חיפוש בתוכן האתר

סעודת משיח ע"ד – כפר חב"ד הדפסה דוא

בע"ה

סעודת משיח ע"ד – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

חג שמח, אנחנו בסעודת משיח, המנהג של מורנו הבעל שם טוב, ושותים ארבע כוסות, כמנהג הרבי הרש"ב. צריך לכוון על משיח.

נגנו ג' תנועות, ד' בבות, המקהלה, ניע זשורצי.

 

א. חלק ראשון

"ונחה עליו רוח הוי'"

בהפטרת אחרון של פסח קוראים את הפסוקים של משיח (ולכן עושים אז סעודת משיח): "ונחה עליו רוח הוי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'. והריחו ביראת הוי', ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח". מהפסוקים האלה לומדים שאחד מסימני המשיח הוא היותו "מורח ודאין".

הרבי שואל במאמר "ונחה עליו רוח הוי'" תשי"ד מדוע כתוב על המשיח "ונחה עליו... רוח חכמה ובינה", אם ההמשך הוא "לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח"? הרי "מראה עיניו" הוא החוש של ספירת החכמה ו"משמע אזניו" הוא החוש של ספירת הבינה, ואילו המשיח לא משתמש בחושים אלה כדי לשפוט אלא "והריחו ביראת הוי'" – בחוש הריח, השייך לספירת הכתר.

בקיצור, נקודת הביאור במאמר היא שהכל מתחיל ב"ונחה עליו רוח הוי'", שהיא הרוח של הכתר, ומכחה יש נשיאת הפכים ברוחות הבאות – "רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'". אין הכוונה לרוח חכמה ורוח בינה בנפרד, אלא "רוח חכמה ובינה" המאחדת את שני ההפכים של החכמה והבינה (הראיה והשמיעה, על דרך "רֹאים את הקולֹת" – "רואים את הנשמע ושומעים את הנראה" – שהיה בהר סיני), וכיו"ב את ההפכים של "עצה וגבורה" (ישוב ושיקול הדעת לעומת תעוזה הנובעת מאומץ לב) ושל "דעת ויראת הוי'" (התקשרות הדעת, מקור האהבה והמשיכה בלב, לעומת יראת ה' טהורה).

"רוח הוי'" – "רוח גבורה" ו"רוח נבואה"

כידוע, בכל יום טוב כל אחד מאתנו אומר ב"יהי רצון" בהוצאת ספר תורה, אחרי אמירת יג מדות הרחמים, "ויתקיים בנו מקרא שכתוב 'ונחה עליו רוח הוי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי''". זה גילוי ששייך דווקא ליום טוב – בכל שבת לא אומרים כך ב"בריך שמיה".

כפי שדובר הרבה פעמים, בתנ"ך כתוב הרבה פעמים על אנשים שנחה עליהם "רוח הוי'" (או "רוח אלהים"), בביטויים שונים, ויש לכך שני מובנים עיקריים שניתן להבחין ביניהם לפי תרגום יונתן. לפעמים התרגום של "רוח הוי'" הוא "רוח נבואה מן קדם ה'" ולפעמים התרגום הוא "רוח גבורא מן קדם ה'". שש פעמים בתנ"ך יש "רוח גבורא מן קדם ה'" ששורה על אנשים, ורוב הפעמים – עוד עשרים וארבע פעמים (פי ארבע, היחס הידוע של א:ד) – התרגום של "רוח הוי'" (או "רוח אלהים") הוא "רוח נבואה מן קדם ה'".

ההופעה הראשונה של "רוח הוי'" במובן של רוח גבורה היא אצל יפתח במלחמה עם בני עמון. אחר כך מופיעה ארבע פעמים "רוח הוי'" אצל שמשון הגבור, גם במובן של רוח גבורה, כמובן. ה"רוח גבורא" הנוספת היא "רוח אלהים" השורה על שאול המלך במלחמת הצלת אנשי יביש גלעד מנחש העמוני.

אצל שאול מוצאים את כל סוגי הרוחות – יש אצלו "רוח נבואה" כאשר הוא מתנבא עם חבל הנביאים (ושם התרגום גם של הבטחת "וצלחה עליך רוח הוי' והתנבית עמם..." וגם של המימוש "ותצלח עליו רוח אלהים ויתנבא בתוכם" הוא "רוח נבואה"), יש אצלו "רוח גבורא" במלחמה עם בני עמון ("ותצלח רוח אלהים על שאול בשמעו את הדברים האלה") ובסופו של דבר – לאחר שסרה ממנו "רוח הוי'" (מיד כש"ותצלח רוח הוי' אל דוד") – יש אצלו "רוח הוי' רעה", "רוח אלהים רעה", "רוח רעה מאת הוי'". רואים ששאול, משיח ה' הראשון, צריך את כל סוגי הרוחות – רוח גבורה, רוח נבואה ורוח רעה – והוא צריך את דוד שינגן לפניו להמתיק לו את הרוח הרעה (עיקר הכח של דוד בנגינה, כמו שעוד נסביר). שאול המלך צריך איזה דוד שינגן לו על העצבים... ינגן להרגיע לו את העצבים.

בכל אופן, דברנו לאחרונה ביצהר על שני ביטויים של התעוררות רוח – בבריאה ובאצילות – וזה קשור ל"רוח גבורא" (בבריאה) ול"רוח נבואה" (באצילות), כפי שנמשיך להסביר.

מלחמת תנופה – פעם והיום

בלוח "היום יום"[ב] מביא הרבי את דבריו חמיו, הרבי ריי"צ, בשם אביו, הרבי הרש"ב, לפיהם צריך להנזר לגמרי ממלחמת תנופה. הוא אומר שיש להנזר ממלחמת תנופה לא כי אין לנו את הכח לנצח ולא כי יש לנו מורך לב. כלומר, יש לנו את הכח לנצח ואין בלבנו שום מורך – חסידים לא מפחדים משום דבר (רק מה', כהוראת מורנו הבעל שם טוב) – ואף על פי כן יש להנזר לגמרי ממלחמת תנופה (מתוך המודעות הזו שיש לנו כח לנצח ואיננו מפחדים). כל מה שיש לעסוק בו הוא לחזק את בניננו, בנין התורה והמצוות, ובמסירות נפש. מסירות הנפש הזו, בפועל ממש, היתה בימי הבן שלו – הרבי הריי"צ – שמסר את נפשו וחסידיו מסרו את נפשם (בפועל ממש) על בנין התורה והמצוות של עם ישראל בשעת השמד.

הרבי הרש"ב אמר את זה בדור השביעי והחביב – "כל השביעין חביבין" – ממורנו הבעל שם טוב. אחריו זה התקיים בפועל בדור של הבן שלו, הרבי הריי"צ. אחר כך היה את הדור התשיעי לבעל שם טוב, הדור של הרבי, שעסק הרבה ב"חיזוק בניננו" אך עוד יותר ב"הפצת המעינות חוצה" (כמענה מלך המשיח לבעל שם טוב לשאלתו אימתי קאתי מר – "לכשיפוצו מעינותיך חוצה"). בעצם, קירוב עוד יהודי ועוד יהודי לתורה וחסידות הוא הדבר שמחזק ביותר את בניננו ביותר. אבל כאשר לכתחילה נכנסים לשטח ה'אויב' כדי להוציא יקר משולל זה כבר בגדר מלחמת תנופה, וכמו שהורה הרבי – שבדור שלנו יש לצאת למלחמת תנופה – בתחלת נשיאותו[ג]. כעת אנחנו בהמשך הדור של הרבי, וזה אמור להיות כבר עוד שלב קדימה (מדור האחרון לגלות לדור הראשון של הגאולה). החידוש העיקרי של הדור שלנו הוא שעד כה כל הדורות היו בחוץ לארץ. אמנם המקום של הנשיאים היה תמיד מקודש בקדושת ארץ ישראל, אבל בפועל הם היו בחוץ לארץ. החידוש של הדור שלנו שנמצאים בארץ ישראל[ד] – זה דבר חשוב ומשמעותי בעבודה שלנו, העבודה להביא ולחבר את ענינו של הדור התשיעי, הרומז לספירת היסוד (ה"צדיק יסוד עולם"), לדור העשירי, הרומז לספירת המלכות (כנסת ישראל), סוד הארץ – ארץ ישראל.

גם בדור שלנו צריך לעסוק בחזוק בניננו. אבל ברור מהוראת הרבי הנ"ל שכבר לא תקפה הקביעה שצריכים להנזר ממלחמת תנופה. יש עוד דוגמאות לדברים שהשתנו, כמו שתמיד מזכירים שכתוב בלוח "היום יום"[ה] שהעבודה של חסיד היא לא להפוך את העולם אלא לומר ברכה בכוונה וכו' ושכל העבודה תהיה באמת – להגיע לנקודת האמת הפנימית. הרבי יודע היטב שזה כתוב – הרי הוא סדר את לוח "היום יום" – ואף על פי כן הוא אומר וצועק קבל עם ועדה "קער א וועלט היינט!" ('הפוך את העולם היום!'), שהיום כבר צריך להפוך את העולם. להפוך את העולם ומלחמת תנופה הם די קרובים – איך הופכים את העולם בלי מלחמה לשם כך? בכל אופן, זה הנושא שלנו הערב. כל זה הקדמות לענין.

לידת הנשמות והגופים – מרוח גבורה לרוח נבואה

נחזור למה שפתחנו בו: דברנו על כך שפעולות של "רוח גבורה" שייכות לצירי לידה – ללידה של דור חדש. היום הראשון של פסח – יום יציאת מצרים – הוא יום של לידת העם, לידת הגופים של העם, והיום, שביעי של פסח, הוא יום של לידת הנשמות. לכל אחד יש גוף ונשמה שצריכים להוולד, יש מטה ומעלה (כמו שנסביר) – גם אצל משה רבינו יש מעלה ומטה, "חציו ומעלה אלהים וחציו ומטה איש", ושניהם צריכים להוולד. אבל, אחרי הלידה, העיקר של "רוח הוי'" – רוב הפעמים בתנ"ך – הוא "רוח נבואה". הראשון שכתוב בו "רוח הוי'" במובן של רוח נבואה הוא עתניאל בן קנז, השופט הראשון. מענין שאף שמדובר שם בפעולת גבורה ומלחמה התרגום הוא "רוח נבואה". הוא נלחם בכושן רשעתיים – איזה טיפוס מפחיד ומסוכן מאד... כמובן, גם אצל המשיח "רוח הוי'" היא רוח נבואה – מחכים לנבואה של המשיח, מסר של "תורה חדשה מאתי תצא".

גם כאשר עוברים מ"רוח גבורה" ל"רוח נבואה" עדיין נדרשת הרבה גבורה. מה הנביאים אמרו, דברי חלקות? כל הנביאים – מתוך אהבת ישראל ודאגה לעם ישראל – הוכיחו את העם, יצאו נגד המצב הקיים. אחרי שנולדים – ב"רוח גבורה" – צריכים מסר ברור של "רוח נבואה", להגיד שצריך מדינת תורה. יש מי שקורא לזה מדינת הלכה, אבל בגלל שהיום המושג הזה קצת קשה לעיכול אצל הרבה אנשים – אפילו שהוא נכון – אז אפשר לקרוא לזה קצת אחרת, מדינת תורה. אפשר להמתיק עוד יותר, ולקרוא לזה בשם מדינה יהודית. בכל אופן, גם המסר הברור שצריך לומר, הנבואה, דורש גבורה.

