חיפוש בתוכן האתר

אור ל-חי ניסן ע"ד – "בארעא דישראל בני חורין" – יצהר סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א הדפסה דוא

בע"ה

אור ל-חי ניסן ע"ד – "בארעא דישראל בני חורין" – יצהר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

לחיים לחיים, חג שמח, מועדים לשמחה. הערב אנחנו ב-חי ניסן, יום ההולדת של האבא של הרבי, רבי לוי'ק, וגם יום הברית של הרבי עצמו. לכן נבקש מהנגנים שלנו לנגן את ניגון ההקפות של רבי לוי'ק – בעל יום ההולדת של חי ניסן.

לחיים לחיים. זכותו וזכות מסירות הנפש שלו תגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

יש שני ניגונים שכופלים חלק אחד הרבה פעמים – הניגון הזה, והניגון השני הוא "לכתחילה אריבער" של הרבי מהר"ש. אפשר לשיר אותו בהמשך, כלומר – עכשיו.

 

א. לאכול 'אין' ולהוציא 'אני'

פסח – "אני מדבר בצדקה" (חזרה על התוועדות ח' ניסן)

לפני שבוע, ב-ח' ניסן, היינו בישיבה למטה ואז דברנו על "זמן חרותנו", פסח, שפסח הוא פה-סח, חופש הדיבור. דברנו על הפסוק "אני מדבר בצדקה רב להושיע" – ה"אני" צריך לדבר "בצדקה", בחסד, ואז "רב להושיע". אבל קודם כל צריך להיות "אני מדבר".

הסברנו שחג הפסח הוא השחרור של ה'אני', שה'אני' יכול לדבר בדיוק מה שבא לו בקדושה (סוד "כי קדוש אני", ראשית פרשת השבוע, וכמו שיתבאר), עד כדי שהוא זוכה ל"שכינה מדברת מתוך גרונו", כמו משה רבינו ש"הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"; כמו הלל הזקן שאמר "אם אני כאן הכל כאן" – "שכינתא דאיקרי אני"; כמו הנין והנכד שלו, רבינו הקדוש, שכתוב בו (רבות פעמים בחז"ל) "רבי אומר אומר אני", 'איך זאג', ביטוי שגם רש"י הקדוש אוהב מאד להשתמש בו; וכמו שהבית יוסף – שהיארצייט שלו היה ביום ראשון, יחד עם הצמח-צדק – זכה לגילוי של מגיד, וכאשר המגיד פתח את דבריו הוא אמר "אני המשנה המדברת בתוך פיך". זו המשנה של רבי, של "רבי אומר אומר אני".

"אין הגלויות מתכנסות אלא בזכות המשניות", בזכות ה"רבי אומר אומר אני", משנה אותיות נשמה – גילוי ה'אני' של הנשמה האלקית של היהודי, שהיא "חלק אלוה ממעל ממש", חלק מ"שכינתא דאיקרי אני".

בטול המצה – "לא מיניה ולא מקצתיה"

לכאורה ה'אני' שצריך להשתחרר ולהתחיל לדבר חפשי לא נשמע מתאים לענין העיקרי של החג הזה. זהו "חג המצות" – כך הוא נקרא בתורה – בו "בל יראה ובל ימצא" לא שאור ולא חמץ, כל גסות אסורה בפסח, והמצה אומרת 'אין'. קשה לומר שהמצה אומרת 'אני', אִיך – המצה אומרת 'אין', אותן אותיות של 'אני' רק בצירוף אחר.

כל עבודת החסידות היא לעשות מה'אני' 'אין', לבטל את ה'אני', את האגו, את השאור שבעיסה, שהוא היצר הרע, ולעשות ממנו אין. איך זה הולך יחד, שמצד אחד זה חג של אין, של בטול מוחלט, שחמץ אסור במשהו, לא מיניה ולא מקצתיה – בחג שבועות יש "שמינית שבשמינית", "חמץ תאפינה", אבל פסח הוא "לא מיניה ולא מקצתיה" (כפי שגם הרמב"ם פוסק) – ומצד שני זה חג של "אני מדבר בצדקה רב להושיע"?

להפנים 'אין' במצה ולהוציא 'אני' בארבע כוסות

צריך לומר שאלה שתי תנועות משלימות. כשאני אוכל את המצה – "אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מצה" בליל הסדר – אני אוכל, מפנים, בטול. אני אוכל ומעכל אין עד שהאין מאיר בנשמה שלי – "אין מזל לישראל". קשור גם ליום הולדת. כמו שנסביר בהמשך, כל החג הזה הוא יום הולדת – חג של לידת האין (של גילוי האין ועד להפיכתו לאני ויש – יש מאין). המזל גובר – "אין מזל לישראל".

אם כן, יש דבר שאני מפנים בפסח, אוכל אותו, והוא בטול – שאני אין, 'איך בין גארנישט', יש רק ה' שהוא "רב להושיע". אבל יש גם מצוה דרבנן של ארבע כוסות יין. אכילת מצה היא מצוה דאורייתא, לכן גם החג נקרא בתורה "חג המצות". חג המצות, כמו שאמרנו, הוא להפנים, לאכול, את הבטול, את האין. אבל כששותים את היין, ארבע כוסות – ויש אומרים אפילו כוס חמישי-משיחי, הכוס של אליהו הנביא שבא לבשר את הגאולה – ידוע הכלל בחז"ל ש"נכנס יין יצא סוד".

