח והוד של שרש דבר – הנהגה ומדבר – וזה מביא משיח.

בפשט יש שני פירושים ל"אחר המדבר" – יש פשטנים אומרים שהמדבר שומם והוא עבר את המדבר, אבל רוב המפרשים (מחלוקת בין תרגום אונקלוס לתרגום יונתן) אומרים ש""אחר" הוא כמו "אל", כל הזמן בדרך למדבר (אין עוד כזו תופעה). אם כן, זה תיקון של "אל אחר" – אחר-אל.

"אחר המדבר ויבא אל הר..." בדילוג שוה מהתחלה עד הסוף יש מלה "אדבר" (בגימטריא אור), רמז ל"פה אל פה אדבר בו" ו"האמנתי כי אדבר".



[א] נרשם (מהזכרון) על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] הזכרנו לעיל את הפסוק "רחש לבי דבר טוב", והנה רמוז בו דבש בדילוג למפרע: "רחש לבי דבר" (בין אותיות דבש יש אותיות לידבש לי, על דרך "כל חך הטועם אומר לי לי").

 

[ג] ואפילו לפי חז"ל ש"עגלה זו מיכל" עדיין צודק לחשב את כל שמונה השמות, כי לאשה זו יש שני שמות בתנ"ך, אבל אז זה שבע נשים בלבד והסימן הוא אז (במקום אח). השמות מיכל-עגלה עולים יחד יצחק – ח"פ הוי' כנגד ח האותיות – היא אשה מאד מיוחדת, "כי אתה אבינו" לעתיד לבוא.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com