חיפוש בתוכן האתר

ל"ג בעומר ע"ד – ישיבת נחלת ישראל, מגדל העמק הדפסה דוא

ל"ג בעומר ע"ד – ישיבת נחלת ישראל, מגדל העמק

הילולא דרשב"י

ניגנו את הניגון החדש (ל"ג בעומר ע"ד)[1].

לחיים לחיים, ל"ג בעומר שמח.

2.              א. "הולך רכיל מגלה סוד"

3.               שמחת רשב"י – "הולך רכיל מגלה סוד"

רבי שמעון בר יוחאי רצה וצווה שנשמח מאד-מאד בהילולא שלו. רשב"י קרא על עצמו את הפסוק בספר משלי "הולך רכיל מגלה סוד"[2]. יש בזה שמחה מיוחדת מאד, צדיק שיכול לומר על עצמו שאני "הולך רכיל מגלה סוד". עד רשב"י לא היתה רשות לאף אחד בעולם – לא משה רבינו, לא שמואל הרמתי ששקול כנגד משה ואהרן, לאף אחד לא היתה רשות – לגלות סתרי תורה, עד רשב"י.

4.               שרשי נשמת רשב"י

לפי האר"י רשב"י הוא הגלגול העיקרי של משה רבינו. יש לו עוד שרשים מאד חשובים – הוא קשור לאחיה השילוני, קשור ליותם בן עוזיהו מלך יהודה. כפי שהוא אמר על עצמו שאם אני ובני ויותם יצטרף אלינו היינו פוטרים את כל העולם כולו מבראשית ועד משיח, עד לעתיד לבוא. לשם כך הוא צריך את יותם, סימן שיש קשר עצמי-נשמתי בינו לבין יותם. מכל מלכי יהודה הוא הכי תם, הכי מושלם, אם כי גם אצלו "לא סרו הבמות" – יש עדיין מה לתקן אצל יותם, אך בכל אופן "אין בו דופי". גם רשב"י הוא ה"צדיק יסוד עולם", "אם אחד הוא אני הוא", "אנא סימנא בעלמא".

5.               "גורעין ומוסיפין ודורשין" – סוד הנסירה

שוב, הוא אומר שאני כמו רכיל – "הולך רכיל מגלה סוד". כמו שנסביר בהמשך, יש מדה אחת שבה דורשים את התורה שקשורה באופן מיוחד לרשב"י, ובכלל לכל מי שעוסק בפנימיות התורה – המדה שנקראת "גורעין ומוסיפין ודורשין". כתוב משהו בפסוק, בתורה, וצריך לגרוע – לחתוך מכאן – לשנות את הסדר, לשים אותו במקום אחר. ואז, כשחברתי את המרכיבים מחדש – חתכתי מפה ושמתי פה – אני דורש מה שיצא לי.

לפי האריז"ל, המדה "גורעין ומוסיפין ודורשין" היא סוד הנסירה[3], סוד שמכוונים אותו בראש השנה. זה קשור בכלל לכל מי שעוסק בפנימיות התורה, מה המגמה והענין שלו? הוא רוצה להחזיר את השכינה – כנסת ישראל, עם ישראל – שנהיה "פנים בפנים" עם הקב"ה. ככה אנחנו "אחור באחור" – עם ישראל לא חושב כל הזמן על קודשא בריך הוא. כל זמן שהוא לא חושב על הקב"ה, עסוק ושקוע בעניני החול שלו, הוא "אחור באחור" עם קוב"ה. כל הענין של הצדיקים הגדולים, כמו רשב"י, הוא להחזיר אותנו, להחזיר את עם ישראל, "פנים בפנים" עם הקב"ה – שנחשוב על ה', נדבר מול ה', נעשה מעשים למען ה' יתברך.

לשם כך צריך לנסר אותנו מהמצב הראשוני, המצב של אחור באחור. אחרי שמנסרים אותנו צריך להחזיר אותנו, לעשות סיבוב של מאה ושמונים מעלות, עד שחוזרים להיות פנים בפנים עם ה'. בתורה עושים זאת על ידי המדה הזו של "גורעין ומוסיפין ודורשין"[4]. יש על זה הרבה מאמרי חסידות, וגם סיפורים שאולי נספר בהמשך.

6.               סוד רכיל: "רחל כי... ילדה ליעקב" – החזרת רחל פנים בפנים עם יעקב

בכל אופן, בשביל הפעולה הזו של "גורעין ומוסיפין ודורשין" צריך גם ללכת רכיל – "הולך רכיל מגלה סוד". כאשר רשב"י דרש את הפסוק הזה על עצמו, יתכן שהוא התבונן מתי יש ר"ת רכיל פעם ראשונה בתנ"ך – "הכל הולך אחר הפתיחה", הפעם הראשונה שאיזו תופעה שלא תהיה מופיעה בתנ"ך – ואז הוא שם לב שכתוב "ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב וגו'".

רכיל ורחל, שהיא כנסת ישראל, דומים. רחל אמנו ראתה שללאה יש בנים ולה אין בנים, "כי לא ילדה ליעקב". ארבע המלים "רחל כי לא ילדה" הן כבר ר"ת רכיל, רק לא לפי הסדר, אבל אם אני מוסיף את המלה הבאה – "ליעקב" – מה אני צריך להוציא כדי שיהיה רכיל ישר? להוציא את המלה "לא": "רחל כי ילדה ליעקב". צריך לגרוע את המלה 'לא', לשים אותה במקום אחר שמתאים לה[5], ואז לדרוש "רחל כי ילדה ליעקב"[6]. זה בדיוק מה שאנחנו רוצים, שרחל תלד ליעקב אבינו. כך אפשר לדרוש את "הולך רכיל מגלה סוד" – הסוד של לידת רחל אמנו ליעקב אבינו, שמסמל את קוב"ה.

היחוד בין יעקב לרחל נקרא בלשון הקבלה יחוד קול ודבור. "הקֹל קול יעקב" – יעקב הוא הקול, שעדיין לא מתחלק להברות. אבל כשהוא נכנס לפה – "מלכות פה" – שבו יש את ה מוצאות הפה, ה גבורות הבונות את המלכות, שם הוא מתייחד עם רחל, שהיא הדבור. אז, "באשר דבר מלך שלטון", יכולה להיות מלכות ישראל מתוקנת. מלכות של פנים בפנים, כשיש לנו מלך – "שום תשים עליך מלך" – ומכחו אנחנו פונים לה' כל הזמן. אז מולידים מצוות ומעשים טובים, הכל לשם ה', עד בלי די.

אם כן, פתחנו באיזה ווארט של "הולך רכיל מגלה סוד", שאמר רשב"י על עצמו, ודרשנו ש-רכיל ר"ת "רחל כי ילדה ליעקב". רק כדי לחזק זאת יותר, כמה עולה "רחל כי ילדה ליעקב" (סלקנו-גרענו את ה"לא", שהיא כן יולדת ליעקב)? 529. קודם כל, זה שלמות – חיה ברבוע, חדוה ברבוע – שוה תענוג. כל פעם שמגיעים למספר הזה, 529, יש תענוג גדול בשמים. זה "רחל כי ילדה ליעקב" – זו המטרה של רשב"י, של היום (הוא מעלה מ"ן עד אין סוף – "בחד קטירא אתקטרנא ביה אחידא ביה להיטא" – שמזה נעשה זיווג ויחוד עליון, בהמשכת מ"ד ולידת נשמות, נשמות של גאולה, לתוך עולמנו, הכל בסוד "הילולא דרשב"י", הילולא לשון חתונה כנודע). מי שעומדת בתחלה אחור באחור עם פרצוף ז"א הוא פרצוף רחל דווקא, לא לאה, אותה צריך לנסר ולהחזיר פנים בפנים.

7.               "יכול לפטור העולם" – רשב"י, רבי אלעזר ויותם בן עוזיה במדות הלב

רק נחזור רגע לגמרא שהזכרנו, שרשב"י אומר שאני יכול לפטור את העולם מהיום שנבראתי עד היום, ואם אליעזר בני אתי מהיום שנברא העולם עד היום, ואם יותם בן עוזיה מלך יהודה אתנו מהיום שנברא העולם עד משיח: לא ראיתי באריז"ל מה שנאמר עכשיו, אבל הוא כן אומר שהיחס בין רבי שמעון לבנו רבי אלעזר הוא יחס של חסד וגבורה, ולכן כשיצאו מהמערה פעם שניה כל מקום שרבי אלעזר היה מכה רשב"י היה מרפא. מכאן, אם יש פה שלישיה – רשב"י ורבי אלעזר ויותם – מתבקש לומר שיותם יחסית אליהם הוא הקו האמצעי. האסמכתא היא שקוראים לו תם, כמו "יעקב איש תם" – "יעקב ראש לתמימים".

אם זה ככה, יוצא משהו יפה, שהחסד – רשב"י עצמו – יכול לפטור את העולם מיום שנולד ("מיום שנבראתי") עד היום הזה. צריך להוסיף את הגבורה בשביל העבר ואת הקו האמצעי בשביל העתיד. ודאי יש משהו עמוק בהשגה הזו. הרבה פעמים השמאל הוא העתיד והימין הוא העבר, אבל כאן יוצא שרשב"י הוא ההוה, השמאל הוא העבר והאמצע הוא העתיד.

צריך להסביר שזה ההבדל בין המוחין למדות: בתלמידי רשב"י זה לא הולך ככה בכלל – שם בחינת המוחין, רבי שמעון הוא הדעת, האמצע, רבי אלעזר הוא החכמה, הימין, ורבי אבא הוא הבינה, השמאל, ואז באמת רבי שמעון הוא ההוה (המחבר בין "עמק ראשית" ל"עמק אחרית"), רבי אלעזר הוא העבר, "עמק ראשית", וכנראה שיותם (סוד "אדם כי ימות באהל", וד"ל) הוא כמו רבי אבא, "עמק אחרית", העתיד[7]. בכל אופן, יש פה סדר מחודש במדות. כל מה שנדבר היום, בענין "גורעין ומוסיפין ודורשין", זה על דרך "אחליפו דוכתייהו" – להחליף מקומות ולארגן דברים מחדש. אפשר לומר שזה חכמת הצירוף.

8.               תשובת רבי אלעזר ופלאיות יותם בן עוזיה

הווארט – שלא ראיתי שמביאים בהקשר של הזהר – לפי הגמרא וגם מדרשי חז"ל היתה תקופה שרבי אלעזר מאד התרחק, חוץ מהזמן שהוא היה שוטר ותפס והרג גנבים (גם יהודים, שעל זה עשה תשובה). איך שלא יהיה, יותר מרשב"י הוא בחינת בעל תשובה. היותו בעל תשובה מסביר למה הוא מתקן את העבר, מאז בריאת העולם – בעל תשובה חוזר להפוך את העבר. כנראה שהוא בעל תשובה לא רק על הגלגול הזה, כנראה עושה תשובה על כל הגלגולים הקודמים, מאז בריאת העולם.

יותם הוא טיפוס מסתורי לגמרי, לא יודעים עליו כלום, רק מכך שלא כתוב עליו שחטא – חוץ מכך שהבמות לא סרו בימיו – אומרים שאין בו דופי. מזה גופא שלא יודעים עליו כלום סימן שהוא עוד לא היה בעולם הזה – הוא עתיד להיות. הוא נעלם, משהו עתידי. ב"היום יום" כתוב שדווקא בימות המשיח יעריכו בעיקר את התמימות של יהודים תמימים. נמצא שהמדה של תם, של יותם, היא מדה עתידית.

9.     תשע"ד – שמעון אלעזר

יש רמז שלא אמרנו בתחלת השנה – תשע"ד = שמעון אלעזר. אם מחברים גם את יותם זה כבר "קדוש קדוש קדוש" (שעולה י פעמים "יחי המלך", כאשר משה אחיה, שני השרשים הראשונים של רשב"י, עולים ג פעמים "יחי המלך", סך הכל אחד פעמים "יחי המלך", אהבה פעמים ענג, "אהבה בתענוגים"). שמעון-אלעזר-יותם ר"ת איש.

10.       ב. הקשר בין פורים לל"ג בעומר

11.         פלג – פורים חל ביום שיחול ל"ג בעומר

נעבור למשהו אחר, קשור: מובא בספרים הקדושים רמז של"ג בעומר חל תמיד ביום חג פורים שלפניו.

מן הסתם יש הרבה שזוכרים את הסימן שמובא בשו"ע של אתב"ש לגבי ימי חג הפסח – א של פסח חל באותו יום בשבוע כמו תשעה באב; ב של פסח באותו יום בשבוע כמו שבועות; ג של פסח באותו יום בשבוע כמו ראש השנה שיבוא; ד של פסח באותו יום בשבוע כמו יום הקריאה – שמח"ת (בחו"ל) הבא; ה של פסח באותו יום בשבוע כמו צום כפור; ו של פסח באותו יום בשבוע כמו פורים שעבר (עד כאן היה קדימה, כאן אחורה).

והנה, אותו יום בשבוע שחל יום ששי של פסח – פורים שעבר – הוא גם היום בשבוע של ל"ג בעומר. יום ו של חג הפסח הוא הוד שבחסד בספירת העומר. כמובן שכל ימי ההוד חלים באותו יום בשבוע, אז כמו שיום ו של פסח הוא הוד שבחסד כך הוד שבהוד – היום חל באותו יום בשבוע. שוב, הסימן שהוא קשור לפורים. כשהרמז הזה מובא בספרים נותנים לו סימן – "סימנים עשה" – ואומרים שהסימן הוא פלג, פורים-לג בעומר. ה-פ לפני ה-לג – באותו יום שהיה פורים חל לג בעומר[8].

12.         שמחת פורים ושמחת רשב"י – "נכנס יין יצא סוד"

אם יש כזה סימן, יש ודאי דברים בגו, שכנראה שיש דמיון מאד חזק ועצמי בין פורים לל"ג בעומר. ל"ג בעומר הוא יום מתן תורה דפנימיות התורה, הסוד שבתורה. לפי זה ניתן לדרוש – נכנס יין בפורים ויצא סוד בל"ג בעומר[9].

מה הענין של פורים? קודם כל, פורים הוא יום שמחה – השמחה הכי גדולה שיש בשנה, אפילו יותר משמחת תורה. כתוב ששמחת תורה היא החיה של השמחה – בתוך הנרנח"י של "עבדו את הוי' בשמחה" – ופורים היחידה של השמחה. שמח"ת ופורים הם המקיפים, חיה-יחידה, של השמחה, ואין כשמחת פורים – "עד דלא ידע". אם פורים הולך יחד עם ל"ג בעומר, מובן מה שרשב"י אמר וצוה להיות מאד שמחים ביום הזה. כבר מרגישים שיש קשר גדול מאד בין פורים לל"ג בעומר.

13.         "פלג אלהים" – תיקון דור הפלגה

מה זה פלג? חצי, כמו פלג-גופא[10], גם רומז לסוד הנסירה שהזכרנו – "גורעין ומוסיפין ודורשין". אמרנו שעיקר סוד הנסירה הוא לגבי רחל, והרמז שכאשר כותבים פלג מלא – פא למד גימל – שוה רחל, אותה צריך לנסר ולהחזיר פנים בפנים. צריך לנסר את הפלג, אבל מזה נעשה "פלג אלהים מלא מים". פלג הוא נחל, אבל יש "פלג אלהים".

יש גם אדם חשוב שקראו לו פלג בן עבר, הדור ה‑15 לאדם הראשון[11], שבסוף ימיו נפלגה הארץ. לאביו עבר היתה רוח הקדש – כך מביא רש"י – וקרא לבנו פלג על שם מה שיהיה בעוד כמה מאות שנים, בסוף ימיו, שאז היה דור הפלגה. אם יש כאן קשר לדור הפלגה, צריך לומר שכאשר מצרפים את ל"ג בעומר לפורים עושים איזה תיקון גדול מאד לדור הפלגה. דור הפלגה שייך מאד לדור שלנו, דור שיש הרבה פלגים, הרבה מפלגות. אבל צריך להגיע ל"פלג אלהים מלא מים", שרק מלא חסדים, מלא אהבת ישראל[12].

14.         "פלג אלהים – מלא מים"

ידוע ש"פלג אלהים מלא מים" שוה מים-מים-מים-מים – הגימטריא של כל מילה היא בממוצע מים. ד פעמים מים זה לכתוב את המלה מים פנים ואחור (מים ים ם מ מי מים), שלמות של המלה מים.

יש עוד פסוק של מים ששוה בדיוק אותו דבר, 360. קודם דברנו על להסתובב מאה ושמונים מעלות, אבל אם יש סיבוב כפול זה כבר 360 מעלות (ובעצם, כאשר רחל מסתובבת וחוזרת פנים בפנים עם ז"א בעלה, אם בתחלה בעמדה אחור באחור עם ז"א היו פניה כלפי מערב – שהרי ז"א פניו כלפי מזרח – אזי גם לאחר סיבובה 180 מעלות לעמוד מול ז"א פנים בפנים שוב פניה פונות כלפי מערב, נמצא שבינה לבין עצמה היא הסתובבה 360 מעלות, ודוק).

