חיפוש בתוכן האתר

התוועדות "יסוד שביסוד" ע"ד – קרית ארבע-חברון הדפסה דוא

בע"ה

התוועדות "יסוד שביסוד" ע"ד – קרית ארבע-חברון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "דברי דוד האחרונים"

ניגנו "שאמיל".

יסוד מלכות דוד בחברון

"מהוי' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ"[ב]. בהשגחה פרטית (בחינת "דוד מלך ישראל חי וקים"[ג], כמבואר ממורנו הבעל שם טוב על הפסוק "אחר ישֻבו בני ישראל ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם") ה' הביא אותנו לחברון עיר הקדש[ד], ראשית ממלכת דוד מלכא משיחא. כאן דוד מלך על יהודה שבע וחצי שנים, מגיל שלשים, עד שהוא עלה לירושלים, קבל את כתר המלכות על כל עם ישראל. אבל ההכנה, הבסיס, היסוד שלו, הוא כאן בחברון. אנחנו מתקרבים לחג שבועות – דוד גם נולד וגם נפטר בעצרת, זמן מתן תורה. הוא השלים מיום ליום את ה"ימי שנותינו בהם שבעים שנה"[ה].

השלמת חיי דוד בעוד ל שנים

בסוף ספר שמואל נאמר, "ואלה דברי דוד האחרונים נאֻם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על משיח אלהי יעקב ונעים זמִרות ישראל". דורשים על המלה "על", "ונאם הגבר הוקם על", ש-על עולה מאה, ע ועוד ל, שבעים ועוד שלשים, ומסבירים שאם דוד המלך היה זוכה להשלים את מאה השנים ולהגיע לגיל על[ו] הוא היה גומר את כל התיקון שלו – היה זוכה לבנות בעצמו את בית המקדש, לא היה נחרב בית המקדש, לא היתה גלות לעם ישראל, היה מלך המשיח בפועל ממש.

זאת אומרת שמה שעלינו לעשות הוא להשלים את שבעים השנים של דוד המלך בעוד שלשים שנה. כנראה שה-ל האחרונות משקפות את ל השנים הראשונות, טרם היה מלך. יש משהו בשלמות, בסוף, ש"נעוץ סופן בתחלתן" – הסוף חוזר להתחלה (הזמן שבו הפרי מתבשל ומתעצם בתוך הקליפה שלו, ששומר עליו מפני העולם החיצוני[ז]). שוב, זה היסוד, יסוד היסודות.

"מהיום ההוא ומעלה" – חידושי דוד חוזרים לראשיתו

כאשר שמואל הנביא משח את דוד המלך בשמן המשחה, בקרן – "רמה קרני בהוי'", כמו שחנה אומרת – כתוב "ותצלח רוח הוי' אל דוד מהיום ההוא ומעלה". בהמשך נסביר שכתוב אצל דוד פעמיים הביטוי "מהיום ההוא ומעלה", על דרך "הוקם על" – לא "והלאה" אלא "ומעלה". בפעם השניה, כמו שנסביר, חז"ל אומרים ש"ומעלה" אומר שכבר היה מקדמת דנא, מקודם. גם כאן, מהרגע שצלחה עליו רוח ה' אגלאי מילתא למפרע שרוח הקדש של דוד מלכא משיחא בעצם שייכת לשרש נשמתו מקדמת דנא, מאז ומתמיד. רק שיש דבר שהוא בעצם שצריך איזה זרז כדי לגלות אותו בפועל. כך המשיחה של דוד המלך מגלה מה שיש לו בעצם (על דרך "יהיב חכמה לחכימין"[ח]) – "ותצלח רוח הוי' אל דוד מהיום ההוא ומעלה".

גם ככה, הסוף חוזר להתחלה – צריך להוסיף לדוד את שנות הנעורים שלו. את שלשים השנים הראשונות, לפני שהוא היה מלך, צריך להוסיף לו בסוף. אז יושלם הסוד של על, ע-ל, ואז דוד הופך להיות מלך המשיח בפועל ממש. שוב, בהיות דוד בן מאה[ט] כל התיקונים נגמרים בכי טוב.

פרצוף תכונות דוד המלך – חזרה על החסד והגבורה

אם כבר הזכרנו את הפסוק של "ואלה דוד דברי האחרונים" נתבונן בפסוק הזה ובפסוק הבא אחריו יותר בפרטיות. זכינו להיות בקבר דוד לפני שבועיים והתחלנו לבנות מה שאנחנו קוראים 'פרצוף' של כל התכונות העצמיות ביותר של דוד המלך. בעצם הקדשנו אז את כל השיעור לשתי הספירות חסד וגבורה:

הסברנו באריכות מה פירוש "שמרה נפשי כי חסיד אני", שדוד המלך משבח את עצמו שהוא חסיד, וגם ה' אומר בישעיהו "חסדי דוד הנאמנים".

דברנו על הגבורה של דוד המלך, שהוא "גבור חיל ואיש מלחמה", החל ממה שהוא הרג את גלית הפלשתי – הנער הצעיר הורג את הענק שמאיים ומחרף ומגדף את ה' אלקי צבאות ישראל. אבל עיקר מה שדברנו לגבי גבורת דוד המלך הוא מה ש"מלכי בית דוד דנים ודנים אותם", כלומר שדוד דן את הזולת וגם – לאפוקי משאר המלכים שבעולם, שלא מבית דוד – דנים אותו. זו המעלה שלו, שהוא ניתן לבקורת. דברנו על כך באריכות לגבי הסוגיא בגמרא של כל חטאי דוד המלך, ולמה ה' לא הסכים למחוק מהתנ"ך את החטא שלו (אף על פי שמחל לו) – דווקא אצל דוד המלך צריך את הנפילות, את ה"שבע יפול צדיק וקם"[י].

"ואלה דברי דוד האחרונים" – הכחב"ד של דוד

את כל זה הסברנו באריכות, אבל עדיין נשאר לנו שאר הפרצוף של דוד. לכמה וכמה נקודות רמזנו, אבל הערב נאריך בהן יותר ונתבונן יותר לעומק. לכן בחרנו להתחיל מהפסוק "ואלה דברי דוד האחרונים", שבו אפשר להתבונן בכל הספירות העליונות של דוד – הכתר שלו, החכמה שלו, הבינה שלו וגם הדעת שלו – ארבע הספירות הראשונות של דוד המלך. בעצם את הכל הוא כותב על עצמו בסוף ספר שמואל.

דוד – דברים ראשונים ודברים אחרונים

שוב, הפסוק מתחיל "ואלה דברי דוד האחרֹנים", אז חז"ל אומרים שסימן שיש גם דבריו הראשונים. מה הראשונים? שירת דוד[יא] שמופיעה בפרק הקודם בספר שמואל. אז מדגישים את המושג 'דברים', שיש קשר בין 'דבר' לדוד המלך. אנחנו יודעים שאחד הפירושים של דבר הוא לשון הנהגה, כמאמר "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור" ("דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור" הוא משפט שבמקור נאמר על יהושע דווקא, אבל באופן מובהק הוא רומז לדוד, בכמה רמזים: דילוג שוה "דבר אחד לדור ולא שני דברים". אחר כך דילוג שוה אחר של "דברים לדור. דבר אחד". כל המשפט "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור" שוה רבוע כפול של הוי'). אם יש אצל דוד משהו עצמי, שיש דברים ראשונים ודברים אחרונים[יב] – אפשר לראות שזה רמוז בשם דוד, דברים ודברים[יג] (כמו שאמרנו לגבי דן ודנים).

דוד, רחל וחברון

במרכבה העליונה דוד המלך נכנס במקום רחל אמנו. הסימן של אייר, שאנחנו עדיין בתוכו – מתקרבים לסופו – ר"ת אברהם-יצחק-יעקב-רחל, כך מובא בספרי הקבלה והחסידות. זה סוד המרכבה העליונה, רק שאחרי שדוד נולד – הוא לא נמצא בחמשה חומשי תורה – הוא מחליף את רחל אמנו ונעשה הרגל הרביעית של המרכבה. יש גם קשר מספרי בין דוד לרחל – רחל שוה טוב פעמים דוד.

הפעם הראשונה שדוד מופיע היא כאשר שמואל קורא שכל בני ישי יבואו, ואחרי שעוברים כל הבנים ואף אחד הוא 'לא זה', מגיע דוד הצעיר שהיה רועה את הצאן וישי לא חשב עליו כלל, וכאשר הוא בא התיאור הראשון שלו הוא "אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי" (פסוק שגם עליו נדבר בהמשך אי"ה). בכל אופן, הוא "טוב ראי" – טוב פעמים דוד שוה רחל.

אם כבר, נדרוש לכבוד אכסניא, חברון עיר הקדש היא גם כפולה של דוד. בתוך רחל יש 17 דוד, כמה פעמים דוד שוה חברון? עוד פעמיים – 19. דוד בגימטריא זהב, ויש מדרש שאומר שבזקן של דוד המלך היו שבעה מיני זהב. אם מוסיפים ל-זהב ה זה זהבה או הזהבחברון עולה זהב כפול זהבה, דוד כפול חוה. כתוב שדוד הוא מעלמא דנוקבא, לכן הוא מחליף את רחל אמנו – הוא בחינת נוקבא. אם הוא בחינת נוקבא הוא ודאי מתקן את שרש הנוקבא בתורה – חוה (חו-ה זהב ועוד ה). נמצא שגם רחל היא כפולה של דוד וגם חברון היא כפולה של דוד.

 

ב. פרצוף תכונות דוד המלך

כתר: "הֻקם על" – מאה ברכות, עולה של תורה ועולה של תשובה

"הֻקם על" – שלמות דוד

שוב, הפסוק אומר "ואלה דברי דוד האחרֹנים נאֻם דוד בן ישי ונאֻם הגבר הֻקם על". ושוב, על הוא מאה – אם היה מגיע ל-על היה משלים הכל. קודם כל, מה הפשט? שהוא הוקם למעלה, "על" לשון עילוי (לעילא ולעילא) – כך הפשטנים אומרים, שהוא נתעלה מעלה מעלה. "הקם על"[יד] – הגיע מעלה מעלה. אבל חז"ל דורשים את הביטוי הזה בכמה אופנים שונים. ה"הֻקם על" של דוד המלך הוא הכתר שלו, המאה, השלמות. כתוב שמאה, עשר פעמים עשר, היא סוד הכתר.

"הֻקם על" – הקמת ה"על" על ידי דוד

חז"ל אומרים ש"הֻקם על" מלשון עול, כמו "עול מלכות שמים". "הקם על" – "הוקם עולה של תשובה". הרי "לא היה ראוי דוד לאותו חטא אלא להורות תשובה ליחיד", שכל יחיד ויחיד בעם ישראל, לאן שהוא לא נופל, יכול לקום, יכול לעשות תשובה מאהבה, שאז הזדונות נעשו זכויות ממש.

אבל יש עוד פירוש בחז"ל, "הקם על" – "שהקים עולה של תורה".

ויש פירוש שלישי בחז"ל, ששוב דורש את הגימטריא של על – שהוא תקן מאה ברכות בכל יום. מה שיש מצוה – מצוה מאד גדולה, לא מ-תריג מצוות התורה אבל מצוה חשובה ביותר – שכל איש ואשה מעם ישראל יברכו מאה פעמים ביום את ה' זו תקנה של דוד המלך[טו].

תקנת מאה ברכות

אם דוד המלך תקן זאת סימן שזו מצוה משיחית ביותר. מה הסיפור? כל מה שהתרחש, וגם התורה של דוד המלך, היא תורה של המציאות – הכל תגובה לדברים שקרו. מה היה הסיפור של תקנת מאה ברכות? כל יום ויום היו מתים מאה אנשים. "נאם הגבר הקם על", קם דוד המלך ורואה שיש דבר – כמו שיש דָבָר יש דֶבֶר – כל יום מתים מאה אנשים, אז הוא קם והתקין שכל היהודים במדינה, בכל ארץ ישראל, יברכו בכל יום מאה ברכות, ואז נעצרה המגפה. ברגע שהוא התקין תקנה זו (והתחילו לקיים אותה) המגפה נעצרה.

רבי מאיר דורש זאת מפסוק בתורה – "מה הוי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה", "אל תקרי 'מה' אלא 'מאה'", זה דרוש. "מה" הוא בחינת משה רבינו (שאמר פעמיים "ונחנו מה"), וכשמכניסים א ל-מה יוצא מאה. יש שרש בדרוש של רבי מאיר – שמאיר עיני חכמים בהלכה – שמוצא את השרש לתקנת דוד אצל משה רבינו. "אין, לגבי משה מלתא זוטרתא היא", נדרש על פסוק זה – פסוק על משה, כמבואר בתניא שהיינו ניצוץ משה שבכל יהודי ויהודי. שוב, שואלים "כי אם ליראה", "אטו יראה מילתא זוטרתא היא? אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא", ומוסבר בתניא שהיינו לגבי משה שבכל יהודי.