את היין גם שותים-מפנימים, אבל עיקר התכלית שלו הוא לא לעכל את (ענין) היין. את המצה אוכלים כדי להפנים, לעכל, אבל את היין – מצוה מדרבנן (בכללות, מצות דאורייתא הן 'תכלית' ואילו מצות דרבנן הן 'אמצעי'[ב]) – שותים בשביל שאחר כך, בדרך ממילא, יצא סוד. הסוד יצא – "נכנס יין יצא סוד". ומהו הסוד? 'אני'. שוב, את ה'אין' שאכלתי במצה אני מוציא כעת בצירוף אחר, בצירוף 'אני'.

'אין' ו'אני' – צירוף התפארת וצירוף היסוד

מה ההבדל בין שני הצירופים האלה? כתוב ש-אין הוא לפי הסדר – גם לפי סדר האותיות וגם לפי סדר הספירות. ה-א היא הכתר, ה-י היא החכמה, ראשית הגילוי, ברק המבריק על השכל, נקודת ההשכלה, וה-ן הוא נ שערי בינה. אם כן, אין הוא כתר-חכמה-בינה לפי הסדר, כח"ב. איזה צירוף זה עושה, למי שמכיר את חכמת הצירוף?

הכתר הוא בקו האמצעי[ג], כמו שנסביר בע"ה יותר בהמשך. כל הקו האמצעי הוא ה-ו של שם הוי' – "הבריח התיכֹן" ש"מברִח מן הקצה אל הקצה" – ושרש ה-ו הוא דווקא בכתר. אחר כך ה-ו מתגלה בדעת, "מפתחא דכליל שית", ה-ו. אחר כך היא ו החבור של התפארת. יש גם ו ביסוד, ו זעירא, שהיא ו המילוי כאשר כותבים וו. אז כל הקו האמצעי הוא ה-ו. שוב, החכמה היא י והבינה היא ה עילאה (כשעושים י פעמים ה – או הי במילוי יודין, המילוי של עב ו-סג, השמות שכנגד חו"ב, ואז מכפילים ה פעמים י, כך כתוב בכתבי האריז"ל – מקבלים את נ שערי בינה). זאת אומרת, הצירוף של אין הוא ויה, שהוא הצירוף שמאיר בספירת התפארת למי שמכיר את חכמה הצירוף. "תפארת גופא" ובאמצע הגוף יש את הלב (שבפנימיותו מאיר האין של הנשמה).

אבל מה לגבי אני? אין מאיר בתפארת ישראל, "אין מזל לישראל", אבל אני הוא כבר והי בחכמת הצירוף (החכמה והבינה – המוחין – מתהפכות, ב-אין יש חכמה לפני בינה ואילו אני גם מתחיל כתר אבל הבינה לפני החכמה). והי הוא הצירוף שמאיר בספירת היסוד.

אני – תיקון היסוד

מכאן לומדים אודות עיקר תיקון ה'אני'. מי יכול לומר 'אני'? אחד שתקן את היסוד שלו, את הברית שלו. 'אין' הוא ישראל, תפארת – מאיר מהכח"ב לתפארת – אבל 'אני' מאיר ביסוד. הרבה פעמים כתוב שעיקר הכוונה כשאומרים 'אני' הוא במלכות, אבל בחכמת הצירוף אני הוא ביסוד (ואכן, גם האני של המלכות עיקרו ביסוד דנוק', המכונה בקבלה נקודת ציון).

מה הקשר של 'אני' ליסוד? אני הוא לשון און, כח הזרע שביסוד. יעקב, שהוא אין, אמר כאשר פנה אל בנו בכורו ראובן שהוא "כחי וראשית אוני". יוסף הצדיק, שהוא עיקר תיקון הברית כמו שנסביר עכשיו, כאשר האחים מכרו אותו – בגדו בו – ראובן חוזר לבור הוא אומר "הילד איננו ואני אנה אני בא". הוא אובד עצות לגבי ה'אני' שלו, כופל פעמיים – "ואני אנה אני בא".

מבין כל שבעת האושפיזין – כעת אנחנו בחג הפסח, אבל בסוכות מזמינים את האושפיזין, אברהם יצחק יעקב משה אהרן יוסף דוד – היחיד שהתבטא עם השם שלו 'אני' הוא רק יוסף. הכי קרוב אליו הוא דוד, יסוד ומלכות. דוד אומר "ואני תפלה" – הוא לא אומר 'אני דוד' אלא 'אני תפלה', כולי תפלה, האני שלי כולו השתפכות הנפש לקב"ה. אבל יוסף אומר "אני יוסף", ולא רק פעם אחת אלא אפילו כופל זאת פעמיים. קודם "אני יוסף העוד אבי חי", הגילוי הראשון שלו כאשר הוא מתוודע לאחיו שמכרו אותו למצרים – כתוב שהגילוי הזה הוא כמו מעמד הר סיני, גילוי עצמותו יתברך – והפסוק הבא ממשיך "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אֹתי מצרימה".