אנחנו יודעים שהרמב"ם מסיים את היד החזקה בשלש המלים "כמים לים מכסים" – זה הסיום, "הכל הולך אחר החיתום". התכלית שכל העולם, אפילו הדומם, גם יהיה פנים בפנים עם הקב"ה – פנים בפנים היינו דעה, "דעה את הוי' כמים לים מכסים". גם "כמים לים מכסים" שוה 360 – "פלג אלהים מלא מים", ד פעמים מים, מים פנים ואחור, הכל מים. "אין מים אלא תורה", התורה החדשה של מלך המשיח, "תורה מאתי תצא". הכל זה מים, מלבוש של מים, של משיח. זה הפלג שאנחנו צריכים להגיע אליו, ומגיעים אליו כאשר מחברים את שמחת פורים עם שמחת לג בעומר.

15.         להגיע לרדל"א

שוב, מה המיוחד של פורים? שהוא "עד דלא ידע", למעלה מטעם ודעת. אז גם השמחה של רשב"י צריכה להגיע "עד דלא ידע", למעלה מטעם ודעת, ואז יהיה "פלג אלהים מלא מים". מה זה למעלה מטעם ודעת? להגיע לאמונה פשוטה. ההסבר בחסידות של "עד דלא ידע" הוא להגיע ל"רישא דלא ידע ולא אתידע", המדרגה הכי גבוהה שישנה בספירות העליונות, בפרצופים העליונים – רדל"א. בנפש היינו אמונה פשוטה. גם בפורים מגיעים לשם, "עד דלא ידע", וגם בל"ג בעומר מגיעים לשם. אז המלה דלא מתהפכת לשם קדוש אלד (והוא ס"ת המילוי הנ"ל של פלג: פא למד גימל).

16.         "פרו ורבו" – פורים ול"ג בעומר

נחזור לרמז של "רחל כי ילדה ליעקב", הלידה באה משם. לכן כתוב שפורים לשון "פרו ורבו". פורים הוא פוריא בארמית, לשון מטה, שעליה פרים ורבים. ואילו היום, ל"ג בעומר, כתוב שהמופתים הגדולים שהצדיקים היו עושים בל"ג בעומר – כתוב במיוחד על אדמו"ר האמצעי – היו מופתים בנוגע לילדים, שיוולדו הרבה ילדים, הרבה לידה. מאיפה הלידה באה? מה"דלא ידע" – "והאדם ידע את חוה אשתו" ממשיך מה-דלא-אלד ידע.

אפשר לומר שהיחס בין פורים לל"ג בעומר הוא כמו "פרו ורבו", שעצם ה"פרו" הוא פורים, אבל ה"רבו" הוא ל"ג בעומר. מה היה המנהג בל"ג בעומר? אפשר לקיים פה, מקום מאד נחמד כדי לקיים – יוצאים לשדה עם חץ וקשת ויורים (רובים, "רבה קשת", לשון "רבו") חצים. מה זה יורים חצים? בקבלה זה ילדים, זרעא חייא וקיימא. לא יורים חץ אחד – יורים-רובים הרבה חצים, שיהיו הרבה עד בלי די ילדים, "והריקֹתי לכם ברכה עד בלי די", הרבה ילדים ונכדים ונינים עד בלי די, עד משיח, עד שיכלו כל הנשמות שבגוף ואז יבוא מלך המשיח.

זה הענין של ל"ג בעומר, שיהיו הרבה ילדים מזיווג פנים בפנים, שרחל תלד בלי סוף ילדים. המקום בו הנשמות שעתידות להוולד נמצאות בו נקרא 'גוף', וכתוב שבעצם הוא הרחם של רחל אמנו – משם צריכים לרדת המון ילדים לעם ישראל, שהם ה"פלג אלהים מלא מים". לאותו פלג (לשון פלג גופא שנעשה גוף שלם כאשר הוא מלא מים, רמז להעלאת מ"ן והמשכת מ"ד, ואז מוליד הרבה פלגים חדשים לעולם הזה) צריך להגיע ב-לג בעומר, כשמחברים אותו עם חג פורים.

17.         "לחיים" על מפלת הרשע – מי ה"ארור" שכנגד "ברוך רשב"י"?

אם נתבונן עוד טפה, בפורים חוץ מהשמחה העצומה של "עד דלא ידע" יש המשך – "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". אם לג בעומר מתקשר לפורים בבחינה הזו של "עד דלא ידע" צריך גם "עד דלא ידע" בין איזה צדיק לאיזה רשע. הצדיק – אנחנו יודעים מי הוא, רשב"י, 'ברוך רבי שמעון בר יוחאי'. אבל אם זה כמו פורים צריך להיות הלעומת-זה שלו, ואז כל כך שמחים על מפלת הלעו"ז של רשב"י שאומרים לחיים.

כתוב ב"היום יום" של היום על אדמו"ר האמצעי, שהיה עושה מופתים בל"ג בעומר בענינים של בנים, היו יוצאים לשדה (לא כתוב שירו בחצים, אבל זה מנהג ישראל), היו מתוועדים (כמונו כעת, רק צריך לשים אותנו בשדה), שהוא היה לוקח 'משקה' אף שאסור היה לו לשתות (הפר את הגזרה), ועם המשקה נתן את כל הברכות, בני חיי ומזוני רויחי, אבל העיקר זה בני. צריך לחשוב ולהתבונן מי ההמן – או שמא אחשורוש – של ל"ג בעומר. אז טפה נחשוב על זה – נקח כמה טפות לחיים.

יש את בר יוחאי שכולם מכירים, שאני מניח שכבר שרו היום, לכן נלך ישר לבר יוחאי החסידי. זה בר יוחאי של צאצאי הבעל שם טוב, דרך נדבורנא, שהיו מנגנים על כינור.

ניגנו "בר יוחאי" ו"אמר רבי עקיבא".

18.         החכם המופלג – כח תיקון המדינה הטפשית

מלשון פלג יש גם להפליג – מי שמפליג בספינה בתוך הים, בתוך ה"פלג אלהים מלא מים" – ויש גם חכם מופלג. כידוע הסיפור של רבי נחמן על הנארישע מדינה וקלוגע מלכות[13]. יש מדינה – שזו מדינת משיח, שאנחנו מצפים להגיע לאותה מדינה – שהיא המדינה הטפשית עם המלך החכם. אחרי שאותו מלך נפטר הוא השאיר בן, שהגם שכולם היו חכמים גדולים מאד, אבל המלך הראשון היה כל כך חכם מופלג – זה הלשון – שיחסית אליו כולם נחשבו לטפשים, לכן קראו למדינה 'דער נארישע מדינה'.

הבן של המלך הראשון לא היה חכם יותר מדי מכל השרים ומנהיגי המדינה – היה חכם, אבל לא יותר חכם מהם – לכן הפכו את השם ל'דער קלוגער מדינה און נארישער מלכות', המדינה החכמה והמלך הטפש. אבל המלך הראשון, לפני שהוא נפטר השאיר צוואה, שכאשר יגיע מישהו שגם יהיה חכם מופלג – בסוד "פלג אלהים מלא מים" – עד כדי כך שכל החכמים הכי גדולים, המדענים הדגולים, כל זוכי פרס נובל, כל הנבלים של המדינה..., יבינו שהם טפשים לעומת המלך הזה, אז מיד ימנו אותו למלך. וגם הבן, כך האבא צווה עליו, מיד יוותר על כס המלכות וימסור אותו לאותו חכם מופלג.

כנראה שהמשיח הוא אותו חכם מופלג שמחזיר עטרה לישנה – ששוב תהיה 'דער נארישע מדינה און קלוגער מלכות', המדינה הטפשית והמלך החכם. זו המדינה לה אנחנו מצפים – כולם צריכים להיות מאד חכמים בשביל זה, אבל המלך צריך להיות חכם מופלג.

19.         רשב"י – החכם המופלג

החכם המופלג הזה הוא רשב"י, בעל ההילולא של היום, שצריך מאד לשמוח איתו. הוא לגמרי מופלג. אחד הדברים המופלגים שנאמרו לגבי רשב"י הוא שבית המקדש לא נחרב אצלו. הרי רשב"י חי כך וכך שנים – הרבה שנים – אחרי חורבן בית שני, אבל כתוב[14] שאצל רשב"י בית המקדש לא נחרב. כלומר, הוא למעלה מזה.

גם כשהוא היה במערה 13 שנה, על פי פשט הוא לא קיים את כל המצוות המעשיות, אבל הוא קיים אותן ברוחניות. גם את כל המצוות של המקדש הוא קיים – לא חסר לו כלום. אחרי שהוא יצא מהמערה כמובן שהוא חזר כמו כל יהודי פשוט להתחייב במצוות המעשיות בפועל ממש, אבל כאשר הוא היה אנוס במערה – כך ה' רצה – הוא ידע לקיים הכל ברוחניות, על דרך "מצוות בטלות לעתיד לבוא", בתקופה השניה של ביאת משיח, בתחית המתים (כפי שאדה"ז פוסק בתניא). כלומר, המצוות מתקיימות בדרך ממילא, וכך היה אצל רשב"י.

אז אין כזה חכם מופלג וצדיק מופלג, שיכול לפטור את כל העולם כולו, כמו רשב"י. כאשר הוא יבוא, יכנס למלכות, למדינה, הוא שוב יחזיר עטרה לישנה – שתהיה המדינה הטפשית והמלך החכם, כי הוא מופלג, פלג.

20.       ג. עשרים ראשים

21.         בחינות הראש בפורים ול"ג בעומר – "בשמים ראש" ו"בריש הורמנותא"

יש עוד משהו שמקשר בין פורים לל"ג בעומר – בין מרדכי היהודי ואסתר המלכה לרשב"י: ידוע שפורים הוא בחינת ראש, "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור", "מרדכי מן התורה מנין? מור דרור – מירא דכיא", וגם רשב"י הוא ראש. הוא מתחיל את הזהר "בריש הורמנותא", בריש אותיות רשב"י, ויש גם שיחה של הרבי שהתרגום של "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", "בריש גלי", רומז לרשב"י. רשב"י הוא "בריש גלי", וגם הרבי אמר פעם למישהו שהכל אצלו יהיה "בריש גלי" – שכל הענינים יהיו בריש גלי – שזה כמו רשב"י.

כל מחבר צריך לפתוח את החבור שלו עם רמז לשמו, וכך רשב"י פתח "בריש הורמנותא דמלכא", בתחלת הרשות של המלך – מלכו של עולם, אותו מלך חכם מופלג שנכנס למדינה, שכולם רואים שהוא חכם מופלג וצריך לתת לו את המלוכה.

כמה שוה בריש? 512. אם אני מוציא מזה שמעון – השם של רשב"י – כמה עוד צריך כדי להגיע ל-בריש? צריך להוסיף לשמעון את האח הצעיר שלו, שהוא החברותא שלו, שהם לומדים תורה הלכה למעשה ביחד. הם עושים 'סמיכה' יחד, חברותא לסמיכה, ואצל בני ישראל החברותא הזו היתה שמעון ולוי. כשמחברים שמעון ל-לוי זה יוצא בריש. סימן שהם צריכים להצטרף[15] כדי ללמוד הלכה למעשה איך להביא את מלך המשיח.

22.         "קורא הדורות מראש" – עשרים ראשים בדורות

אז אמרנו שפורים הוא ענין של ראש, "בשמים ראש", וגם ל"ג בעומר הוא בחינת ראש, "בריש" של רשב"י – ראש השנה ומתן תורה של פנימיות התורה, "יפוצו מעינותיך חוצה" שאז "קאתי מר, דא מלכא משיחא". יש מדרש שמופיע באסתר רבה, שייך לפורים, ואנחנו לומדים כעת שכל מה שקשור לפורים ממילא קשור ל-לג בעומר, כפי הרמז שכתוב בספרים שחלים באותו יום ומצטרפים לסוד פלג.

יש פסוק בנביא "קורא הדורות מראש" – הקב"ה ממשיך את כל דורות עולם, מאדם הראשון והלאה, עד משיח, מתוך הראש. בחסידות כתוב שהראש מתוכו ה' קורא את כל דורות עולם הוא א"ק, אדם-קדמון, המחשבה הקדומה של א"ק בה כולם נסקרים בסקירה אחת – כל הדורות יחד, למעלה מעלה מהזמן – ומאותו ראש ה' מוציא את כל הדורות, דור אחר דור (שורה אחר שורה, דור הוא לשון שורה). על הפסוק הזה אומר המדרש שיש בעצם עשרים ראשים. הוא לא נוקט במספר, אבל מי שסופר את הראשים שהוא מונה מוצא עשרים. עשרים הוא המספר של הכתר. א"ק בעולמות הוא כמו הכתר בספירות – הכתר של כל העולמות.

23.         לקבל השראה מהראש המתאים

מה הכוונה עשרים ראשים? בתוך הכתר אנחנו מכירים שלשה ראשים, אבל במדרש הזה יש עשרים ראשים. מה זה עשרים ראשים? שיש עשרים אנשים מאז ימות עולם שכל אחד הוא ראש למשהו, וה' קורא את הדורות מראש – שהוא הראש של אותו הענין. כמו הפתגם ש"הכל הולך אחר הפתיחה" יש עוד פתגם, שהוא ממש מאמר חז"ל – "בתר רישא גופא אזיל", הגוף הולך אחר הראש.

לכל תופעה וכל ענין בעולם יש אחד שעומד בראש, ומי שקשור לאותו ענין צריך לחפש מי הראש של אותו ענין. כמו שכולנו מקבלים את החיות מהצדיק של הדור, כך מי שימצא את הראש של אותו ענין יוכל לקבל ממנו מה ששייך לו.

נאמר את המדרש, קודם את האנשים שבמדרש: הראש הראשון שה' ברא הוא אדם הראשון. כל אחד יחשוב ראש למה, ראש לאיזו תופעה שתבוא אחר כך – יש הרבה כאלה, רק ש"בתר רישא גופא אזיל", והראש הראשון הוא אדם; הראש השני – קין; הראש השלישי – הבל; הראש הרביעי – נח; הראש החמישי והראש הששי והראש השביעי – האבות, אברהם יצחק ויעקב; הראש השמיני – יהודה; הראש התשיעי – יוסף; הראש העשירי – אהרן; הראש ה-יא – משה; הראש ה-יב – יהושע; הראש ה-יג – עתניאל; הראש ה-יד – שמואל; הראש ה-טו – שאול; הראש ה-טז – דוד; הראש ה-יז – שלמה; הראש ה-חי – נבוכדנצר; הראש ה-יט – אחשורוש; הראש ה-כ – 'אחרון אחרון חביב' – הוא המן.

הכל מתחיל באדם הראשון ונגמר בהמן הרשע – אלו הראשים שה' ברא בעולם. שוב, כל אחד הוא ראש לשושלת – שושלת שנמשכת עד בלי די, עד היום הזה והלאה, עד משיח.

24.                       אדם – ראש ליצורים

כעת נחזור: השאלה על כל אחד – ראש למה? כתוב שאדם הראשון הוא ראש ליצורים – הוא יציר כפיו של הקב"ה. כל זה כתוב במדרש בקיצור נמרץ, אנחנו קצת ננפח, נרחיב את הענינים טפה. אם אתה רוצה להיות יציר, יצור, "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא", אז תתקשר לראש של כל היצורים – אדם הראשון. הוא הצדיק שצריך להתקשר אליו אם אתה בקטע של להיות יצור. יכול להיות שגם אם אתה רוצה להיות יצירתי כדאי לך להתקשר לראש כל היצורים, אדם הראשון.

25.                       קין – ראש להורגים

מה לגבי קין? כשהגענו לנבוכדנצר ואחשורוש והמן צחקנו, אבל בעצם יש כמה כאלה קודם. הרי הראש הראשון הוא אדם, אבל הראש השני הוא קין – ראש למה? ראש להורגים. אם אתה, חס ושלום, רוצה להיות הורג – אולי יש משהו טוב בזה – כל ההורגים צריכים ראש. ראש הוא מקור השראה, מאיפה הוא מקבל את ההשראה שלו? מקין. כתוב שלעתיד לבוא שרש קין יתעלה יותר גבוה משרש הבל.

26.                       הבל – ראש לנהרגים

מה לגבי הבל? אם קין הוא ראש להורגים – הבל הוא ראש לנהרגים. כך כתוב במדרש. כנראה שיש טיפוס שהורג ויש טיפוס שנהרג. אם אתה שייך לנהרגים, אז צריך להתקשר להבל. שוב, כל דבר צריך להיות משהו בקדושה – אין דבר בקליפה, ברע, שאין לו שרש בקדושה.

27.         הורגים ונהרגים בקדושה – "הבא להרגך השכם להרגו" ו"יהרג ואל יעבור"

למשל, מה יכול להיות טוב בזה שקין הוא ראש להורגים? כולנו יודעים את מאמר חז"ל, שהוא גם מאמר מאד אקטואלי, במיוחד למי שמשרת בצבא – וגם מי שלא משרת בצבא זה מאד אקטואלי לו – "הבא להרגך השכם להרגו". זו מצוה, מצוה הכי גדולה, שאם מישהו בא להרגך צריך להשכים ולהרוג אותו לפני שהוא יהרוג אותך ח"ו. בשביל לקבל את הכח לקיים מאמר זה, "הבא להורגך השכם להרגו", כנראה צריך להתקשר לשרש קין בקדושה, כי הוא הראש של כל ההורגים.