לגבי אותו "מה" דורש רבי מאיר "אל תקרי 'מה' אלא 'מאה'". מכאן המקור בתורת משה למאה ברכות בכל יום, שהוא בעצם מקור לדוד המלך ("דוד מלך ישראל חי וקים", בזכות מאה ברכות בכל יום). בכל אופן, הסיפור בחז"ל, מתי זה תוקן, הוא אצל דוד המלך, ודורשים זאת על הפסוק "הקם על"[טז].

תשובה, תורה, מאה ברכות

אם כן, חוץ מהפשט ש"הקם על" הוא לשון עילוי, יש שלשה פירושים בחז"ל למה רומז ה"על" הזה:

או עולה של תשובה – שהוא הבעל תשובה למופת, בחינת משיח "דאתא לאתבא צדיקיא בתיובתא", שבא להחזיר את כולם בתשובה. יש מאמר חז"ל של ריש לקיש "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים". אם אתה רוצה שכולם יהיו בעלי תשובה, אנשים שלא היו כל כך מקושטים, אז תהיה עצמך בעל תשובה ואז תוכל להחזיר את כולם בתשובה. זה דוד מלכא משיחא שהקים את עולה של תשובה.

אבל דוד מקים גם את עולה של תורה, התורה המיוחדת של דוד – תורה חדשה, תורה שצומחת מתוך המציאות – כמו שמיד נסביר.

הדבר השלישי, כמו שאמרנו, "ונאם הגבר הקם על" – שהוא תקן מאה ברכות בכל יום[יז].

תורת דוד – תורה שצומחת מהמציאות

מה ההבדל בין תורת משה לתורת דוד[יח]? תורת משה היא נבואה בבחינת אספקלריא המאירה, "זה הדבר אשר צוה הוי'", על דרך המן שירד בזכות משה רבינו – לחם מן השמים, "לכו לחמו בלחמי", תורה מן השמים, תורה שיורדת ממעלה למטה, תורה בבחינת גילוי מהות אלקות.

אבל דוד המלך, כמו שהסברנו גם בשיעור הקודם, מסמל את הזמן – את כל השינויים של תולדות עם ישראל, כל ההיסטוריה של עם ישראל, כל הנ"ך הוא בסימן דוד המלך. גם התורה שלו היא תורה שצומחת מתוך המעשים, מתוך הסיפורים – לא תמיד סיפורים טובים ונחמדים – ומכל סיפור וסיפור צומחת תורה. היא בעצם תורת מלך המשיח, תורת המציאות, תורת המלכות. תורת דוד ש"הקים עולה של תורה" היא התורה של המציאות (וכך דוד מחבר תורה שלמעלה עם הקב"ה, כמבואר בחז"ל, היינו שעל ידי התורה שצומחת מלמטה, מתוך המציאות וסיפורי המעשיות של העולם הזה, עלמא דשקרא, התורה שלמעלה, תורת משה, עולה להתחבר בשרשה האמיתי בעצמותו יתברך ממש).

דוד (עמוד רוה"ק) – הממוצע בין משה (עמוד תושב"כ) לרבי עקיבא (עמוד תושב"ע)

אם כבר אמרנו את זה, נאמר עוד משהו: לפעמים כתוב שיש שני עמודים של התורה בעם ישראל – עמוד התורה שבכתב ועמוד התורה שבעל פה. עמוד התורה שבכתב הוא משה רבינו, "תורה צוה לנו משה", "זכרו תורת משה עבדי". עמוד התורה שבעל פה הוא רבי עקיבא – "כולא מתניתין [והספרא והספרי וכו'] אליבא דרבי עקיבא", הכל מפי תלמידיו. הוא עמוד התווך של התורה שבעל פה.

אז אם יש את משה רבינו ורבי עקיבא, שני עמודי התווך של שתי התורות, מיהו דוד? כותב האריז"ל שהוא השרש והמקור של רוח הקדש בעם ישראל. התורה שלו היא רוח הקדש, שיחסית לתורת משה – הדרגה הכי גבוהה של נבואה – באה מלמטה למעלה. נבואה מלמעלה למטה ורוח הקדש מלמטה למעלה.

בכל אופן, ביחס בין משה רבינו לרבי עקיבא, שני העמודי התורה הנ"ל, צריך להיות גם ממוצע שמחבר אותם, וידוע הכלל בחסידות שכל ממוצע שמחבר שני קצוות שרשו גבוה משנים. הממוצע שמחבר את משה רבינו ורבי עקיבא, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, הוא דוד המלך (השרש של התורה שבעל פה – "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה" – שבתורה שבכתב, ספרי התנ"ך). זה שיש לו שרש יותר גבוה משנים הוא מפני ששרשו הוא מלך המשיח, דוד הוא מלכא משיחא, משיח בן דוד, והמשיח הוא שרש יותר גבוה אפילו מתורת משה ומתורת רבי עקיבא.

תורת המהות ותורת המציאות

אם קראנו לתורת משה תורת המהות, מהות האלקות שלמעלה מהזמן – "אני הוי' לא שניתי", "משה אמת ותורתו אמת" ללא שינוי, זו מהות ולא מציאות – דוד המלך הוא הרפתקאות, שינויים כל הזמן, מציאות, ההיסטוריה זורמת. רבי עקיבא, תורה שבעל פה, הוא לא בדיוק השתנות. יש דינאמיות בתורה שבעל פה, לכן לכתחילה לא היה צריך לכתוב אותה, כדי שהיא תוכל להתאים את עצמה ולהשתנות בכל דור ודור. בכל אופן, בסוף "עת לעשות להוי' הפרו תורתך" – גם את התורה שבעל פה כותבים, יש שלחן ערוך, והוא קבוע, לא הולכים לשנות הלכות. אם כן, העמוד של משה רבינו הוא ודאי משהו קבוע, בלתי משתנה, וגם התורה שבעל פה היא די קבועה, אבל באמצע יש משהו שזורם, שלגמרי חי, וכל הזמן מתפתח ומשתנה ועובר שלבים – דוד מלכא משיחא, "דוד מלך ישראל חי וקים".

כמו שדוד הוא דבר ודבר (כנ"ל), כך אמרנו בשבת שעברה שבתוך דבר יש גם שער דר – הזכרנו "דבר אחד לדור", אבל לא את הפסוק החשוב לגבי מתן תורה, "דבר צוה לאלף דור". זה שדוד הוא הזמן, המציאות של ההיסטוריה, רמוז ב"דור ודור"[יט]. יש שני פסוקים של "דבר צוה לאלף דור", אחד הוא "זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור" והפסוק המקביל (אחד בתהלים ואחד בדברי הימים) הוא "זכרו לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור". חוץ מההבדל של זכר-זכרו הם שוים. זו גם דוגמה יפהפיה של השלמה בגימטריא, שני הפסוקים יחד משלימים – יוצאים חן ברבוע (שעולה בראשית במילוי המילוי). תמיד דורשים שחדש אדר הוא "אלף דור". יש אדר-א ואדר-ב, שני פסוקים של "דבר צוה לאלף דור".

שוב, יש מהות ויש מציאות ויש להחדיר את המהות בתוך המציאות, שאז היא מקבלת גם קביעות מסוימת של מהות – זו תורה שבעל פה, זה רבי עקיבא. רבי עקיבא דורש על כל תג ותג של תורת משה – משה לא כל כך מבין מה קורה שם, אבל הוא אומר שהכל הלכה למשה מסיני – תלי תלים של הלכות, ובכך הוא מקשר את המהות למציאות. אבל המציאות נטו, זרימת המציאות והתורה החיה במציאות, היא דוד המלך. ושוב, יש לו שרש יותר גבוה משתי התורות שהוא מחבר. כל זה היה להסביר מה זה ש"הקים עולה של תורה"[כ].

שלש דרשות "הקם על" – גלגלתא, טלא דבדולחא, רעוא דרעוין

אם כל פירושי "הקם על" שייכים לכתר של דוד המלך, איך נמקם בתוך הכתר את שלש הדרשות הללו? הכל העילוי שלו, "הקם על", בחינת "אין כתר [שעל הראש] אלא למלך" ("כתר עליון איהו כתר מלכות"), אבל יש שם תורה ותשובה וגם מאה ברכות:

בקיצור, באותיות של קבלה, מאה הברכות שדוד המלך תקן הן כנגד הגלגלתא שבכתר – הכתר שבכתר. שם יש את סוד המאה ושם יש את חסד דעתיק שמתלבש בגלגלתא דאריך והוא מקור הברכה, "והיה ברכה" – ברכות הן חסד, בחינת אברהם אבינו. מקור החסד של פנימיות הכתר, עתיק יומין, התענוג והשעשוע של ה', מתלבש בגלגלתא דאריך. אריך הוא בחינת מלך, ריכא בארמית, דוד המלך. מאה הברכות שהוא מתקן הן מאה ביטויים של אהבה וחסד (והן דווקא עוצרות את המגפה של מיתת מאה אנשים בכל יום, בסוד "מרובה מדה טובה כו'" בהגברת הימין על השמאל). גם על פי פשט, כשאני אומר ברכה לה' אני מודה לו על חסד החנם שהוא עושה אתי, שהוא נותן לי לאכול וגם נותן לי להתפלל אליו. יש ברכות התפלה, וגם יש ברכות המצוות, שאני מודה לו על כך שהוא נותן לי את המצוה. כל זה הוא ביטוי של חסד דעתיק שמתלבש בגלגלתא דאריך – אלה מאה הברכות בכל יום (הגלגלתא הוא סוד הגלגל היומי[כא]).

הקמת עולה של תורה, התורה המיוחדת, ה"תורה חדשה מאתי תצא" של דוד מלכא משיחא, נקראת בקבלה "טלא דבדולחא" – "טל תורה מחייהו" (לדוד בפרט, שהוא בר נפלא וצריך לקום לתחיה בכל רגע) – מוחא סתימאה, כח המשכיל שבכתר, שהוא שרש התורה שבכתר. בתוך מוחא סתימאה דאריך מתלבשת גבורה דעתיק. על זה נאמר – עוד מעט "זמן מתן תורתנו" – שהתורה נתנה מפי הגבורה. איזו גבורה? "גבורה דעתיק".

הקמת עולה של תשובה, ועיקר התשובה של דוד היא תשובה של תיקון הברית, זה סוד המצחא – תיקון רעוא דרעוין, שהיסוד דעתיק מתלבש במצח הרצון של אריך. שם התשובה בכלל והתשובה על פגם הברית – כלומר תיקון הברית – בפרט. התיקון הזה הוא מה שמאיר ברעוא דרעוין של שבת קדש (זמן ההסתלקות של יוסף משה ודוד, שלמות התיקון שלהם, הכל בסוד תיקון האות ברית קדש). זה זמן הכי מסוגל שדוד המלך יקים ומקים את עולה של תשובה.

אם כן, כך אנחנו יכולים למקם בתוך הכתר-עליון את כל דרשות חז"ל על "ונאם הגבר הקם על", הכתר של דוד המלך.

שלשת ביטויי ההמשך – חב"ד

אחרי הביטוי הזה יש את המשך הפסוק, "משיח אלהי יעקב ונעים זמִרות ישראל". אחר כך בא הפסוק השני, שעוד לא אמרנו – "רוח הוי' דבר בי ומלתו על לשוני". יש פה שלשה ביטויים בהם דוד מסכם – "דברי דוד האחרונים" – את כל החיים שלו. מאד מתבקש שהתכונות הכי עצמיות של דוד המלך נמצאות בפסוקים האלה, וגם צריך איזה סדר. אם זה מתחיל מ"ונאם הגבר הקם על" – "על" זה הכתר – מתבקש לומר שמה שכתוב בהמשך הוא המוחין שנמשכים מהכתר, החב"ד, חכמה בינה ודעת.

 

דעת: רוח הקדש – "רוח הוי' דבר בי ומלתו על לשוני"

דוד – אבי בעלי רוח הקדש

הכי פשוט כאן הוא דווקא השלישי, הדעת, שהוא הפסוק השני. הפסוק השני אומר "רוח הוי' דבר בי ומלתו על לשוני". זו רוח הקדש, בדיוק מה שהאריז"ל כותב והזכרנו קודם שדוד המלך הוא אבי כל בעלי רוח הקדש – הוא השרש והמקור של רוח הקדש[כב]. לכן כל הנ"ך הוא בחינת רוח הקדש של דוד. עיקר רוח הקדש הוא כתובים, הפותח בתהלים[כג], אבל יחסית לתורת משה רבינו כל הנ"ך הוא בחינת רוח הקדש. לכן הדמות הכי נפוצה בכל הנ"ך, הכל היסטוריה של עם ישראל, הוא דוד המלך שכולל את הכל.