יציאת מצרים היום

עד כמה שהמסר שלנו הוא בגדר לידת "גוי מקרב גוי", כשם שהיה ביציאת מצרים, כתוב בלוח "היום יום"[ו] שיש הבדל בין יציאת מצרים בעבר – ביציאה בפועל ממצרים – מהיציאה כפי שהיא צריכה להיות כיום, בדרך החסידות. כל יציאת מצרים היא יציאה מהמיצרים והגבולים, אך בעוד שיציאת מצרים אז היתה בדרך של שבירה ועזיבה של מצרים, היציאה מהמיצרים והגבולים בדרך החסידות היא בדרך של בירור ותיקון. כלומר, צריכים לצאת מהמיצרים והגבולים של העולם – אבל בתוך העולם ("אין וועלט"). אחרי שמסירים את המיצר והגבול צריכים "דערהערן דעם אמת", שבאמת העולם לכשעצמו הוא טוב, כי זהו רצונו יתברך.

היחס הזה לעולם נכון גם לממסד שאנחנו רוצים לצאת ממנו. כמה שיש מיצרים וגבולים שצריך להסיר – בהחלט אפשר לומר שזה כמו שהסברנו בענין של פיצוח האגוז, שמיצרים הם מערכת המשפט הלא-תורנית וכיו"ב שעושה צר ומר לכל יהודי, וגבולים היינו הממשלה שרואה את כל התפקיד שלה להגביל יהודים – אבל יש משהו בעצם המציאות שהוא טוב, שה' עשה את המציאות הזו. צריך הרבה להבין מה הכוונה שמסירים את המיצרים והגבולים מהעולם והוא נשאר עדיין עולם עם ההרגשה שהוא טוב, אבל בכל אופן זו המגמה של יציאת מצרים בדרך החסידות – יציאה שעדיין נשארת בתוך העולם, עם התובנה (היום אומרים תובנה, בלשון החסידות זה "דערהער") שהעולם לשכעצמו הוא טוב.

ארבע מדרגות של מעלה ומטה במאמר

נחזור למאמר של הרבי. הזכרנו קודם שהרבי מדבר במאמר על מעלה ומטה ועל החבור שלהם (ב"ונחה עליו רוח הוי'"). בפרטות, הרבי מסביר במאמר ארבע מדרגות של מעלה ומטה:

המדרגה הראשונה (מלמטה למעלה) של מעלה ומטה היא עולם האצילות והעולמות התחתונים בי"ע. ידוע שכאשר אדמו"ר הזקן היה אומר מעלה, 'אויבן', הוא התכוון לעולם האצילות, וכאשר הוא היה אומר מטה, 'אונטען', הוא התכוון לעולמות התחתונים בי"ע. לפי זה מעלה ענינו בטול, הענין של עולם האצילות, ואילו מטה ענינו ישות – הישות הגסה היא בעולם התחתון ממש, אבל כבר מעולם הבריאה קיימת אפשרות-המציאות, שאינה בטול גמור, ומשם הישות רק הולכת ונעשית גסה יותר ככל שיורדים בעולמות.

המדרגה השניה של מעלה ומטה היא אור הממלא כל עלמין ואור הסובב כל עלמין (כפי שהוא לאחר הצמצום הראשון). אור הסובב כל עלמין הוא האור העיקרי המהווה את המציאות ואילו אור הממלא כל עלמין הוא האור המתחשב בכלים של המקבל – מאיר לו לפי השגתו ויכולת התפיסה שלו במח ובלב (בתחושה הפנימית של הלב). אם נדמה זאת לרב ולתלמיד, יש את ההשפעה על התלמיד באופן מקיף, באוירה שהרב משרה עליו (ובמובן מסוים זו ההשפעה העיקרית), ויש את ההשפעה הפנימית, לפי כליו ויכולותיו של התלמיד. את המדרגה הראשונה אפשר לצייר גם בתלמיד עצמו – הבטול שלו לעומת הישות שלו.

המדרגה השלישית של מעלה ומטה היא כבר לפני הצמצום – המעלה הוא אור אין סוף שלפני עלית הרצון לברוא את העולם ואילו המטה הוא מה שעלה ברצונו של הקב"ה לברוא את העולם (ואחר כך הוא "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"). במושגים של אדמו"ר האמצעי – המבוארים הרבה אצל רבי הלל מפאריטש – עלית הרצון היא בתוך מדרגת "אחד", ולאחר מכן במדרגת "קדמון" הקב"ה "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". הרב המגיד אמר שהמשל הכי טוב לכל סדר השתלשלות הוא מרב ותלמיד. את המדרגה הראשונה בארנו גם בתלמיד-במקבל ואת המדרגה השניה כבר ברב-במשפיע, וכך גם את המדרגות הבאות יש לבאר ברב. אצל כל רב יש את מה שהוא בינו לבין עצמו, בבחינת "אור המאיר לעצמו", ויש את ההתעוררות להשפיע לתלמיד, בבחינת "אור המאיר לזולתו" (עוד לפני שהוא מאיר לו בפועל, או אפילו משער כיצד ומה בדיוק להאיר לו) – אלה הם המעלה והמטה במדרגה הזו.

עוד למעלה מהמדרגה הזו קיימת מדרגת "יחיד" – העלם האור כפי שהוא בעצמות המאור, בלשונו של אדמו"ר הרש"ב. שם עדיין אין כל מציאות של אור, אלא רק יכולת להאיר. אבל, כמוסבר תמיד בחסידות, אם אומרים שה' יכול להאיר כלולה בכך גם האמירה שה' יכול שלא להאיר (ואין אלה שתי מדרגות, אלא יחידות אחת פשוטה). היכולת של ה' להאיר היא שרש המטה – "אור אין סוף למטה מטה עד אין תכלית" – שרש "אור המאיר לזולתו" שאחר עלית הרצון לברוא את העולמות, שרש אור אין סוף הממלא כל עלמין לאחר הצמצום ושרש העולמות התחתונים בי"ע. היכולת של ה' שלא להאיר היא שרש המעלה – "אור אין סוף למעלה מעלה עד אין קץ" – שרש "אור המאיר לעצמו" שלפני עלית הרצון, שרש אור אין סוף הסובב כל עלמין לאחר הצמצום ושרש עולם האצילות. במשל הרב-המשפיע, יש אצל הרב מדרגה שבה מבחינתו אין כל צורך ללמד ולהשפיע (שבה לא נכון לומר "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק"), ומאותו מקום באה היכולת גם בהשפעה עצמה להשאר "למעלה" – לעכב את ה"אור המאיר לעצמו", להשפיע בבחינת סובב כל עלמין (השפעה עיקרית, כנ"ל) ולבנות את מקום האצילות אצל המשפיע וגם אצל המקבל – ויש כמובן את היכולת שלו להשפיע שממנה נובעת בסופו של דבר ההשפעה עד מטה-מטה. כפי שהוסבר פעמים רבות, שתי המדרגות האלה מופיעות אצל משה רבינו עצמו, בו נאמר "לא כן עבדי משה" – כאשר ה"לא" וה"כן", ה"מעלה" וה"מטה", הם מדרגה אחת ממש. מדרגת ה"לא כן עבדי משה" היא המדרגה של "רוח הוי'" המחברת מעלה ומטה.

מבנה ורמזים

נאמר שני רמזים בענין הזה לסיום:

הסימן (האות הראשונה והאות האחרונה) של מעלה הוא מה וגם הסימן של מטה הוא מה, אז אם יש מעלה-מטה הסימן הוא מהמה. אנחנו אומרים על המשיח "ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו" – מדוע המשיח מתמהמה? כי הוא צריך לחבר ולתקן את המעלה ואת המטה. כתוב "אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר" והזהר אומר ש"יעשה למחכה לו" היינו ל"מאן דדחקין במילין דחכמתא", היינו ההשתדלות לחבר את המעלה והמטה. מה האותיות שנשארות אחרי שמוציאים את הרוס"ת? עלט. זהו שרש שמופיע בכל התורה רק פעם אחת, בברית בין הבתרים – "ויהי השמש באה ועלטה היה וגו'" – ועוד שלש פעמים בספר יחזקאל. העלטה היא סוד החשך העליון, "ישת חשך סתרו" – היכולת הפשוטה שבהעלם האור במאור, המקור ממנו מתגלה "רוח הוי'" שמחברת את המעלה והמטה ואת כל ההפכים שמוזכרים בהמשך הפסוק.

לפני שנאמר את הרמז השני, כמובן ארבע המדרגות הן במבנה של י-ה-ו-ה: קודם כל, יש כאן שתי מדרגות לפני הצמצום ושתי מדרגות לאחר הצמצום, בסדר של "הנסתרֹת להוי' אלהינו והנגלֹת לנו ולבנינו". המדרגה של העולמות ממש – למעלה-אצילות ולמטה-בי"ע – שייכת ל-ה תתאה; המדרגה של אור הסובב כל עלמין ואור הממלא כל עלמין – שהמטה שלה הוא אור הקו – שייכת ל-ו שבשם; המדרגות באור שלפני הצמצום – "אור המאיר לעצמו" ו"אור המאיר לזולתו" – הם ב-ה עילאה שבשם (עלמא דאתכסייא); המדרגה של האור כפי שהוא כלול בעצם המאור היא כאן סוד ה-י שבשם (הסוד הנ"ל של "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו", מחכה אותיות חכמה, ה-י שבשם).

ועוד ענין: אם כל מה שהרבי מסביר כאן הוא ניב, שמקורו בזהר, של "אור אין סוף מעלה מעלה עד אין קץ ומטה מטה עד אין תכלית" צריך לחפש את המקור שלו בתורה. האם יש מקום בתורה בו כתוב "מעלה מעלה" וגם "מטה מטה"? יש רק מקום אחד כזה, ולכן ברור שהזהר רומז אליו. בפרשת כי תבוא – הפרשה החמשים, שער הנון של התורה, ששם נמצאת התוכחה, צח קללות (נ היינו הרבוע הכפול של ה ואילו צח היינו הרבוע הכפול של ז) – אחת הקללות היא "הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה". ידוע שאדמו"ר הזקן היה מגלה ברכות בכל הקללות האלה (כידוע הסיפור מאדמו"ר האמצעי, שפעם שמע את הקללות ממישהו אחר ונפל בחולשה, והסביר שכאשר אבא קורא לא שומעים קללות), וכאן זה קל מאד. זה קשור לכל מה שאנחנו מדברים על "בעלי תשובה ישתלטו על המדינה" – גר הוא כמו בעל תשובה. גם כאן, בכפר חב"ד, יש את הגז'ע, המייסדים, ויש את אלה שרק הגיעו (הרב הצביע על האנשים מסביב) – הברכה היא ש"הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה". גם בתוך כל אחד יש נקודה של גר, של בעל תשובה, ויש נקודה של תושב-צדיק. זו ברכה לכולם – לגר צריך לתת רוממות עצמית ואילו הצדיקים צריכים שפלות (ובלשונו של רבי נחמן, לדרי מעלה צריך להראות איך שעדיין אינם יודעים כלל מה' יתברך, בחינת "איה מקום כבודו", ואילו לדרי מטה צריך להראות כמה קרובים הם לה' יתברך וכמה ה' אוהב אותם, בחינת "מלא כל הארץ כבודו").

עד כאן השיחה הראשונה, על חבור מעלה ומטה והתחלת הענין של מלחמת תנופה. כל זה רק להכנס לאוירה של הנושא שלנו הערב.

 

התחילו ניגון ודעת הרב לא היתה נוחה, הפטיר שאנחנו באמצע סדר ניגונים. ניגנו ימין ה' ולכתחילה אריבער.