לפעמים כתוב "יהרג ואל יעבור" – יש שלש מצוות עליהן נצטווינו "יהרג ואל יעבור". מי שבא לקיים את "'בכל נפשך' אפילו נוטל את נפשך", בדרך של "יהרג ואל יעבור", למי הוא צריך להתקשר? להבל, שהוא ראש כל הנהרגים.

28.         "שמעון שגינה יהרג" – מעשה רשב"י

מה כתוב בגמרא על רשב"י? מה היתה הגזרה נגדו? "שמעון שגינה יהרג" – "יהודה שעילה יתעלה, יוסי ששתק יגלה, שמעון שגינה יהרג". מי אמר זאת? מלכות הרשעה, אחרי שהיה מלשין. לא רק היום יש מלשינים – אצל רשב"י היה מלשין אחד שבסוף רשב"י עשה ממנו גל של עצמות. כנראה שהוא עשה זאת ב-לג בעומר, הפך אותו לגל של עצמות[16] – קוראים לו יהודה בן גרים. יש לו זכות, שהוא מוזכר בגמרא, וזכות שרשב"י עשה ממנו גל של עצמות. הוא הלך והלשין.

לפי רש"י הוא לא ממש הלשין אלא סיפר את הדברים לאחרים לתומו עד שבמילא נשמעו למלכות, אך מסופו – רשב"י עשה ממנו גל של עצמות – מובן ש"מגלגלין [לשון לג – כל הסיפור הזה הוא במסכת שבת דף לג] חוב על ידי חייב". והיינו שהוא בן גרים, לשון גרמא בנזקין. ועוד, במאמר המלכות ש"יהודה שעילה יתעלה", שעל פי פשט קאי על רבי יהודה, אפשר לשמוע רמז ליהודה בן גרים שהעליל על חכמי ישראל.

הם עשו התוועדות, שלשת גדולי עולם, גדולי התנאים, רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון. רואים שגם חכמים מתחילים לפתוח עיתון, לדבר פוליטיקה וכדומה – גדולי עולם. אז רבי יהודה משבח – כמה נאים מעשיהם של אלו הרומאים, שעושים כבישים ומרחצאות וכו'. רבי יוסי שמע, אבל יום קודם הוא ראה איזה סרטון שזה יכול להיות מסוכן לפתוח את הפה, לכן הוא החליט שמוטב לשתוק – גם הכין את עצמו לחקירה... אז רבי יוסי שתק. ורבי שמעון, הוא לא פוחד משום דבר – זו התכונה של רבי שמעון בר יוחאי – אז הוא פתח את הפה ואמר בדיוק מה שבא לו לומר, שכל מה שהרומאים הרשעים עושים הוא לצורך עצמם, שווקים להעמיד בהם בתי זונות וכו' וכו', הכל מזימות שפלות של רשעים מרושעים.

היה נוכח שם מישהו רביעי. תמיד צריך לראות – יכול להיות שרבי יוסי שם לב מי יושב כאן, איזה שב"כניק (בכח) יושב כאן. קראו לו יהודה בן גרים, זה היה השם שלו, והוא הלך והלשין פשוט – סיפר כל מה שהיה (וכנ"ל, לפי פירוש רש"י). מה המלכות עשתה? כמו היום, בדיוק אותו דבר – "מה שהיה הוא שיהיה". יהודה, שדבר יפה, נקדם אותו. יוסי ששתק – צריך שיגלה, להגלות אותו. ושמעון שגינה – יהרג.

מה ראשי התיבות? שמעון שגנה יהרג ר"ת ששי – כנראה שאז היו מעלים אותו לששי, עלית הצדיק יסוד עולם (אם אחד הוא אני הוא). מה הסימן של פלג? ששי? היום הששי של פסח הוא פורים שעבר ו-לג בעומר שיבוא. יש אחד שכתוב עליו יהרג, אז הראש שלו בקטע הזה הוא הבל – ראש לנהרגין. זה רק שנכנס לענין – כל ראש כאן הוא כלל גדול בתורה.

29.         פעולת גינוי המלכות לאחר זמן

בענין של "שמעון שגינה יהרג" – רצינו לדבר בכלל על גינויים. זה המקור כמה שגינוי המלכות מרגיז. אם זה מרגיז, כנראה שזה גם פועל משהו – דוקר ממש (ומשאיר חור של ממש, חור שבמשך הזמן הופך להיות חרות לאלו שהיו משועבדים למלכות הרשעה). צריך להסביר לאנשים שזה בכח הדוברות. יש מחאה – מה שהרבי תמיד קורא חובת מחאה – ויש גינוי איפה שצריך. הוא בדיוק מוצא את נקודת התורפה וודאי שזה פוגע פגיעה של ממש – עושה משהו.

מה שאמרנו שישבו שלשת התנאים ודברו פוליטיקה זה לא סתם, "ועלהו לא יבול", כל אחד רצה לפעול משהו במציאות בדבורים שלו ורבי יוסי גם בשתיקה שלו. רבי יהודה רצה להעלות אותם, לעשות איזה תיקון בדרך העלאה – הוא כמו אהרן, שמשבח, ובכך רוצה לגלות דברים טובים (היינו סוד בירור הבר מן הפסולת). רשב"י הוא משה רבינו, שמגנה את פרעה. עיקר הענין שלו הוא לשבור את הקליפות. הוא עושה את זה בעצם הגינוי (סוד בירור הפסולת מן הבר, שהוא עיקר הבירור מדאורייתא כנודע בהלכות שבת, ובסוד כולם בחכמה סתימאה אתברירו, חכמה מופלגה של רשב"י).

יתכן שמה שהקיסר מת 12 שנה אחרי שהוא היה במערה זה בדיוק מה שהוא עשה בגינוי, זה לוקח זמן. את זה למדתי אישית מהסיפור של גדוד חמשים שסרבו – פתאום בא לי שזה לקח בדיוק 32 שנה מאז כתיבת המאמר "בטול גזירת המלך" עד שזה מתחיל לתפוס במציאות, שה' יעזור הלאה. באמת דברים לוקחים זמן. הגינוי של רשב"י לקח זמן עד שפעל את פעולתו – מתחיל מיד, אבל סוף הפעולה לוקח זמן.

30.         "אל תהי מפליג לכל דבר" – להעלות את המחשבות הזרות

נתחיל מהתחלה: אדם – ראש ליצורים; קין – ראש להורגים. צריך להסביר זאת קצת יותר. אתמול למדנו פרקי אבות פרק רביעי, שם כתוב "אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום". שם 'מפליג' לשון הרחקה, אבל קשור לפלג.

יש פירוש אחד של הבעל שם טוב ש"כל דבר" במשנה היינו כל מחשבה. מה קורה כשצדיק מקבל מחשבה רעה בזמן שהוא מתפלל? רצוי לכתחילה שהוא יעלה אותה. בתניא כתוב שזה לא שייך לבינונים, לכולנו, אבל כך צדיק צריך. למשל, תאוה היא אהבה רעה, שמשתלשלת ויורדת מאהבת ה', אבל היא גם הפליגה והתרחקה מאד משרשה. על הצדיק לקחת את עצם האנרגיה, הרגש, שיש במחשבה הזו ולהחזיר אותה לשרש. זו העלאת המחשבות, הדברים. אומר הבעל שם טוב, שאם אתה מפליג אותו – מפליג את המחשבה הזו – אתה בעצם הורג שיעור קומה שלם, כי כל מחשבה היא כמו בן אדם. יש בה שיעור קומה, ואם אתה מרחיק אותו, לא רוצה לגמול איתו חסד להעלות אותו לשרש, אתה הורג אותו.

31.         העלאת המחשבה הזרה או הריגתה

אלא מה? גם בתורה המקורית של הבעל שם טוב הוא אומר שגם בשביל צדיקים – מתי הצדיק יכול להעלות מחשבה, כמו לתפוס את הגנב ולהחזיר אותו בתשובה? לא כולם זוכרים, אבל הוא כותב שאם באותו רגע שהמחשבה הזרה תוקפת ונכנסת לראש שלך, בזמן שאתה מתפלל או לומד תורה, אז באים לך הרגשת שפלות ובטול גדול מאד מהמחשבה הזו – אתה יודע שזו מחשבה רעה, זנות או משהו כזה, מאד רע – אם אתה נופל ברוחך בגלל זה, משהו ספונטאני, לא מחושב, ויחד עם זה, תוך כדי הנפילה שהיא בטול ושפלות, אתה מבין שהשרש של המחשבה הזו הוא אהבת ה' ויש לך אינטואציה, חוש, איך לקשר תופעה נפולה זו לשרש שלה, הכל תוך רגע, אם בן שניה בא לך מה עושים עם המחשבה תוך כדי שפלות ובטול – זה הסימן שעליך להעלות, לא לדחות את המחשבה, לקרב אותה על מנת להעלותה.

אבל אם לא – אם המחשבה גורמת לך להרגיש גס רוח, ויחד עם זה אין לך שום חוש ואינטואיציה שמקשרת בין המחשבה לשרשה, אז המחשבה באה להרוג אותך, וכותב הבעל שם טוב שעל זה נאמר "הבא להרגך השכם להרגו". מה שקודם אמרנו, שאם אתה דוחה את המחשבה הרעה אתה הורג נפש – כי המחשבה היא שיעור קומה, נפש שלמה, ואסור להרוג – כל זה אמרנו, אומר הבעל שם טוב, רק במקרה שהמחשבה הזו לא באה להרוג אותך. מה הסימן? אם אין לך את מה שקורה אצל צדיק אמת, גם שפלות ובטול וגם הבנה מידית עמוקה איך לקשר לשרש, אז נאמר על המחשבה הזו "הבא להרגך השכם להרגו" ואז אתה צריך לדחות אותה.

בתניא הוא אומר זאת בפשטות, בלי כל הפלפול, שכל האנשים, הבינונים, צריכים לדחות מיד את המחשבות הזרות. אפשר לבוא ולשאול – הבעל שם טוב אומר שהדחיה הורגת את המחשבה?! אבל הבעל שם טוב עצמו אומר כך, שאם אתה לא ממלא את התנאים שאמרנו קודם אז המחשבה היא "הבא להרגך" וצריך לדחותה-להרגה, ולשם כך צריכים להיות קשורים לראש להורגים, קין.

32.                       נח – ראש לנמלטים

אם כן, יש ראש ליצורים – אדם; ראש להורגים – קין; ראש לנהרגים – הבל; אחר כך נח – ראש לנמלטים. הוא נמלט, ניצל מהמבול. יש שבאים לחפש אותך בבית ואתה נמלט, אתה ממשיך להמלט. למי צריך להיות קשור מי שרוצה להמלט? צריך להתקשר לנח. הוא עדיין לא יהודי, אבל הוא ראש לנמלטים.

33.                       אברהם אבינו – ראש לנימולים

אחר כך אברהם אבינו – ראש לנימולים. חוץ מברית מילה בפשטות – לכרות את הערלה וכך לכרות ברית עם ה', שאני קשור לה' אחד – יש גם למול את הלב, למול את האזנים, למול את השפתים. כל מה שאדם צריך למול את עצמו – כדי למול את עצמו (וכך לגלות את עצמו האמיתי, מול לשון גילוי כנודע) צריך להיות קשור לראש, הראש לנימולים הוא אברהם אבינו.

34.                       יצחק אבינו – ראש לנעקדים

אחר כך יצחק אבינו הוא ראש לנעקדים. צריך הרבה להתבונן – מה זה להיות נעקד? ראש לנהרגים כבר אמרנו – הבל. מה זה ראש לנעקדים? מה זה אומר לי? זה אומר שיש אחד שמוכן להקריב את עצמו עבור ה' לכתחילה. הבל לא חפש לההרג, זה בא לו, כמו ייהרג ואל יעבור. הרמב"ם כותב שאסור לחפש לההרג, צריך לברוח אם אתה יכול – להמלט, כמו נח. אבל יצחק פשט את צווארו על גבי המזבח, קבל זאת ברצון – "וילכו שניהם יחדו".

יש יהודי שמוכן ומזומן להקריב את עצמו בשביל ה'. את הכח הזה של הקרבה בשביל ה', בשביל עם ישראל, בשביל ארץ ישראל – מקבלים מיצחק אבינו. אפרו של יצחק צבור לפני ה', קראנו אתמול בתורה – ה' כל הזמן רואה את עקדת יצחק, לא צריך לזכור אותו כי הוא רואה אותו מול העינים, פנים בפנים כמו שדברנו בהתחלה. יצחק הוא ראש לנעקדים.

35.                       יעקב אבינו – ראש לתמימים

מה לגבי יעקב אבינו? הוא ראש לתמימים. ודאי חז"ל אומרים זאת לפי הפסוק "ויעקב איש תם ישב אהלים". הוא הולך תמים עם ה' – "אשרי תמימי דרך ההלכים בתורת הוי'" – הוא עמוד התורה. יושב בישיבה ולומד תורה, יושב ולא דואג, כמו תלמיד ישיבה שיש הרבה שיחות של הרבי שלא צריך לדאוג ממה תהיה הפרנסה. הרבה פעמים ההורים דואגים לילדים – הוא צריך ללמוד מקצוע, לעשות בגרות, להכין את עצמו להתפרנס. אבל יש אחד שהוא תמים, "יעקב איש תם ישב אהלים". הוא הבחיר שבאבות וצריך לקבל ממנו את השראת התמימות.

36.                       יהודה – ראש לשבטים

אחר כך יהודה – הוא ראש לשבטים. זה כמעט כמו מלך, אבל הוא לא משתמש במלה מלך, וגם אצל שאול וגם אצל דוד משום מה המדרש הזה נמנע מלכנות מישהו כאן ראש למלכים. אנחנו יודעים שבלוח השנה שלנו יש ראש חדש ניסן, שהוא ראש השנה למלכי ישראל, אבל כאן אין מישהו שהוא ראש למלכים. הכי קרוב כאן הוא יהודה שהוא ראש לשבטים.

מה הכוונה ראש לשבטים? ראש להיות קשור למי שזה לא השבט שלי. הוא כבר לא אחד מהאבות, יש לו עוד יא אחים, שכל אחד מהם הוא שבט ושער לשמים, ולכאורה כל אחד לעצמו. אבל זה שיש אחד שקשור לכולם – קודם כל, הוא ראש של כל השבטים. כמו שכתוב על יהושע – שכאן הוא בחינה אחרת, כדלקמן – שהוא אחד שיכול ללכת כנגד רוחו של כל אחד ואחד, הוא משדר טוב. הוא משדר כל כך טוב שהוא הראש לשבטים – כל שבט נוטה לכיוון אחר, ויש אחד שהוא הראש לשבטים. גם בעם ישראל, אחד שרוצה לקשר בין עדות, בין מפלגות – מה שדברנו קודם – צריך 'מבין' שיכול לקשר בין מפלגות שונות, שבטים שונים. הראש לדבר הזה – מאד חשוב – הוא יהודה, כך כתוב.

37.                       יוסף – ראש לחסידים

אחר כך יוסף. הייתי יכול לחשוב כמה דברים על יוסף, אבל המדרש אומר שיוסף הוא ראש לחסידים. לא לצדיקים – מכנים אותו יוסף הצדיק, אבל לא כתוב כאן שהוא ראש לצדיקים אלא ראש לחסידים. כולנו כאן חסידים, צריכים לקבל את ההשראה שלנו מיוסף, שהוא הראש של כל החסידים. לחסיד כנראה יש חוש ברבי. בעצם יוסף הוא רבי.

יהודה הוא ראש לשבטים והרבי הוא יוסף, אבל כאן לא כתוב שהוא ראש לכל הרביים אלא ראש לחסידים – סימן שהרבי האמתי הוא החסיד האמתי. איפה רואים את הדבר הזה? אצל הרבי שלנו, הרבי מליובאוויטש, שאין חסיד של הרבי חמיו כמותו. הרבי האמתי הוא החסיד האמתי, ויש המון דוגמאות לכך בתולדות החסידות. שוב, יוסף הוא ראש לחסידים.

38.                       אהרן – ראש לכהנים

אהרן הוא ראש לכהנים – זה כבר פשוט. כהנים הם גם "שלוחי דרחמנא" וגם "שלוחי דידן". הכהן הוא משרת מטעם ה', שליח של ה' אלינו, וגם שליח שלנו לקב"ה.

39.                       משה רבינו – ראש לנביאים

משה רבינו – ראש לנביאים. זה גם פשוט. מי שרוצה לקבל נבואה – "יש נביא בישראל". היום, בדור שלנו, לפני ביאת משיח, צריכה נבואה לחזור לעם ישראל. כדי להיות כלי לקבל נבואה, לצורך הגאולה, צריך להיות קשור למשה רבינו, שהוא ראש לנביאים (והוא גואל ראשון וגואל אחרון).

40.                       יהושע – ראש לכובשים

אחר כך יהושע הוא ראש לכובשים. צריכים לכבוש את ארץ ישראל ("פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה"), צריך להתקשר ליהושע בן נון שהוא ראש לכובשים.

41.                       עתניאל בן קנז – ראש למחלקים

אחר כך נכנס אחד שלא היינו חושבים בתחלה עליו – השופט הראשון בספר שופטים – עתניאל בן קנז, והוא ראש למחלקים. ידוע שקודם כבשו את ארץ ישראל ואחר כך חלקו. חז"ל אומרים שמי ששייך לחילוק – לתת לכל יהודי את הנחלה שלו בארץ ישראל – הוא עתניאל.