מתי אומרים "דוד מלך ישראל חי וקים"? על חידוש הלבנה. שוב, הלבנה כל הזמן בשינויים – לא כמו השמש – היא עולה ויורדת כל הזמן, נעלמת ונולדת מחדש. דוד הוא בר נפלא, הוא נופל ומת וקם לתחיה כל רגע – כל הזמן תהפוכות.

"רוח הוי' דבר בי, ומלתו על לשוני" – חו"ג שבדעת

זה שדוד המלך אומר "רוח הוי' דבר בי" אומר בפירוש שהוא בעל רוח הקדש, שרש רוח הקדש, "ומלתו על לשוני". זה אחרי שכתוב "נעים זמִרות ישראל", שהולך על ספר תהלים בפרט, אבל גם הולך על התכונה הראשונה שמתארת אותו – "יֹדע נגן", או כלשון חז"ל שדוד הוא "ראש למנגנים", זה "נעים זמִרות ישראל".

ההמשך הוא "רוח הוי' דבר בי ומלתו על לשוני". רש"י כותב בחומש על בצלאל "'דעת' זה רוח הקדש", לכן הכי פשוט לומר שהפסוק הזה הוא דעת. את שני הביטויים, "רוח הוי' דבר בי" ו"ומלתו על לשוני", אפשר להקביל לחסדים ולגבורות שבדעת – עטרא דחסדים ועטרא דגבורות. על משה רבינו כתוב ששכינה מדברת מתוך גרונו של משה, אבל אין פסוק מפורש שמשה אומר ש"רוח הוי' דבר בי". דווקא דוד המלך עצמו יכול לומר על עצמו שה' מדבר מתוך הפה שלו – "רוח הוי' דבר בי ומלתו על לשוני".

דוד בן ישי – רועה בן נסיך

עוד לפני שכתוב "ונאם הגבר הקם על" כתוב "נאם דוד בן ישי" – ככה מתחיל, "ואלה דברי דוד האחרנים נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הקם על וגו'". שמו "דוד בן ישי" שוה לשון. אם כן, רק בשני הפסוקים האלה יש איזה קשר של "נעוץ סופן בתחלתן" (וכן "ונאם הגבר הקם על" מתקשר ל"על [לשוני[כד]]"), "ומלתו על לשוני" רומז בעצם לדוד בן ישי.

אם כבר הזכרנו דוד וישי, באיזה מאמר חשוב נוסף הם מתחברים? כתוב שלעתיד לבוא, תיכף ומיד ממש, יבוא מלך המשיח (סוד הנחש של הקדושה, אחד השמות של ישי). אז יבואו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם. לחז"ל יש קבלה – שגם רש"י וגם המפרשים אומרים שאין לה שום הסבר הגיוני, איננו יודעים מהיכן הגיעה לחז"ל הקבלה הזו – מי הם שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם.

מי הם שבעת הרועים? דוד באמצע, אדם שת מתושלח בצד ימין שלו ואברהם יעקב משה בצד שמאל שלו. שוב, כל המפרשים מתפלאים ומתפעלים מזה לגמרי. קודם כל, איך יכול להיות דוד יותר ממשה רבינו?! איך יכולים להיות שלשה דורות של לא-יהודים מצד ימין שלו, והיהודים – שעל פי פשט גדולים ממנו – מצד שמאל שלו?! ויש עוד כמה פליאות, אבל כך הקבלה של חז"ל – דוד באמצע, אדם-שת-מתושלח מצד ימין ואברהם-יעקב-משה משמאל[כה].

אחר כך, מי הם שמונה נסיכי אדם? שוב, לפי קבלת חז"ל שאף אחד לא יכול להסביר אותה, הראשון מבין השמונה הוא ישי. הראשון שחז"ל מונים בשבעה רועים הוא דוד – דוד באמצע, שלשה מימינו ועוד שלשה משמאלו, אבל קודם כל דוד – והראשון בשמונה נסיכי אדם הוא ישי.

מי אחריו? ישי, שאול (שאול המלך, המלך הראשון, שיחסית לדוד הוא מלך דתהו, הוא נסיך אדם ודוד, המלך השני, מלך התיקון, הוא רועה), שמואל (הנביא, שהוא בעצם ה"ראש למושחים" בלשון חז"ל, שאול הוא "ראש לנמשחים", כאן קודם מונים את שאול ואז את שמואל), עמוס, צפניה (שני נביאים מתרי עשר הנביאים הקטנים, שמשום מה 'נופלים' כאן[כו]), אחר כך המלך צדקיה (מכל המלכים דווקא הוא, שהוא המלך של חרבן הבית[כז]), ואחר כך משיח ואליהו. גם משהו מוזר ביותר.

אבל רצינו רק לציין שכמו ששבעת הרועים מתחילים מדוד, "דוד באמצע", כך השמונה נסיכי אדם מתחילים מישי. בשמונה אין סדר ישיבה, איך הם יושבים, אלא רק מונה לפי סדר שחז"ל קבלו, והראשון בו הוא ישי אבי דוד. אם כן, כל מה שיהיה לעתיד לבוא – מתחיל מדוד (שבעה רועים) ומישי (שמונה נסיכים), ואלה הנשמות שה' יקים לנו בביאת המשיח. בסוף הנסיכים יש את המשיח עצמו, משיח ואליהו. יש המפרשים שהמשיח שכתוב כאן הוא לא משיח בן דוד אלא משיח בן יוסף.

זיק רוח הקדש של כל יהודי – נקודת דוד

שוב, "רוח הוי' דבר בי ומלתו על לשוני" זה בפירוש הדעת של דוד, שהוא הראש לכל בעלי רוח הקדש – כולל את כל רוח הקדש שיש בעם ישראל. כלומר, אם יש ליהודים – לי או לך או לך – זיק של רוח הקדש (ויש, לכל יהודי יש רוח הקדש, שבעצם היא חוש ברצון ה') זו תופעה של דוד המלך שבכל יהודי, הדעת של דוד.

 

בינה: "נעים זמִרות ישראל" – הנעם של דוד

נחזור אחורנית: ה"נעים זמִרות ישראל" שכתוב לפני זה הוא הבינה של דוד. מה שדוד יודע נגן ושהוא משורר – גם מנגן בכינור וגם משורר בפה – הוא מחבר את ספר תהלים, בזה הוא מזמר עריצים. "מינה דינין מתערין", עם כל היפי והנעם יש משם דינים. איך יודעים שזה בינה? יש כלל גדול בקבלה שנעם – "ויהי נעם ה' אלהינו עלינו", בקשת דוד "לחזות בנעם הוי'" – הוא בינה. "נעם הוי'" הוא גילוי עתיקא באמא.

נעימות ונעם הם גילוי התענוג שבספירת הבינה, אבל משם גופא יש כח לזמר עריצים, "מינה דינין מתערין". "נעים זמִרות ישראל" ר"ת זין. כתוב – תורה של רבי נחמן – שכלי הזין של מלך המשיח הוא התפלה שלו, התהלים שלו, ה"נעים זמִרות ישראל". כאשר אנחנו דורשים את אותיות האלף-בית לילדים בחדר דורשים זיןזמירות ישראל נגן, לפי הסדר. בפסוק זה "נעים זמִרות ישראל".

זה הנעם שמתגלה בבינה של דוד המלך ונמשך על ידי הספר שלו, ספר תהלים. כאשר מתרגמים את המלה נעם באידיש זו מלה מאד אהובה בחסידות – געשמאק. הגעשמאק, הנעם, הזיסקייט של דוד המלך הוא בספר תהלים שלו – זה גילוי התענוג בבינה שלו.

 

חכמה: "משיח אלהי יעקב"

משיחה בשמן – פנימיות החכמה

מה כתוב קודם? "משיח אלהי יעקב". כאשר מתבוננים פשיטא ש"ונאם הגבר הקם על" הוא בכתר וגם פשיטא ש"נעים זמִרות ישראל" בבינה, ועוד יותר פשיטא ש"רוח הוי' דבר בי וגו'" הוא דעת. הלכנו אחרונית כי עיקר החידוש הוא כאן ב"משיח אלהי יעקב" – איך נכוון שהוא צריך להיות כנגד החכמה של דוד המלך?

הרמז הראשון הוא שמשיח הכוונה שהוא משוח. הפשט שהוא משוח בשמן המשחה, כמו שאמרנו קודם ששמואל הרמתי משח שנים – משח את שאול בפך ומשח את דוד בקרן. על הקרן התפללה חנה ואמרה "רמה קרני בהוי'" – "'קרני' ולא 'פכי'". שמן הוא פנימיות החכמה, פנימיות אבא. יש בזה זיקה לכתר כי "פנימיות אבא פנימיות עתיק". בכל אופן, שמן הוא פנימיות החכמה. חכמת החסידות, שאנחנו מדברים ולומדים, נמשלה לשמן.

"אלהי יעקב" – גילוי טפת השמן במציאות התחתונה

מה זה "אלהי יעקב"? למה דווקא יעקב, ולא אברהם או יצחק או משה או מישהו אחר? מה זה "משיח אלהי יעקב"[כח]? מה כאן החידוש? הייתי יכול לחשוב שמשיח הוא כתר, אבל לפי הסדר כאן כתוב "ונאם הגבר הקם על", שזה כתר, ואחר כך "משיח אלהי יעקב", אחר כך "נעים זמִרות ישראל" ואחר כך "רוח הוי' דבר בי". למה כתוב כאן יעקב? בלשון הבא כתוב ישראל – קודם "משיח אלהי יעקב" ואחר כך "נעים זמִרות ישראל"? האם יש כאן מעלה ביעקב שאין בישראל?

איך מוסבר בחסידות יעקב? י-עקב, לקחת י – טפת חכמה עילאה – ולהמשיך מטה-מטה בעקב, לנקודה התחתונה של המציאות. החל מהסוד שהחכמה דאצילות נקרא "נקודה דנעיץ". הכתר הוא נקודה בלתי מצוירת, "נקודה דלא נעיץ", אבל החכמה היא "נקודה דנעיץ". מה הכוונה? שיש נקודת שמן, "שמן משחת קדש", בכל דבר. כאן כאשר דוד אומר על עצמו "משיח אלהי יעקב" הוא לא מתכוון על פי פשט שהוא מלך המשיח אלא שמשחו אותי בשמן – משחו אותי כדי לגלות את "אלהי יעקב", את גילוי האלקות שביעקב. מה הכוונה? שיש טפת-תמצית שמן בכל נקודה במציאות, עד לעקב.

דוד מגלה שיש נקודת בטול בכל דבר

איך מבינים זאת? השמן הוא שרש הנשמה ויש נקודה של חכמה עילאה שיורדת עד לעקב, עד לגוף. אבל בכל מקום ומקום יש טפת שמן. כתוב בחסידות שאם לוקחים כל חפץ וסוחטים אותו עד הסוף יוצאת נקודת תמצית שהיא נקודת שמן, חכמה עילאה. ככה צריכים להתבונן ולפרש את המושג שדוד אומר שאני "משיח אלהי יעקב" – יש לי את סוד השמן הזה, שהוא האלקות של יעקב, דבר שמפעפע ויורד ומחלחל ונמצא בכל נקודה של המציאות.

מהי פנימיות החכמה בחסידות? בטול. דוד המלך הוא שפלות, אבל הוא גם "משיח אלהי יעקב". כמו שהרבי הרש"ב היה אומר שבכל נקודה במציאות – גם ב-ג קליפות הטמאות לגמרי – לא יכול להיות קיום לשום דבר בעולם אם אין בו נקודת בטול לאלקים, שזו בחינת "אלהי יעקב" בכל דבר. ואני – אומר דוד – ה"משיח אלהי יעקב", אני קשור לסוד הזה ואני מגלה את הסוד הזה, שיש נקודת בטול בכל מקום ומקום ("ואין לך דבר שאין לו מקום").

נר ישראל

במשכן יש שתי בחינות שמן – "שמן המשחה" ו"שמן למאור". על שם "שמן המשחה" דוד המלך נקרא "משיח אלהי יעקב", אך יש לו גם זיקה ל"שמן למאור", שהרי הוא נקרא "נר ישראל".

שתי בחינות השמן הן שתי בחינות של (פנימיות) החכמה: "שמן המשחה" הוא מצד הכתר של החכמה, שאינו מתגלה כפי שהוא למטה. גילוי נקודת הבטול בכל דבר, כנ"ל, אינו הופעת הבטול כפי שהוא במקורו אלא מעין רשימו בעלמא של שמן זה. "שמן למאור" הוא מצד החכמה שבחכמה, שהיא "נקודה דנעיץ" ממש, כאשר המאור של השמן מאיר ממש – כפי שהוא – בכל אתר בישראל.

בפרט מאיר אור החכמה במלכות, בסוד "אבא יסד ברתא", ולכן הכינוי "נר ישראל" שייך גם למלכות של דוד המלך. "נר ישראל" הוא גם קיצור של "נעים זמרות ישראל", השייך לבינה (כאשר נקודת החכמה היא קיצור ביחס להתרחבות הבינה), בסוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" (שניהם בסוד ישראל – אותיות לי ראש – הרומז לחכמה ולבינה שבראש).