 

ב. חלק שני

"עמר התנופה"

האם יש קשר לכל הענין של "מלחמת תנופה" לימים של ספירת העמר בהם אנו נמצאים? כן, המלה תנופה מוזכרת בפירוש במצות ספירת העומר, בפסוק שאומרים גם ב"יהי רצון" שאחרי הספירה – "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה".

כשמעיינים בכל הפרשיה של מצות העמר ושתי הלחם (ויקרא כג, ט-כב) רואים כי מושג התנופה חוזר בה שבע פעמים[ז] – שלש פעמים "תנופה" (כולל "התנופה") ועוד ארבע פעמים בהטיות שונות של השרש נוף:

וידבר הוי' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העמר לפני הוי' לרצנכם ממחרת השבת יניפנו הכהן. ועשיתם ביום הניפכם את העמר כבש תמים בן שנתו לעלה להוי'. ומנחתו שני עשרנים סלת בלולה בשמן אשה להוי' ריח ניחח ונסכה יין רביעת ההין. ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם חקת עולם לדרתיכם בכל משבתיכם. וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה. עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה להוי'. ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרנים סלת תהיינה חמץ תאפינה בכורים להוי'. והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימם בני שנה ופר בן בקר אחד ואילם שנים יהיו עלה להוי' ומנחתם ונסכיהם אשה ריח ניחח להוי'. ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים. והניף הכהן אתם על לחם הבכרים תנופה לפני הוי' על שני כבשים קדש יהיו להוי' לכהן. וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו חקת עולם בכל מושבתיכם לדרתיכם. ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם אני הוי' אלהיכם.

"שבע שבתות תמימֹת" ש"מיום הביאכם את עמר התנופה" עד ל"תביאו לחם תנופה שתים" הן כנגד שבע התנופות המנויות בפרשה. והרמז: תנופה בגימטריא ישראל, וידוע ששבת וישראל הם בני זוג[ח].

התנופה הראשונה בפסוקים היא עצם תנופת העמר – "והניף את העמר לפני הוי' לרצֹנכם". בחסידות מוסבר שיש להניף את העמר לשרשו העליון, "לפני הוי'" (על דרך הנאמר ביום הכפורים "לפני הוי' תטהרו", סוד התגלות עתיקא באמא[ט]), עד למדרגת הרצון – "לרצנכם" (כתר עליון, המתגלה בבינה, אמא, כמו שיתבאר)[י].

"והניף ידו על הנהר בעים רוחו והכהו לשבעה נחלים"

הלשון הראשון של התנופה בשבעת הפסוקים היא "והניף...", כנ"ל. יש שבע "והניף" בתורה, שיש לכוונן כנגד שבעת הלשונות של תנופה ושבע שבתות תמימות כנ"ל. יש עוד פעמיים "והניף" בנ"ך, וכמו שיתבאר[יא]. אחת מפעמיים אלו קוראים בהפטרה של אחרון של פסח (הפטרת משיח) – "והניף ידו על הנהר בעים רוחו והכהו לשבעה נחלים וגו'". יש ביאורים בקבלה וחסידות להכאת הנהר לשבעה נחלים בהשוואה לקריעת ים סוף לשנים עשר גזרים. הביאור העיקרי הוא שבעוד קריעת ים סוף ל-יב היא כנגד יב שבטים (שמצד עצמם הם כנגד יב הבקר דעולם הבריאה עליהם הים, מלכות דאצילות, עומד) וגילוי שרשם במלכות דאצילות, הרי שבהכאת הנהר ל-ז נחלים חושפים את שרש ז האבות והאמהות (שכנגד ז"ת דעולם האצילות) בעלמא דחירו, בינה דאצילות ("רחובות הנהר"[יב]).

אך על דרך הפשט, מדוע יש צורך לקרוע את הנהר לשבעה נחלים דווקא? המפרשים מתחבטים בענין, וההסבר הכי קרוב שהם מציעים (פירוש רש"י) – אף שהוא דחוק (כדלקמן) – הוא ששבעת הנחלים הם כנגד שבעה-מתוך-שמונת המקומות המנויים קודם מהם מקבץ ה' את הגלויות: "והיה ביום ההוא יוסיף א-דני שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים ומפתרוס ומכוש ומעילם ומשנער ומחמת ומאיי הים". הנדחים הבאים מהמקום השמיני, "איי הים", אינם זקוקים לקריעת הנהר – נהר פרת, על פי הפשט – משום שהם באים מכיוון אחר.

המקום הראשון ממנו מתקבצים הנדחים לעתיד לבוא הוא ממלכת אשור. הרבי הסביר שבעולם שלנו אשור ומצרים הם אמריקה (בה שולטת תרבות נהנתנית של אושר ותענוג גשמי) ורוסיה (בה יש מיצרים ודחקים הכולאים את הרצון היהודי), ועיקר המאבק בדורנו הוא דווקא מול תרבות אשור – תרבות המערב הנהנתנית[יג]. התמודדות הקודמת עם אשור היתה בליל הסדר, בזמן חזקיהו (וכדלקמן עוד), וחז"ל אומרים שאם חזקיהו היה אומר שירה על הנס הוא היה נעשה משיח (כלומר, השירה על נס אשור היא שירה על נס הגאולה האחרונה – ההתמודדות האחרונה עם תרבות אשור). חזקיהו היה צריך ללמוד משביעי של פסח לומר שירה על הנס, כפי שהסברנו הרבה פעמים שהחג הראשון של פסח הוא פה-סח ושביעי של פסח הוא כבר פה-שר (בסוד המים הפושרים ו"מי יודע פשר דבר").

בכל אופן, הפירוש על פי פשט הוא דחוק, משום שהוא כולל רק שבע מתוך שמונה הגלויות המנויות בפסוק, ואם מתרצים שהבאים מ"איי הים" לא באים מהצפון – דרך נהר הפרת – הרי גם גלות מצרים (השניה בפסוק) באה מהדרום ואינה צריכה לעבור על פי פשט את נהר הפרת (והמלבי"ם אכן כתב ששבע הגלויות כוללות את איי הים ואינן כוללות את מצרים). לעניננו נאמר כי "והניף... והכהו לשבעה נחלים" נעשה מכח תנופת העומר ושבעת הנחלים רומזים לשבעת לשונות התנופה שבפרשת העומר, כנ"ל. יותר בכללות, כשם שבעומר יש ז לשונות של תנופה, המלה המדויקת "והניף" – שיצרה את הקישור בין "והניף את העמר" ו"והניף ידו על הנהר" – חוזרת בעצמה בתורה בדיוק שבע פעמים כנ"ל. בכח שבע התנופות מכים את הנהר לשבעה נחלים – חושפים את שרש האומה ב-ז האבות והאמהות, כפי שהם עצמם מושרשים באמא עילאה, בעלמא דחירו (של זמן חרותנו).

בתוך הפסוק שהבאנו יש מלה שמופיעה רק פעם אחת בכל התנ"ך – "בעים [רוחו]". המפרשים (רש"י, רד"ק, מצודות) מסבירים שמכיון שאין למלה זו חבר בכל התנ"ך היא תלמד לפי הענין – כלומר, אפשר רק לנחש מה משמעותה... – ומפרשים ש"בעים" (משרש עים) היינו בחוזק ובתוקף. יש עוד כמה פירושים למלה "בעים", ביניהם יש מי שמסביר (מובא בספר השרשים לרד"ק) ש"בעים" הוא משרש בעה – כמו "אם תבעיון בעיו" – שפירושו בקשה והבעת רצון, ומסביר שה' מכה את הנהר ברצון-רוחו, הרצון הפנימי ביותר של "רוח הוי'". בקבלה מופיע המושג עים (השרש כאן, לפי הפירוש הראשון והעיקרי) כראשי תיבות של עיבור-יניקה-מוחין[יד] – שלשת שלבי ההתפתחות של האדם. בעיבור יש רק פעילות אינסטיקטיבית – שמגיעה לשיא בצירי הלידה, אודותם דברנו בזמן האחרון (והם שייכים ללידת העם בפסח, כנ"ל) – ולאחר מכן האדם נולד ומתפתח מיניקה למוחין. לפי זה, ב"והכהו בעים רוחו וגו'" יש רמז לכל שלבי ההתפתחות האישיים של כל יהודי.

סיפור אלישע ונעמן – "והניף ידו אל המקום ואסף המצֹרע"

בנוסף ל"והניף ידו על הנהר בעים רוחו" שבהפטרה, המלה "והניף" (שבתורה מופיעה ז פעמים, כנ"ל) מופיעה רק פעם נוספת אחת בכל הנ"ך (גם בביטוי "והניף ידו"), בסיפור של אלישע ונעמן. דברנו השבוע על הנביא אלישע. הנביא אלישע עשה הרבה מופתים – הכי הרבה מופתים בתנ"ך (פי שנים מאליהו רבו) – ואחד מהם הוא הסיפור של נעמן. נעמן היה גבור חיל, שר צבא מלך ארם, ועם זאת הוא היה מצורע. באחת המלחמות נשבתה נערה קטנה מארץ ישראל, היא היתה משרתת בבית נעמן ושאלה בתמימות את בעלת הבית מדוע בעלה לא הולך לארץ ישראל אל הנביא שיכול לרפא אותו. נעמן שמע לעצתה ובקש ממלך ארם שישלח אותו אל הנביא ומלך ארם שלח אותו עם מכתב למלך ישראל בבקשה שידאג לרפואת נעמן מצרעתו. מלך ישראל, שהיה מקטני אמונה, קרע את בגדיו כשקרא את מכתב מלך ארם (בחשבו שעלילה מעליל עליו מלך ארם). אבל אלישע הנביא שלח אליו "למה קרעת בגדיך? יבא נא אלי וידע כי יש נביא בישראל".

בשעור האחרון דברנו על "יבא נא אלי [ר"ת אני] וידע כי יש נביא בישראל", גם בהקשר של הנבואה היום. צריך לדעת שאצל כל מי שלומד תורה לשמה יכולה להיות בחינה של "יש נביא בישראל". מהי תורה לשמה? כמו ב"תפלה קודם הלימוד" (שנדפסה ונתבארה בתחלת הספר סוד הוי' ליראיו) – "הנני רוצה ללמוד כדי שיביאני התלמוד לידי מעשה ולידי מדות ישרות ולידי ידיעת התורה ולידי דבקות הבורא ולידי הפצת 'מעינות תהום רבה וארבות השמים נפתחו' ו'מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים' בביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן". מי שלומד הרבה תורה לשמה, ובמיוחד עניני גאולה ומשיח בתורה (שהרבי אמר שלימודם הוא הדרך הישרה לקירוב הגאולה), ואחר כך מדבר מעומק הלב, מתוך הכאב שלו, על עניני צבור – זה "יש נביא בישראל". נביא הוא רק מי שמדבר על ענינים אקטואליים – רוח הנבואה ("בעים[טו] רוחו") מתגלה דווקא במה שלומד תורה לשמה ומדבר מכאב לבו על המצב, ולא בכל לימוד שלא קשור למציאות.