"אות הברית אשר אני נֹתן"

איפה כתובה המלה "אני" (ללא אות נוספת) בפעם הראשונה בתורה? "הכל הולך אחר הפתיחה". "זאת אות הברית אשר אני נֹתן ביני וביניכם" – בברית הקשת, בפרשת נח. שוב, הפעם הראשונה שיש "אני" מראה כמה זה קשור לברית – "זאת אות הברית אשר אני נֹתן לכם". בכל התנ"ך יש י פעמים "אשר אני נֹתן" – כנראה שה"אני" המתוקן, סוד תיקון הברית, נותן אושר, מי שמקדש את הברית הוא מאושר – וזו הפעם הראשונה מבין עשר ההופעות, הכתר שלהן.

"אני יוסף" (זיהוי עצמי) לתיקון "אני פרעה" (הפגנת כח שלטוני)

מי אמר עם השם שלו "אני" לפניו, שכנראה "אני יוסף" פעמיים בא לתקן אותו? "אני פרעה". פרעה הוא מלך מצרים, וכמו שיש פרעה דקליפה כתוב בחסידות שיש גם פרעה דקדושה – "דאתפריעו ואתגליין מיניה כל נהורין". פרעה הוא לשון אתגליא, "אתפריעו ואתגליין מיניה כל נהורין" – זה מלכות, עלמא דאתגליא.

מה ההבדל בין "אני פרעה" לבין "אני יוסף"? הפשט לגמרי אחרת. אם מסתכלים ברש"י, "אני פרעה" אומר שיש לי כח לגזור והגזרה שלי מתקיימת. "אני פרעה" כמו "אנא אמלוך" – הבעת כח של מלכות. אבל כשיוסף אומר "אני יוסף" זה לא בשביל להפגין כח. זה כבר בקדושה – "אני יוסף" זה פשוט זיהוי עצמי. מי אני? "אני יוסף, העוד אבי חי" "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אֹתי מצרימה".

זה ווארט קטן ופשוט, אבל מאד משמעותי. יש 'אני' של המלך, ובדרך כלל של מלכות הרשעה, כמו פרעה – על פי פשט – שמשעבד את עם ישראל. אז ה'אני' שלו כולו אומר אגו וכוחניות, "אני פרעה". מה שאין כן, ה'אני' של הקדושה, "אני יוסף". לכל יהודי יש ניצוץ של יוסף הצדיק, ובפרט אלה שלומדים או קשורים לישיבת "עוד יוסף חי", שהמקום האמתי שלה הוא לא כאן למטה בגבעה אלא בקבר יוסף הצדיק בשכם עיר הקדש, שלשם אנחנו רוצים לחזור. כשיוסף אומר "אני יוסף" הוא מזדהה, זה זיהוי.

יש רמז יפהפה, 'אני' אומר או כח או זהוי – זהוי שוה כח. אלה שתי בחינות שונות לגמרי, אבל יש ביניהן איזה שויון. משה רבינו התנבא ב"זה", גם לשון זיהוי. כל מה שהוא מגלה ואומר בשם ה' הוא גם מזדהה (וכפירושו של הרבי הרש"ב ללשון ההגדה "הרי זה משובח" – על ידי שמרבה לספר ביציאת מצרים, מרבה ב"אני מדבר" משוחרר מכל שעבוד למצרים, ה"זה" שלו, יכולת הזיהוי העצמי שלו, משתבח).

"אני פרעה" – עצם והתפשטות; "אני יוסף" – העלם וגילוי

איך עוד אומרים במושגים של חסידות את ההבדל בין ה'אני' של פרעה, של המלכות, ל'אני' של היסוד? "אני פרעה" זה כח – זה "עצם והתפשטות", התפשטות למלוך מסביב, "אני אמלוך". אבל ה'אני' של יוסף – "אני יוסף העוד אבי חי", "אני יוסף אחיכם וגו'" – הוא 'אני' של "העלם וגילוי".

אלה הביטויים בחסידות, מיסודי היסודות של חכמת החסידות, שיש שתי בחינות – עצם והתפשטות והעלם וגילוי. אין יותר העלם וגילוי מ"אני יוסף" – הייתי בהעלם, לא הכרתם אותי, אני הכרתי אתכם ואתם לא הכרתם אותי, העלם מכם, וכעת אני מתגלה. "אני יוסף" על דרך "אני הוי' לא שניתי" – העלם וגילוי.

יש שתי דרכים לגשת למציאות – "אני פרעה", שזה להשתלט, ו"אני יוסף", שזה להתגלות, לגלות את שרש הנשמה של היהודי. אם כי דברנו לאחרונה על כך ש"בעלי תשובה ישתלטו על המדינה", אבל זה לא בדרך של השתלטות וכוחניות – יש פה איזו נשיאת הפכים, זה יותר דומה ל"אני יוסף". שאם רק אפשר להתגלות, מי אנחנו, שהאמת תתגלה – אז ממילא היא תכבוש את המציאות, בלי צורך בכוחניות, בהתפשטות מתוך עוצמה של עצם. בכל אופן, צריך לייחד את היסוד והמלכות, וכמו שאמרנו קודם יש גם "אני פרעה" דקדושה – עצם והתפשטות של קדושה, של "אתפריעו ואתגליין כל נהורין".