סיכום כחב"ד

נעשה חזרה, רק על ד הראשונות אמרנו עד כאן:

יש מה שדוד "הקם על", העילוי שלו, וזה כולל את מה שהוא הקים את עולה של תשובה, עולה של תורה, וגם תקן מאה ברכות בכל יום.

יש את "משיח אלהי יעקב" שמשוח בשמן, פנימיות החכמה, ושמן מפעפע ומגיע לכל נקודה במציאות. יש בטול, "אלהי יעקב", בכל נקודה במציאות, והקשר לנקודה זו הוא שרש נשמת דוד המלך.

אחר כך "נעים זמִרות ישראל". יש כאן גם סדר, מתוך ה"משיח אלהי יעקב" הוא מחבר שירים, שר לה', נעשה "נעים זמִרות ישראל", מגלה את הגעשמאק מעתיקא בתוך רחובות הנהר, בינה.

אחר כך הוא אומר "רוח הוי' דבר בי". מתחיל "דברי דוד" ("ואלה דברי דוד האחרונים") ונגמר ב"רוח הוי' דבר בי".

אז הסברנו את ארבע המדרגות הראשונות, ומהן מגיעים ל"שמרה נפשי כי חסיד אני" בחסד שלו ולגבורה שלו, המלחמה שלו ומה ש"דן ודנים אותו".

עד כאן, נעשה הפסקה, לחיים לחיים, דוד מלך ישראל חי וקים.

 

גבורה (הוספה): בנין מלכות דוד מגבורות הנושאות חן בעיני הנשים

ראשית דרכו של דוד – מעשה דוד וגלית

נאמר עוד ווארט לגבי הגבורה של דוד המלך: כמו שראשית דרכו בפועל של משה רבינו כגואל ישראל היא "ויך את המצרי", כך אצל דוד המלך – כמו שהזכרנו קודם – היא הריגת גלית הפלשתי. אם יש סיפור אחד בכל סיפורי דוד שהכי תופס את הציור והדמיון של כל עם ישראל במשך כל הדורות, גם להבדיל אצל אומות העולם, הוא דווקא הסיפור של דוד וגלית.

"בנין המלכות מהגבורות" – גבורה בונה דעת קהל אוהדת

יש מאמר בקבלה שבנין המלכות מן הגבורות. בונים את המלכות מהגבורות. כמו כל מאמר, יש לו שבעים פנים וכל פעם צריך לחדש, "הפוך בה והפוך בה דכולא בה". אחרי שדוד הרג את גלית הבנות שרו "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו" – נתנו אלפים לשאול ורבבות לדוד, וזה כבר הבעיר את הקנאה בלב שאול מאותו יום והלאה. בעצם כל מה שאצל דוד 'מהיום ההוא והלאה' הוא "מהיום ההוא ומעלה", מקדמת דנא, אבל זה מתגלה באיזה שלב בחייו. כאן מתגלה, דווקא בפי הנשים ששרות, "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו". כאן יש פירוש מאד חשוב ל"בנין המלכות מן הגבורות", שגם נוגע לנו מאד.

מהו בנין המלכות? איך הולכים לבנות מלכות מתוקנת בעם ישראל, המלכות שאנו שואפים ורוצים? רואים כאן, הרי "דוד מלך ישראל חי וקים", הוא "דוד מלכא משיחא", שהדבר הראשון הוא שדוד צריך להתחבב על העם – מתחיל מזה שהוא מתחבב על הבנות, על כל נשות ישראל. ואיך הוא מתחבב? מתחבב כאן הוא מה שהיום אומרים – איך הוא בונה דעת קהל אוהדת, ולא סתם אוהדת אלא 'משוגעת' עליו? זה נקרא בנין המלכות מן הגבורות.

המלך לעתיד, המלכות האמתית, צריך לעשות משהו שיש בו גבורה. מתוך זה הצבור – שוב, החל מהבנות – מתחיל להשתגע ממנו לטובה, לחבר לו שירים. שוב, זה פירוש מאד פנימי ל"בנין המלכות מן הגבורות". "בנין המלכות" הוא בנין דעת הקהל שרוצה שהוא יהיה מלך – מהגבורות.

סוד קריאת שמע והריגת גלית

אם נתבונן בזה עוד טפה, אמרנו בשיעור הקודם שהביטוי "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו" חוזרת ג"פ בתנ"ך, ופעם אחת כתוב בכתיב חסר דחסר "הכה שאול באלפו ודוד ברבבתו" שעולה בגימטריא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

זה מתאים לנאמר בתקוני זהר ש"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי'" היינו חמש האבנים שלקח דוד מהנחל, והן הפכו ל"אחד" בקלע שלו (סוד הפסיק טעמא שבין הוי' לאחד), ואז הוא קלע בו ופגע במצח של גלית. וכך דוד הקים את עולה של תשובה, תקן את מצח הרצון (על ידי שבטל את עזות המצח דקליפת פלשתים).

נמצא שכשאומרים הפסוק הראשון של קריאת שמע לפי תקוני הזהר מתבוננים בסיפור של דוד, שלקח חמש אבנים והפכו לאחת בה קלע במצח גלית. וכעת ראינו גימטריא מופלאה שמה שיוצא מזה, השיר של הבנות, שוה אותה גימטריא. כאן רואים שחייבים גם את "הכה שאול באלפו" – דוד בא על רקע שאול, חייבים את שאול בשביל דוד.

גבורה נושאת חן (בעיני הגברים או בעיני הנשים)

אבל שוב, הדיוק שזהו מאמר של בנות. כלומר, שיש גבורה שמוצאת חן בעיני בנות. זה מוצא חן בעיני בנות, מלהיב ומשגע את הבנות, יותר מאת הבנים. יש גבורה שמעוררת התפעלות נשית. כנראה שיש שני סוגים של גבורה – יש גבורה שמעוררת התפעלות גברית ויש גבורה שמעוררת התפעלות נשית. אמרנו שהאר"י מסביר שדוד המלך עצמו הוא בחינת נוקבא – כמו שהוא גבור ואיש מלחמה הוא בחינת נוקבא בעצם – ולכן סוג הגבורה שלו מעוררת גבורה נשית (כלומר הזדהות נשית עם דוד הקטן שיוצא להלחם בגלית הענק, על דרך "מסרת גבורים [גברים] ביד חלשים [המין החלש, נשים]"[כט]).

יש פעמים שאנשים חולקים לגבי גבורה של מישהו, אם היא גבורה שמוצאת חן. זה נושא מאד אקטואלי היום, שחבר'ה עושים מעשי גבורה והשאלה אם זה מוצא חן בעיני הצבור או שלא מוצא חן בעיני הצבור – עד כדי כך שיכול לדחות את הצבור, שמאד לא מוצא חן. יש אנשים פה, בעיר הקדש חברון, שעשו מעשי גבורה – בעיני הרבה אנשים זה הכי מוצא חן שיכול להיות ובעיני הרבה אחרים זה הכי לא מוצא חן שיכול להיות.

כנראה שזה גם אבחון בין גבורה נשית לגבורה גברית. כאן לומדים מדוד מלכא משיחא שהגבורה שלו דווקא מצאה חן בעיני הבנות. בכל אופן, מי שקובע בסוף – ככה יוצא מהסיפור הזה, מי שקובע – את דעת הקהל ומנבא שהבחור הזה הולך לרשת את המלכות משאול זו נבואה, "רוח הוי' דבר" בפי בנות ישראל, "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו". עד כאן חומר למחשבה, טפת התבוננות על המושג "בנין המלכות מן הגבורות".

 

תפארת: "אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי"

כעת נעבור מגבורה לתפארת: תפארת היא פשוט לפאר, הפשט של הספירה תפארת. אמרנו כבר את עיקר פסוק התפארת של דוד המלך, הפסוק כשהוא מופיע פעם ראשונה בפני שמואל הנביא. שמואל רואה אותו פעם ראשונה, ומה הוא רואה? בחור "אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי".

"אדמוני" – תיקון עשו והנצרות

יש שנים שכתוב עליהם אדמוני – עשו הרשע ודוד המלך[ל]. אדמוני מתחיל אדם, קשור לאדם (הראשון) – ידוע בכתבי האריז"ל שאדם ר"ת אדם-דוד-משיח, אז התואר הראשון של דוד הוא אדמוני – והגימטריא של אדמוני היא אלף-פלא[לא].

אם יש שנים שכתוב עליהם אדמוני סימן שדוד בא לתקן את עשו, וכך באמת כתוב. האריז"ל אומר על דוד שנשמתו יוצאת פעם ראשונה מעמקי הקליפות. לאבא שלו היה נדמה שהוא ממזר. רק נבואת שמואל הצילה אותו מכך, מהלעז של ישי, שהיה צדיק גדול, הראשון משמונה נסיכי אדם, צדיק שמת בעטיו של נחש (לכן אחד משמותיו הוא נחש, בגימטריא משיח – הוא גם בחינת משיח). דוד יוצא מעמקי הקליפות, וזה מסביר הרבה דברים בחייו כפי שהבאנו מהאריז"ל – מסביר למה יש לו יצר גדול.

בכל אופן, התאר הראשון שכתוב על דוד הוא אדמוני, סימן שהתכל'ס שלו היא לתקן מיניה וביה את עשו. מי זה עשו היום? קליפת הנצרות, אדמוני, אדום. דוד הוא המקור, שרש התיקון שלו, אדמוני.

רמזי הפסוק

אבל מה בא אחר כך? "אדמוני [בגימטריא פלא] עם יפה עינים". נעשה את הגימטריא של כל ביטוי, משהו יפהפה במיוחד. "עם יפה עינים" שוה שכינה (בחינת מלכות דוד). בזהר כתוב ששכינה היא הפירמידה של עשר, סכום כל הרבועים מאחד ברבוע עד עשר ברבוע.

כמה זה פלא ועוד שכינה ("אדמוני עם יפה עינים")? מלכות. כבר פלאי פלאים, מתחיל פלא ובאמת המשך הגימטריא כאן הוא עוד יותר פלא. דוד, סוד המלכות, הוא "אדמוני עם יפה עינים". מה הממוצע כאן, אם יש כאן שתי בחינות? מלכות עולה אברהם-אברהם, פעמיים רמח (אברים, מצות עשה). בעקדה המלאך בשם ה' קורא לאברהם אבינו "אברהם אברהם" פעמיים, בגימטריא מלכות. "אברהם אברהם" הוא "אדמוני עם יפה עינים".

מה ההמשך? עוד שתי מלים, "וטוב ראי". כמה שוה "וטוב ראי"? 234, ט"פ הוי'. ידוע שיוסף הוא שש פעמים הוי', יעקב שבע פעמים הוי', יצחק שמונה פעמים הוי'. אברהם היה צריך להיות ט"פ הוי', "וטוב ראי", אבל הוא ט"פ הוי' ועוד דוד – השרש של דוד הוא באברהם.

כעת נראה מה קורה שמחברים את "וטוב ראי" לשאר הביטוי – כמה כולו שוה? 730. כמו שמלכות היא רמח-רמח, 730 הוא שסה-שסה (סוד הימים והלילות של שנת החמה, כנגד גידי הדם הדופקים והנחים, כמבואר בספה"ק). זה כי החצי של "וטוב ראי" (הערך הממוצע של שתי התבות) הוא 117, ההפרש בין רמח ל-שסה, כמבואר סוד מספר זה בקבלה.

בכל אופן, יש פה איזו משוואה מיוחדת מאד, שקודם הוא פלאאדמוני, פלא שהוא דומה לעשו – ואחר כך הוא כבר מלכות, מלכות דוד, שהיא אברהם-אברהם, רמח-רמח, ואחר כך הוא כבר שסה-שסה. זה שהוא גם רמח-רמח וגם שסה-שסה אומר שהוא כולל את כל תריג מצוות התורה, ואפילו כפול – רמח כפול ו-שסה כפול (בסוד בעל תשובה אמיתי, שהעבודה שלו היא בבחינת "כפלים לתושיה" כנודע) – וזה כל המשפט המופלא "אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי".

תפארת דוד – יפיו המיוחד

זה התפארת שלו, היפי שלו, שהוא יפה תאר מאד. היום יסוד שביסוד בספירת העמר, מדת יוסף, וצריך לכוון את היחוד בין יוסף לדוד מלך ישראל חי וקים. אחד הדברים שקושרים ביניהם שכל אחד מהם הוא יפה תאר ויפה מראה, כל אחד עם היפי המיוחד שלו. יוסף הצדיק יורש את ה"יפה תאר ויפה מראה" שלו מרחל אמו שהיתה "יפת תאר ויפת מראה", והרי אמרנו שדוד הוא בחינת רחל.