הרבה אנחנו מדברים על כך בענין תיקון המדינה, שצריך למצוא את החלק המיוחד לכל יהודי – לתת לך להתיישב בנחלה שלך – וכמובן ליישב את כל ארץ ישראל. אז מאד חשוב אצלנו, מי הראש וההשראה לחלוקת הארץ? נאמר את המלה שהרבי חזר עליה מששת הימים והלאה – שצריך מיד לספח את כל שטחי ארץ ישראל. כבשו אותם במלחמה, יהושע היה שם, אבל היה חסר עתניאל – צריך מיד לספח וליישב.

כשבאו לרבי ושאלו – מה תעשה עם מליון ערבים? הרבי אמר לממשלה כאן – זו בעיה, תתמודדו עם הבעיה הזו. אבל קודם כל, ראשית כל, צריך לספח – לספח ולחלק, לתת לכל אחד את נחלתו. זו התשובה, זה הפתרון – אין פתרון אחר – זו המצוה. כמה שוה עתניאל בן קנז? גימטריא שאנחנו אוהבים לעשות – שוה 770. זה הראש של הרבי, שצריך מיד לספח ולחלק וליישב.

כמובן, כל בחור כאן לא צריך לדאוג לפרנסה, אבל כן צריך לחשוב שבעתיד, כשיגיע לפרק האיש מקדש, עליו יהיה ליישב את ארץ ישראל. אחד התפקידים הכי מקודשים של כל בחור ישיבה – צריך להכין את עצמו להפיץ תורה וליישב את הארץ. זה עתניאל בן קנז, ראש למחלקים (שגם היה ראש למפיצי תורה – היה ישיבה-בוחור הרציני ביותר – הוא החזיר בפלפולו את ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה, ויש לומר שגם זה כלול בלשון "ראש למחלקים" לשון חילוקי תורה). בין עשרים הראשים יש לו מספר מאד יפה, הוא הראש ה‑13 לפי המנין כאן בחז"ל, שייך ל-יג מדות הרחמים ו-יג המדות שהתורה נדרשת בהן.

42.                       שמואל ושאול – ראש למושחים וראש לנמשחים

אחר כך בא שמואל הרמתי, ששקול כנגד משה ואהרן, והוא ה‑14 כאן (גם בסדרת מספרי האהבה, 377 = שמואל הוא המספר ה‑14) – הוא ראש למושחים. כאן זה מזכיר לנו את קין והבל, אבל בהקשר אחר לגמרי – יש קודם שמואל ואחר כך שאול, ראש למושחים וראש לנמשחים. מי שמושח את המלך בשמן – לגבי שאול קצת מחלוקת, אם זה שמן המשחה או שמן אפרסמון, אבל ההכרעה היא שזה שמן המשחה – הוא שמואל הרמתי. זו הגדולה שלו, הוא נביא כמו משה ואהרן, אבל מה שהוא ראש – הוא ראש למושחים. ואילו שאול הוא ראש לנמשחים (וכמו שדוד מרבה לכנותו "משיח הוי'").

43.                       דוד המלך – ראש למנגנים

אחד מהדברים שהכי התפעלתי מהם כאן הוא כאשר מגיעים לדוד המלך. דוד המלך הוא מלכא משיחא. כמו שאני מבין שמשה רבינו הוא ראש לנביאים, מה שהמדרש יאמר על דוד המלך מאד חשוב – אולי הכי חשוב מהכל, דוד מלכא משיחא.

לכאורה, אי אפשר לומר עליו שהוא ראש למלכים כי הוא לא המלך הראשון וגם לא ראש לנמשחים כי הוא לא הנמשח הראשון. אך גם משה שהוא ראש לנביאים לא היה הנביא הראשון (האבות נמנו במ"ח הנביאים שעמדו להם לעם ישראל), רק שנבואתו היא באין ערוך גדולה יותר מנבואת שאר הנביאים (שכולם נתנבאו ב"כה" והוא נתנבא ב"זה", באספקלריא המאירה). וכך לכאורה היה אפשר לומר לגבי מלכות דוד וגם ביחס למשיחתו (שנמשח בקרן, "רמה קרני בה'", קרני ולא פחי).

לכן זה כל כך משמעותי מה באמת קבעו חז"ל כעיקר אצל דוד המלך? הוא ראש למנגנים, ככה כתוב. הוא המנגן, "נעים זמירות ישראל", "יֹדע נגן". פלאי פלאים, אם רוצים לצייר מה זה משיח, מה זה דוד המלך – דוד מלך ישראל חי וקים – שנתקשר אליו ונגלה את הניצוץ שלו, איך עושים זאת? כמו שהרבי אמר – "ברב שירה וזמרה".

כמו שדברנו לאחרונה[17], שצריך לצאת למלחמת תנופה והיא "בתפים ובכנורות ובמלחמות תנופה" – מלחמת תנופה היא עם ניגון. אז כמה שיותר לנגן, לעשות הרכבים – בכל ישיבה צריך להיות ההרכב של הישיבה. צריך שכולם ינגנו, אבל מי שמוכשר במיוחד – זה עיקר הניצוץ של דוד המלך. מי שלומד נגינה מתקשר לדוד מלכא משיחא, שהוא ראש למנגנים.

לא אומרים עליו שום דבר אחר חוץ מזה – זו עיקר הגדולה שלו. אפשר שהוא ראש ללוחמים, למשל. יש ראש לכובשים וראש למחלקים, אבל מי עוד הרג גלית? אפשר לחשוב שהיחוד שלו שהוא ילד שיכול עם הקלע שלו להרוג את גלית הענק – כנראה שגם את זה עשה מכח הנגינה שלו. כל הגבורה שלו, כל רוח ה' – "ותצלח רוח ה' אל דוד" – מכח זה שהוא יודע לנגן. משהו עצום.

44.                       שלמה ונבוכדנצר – ראש לבונים וראש למחריבים

אחר כך יש עוד זוג. לכל מה שאמרנו הגענו בגלל הזוג הבא. הזוג הבא הם שלמה ונבוכדנצר – ברגע שאמרנו שהם זוג, אפשר לנחש מה הם. שלמה הוא ראש לבונים – כשאני אומר את המלה הזו, מי שמכיר, יש כל מיני קבוצות שקוראות לעצמן בונים, יש 'בונים חפשיים', מי הגבור שלהם? שלמה המלך. מה המקור בחז"ל? ששלמה הוא ראש לבונים.

אבל מה נבוכדנצר? ראש למחריבים[18]. אם כן, בשביל להחריב צריך ראש. מי שרוצה להחריב משהו צריך לקבל השראה. יש חבר'ה טובים שלנו שרוצים להחריב – להחריב את המדינה (בבחינת סותר על מנת לבנות). מי הראש שלהם? נבוכדנצר, כי הוא ראש למחריבים, כך כתוב.

45.         הלעומת-זה של רשב"י – נבוכדנצר

איך הגענו לכל זה? מזה שלרשב"י צריך להיות לעומת זה. הייתי יכול לחשוב שהלעומת-זה שלו, כמו שהלעומת-זה של מרדכי הוא המן או אחשורוש, כך הלעומת-זה של רשב"י הוא מי שהיה בסיפור שלו – מי שאמר "שמעון שגינה יהרג". מי אמר זאת? המלכות, הקיסר. אחר כך, כשהוא היה 12 שנה במערה, התחבא ממנו, הוא יצא אחרי שאליהו הנביא עמד בפתח המערה ואמר שהקיסר מת והגזרה התבטלה.

אז אפשר לחשוב שאותו קיסר הוא ההמן או האחשורוש, הלעו"ז של רשב"י. אבל בגמרא ובמדרש לא כתוב השם של הקיסר. יש הרבה קיסרים שיודעים מי הם, אבל כאן אין זיהוי ברור מי זה הקיסר, זה משהו סתמי – מלכות, קיסר סתם. כלומר, חז"ל לא ראו לנכון לקרוא לקיסר הזה בשמו. לכן צריך לחשוב שלאותו קיסר שרדף את רשב"י יש בעצמו איזה שרש קדום, הוא גלגול של איזו קליפה שרשב"י הוא האנטיתזה שלה.

מה אמרנו קודם? הדבר הכי גדול שכתוב על רשב"י בחסידות שהוא למעלה מחורבן הבית. החורבן לא משחק אצלו. אם הוא למעלה מחורבן הבית, אז ממי הוא למעלה? את מי הוא מנצח? את נבוכדנצר, ראש כל המחריבים (מחריב את בית ראשון, שיותר חמור מבית שני). אבל רשב"י יותר גבוה ממנו – זה עיקר היחוד שלו.

יש פסוק שאומר "הצילני נא", ובעל מגלה עמוקות מביא רמז פשוט – מובא בהרבה ספרים אחריו – ש-נא ר"ת נבוכדנצר-אחשורוש. אם נאמר שהיום, לג בעומר, הוא יום של "עד דלא ידע" בין 'ברוך רשב"י' ל'ארור מישהו', נראה לומר שאותו ארור הוא שרש נבוכדנצר – מי שמחריב את המקדש – כמו שעוד נסביר. היום אנחנו מזדהים עם רשב"י שגבוה מהראש למחריבים. נחזור לזה, אבל קודם צריך לסיים את המדרש.

46.                       אחשורוש והמן – ראש למוכרים וראש לקונים

יש עוד שנים: אחשורוש והמן. המגלה עמוקות לא מביא זאת, אבל כאן יש מדרש ששם את אחשורוש אחרי נבוכדנצר, בדיוק לפי הסדר של "הצילני נא". אמנם יש מאמר חז"ל מפורש ששלשה מלכו בכפה – אחאב בן עמרי, נבוכדנצר ואחשורוש. גם שם יש את נבוכדנצר לפני אחשורוש. גם כאן, במדרש של עשרים ראשים שאנחנו לומדים, זה הסדר. קודם נבוכדנצר ראש למחריבים, אחריו אחשורוש ראש למוכרים והמן ראש לקונים.

יש לנו ניגון "או קנה מיד עמיתך" – אנחנו בעד עבודה עברית, כשאתה קונה תקנה מיהודי וכשאתה מוכר תמכור ליהודי, ותעסיק רק יהודים. אבל לכל ענין המסחר יש שני ראשים – אחשורוש ראש למוכרים והמן ראש לקונים, צריך לדעת. אחשורוש מכר והמן קנה ממנו את האומה הישראלית. זה משהו גדול מאד, שאתה מוכר אומה וקונה אומה.

הכי דומה לזה, כמו היום, שיש יהודים שחושבים שיכולים למכור את ארץ ישראל, למכור אומה. מי שמוכר, מוותר ומוכר שטחים תמורת דמיונות שוא, מי הוא? אחשורוש (מלך טפש, א נארישע מלכות) – ראש למוכרים. מי שנדמה לו שהוא קונה – הוא המן, שהוא ראש לקונים. זה הסיכום של המדרש.

קודם כל, המדרש הזה הוא ממש מדרש יפהפה, שיש בו עשרים נושאים שונים של התבוננות איך כל אחד בענינים שלו מקבל מהראש – ללמוד מה הראש של כל דבר, מקור ההשראה של כל דבר.

47.       ד. "זה המרגיז ממלכות" – רשב"י לעומת נבוכדנצר

48.         נסיון נבוכדנצר להכרית את זרע דוד

אבל נחזור לנבוכדנצר – מי שאנחנו רוצים עכשיו לנצח, מכח רשב"י, שרשב"י מנצח אותו. חוץ מזה שנבוכדנצר החריב את הבית, עוד לפני שהוא החריב את בית המקדש היה לו עסק עם יהויקים מלך יהודה, אחר כך יהויכין-יכניה ובסוף צדקיהו. כשהוא הגלה את יכניה, שזה סיפור שלם, הוא יזם להכרית את כל זרעו של דוד המלך – כל זרע המלוכה.

יש במדרש סיפור מופלא ביותר מה קרה. הוא שם את יכניה בבית הסהר, והיה אצלו חוק שכל מי ששמים אותו בבית הסהר לא יוצא משם לעולם – כל מאסר היה אצלו מאסר עולם, בלי שליש ובלי כלום. לא רק שכל מאסר אצלו היה מאסר עולם, לא היתה שום אפשרות לנאסר לקיים יחסי אישות, להוליד ילדים. כאשר הוא אסר אותו הוא גם דאג להכרית את כל זרע המלוכה, כמו שאמרנו, וממילא – לפי המצב הזה, שיכניה כאן בבית הסהר ולא יכול לקיים יחסים עם אשתו – אז אין יותר בית דוד, חס ושלום, מלכות בית דוד נכחדת מהעולם.

כל זה, חז"ל אומרים, כי בעצם הקב"ה כל כך כעס על יהויקים אביו – שמבחינה מסוימת היה הכי רשע מכל המלכים – שה' עצמו נשבע להכרית את זרע דוד. אף על פי שקודם הוא הבטיח לדוד בית נאמן לישראל, לעולמי עד, אבל הוא נשבע ונדר – גם מאד מענין, גם שבועה וגם נדר, לא הספיק אחד והיה צריך את שניהם, גם להשבע וגם לנדור – להכרית את זרע דוד. אלא מה? גם הקב"ה מתחרט לפעמים. וכשה' התחרט הוא בא לבית דין של מעלה ובקש שיתירו לו את השבועה והנדר שלו.

מי שנולד בהמשך, נספר את כל הסיפור, נקרא שאלתיאל, שהוא הסבא של זרובבל. חז"ל אומרים כמה דרשות למה נקרא שאלתיאל, ודרשה אחת שנולד עקב שאילתא שהקב"ה שאל – שיתירו לו את הנדר של הכרתת זרע דוד. השליח לקיים את כל זה הוא נבוכדנצר.

49.         הפעולה על נבוכדנצר דרך אשתו

כתוב שהסנהדרי גדולה, שבעצם מסרו את יהויקים להרג, וגם מסרו את יהויכין-יכניה למאסר – בדרישת נבוכדנצר – עשו השתדלות לבטל את הגזירה של זה שאסיר לא יכול להתיחד עם אשתו ולהוליד ילדים. מה הם עשו? אמרו שעם נבוכדנצר בעצמו 'אין עם מי לדבר', אבל יש לו מלכה, אשה, ולה יש עוד אשה שבלשון חז"ל נקראת "גדלת". יש שני פירושים, או שגדלת היא אומנת – האומנת של המלכה – או הספרית שלה (שעושה לה את התספורת, על דרך פירוש חז"ל ל"ויבן הוי' אלהים את הצלע"). אמרו שנדבר עם הגדלת והיא תדבר עם המלכה, תשפיע על המלכה, והמלכה תשפיע על המלך להרשות ליכניה – שנמצא בבית האסורים – שיוכל להתייחד עם אשתו וכך לפרות ולרבות (דברנו על "פרו ורבו", פורים ול"ג בעומר), וכך היה.

במדרש הזה יש שלש דעות בחז"ל מה היה שם המלכה של נבוכדנצר. אחד אומר שקוראים לה שמירם, השני אומר שקוראים לה שמירמות, ואילו השלישי אומר שקוראים לה שמירעם. יש על זה תורה שלמה של רבי צדוק הכהן[19], שאומר שאם יש שלש דעות בחז"ל לגבי השם שלה סימן שהיא אשה מיוחדת במינה (שבעצם נטלה את המלכות מנבוכדנצר בביטולה את רצונו וגזרתו, שהוא הלעומת זה של דוד והיא הצילה את בית דוד, עיי"ש), שצריך מאד עמוק להתבונן במהות שלה, שבזכותה יבוא מלך המשיח.

בכל אופן, כך היה – שהחכמים השפיעו על גדלת וגדלת השפיעה על המלכה והמלכה באה למלך נבוכדנצר ואמרה, רק אתה מלך שמקיים את התפקיד שלו? בלשון חז"ל, התפקיד של כל אחד הוא להוליד בנים – זה עיקר התפקיד של האדם (לפקוד את אשתו). היא אמרה לבעלה, נבוכדנצר, רק אתה מלך שמקיים את התפקיד שלו? הוא לא מלך שיש לו תפקיד לקיים? זה שאסרת אותו, עומד בצינוק בבית סהר – כמו שנראה תיכף, הוא במקום צר מאד. יכניה הוא אחד מאלה שהשם שלהם שוה 95 – מספר שיש לו הכי הרבה שמות בתנ"ך (כמו המן, כמו דניאל וכו'), כפי שדברנו הרבה פעמים. הוא משתכנע מאשתו, יתכן שהפעילה עליו לחץ, והוא מרשה שישלשלו את האשה של המלך יכניה לתוך התא שלו.

50.         נס לידת שאלתיאל

שוב, יש סיפור שלם במדרש איך בצעו את זה – איך הכניסו אותה לתוך התא, צינוק שהיה קשה ביותר להכניס אליו. בסוף היא נכנסת לתא והיא אומרת לבעלה, יכניה, על המקום היא פתאום נבהלת ואומרת שראיתי טפת דם כחרדל – דם נדה. כשהוא שמע את זה הוא מיד פרש ממנה. יצאה בת קול מן השמים, שכל השנים שהיית בארץ ישראל לא שמרת נדה (ושעל כן נגזר עליך להיות ערירי, ראה דברי רבי צדוק הנ"ל), ואף אחד לא שמר נדה, ופתאום כאן בתוך התא – במאסר עולם בתא – אתה נשמר? חייך שנעשה לך נס, מגיע לך נס שיהיה לך ילד.