 

ב. "אני הוא ולא אחר"

ה'אני' בשיא ההגדה

איפה רואים בהגדה של פסח שעיקר הענין הוא שה'אני' יתגלה וידבר? כשמגיעים קרוב לסיום דרשת ההגדה – דרשת פסוקי "ארמי אובד אבי" שקוראים בהבאת בכורים למקדש, פרשת "כי תבוא" (הפרשה החמשים בתורה, כנגד שער ה-נ) – מתחילים מ"ארמי אובד אבי" ונגמר, בפסוק הרביעי (דורשים ארבעה פסוקים), "ויוצִאנו הוי' ממצרים ביד חזקה ובזרֹע נטויה ובמֹרא גדֹל ובאֹתות ובמֹפתים", עד כאן. יש עוד שני פסוקים בקריאה שבפרשת כי תבוא, אבל אותם לא דורשים בהגדה של פסח.

"ובמרא גדל", כולנו זוכרים, ש"זה גלוי שכינה" – גילוי ה'אני' של הקדושה. אבל בעצם דרשו קודם את ה'אני' על תחלת הפסוק, על "ויוצאנו הוי' ממצרים" – "לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו".

בהגדה עם הביאור של הרבי הוא מביא בשם הרבי הרש"ב ש"בכבודו" היינו מלכות דאין סוף ו"בעצמו" היינו עצמות דאין סוף – ככה כתוב. היחס בין "בכבודו ובעצמו" הוא גם על דרך היחס הנ"ל בין מלכות ויסוד – הכל לפני הצמצום – היחס בין "אני פרעה" ל"אני יוסף".

חמשה 'אני' (כנגד כוסות הסדר)

אחרי שהוא אומר "ויוצאנו הוי' ממצרים, לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו" הוא ממשיך "כמ"ש ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים" וסיום אותו פסוק שהוא מביא בתור אסמכתא לדרוש שלו הוא "אני הוי'", לכן הוא דורש "'ועברתי' אני ולא מלאך, 'והכיתי' אני ולא שרף, 'אעשה שפטים' אני ולא השליח [עם ה הידיעה, השליח הידוע], 'אני הוי'' אני הוא ולא אחר". כך הוא מסיים את הפסקה הזו, שאפשר לומר שהיא השיא של כל ההגדה של פסח.

כמה "אני" כתובים בפסקה הזו? ה פעמים "אני". שני ה"אני" האחרונים שם הם לכאורה אותו "אני" – "'אני הוי'', אני הוא ולא אחר" – אז זה ארבעה שהם חמשה, דומה לסוד הכוסות שאמרנו קודם, ארבעה כוסות שהם חמשה. אמרנו שתכלית כוונת הכוסות היא "נכנס יין יצא סוד" – יציאת הסוד של ה'אני'[ד], אבל זה ה'אני' של ה'. רק לאחד יש רשות ויכולת לומר 'אני', "אני אמלוך", רק לקב"ה. ככל שמפנימים את ה'אין' ה'אני' הזה יוצא – ה"אני" של ה' מתלבש ומתבטא באני שלי – ולא סתם אלא חמש פעמים 'אני' – "אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא השליח, 'אני הוי'' אני הוא ולא אחר".

מ"אני אל שדי" – 'אני משה' – ל"אני הוי'"

רמז ידוע שמלאך-שרף-השליח ר"ת משה. שמו של משה לא מוזכר בהדיא בהגדה של פסח, רק כאילו במאמר מוסגר, בדרך אגב – ב"על הים לקו..." כתוב "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו". לפי החסידות הפירוש שעל ידי משה מאמינים יותר חזק בה'. חוץ מזה משה לא מופיע בהגדה של פסח, רק ברמז הזה – מלאך-שרף-השליח.

בתורה כתוב על משה עצמו "וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים", אבל כאן כתוב "אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא השליח" – השליח ב-ה הידיעה הוא משה. אבל, ראה זה פלא, "'אני הוי'' אני הוא ולא אחר" שוה אני משה. כמה משה שוה? שם א-ל ש-די. "וארא אל האבות באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם", אבל ביציאת מצרים כן נודע לנו הוי' – "אני הוי'" מוציא אותנו ממצרים. כל הדרוש של ההגדה הוא על שם הוי' של "ויוצאנו הוי' ממצרים", שעליו הוא אומר "לא על ידי מלאך, לא על ידי שרף, לא על ידי שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו".

כוונה חדשה לספירה – "תספרו חמשים יום" כנגד המילים ב"ארמי אובד אבי"

אמרנו קודם שבעל ההגדה דורש מ"ארמי אובד אבי" עד הפסוק הזה, "ויוצאנו הוי' ממצרים וגו'". הוא דורש "ובמרא גדל" לשון מראה, "זה גלוי שכינה", כך מסבירים המפרשים. כמה מילים הוא דורש? בדיוק חמשים מילים, מ"ארמי אובד אבי" עד "ובמפתים".