לא כתוב שיוסף היה אדמוני – אם כי בני עשו האדמוני נופלים בידי בני רחל, בידי יוסף ("ובית יוסף להבה [אש אדומה] ובית עשו לקש וגו'") – אבל התואר של דוד (שכל הבנות מתאהבות בו, כמו שגם אצל יוסף נאמר "בנות צעדה עלי שור" לראות ביפיו) הוא "אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי".

יפיו של דוד – זיקה ללאה ("יפה עינים") ולרחל ("טוב ראי")

מצד אחד אמרנו שדוד המלך שייך לרחל אמנו, אבל מצד התולדה הוא לא צאצא שלה, הוא לא בן של רחל אמנו – הוא הרי משבט יהודה, שבט המלכות, שהוא בן של לאה אמנו. לכן האריז"ל עושה ענין מאד גדול מכך שלדוד יש שני שרשים – כולו בחינת נוקבא, הוא כולל גם את לאה ויש לו גם זיקה ושייכות מיוחדת לרחל[לב]. דוד בפני עצמו הוא בחינת רחל אבל הוא בן לאה. לאה היא השרש שלו, למעלה ממנו, הוא צאצא שיוצא מלאה, אבל הוא עצמו בחינת רחל.

איך רואים זאת בביטוי הזה? שוב, זו התפארת שלו. התפארת של דוד המלך היא שיש שתי זיקות ביפי שלו – זיקה ללאה וגם זיקה לרחל. איך התורה מתארת את לאה ורחל? "ועיני לאה רכות". איך מתרגם זאת תרגום אונקלוס? "יאין"[לג], יפות. רש"י אומר שהיו לה עינים בוכות, שהיא היתה בכינית שמא תפול בגורלו של עשו האדמוני, אבל התרגום אומר שיש לה עינים יפות. "כל כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה"[לד] – עיקר היפי, שרש היפי, הוא בתוך העינים. שרש היפי הוא דווקא אצל לאה. אחר כך, ההתגלות של היפי (בתאר הגוף ובקלסתר הפנים) – "ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה". איך רואים זאת אצל דוד המלך? "אדמוני עם יפה עינים [היפי של לאה] וטוב ראי [היפי של רחל, טוב פעמים דוד, טוב ראי, יפת תאר ויפת מראה]". כל זה רק לומר שהביטוי הזה, "אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי", הוא התפארת, היפי של דוד המלך.

השתקפות מדת הרחמים הפנימית ביפי החיצוני

אנחנו יודעים שפנימיות התפארת היא מדת הרחמים, "כי מרחמם ינהגם". אצל צדיק היפי החיצוני משקף את מדת הרחמים הפנימית. ועוד, דווקא במדת התפארת יש שם הוי' ב"ה (מדת הרחמים) גם בכלי החיצוני וגם באור הפנימי. כאשר שמואל ראה את הבחור היפה הזה ה' אמר לו "קום משחהו כי זה הוא", אחרי שה' פסל את שבעת האחים הגדולים ממנו. פתאום מופיע הבחור הזה – שהוא בעצם בן 29 – שהוא "אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי", וה' אומר מיד לשמואל "קום משחהו כי זה הוא"[לה]. אז הוא מושח אותו בקרן ו"ותצלח רוח הוי' אל דוד מהיום ההוא ומעלה".

עד כאן התפארת של דוד המלך. את העובדה שיש לו זיקה גם ללאה וגם לרחל נראה משתקפת בספירת המלכות שלו. הרי לאה ורחל הן שתי בחינות נוקבא, אשה, וסתם אשה היא במלכות. זה ודאי קשור למלכות (ששם עיקר גילוי היפי של ספירת התפארת – "אין אשה אלא ליפי" – כמבואר בדא"ח). כל הפרצוף של דוד המלך הוא במלכות, אבל במלכות שלו גופא יש שוב את הסוד הזה שיש לו שתי בחינות, בחינה של לאה ובחינה של רחל.

מלכות דוד בחברון וירושלים – תיקון בחינות רחל ולאה שבו

נעשה עוד גימטריא יפה: אם לוקחים את רחל, 17 פעמים דוד, ומחברים אותה ל-חברון, שאנחנו יושבים פה בחברון עיר הקדש, 19 פעמים דוד – כמה יוצא ביחד?

כדי להסביר שזו גימטריא חשובה נסביר עוד משהו ששייך למלכות דוד: כתוב ששבע וחצי השנים שהוא מלך בחברון נועדו לתקן את בחינת הרחל שלו, ומה שהוא מלך אחר כך על כל ישראל בירושלם בא לתקן את בחינת הלאה שלו. כך האריז"ל כותב. שוב, קודם דוד המלך צריך להיות כאן בחברון כדי לתקן את רחל – הרחל שבו, שאמרנו שמצד עצמו הוא רחל. מצד עצמו הוא רחל ומצד השושלת שלו הוא יהודה, הוא לאה. מה רואים כאן? על דרך "זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו", "אלהינו ואלהי אבותינו" בתחלת התפלה – קודם האדם צריך לתקן את הבחינה העצמית שלו ואחר כך את שרשו מאבותיו. כך האריז"ל אומר על דוד, שקודם צריך למלוך בחברון כדי לתקן את בחינתו העצמית, בחינת רחל – רואים כמה שזה חשוב.

דרך אגב, נאמר משהו מאד פלא לגבי חברון: הרבי הרש"ב רצה שחסידי חב"ד יגורו דווקא בחברון ולא בירושלים. היתה מחלוקת בינו לבין חסידי חב"ד ותיקים, שלא היו בדיוק חסידים שלו אלא מהדורות הקודמים. הם סברו שעיקר ישוב ארץ ישראל הוא בירושלים, והוא התנגד להם בתוקף – אמר שהישוב צריך להתחיל מחברון ולא בירושלים (היו לו כמה טעמים, יש בזה כמה אגרות קדש). זה מזכיר את תחלת מלכות דוד בחברון דווקא. קודם דוד צריך לתקן את בחינתו העצמית, בחינת רחל, ורק אחר כך הוא עובר לירושלים ומתקן את בחינת לאה שלו.

היינו באמצע לעשות גימטריא – חברון עולה יט פעמים דוד ו-רחל  עולה יז פעמים דוד – כמה זה ביחד? לאה פעמים דוד. כלומר, אם כי שבחברון דוד מתקן את רחל, בכל אופן כאשר מחברים את רחל לחברון יש כבר רמז לדוד ולאה, שחברון ועוד רחל שוים דוד פעמים לאה. זה ווארט יפה, גימטריא.

 

נצח: "מהיום ההוא ומעלה" ונצחיות מלכות דוד

"כל קדמון נצחי"

נעבור הלאה, לנצח: יש מאמר של בעלי החקירה (וידוע ש"כבֹד אלהים הסתר דבר וכבֹד מלכים חקֹר דבר"[לו]) שמובא בחסידות – "כל קדמון נצחי ולא כל נצחי קדמון אלא ברצון ה'". כל דבר שתמיד היה גם תמיד יהיה. מכאן מישהו המציא את הפתגם לגבי חברון – מאז ולתמיד[לז]. זה על פי הרעיון הזה ש"כל קדמון נצחי".

אבל "לא כל נצחי קדמון" – יכול להיות דבר נצחי אם ה' רוצה, אבל אם הדבר הוא קדמון הוא בהכרח נצחי. הדבר היחיד שהוא קדמון באמת, קדמון לכל הקדומים, הוא הקב"ה. אבל היות ש"ישראל ואורייתא וקוב"ה כולא חד", אז גם על נשמות עם ישראל אפשר לומר קדמון – "עם המלך במלאכתו ישבו שם", "במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים" אם לברוא את העולם או לא, וגם התורה קדומה. כל דבר קדמון הוא נצחי.

כמה שוה קדמון נצחי? משיח. ר"ת קן (שלם וחצי) – המקום בו המשיח יושב ומחכה לגאול את עם ישראל, "קן צפור", כפי שכתוב בזהר הקדוש.

"מהיום ההוא ומעלה" – תופעות קדמוניות-נצחיות

למה אמרנו זאת? כי יש משהו דווקא אצל דוד המלך שמופיע פעמיים – כפי שהזכרנו – "מהיום ההוא ומעלה". "ותצלח רוח הוי' אל דוד מהיום ההוא ומעלה" – תמיד היתה לו רוח ה', וממילא כל מה שהוא מאז ומתמיד הוא גם מאז ולתמיד, כי "כל קדמון נצחי".

חז"ל לא דורשים זאת על הפסוק הזה אלא על הפסוק השני, שדוד שם חק ומשפט בישראל שהיורד למלחמה והיושב על הכלים יחדיו יחלוקו – "ויהי מהיום ההוא ומעלה וישימה לחק ולמשפט לישראל עד היום הזה". איך חז"ל מפרשים "מהיום ההוא ומעלה"? שלמד את החק הזה מקדמת דנא, למד אותו מאברהם אבינו שנהג כך במלחמת המלכים, שחלק בין היורדים למלחמה ליושבים על הכלים, כמו שכתוב במפורש בתורה. אם כן, הוא הנהיג וקבע דבר וחקק חק ומשפט לפי מה שכבר היה מעולמים.

אבל גם לגבי הוא עצמו, "ותצלח רוח הוי' אל דוד מהיום ההוא ומעלה". "על פי שנים עדים יקום דבר" – רק אצלו כתוב "מהיום ההוא ומעלה", סימן שהוא בעצם מגלם את הסוד של קדמון-נצחי, לכן מלכות דוד היא נצחית לעולם ועד.

נצחיות ונצחון במלכות דוד

חוץ מזה, יש פעם אחת בכתבי האריז"ל שכתוב בפירוש שדוד המלך בא לתקן את ספירת הנצח. הפשט, עוד לפני "מהיום ההוא ומעלה", שהקב"ה מבטיח רק לדוד בית נאמן בישראל לנצח נצחים. הוא רצה לבנות את בית המקדש לה', וה' אומר לו – אתה לא ובנך כן – אבל באותה הזדמנות ה' מבטיח לו, על ידי נתן הנביא, בית נאמן בישראל, מבטיח לו נצח.

אם הוא מבטיח לו נצח הוא מבטיח לו גם "דידן נצח", שהוא ינצח במלחמות שלו. הוא גם מגלה לו את הסוד שהרבי הקודם קורא לו "בזבוז האוצרות", שכדי לנצח את המלחמות צריך לבזבז את כל האוצרות. הכל בחינות של דוד המלך, "דידן נצח".

כתוב שהיו כמה פעמים בדורות שהשושלת שלו היתה בסכנת הכחדה ובסוף בנס ניצל. הכל כי דוד הוא בר נפלא – נופל ובנס קם לתחיה. הכל בזכות הבטחת ה' שמלכותו נצחית (כאשר הבטחה זו – כל הבטחה היא "בטוחות", בסוד "כליות יועצות", נצח והוד, והעיקר מצד הנצח – היא בעצם גילוי מילתא למפרע שהוא קדמון נצחי, ולא רק נצחי מחודש ברצון ה').

 

הוד: וידוי, חלומות רעים וקופה של שרצים

עיקר תיקון דוד – ספירת ההוד

כתוב במקום אחד שדוד המלך תקן את מדת הנצח, אך כתוב במקום אחר באריז"ל ששמואל תקן את הנצח – "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" – ודוד תקן את ההוד, הוא מיהודה ("הפעם אודה את הוי'"). באמת התרגום מתרגם את "נצח ישראל" כהולך על מלכות בית דוד – מלכות בית דוד היא שנקראת "נצח ישראל". אך בכל אופן מי שתקן זאת הוא שמואל, כאשר הרג את אגג – זה תיקון חטא שאול – ועיקר התיקון של דוד לפי שמועה זו באריז"ל הוא ספירת ההוד.

דוד כיהודה ש"הודה ולא בוש"

במה הוא תקן את ההוד? יש דבר אחד שחז"ל אומרים, שהוא כמו יהודה – הוא משבט יהודה, מלאה – וכמו שיהודה "הודה ולא בוש", אמר במעשה תמר "ממני", כך אחריו דוד המלך, ברגע שנתן הנביא אומר לו שהוא חטא.

נתן אומר לו את משל כבשת הרש, ואז דוד דן את העשיר הגזלן. הרי ההוד הוא תחת ספירת הגבורה, שם דוד "דן ודנים אותו". לא הסברנו פעם קודמת, אבל המקרא המובהק של "דן ודנים אותו" הוא שדנים אותו לפי מה שהוא דן את הזולת. אחרי שנתן ספר לו את המשל הוא דן את אותו אחד, ואז מה נתן אומר לו? "אתה האיש!". זה אתה, כלומר מה שדנת – ככה דנים אותך. זו בעצם תורה של הבעל שם טוב (על המשנה של רבי עקיבא בפרקי אבות "ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו" – מדעתו, שכך הוא דן את הזולת, ושלא מדעתו, שאינו יודע שבמה שהוא דן את הזולת הוא בעצם דן את עצמו), שלא דנים את האדם אף פעם – בבחינת דוד המלך – עד שהוא עצמו לא מוציא זאת מפיו ביחס למישהו אחר. הוא אומר שמגיע למישהו כך וכך, ואז אומרים שפסקת את הדין על עצמך.