נחזור: אלישע רואה בפניה של נעמן הזדמנות לקידוש ה' – ה' רוצה שכל העולם יתגיירו בסופו של דבר, וכאן מגיע שר צבא ארם ומבקש ישועה מהנביא, ואכן בסופו של דבר הוא מתגייר (על כל פנים להיות גר תושב). נעמן בא ומתייצב לפני בית אלישע כדי להתרפא, עומד לפני הפתח, והוא מצפה שאלישע יצא, יאמר איזה 'הוקוס פוקוס', יניף עליו את ידו וירפא אותו מהצרעת. אמרנו "הוקוס פוקוס" בצחוק, הוא אמר זאת ברצינות – "הנה אמרתי אלי יצא יצוא וקרא בשם הוי' אלהיו והניף ידו אל המקום ואסף המצֹרע". אבל בפועל אלישע בכלל לא יצא אליו. כנראה יש כאן הבדל בין יהודי לגוי, אם היה יהודי אולי באמת אלישע היה פועל כפי שהוא צפה (כפי שהכהן יוצא אל המצורע) – גם המשיח הוא מצורע שצריך לבוא אל אלישע שיאסוף את צרעתו – אבל אלישע לא רוצה להסתכל בו, בנעמן, בתחלה, בכלל. אלישע שולח אותו לטבול שבע פעמים בירדן, ונעמן מתרגז ואומר שנהרות ארם אמנה ופרפר טובים לו מכל מימי ישראל, אך בסוף עבדיו משכנעים אותו שאם הנביא אמר לו לעשות – וזה לא דבר קשה – שילך ויעשה זאת. אכן, נעמן טובל בירדן, נרפא מצרעתו ובשרו שב להיות כבשר נער קטן.

אז חזר נעמן להודות לאלישע, וכעת – אחרי שהוא נטהר ורוצה להתגייר, נעשה קידוש ה' – אלישע כבר מוכן לצאת אליו ולדבר איתו. הוא אומר לאלישע שהוא יותר לא יעבוד עבודה זרה, אך מבקש סליחה על כך שכאשר הוא הולך עם מלך ארם הוא משתחווה בעל כרחו לאליל רימון – משום שהמלך נשען על זרועו – ולפי המפרשים מובן שאכן אלישע הסכים לדבר. בפסוק הזה יש תופעה מענינת של כתיב ולא קרי – הכתיב הוא "יסלח נא הוי' לעבדך בדבר הזה" והקרי הוא "יסלח הוי' לעבדך בדבר הזה". מדוע מוציאים את ה"נא"? אם כתוב "יסלח נא הוי' לעבדך" מובן כאילו אלישע הוא ה' אליו פונה נעמן בבקשת הסליחה. באמת, המשך הסיפור הוא על גיחזי שהתגלגל בסופו של דבר באותו האיש – מהכתיב-ולא-קרי הזה מתגלגלת המחשבה שאדם-יהודי הוא ה'.

לכל זה הגענו רק מכך שאלה שתי ההופעות היחידות בנ"ך של "והניף".

ביאור רבי לוי יצחק לסוד התנופה

מהי תנופה? יש על זה ביאור של רבי לוי'ק, האבא של הרבי[טז]. ב-חי ניסן היה יום ההולדת שלו, ולא הספקנו להגיד משהו ממנו, אז נאמר כעת משהו ממנו. הוא אומר – בביאורים על הזהר לפרשת קדושים, פרשת השבוע, דבר שקשור לספירת העמר – שסוד הבאת עמר התנופה הוא הנפת המלכות (עמר שעורים, מאכל בהמה, סוד שם בן) לשרשה בבינה ("לפני הוי'", כמו שטהרת יום כיפור באה מהבינה ונאמר עליה "לפני הוי' תטהרו", כאשר הבינה כוללת את כל הכח"ב, עד הכתר – "לרצֹנכם", וכנ"ל), בדומה לסוד הטעם "זרקא" שמתאר זריקה-הנפה של המלכות ממטה למעלה. הוא מסביר שעלית המלכות לשרשה בבינה היא בסוד "כלה קמה בחמותה" שבסימני הגאולה – המלכות-הכלה קמה ונכללת בבינה-חמותה. לפעמים מסבירים שהיחס בין הבינה והמלכות הוא כאמא ובת, אבל כאן ההסבר שהבינה היא האמא של ז"א והשוויגער של המלכות.

 רבי לוי'ק אומר שסוד התנופה רמוז גם בסיפור בגמרא במסכת ראש השנה, במאמר ריש לקיש – שעליו אנחנו מדברים בזמן האחרון – "כשהלכתי לתחום קן נשרייא היו קורין לכלה נינפי ולתרנגול שכוי". ריש לקיש הולך למקום פלאי, שנקרא "תחום קן נשרייא" – תיכף נסביר שזהו המקום אליו צריכים להגיע כדי להוליד לוחמי חירות ישראל אמתיים, שריש לקיש מוליד, אז הוא אומר שכאשר הלכתי להוליד ולאמן את החילים שלי ב"תחום קן נשרייא" – ראיתי שקוראים שם לכלה נינפי ולתרנגול שכוי. בפסוק כתוב שה' נותן "לשכוי בינה", ומהסיפור הזה הגמרא לומדת ששכוי הוא תרנגול (יש מפרשים ששכוי הוא לב, ושהפירוש כאן הוא מלשון ראיה, כמו יסכה – שסוכה ברוח הקדש). רבי לויק מסביר שהכלה שנקראת נינפי היא סוד הנפת עומר התנופה – עלית הכלה למקום הבינה.

מה ההבדל בין כלה לתרנגול? הכלה היא מלכות והתרנגול הוא יסוד. רבי לוי'ק מסביר שכאשר הכלה-המלכות עולה (קמה) בחמותה-בינה היא נקראת נינפי וכאשר היסוד עולה לשרשו בבינה הוא נקרא שכוי. הבינה היא ה עילאה שהציור שלה הוא ד על ו – השרש של הכלה הוא ב-ד שבציור, ולכן ההנפה היא ל-ד רוחות העולם (וזהו סוד ד רבתי של ק"ש – ד שהיא פרצוף לאה, בינה, ולא פרצוף רחל. והנה, "עמר התנופה" = ד פעמים רוח), והשרש של היסוד הוא ב-ו שבציור (הסוכה – לשון שכוי – תחת המקיף של ה-ד). הרמז של רבי לויק הוא שכאשר מוסיפים קמה (שם העמדת המלך) ל-כלה מקבלים נינפי[יז]!

נרחיב קצת במבנה של הסוגיא שרבי לוי'ק לא מביא: יש בגמרא שלשה סיפורים של רבי עקיבא שהלך לאיזה מקום – לא נספר מה חידוש לשון שמע בכל מקום – "כשהלכתי לערביא" (כנראה סעודיה), "כשהלכתי לגליא" (כנראה צרפת), "כשהלכתי לאפריקי". אחר כך יש סיפור של רבי (שגם עליו דברנו לפני כמה ימים), "כשהלכתי לכרכי הים" (איפה זה? אולי ספרד, אולי מקום אחר, אולי אמריקה). בסוף יש את הסיפור של ריש לקיש, "כשהלכתי לתחום קן נשרייא". הסיפור מתחיל מתנא מהדור השני של התנאים שהולך למקומות מוכרים לנו יחסית – ערביא-גליא-אפריקי. אחר כך יש את רבי, מהדור האחרון של התנאים, שהולך למקום פחות ברור – כרכי הים. בסוף בא אמורא, בדור השני, והולך למקום עלום ונסתר לגמרי. כולם תלמידי חכמים, ואז לא היה קל להגיע ממקום למקום כמו היום, והם מספרים על המסעות שלהם. המבנה של הגמרא הוא שלשה מקומות של רבי עקיבא, מקום אחד של רבי ומקום אחד של ריש לקיש – זה מבנה של נר"נ-חיה-יחידה, סוד הצל"ם כנודע. דווקא האמורא מגיע למקום הנסתר ביותר. ריש לקיש – שהוא לוחם, טיפוס משיחי – הולך למקום בו נולדים נשרים (מהנשר הגדול). איך אתה יודע שהגעת לשם? קוראים שם לכלה נינפי ולתרנגול שכוי.

"בתפים ובכנֹרות ובמלחמות תנופה"

כעת נגיע לתכל'ס של מה שפתחנו בו: מאיפה בא הביטוי מלחמת תנופה? האם יש לו מקור בתנ"ך, והאם יש לו איזה קשר למצות ספירת העומר? למרבית הפלא כן. הניב מלחמת תנופה מופיע פעם אחת בתנ"ך, בפסוק לא כל כך מוכר לרבים – שאני מקוה שמהיום יהיה מוכר – "בתֻפים ובכִנֹרות ובמלחמות תנופה נלחם בם". רש"י מביא בפירוש מדרש אגדה ש"מלחמות תנופה" נקראות משום שזכות קרבן העומר – "עמר התנופה" – שמוקרב בששה עשר בניסן עמד לישראל באותה מלחמה. על איזו מלחמה מדובר? מלחמת סנחריב – מלחמת אשור שהזכרנו קודם, שעליה חזקיה היה צריך לומר שירה. מלחמת התנופה היא של הקב"ה במחנה סנחריב.

שאלנו האם בדור שלנו יש מקום למלחמת תנופה, והתשובה היא כן (וכפי שאמר הרבי בתחלת נשיאותו כנ"ל). והיינו בפרט כאשר מלחמת התנופה היא בתופים ובכנורות (שאז היא ודאי בנועם ובאופן המתקבל, וכמו שהדגיש הרבי שוב ושוב שכך עלינו לערוך מלחמה). מה הכוונה? אי אפשר להבין את הפסוק הזה בלי המדרש. המדרש מסביר שהמלחמה של ה' באשור בליל ט"ז בניסן היתה בכך שהמלאכים פתחו בשירה – וכתוב ששירה זו היתה שירה של "באבֹד רשעים רנה" – ועל ידי השירה הזו של אבדן הרשעים מתו כל חילי סנחריב בכלות הנפש מרוב מתיקות השירה. הרד"ק מסביר שהתנופה היא משום שהמנגן מניף את ידו – בקשת על הכנור, במקל על התוף וכו'. אפשר גם להסביר שהתנופה בנגינה היא תנופת ידיו של המנצח על התזמורת, שהכי הרבה מניף את ידיו. המלחמה הראשונה באשור היתה בתוף ובכנור ובמלחמות תנופה וכך גם במלחמה האחרונה שעיקר המלחמה באשור – כאשר ה' יוסיף לגאול אותנו שנית, כפי שקראנו בהפטרה – צריכים מלחמת תנופה בכח של נגינה.

מדוע התוף קודם לכנור בפסוק? בניגון יש שני דברים – קצב ומלודיה. התוף הוא זה שנותן בנגינה את הקצב, והכינור הוא הכלי העיקרי שמשמיע את המלודיה (מיתריו של הכנור דומים למיתרי קול האדם המנגן בפה). יש ניגונים שהעיקר בהם הוא המלודיה, ממנה מתחיל הניגון, ויש גם ניגונים הפוכים שבהם הקצב הוא העיקר. איך נולדת מנגינה? בדרך כלל יש איזו תנועה, איזו מלודיה, שממנה מתחיל הניגון. אבל יש גם ניגונים שמתחילים רק מקצב – שיש קצב בראש וממנו מתפתח ניגון. ככלל, בניגוני געגועים העיקר הוא הכינור, המלודיה, ואילו בניגוני שמחה יותר מודגש הקצב והעיקר הוא התוף. לפי הסדר כאן בפסוק מובן שעיקר הניגון שאיתו הולכים למלחמת תנופה הוא ניגון שמח וקציבי – מארש של נצחון.