ודאי זה דבר חשוב שיש בדיוק חמשים מילים, חמשים שערי בינה, וכתוב בזהר הקדוש שסוד נ שערי בינה הוא חמשים פעם שכתובה יציאת מצרים בתורה. כל יציאת מצרים היא עוד שער של בינה, כל שער הוא יכולת לשער – "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה, לפום מה דמשער בליביה".

האריז"ל כותב שלכל יהודי יש את השער שלו. הוא אומר זאת על ספירת העומר, שכעת אנחנו כבר בתחלתה, "תספרו חמשים יום". קודם בליל הסדר קוראים את ההגדה ודורשים חמשים מלים, מ"ארמי" עד "ובמפתים", ומהלילה השני של פסח עד שבועות סופרים חמשים יום. אז צריך לומר שחמשים שערי בינה בעצם מקבלים מחמשים המילים שדורשים בהגדה של פסח – עיקר ה"מגיד" הוא דרשת חמשים המלים האלה.

אז כעת יש לנו כוונה חדשה לימי הספירה – אנחנו אוהבים כל שנה לחדש כוונה. הכוונה המיוחדת של השנה הזו היא שכל יום בספירה הוא כנגד אחת המלים מ"ארמי" עד "ובמפתים".

"[ויוצאנו] הוי'" – יסוד שביסוד

כלומר, כעת אנחנו כבר בלילה השלישי של הספירה – "היום שלשה ימים לעומר" – אנחנו כנגד המלה "אבי". מה זה קשור? אבא של הרבי, "עוד אבינו חי", "העוד אבי חי".

השאלה מתי נגיע לאותו שם הוי' עליו כתוב "ויוצאנו הוי' ממצרים", שעליו דורשים חז"ל "לא על ידי מלאך וכו' אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו". תספרו את המלים ותראו שאותו שם הוי' שממנו "אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא השליח, 'אני הוי'', אני הוא ולא אחר" הוא המלה ה-מא, כנגד יום ה-מא של הספירה. מהו יום ה-מא? היום המיוחד של ישיבתנו הקדושה, עוד יוסף חי – יסוד שביסוד. אם כן, כאשר מגיעים ליסוד שביסוד, היום של יוסף הצדיק, היום בו הוא אומר וכופל "אני יוסף", שם "אני ולא מלאך וכו'".

דרשה בכבוד אכסניא

כמה שוה ה פעמים אני (כנגד חמש כוסות)? צריך לדרוש בכבוד אכסניא. צריך להגיע לשכם, וצריך להגיע לגבעה למטה. מישהו שאל אותי קודם למה לא ירדנו לישיבה? הרי אנחנו פה רבים, ודאי יכולנו להשתלט על כמה חילים שנמצאים שם בקלי קלות. יש כמה תשובות בדבר. אחת מהן, שאם היינו הולכים להשתלט על הישיבה זה היה באופן של "אני פרעה" – עצם והתפשטות – אבל כעת אנחנו רוצים "אני יוסף", העלם וגילוי.

וגם, כמו שצריך לכבוש את הישיבה צריך גם לעשות תיקון פה – ישוב קדוש בארצנו הקדושה – יצהר, שעולה ה"פ אני. כלומר, אשרי מי שזכה בפסח הזה לקרוא את ההגדה ביצהר ולכוון את הכוונה הזו, ש-ה פעמים אני בגימטריא יצהראני הוא מספר ראשוני, לא מתחלק בשום מספר אחר, וגם ה הוא מספר ראשונה, אז ה פעמים אני שוה יצהר.

יצהר הוא שמן, שייך גם לחכמה וגם ליסוד (של יוסף), כמבואר בקבלה. יש פה חמש 'אני' – כנראה שזה קיבוץ כל ה הגבורות והמתקתן בספירת היסוד. כך מוסבר באר"י הקדוש.

ה פעמים "אני הוי'" בפרשת אחרי מות

אם מחפשים את המקום הכי מרוכז בתנ"ך שיש בו ה"פ "אני" מוצאים אותו בפרשת אחרי, שקראנו בשבת הגדול. הרבי אומר ש"שבת הגדול" נקרא כך לא רק כי נעשה בה נס גדול, אלא שהוא מכניס גדלות מוחין לחג הפסח (המתברך מהשבת שלפניו). המצה היא קטנות דאבא, קשור לבטול שהזכרנו קודם – שאכילת מצה היא הפנמת בטול ואין – אבל דווקא משבת הגדול, עם הנס הגדול שנעשה בו, זוכים לגדלות של חג הפסח.

מהי הגדלות של חג הפה-סח? אני, "אני מדבר", "אני הוא ולא אחר", לא אף אחד אחר, לא מלאך, שרף או שליח. "מצוה בו יותר מבשלוחו" – "אני ולא אחר". שוב, קראנו את פרשת אחרי, ובסופה יש את פרשת עריות. שם, בתחלת פרשת עריות – שהפסוק הכי מפורסם שם הוא "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני הוי'" (רמז ל"חי אני", כמו שיתבאר) – יש חמשה פסוקים רצופים שבכל אחד מהם כתוב "אני הוי'"[ה].