אומרים לדוד שכך פסקת במעשה כבשת הרש, ואז כאשר נתן אומר לו "אתה האיש" הוא מיד אומר "חטאתי להוי'", ואז נתן משיב לו "גם הוי' העביר חטאתך לא תמות". לא כמו שאול, שמתכחש ומתנצל על חטאו – דוד מיד מודה ולא בוש. בזה הוא קנה את עולמו בשעה אחת וחזק את מלכותו לעולם ועד. זה ההוד שלו, בחינה אחת של הוד.

"הודי נהפך עלי למשחית" – חלום רע בכל לילה

יש בחינה אחרת של הוד, של דוד המלך. כתוב "הודי נהפך עלי למשחית". כתוב במסכת ברכות שכל לילה דוד המלך היה חולם חלום רע. אנשים שיש להם חלומות רעים – תמיד מסבירים שזה סימן שאתה שייך לדוד המלך, זו זכות. ההוד של דוד הוא כל לילה חלום רע – זו התהפכות ההוד למשחית. כל לילה הוא היה חולם חלום רע.

יש מי שמסביר שכל החלומות הרעים הוא ראה מה הולך לקרות למתנגדים שלו. כמו שכתוב ששר המשקים ושר האופים התחלפו בפתרונות החלומות שלהם. שייך ליוסף, יסוד שביסוד. דרך אגב, יסוד שביסוד הוא שוה גל פעמים דוד (יום ה-41 בספירה, היפוך של דוד – 14; 41 הוא דוד במספר קדמי) שאמר "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (קשר בין יסוד שביסוד להוד שבהוד, לג בעומר).

בכל אופן, כל לילה דוד היה חולם חלום רע – זה קשר עצמי שלו לספירת ההוד שמתהפכת, "כל היום דוה". בזכות זה הוא קם. כל החלומות הרעים הם כמו שאומרים היום 'כפרה'. תמיד מסבירים שכאילו קרו לך החלומות הרעים – יצאת ידי חובה בחלום. כאן אומרים יותר מזה, שכל החלומות הרעים שלו הפילו שונאים, כי הם הראו מה שהולך לקרות להם.

הכנעה בשל "קופה של שרצים" ביחוס

עוד משהו שקשור להוד שלו: ספירת ההוד היא הכנעה. כתוב שדוד המלך זכה למלכות עולם בזכות זה שקופה של שרצים מונחת מאחוריו. מה היא הקופה של שרצים? היחוס שלו לרות, שהיו כאלה שפסלו אותו בגלל זה מלבוא בקהל. ישי אביו חשב שהוא פסול לא בגלל רות – הרי ישי עצמו הוא מרות – אלא שאשתו זינתה. זה היה שקר, היא הרתה ממנו, כידוע הסיפור בזה. שמואל גילה את השקר הזה.

בכל אופן, הוא חשב שהוא פסול מסבה אחרת, אבל כולם – דואג ואחיתופל וכולם – אם רצו להוציא לעז על דוד המלך זה בגלל יחוסו לרות המואביה, שלא הסכימו לדרוש של בעז עצמו "'מואבי' ולא מואביה". זו "קופה של שרצים מונחת מאחוריו" והיא שמרה על השפלות שלו, חוץ מהחטאים שלו שכל הזמן עשה עליהם תשובה.

אם כן, יש פה כמה וכמה בחינות שיחד הן ההוד – הכנעה ווידוי. הוד לשון וידוי, "חטאתי להוי'". הנהפך למשחית, החלום הרע שלו. כל זה ההוד של דוד המלך.

 

יסוד: התגברות על אימפולסביות, "איש מלחמה" ואהבת דוד ויהונתן

"אכלה פגה" – פגם הברית באימפולסיביות

ביסוד של דוד המלך, בחטא של בת שבע, ידוע לשון חז"ל שמופיע גם על עוד דברים, חטאים שקרו בהיסטוריה, אבל בעיקר מקשרים זאת לחטא דוד ובת שבע – שהוא "אכלה פגה". כל דבר שעושים לפני הזמן נקרא "אכלה פגה" – "ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית אלא שאכלה פגה".

על זה אנחנו מסבירים באריכות בשיעורים בתורת הנפש שבלועזית קוראים למדה הזו אימפולסיביות, והיא עיקר פגם הברית. התיקון שלו הוא להתגבר על האימפולסיביות שלו, לא לדחוק את הקץ, וזה תיקון הברית שלו – לא לאכול פג (פגם לשון פג, ועיקרו פגם הברית כנודע).

"איש מלחמה" ביסוד

עוד משהו: בספר יצירה כתוב ש"תמורת שלום מלחמה" ביסוד. דוד הוא איש מלחמה. קודם כתוב "גבור חיל", גבורה, ואפשר לחשוב ש"איש מלחמה" גם בגבורה. אפשר לחשוב שמלחמות בנצח, "דידן נצח", לנצח את המלחמות. אבל עצם העסק שיש לו במלחמות (תמורת שלום) – אצל בנו "שלום יהיה בימיו", אבל דוד הוא איש מלחמה – שייך דווקא לספירת יסוד. יש "עת מלחמה ועת שלום" – דוד הוא מלחמה ובנו הוא שלום.

עצם הענין של מלחמה אצלו הוא לא גבורה ולא נצח – כל הדור שלו הוא בסימן מלחמה, כמו שאביגיל אמרה לו שהוא לוחם מלחמות ה', משהו עצמי אצלו – זה תיקון הברית, היסוד שלו. בהשגחה פרטית הענין שלך בגלגול הזה שכל החיים אתה לוחם מלחמות ה' (מזכיר את הסבר אדמו"ר הזקן בתניא למהות הבינוני, שכל ימיו נמצא במלחמת היצר).

חי מלחמות, נשים וברכות בתפלה – חבור יסוד ומלכות

כמה מלחמות הוא לחם? חז"ל אומרים – כפי שהבאנו בשיעור הקודם – שהוא לחם בחייו חי מלחמות, בחינת "צדיק חי עלמין", גם יסוד שביסוד. אמרנו בשיעור הקודם שהוא גם נשא חי נשים – חי נשים הן המלכות שלו. יש קשר, צריך להיות זיווג, בין היסוד למלכות. חי מלחמות שלו הן היסוד ו-חי הנשים שלו הן המלכות.

איפה יש עוד חי בתורה? אולי ה-חי הכי חשוב הוא חי הברכות של שמו"ע. קודם דברנו על מאה ברכות בכל יום, ואמרנו שיש בתוכן גם את ברכות התפלה – חי ברכות של שמו"ע (שלש פעמים ביום). איך קוראים לברכות שבשמו"ע, לתפלת שמו"ע בכלל? "שעת צלותא שעת קרבא". התפלה היא מלחמה, קרב. זאת אומרת שכל פעם שאנחנו מתפללים, שלש תפלות בכל יום, חי ברכות של שמו"ע, אפשר היה לכוון – מי שבקי בתנ"ך, בכל חי מלחמות דוד – שכל ברכה היא מלחמה אחת של דוד המלך. חי ברכות, חי מלחמות, "שעת צלותא שעת קרבא".

רק הווארט הזה מחבר את היסוד והמלכות, כי סתם תפלה היא מלכות. דוד אומר על עצמו "ואני תפלה", שייך למלכות שלו. אבל אמרנו שמה שהוא בעצם לוחם זה בחינת הצדיק שבו, היסוד שלו (עצם עבודת הבינוני, להלחם עם יצרו תמיד, היא היא בחינת הצדיק שבו). אז יש "שעת צלותא שעת קרבא".

"נפלאה אהבתך לי מאהבת נשים"

ביסוד יש עוד משהו חשוב, שצריך אריכות של שיעור שלם רק בשביל הבחינה הזו: ביסוד יש משהו יחודי אצל דוד, שאם יש כמה תכונות הכי חשובות שהן יחודיות לגמרי לדוד המלך, אחת מהן היא אהבת דוד ויהונתן ש"נפלאה... מאהבת נשים". יחסית יהונתן הוא היסוד ודוד הוא המלכות, והביטוי המקורי בתנ"ך של האהבה הזאת – שבלשון חז"ל נקראת "אהבת דוד ויהונתן" (כמו שקראנו בשבת בפרקי אבות) – מתחיל מיהונתן, "ונפש יהונתן נקשרה אל נפש דוד ויאהבהו יהונתן כנפשו", נפש בנפש. היות שהקשר מתחיל מיהונתן, זה עוד יותר מקשר אותו לספירת היסוד דווקא. כל האהבה הזו שנפלאה מאהבת נשים היא יסוד.

ראשי התיבות שלהם, דוד-יהונתן, הם די – רומז לשם שדי, "שאמר לעולמו די". אפשר להסביר שהיה די לקב"ה רק שתהיה אהבת דוד ויהונתן – רק לשם כך היה כדאי לברוא את העולם. ודאי קשור להתבונן בזה בראש חדש סיון, שאז "ויחן שם ישראל נגד ההר", "כאיש אחד בלב אחד". שנזכה לאהבה שאינה תלויה בדבר, שאינה בטלה לעולם, שמוסבר בחסידות שהיא כל כך חשובה ועצמית שאי אפשר להתקיים בלעדיה – היא עצם הקיום, לכן היא קשורה לשם שדי, שם של בריאת העולם, שעצם קיום העולם תלוי באהבה הזו. ממילא זה תיקון כל הסטיות של הדור שלנו, כמבואר באריכות במ"א.

 

מלכות: קדושת ירושלים, מגן דוד, שפלות דוד, נפש דוד ו"כוסי רויה"

מלכות דוד ב"בונה ירושלים"

במלכות, "אחרון אחרון חביב", יש מאמר חז"ל בגמרא שכל מי שלא אמר מלכות בית דוד בבונה ירושלים – בברכת המזון – לא יצא ידי חובתו. חייבים לומר מלכות בית דוד בבונה ירושלים. אחרת לא יוצאים ידי חובה. למה? מסביר רש"י שזה מפני שירושלים נתקדשה על ידי דוד. כלומר, בלי דוד אין קדושת ירושלים.

זה חוזר למה שהתחלנו להסביר קודם, ששבע שנים שהוא מלך כאן בחברון הוא תקן את רחל. אחר כך 33 שנים שהוא מלך בירושלים (סוד גל פעמים דוד הנ"ל, יסוד שביסוד) היו כולן כדי לתקן את לאה. יש רמז בכתבי האריז"ל שלשם לאה יש שלשה מילויים – כי אפשר למלא את ה-ה שלה הי, הא או הה. כאשר כותבים את כל שלשת המילויים של לאה – למד אלף הי למד אלף הא למד אלף הה – היא שוה בגימטריא ירושלם. זו כוונה שמובאת בכתבי האריז"ל.

בתוך ירושלים גופא כתוב שציון, עיר דוד, היא יחסית רחל. כלומר, יש זיקה בין חברון לבין ציון – חברון היא רחל וגם ציון בירושלים הוא רחל. קבר דוד הוא בציון, לכן מי שרוצה לנסוע לקבר דוד ולא יוצא לו משום מה יכול לבוא לחברון במקום, כי שתיהן לפי האריז"ל הן בחינת רחל. אבל כללות ירושלים, בירת דוד מלכא משיחא, היא בחינת לאה. שוב, כתוב ששלשים ושלש השנים שמלך בירושלים הן כדי לתקן את לאה.

כל ירושלים, כל קדושת ירושלים – המלכות – היא בזכות דוד, על ידי דוד המלך נתקדשה ירושלים, ככה רש"י כותב. לכן ההלכה שכל מי שלא אמר מלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו.

"מגן דוד"

עוד דבר חשוב מאד לגבי מלכות: מלכות נקראת "שם". באותה נבואה שנתן מנבא לו שמלכותו נצחית הוא אומר "ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ", וחז"ל מסבירים שזה מה שאומרים בברכות ההפטרה "מגן דוד", כמו שאומרים על אברהם אבינו, הגדול בענקים, בתפלת שמו"ע – "מגן אברהם".

בברכת "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח" בשמו"ע היה ראוי לחתום "מגן דוד", אבל היות שכבר אמרנו "מגן אברהם" לא נאה לומר בתפלה "מגן דוד" (על פי פירוש הרשב"ם בסוף מסכת פסחים), אבל כן חותמים "מגן דוד" בברכות ההפטרה – "שמחנו הוי' אלהינו וגו' שלא יכבה נרו לעולם ועד. ברוך אתה הוי' מגן דוד"[לח]. זה נקרא שהקב"ה נותן לו שם כשם הגדולים אשר בארץ. מגן דוד הזה, שהפך להיות סמל לכל עם ישראל, הוא השם הגדול שהקב"ה נותן לדוד המלך. זה ה"מגן דוד"[לט], והוא קשור למלכות כמובן.