שוב, מלחמת התנופה שמתוארת בפסוק היא מלחמה בה יש שירה כל כך מתוקה, שאפילו האויב נהנה ממנה כל כך עד שהוא מת (כלומר עד שהוא נכנע וכורע כו'). זו המלחמה של ספירת העומר – מלחמה בה כולם מבסוטים. בדור שלנו מלחמת תנופה צריכה להיות באופן הזה, "ברב שירה וזמרה", כמו ששמענו מהרבי. נאמר "מלחמות תנופה" לשון רבים, היינו סוד "עמר התנופה" = ד פעמים רוח כנ"ל, מלחמת "שירה וזמרה [גם מלשון לזמר עריצים]" כנגד רוחו של כל אחד ואחד, וכמו משה רבינו שהיה מנגן את הניגון של כל אחד ואחד בפרט, ועל דרך הנאמר ביהושע בן נון (כובש הארץ) "איש אשר רוח בו" – "שיודע ללכת כנגד רוחו של כל אחד ואחד" (ובסוד "בעים רוחו", י"ל ש"בעי"ם" רומז לד' רוחות העולם[יח]).

סיום ביאור הזהר של רבי לוי יצחק

נחזור להשלים את הביאור של רבי לוי'ק: איך זה מופיע בזהר? הזהר הוא על פסוק בהמשך הפרשה שדומה להתחלה – כמו שכתוב בהתחלה "קדֹשים תהיו כי קדוש אני" יש בהמשך הפרשה "והתקדשתם והייתם קדֹשים", פסוק שחז"ל לומדים ממנה שאדם מקדש את עצמו מעט מלמטה מקדשים אותו הרבה מלמעלה. הזהר מספר שרבי יוסי הלך בדרך ופגש את רבי חייא והלכו יחד. בפרצוף החכמים של הזהר רבי יוסי הוא המלכות ורבי חייא הוא היסוד – כלומר, הם בעצמם הכלה והתרנגול שמזכיר ר' לויק. חוץ מהשמות של התרנגול שיש במאמר הגמרא בר"ה, תרנגול ושכוי, התרנגול נקרא גם גבר. ורמזים – גבר-שכוי עולה ישראל ותרנגול עולה "נצח ישראל", ושלשתם יחד עולים "קדוש קדוש קדוש" (היינו שזה ממוצע כל מלה), קשר לקדושה של מעלה וקדושה של מטה, כנודע.

בהליכתם ראו רבי יוסי ורבי חייא מאורע מסוים. יש שיחה של הרבי על הדרוש של אביו, והוא אומר שכאן רואים יסוד של הבעל שם טוב שכל מה שאדם רואה קורה הוא צריך להתבונן בו וללמוד ממנו הוראה בעבודת ה'. מה הם ראו? אדם רוכב על סוס ודורס גינה של אדם אחר (כך מובא במפרשי הזהר), ותוך כדי שהוא הורס את הגינה ברגלי הסוס הוא מושיט את ידו – "והניף ידו" – לענף אחד של האילן שמעליו לתלוש אותו. רבי יוסי אומר לרבי חייא – ראית מה שקרה כאן? על זה כתוב "'והתקדשתם והייתם קדושים', אדם מקדש עצמו מעט מלמטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה, הדא הוא דכתיב 'קדושים תהיו כי קדוש אני הוי''". מה הכוונה? הסוס עליו רכב אותו אדם הוא המלכות דקליפה והענף הוא היסוד דקליפה – כפי שכתוב בקבלה שהאילן הוא התפארת והענף הוא היסוד – וכאשר אותו אדם טמא את עצמו מלמטה, בבחינת מלכות דקליפה, הוא נטמא גם מלמעלה כאשר הושיט את ידו באופן טבעי (כתיאור הזהר "אשתמיט ידוי") ליסוד דקליפה. אבל, כפי שמדגיש הרבי בשיחה שלו, רבי יוסי כלל לא מתייחס לצד השלילי – כפי שהדברים בקליפה – אלא ישר מדלג ל"מרובה מדה טובה", הלימוד מהדבר בצד הקדושה.

את הסוד לפיו האילן הוא התפארת והענף הוא היסוד מביא רבי לוי'ק מזהר מפורש על הפסוק "יפה נוף משוש כל הארץ" – "'יפה נוף' דא איהו יוסף הצדיק, דכתיב ביה 'ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה'". אמנם, בגמרא שהוא מביא יש ראיה לכך ש"קורין לכלה נינפי" – וממנה הבין ריש לקיש שזו הכוונה – מהפסוק "יפה נוף משוש כל הארץ", והיינו שהכלה-המלכות היא ה"יפה נוף", "כלה נאה וחסודה". רבי לויק מתווך בין הגמרא והזהר ומסביר כי הכוונה היא לעטרת היסוד – בחינת המלכות שביסוד עצמו. אפשר להסביר באופן קצת אחר, ש"נוף" הוא בחינה של יסוד בכל מקום – או יסוד הדכורא או יסוד הנוקבא – כמתאים לכך ששער נף (שער הנושא שלנו כאן, הענין של תנופה) הוא גם השער של שרש נאף. מה שה"אדם מקדש את עצמו מעט מלמטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה" שייך כמובן, לכל לראש, לקדושת ותיקון הברית – הזהירות ב"לא תנאף" (וכמובן גם להיפך, בצד השלילי אותו ראו רבי יוסי ורבי חייא).

בספר השורשים לרד"ק הוא מביא בשם אביו הסבר יפה שנוף הוא מה שקוראים אקלים (כתוספת על הפירוש הרגיל, שנוף הוא מחוז, מה שקוראים היום הרבה פעמים 'נפה'). הוא אומר שבכל העולם יש שבעה נופים, שבעה אקלימים. מה זה יכול להיות? אולי כמו שבע יבשות. למאי נפקא מינה מה האקלים? חישוב בריאותי פשוט – אם אדם גדל באקלים מסוים ונשם אותו, אם הוא יעבור לאקלים אחר הוא עלול לחלות (יכול להיות ככה גם בישיבות – אם אדם גדל בישיבה מסוימת, עם אקלים מסוים, ועבר לישיבה אחרת עם אקלים אחר יכול להזיק לו, עד שיסתגל לאקלים החדש). הפסוק מלמד כי ירושלים היא "יפה נוף משוש כל הארץ" – היא כוללת את כל שבעת האקלימים ושם אף אחד לא יחלה, אלא כולם ישמחו ("משוש כל הארץ"). הרבי מסביר שיש מדרגה של "אוירו של משיח" שלמעלה גם מ"אורו של משיח" – זה האקלים של ירושלים, האויר של המשיח, ולכן הוא "משוש כל הארץ", העיקר הוא אויר. עד לדור האחרון לא היו מוכרים מים, אבל היום אם אתה רוצה מים טהורים צריך לשלם. אויר, בכל זאת, עדיין לא מוכרים. אם היה אפשר ליצור אויר של ירושלים זה היה רווחי מאד...

סיימו את סדר הניגונים של הרביים.

 

ג. חלק שלישי

חמשה "אני מדבר"

הזכרנו בשיעורים האחרונים שהיציאה לחרות של פסח היא של ה'אני' – שיש להפנים 'אין' (באכילת המצה) ולהוציא 'אני' (ב"נכנס יין יצא סוד" של ארבע הכוסות) – כך שיהיה "אני מדבר בצדקה רב להושיע", וגם דברנו על תופעות שונות של חמשה 'אני'. והנה, גם הניב "אני מדבר" עצמו מופיע בדיוק חמש פעמים בכל התנ"ך. שלש פעמים מדובר באמירות של הנביא בשם ה' – פעם אחת הנביא ישעיהו ופעמיים הנביא יחזקאל – ועוד פעמיים דניאל אומר על עצמו "אני מדבר" בהקשר לתפלה:

הפעם הראשונה היא הפסוק שהזכרנו שוב ושוב בנביא ישעיהו – "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה זה הדור בלבושו צֹעה ברֹב כֹחו אני מדבר בצדקה רב להושיע"; פעם אחת בתחלת הספר, כאשר ה' מורה לנביא יחזקאל לאכול את המגלה העפה הכתובה "קנים והגה והי", כתוב "ואתה בן אדם שמע את אשר אני מדבר אליך אל תהי מרי כבית המרי פצה פיך ואכֹל את אשר אני נֹתן לך". פעם שניה, בסוף הספר, בתיאור בית המקדש השלישי – "ויאמר אלי הוי' בן אדם שים לבך וראה בעיניך ובאזניך שמע את כל אשר אני מדבר אֹתך לכל חֻקות בית הוי' ולכל תורֹתיו ושמת לבך למבוא הבית בכל מוצאי המקדש"; דניאל אומר על עצמו פעם אחת "ועוד אני מדבר ומתפלל ומתודה חטאתי וחטאת עמי ישראל ומפיל תחִנתי לפני הוי' אלהי על הר קדש אלהי" ופעם נוספת "ועוד אני מדבר בתפלה והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מֻעף ביעף נֹגע אלי כעת מנחת ערב".

את חמשת הפסוקים ניתן להקביל ל-ה הקצוות: הפסוק "אני מדבר בצדקה רב להושיע" שייך כמובן לספירת החסד (וגם הגבורה בפסוק, כנגד אדום, באה כולה מתוך צדקת ה' ואהבתו לישראל); ההוראה לאכול את המגילה "אשר אני מדבר אליך" – מגלת "קנים והגה והי" – שייכת לספירת הגבורה; ההתבוננות בתורת המקדש שייכת לספירת התפארת ("כתפארת אדם לשבת בית"); שני הפסוקים של דניאל – "אני מדבר" בתפלה – שייכים לספירות נצח והוד.

"גוי מקָרֵב גוי"

הגימטריא של הביטוי בו אנו עוסקים – "אני מדבר" – היא 307, כמנין השם של אחת מהנשמות שכנגדן נקרע הנהר ל"שבעה נחלים", רבקה אמנו. על רבקה נאמר "שני גוים בבטנך ושני לאֻמים ממעיך יפרדו" (פסוק שהזכרנו בשיעור על רבי יהודה הנשיא, עם ההסבר שאומים הם עמים סתם אך לאומים הם מלכויות). לכן לה הכי מתאים הפסוק "לקחת לו גוי מקרב גוי" שדובר אודותיו בחול המועד, כשהסברנו שעולה מהגדה של פסח שעיקר ה"'ובמורא גדול' זה גילוי שכינה" הוא הפלא של הוצאת גוי מקרב גוי, שצריך להתקיים גם בדורנו.

אמנם, כפי שהובא לעיל מלוח "היום יום", יש הבדל בין יציאת מצרים הראשונה, הנעשית תוך יציאה מהעולם ושבירת המיצרים, לבין יציאת מצרים בדורנו, הנעשית בדרך החסידות, תוך הכרה בטוב של העולם ובדרך של תיקון. הדברים מתחזקים במיוחד כשמדגישים כעיקר יציאת מצרים וה"גילוי שכינה" שבה את ה"גוי מקרב גוי" – כאשר ה"גוי מקרב גוי" הוא עם ישראל מתוך המצרים יש אכן עזיבה ושבירה, אך בדורנו ה"גוי מקרב גוי" הוא יהודים היוצאים מתוך ממסד יהודי, וממילא ברור שאין הכוונה לשבירה או לעזיבה אלא לביטול המיצרים וההגבלות תוך הכרת הטוב הקיים בבסיס המציאות. לכן, בדורנו נקרא את הפסוק "גוי מקַרֵב גוי" – הגוי הנגאל צריך לקרב ולמשוך איתו את כל הגוי מקרבו הוא יצא. תובנה זו, לפיה יש לכלול יחד את שני הגויים, שייכת לרבקה אמנו, עליה כתוב "אם יעקב ועשו" (וכפי שכותב רש"י – "איני יודע מה מלמדנו", זהו גילוי השייך לרדל"א).