זה המקום הכי מרוכז של ה"פ "אני" בכל התנ"ך (ה פעמים "אני" בתוך "חומה" מלים – "אני חומה"). זאת אומרת שליצהר יש קשר לתחלת פרשת העריות שבסוף פרשת אחרי מות, שגם קוראים אותה במנחה של שבת שבתון, "אחת בשנה", ביום כיפור. שם יש חמשה "אני" בגימטריא יצהר שעולה בגימטריא כפרה. הכל קשור ליוסף, לתיקון הברית.

"אני הוי'" בפרשת קדושים

אחר כך, אנחנו כבר בפרשת קדושים. גם פרשת קדושים מתחילה עם "אני" – יש שתי פרשיות בתורה שמתחילות "אני" – וארא וקדשים[ו], סוד "אני אני הוא". פרשת וארא מתחילה מארבעה לשונות של גאולה, שכנגדם תקנו חז"ל ארבע כוסות בליל הסדר (ויש שם גם לשון חמישי, "והבאתי", כנגד כוסו של אליהו הנביא – הכל על מנת לגלות את ה"אני" דקדושה כנ"ל). איך מתחילה פרשת קדושים? זו פרשה חשובה ביותר, שנאמרה בהקהל, לכל עם ישראל. וגם, כמו שנסביר, יש בה את ה"כלל גדול בתורה" של "ואהבת לרעך כמוך".

היא מתחילה "וידבר הוי' אל משה לאמר. דבר אל כל עדת בני ישראל [מכאן שהיא נאמרה בהקהל] ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני הוי' אלהיכם". דווקא פרשת קדושים – פרשת השבוע של חג הפסח תשע"ד, צריכים לחיות עם הזמן.

אם סופרים מתחלת הפרשה איזו מילה היא ה"אני" – צריך לקדש את ה"אני" – הוא המלה ה-יג בתוך הפסוק, גם דבר חשוב, אבל מתחלת הפרשה יש עוד חמש מילים, אז מתחלת הפרשה זו המלה ה-חי, "חי אני" (ה"חי אני" הראשון בתורה: "ואולם חי אני[ז] וימלא כבוד הוי' את כל הארץ"). כמה אותיות יש בביטוי "קדשים תהיו כי קדוש אני"? רק בביטוי הזה גופא יש חי אותיות, רמז לסוד ה-חי, שהתבה ה-חי מהתחלה היא "אני", "חי אני".

ה פעמים "אני הוי'" בפרשת קדושים

שלשת הפסוקים הראשונים בפרשת קדושים – אחרי הכותרת "וידבר הוי' אל משה לאמר" – מסיימים כל אחד "אני הוי' אלהיכם". אחר כך יש הפסק של ששה פסוקים עד "אני הוי'" הבא. כלומר, אין כאן את הריכוז הכי גדול של ה"פ אני, בגימטריא יצהר. אבל, בהמשך יש גם תופעה מופלאה – תסתכלו בחומש – שיש חמש יחידות אחת אחרי השניה רצוף, כל אחת של שני פסוקים, שכל אחת מהן מסיימת "אני הוי'". כלומר, עשרה פסוקים – חמשה זוגות – שכל אחד אומר "אני הוי'"[ח].

הפעם הראשונה היא "אני הוי' אלהיכם" ואחר כך ארבע פעמים רק "אני הוי'". אז יש עוד הפסק של הרבה פסוקים בלי "אני הוי'", אבל יש כאן יחידה מיוחדת, שהסיום שלה הוא "ואהבת לרעך כמוך אני הוי'"[ט]. יתכן שב"זה כלל גדול בתורה" של רבי עקיבא הוא כלל גם את התופעה הזאת, ש"הכל הולך אחר החיתום" – חמש יחידות של 2-2 פסוקים שכל אחד נגמר "אני הוי'".

אם עושים את החשבון של "אני הוי' אלהיכם" ועוד ד"פ "אני הוי'" יוצא ישראל בגימטריא – "ואהבת לרעך כמוך", אהבת ישראל, "זה כלל גדול בתורה". זה לחבר את הנושא שלנו עם פרשת שבוע.

 

ג. "אני והו הושיעה נא"

"אני" – שם קדוש הפותח את תהליך ההתגלות בתוך עב שמות

נעשה הפסקה קצרה בשביל לשיר – צריך הרבה לשיר הערב – ורק נאמר שהמלה 'אני' היא לא סתם מילה. יש עב שמות של הקב"ה, שעיקר הגילוי שלהם הוא בקריעת ים סוף, בסוף חג הפסח. עב השמות יוצאים משלשת הפסוקים שלפני קריעת הים, "ויסע... ויבא... ויט", שבכל אחד יש עב אותיות, שכאשר מחברים אותן נכון יוצאים עב שמות של שלש אותיות.

כתוב ש-עב השמות מתחלקים ל-לו ראשונים ו-לו אחרונים – יש בכל דור לו צדיקים נסתרים ו-לו צדיקים גלויים. כל זמן שיוסף הסתתר במצרים והאחים לא הכירו בו הוא היה בגדר צדיק נסתר. כשיוסף אומר "אני יוסף" – הזדהות, גילוי – הוא הופך מצדיק נסתר לצדיק גלוי.