חותמים ב"מגן דוד" דווקא בהפטרה. מה ההבדל בין התורה להפטרה? הפטרה היא מלכות, והפטרות הן היסטוריה. יש משהו עצמי שכל הברכה הזו היא על דוד, ברכה מופלאה עם רמזים מופלאים. כתוב במסכת סופרים שמי שעולה למפטיר בעצם מברך שבע ברכות, כנגד כללות כל שבעת העולים שהיו לפניו – שתי ברכות על התורה, ברכה אחת לפני ההפטרות וארבע ברכות אחריה (רק בהפטרה יש יחס של א:ד). מגן דוד יוצא היסוד של שבע הברכות האלה.

שפלות דוד

הזכרנו בפעם הקודמת שהפסוק הראשון של פרק פו (אלהים) בתהלים, "תפלה לדוד", "כי עני ואביון אני", הוא מלכות – השפלות של דוד. זה הדבר הכי פשוט, שכל פסוקי השפלות של דוד – לא ההכנעה שלו אלא השפלות שלו – הם מלכות. כמו "והייתי שפל בעיני", "ואנכי תולעת ולא איש", "כי עני ואביון אני".

במקום אחד בזהר כתוב – דבר שקשור למה שדברנו פעם קודמת, אבל בפסוק של היום – שכאשר הלך לדוד, שהיה מנצח והכל הצליח לו, היה משבח את עצמו ואומר שהוא "משיח אלהי יעקב" וכיו"ב, אבל כאשר לא הלך לו, כאשר השונאים התגברו וכיו"ב, היה משפיל עצמו ואומר "כי עני ואביון אני".

בעצם כל דבריו ב"דברי דוד האחרֹנים", שהכל שבחים עצומים, אבל אם השבח העצמי הוא בעיקר חכמה ("משיח אלהי יעקב") כדברי הזהר, אז הוא נבדל (הרי החכמה היא "קדש – מלה בגרמיה", והוסבר לעיל ששמן המשחה הוא הכתר של החכמה, שהוא נבדל לגמרי). מכאן אפשר לחשוב שכאשר הכל הולך לו לדוד הוא עולה, מסתלק ונבדל מן המציאות התחתונה (כפי שזה מתבטא בשבח העצמי שלו). אפשר להבין את הזהר לא נכון, באופן שלילי, שזה תהו – כשהוא למעלה הוא רק למעלה וכשלמטה רק למטה, קיצוני. אי אפשר לומר כך על דוד המלך, צריך לומר שיש זיקה בין ה'היי' שלו ל'לואו' שלו, ואדרבא – ההיי משפיע על הלואו. אם השרש הוא ב"משיח אלהי יעקב" אזי הסוד הוא "אבא יסד ברתא" (כלומר שיש התכללות של בחינת "נר ישראל" ב"משיח אלהי יעקב", כנ"ל), אם ב"נעים זמִרות ישראל" אז "כאמא בתה" ואם בדעת יש פה המשכת החסדים שבדעת למלכות, "חסדי דוד הנאמנים", כאשר השבח מתקן ומזין את השפלות של הנוקבא – זה תיקון עמוק בנפש. כשזה רק קיצוני זה גובל במחלת נפש, הפרעה דו-קטבית. בכל אופן, "כי עני ואביון אני" זו עוד תכונה של מלכות.

מתנמנם כסוס

עוד תכונה עיקרית של מלכות, מה שכתוב בדוד שהיה מנמנם כסוס, שאף פעם לא היה ישן שינה רצופה טובה. היות שבמלכות "רגליה יֹרדות מות" הוא לא היה יכול לישון יותר מששים נשימות, כי אחרת היה שוקע יותר מדי בהיפך החיים.

סוס בעצמו הוא עוד מלה חשובה שהיא כפולה של דוד – ט"פ דוד. בכל סוס יש ט פעמים דוד, ברחל יש טוב פעמים דוד, בחברון יש יט פעמים דוד. זו כוונה מיוחדת לחדש סיון, ששוה סוס (ומאד קרוב באותיות). סוס היא גם מלה חננית (סימטרית), כמו דוד. ועוד, באלב"ם ד-ס מתחלפות, חילוף הדעת של אלב"ם.

נפש דוד

עוד משהו, שהזכרנו בפעם הקודמת: האריז"ל אומר שנשמת דוד יצאה בפעם הראשונה מהקליפות ולכן העיקר אצלו הוא נפש – "נפש דוד". כמובן שהאריז"ל לא אומר את מה שכתוב על הבעל שם טוב במסורת החסידות, שהוא גלגול הנפש של דוד דווקא. בלי הסבר האריז"ל לא כל כך פשוט למה דווקא הנפש. כתוב שבעל אור החיים הקדוש הוא הרוח. אך לפי מה שכתוב בכתבי האריז"ל מובן – חוץ מזה שדוד הוא המלכות, שהיא הנפש (הנפש הכללית של כל נשמות עם ישראל), גם בתוך הנרנח"י שלו העיקר הוא הנפש. הוא בעיקר הנפש שבנפש, כמו מלכות שבמלכות.

הכוס והכסא

יש עוד משהו שמקשר בין יסוד למלכות – קשר בין יוסף (יסוד שביסוד) לדוד המלך: הגביע של יוסף והכוס של ברכה של דוד. גביע הכסף הוא השפעת היסוד למלכות, אבל "כוסי רויה" – מה שדוד המלך אומר "שלי נאה ולי יאה לזמן", כאשר כולם יסרבו לברך על הכוס לעתיד לבוא – הוא מלכות. עצם הענין של ברכה הוא "ברכות לראש צדיק", שוב קשור ליסוד, אבל הכוס הוא מלכות ככתוב בחסידות, כוס בגימטריא אלהים, שם אלקים של המלכות. כוס במספר קטן שוה דוד.

עוד משהו במלכות: כמו שדוד הוא הכוס הוא גם סוד הכסא. הפסוק אומר בפרק פט בתהלים "וכסאו כשמש נגדי". הבן איש חי, שמתלבט בכל הסדר של שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם ובמה שכתוב "דוד באמצע", אומר שאולי אפשר להביא אסמכתא מהפסוק "וכסאו כשמש נגדי" – שאם נקביל את שבעת הרועים לשבעת כוכבי הלכת שצ"ם חנכ"ל אז החמה-השמש היא באמצע.

לא אמרנו קודם בפירוש שהענין של "דוד באמצע" קשור לדעת שלו, מה שהוא השרש של כל בעלי רוח הקדש. תמיד אומרים בקבלה וחסידות שמשה הוא רעיא מהימנא, עיקר הרועה שמפרנס את האמונה שתהיה בבחינת דעת (וכך גם כתוב בתניא), אבל יש משהו בדוד שהוא האמצע של שבעת הרועים. שייך לנקודה האמצעית בכלל, שמשם נברא העולם. הצמצום היה בנקודה האמצעית, מלכות דוד. זה שייך לרוח הקדש שלו, לדעת שלו.

במלכות יש את הכוס שלו ואת הכסא שלו. על שמש תמיד אומרים שמשה רבינו הוא השמש או שיעקב אבינו הוא השמש. בשבעת הרועים יש שלשה מועמדים להיות שמש – יעקב נקרא שמש, שזרחה לו השמש; פני משה כפני חמה; וכאן אומר הבן איש חי שדוד הוא החמה. דוד הוא תמיד הלבנה, עליה אומרים "דוד מלך ישראל חי וקים" – זו איזה נשיאת הפכים, שהוא הלבנה והוא החמה.

דברי סיכום וסיום

ב"ה עשינו קצת בכל עשר הספירות, אפילו אחת עשרה – גם כתר וגם דעת – של פרצוף התכונות העצמיות של דוד מלכא משיחא. ולסיכום כל הפרצוף:

 

כתר

"הֻקם על": מאה ברכות (גלגלתא), עולה של תורה (מו"ס), עולה של תשובה (רעוא דרעוין)

 

חכמה

"משיח אלהי יעקב"-"נר ישראל"

 

בינה

"נעים זמִרות ישראל"

 

דעת

"רוח הוי' דבר בי ומלתו על לשוני"

 

חסד

"כי חסיד אני", "חסדי דוד הנאמנים"

 

גבורה

גבורת דוד, "דן ודנים אותו", בנין מלכותו מגבורות הריגת גלית

 

תפארת

"אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי"

 

נצח

"מהיום ההוא ומעלה", נצחיות ונצחון בית דוד

 

הוד

וידוי על חטא, חלומות רעים, הכנעה בשל קופה של שרצים

 

יסוד

תיקון האימפולסיביות, איש מלחמה, אהבת דוד ויהונתן

 

 

מלכות

בנין ירושלים, מגן דוד, שפלות דוד, נפש דוד, מתנמנם כסוס, כוס וכסא

 

שנזכה לקראת היום שלו – חג שבועות – ובכל השבוע של המלכות שעוד מעט מתחיל, שכולו שבוע של דוד המלך. בכלל, יהודי כל הזמן, כל החיים, חי עם דוד המלך. כל זיקה לרוח הקדש – יש חוש אמתי לכל יהודי, הכל תופעה של דוד המלך. בזכות דוד מלכא משיחא שנזכה שיבוא מיד ויגאלנו. פעם קודמת שהיינו בקבר דוד אחלנו שיקום ויעשה סדר במקום הזה, וכמו שיעשה סדר שם שיעשה סדר בכל ארץ ישראל ובכל העולם כולו, כמו שדוד יודע לעשות סדר, ו"תחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" ו"מלך ביפיו – 'אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי' – תחזינה עינינו".



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] "ודרכו יחפץ" = משיח בן דוד. "מהוי' מצעדי גבר כוננו ודרכי יחפץ" – יב ("זה הוא") האותיות שבהן נמצא דוד בדלוג (הכי קרוב לשוה שיתכן עבור 12 אותיות) עולות 361 = 19 (חוה, זהבה) ברבוע = נשיא ("ודוד עבדי נשיא להם לעולם" [דוד נשיא = שלמה, בן דוד]. קודם ביחזקאל נאמר "[ואני הוי' אהיה להם לאלהים] ועבדי דוד נשיא בתוכם [אני הוי' דברתי]". שני הלשונות – "ועבדי דוד נשיא בתוכם ['ועבדי דוד נשיא' ע"ה = 'בתוכם']" "ודוד עבדי נשיא להם לעולם" = 1653 = 57 במשולש = 19, חוה, פעמים 87, "אני הוי'" ["אני הוי' דברתי" (יש פעם אחת "אני הוי' דברתי [אם לא זאת אעשה וגו']" בתורה ועוד דוד פעמים "אני הוי' דברתי" בנ"ך, כולן בספר יחזקאל. והוא רמוז בר"ת "אני י-הוה דברתי" – א יד, ודוק). "אני הוי' דברתי" = 703 = 37 במשולש. "ואני הוי' אהיה להם לאלהים" = 305 = 5 פעמים אני, הערך הממוצע של 5 התבות]).

[ג] השגחה פרטית ועוד דוד מלך ישראל חי וקים = 1839 (ג"פ תריג) = השראת השכינה בישראל וכו' (ראה בסודות מספר זה להלן).

[ד] חברון עיר הקדש נקרא קרית ארבע על שם חיבור ארבעת יסודות הבריאה שבה (כמבואר בספר הזהר). והרמז: חברון עיר הקדש = אש רוח מים עפר. "עיר הקדש" = "נצח ישראל", בחינת מלכות בית דוד, כמו שיתבאר.

[ה] 70 = 5 פעמים דוד, סוד היחוד של דוד אביגיל (שהיחס ביניהם הוא היחס הידוע של 1:4). במילוי, דוד אביגיל – דלת וו דלת אלף בית יוד גימל יוד למד – עולה 1600, שלמות של 40 ברבוע, סוד "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" וכו' (בחשבון זה, דוד = 880 = 11 פעמים 80 ואביגיל = 720 = 9 פעמים 80, כאשר ההפרש ביניהם = 160, העשירית של 1600, ודוק). במספר קדמי, דוד אביגיל = 266 = חברון (!), שעולה יט פעמים דוד (70 [הפשוט] ועוד 196 [חלק הקדמי] = 14, דוד, ברבוע), כמו שיתבאר. דוד אביגיל כל שם בהכאת אותיות = 18096 = הוי' פעמים עתיק יומין (שמשון, יב פעמים חן וכו'). אם נחלק את אביגיל לאבי-גיל ונחשב את ההכאה הפרטית של שני חצאי שמה עם דוד: ד פעמים א פעמים ג = 12, ו פעמים ב פעמים י = 120 (10 פעמים 12), ד פעמים י פעמים ל = 1200 (100 פעמים 12), יחד = 1332 (12,זה, פעמים 111, אלף-פלא = "אדמוני", התאר הראשון של דוד המלך – "קום משחהו כי זה הוא" – כמו שיתבאר), היהלום של 36 (לאה = לבד, הרת"ס של דוד אביגיל) = "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" (פסוק הכותרת של עשרת הדברות).