סימן הנושאים

נאמר עוד רמז ששייך ל"אני מדבר": כשהכנתי את השיעור ראיתי שיש 'בלאגן' של הרבה דברים שרוצים לדבר עליהם, אז רציתי לעשות לעצמי סימן כדי לזכור את כל הנושאים (כמו שיש סימנים בגמרא). הסימן שעלה בדעתי הוא 'רוח תנופת יצהר אני גוי'. אני כבר רואה שלא נספיק את כל חמשת הנוסעים – נגענו בחלק מהם וגם את הדברים הבאים נגיד בלול[יט]. בכל אופן, כשיש סימן אז עושים את הגימטריא שלו, והנה רוח תנופת יצהר אני גוי עולה ה פעמים "אני מדבר" (כל ההופעות בתנ"ך, כנ"ל; והוא עולה רבקה פנים ואחור), היינו שזה ממוצע כל מילה בסימן הזה!

אחד ממאמרי ריש לקיש שלמדנו הוא "כל המגביה ידו על חברו נקרא רשע", אך מי שמרים את ידו – "במלחמות תנופה" של נגינה על התפים והכנורות – זה ודאי בסדר.

"לסֻסתי ברכבי פרעה"

במעשה מהזהר שמבאר רבי לוי'ק רכב האדם על סוס שסימל את המלכות דקליפה, אבל – כפי שרבי חייא ורבי יוסי מיד למדו מהסיפור את ה"מרובה מדה טובה" – קיים גם סוס דקדושה. כך הפסוק התשיעי של שיר השירים הוא "לסֻסתי ברכבי פרעה דִמיתיך רעיתי", וידועים דברי האיז'ביצר כי עיקר הסוד (של כל פרשה, ומן הסתם גם של כל ספר וכו') טמון בפסוק התשיעי.

על פי הקבלה מתפרש הפסוק כפי שהוא מובן בפשוטו, כדימוי של כנסת ישראל לסוס – סוס דקדושה – כמובן. אך יש לדעת כי דווקא על פי הפשטנים ההסבר הוא אחר – מוזר יותר מההסבר של הסוד... – ו"דמיתיך" מתפרש מלשון דממה. רש"י מסביר כי הפסוק מתייחס לזמן בו רדפו פרעה ופרשיו אחרי בני ישראל, הזמן בו היה צריך להתייחס "לסֻסתי ברכבי פרעה", וה' אמר לישראל "הוי' ילחם לכם ואתם תחרִשון", "דמיתיך [החרשתיך] רעיתי".

אמנם, שוב, על פי קבלה הקב"ה מדמה את כנסת ישראל לסוס דקדושה, ויש הרבה מעלות בסוסים – הסוסים הם דימוי לאותיות הקדושות כמבואר בדא"ח, על הקב"ה כתוב "כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה" ועוד.

 

פרצוף יצהר

התחלנו לדבר בחול המועד על המספר של יצהרה פעמים אני (עם עוד הרבה תופעות של חמש פעמים "אני" שחוזרות בתורה). כעת נעשה פרצוף שלם של גימטריאות למספר הזה:

כתר: אור צח

ידוע שבכתר ישנם שלשה אורות (ג פעמים אור בגימטריא כתרא), אור צח, אור מצוחצח ואור קדמון (ראשי תיבות קמץ, ניקוד הכתר). שלשת האורות הם כנגד ג רישין שבכתר, אמונה-תענוג-רצון, כאשר אור צח הוא כנגד הרצון. יצהר – אותיות ירצה – עולה בגימטריא אור צח. ממוצע כל אות באור צח הוא אני – כפי שהוסבר שיצהר עולה ה פעמים אני – כל אמירת 'אני' היא ביטוי הרצון של האדם. צריך שיאיר ביצהר אור צח.

ידוע שהכתר – הרצון שבכתר, פרצוף אריך אנפין, בחינת העליון שבתחתון שבכתר, סוד אור צח כנ"ל – נקרא כליל היות שהוא כולל את כל עשר הספירות. והנה, פלא, אור צח במילוי המילוי – אלף למד פא וו וו ריש יוד שין צדיק דלת יוד קוף חית יוד תו = כתר חכמה בינה חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות (שעולה "עשרת הדברים" במילוי – עין שין ריש תו הא דלת בית ריש יוד מם)!

 

חכמה: "עיניך לנכח יביטו"

יש ביטוי בספר משלי שאוהבים להזכיר וגם עולה בגימטריא יצהר – "עיניך לנכח יביטו". אם אדם הולך בדרך ה' הוא הולך ישר – הוא לא מסתכל לצדדים אלא רק מביט נכחו. ההבטה הישרה שייכת לכח החכמה, אליו שייך חוש הראיה.

גם כשרוצים ללכת על "מלחמת תנופה" – בזמן של "עמר התנופה" – צריכים להתבונן ישר אל היעד ולהתקדם אליו. על כך התבטא הרבי שצריכים עשרה עקשנים – עשרה אנשים שממוקדים ביעד, מביטים אליו לנכח ולא מתפתים לצדדים, וכך מביאים את הגאולה. צריכים להגדיר את היעדים הברורים, להיות ממוקדים, ואז להתעסק רק בהשגת היעדים האלה. אם החבר'ה היו רציניים, עקשנים, היו נשארים כאן אחרי סעודת משיח – אפשר להיות ברפת – ורק מתמסרים להשגת היעד בלי שום דבר אחר בחיים, כמו שכתוב "כל היוצא למלחמת בית דוד נותן גט כריתות לאשתו".

 

בינה: "כי על כל כבוד חפה"

יש פסוק שמובא במאמר שחוזרים לפני החתונה שגם עולה יצהר – "כי על כל כבוד חפה". יוצא שיצהר הוא מקום טוב לשידוכים ונישואין. שכל הבחורים שם יתחתנו, ואז יקבלו גט כריתות מנשותיהן – שהנשים תבעטנה אותן מהבית, ללכת להביא את המשיח.

מה הפירוש בדא"ח של הפסוק? "כי על כל כבוד חפה" אומר שיש "כבוד חתן", כתר פרטי שחופה על ראש החתן, והוא אהבת החתן לכלתו, ויש "כבוד כלה" שהוא הכתר הפרטי שלה, אהבת הכלה אל חתנה, ועל שניהם שורה חופה שלישית משותפת – השותף השלישי בשידוך. המקיף שייך לספירת הבינה, החופה השורה על החתן והכלה, ז"א ומלכות.

יש ווארט באיז'ביצא על "איש דרכו לכבוש ואין דרכה של אשה לכבוש" שכל כיבוש הוא כניסה לספקות (זה כלל גדול באיז'ביצא) – איש מוכן ללכת על ספקות ואשה רוצה בטחון. לכן צריכים למול את האיש, כדי שיהיה מוכן ללכת על ספקות. יש קושיא גדולה על הכלל הזה, כמו שתיכף נסביר – ודי נפרוך אותו – אבל לפני זה מה הוא אומר לנו? שיש ביצהר גברים, אנשים שרוצים ללכת על ספקות (מי שרוצה ספקות הוא גבר-תרנגול), ויש טיפוסים של נשים שרוצים בטחון, ללכת על בטוח. צריך ביצהר "כי על כל כבוד חפה" – שתהיה אהבה בין האנשים והנשים, בין מי שרוצה לכבוש וללכת על ספקות לבין מי שרוצה חיים רגועים ובטוחים.

מה הקושיא על האיז'בצר? יש כלל גדול אצלנו – במאמר שהזכרנו בזמן האחרון ואמרנו שכל אחד צריך להיות בקי בו, "בכל דרכיך דעהו" – שהכח ללכת על הוראת שעה הוא דווקא מהאשה, מאמהות האומה. כמו אצל רבקה, שחיה בספק קיומי אחד גדול לגבי הבנים המתרוצצים בקרבה, וה' אומר לה שאין-הכי-נמי – "שני גוים בבטנך" (כנ"ל).

איך זה מסתדר עם הווארט של איז'ביצא? הרבי מאיז'ביצא היה בתחלה קשור לקוצק... ידוע הווארט של הקוצקר על "ואל אישך תשוקתך והוא ימשֹל בך", שכאשר רואים שהאשה מושלת בגבר אות הוא שהוא משתוקק אליה במקום היא אליו. כשרואים מצב בו דווקא האיש רוצה בטחון והאשה רוצה אקשן – או שזה אוי ואבוי או שזה דור של משיח. אפשר לפתח את זה הרבה, אבל נשאיר זאת ככה.

נחזק את הענין: תשעה דורות ממורנו הבעל שם טוב היו בחוץ לארץ, אף שמקומם של הנשיאים תמיד היה קדוש בקדושת ארץ ישראל. כעת הדור העשירי – שהוא המשך הדור של הרבי, שאומר שדורנו הוא הדור האחרון של הגלות שממנו עוברים תיכף ומיד ממש לדור הראשון של הגאולה – הוא דור שבפועל קשור לארץ ישראל, נמצא בארץ. בפועל הדור העשירי הוא בחינת נוקבא, מלכות. מצד אחד, רוצים כאן "עם חפשי בארצנו" – לחיות חיים טובים, בטוחים. בחוץ לארץ, בזמן הגלות, הכל נמצא בספק קיומי אחד גדול – איך אפשר להתקיים שם, כבשה אחת בין שבעים זאבים. לרצות לעלות לארץ ולהגיע ל'מקלט בטוח' זה בחינת נוקבא. מצד אחד הקימו צבא, "איש דרכו לכבוש", אך כל הגדרת הצבא היא "צבא הגנה" – לא צבא שיוצא למלחמת תנופה. זה דור נשי.

אמנם, כתוב "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". אפשר לומר שהפתגם הזה מגדיר את הדור של המשיח – שכולו "מקום שאין אנשים", כולו דור נשי. אך אם הגאולה שייכת לדור של נוקבא, אם המשיח הוא בחינת אשה, למה צריך תרנגול? למה צריך "השתדל להיות איש"? זה חומר למחשבה. אחד המשברים הגדולים של דורנו הוא יחסים חד-מיניים, שהרי ה' ברא את העולם בשביל "פרו ורבו" ובשביל זה צריך את שני המינים.

בכוורת, אצל דבורים, המציאות היא שיש גבר אחד ומלכה אחת וכל השאר פועלות. דבורים הן לשון דבור – שייך למלכות, לעבודת הדוברות שאנחנו צריכים. צריך ללמוד מהדבורים – הדור העשירי הוא דור של נשים, המשיח הוא המלכה של הכוורת, אבל בכל זאת צריך גבר אחד...

 

דעת: גואל אחרון

על משה רבינו – הדעת של עם ישראל – כתוב "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון". הביטוי גואל אחרון בגימטריא יצהר. 'צוחק מי שצוחק אחרון' – מי שצוחק אחרון הוא הגואל האחרון.

 

חסד: "חיים צדקה וכבוד"; "ואברהם היו יהיה"

בתניא, באגרת הקדש כז, אדמו"ר הזקן אומר שחיי הצדיק הם אהבה יראה ואמונה. כדי להוכיח שאהבה-חסד היא חיים הוא מביא פסוק – "רֹדף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד". שלש המילים המסיימות, "חיים צדקה וכבוד" (מה שמוצא מי ש"רֹדף צדקה וחסד") בגימטריא יצהר. לפי זה נלמד שהתיקון ביצהר הוא שיחיו חיים טובים, שירבו בצדקה עם "עניי עירך קודמים" וינהגו הרבה כבוד זה בזה.