זה תהליך מאד יסודי בחסידות, התהליך שעבר מורנו הבעל שם טוב. זה לא סתם תהליך אלא תהליך שמלווה במשבר עצום. יש צדיק נסתר שאם הוא יתגלה הוא ימות – הוא לא מסוגל לגלות את ההעלם וההסתר העצמי שלו. כל הענין של ביאת משיח, עיקר הענין של ביאת משיח, הוא שהדבר הכי נסתר והכי נעלם כן יתגלה – בלי שום כח, רק "אני יוסף, העוד אבי חי". הגילוי הזה של ההסתר מתחיל בשם ה-לז של עב השמות.

עוד פעם, יש אגרת הויכוח והשלום שמיוחסת לצמח-צדק. שם הוא מסביר את הענין שאנחנו מדברים עכשיו, שב-עב יש לו נסתרים ו-לו גלויים. עיקר התכלית הוא שהנסתרים יתגלו – זו ביאת משיח, שהנסתר יתגלה. איפה זה מתחיל? בשם הראשון של לו הגלויים.

"אני [השם ה]ולא"

ומהו השם הזה? מי שלומד כוונות, זה קשור גם לקריאת שמע. מתי מכוונים את עב השמות בכל יום? בקריאת שמע, בפרשה השניה, ב-עב התיבות הראשונות של "והיה עם שמוע". מה השם ה-לז? לז בגימטריא "ולא" – כל פעם כתוב בהגדה של פסח "אני ולא", "אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא השליח, 'אני הוי', אני הוא ולא אחר". "ולא" בגימטריא לז.

מה השם ה-לז ב-עב השמות? אני. שם קדוש, א-נ-י לפי הסדר הזה (ולא אין). גם משהו מאד חשוב, ש-אין הוא לא שם קדוש של הקב"ה אבל אני הוא כן שם קדוש – השם ה-לז, שהוא ראשית השמות הגלויים.

"אני והו הושיעה נא"

מהו ראשית הנסתרים? שם והו, השם הראשון. בסוכות אומרים "אני והו הושיעה נא" – "אני והו" הם השם ה-לז והשם הראשון, ה-א. ביחד "אני והו" שוה ו פעמים אחד, ממוצע כל אות. למלה אחד יש ששה צירופים, שעולים יחד "אני והו".

מענין וחשוב שמקדימים את הנגלה לפני הנסתר. "אני" מתחיל את ה-לו הגלויים, ואילו "והו", לשון נסתר, את הנסתרים. רמז מובהק, אני, לשון גלוי, מתחיל את השמות הגלויים, ואילו והו, לשון נסתר, מתחיל את השמות הנסתרים. למה מקדימים את אני? כי תכלית הכוונה היא הגילוי, עיקר החידוש של מעשה בראשית הוא ה-אני.

שם אני – כוונת "השמרו" בקריאת שמע

אם מכוונים זאת כנגד המילים הראשונות בפרשית "והיה אם שמוע", על איזו מלה מכוונים את השם הקדוש אני? הפרשה השניה של קריאת שמע מתחילה קודם כל עם ברכות, עד "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת". מי אומר "ונתתי"? זה עיקר הגילוי של שכינה מדברת מתוך גרונו של משה – "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת". עד כאן היו ברכות, כאשר אנחנו עובדים את ה' "בכל לבבכם ובכל נפשכם". כמה מלים יש בפרשה השניה, עד "ושבעת"? בדיוק לו מילים.

כלומר, כל החלק הראשון של הפרשה השניה של קריאת שמע, עד "ושבעת", הוא כנגד לו הצדיקים הנסתרים. הפסוק הבא מתחיל "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים וגו'" – תחלת כמה פסוקים של פורענות. אז קודם יש לו מלים של ברכה, של טובה, ואחר כך יש לה – אחד פחות, כי "מרובה מדה טובה" – מלים של פורענות, החל מ"השמרו".

אז מתי מכוונים את השם אני? על המלה הראשונה של פסוקי הפורענות, "הכל הולך אחר הפתיחה", "השמרו". אם אפשר לקיים את "השמרו [לכם פן יפתה לבבכם]" זה מתבטל, הפורענות לא קיימת, רק צריך להשמר "פן יפתה לבבכם". הכל תלוי בתיקון האני, תיקון השם הקדוש הזה.

שוב, מכוונים "אני" על "השמרו", המלה הראשונה על הפסוקים הלא-טובים כביכול (שלכן יש נוהגים לומר אותם בשקט). יש לו מילים של טוב, לה מילים של לא-טוב-לכאורה, ואז עוד מלה אחת של טוב – "ושמתם" (שעליו רשום השם האחרון של ה-עב, השם מום בגימטריא אלהים – הראש-תוך-סוף של "ושמתם" הם אותיות מום). כך מתחלקים עב השמות בפרשת "והיה אם שמוע". נכוון כעת, צריך להשמר מ"פן יפתה לבבכם וסרתם" – הכל תלוי בתוקף של תיקון האני של "השמרו". כמה שוה "השמרו"? 551, אני שוה 61, וכמה זה ביחד? ברית, זו קדושת הברית.