[ו] "בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם" – על נוט' עבר בטל, היינו שעבר את כל ההעלמות וההסתרים של העולם הזה (עולם לשון העלם), את מעבר יבק, והגיע לבטול האמיתי (החל מבטול מדת הכעס, העברה, מכל וכל), ולהחדרת גילוי הבטול בכל מעשה בראשית.

[ז] ב-מ שנות מלכותו דוד עשה תשובה (והורה תשובה) על חטאיו בהיותו מלך, אך ב-ל השנים הנוספות (עד גיל מאה) היה חוזר בתשובה שלמה על כל מה שעשה ב-ל שנותיו הראשונות, מה שלא כתוב בתנ"ך.

[ח] החכמה נמשכת (בקו הימין) לספירת נצח, וכמו שיתבאר בסוד "מהיום ההוא ומעלה".

[ט] בן מאה = ז פעמים דוד (השביעי), נמצא ששייך לדוד בעצם (שדווקא דוד ראוי להיות בן מאה). ועם ב הכוללים = 100. בהיות דוד בן מאה הוא מתחבר בשלמות עם מיכל (מיכ-ל ע"ד "הקם על") בת שאול אשת נעוריו (כמבואר במ"א סוד יחוד זה, שהוא הזיווג המשיחי של דוד מלך ישראל חי וקים). דוד בן ישי מיכל בת שאול (הר"ת ד ב י מ ב ש = משיח) = 1225, שלמות של 35 ברבוע שהוא 49 (7 ברבוע) במשולש (הרוס"ת = הרבוע הכפול של אהיהאמת אמת, האמ"ת = 343, 7 בחזקת 3).

יש פעמיים "בן מאה שנה" בתנ"ך, באותו פסוק: "כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנה יקֻלל" = הרבוע הכפול של אל. כאשר נוסיף דוד נקבל 1936 = 44 (דם, ילד) ברבוע. נער חוטא דוד = משיח (בסדרה הרבועית הנבנית מנער חוטא דוד, לפני נער יבוא 902 וע"כ יעלה 1260, יהלום 35 = דוד פעמים מלך = כח פעמים מה [אדם], ודוק).

[י] "שבע יפול צדיק וקם" (ד תבות ו-דוד אותיות) = ב"פ משיח בן דוד (שנקרא בר נפלא). "יפול" = ט (ג ברבוע) פעמים דוד, "צדיק וקם" = כה (ה ברבוע) פעמים דוד ("יפול צדיק וקם" = רחל רחל).

[יא] על מפלת שאול, דבר שנחשב לדוד כחטא (כמבואר בשיעור הקודם, על פי התוספות). נמצא ש"הדבר הראשון" של דוד, אף על פי שהוא שירה נפלאה וקדושה שאמר להשי"ת, לחטא יחשב לו (חטא הכי דק, סוד קליפת עולם האצילות כמבואר שם), ואילו "הדבר האחרון" של דוד הוא התיקון הכי נעלה ("ונאם הגבר הקם על" לפי הפשט, "על" לשון עילוי רב). זה מתאים מאד לפירוש חז"ל ל"ונאם הגבר הקם על" שהקים עולה של תשובה (ודבריו האחרונים גופא הם תשובה מעליתא על דבריו הראשונים).

[יב] וחז"ל מדגישים שאין עוד "דברים" אצלו (חוץ משירתו ודבריו האחרונים שאר כל מזמוריו לא נאמרו בלשון דבר).

[יג] דברים ודברים = הבל פעמים דוד (דוד ועוד דוד פעמים לאה, חברון רחל, כמו שיתבאר).

[יד] "על" = 10 ברבוע. "הקם" = 145 = 9 ברבוע ועוד 8 ברבוע (מספר ההשראה ה-9). יחד, שלשת הרבועים הרצופים = 245 = 5 פעמים 49, 7 ברבוע, הערך הממוצע של כל אות של "הקם על". סדרת ג רבועים רצופים: 2 5 14 29 50 (עד כאן 50 ועוד 50, 100, "על"!) 77 110 149 194 245. 10 המספרים הראשונים עד "הקם על" = 875 = 7 פעמים 5 בחזקת 3 (סוד ברכת כהנים).

[טו] תריג (מצות) = אורות. 100 (ברכות) = כלים (אותיות מיכל אשת דוד), והרי כלל גדול אצלנו ששרש הכלים יותר גבוה משרש האורות. יחד = תשובה (שמתקנת את הפגמים בתריג), זו התשובה השלמה של דוד המלך.

[טז] "מה הוי' אלהיך שאל מעמך" "ונאם הגבר הקם על" = 1190 = "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" (חמש עליות של מלך המשיח, משיח בן דוד, סוד "הקם על", הוקם למעלה למעלה) = ה"פ רחל = 85 פעמים דוד.

[יז] מאה ברכות בכל יום = 782 = "וישם לך שלום" (חותם ברכת כהנים) = מאה פעמים טוב. "ונאם הגבר הקם על" = 552 (יהלום 23) = מאה פעמים זה-הוא. יחד = מאה פעמים "[ותרא אתו כי] טוב הוא".

[יח] תורת דוד = השגחה פרטית, כנ"ל שכל ענינו של דוד המלך הוא גילוי השגחה פרטית בעולם.

[יט] כמו שדוד הוא דבר-ודבר והוא דור-ודור, יש לו רמז בפסוק האחרון של מגלת אסתר – "דֹרש טוב לעמו ודֹבר שלום לכל זרעו". קודם כל, הפועל האחרון של מגלת אסתר הוא דֹבר. שם לא כתוב מדבר אלא דובר, לשון קל. רצינו להסביר בשבת האחרונה שהבנות הן דוברות (ולא מדברות) בלשון קל, כי דעתן קלה. אחד הפירושים ש'קל' היינו זורם ממילא. האשה נטלה תשעה קבין של שיחה – צריך לזרום, בא לה בקלות. מרדכי, אף על פי שהוא לא אשה, מסיים בפועל "דֹבר" – הפועל האחרון של מגלת אסתר. לפני כן יש "דֹרש". בכל הפסוק האחרון של המגלה יש כמה וכמה רמזי דוד – אף על פי שמדובר במרדכי מבית שאול – ולדוגמה: בי "כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים" מופיע דוד בדילוג שוה של אחד-אחד אותיות. ג התבות בהן מופיעות אותיות דוד שבדלוג – היהודי אחשורוש ליהודים – עולות ג פעמים דוד פעמים חיה (ל-24 האותיות שבין אותיות דוד יש ערך ממוצע – 60, כלי וכו', בסוד ששים גיבורי שלמה בן דוד).

[כ] בתבת "על" י"ל שה-ע היינו ע פנים של תורה שבכתב וה-ל, "מגדל הפורח באויר", בינה, "תורת אמך", היינו השרש של התורה שבעל פה (אותן שלשים שנים שעל דוד להשלים כדי להגיע לבן מאה שנה, ובסוד ל הפרקים של מסכת נזיקין [ג הבבות, בכל בבא יש י פרקים] ו-ל פרקים של מסכת כלים [סוד מיכל אשת דוד], כנגד י-י-י ספירות של פנימיות-אמצעיות-חיצוניות הכלי, סוד התורה שבעל פה).

[כא] הגלגל = היומי, נמצא שהוא גלגל סתם, סוד הגלגלתא.

[כב] רוח הקדש = ז פעמים גוף-דממה (הערך הממוצע של כל אות) וביחד עם דוד = ז ברבוע פעמים יג = "יראת הוי'", סוד "אשה יראת הוי' היא תתהלל", שרש דוד.

[כג] "כלו תפלות דוד בן ישי" (= "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" = ז פעמים צדק [מלכותא קדישא] = דוד פעמים מהיטבאל, אשת עולם התיקון). לפי הסדר של תיקון ליל שבועות הכתובים מתחילים ממגלת רות, מגלת היחוס של דוד המלך. חז"ל מסבירים שהשם רות ניתן לה על שם נינה דוד שריווה את הקב"ה בשירים ותשבחות (בספר תהלים).

[כד] "על לשוני" ר"ת על ובגימטריא עולה מלכות (אברהם אברהם).

[כה] אדם-שת-מתושלח אברהם-יעקב-משה (משני צדדי דוד) = 2304 = 48 ברבוע. דויד מלא = 24, חצי 48. יחד = דויד פעמים מהיטבאל (אשת עולם התיקון כנ"ל).

[כו] בהיותם שייכים לאורות מרובים דתהו (עמוס מן הנוקדים, עולם הנקודים, וצפניה שניבא על תיקון אומות העולם לע"ל "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד"), אור מקיף, בחינת "נסיך אדם", כמבואר במ"א.

[כז] שייך לעולם התהו.

[כח] "אלה דברי דוד האחרנים" = "משיח אלהי יעקב" = ירושלם.

[כט] מכאן ש"מסרת רבים ביד מעטים" היא גבורה גברית, המעטים הם כל כך גבורים (גברים) שמתגברים ומנצחים את הרבים (על דרך רבוי נשים לאיש אחד).

[ל] דוד משלים את עשו לי-ה פעמים הוי' (שמן, שמים, זכר ונקבה [עשו הוא בחינת הזכר ואילו דוד הוא בחינת הנקבה]), "בי-ה הוי' צור עולמים", וכאשר כותבים דויד מלא (הכתיב שלשבחו, כמו בדברי הימים) אזי ביחד עולים שלמות של 400, 20 ברבוע – לכל אחד מהם היו ארבע מאות אנשים כו'.

[לא] במילוי, אדמוני – אלף דלת מם וו נון יוד = 763 = 7 פעמים 109, דוד המלך. במספר קדמי, אדמוני = 427 = 7 פעמים אני (סוד המלכות, בחינת דוד). יחד, 763 ו-427 = 1190 (יהלום 34, ה"פ רחל, דוד פעמים פה [מלכות פה]) = "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד".

[לב] דוד לאה רחל = רפח, ג פעמים צו, "סוד הוי'" (הממוצע) = דוד בהכאת אותיות (ד פעמים ו פעמים ד). בהכאה פרטית, דוד לאה רחל = 24648 = יב צירופי הוי' פעמים בעז (בעז בעז פעמים יוסף), בן (הוי' הוי') פעמים דעת. בסדרה הרבועית המתחילה דוד לאה רחל המספר הבא הוא כתר = דוד רות (7 המספרים הראשונים בסדרה = 6860 = 20 פעמים 7 בחזקת 3 = דוד ברבוע פעמים יהודי. 7 המספרים הבאים, המשלימים את 7 הראשונים לדוד = 60858 = דוד פעמים אהיה ["אין מלך בלא עם"] פעמים אור [אין סוף וכו']).

[לג] לפי הסוד של "שנים מקרא וחד תרגום" – רכות רכות יאין = 1323 = אמת אמת אמת, נמצא שאמת היא הערך הממוצע של ג הלשונות (אמת עולה אהיה ברבוע, סוד "אהיה אשר אהיה", שם הגאולה והלידה, "אם הבנים שמחה", בחינת לאה), בחינת לאה (ו ברבוע, אמת במ"ס = 36 = לאה, ו במשולש [אהיה] ברבוע = אמת [לאה אמת בה"פ = י"פ אור, אור אמת = לאה פעמים חצי לאה, חי]).

[לד] עינים יפות = 676 = 26, שם הוי' ב"ה, ברבוע. יפות (אותיות פתוי) = מלכות.

[לה] "קום משחהו כי זה הוא" = 559 (13 פעמים 43), החצי של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

[לו] סוד דבר ודבר (הסתר דבר וחקר דבר, כבד אלהים וכבד מלכים) נוטריקון דוד.

[לז] אצל דוד כתוב פעמיים "מהיום ההוא ומעלה" (כמו שיתבאר) = מאז ולתמיד!

[לח] "נרו" = "לעולם ועד". "שלא יכבה נרו לעולם ועד" = 880 = דוד במילוי, דלת וו דלת. "שמחנו הוי' אליהנו באליהו הנביא עבדך ובמלכות בית דוד משיחך" = "במהרה יבא ויגל לבנו על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו" = דוד פעמים 147 (3 פעמים 7 ברבוע, שנות חיי יעקב אבינו)! "כי בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד" = דוד פעמים 181 (מספר ההשראה ה-10, "העשירי יהיה קדש להוי'"). וחותמים "ברוך אתה הוי' מגן דוד" = 767 = 13 פעמים 59 – מכפולות 7 (דוד) מגיעים לכפולת 13, ודוק.

[לט] "מגן דוד" בה"פ = חשמל = דוד פעמים זך (זך במשולש).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com