באמת היא יצאה משם, ספרה את שבעת הנקיים שלה ונטהרה, טבלה ואחר כך עוד פעם שלשלו אותה לתוך התא. יש כלל בחז"ל שאין אשה מתעברת בעמידה – על דרך הטבע אי אפשר להתעבר בעמידה – ובזכות מה שהיה, שהוא פרש בפעם הראשונה, הקב"ה עשה נס שהאשה הזו התעברה בעמידה (כי לא היה שם מקום), ומזה יצא שאלתיאל. יש פירוש שנקרא שאלתיאל על שם שה' שאל על השבועה והנדר שלו ויש פירוש שנקרא על שם שה' שתל את זרע דוד המלך.

51.         כח הגאולה של רשב"י – הלעומת-זה של נבוכדנצר

למה ספרנו את כל זה? רואים שיש משהו בנבוכדנצר, חוץ מזה שמחריב את הבית, שיש פה את הרגע הגורלי של תולדות עם ישראל – האם ישאר זכר לבית דוד, הנצר של דוד המלך ממנו יוצא מלך המשיח. היתה גזרה מן השמים – הוא המבצע (מפני שהוא הלעומת זה של דוד), אבל הגזרה מן השמים – להכרית ולהכחיד את זרע דוד.

דווקא אצלו, בכל הסיפור הזה, הגזרה הזו התבטלה (בזכות אשתו שנטלה ממנו את המלוכה כנ"ל) ונולד זרע לדוד. כלומר, יש סדר השתלשלות מדוד עד נבוכדנצר שבימיו עומד בית דוד להכחד, ואחר כך על ידי הנס נמשך שושלת בית דוד הלאה, יש מאין (בסוד ענינו הכי עצמי של דוד מלך ישראל שהנו בר נפלא, נופל ומת וקם לתחיה בכל רגע תמיד).

אנחנו מדברים על רשב"י, שלא כתוב שהוא מזרע דוד, אבל הוא הכח ש"בהאי חבורא דילך" – בחבור שלך, הזהר הקדוש – יבוא מלך המשיח, דוד המלך, בחסד וברחמים, ויגאלנו. יש קשר בין דוד – שכמעט חזר לאין בזמן נבוכדנצר, כמו שהחריב את הבית גם דוד כמעט התבטל, ופתאום הוא קם לתחיה – לרשב"י. צריך עוד הרבה להאריך. אנחנו רוצים לרמוז שהוא קם לתחיה מאותו מקום שרשב"י הוא למעלה מחורבן הבית. כמו שהוא למעלה מחורבן בית המקדש הוא למעלה מחורבן בית דוד, והוא משרה את ההשראה שלו על כל הסיפור הזה של שמירם ושמירמות ושמירעם.

52.         סיפור האדרא זוטא – שמחת רשב"י בגילוי הסודות בהסתלקות

כעת נגיע לעיקר, שגם יחבר את כל החוטים יחד: היום שרשב"י הסתלק מתועד באדרא זוטא, חלק מהזהר בפרשת האזינו (שירת משה רבינו, שרש רשב"י, ביום הסתלקותו), ששם כל הסיפור של היום השמח הזה ביותר – השמחה הגדולה שרשב"י מגלה את רזין דרזין דאורייתא, הרזין של מלך המשיח. לכן הוא כל כך שמח, ומצוה שכולם ישמחו איתו יחד – היום זה הילולא, שמחת חתונה.

לא כמו משה רבינו, שהצטער שלא נכנס לארץ ישראל – לא יכול לקיים מצוות מעשיות – ולכן צווה שביום פטירתו לא ישמחו. יש כאלה שצמים ביום פטירת משה. שואלים, מה ההבדל? הרי רשב"י הוא הגלגול של משה! יש פירוש אחד, שמשה רבינו לא גמר את התיקון שלו וצריך לחזור בכל דור, ורשב"י הרגיש שגמר את התיקון שלו בגלגול זה. אנחנו בכל יום מזדהים עם הצדיק של אותו יום – אם מזדהים עם משה, יש לנו צער שצריך לחזור לעולם, מצטערים עם משה. אם היום – ל"ג בעומר – אנחנו שמחים עם רשב"י.

אבל לא מספיק לומר שאנחנו שמחים כי הוא שמח שמסתלק. השמחה האמתית היא שגלה את הסודות שעמם תבוא הגאולה. כי רשב"י שייך לאור מקיף, שבעצם שייך לשמחה – רשב"י הוא א פרייליכער רבי, רבי שמח. יש לו מקיפים דאמא (זיהרא דאמא עילאה, על שם "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע"), והוא מגלה את כל הסודות שלו תוך כדי הסתלקות, כמו שמוסבר בחסידות שיש גילויים שיכולים להתגלות רק תוך כדי סילוק. לכן הוא מאד שמח, ואנחנו מזדהים איתו – אבל זו שמחה של גאולה, של משיח.

53.         סיום האדרא זוטא – "זה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות"

שוב, כל תיאור היום הגדול הזה הוא באדרא זוטא, ובסוף האדרא זוטא מספר את כל הפרטים שהיו בקבורתו – איך המטה שלו עפה באויר. אחר כך באו להכניס את המטה שלו לתוך המערה במירון. נשים לב שיש שתי מערות שקשורות בעצם לרשב"י, מערה אותיות העמר (אנחנו כעת בזמן ספירת העמר), המערה בפקיעין בה התחבא ממלכות הרשעה יג שנים והמערה בה הוא קבור במירון, ושניהם נקראות 'המערה' (סוד יסוד אמא עילאה, ומה שנטמן שם היינו סוד ביאת-קליטת הזרע ברחם האם). כאשר הכניסו אותו למערה – שמעו קול יוצא מהמערה. לא כתוב בת קול או משהו אחר – כנראה שזה קול של המערה עצמה. המערה הכריזה ואמרה "זה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות". זה סיום האדרא זוטא. ככה הקול יצא מהמערה – "זה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות".

54.         תיאור רשב"י על יסוד הפסוק האמור בנבוכדנצר

כל מה שדברנו קודם על נבוכדנצר, לא היינו חולמים עליו בכלל ללא הדבר הזה. הרי, מישהו מכיר משהו דומה לזה בתנ"ך? זה כתוב בזהר, הסיום של האדרא זוטא, שהמערה צועקת "זה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות". מי שזוכר, שלמד את ספר ישעיהו הנביא, יש פסוק שבמבט ראשון הוא אותו דבר, עד שלא מסתכלים שם. מה כתוב שם? "הזה האיש מרגיז הארץ מרעיש ממלכות". על מי זה נאמר? על נבוכדנצר מלך בבל, לא פחות ולא יותר.

הסיום של האדרא זוטא, של כל חיי רשב"י אחרי שהוא מגלה את כל סודות התורה, שככה הוא סולל את הדרך לביאת מלך המשיח בחסד וברחמים – הוא שאומרים עליו פסוק שנאמר על נבוכדנצר. שומו שמים, פלאי פלאים. שוב, כשאנחנו מדברים – מדברים לא לפי סדר החשיבה. כל מה שדברנו עד עכשיו היה לפי התופעה הזו – אחרת מה פתאום היינו מקשרים בין רשב"י לנבוכדנצר?! סימן שהוא עושה איזה תיקון גדול לנבוכדנצר, ש'מעניקים' לו אותו פסוק.

55.         הפיכת הפעלים בתיאור רשב"י – "גורעין ומוסיפין ודורשין"

אבל שוב, נתבונן שניה, איך זה כתוב בפסוק ואיך זה כתוב בזהר: קודם כל, יש הבדל פשוט – שהפסוק הוא לשון תמיהה, "הזה האיש...", האם זה האיש שכך וכך. זה אחרי שהוא מושלך מהקבר שלו בזוי מאד ("ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב", בדיוק ההיפך מכאן שרשב"י נכנס לקבר שלו והקבר עצמו צועק את הפסוק הזה לכבודו). אבל באידרא לא כתוב בתמיהה, "הזה", אלא "זה האיש" – בהדגשה, בחיוב. זה הבדל אחד פשוט.

אבל ההבדל היותר חשוב ופנימי הוא שעל נבוכדנצר כתוב "הזה האיש מרגיז הארץ מרעיש ממלכות" ואילו כאן, בקול שיצא מהמערה כשהכניסו את רשב"י, כתוב "זה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות". מה קורה כאן? הפעלים הפוכים. מי שהוא סתם מדינה טפשית שאמרנו קודם – אבל ממש טפש, לא המדינה הטפשית של רבי נחמן שהיו חכמים – יכול לחשוב שמי שכתב את הזהר התבלבל, כתב הפוך.

אבל כעת נחזור לתחלת הדברים שלנו, שגם לא היינו מתחילים בלי התופעה הזו: מה קורה כאן? זו תופעה מובהקת של "גורעין ומוסיפין ודורשין". אני לוקח מכאן, עושה קומבינציה אחרת, לוקח את המרגיז מהפסוק – שהולך על הארץ – ומוציא אותו ושם אותו עם הממלכות, ואילו את המרעיש, שבפסוק הולך על הממלכות, אני מוציא ושם עם הארץ. כנראה שזה שינוי מאד משמעותי, שאומר מה ההיפך אבל גם התיקון – נבוכדנצר הוא "מרגיז הארץ" והוא "מרעיש ממלכות" ואילו רשב"י הוא "מרעיש הארץ" ו"מרגיז ממלכות". יש עוד ניגון של רשב"י שאנחנו מכירים, ששם גם כתוב "מרגיז ממלכות", אבל אצל נבוכדנצר כתוב "מרעיש ממלכות".

56.         רבי יהודה פתיה בשם הבן איש חי: החילוף לכבודו של רשב"י

אחד מגדולי המקובלים שיש לו פירוש על הזהר ועל האדרות הוא רבי יהודה פתיה זצ"ל, לפני כמאה שנה. הוא מביא בשם מי שלמד אצלו, הבן איש חי. הבן איש חי מתיחס לכך שבזהר כתוב הפוך מלשון הפסוק. אומר הבן איש חי, כך מביא משמו רבי יהודה פתיה, שזה לכבוד רשב"י – שלא רצו לצטט את הפסוק כמו שכתוב אצל הרשע.

כנראה שהענין נכון, אחרת לא היינו מביאים זאת, אבל לא מספיק עמוק. הוא אומר שכדי להבדיל בינו לבינו בכוונה הקול שיצא מהמערה הפך את הפעלים לכבוד רשב"י, על מנת לא להשוות אותו יותר מדי עם אותו רשע. זה בסדר, אבל רק מעורר אותנו להתבונן מה באמת קורה כאן, מה הטעם הפנימי לחילוף הפעלים.

57.         מעלת רשב"י – מרעיש-מעורר את העם ומרגיז את השלטון

קודם נאמר את הדבר הכי פשוט: אם יש "הארץ" ו"ממלכות", רק צריך לדעת אם מרעישים את הארץ ומרגיזים את הממלכות, כמו שכתוב על רשב"י, או כמו אצל אותו רשע, שמרעישים את הממלכות ומרגיזים את הארץ.

מה ההבדל? קודם כל, מי זה הארץ ומי זה הממלכות? הארץ זה גם אנשים לכאורה, רק שהארץ הם עם הארץ – היהודים הפשוטים, העמך. הממלכות הם השרים, האנשים החשובים, הפוליטיקאים, כולל גם חברי הליכוד וכל מי שעוסק בממלכות, גם כולל כל הממלכתיים. זה נקרא ממלכות. שוב, יש שני סוגים. יש הארץ, עם הארץ, וזה לא גנאי אלא "עם שבגינו נבראת הארץ". ה' ברא את הארץ בגלל האנשים הפשוטים, לא בשביל החשובים.

אם אני אומר שרשב"י "מרעיש הארץ" – מרעיש זה לא להרגיז, אלא לעשות רעש. כשהרבי היה מדבר על מבצעים, בפרט מבצעים שהיו נוגעים לגורל של עם ישראל – מה הוא אמר? שצריך לעשות שטורעם, צריך להרעיש את אמות הספים. מה זה להרעיש? לעורר, להלהיב. צריך להרעיש את הארץ, לארציים צריך לתת רעש חיובי, תוך כדי שאתה מרגיז את הממלכה, את הממשלה, את כל הממלכתיים וכל מי שקשור. יותר מזה, על ידי הרעשת הארץ עצמה – התעוררות הצבור – השלטון מתרגז ביותר (ועד שבסופו של דבר מתוך הרעשת העם השלטון נופל).

זה מה שכתוב על רשב"י, שהוא מרעיש הארץ ומרגיז ממלכות. אבל אצל נבוכדנצר כתוב הפוך, שהוא מרגיז את היהודים הפשוטים, "מרגיז הארץ" – יש לו משהו רע בראש שלו, לגמרי, שהוא מרגיז את הארץ והוא מרעיש את הממלכות.

שוב, זה רק שנתחיל להבין פשט למה התיקון הוא "גורעין ומוסיפין ודורשין", שצריך לקחת את המרעיש מהממלכות ולשים אותו עם הארץ, להרעיש את הארץ, ואת המרגיז לקחת מהארץ ולשים עם הממלכות, להרגיז את הממלכות, וזה בדיוק התיקון שרשב"י עושה.

58.       ה. סיפורי "מרעיש הארץ מרגיז ממלכות" בפירוש "יין הרקח"

59.         "מרעיש הארץ" – רעש קבורת רשב"י

נחזור רגע לפירוש יין הרקח, הפירוש של רבי יהודה פתיה על האדרא. אחרי שהוא מביא את הווארט הזה בשם הבן איש חי, למה זה הפוך, רק לכבוד רשב"י, הוא אומר למה בכל אופן זה יכול לרמוז בסיפורי חז"ל – למה המערה אמרה את הווארט "זה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות"? על איזה סיפור של רשב"י? אולי הולך על מעשה שהיה.

הוא אומר שני דברים. קודם דבר פשוט, שביום הקבורה שלו גופא כולם היו ברעש גדול – בני צפורי ובני מירון רבו על איפה יקברו את רשב"י. הוא אומר שהווארט קאי על מה שהיה בשעת מעשה, שרשב"י הרעיש את הארץ, הרעיש את היהודים הפשוטים בצפורי ובמירון לגבי קבורתו שלו. בסוף זכו בני מירון שהוא נקבר שם. זה פשוט.

60.         "מרעיש הארץ" – טיהור העיר טבריה

אחר כך הוא אומר משהו הרבה יותר נחמד: יש סיפור בירושלמי איך רשב"י טהר את העיר טבריה. גם בבבלי כתוב שאחרי שהוא יצא מהמערה בפעם השניה הוא שאל אם יש מקום שצריך לתקן – לא כתוב השם טבריה – ואמרו שכן, לקחו אותו לאותו מקום, ואז הוא נכנס וזיהה עם תורמוסים (למד מסיפור של רבן יוחנן בן זכאי), ומרש"י בבבלי משמע שכל מקום שהוא שם את הירק והיתה שם טומאה היא עלתה קרוב לקרקע שנעשתה רפה, ואז הוא ידע שיש שם טומאה, ואם הקרקע נשארה קשה הוא ידע שטהור. כך הוא הבדיל בין טהור לטמא וכך טיהר את המקום – סימן את המסלולים שטהורים לכהנים.

דרך אגב, למה הוא היה צריך לטהר את טבריה? בירושלמי משמע שיצאה בת קול שעתידה טבריה להטהר – כנראה צריך לקראת ביאת משיח, דווקא היום צריך לטהר את טבריה. בקיצור, אחרי רשב"י, כל כובד המשקל של עם ישראל גלה לטבריה. הסנהדרין גלו בטבריה (הגלות העשירית של הסנהדרין מלשכת הגזית – "העשירי יהיה קדש להוי'" – בחינת המלכות שאת רגליה דווקא צריכים לטהר מיניקת החיצונים), הנשיאים, כל גדולי ישראל בדורות שאחריו הלכו לטבריה.

הרמב"ם פוסק הלכה למעשה שהסנהדרין יחזרו מטבריה – "צמח שמו ומתחתיו יצמח", המקום הכי נמוך. לכן רשב"י היה צריך לטהר דווקא את המקום הזה.

61.         ההבדלים בין הבבלי לירושלמי בסיפור טהרת טבריה

הסיפור הזה הוא בבבלי (בלי שם המקום כנ"ל), אבל בירושלמי – שם חובר הירושלמי, על ידי רבי יוחנן שהיה בטבריה, ומי כמוהו יודע מה התרחש בטבריה. בירושלמי משמע שלא רק שעם עלי התורמוסים הוא גלה איפה יש טומאה ואיפה לא, אלא שממש היה נס – הוא פזר את העלים על הארץ, וכל מקום שהיתה עצם של מת היא צפה ויצאה מהארץ והוא סילק אותה. כלומר, הוא לא רק סימן איפה טמא ואיפה טהור, אלא שהוא סלק את הטומאה מכל מקום שהיתה והכל נעשה טהור. זה דבר אחד שהוא לכאורה הבדל בין הירושלמי לבבלי.