בחסד נאמר פסוק נוסף. על אברהם אבינו, שמדתו חסד, כתוב "ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום". רק הביטוי "ואברהם היו יהיה" עולה יצהר, ה פעמים אני. דברנו הרבה על "גוי מקרב גוי" וכאן השבח של אברהם שיהיה "לגוי גדול ועצום". אני – בתיקונו אנו עוסקים – הוא המספר הראשוני ה-גוי בסדרת המספרים הראשוניים. בפסוק הזה יש תופעה מענינת של גויים – "לגוי גדול ועצום" עולה טז פעמים גוי, והמלה "גוי" שמופיעה כאן היא ההופעה ה-טז של המלה גוי בתורה!

איפה כתוב "גוי" בפעם הראשונה? במניית בני יפת, הראשונים הנמנים מבני נח, לפני בני חם ובני שם. אחרי שנזכרים שמונת בני יפת כתוב "משם יפרדו איי הגוים" (רואים שאיים שייכים לגוים, קשור ל"איי הים" – שאינם נכללים ב"שבעה נחלים" – שהזכרנו לעיל, אלא חולקים רשות לעצמם). בפרשה שם יש חזרה שש פעמים על המושג גוי בהטיות שונות:

ואלה תולדת בני נח שם חם ויפת ויולדו להם בנים אחר המבול. בני יפת גמר ומגוג ומדי ויון ותבל ומשך ותירס. ובני גמר אשכנז וריפת ותגרמה. ובני יון אלישה ותרשיש כתים ודדנים. מאלה נפרדו איי הגוים בארצתם איש ללשנו למשפחתם בגויהם. ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען. ובני כוש סבא וחוילה וסבתה ורעמה וסבתכא ובני רעמה שבא ודדן. וכוש ילד את נמרד הוא החל להיות גבר בארץ. הוא היה גבר ציד לפני הוי' על כן יאמר כנמרד גבור ציד לפני הוי'. ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה בארץ שנער. מן הארץ ההוא יצא אשור ויבן את נינוה ואת רחבת עיר ואת כלח. ואת רסן בין נינוה ובין כלח הוא העיר הגדלה. ומצרים ילד את לודים ואת ענמים ואת להבים ואת נפתחים. ואת פתרסים ואת כסלחים אשר יצאו משם פלשתים ואת כפתרים. וכנען ילד את צידן בכרו ואת חת. ואת היבוסי ואת האמרי ואת הגרגשי. ואת החוי ואת הערקי ואת הסיני. ואת הארודי ואת הצמרי ואת החמתי ואחר נפצו משפחות הכנעני. ויהי גבול הכנעני מצידן באכה גררה עד עזה באכה סדמה ועמרה ואדמה וצבים עד לשע. אלה בני חם למשפחתם ללשנתם בארצתם בגויהם. ולשם ילד גם הוא אבי כל בני עבר אחי יפת הגדול. בני שם עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם. ובני ארם עוץ וחול וגתר ומש. וארפכשד ילד את שלח ושלח ילד את עבר. ולעבר ילד שני בנים שם האחד פלג כי בימיו נפלגה הארץ ושם אחיו יקטן. ויקטן ילד את אלמודד ואת שלף ואת חצרמות ואת ירח. ואת הדורם ואת אוזל ואת דקלה. ואת עובל ואת אבימאל ואת שבא. ואת אופר ואת חוילה ואת יובב כל אלה בני יקטן. ויהי מושבם ממשא באכה ספרה הר הקדם. אלה בני שם למשפחתם ללשנתם בארצתם לגויהם. אלה משפחת בני נח לתולדתם בגויהם ומאלה נפרדו הגוים בארץ אחר המבול.

  בכל הפרשה כולה מנויים שבעים צאצאים של נח, כנגד שבעים אומות העולם – שבעים הגוים ביניהם נמצאים ישראל. והנה, הממוצע של שש הופעות המלה גוי בפסוקים הללו (שש ההופעות הראשונות בתורה) – הגוים בגויהם בגויהם לגויהם בגויהם הגוים – הוא בדיוק ע, בסוד שבעים הגוים המנויים כאן! הפעם השביעית בה כתוב גוי כבר מדברת על עם ישראל – אחרי שבעים גוים מגיע עם ישראל: "ויאמר הוי' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול וגו'". "ועשך לגוי גדול" הוא מקור כל הברכות שה' מברך את אברהם אבינו. אחר כך ה' מברך את אברהם הרבה פעמים בגוים שיצאו ממנו.

נחזור רגע לאותו אחד שרוכב על סוס ומושיט יד לענף – מה הוא היה צריך? למה הושיט יד לתלוש ענף? הוא צריך שוט. הפסוק אומר "שוט לסוס מתג לחמור ושבט לגו כסילים". הסוס צריך שוט – שוט (ז פעמים מה-אדם, סוד ספירת העמר) ועוד סוס (ז פעמים חי) בגימטריא אמת (ז פעמים סג, אדם חי, שעולה אהיה ברבוע בסוד "אהיה אשר אהיה") ו-חמור בגימטריא "עוד יוסף חי" (שבגימטריא גם לוי יצחק). הגר"א מסביר שלשוט מספיק שמניפים עליו את השוט, החמור טפש יותר וצריך שיקשרו אותו במתג – מה זה מתג? תג מחיר, אבל רק צריך לקשור ולא להרביץ... אבל הכסיל גרוע הרבה יותר מהחמור – צריך להרביץ לו, "ושבט לגו כסילים", ולא יעזור לו שום דבר אחר. זה דווקא הפירוש של הגר"א, שצריך להזכיר אותו כאן.

 

גבורה: עולם קטן

יש ביטוי שאומרים שהאדם הוא עולם קטן (והעולם הוא אדם גדול). הביטוי עולם קטן – יש היום גם כזה עלון... – בגימטריא יצהר. כל העולם משתקף ביצהר, ולכן אם אפשר לתקן את העולם הקטן ביצהר הכל יתוקן משם. הרמז הזה שייך לגבורה, משום שבגבורה יש תופעה של צמצום. אנחנו רוצים שזה יהיה צמצום של ריכוז – שכל העולם מתרכז ב"עולם קטן" של יצהר – אבל מכיון שעלול להיות גם צמצום במובן של סילוק, צריכים רחמים.

 

תפארת: "אולי ירחם", דשא

לכן, בספירת התפארת – שפנימיותה מדת הרחמים – הרמז של יצהר הוא "אולי ירחם". את הסליחה הזו אומרים ביום השלישי – יום התפארת של הסליחות – יום מיוחד, בו הרביים היו אומרים דא"ח. על הביטוי "אולי ירחם" דברנו בשיעורים רבים, אבל אולי לא אמרנו שהוא בגימטריא יצהר.

בתפארת יש גם מלה פשוטה שעולה יצהרדשא. המאמר "תדשא הארץ דשא וגו'", המאמר העיקרי של יום שלישי של מעשה בראשית (המאמר "יקוו המים וגו'" הוא השלמת מלאכת יום שני), שכנגד ספירת התפארת, היא המאמר היחידי מבין עשרת המאמרות שבהם נברא העולם שממשיכה לפעול בגלוי תמיד, כמבואר בדא"ח. כלומר שבמאמר זה דווקא, בהתהוות הדשא מתגלה "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" ביותר. התגלות זו שבדשא היא בעצם התגלות מדת הרחמים של הבורא, מה שמצמיח דשא מתוך הארץ, צומח מתוך הדומם (סוד משיח עליו נאמר "צמח שמו ומתחתיו יצמח", "כי מרחמם ינהגם"). נמצא שיצהר הוא מקום טוב לנאות דשא (טוב לומר ביצהר פרק כג בתהלים המתחיל "מזמור לדוד הוי' רעי לא אחסר. בנאות דשא ירביצני וגו'"), וביצהר צומח מן הארץ עם חדש.

 

נצח: "קץ הימין"

יש עוד רמז ששייך לספירת הנצח, סוף קו הימין – יצהר בגימטריא קץ הימין (ימין קיצוני...). המובן המתוקן של קץ הימין, בספירת הנצח, הוא חיים נצחיים. והוא החותם של ספר דניאל (שאמר פעמיים "אני מדבר" כנ"ל) – "ואתה לך לקץ ותנוח ותעמד לגרלך לקץ הימין" – "הכל הולך אחר החיתום". כדי לעמוד על הגורל הטוב, ברגל ימין ("לגרלך" – לך רגל) – ספירת הנצח – צריך לדעת איך ללכת (גם ברגל ימין, נצח) וגם לנוח, בסוד "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה", כמבואר בדא"ח.

 

הוד: כריעה; כף הקלע

עוד מלה פשוטה שעולה בגימטריא יצהר היא כריעה. הכריעה שייכת לספית ההוד – "ואנחנו כורעים ומשתחוים ומודים". לפעמים כריעה מבטאת את היפך החיים, כמו "המה כרעו ונפלו", אבל כאן אנחנו מתכוונים כריעה במובן של הכנעה השייכת לספירת ההוד (ר ו-נ מתחלפות באותיות למנר, כך ששרש כרע ושרש כנע מתחלפים). הכריעה היא בברך – רגל שמאל המקבילה לספירת ההוד. ביצהר צריכה להיות כריעה – האשה כורעת ללדת כמו שדובר על חבלי הלידה, וצריכים להגיע להכריע (סוד דעת המכריע שהוא דעת משה, משה בנצח כנודע), שאחד מנצח (בנצח) ואחד כורע (בהוד).

הכריעה בהוד היא עלולה להתהפך לדבר שלילי (היפך החיים, כנ"ל) בסוד "הודי נהפך עלי למשחית" כאשר ה-הוד הופך ל"כל היום דוה" ר"ל. רמז נוסף ששייך כאן לצד השלילי של ההוד הוא שיצהר בגימטריא כף הקלע. כף הקלע היא בסוד "מעבר יבק", המעבר מעלמא דין לעלמא דאתי. כאשר אין יעד ברור ("עיניך לנכח יביטו") האדם נמצא בכף הקלע – נהג המונית, שדרך חיים לא קרבו אותו כדבעי ואין לו יעד, נמצא בכף הקלע (כידוע ממשל הבעל שם טוב מבעל עגלה לאחר 120).

 

יסוד: יצהר; ערלה; כפרה

בפרצוף של המספר 305 המלה יצהר עצמה שייכת לספירת היסוד. בשבעת המשקים שייך השמן לספירת היסוד. כתוב ה פעמים בתנ"ך דגן-תירוש-ויצהר. בקריאת שמע, בפרשת "והיה אם שמוע", כתוב "דגנך תירושך ויצהרך". דברנו על כך שבפרשת "והיה אם שמוע" מכוונים את עב השמות – איזה שם שייך ל"יצהרך"? שם שאוהבים לדבר עליו, שהוא עיקר השם שצריך לדעת מי שנוסע להודו – השם השלשים ב-עב השמות, השם הקדוש אום. בסוכות מזכירים את השם הזה בהושענות, יחד עם המלה "אני" (בה אנו עוסקים, שהוא השם השלשים ושבע מבין ה-עב) – "אום אני חומה, ברה כחמה וכו'". כשמחברים ל-אום את מספר השם, ל, מקבלים את המלה לאום – אין לאום אלא מלכות (כפי שדובר על "ושני לאֻמים ממעיך יפרדו", על רבי יהודה ואנטונינוס), בסוד ל המעלות שהמלכות נקנית בהן. את הכוונה הזו מכוונים פעמיים ביום, ומיוחד יצהרניקים צריכים לכוון אותה.