אבל לעניננו, דווקא בירושלמי מסופר על מקרה שהיה שם כותי אחד, גוי אחד, שרצה להרגיז את רשב"י. הוא ראה שהוא מטהר, מסלק את כל המתים והעצמות, בדרך נס – גורם שיצופו. אז מה הוא עשה? לקח גופה, אחרי שרשב"י גמר שם לטהר את השטח, וקבר אותה באותו מקום שהוא כבר טהר. אז הוא בא אליו ואמר – סבא יהודאי (סבא יהודי), אתה יודע שאיפה שטהרת עדיין נמצא מת בקרקע?!

רשב"י הלך לשם איתו, ברוח הקדש ידע מה קרה כאן, שאותו אחד שתל אותו באדמה, ואמר משפט מופלא – "גוזר אני עליך שעליונים ירדו למטה ותחתונים יעלו למעלה". כל מי ששומע את המשפט הזה חושב על משפט אחר, מאד דומה, בהקשר אחר.

מה התכוון רשב"י? גוזר אני עליך שאתה תרד למטה ותקבר עמוק בתוך האדמה ושהמת הזה יעלה ויחיה – וכך הוה. הוא, הכותי הזה, מת ונשאב ונקבר בתוך האדמה, והמת שהוא שתל קם לתחיה – יצא מהארץ חי וקים. גורעין ומוסיפין ודורשין...

אבל איפה שמענו את הביטוי הזה? אנחנו כמה שבועות לפני מתן תורה, בו ה' בטל את הגזרה ש"עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה". כאן הכל הפוך – הוא גוזר, לא היתה כזו גזרה, שעליונים ירדו למטה ותחתונים יעלו למעלה. מה הפשט? הוא גוזר שהרשע שחי יקבר באדמה ומי שמת יקום לתחיה מתוך האדמה.

את כל זה מביא רבי יהודה פתיה, ואומר שהסיפור הזה יכול להיות סיפור טוב מה נקרא שהוא מרעיש את הארץ. כשאומרים "זה האיש מרעיש הארץ", זה "גוזר אני עליך" – ממש על הארץ, לא רק על היהודים הפשוטים – "שעליונים ירדו למטה ותחתונים יעלו למטה".

62.         "מרגיז ממלכות" – פעולת רשב"י על בת הקיסר

זה לגבי "מרעיש הארץ", מה לגבי "מרגיז ממלכות"? אני הייתי חושב שזה הסיפור הפשוט בגמרא, שהוא גנה את הרומאים והרגיז את המלכות ורדפו אותו והוא נאלץ להתחבא במערה שם קנה את כל גדולתו. אבל הוא אומר שחשב על משהו אחר (לא כותב שלא חשב על פשט הגמרא, זה אנחנו אמרנו...) – עוד סיפור במקום אחר בבבלי:

פעם אחת רשב"י נשלח על ידי החכמים לבטל גזרה חמורה שגזרו על היהודים ברומא, על שבת וברית מילה ושמירת כל התורה והמצוות. היה סיפור שכמעט זה התבטל, אחר כך זה התחדש, ושלחו אותו בתור החכם היהודי – החכם המופלג שאמרנו קודם – שיפעל אצל המלכות לבטל את הגזרה. אומרים שזה היה אחרי כל הסיפור של המערה, אחרי אותו קיסר שרדף אותו ומת וכעת הוא כבר יצא.

מה היה? לעזור לו בא אחד שקוראים לו בן תמליון – שהוא שד. בא בן תמליון והציע את עזרתו. רשב"י הצטער – אומר שאצל שפחת בית אבא, הגר השפחה, באו כך וכך מלאכים מן השמים, ואצלי רק שד אחד מציע עצמו לעזור. אבל מילא, מה אפשר לעשות, זה מה יש, אם מגיע לי שרק השד יעזור לי – שיעזור לי.

טוב, מה הוא עושה? שולח את השד הזה, בן תמליון, לבת של הקיסר של רומא – שהשד יכנס לתוך הבת, כמו דיבוק, וישגע אותה על כל הראש. הוא שלח את בן תמליון לפניו לרומא, ובן תמליון נכנס לתוך הבת – היא השתגעה, יצאה מדעתה לגמרי, וכולם צעקו לישועה ורפואה לבת הקיסר. הקיסר היה בעגמת נפש עצומה. אחר כך רבי שמעון התקרב והבת צועקת – בן תמליון צועק מתוך הבת – תביאו לי את רבי שמעון בר יוחאי, רבי שמעון בר יוחאי, רק תביאו אותו. בסוף הוא הגיע, הביאו אותו, ואז הוא צועק – בן תמליון צא, בן תמליון צא[20]. הוא יצא, היא התרפאה לגמרי, הכל בסדר גמור. המלך צריך לתת לו תגמול, ואמר לו שיקח מה שהוא רוצה מהארמון. הוא עשה חיפוש, מצא את הגזרה כתובה, קרע אותה והלך. אומר רבי יהודה פתיה שזה מה שהוא חשב כשקרא על "מרגיז ממלכות".

63.         להרגיז-לשגע ובסוף לרפא את הממלכה

מה זה אומר לנו? כל המדרש של הראשים, אמרנו שיש עשרים ראשים ואין ביניהם את רשב"י. התחלנו את הדברים בכך שרשב"י הוא הראש של כל הולכי רכיל. ראש הוא גם ראשון (כך מן הסתם, אך ראה לעיל[21] אם הוא תמיד חייב להיות ראשון) – הראשון שהורשה לו להיות "הולך רכיל מגלה סוד". רק פה, בסוף האדרא, אנחנו רואים שהוא ראש של כל מרעישי הארץ ומרגיזי ממלכות בקדושה. צריך ללמוד ממנו. שוב, בפיוט של "אדוננו בר יוחאי" כתוב רק "מרגיז ממלכות" ולא "מרעיש הארץ". יוצא שהוא הופך את מה שנאמר בנבוכדנצר.

מה זה מרגיז ממלכות לפי הפירוש של רבי יהודה פתיה? שיש לך שד אחד שעומד לרשותך שאתה יכול לשלוח לממשלה ולשגע אותה לגמרי. מדברים על דוברות, על מסרים. קודם כל, אתה צריך להיות החכם המופלג. עם מסרים נכונים, חכמים – קודם דברנו על להוציא את האויר מגלגלי הממשלה על ידי גינוי בפה שדוקר ועושה חור כו', כך ובעוד צורות של 'בידור' מילולי וכו' אתה יכול פשוט לשגע אותו.

אבל לא מספיק שאתה משגע אותו – הוא מתחיל לצעוק להביא אותך, ואז אתה בא ומרפא אותו. אחרי ששגעת אותו אתה מרפא אותו. זה "מרגיז ממלכות" לפי הפירוש הזה. אם כן, יש הרבה מה ללמוד מעיקר השבח של רשב"י ש"זה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות".

64.         שתי בנות קיסר שהשתגעו – גלגולי אשת ובת אכיש

נחזור, הוא מביא את הסיפור מהגמרא רק להסביר מה זה "מרגיז ממלכות", אבל האריז"ל מסביר זאת עוד יותר. אמרנו שיש לו תיקון של נבוכדנצר, אבל לא רק הענין שהוא למעלה מזה שהחריב את הבית – רצינו לקשר זאת גם לנצחיות של בית דוד, זה היה הווארט. מאיפה זה בא לנו? בגלל מה שכתוב בכתבי האריז"ל לגבי אותו סיפור של בן תמליון ששגע את הבת של הקיסר ואחר כך רשב"י הוציא אותו ואז היא התרפאה. גלגול של מי היא?

עוד פעם, הבת של הקיסר שהשתגעה ובזכותה בוטלה הגזירה מעם ישראל. יש איזה זכות לבת הזו, מצד שרש הנשמה שלה. האריז"ל אומר שהיו שתי בנות מלך – אחת בדור של רבי עקיבא, שהוא הרבי של רשב"י, שלכן שרנו קודם "אמר רבי עקיבא", ואחת בדור של רשב"י. שני דורות, אחד אחרי השני, שתי בנות קיסר – שהשתגעו. ידוע שהאריז"ל מגלה את סודות הגלגול והתיקונים, והוא אומר ששתי הבנות האלה שהשתגעו הן הגלגול של אשתו ובתו של אכיש מלך גת.

65.         ישועת דוד מיד אכיש

כאשר דוד המלך נמלט משאול שרדף אותו – נקרא לדוד ראש המנגנים. קודם כל, מאמר מוסגר לגמרי – כל המדרש הזה, כנראה שהוא מקור השראה לבעל המאירי, שאצלו כל אחד מהראשונים הוא 'גדול המחברים', 'גדול זה...' וכו' – יתכן שהקבל השראה מהמדרש הזה.

בכל אופן, דוד המלך ראש המנגנים ברח והגיע לאכיש מלך גת[22]. אמרו לו – זהו שאומרים עליו "הכה שאול באלפיו דוד ברבבותיו", הוא היה בסכנת חיים. מה הוא עושה? כזה קונץ – שיש לנו כמה וכמה מאמרים עליו – פשוט עשה את עצמו משוגע, עד שהריר ירד לו על הזקן. מה אמר מלך אכיש? "חסר משֻגעים אני?!".

איך חז"ל דורשים זאת? שאשתו והבת שלו היו משוגעות, והיו צועקות בפנים, בתוך הבית שלו. והנה דוד עושה עצמו משוגע – צועק מבחוץ. חסר משוגעים אני? הוא פטר אותו. גם שתי המשוגעות האלה, האשה והבת של אכיש מלך גת, בזכותן דוד המלך ניצל – דוד מלך ישראל חי וקים. שוב, אומר האריז"ל שהאשה של אכיש והבת שלו זכו להתגלגל בשתי בנות קיסר של רומא שגם כל אחת מהן השתגעה. כל אחת השתגעה ויצא מזה ברכה מאד גדולה.

66.         עושר רבי עקיבא בזכות השתגעות בת הקיסר

בזכות הראשונה, בזמן רבי עקיבא, שהשתגעה – בסוף רבי עקיבא נעשה עשיר גדול מאד. ידוע שצריך הרבה כסף כדי להביא משיח, ובזכות שבת הקיסר השתגעה הוא נעשה עשיר הכי גדול. מה הסיפור שם?

היתה מטרוניתא אחת, לא בת המלך. רבי עקיבא היה זקוק לסכום כסף רציני – היו לו הרבה מבצעים – אז הוא הלך למטרוניתא ובקש ללוות כסף. היא אמרה לו – מי ערב? היא בעצמה אמרה שה' – היא האמינה בה' – והים יהיו ערבים. בסדר, הוא הסכים, והיא נתנה לו סכום כסף מאד גדול כשהערבים הם ה' והים. הגיע הזמן לפרוע, ורבי עקיבא הוא אדם אמין, אבל בדיוק באותו זמן הוא חלה מאד – שכב בערש דוי חולה מאד ולא יכול היה להגיע. היא הבינה שהוא חולה, אבל היא רצתה כבר את הכסף חזרה, אז היא הלכה לטייל על הים וצעקה לה' ולים – אתם ערבים להלוואה, אני רוצה אותה בחזרה.

מה קרה? בדיוק באותו זמן בת הקיסר השתגעה, יצאה מדעתה, ולקחה מתוך הארמון של הקיסר ארגז מלא כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות – וזרקה אותו לתוך הים. אז הארגז הזה – כעת אנחנו בתקופה שקוראים לה מטמונים, מ"ט מונים, וכל הארגז עם המטמונים – הגיע לשפת הים, למטרוניתא. היא פתחה וראתה שיש שם אוצר בלום.

כשרבי עקיבא החלים הוא בא מיד לשלם את החוב – אדם מאד אחראי – והיא אמרה שאין צורך, הערבים כבר שלמו. לא רק שלמו, אלא שלחו יותר מדי – ואתן לך את כל העודף. מהעודף שהוא קבל יותר מהחוב הוא התעשר הרבה. כנראה שזו היתה אשתו של אכיש.

67.         שתי בנות הקיסר שהשתגעו – קשר בין הרב והתלמיד

הסיפור השני, של הבת של אכיש שהשתגעה, הוא הסיפור שספרנו קודם על בן תמליון – הסיפור של רשב"י. אם כן, לפי האריז"ל אלה שני סיפורים שמקשר בין הרב והתלמיד, בין רבי עקיבא לרשב"י (שבין חמשת תלמידי רבי עקיבא הוא היחידה שלו). דוד הולך להגמר, אם לא הנס של "משוגע חשוב כמת" – הוא מתבטל, כולו שפלות ובטול וכאן הוא מתבטל לגמרי – ואחר כך הוא קם לתחיה. אם כן, כל המהלך שלנו היה סביב רשב"י, תיקון נבוכדנצר ודוד מלך ישראל חי וקים, מלך המשיח שיבוא מכח החיבור הזה של רשב"י, ספר הזהר, שנצא מהגלות בחסד וברחמים.

מכל הדברים שאמרנו – פשוט צריך ללמוד ממנו איך להיות "מרעיש הארץ", להרעיש את כל היהודים באופן חיובי, לעשות שטורעם גדול, ולהרגיז את הממלכות, להרגיז אותן ולשגע אותן אבל אחר כך לרפא אותן.

68.       ו. "גורעין ומוסיפין ודורשין" ב"מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו"

עוד משהו קצר, ואחר כך הניגון החדש שוב. נביא עוד דוגמה, רק שנבין כמה חשוב הכלל הזה, שלפעמים חז"ל משנים סדר של פסוק מפורש בתנ"ך:

באותו סיפור של רבי נחמן, הסיפור של בן מלך ובן שפחה שנתחלפו, שהיתה מילדת – כנראה שהיא גלגול של גדלת, שהשפיעה על המלכה שמירם וכו' – שהחליפה את הילדים. כבר יש "גורעין ומוסיפין", שבן המלך נעשה בן שפחה ובן השפחה נעשה בן מלך, אבל צריך שוב להפוך את היוצרות (בסוד "דרש דרש", דרשה ועוד דרשה, על דרך "הפך בה והפך בה", נקודת האמצע של כל התורה כולה, ששם התחולל סוד הצמצום, שלא כפשוטו כלל). זה סיפור שלם מהסיפורים המופלאים של רבי נחמן.

69.         תיקון כסא המלך – "גורעין ומוסיפין ודורשין"

מה הסוף שם? שבן המלך האמתי, שכל החיים גדל כמו בן שפחה, נשלח על ידי אדם היער לאותו מדינה – נארישע לאנד און קלוגער מלכות, שהיתה אמורה להיות המדינה הטפשית והמלך החכם, שגם התחלפה וצריך להחליף עוד פעם, הכל החלפות. בסוף הוא מקבל את הכח – שהוא בעצם מה שהוא נעשה חכם מופלג – להבין דבר מתוך דבר.

שם המלך הראשון, המלך החכם המופלג המקורי, השאיר כסא מלכות נפלא מאד – מזכיר כמובן את הכסא של שלמה המלך – אבל הכסא הזה לא 'עבד' מאה אחוז. אם הוא היה מושלם, כל החלקים היו במקום הנכון, אז הכסא היה מתחיל לשיר בניגון הכי מופלא שיש בעולם – גם מזכיר את מה שדוד ראש למנגנים, כך הכסא היה מנגן אתו. בסוף הבן מלך הגיע והסתכל על הכסא, והיות שחונן עם הכח של מבין דבר מתוך דבר הוא ראה שיש שושנה בכסא למטה שצריך להוציא אותה משם ולהרים אותה ולשים אותה למעלה וכך עוד כל מיני פרטים קטנים – הכל היה בסדר, רק יש פרטים קטנים שצריך לתקן.

זה משל טוב למצב קיים, כמו המצב בארץ, שהרבי אומר שלא צריך לבטל את הגולה אלא רק להכניס לתוכה את ה-א – להוציא את ה-א ממקום אחר (מפנימיות תורת רשב"י) ולהכניס לכאן (לתוך המציאות ממש) – והיא הופכת לגאולה. לפני שעושים זאת הכל לא עובד, וברגע שעושים נכון – צריך חכמה גדולה ומופלגה – שמים כל דבר במקום, וקצת מזיזים, היו שם אצל הכסא מטה שלחן ומנורה, כמו אצל אלישע, וכל דבר היה צריך קצת להזיז. ברגע שעשה זאת הכל התחיל לנגן, והוא קבל את המלוכה. בסוף הוא אומר למי שמתלווה אליו – שהוא הבן שפחה שהתחלף – שכעת אני יודע שאני המלך האמתי. כל הספור הזה הוא הספור שדברנו עליו היום, של "גורעין ומוסיפין ודורשין".

70.         תיקון גן המלך – תיקון מחלת הרדיפה בהתקשרות למלך ש'שלום היה בימיו'

בסיפור של רבי נחמן, עוד לפני הכסא היה שם גן – שני מבחנים להוכיח שהוא החכם שראוי להנהיג את המדינה הטפשה. המלך הקודם עשה גן, רק שכל מי שנכנס לגן הזה קבל את מחלת הרדיפה (בדיוק מה שאנחנו מדברים עליו בזמן האחרון[23], שתיקונו הוא עכשו בימי ספירת העמר) – הרגיש שרודפים אותו, התחיל לברוח, עד שכל אחד היה נופל ומקבל מכות ובקושי יוצא בחיים מהגן.

המבחן הראשון היה לתקן את הגן, שיהיה אפשר להכנס. הוא הלך לפתח של הגן והתחיל להתבונן – הרי הוא "מבין דבר מתוך דבר" – ואז הוא ראה שבפתח הגן יש פסל של בן אדם. הוא התבונן בפסל הזה והיה רשום שם איזה כתב שהפסל הזה הוא מלך – לא המלך הקודם אלא מלך מאד קדום, שהיה לפני כמה מאות שנים – שבימיו היה שלום במדינה. לפניו וגם אחריו היו מלחמות.

המבחן הראשון הזה הוא דבר שאפשר ממש להבין אותו. את הדבר השני, איך לסדר את הכסא – לקחת שושנה מכאן ולשים שם לא בדיוק מובנת מה מקור החכמה שבזה – לא כל כך אפשר להבין (צריך להיות "מבין דבר מתוך דבר" בדרגה נעלית ביותר בשביל זה). הדבר הראשון, איך להנצל ממחלת הרדיפה – הענין של ספירת העמר – שברגע שמישהו נכנס לגן ורודפים אותו מיד יעמוד ליד הדמות הזו וינצל.

אז הבין עוד יותר, שאם יקחו את הדמות וישימו אותה בתוך הגן בכלל יהיה אפשר להכנס לגן חפשי והתופעה הזו של הרדיפה כבר תגמר. ככה היה, הוא נכנס לגן, וכשהוא הרגיש שמתחילים לרדוף אותו הוא רץ ליד הדמות וזה נרגע. אז הוא אמר לשרים שישימו את הדמות באמצע הגן – עשו כך וכל הבעיה נפתרה.

זה שאותה דמות היא מלך שהיה שלום בימיו – מובן שזו סגולה לשלום. רדיפה היא מלחמה וזו דמות של שלום. לעניננו יותר צריך לומר שזה סוג של התקשרות לצדיקי קמאי, כנראה לצדיק מיוחד שהוא ראש לשלום. יתכן שזה המלך שלמה, בו כתוב "שלום יהיה בימיו".

זה כמובן גם מזכיר את הגנני של הזהר, שהוא לא מביא אותו בסיפור הזה, אבל עליו כתוב בזהר שהוא מגורש מהגן ומסתובב סביב ואומר שהוא הגנני ולא מאמינים לו וקוראים לו משוגע וזורקים עליו אבנים. זה שונה, אבל יש ודאי איזה קשר.

בכל אופן, הווארט הזה אומר לי התקשרות לצדיק שכולו שלום. ככה ניצלים קודם כל מהפארנויה, ואז זוכים להכנס לגן ממש, לגן פנימה, לתענוגים הרוחניים של הגן.

צריך עוד לפרש את כל הסיפור הזה.

71.       ז. "גורעין ומוסיפין ודורשין" בתיקון אלף נשות שלמה

72.         אלף נשות שלמה – כמה נשים וכמה פלגשים?

היתה לנו דוגמה אחת מצוינת, שאצל נבוכדנצר כתוב "מרגיז הארץ ומרעיש ממלכות" ואצל רשב"י "מרעיש הארץ ומרגיז ממלכות". רצינו לתת עוד דוגמה, כדי שהווארט הזה יתיישב אצלנו יותר:

הדוגמה הנוספת היא משלמה המלך, שידוע ששלמה המלך התחתן עם אלף נשים, אבל יש חלוקה. הפסוק אומר ש"נשים שׂרות שבע מאות ופלגשים שלש מאות". זה פסוק בתנ"ך, וכאן השינוי – שוב, שמי שהוא מקטני אמנה לגמרי, עד כדי כך שהוא קרוב ללא-מאמין, יכול לומר שיש איזה שיבוש, מישהו שכח מה שכתוב בפסוק וכתב הפוך – הוא לא של חז"ל. בדוגמה הראשונה שהבאנו האדרא שנתה את סדר הפסוק – מה שאמרו לרשב"י הפוך ממה שאמרו לנבוכדנצר. כאן זה כתבי האריז"ל, שבכמה מקומות מביא שלשלמה המלך היו שלש מאות נשים ושבע מאות פלגשים.

73.         שלש מאות נשים ושבע מאות פלגשים – מוחין ומדות של האלף החמישי

לא רק שהוא כותב ככה בפשטות אלא גם מסביר את הסוד – עושה מזה סוד גדול – אז אי אפשר לומר שזה רק שיבוש. הוא אומר ששלש מאות הנשים של שלמה הן כנגד הג"ר. יש כאן אלף נשים שמתחלקות לשלש מאות ושבע מאות, מוחין ומדות. האריז"ל מסביר שהנשים המיוחסות – אשה עם קידושין וכתובה – הן כנגד המוחין, ואילו שבע מאות הפלגשים הן כנגד המדות.

למה שלמה המלך נשא את הנשים האלה? ידוע, אולי כולנו שמענו, שהוא רצה לעשות תיקון עולם – לתקן את אלף הנשים – רק שהוא טעה, שהן הטו את לבבו בסוף. האריז"ל מסביר יותר עמוק, אומר שיש סוד של אלף יומין דחול – סוד הגלות (כמו שדברנו על גולה וגאולה של הרבי). הרי אלף נשים אותיות אלף שנים (את זה הוא לא כותב).

האלף החמישי, כנגד ספירת ההוד – "הודי נהפך עלי למשחית" – היה אמור להיות עיקר הגלות, והאלף הששי היה אמור להיות כבר הגאולה. רק שלא זכינו, אנחנו עמוק באלף הששי, מתקרבים לסוף, ועדיין "אותתינו לא ראינו ואין אתנו יודע עד מה". בכל אופן, עיקר אלף השנים של האלף החמישי הם כנגד ההוד, עיקר הגלות (ואכן בסוף האלף החמישי נתגלה ספר הזהר שבהאי חיבורא יפקון ביה מן גלותא ברחמי). האריז"ל מסביר שעם כל אשה הוא רצה לתקן שנה[24].

שוב, הוא מסביר ששלש מאות נשים הן תיקון המוחין ושבע מאות פלגשים תיקון המדות. הוא אומר שהטעות שלו רק היתה שאי אפשר לעשות תיקון זה לפני בוא מלך המשיח – כך כתוב בכמה מקומות בכתבי האריז"ל. כלומר, פשוט הוא דחק את הקץ – כידוע, כמו דוד המלך שאכלה לבת שבע פגה – ומה שהוא רצה לעשות היה נכון, באיזה מקום, אלא שרק משיח יכול לעשות זאת. אתה, שלמה המלך, לא יכול לעשות זאת.

אחרי שהוא נכשל, על זה – כותב האריז"ל – נאמר הפסוק שחז"ל דורשים לגבי פרה אדומה, "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". אני חשבתי שאני אותו מלך חכם מופלג – הוא גם עשה את הכסא והכל – "אמרתי אחכמה", שאני אשא את האלף נשים ואתקן בשלמות את האלף יומין דחול, בפרט שיש שלש מאות נשים ושבע מאות פלגשים, ג"ר וז"ת, אבל "והיא רחוקה ממני", עוד לא הגיע הזמן של משיח. עד כאן האריז"ל.

74.         פירוש האריז"ל – "גורעין ומוסיפין ודורשין" כדי לתאר את התיקון העתידי

שומו שמים, הפסוק אומר "נשים שרות שבע מאות ופלגשים שלש מאות", ואתה אומר הפוך ובונה על זה תלי תלים של סודות. לא ראיתי אף אחד ממפרשי האריז"ל שמעיר על זה (וכך גם מובא בדא"ח בכמה מקומות, כפי שהוא בכתבי האריז"ל, ללא כל הערה על השינוי מהפסוק). רק מה, על הפסוק יש פירושים על דרך הקבלה – כמו חומת אנ"ך של החיד"א – שמסביר את הסוד בהתאם להכתוב בפסוק. זה פלונטר, וכל מה שדברנו היום היה בשביל לצאת מהפלונטר הזה.

צריך לומר שהאריז"ל כבר מדבר על המצב המתוקן שיבוא – שבאמת כך ראוי להיות. כאשר הדבר הזה יופיע בימות המשיח – עכשיו, אנחנו כבר דור של גאולה – הענין צריך להיות כך. אותו רעיון של "גורעין", אני לוקח את השלש מאות מהפלגשים ושם על הנשים ולוקח את השבע מאות מהנשים ושם על הפלגשים. אני עושה זאת בכוונה – כך צריך לעשות כדי לתקן בימות המשיח. אז זה ראוי, אז יהיה התיקון השלם.

75.         אשה ופלגש – פנים בפנים (ג"ר) ואחור באחור (ז"ת)

מה היה אצל שלמה ומה צריך להיות אצל משיח שגורם לתופעה הזו של "גורעין ומוסיפין ודורשין", דוגמה שניה ל"מרעיש הארץ מרגיז ממלכות". בקיצור נמרץ, שייך גם לשיעורי כתובות: מהי אשה ומהי פילגש? פילגש (פלג איש, שייך לסוד פלג הנ"ל) היא בלי כתובה ואפילו בלי קידושין.

הג"ר, ג ראשונות, אמורות להיות התיחסות פנימית לאשה – כעת לא משנה אם זה אשה או הזולת – התיחסות לזולת עם מוחין, עם "פנים". מוחין זה כמו שדברנו בהתחלה, פנים בפנים. יחסית ג"ר הם פנים בפנים וז"ת – ז תחתונות – הן אחור באחור. אשה היא עם כתובה. לאשה אמור להיות יחס של דעת, פנים בפנים, לכן ראוי שהשלש מאות – כנגד המוחין – תהיינה נשים.

ואילו הפילגשים, שבלי תשומת לב של פנים בפנים – תיכף נסביר עוד משהו, עוד ווארט – אמורות להיות השבע מאות, בחינת אחור. יש התייחסות של אחור ויש התייחסות של פנים. אדרבא, מבחינה כמותית, יותר כמות יש באחור – שבע מאות – אבל יותר איכות זה השלש מאות. כך ראוי להיות וכך האריז"ל כותב, אף על פי שבפסוק כתוב הפוך.

76.         פלגש במוחין ואשה במדות – פגם הברית וזוגיות בעייתית – והתיקון העתידי

כעת נסביר משהו מאד קשור, בפרט שבחורים יבינו זאת לגבי תיקון הברית. אם כתוב שהיו לו שבע מאות נשים, הכוונה שגם לנשים האלה היתה התייחסות של אחור באחור (הן הרי היו נכריות). אז מה, לפילגשים היתה התייחסות של פנים בפנים?!

בשביל להבין זאת צריך עוד יסוד: כתוב שרחמנא ליצלן פגם הברית, זרע לבטלה, בא ממקום יותר גבוה – פוגם במוחין יותר עמוק וגבוה – מיחס אישות אסור על פי תורה. כי יחסית מה שיוצא בז"ת, מה שיוצא ביחס עם זולת הוא רק ז"ת, ומה שיוצא בינו לבין עצמו – על דרך שעשועים עצמיים – זה "אור המאיר לעצמו", בא מעצם המוחין. לכן פגם הברית בלי נוקבא, בלי מקבל, בא מעצם המוחין – מהשעשועים העצמיים.

ככה זה אצל מלך. יש דעה שרק למלך מותרות פילגשים. הפילגש של המלך היא היכי תימצי, על דרך רחמנא ליצלן זרע לבטלה אצל מישהו אחר – היכי תימצי שהתורה נותנת למלך להשתעשע בעצמו. זה בדיוק מה שכתוב "שעשועי המלך בעצמו". זה ממש מתאר את הפגם של שלמה המלך, שהשלש מאות היו פילגשים – כמו זרע לבטלה – והשבע מאות, שהן אחור באחור, הן הנשים שלו. כלומר, לא היה לו יחס מתוקן לא כאן ולא כאן.

אילו התיקון הוא "גורעין ומוסיפין ודורשין" – שהשלש מאות תהיינה יחס עצמי, צריך להגיע לכך שהיחס עם האשה וגם היחס עם הזולת הוא בדרגה של שעשועים עצמיים, עם דעת מלאה, עם הכתובה, עם שלמות הדעת (וכך אכן מוסבר בדא"ח שתיקון הדעת בשלמות, להיות "אשגחן אפין באפין" באמת, יהיה רק בימות המשיח), ואילו יש ודאי כל מיני יחסים עם אנשים שהם מדות ולא מוחין, ואלו הפילגשים. ככה יהיה לעתיד לבוא, שזה – שוב – בדור שלנו.

77.         סיום

מה שניסינו לעשות הוא לקחת דבר שבלי הנסיון הזה של ההסבר הוא לכאורה פלונטר מאד רציני, ובכל אופן לנסות לתת לו הסבר בדיוק לפי העקרון הזה של רשב"י ושל פנימיות התורה, "גורעין ומוסיפין ודורשין". יש ודאי עוד הרבה דוגמאות כאלה בחז"ל, אבל אמרנו שעם שתי דוגמאות הענין הזה מתיישב יותר ויותר.

לחיים לחיים, שנזכה לנארישע מדינה ולקלוגער מלכות – שכולנו נסכים להיות טפשים ויהיה מלך אחד שהוא חכם אמתי, מלך המשיח. כמובן שמזה מומלץ שכל אחד שלא מכיר את הסיפור הזה יקרא עכשיו. יש סיפורי מעשיות בישיבה? ממליצים ללמוד? שכל אחד ילמד את הסיפור הזה של בן המלך ובן השפחה שנתחלפו. יש שם עוד הרבה דברים, ולפי מה שדברנו אפשר להבין שם עוד הרבה דברים. [הביאו סיפורי מעשיות]. הן, זה הספר. רבי נחמן עצמו אמר שזה אין סוף יותר מופלג בחכמה מכל התורות שלו, מכל הלקו"מ. מאד מומלץ לקרוא את כל הסיפורים, ועכשיו את הסיפור הזה.



[1]. התווים מופיעים בעמ' 610.

[2]. "הולך רכיל מגלה סוד" עולה 469, ז פעמים זין, מספר התיבות בכל ז ימי בראשית (שהוא מספר השבת ה-יג). רמז שמה שרשב"י "הולך רכיל מגלה סוד" הוא דווקא בגילוי סוד זה גופא, הסוד של שבעת ימי בראשית. רק ראשי התיבות של "הולך רכיל מגלה סוד" שוים מספר שדברנו עליו לאחרונה (בפסח ובעיקר בסעודת משיח) – 305 (יצהר, עם כל הרמזים שנתבארו), העולה ה פעמים אני, או – מלה בתוך הפסוק – ה פעמים הולך. כלומר, רק ראשי התיבות הם ה"פ הולךהולך פנים ואחור – הכל אומר הולך.

    והנה, יש עוד לשון דומה במשלי – "גולה סוד הולך רכיל" שעולה 435 (משולש 29) = אחיה השילוני (השילוני = אלישע, תלמיד תלמידו של אחיה, שעולה תהו = יש מאין וכו') שגלגולו הוא רשב"י כנודע (כאשר מוסיפים יוחי, אבי רשב"י, לאחיה השילוני, "גולה סוד הולך רכיל", מקבלים 469, "הולך רכיל מגלה סוד". ואכן 469 התבות של ז ימי בראשית הן ב-יוחי [34] פסוקים!). כל ההבדל בין שני הלשונות הוא בין "מגלה" ל"גולה" (לשון כבד ולשון קל). הערך הממוצע שלהם הוא "הולך". הערך הממוצע של ח התבות "הולך רכיל מגלה סוד" "גולה סוד הולך רכיל" = פלג (שסודו יתבאר באריכות לקמן)!

    והנה, כאשר נחשב ך = 500 (תוספת של 480 ל-ך = 20. 480 = שמעון דוד = אחיה יותם, ראה לקמן) אזי "הולך" = ישראל, ו"הולך רכיל מגלה סוד" = אהבת ישראל (אהבה פעמים חכמה וכו')! ידוע שאהבת ישראל היא הסוד הפנימי והעצמי ביותר שנמצא בנשמת כל יהודי (וכאשר נכנס יין, חכמת הזהר דרשב"י, יצא סוד זה). רשב"י בא לגלות סוד זה (שהוא, ותלמידיו, משרש החסדים כנודע, ו"אנן בחביבותא תליא מילתא"). וביחד עם "גולה סוד הולך רכיל" (בחשבון זה) עולה ד פעמים שמעון (שמעון בכל ד עולמות אבי"ע), ודוק.

[3]. ראה גם יין משמח ח"א שער שני בתורה "גורעין ומוסיפין ודורשין" ובנסמן שם.

[4]. גורעין מוסיפין דורשין = 1165 = 2.5 פעמים שמעון (סוד היחוד של עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע, שהיחס ביניהם הוא א:ד כנודע).

[5]. אם נוסיף את ה"לא" ל"ותרא" נקבל אברהם יצחק יעקב, שמכחם יחד, מכלל אבות, זכתה רחל לתולדות. אך יותר נראה להוסיף את ה"לא" להמשך הפסוק: "ותרא רחל כי ילדה ליעקב ולא תקנא רחל באחתה". "ולא תקנא רחל באחתה" = 1242 = 6 צרופי אור = 54 פעמים 23. "רחל כי ילדה ליעקב" = 529 = 23 ברבוע (כמו שיתבאר בפנים). יחד = 77, מזל ("אין מזל לישראל", בהולדת בנים), פעמים 23, סוד "עז וחדוה במקומו" (עז חדוה = 100, שלמות של יפ"י). וביחד עם "ותרא" = 2378 = אם פעמים חן (כמבואר סוד מספר זה בחכמת החשבון במ"א).