הסוד של דגן-תירוש-יצהר במוחין הוא כנגד דעת ("אין התינוק יודע לקרוא אבא עד שטועם טעם דגן"), בינה (תירוש-יין), חכמה (שמן-יצהר), אך ראשי התיבות של דגן-תירוש-יצהר הם דתי, ראשי התיבות של הקו האמצעי – דעת-תפארת-יסוד. יש כאן חותם המתהפך – הדגן שבדעת נשאר בדעת, התירוש שבבינה יורד עד לתפארת (בסוד יסוד אמא המסתיים בתפארת ז"א) ואילו היצהר שבחכמה יורד עד ליסוד (בסוד יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א).

היסוד הוא הברית. איזו עוד מלה ששייכת לברית עולה יצהר? ערלה. לפי זה כדאי לפתוח ביצהר קורס מוהלים...

נשים עוד מלה ביסוד – כפרה. יכולנו לשים כפרה גם בבינה (ששם סוד יום הכפורים, "לפני הוי' תטהרו"), אבל כאן הכפרה היא תיקון הברית (וידוע הקשר בין יסוד לבינה, סוד "שאול מרחבות הנהר"). מי שביצהר יודע להגיד 'כפרה...' על כל מה שקורה (למשל שהורסים בית) זכה לתיקון הברית בשלמות.

 

מלכות: עמק המלך

מתי מופיעה המלכות דקדושה הראשונה בתורה? בסוף מלחמת המלכים (מלכות דלעומת זה) בפסוק "עמק שוה הוא עמק המלך" – שלפי דרשת חז"ל שמה המליכו את אברהם אבינו, היהודי הראשון, להיות מלך (ובסוד "ברישא חשוכא והדר נהורא", אברהם הוא סוד המלך הדר, ראשית מלכי התיקון, לאחר ז מלכין קדמאין דתהו דמיתו). "עמק המלך" בגימטריא יצהר – הגימטריא של המלכות בפרצוף שלנו. כנראה צריכים ללמוד ביצהר הרבה "עמק המלך", כמו רבי הלל מפאריטש שהספר הזה היה אצלו בתיק טו"ת.

יצהר הוא מקום גבוה, אך הוא בסוד של "עמק המלך" – יתכן ששם המליכו את אברהם."עמק שוה הוא עמק המלך" – יתכן שהיה עמק, יתכן שהיה מקום שוה, ויתכן גם שהיה הר ("אברהם קראו הר"). יש שם הכל.

יש משהו במלכות שהיא בסוד "עמק שוה". צריך להתבונן במושג שויון. יש אצלנו מי שאומר שצריכים להסביר שהמאבק היום הוא בין מדינה יהודית למדינת שויון, מדינת כל אזרחיה. אמרנו שלא כדאי לנסח כך – המלה שויון היא מלה אהודה היום, אי אפשר להציג אותה כמשהו שלילי. צריכים לצאת מהמיצרים בתוך העולם, לאהוב את המציאות, והיום אוהבים את המלה שויון – יש בה משהו חיובי. גם אנחנו רוצים שויון – "שויתי הוי' לנגדי תמיד", הכל שוה, כתורת הבעל שם טוב שאדם צריך לדעת שהוא ונמלה שוים לפני ה'. וכך "עמק שוה הוא עמק המלך", עומק המלכות תלוי בעומק השויון, עומק מדת ההשתוות, כפי שלימד הבעל שם טוב. ועוד רמז בזה, עמק מתחיל מעם, ויש לדרוש שעמק הוא נוטריקון עם קדמון, ובסוד "אין מלך בלא עם" (יש בחינה שהעם, בהיות כולם שוים בבטולם למלך, קודם למלך, וכרמוז בכך שעם ר"ת עם מלך, וכמבואר במ"א). והנה, לאחר "עמק שוה הוא עמק המלך" כתוב "ומלכי צדק מלך שלם וגו'" – מלכי [מלכות] צדק [מלכותא קדישא] = "אין מלך בלא עם"!

יש גם "עמק חברון", שחז"ל דורשים כ"עצה עמוקה של אותו צדיק [אברהם] שקבור בחברון" – עצה ששרשה בהעלם העצמי שאינו במציאות.

עד כאן פרצוף של ביטויים מרכזיים שעולים יצהר – כעת נראה אם מישהו זוכר את זה, בלי להציץ בסיכום של גיורא...

ולסיכום:

 

כתר

אור צח

 

חכמה

"עיניך לנכח יביטו"

 

בינה

"כי על כל כבוד חפה"

 

דעת

גואל אחרון

 

חסד

"חיים צדקה וכבוד"

"ואברהם היו יהיה"

 

גבורה

עולם קטן

 

תפארת

"אולי ירחם"; דשא

 

נצח

קץ הימין

 

הוד

כריעה; כף הקלע

 

יסוד

יצהר; ערלה; כפרה

 

 

מלכות

"עמק המלך"

 

 

 

בקשו שנשיר את "ארור המן" החדש, שלא שרנו בפורים. צריך "מיסמך גאולה לגאולה" – לסמוך את פורים לפסח. פורים הוא נס של חוץ לארץ ופסח נס של ארץ ישראל (סוד הכוס החמישית – "והבאתי") – יש תשעה דורות של פורים והדור העשירי הוא כבר דור של פסח.

שרו גם את שני הניגונים של "מקימי", הפרק החדש של הרבי, וכנהוג בסעודת משיח שרו גם "האפ קאזאק".

נשר הוא לשון שירה ו"קן נשרייא" הוא גם ה"קן צפור" של מלך המשיח, כפי שמסביר האבא של הרבי. שנזכה להגיע לקן נשרייא וללדת משם את הנשר הגדול – מלך המשיח.

נו, אולי עוד נספיק לברך ברכת המזון לפני חצות...

 



[א] נרשם (מהזכרון ומרשימות הרה"ח גיורא מנחם שי' בן יעקב) על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] י"ד אלול:

מהוראות אאמו"ר: להנזר ממלחמת תנופה עד קצה האחרון, לא מפני שאין לנו במה לנצח או מפני מורך לב, אלא מפני שאת כל כוחותינו עלינו להקדיש אך ורק לחיזוק בנינינו,בנין התורה והמצות בקדושה ובטהרה. ועל זה עלינו למסור את נפשותינו במס"נ בפועל ולא רק בכח.

[ג] משיחת אור ליום ג' דחול המועד סוכות, שמחת בית השואבה ה'תשי"ז, בלתי מוגה. שם אינו מזכיר את היום-יום של י"ד אלול הנ"ל.

[ד] ונתבאר באריכות גם בשיעור כ"ח חשון ס"ט.

[ה] ב' אד"ר.

[ו] כ"ה טבת.

[ז] אם נכוון אותן כנגד ז"ת יוצא ש"עמר התנופה" (הנאמר בהקשר לספירת העמר דווקא) הוא כנגד ספירת הנצח – "דידן נצח".

[ח] ועוד רמז, לפי מה שיתבאר לקמן: שבת נוטריקון שירה בתנופה. שירה בתנופה = תענוג תענוג (הרבוע הכפול של חיה-חדוה), כאשר הכנף הוא יד המניפה לכאן ולכאן.

[ט] "תטהרו" = כתר, עתיקא, וכל טהרה מצד אמא כנודע.

[י] ה"לפני הוי'" הראשון בתורת כהנים הוא בתחלת החומש, "אם עלה קרבנו... אל פתח אהל מועד יקריב אתו לרצנו לפני הוי'". רק כאן ובהנפת העמר "לפני הוי'" נסמך לרצון, ודוק. לאחר שתי פעמים אלו יש עוד חמש פעמים בתנ"ך ש"לפני הוי'" נסמך ל"ארץ", לשון רצון (כגון "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים"). היינו חלוקה של ז לב-ה, כמו בהדלקת נרות המנורה, סוד זהב כנודע. הכל בסוד "כתר עליון [רצון] איהו כתר מלכות [ארץ]" (סוד מלכות בית דוד, "לפני הוי'" עולה דוד ברבוע [והוא ר"ת לי, שאינו זז לעולם, ועוד יוסף]).

הביטוי "לפני הוי'" מופיע לראשונה בתורה ("בתר רישא גופא אזיל") אצל נמרוד (ובמשמעות של מכיר את רבונו ומתכוון למרוד בו, ראה רש"י), "הוא היה גבֹר ציד לפני הוי'" (הפעם השניה היא כבר אצל אברהם אבינו, "ואברהם עודנו עֹמד לפני הוי'") – דוגמה מובהקת של קדימת תהו לתיקון, "ברישא חשוכא והדר נהורא" ("אברהם התחיל להאיר").

[יא] השער של "והניף" הוא נף = 130 = 5 פעמים הוי' ב"ה. 9 פעמים נף (כנגד 9 פעמים "והניף" בתנ"ך) = 1170 = הוי' פעמים מה (מילוי אלפין של שם הוי' ב"ה, סוד שם מה החדש הבא לתקן את שבירת הכלים בעולם התהו). והנה, בזמן האחרון אנו לומדים אודות דמותו של האמורא הארץ-ישראלי, המכונה "תקיפי ארעא דישראל", רבי שמעון בן לקיש (ריש לקיש). אין דמות היותר שייך לענין התנופה ממנו. והנה, רבי שמעון בן לקיש = 1170 = ט פעמים נף, ודוק.

[יב] לקמן נדבר על סודות יצהר. והנה, ים (מלכות, קריעת ים סוף) נהר (בינה, הכאת הנהר לע"ל לשבעה נחלים, גאולת משיח) = יצהר (צהר ונהר הם שנים מחמשה שמות נרדפים של אור שנגמרים ב"הר", כמבואר במ"א), על ידי חיבור מנ = צ, ודוק.

[יג] יש להעיר שאשור הוא מבני שם ואילו מצרים מבני חם. אשור נזכר לראשונה בתורה בהקשר לנהר חדקל, "ושם הנהר השלישי חדקל הוא ההֹלך קדמת אשור והנהר הרביעי הוא פרת [שה' יכה לע"ל לשבעה נחלים]" (כאשר ם = 600, "והניף ידו על הנהר בעים רוחו" = פרת). ה"אשור" השני הוא גם לפני שהוא מתיחס כבן לשם, "מן הארץ ההוא יצא אשור ויבן את נינוה וגו'" (שיצא מתרבות נמרוד ודור המגדל, רש"י). השרש "אשר", לשון אושר ותענוג, מופיע לראשונה בתורה ביום שני של מעשה בראשית, "ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע ויהי כן", כנגד שני מיני אושר, תענוגות בני אדם (של קליפת אשור) לעומת תענוג אלוקי (האושר האמיתי, שלשם כך נברא העולם, להיות לו יתברך דירה בתחתונים – בראשית אותיות בית אֹשר כנודע).

[יד] לפי זה, יש להוסיף שה-ב של "בעים" רומזת ל"ביאה": ביאה כנגד יחוד יסוד ומלכות, עיבור בנו"ה, יניקה בחג"ת, מוחין בכחב"ד, וד"ל. ביאה עיבור (חי ועוד רפח, יו פע' חי = אשה, יהלום טוב ["מצא אשה מצא טוב"]) יניקה מוחין (= עיבור ע"ה = טוב ברבוע = "ברא אלהים") = 595, ק במספר קדמי = לד במשולש = יהודי פעמים טוב.

[טו] "בעים" = "אני אני הוא".

[טז] הביאור נלמד ונתבאר בארוכה גם בהתוועדות כ"ה ניסן ע"א.

[יז] וכן "חמות" אותיות "תחום קן נשרייא".

[יח] ביאה – מערב; עיבור – צפון; יניקה – דרום; מוחין – מזרח ("עיניך לנכח יביטו", כדלקמן), וד"ל.

[יט] קצת מהרמזים של אני וגוי התבארו בשיעור של ד' איר ביצהר.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com