    והנה, בכל הפסוק – "ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחתה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" – יש 19 תבות ו‑66 (משולש 11) אותיות, והוא עולה 4026 = 66 פעמים 61, נמצא שהערך הממוצע של כל אות בפסוק = 61 = "אין" ("ואם אין מתה אנכי"), סוד "אין מזל לישראל" (כנ"ל)!

    בחומש בראשית יש רק ב פעמים "אַין" – "ואדם אין לעבד את האדמה" "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" (י"ל כנגד מזל עליון ומזל תחתון, וד"ל) – "ואם אין" היינו "ואדם אין" בסילוק ה-ד מאדם (סוד דוד, בחינת רחל [= טוב פעמים דוד], סוד קנאתה בלאה שזה עתה ילדה את הבן ה-ד שלה, את יהודה – "... על כן קראה שמו יהודה ותעמד מלדת. ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב..." – שממנו יוצא דוד ["מלדת" = דעת. וביחד עם הפסוק הבא (70 אותיות), 4026, עולה 4500, אדם פעמים יפי. "הפעם אודה את הוי' על כן קראה שמו יהודה ותעמד מלדת" = 2484 = ב"פ 1242 הנ"ל, סוד שלם וחצי; בפסוק "ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה את הוי' על כן קראה שמו יהודה ותעמד מלדת" יש ו דל"תין, סוד יהודה ודוד. שש התבות שבהן הדל"תין – "ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה את הוי' על כן קראה שמו יהודה ותעמד מלדת" = 1560 = 10 פעמים יוסף = 6 פעמים רכיל, הערך הממוצע של כל תבה.

    בפסוק הבא – "ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחתה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" יש ד אחת, ה-ד של "ילדה", שהיא האות ה-דוד בפסוק, והיא משלימה ל-ז דל"תין (ה-ד הראשונה של הפסוק הראשון, "ותהר עוד", היא האות ה-ז בפסוק, רמז לכך שתהיינה ז דל"תין, ודוק), כלומר שהיא ה-ד השביעית החביבה שכנגד עצם המלכות]), ודוק.

    "ותרא... אנכי" בדילוג תבות מתחלק ל‑1946 ו‑2080 (משולש 64), זוג של כפולות 13‑7. הרוס"ת = 1083 = 3 פעמים 19 ברבוע (יש 19 תבות בפסוק כנ"ל). האותיות שבאמצעי התבות שבהן מספר לא זוגי של אותיות = 608 = 16 פעמים 19. "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" = שלום בית (!) = דוד בת שבע (ר"ת דבש = אשה, כמבואר כוונה זו בכתבי האריז"ל) וכו'.

[6]. ראינו שה"לא" של "ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב" הסתלקה (מתאים למלה "לא", כאילו איננה) ומצאה מקום להצטרף לכתוב מחוץ ללשון הדרוש "רחל כי ילדה ליעקב" ר"ת רכיל (או לפניו או לאחריו).

    ניתן למצוא רמז לסוג כזה של "גורעין ומוסיפין ודורשין" בספור המסופר באדרא רבה. שם היו רשב"י ותלמידיו והוא הושיב כל אחד במקומו לפי סדר הספירות. זה היסוד הכי חשוב של הלימוד של רבי לוי'ק, האבא של הרבי, בספר הזהר – שלכל אחד מהחכמים יש את הספירה שלו. רשב"י הוא הדעת – שרש הדעת בכתר, אך כתוב שהוא הדעת – רבי אלעזר החכמה ורבי אבא הבינה. שלשת אלה הם הג"ר, העיקר, ה"שלש מאות נשים" לפי התיקון (כמו שיתבאר לקמן). אחר כך רבי יהודה הוא החסד, רבי יצחק הוא הגבורה, רבי יוסי ברבי יעקב – לא רבי יוסי סתם – הוא התפארת, רבי חזקיה הוא הנצח, רבי ייסא הוא ההוד, רבי חייא הוא היסוד ורבי יוסי סתם הוא המלכות.

    מה שקרה באדרא הוא ששלשה מהתלמידים הסתלקו תוך כדי גילוי הרזין דרזין דאורייתא. באדרא זוטא תוך כדי גילוי הסודות הנוראים רשב"י עצמו הסתלק. באדרא רבה רשב"י נשאר אבל שלשה תלמידים מתוך העשרה הסתלקו.

    האריז"ל מסביר את סוד השלשה שהסתלקו שהם רבי יוסי בן יעקב, רבי חזקיה ורבי ייסא – תפארת-נצח-הוד (ר"ת תנה, סוד "תנה הודך על שמים"). למה שלשת אלה דווקא הסתלקו? כי הם חסדים מגולים – שהחסד מתחיל להתגלות מהתפארת, והם – ג החסדים המגולים – צריכים לעלות למעלה להאיר לפנימיות ז"א (סוד "תנה הודך על שמים" כנ"ל). למראית עין הם רק מסתלקים ולא רואים אותם עוד במקומם, תנ"ה, כלל, אבל יש סבה ותכלית להסתלקות שלהם – כדי להאיר את פנימיות ז"א למעלה ממקומם הראשון.

    אותו דבר לגבי דרוש – לפעמים משהו נגרע-מסתלק לגמרי מהתבות הנדרשות, אבל התכלית היא כדי להאיר משהו למעלה, משהו ב"מקיף" (סמוך ונוגע לתבות הנדרשות או לפניהן או לאחריהן). כל זה שייך להבדל בין רבי עקיבא ותלמידיו לרשב"י ותלמידיו. רבי עקיבא ותלמידיו היו גבורות ורשב"י ותלמידיו חסדים ("אנן בחביבותא תליא מילתא"). תלמידי ר"ע הם גבורות ולכן מתו, ולא סתם מתו אלא מתו במגפה (או נהרגו במלחמה). היית חושב שהחסדים לא מתים, אבל הנה – באדרא שלשה מתו, והם החסדים המגולים דווקא. למה מתו? כי צריכים את האור שלהם במקום אחר.

    הסתלקות תלמידי רבי עקיבא, שהם גבורות (קשות) הוא לא בדרך תיקון אלא בדרך שבירה, בחינת תהו (על דרך המלכין קדמאין דתהו דמיתו), משא"כ הסתלקות תלמידי רשב"י (וכל שכן רשב"י עצמו), שהם חסדים, הוא בדרך תיקון, ועל כן הוא רומז למדה שהתורה (עולם התיקון) נדרשת בה, ומה שמסתלק מכאן מאיר שם ומשם ממשיך אור ושפע לכאן. והוא סוד "פקודי [לשון חסרון, בהעדר איש מן החבורה, רמז להסתלקות תלמידי רשב"י ורשב"י עצמו] הוי' ישרים משמחי לב [שמחת רשב"י בל"ג בעומר]", וד"ל.

[7]. וראה בעומק במאמר "יכול לפטור העולם" בספר קומי אורי.

[8]. הווארט שפלג הוא פורים-לג בעומר מובא בספר "דבר יום ביומו" (ר' חיים קנולר). אפשר להעמיק ברמז הזה ולבדוק כמה שבועות יש מפורים עד ל"ג בעומר. יש מספר שלם של שבועות – 63 ימים. כלומר, השם הקדוש שמחבר אותם הוא שם סג – תשעה שבועות מפורים עד ל"ג בעומר. יש כלל גדול שכל חלוקה של 9 בזמן קשורה לתשעה ירחי לידה. יש תשעה ירחי לידה, תשעת הימים – הסתלקות אהרן, ראשית ההריון, עד תשעה באב בו נולד משיח. כתוב שעתידה אשה שתלד בכל יום, אומרים שההריון יהיה תשע שעות. כדי להשלים את התשע צריך תשעה שבועות – תשעת השבועות מפורים עד לג בעמר, סוד ה-פלג. מגיעים למספר הזה בלי לספור את שני הקצוות. אם סופרים גם את יום פורים עצמו (י"ד אדר) ול"ג בעמר עצמו (ח"י אייר) זה סד – שלמות של ח ברבוע ימים (אפשר לצייר את כל התקופה הזו כרבוע).

    השאלה ששואלים כולם היא למה ב-ז' אדר מתאבלים ובל"ג בעמר שמחים, ולמה זה מתאים למשה וזה מתאים לרשב"י. התחלנו להסביר, ומה שיוצא מההסבר שמשה הוא בעיקר כלים – אף על פי שכתוב שהוא נולד לשבעה חדשים מקוטעים, ומאירה אצלו בעיקר הנשמה (בעוד אצל אליהו הנביא העיקר הוא זיכוך הגוף), ואף על פי כן "תורה צוה לנו משה", בגלגול הראשון שלו העיקר הוא הגוף, המצוות המעשיות. עיקר קיום המצוות המעשיות הוא בארץ ישראל, לכן הוא התחנן להכנס לארץ, וכל כך הצטער כאשר לא זכה כי העיקר אצלו הוא קיום המצוות המעשיות, עשית כלים דתיקון. אצל רשב"י העיקר אורות מקיפים (שרש נשמתו מאור מקיף דווקא, כך מוסבר באר"י), שמתגלים דווקא בדרך הסתלקות. אצל משה העיקר הוא ענוה, בה התורה משבחת אותו, ואצל רשב"י העיקר שמחה – רבי שמח. ידוע אצלנו הרמז שענוה-שמחה עולים כב ברבוע, השלמה, כמו גוף-נשמה ועוד זוגות של דברים משלימים.

    לענין החשבון, כמו שפורים הוא אותו יום כמו ל"ג בעומר, כך גם ז' אדר – שבוע קודם. היות שמפורים לל"ג בעמר היו סג ימים, תשעה שבועות, אז מ-ז' אדר לל"ג בעמר בדיוק עשרה שבועות. ודאי משהו משמעותי, "העשירי יהיה קדש להוי'". כלומר, יש שבעים ימים מ-ז' אדר עד ל"ג בעמר. אם אנחנו מקבילים בין ימים לשבועות לשנים, זה כמו "ימי שנותינו בהם שבעים". אם כוללים גם את היום הראשון יש כבר שבעים ואחד, כמו הסנהדרין שיש שבעים זקנים והמופלא שמעליהם – המופלא הוא משה רבינו עצמו, שנולד ב-ז' אדר. השלמות היא בל"ג בעומר. בשנת העיבור יש גם ז' אדר-ראשון, שגם יש לו משמעות, עד כדי כך שיש שעושים ממנו עיקר. זה בדיוק עוד שלשים יום – לא יוצא מספר שלם של שבועות, כי לא מתחלק בשבע, אבל יוצא בדיוק מאה ימים – גם משמעותי מאד (בסוד "בן מאה וכו'"). שוב, אם כוללים את היום הראשון זה כבר מאה ואחד, כמו השונה פרקו מאה פעמים ואחד – אחד העולה על כולנה, כמו המופלא שבסנהדרין לגבי השבעים.

    מה שיצא מכל זה, שכמו שכתוב שפורים ול"ג בעמר הולכים יחד, גם ז' אדר ול"ג בעמר הולכים יחד – סימן שזה משלים. אם זה משלים, רשב"י יכול כביכול 'להרשות לעצמו' לכתחילה אריבער רק לשמוח – כי בכל אופן הבסיס הוא ז' אדר.

    משה רבינו הוא גם בחינת מים ("פלג אלהים מלא מים") – "מן המים משיתהו" – כידוע ש-מים במספר קדמי שוה משה.

[9]. נכנס יין בפורים ויצא סוד בל"ג בעומר = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

[10]. פלג באתב"ש יוצא וכר – בדיוק פעמיים פלג. כלומר, פלג הוא באמת חצי – חצי מהאתב"ש שלו.

[11]. פלג הוא הדור החמשה עשר. יש רמז מאד חשוב, שיש י-ה-ו-ה של הדורות בחמשה חומשי תורה – הדור העשירי הוא נח (י), הדור ה-יה הוא פלג, הדור ה-יהו הוא יצחק אבינו והדור ה-כו (י-ה-ו-ה) הוא משה רבינו. ככה התורה מחלקת את י-ה-ו-ה של הדורות.

    לפי זה יש לפלג מקום מכובד, שהוא בחינת אמא (המשלימה את אבא, ויוצרת שם קדוש, השם הקדוש הראשון של ה' לפי סדר המספרים) – הוא יה, "שלם וחצי" ("שכינה ביניהם"). הוא עצמו פלג, חצי, ה-ה שנוספת ל-י (נח פלג = 171 = חי במשולש. פלג רומז לחצי נח = 29, ויחד עם 171 = 200 = 2 פעמים 10 ברבוע, יפי, ודוק). לפי זה שרש הפלג – וכך גם ה"פלג אלהים מלא מים" – הוא באמא, בינה, "אלהים חיים". זה גם מתאים לרבי שמעון שהוא "זיהרא דאמא עילאה", לכן קוראים לו שמעון מלשון שמיעה. הזיהרא הוא הזהר, כפי שדורשים מהפסוק "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע" – רקיע הוא גם בחינת בינה. הרקיע הוא שעושה את הפלג בין המים העליונים והמים התחתונים ביום השני למעשה בראשית, כמו ששמעון הוא השני בין השבטים.

[12]. פלג במספר קדמי יוצא 516 – ו"פ אלהים, אלהים פנים ואחור. זה רמוז בפסוק "פלג אלהים" – שהפלג עצמו הוא שלמות של שם אלקים ("פלג אלהים" = 199, צדקה, סוד הלב דפליג לכל שייפין. פלג-חצי אלהים = 43 ויחד עם 199 = 242 = 2 פעמים 11 ברבוע, טוב בר"פ). למה הוא דווקא "פלג אלהים"? כי אלקים לשון רבים, יש הרבה פלגים. אם דברנו על מפלגות, "אני אמרתי אלהים אתם" – צריך להגיע לאותו פלג שהוא אלקים לשון יחיד, "בראשית ברא אלהים", שהוא הפלג שמלא מים, מלא גם תורה שנמשלה למים וגם אהבת ישראל שהיא מים ("זכור אב נמשך אחריך כמים") וגם "אין מים אלא תשובה" (דרשת חז"ל על "ורוח אלהים מרחפת על פני המים").

[13]. סיפורי מעשיות יא: מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו.

[14]. פלח הרמון שמות עמ' ז (בשם אדמו"ר הזקן).

[15]. לפי סדר הלידה של השבטים חדש אייר – החדש של רבי שמעון – הוא כנגד שבט שמעון. האריז"ל אומר שהסדר היותר מתוקן (מסודר לפי מוחין דגדלות) הוא לפי הדגלים, ואז אייר הוא כנגד יששכר – "יודעי בינה לעתים". אבל לפי סדר הלידה, לפיו הראשונים מקבילים את החדשים, החדש הזה הוא שמעון. הוא צריך את לוי להשלים אותו – השבט השלישי, שלפי סדר הלידה הוא חדש סיון, ושלמות ספירת העמר היא בחדש סיון.

[16]. בירושלמי (בהמשך הסיפור שיובא לקמן, בו רשב"י אומר לכותי "גוזר אני עליך שעליונים ירדו למטה ותחתונים יעלו למעלה") יש סיפור על יהודי שמלגלג עליו וגם שם הוא עושה ממנו גל של עצמות. בבבלי זה יהודה בן גרים ובירושלמי מישהו אחר, שלא מזוהה כיהודה בן גרים. בכל אופן, יש קשר בין לעשות גל של עצמות לבין לשון לגלוג. אם מישהו מלגלג על דברי חכמים – ראוי להיות גל של עצמות. דרך אגב, רש"י מסביר ש"גל של עצמות" אין הכוונה שהרג אותו על המקום, אלא שעשה אותו גוף עם עור ובשר דליל עד שראו את העצמות שלו. לפי זה, לעשות מישהו גל של עצמות זה להכחיש את בשרו מאד. בכל אופן, זה מגיע למי שמלגלג.

    יש ללגלג ויש גלגל ו-לג בעמר הוא לעשות גל ממי שמלגלג תוך כדי שמוציאים את האויר מהגלגל. היות שזו שנת ה-גלגל למדינה זו גם שנת ה-לגלג, וממילא זו שנת ה"גל של עצמות". "גל של עצמות" שוה "טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו", הטטרא-הדרא של טוב.

[17]. סעודת משיח פ"א.

[18]. מחריב = רכיל, רמז שרשב"י ונבוכדנצר הם זה לעומת זה.

[19]. מחשבות חרוץ אות כ.

[20]. "בן תמליון צא! בן תמליון צא!" = ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. הוא פעל זאת מכח יחודא תתאה.

[21]. לגבי משה רבינו שנחשב ראש לנביאים אף שקדמו לו אברהם, יצחק ויעקב.

[22]. אכיש דוד = משה. אכשי מלך גת דוד מלך ישראל = 1469, סכום 13 מספרי ההשראה הראשונים (גוף משוכלל של 13, כמבואר סודו במ"א) = 13 פעמים 113 (מספר ההשראה ה‑3 פעמים מספר ההשראה ה‑8) – אחד פעמים פלג!

[23]. החל משיעור מוצאי א' אייר – הילולת הויטבסקר.

[24]. אשה שנה סוד אסתר המלכה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com