 

ד. פרצוף ביטויים שיש לכוון באמירת 'אני'

כוונות אני (והקשר בין אני ו-לז)

יש ספרים שדורשים את כל עב השמות ועל כל שם נותנים כוונות של ראשי תיבות של פסוקים בתנ"ך, כמובן עם הסבר תוכני מה הקשר בין הפסוק לשם הזה. הספר הכי חשוב שדן בנושא הזה נקרא "חרב פיפיות", מאחד מגדולי חכמי הקלויז בבראד. כדרכו, הוא מאריך ומעמיק בשם הקדוש אני. נתבונן כעת גם בכוונות שהוא אומר לכוון על אני וגם מה שמובא בעוד מקומות בספרי הקבלה מה לכוון כשאומרים אני – בפרט כשיודעים שהוא שם קדוש, שם ה-ולא של עב שמותיו יתברך.

מה הקשר בין שני המספרים האלה, 61 ו-37? אלה שני מספרי שבת רצופים. איפה זה מופיע בתורה? יש שני פסוקי אחדות ה' מרכזיים בתורה – פעמיים כתוב "הוי' הוא האלהים". בפסוק הראשון כתוב "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו" וכמה פסוקים אחריו (בפרשת ואתחנן) כתוב "וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". בפסוק הראשון יש לז אותיות ובפסוק השני יש סא אותיות. נמצא שהפסוק הכי חשוב של סא אותיות בתורה הוא "וידעת היום וגו'". בהיותו מספר שבת אפשר לצייר אותו כך. הוא מספר צורני נוסף – מספר השראה – אז יש עוד צורה לצייר אותו. גם למספר לז יש כמה וכמה צורות, אבל הקשר בין שני המספרים האלה, הצד השוה ביניהם, שהם שני מספרים רצופים בסדרת מספרי השבת (משושה עם נקודה באמצע).

לפני שנמשיך עם הכוונות של אני, ואז בהמשך נגיע לעיקר בע"ה – הכל רק בגדר חימום בינתים – נעשה הפסקה לעוד כמה ניגונים. הפסוקים האחרונים בפרק החדש של הרבי הם "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון. להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו. מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה". יש לנו שני ניגונים על הפסוקים האלה – נתחיל עם הראשון. לחיים לחיים.

כעת נעשה פרצוף של פסוקים שמובאים בספרי הקבלה לכוון במלה "אני", גם ביחס לשם הקדוש אני:

[מישהו אמר שאי אפשר לאהוב "כמוך" את מי שמתנהג כמו המדינה כאן]. "'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה", "אני הוי'".

 

תפארת (קו האמצעי): "אמונים נֹצר הוי'"

יש פסוק אחד שכולל את קו האמצעי – בפרט הוא שייך לספירת התפארת, אבל בעצם הוא מתחיל מהכתר, כמו שאמרנו קודם שהקו האמצעי הוא "בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה". מהכתר הוא יורד דרך הדעת לתפארת, עיקר המקום שלו, ומהתפארת יורד ליסוד ולמלכות. הפסוק, בתהלים לא, הוא "אמונים נֹצר הוי'" – "אהבו את הוי' כל חסידיו אמונים נֹצר הוי' וגו'". כתוב בספרי הקבלה שכאשר אומרים אני לכוון את הר"ת של "אמונים נֹצר הוי'".

אמונה היא רדל"א והיא גם מלכות, "אני ראשון ואני אחרון", אבל כתוב בתניא – באגרת הקדש ז"ך – שיש לצדיק שלש מדות כנגד החג"ת שלו, אהבה-יראה-אמונה. שם מסביר האבא של הרבי (בעל יום ההולדת של חי ניסן), בפירוש שלו על התניא, לקוטי לוי-יצחק על התניא, שאמונת הצדיק היא התפארת שלו. כמו שדברנו קודם שה'אין' של הצדיק הוא גם בתפארת שלו.

היות שכתוב "אמונים נֹצר הוי'" – אמונים לשון רבים – זה יכול להיות מכוון לכל הנקודות בקו האמצעי: הכלל שכל האמונים, כל הגוונים, הם בתפארת שענינה ריבוי גוונים (במזיגה נכונה, הפועלת פאר – "פא אומרת: פאר אמונתך"); אבל השרש של "אמונים נֹצר הוי'" הוא בכתר – ולא סתם בכתר אלא ברדל"א שבכתר; יש אמונים גם ביסוד, אמונים מלשון נאמנות, כמו נאמנות של בני זוג ששומרים אמונים אחד לשני ולא בוגדים ח"ו אחד בשני, וה"אמונים נֹצר הוי'" הזה הוא בספירת היסוד, היפך הבגידה, התיקון של "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אֹתי מצרימה", אפילו שבגדתם בי אני אינני בוגד בכם (ועל זה כתוב בספר התניא שעלינו ללמוד מהתנהגות יוסף עם אחיו); יש אמונה שהיא מלכות, המכנה המשותף של כנסת ישראל שכולם "מאמינים בני מאמינים".

אם כן, הרמז הראשון הוא ממש כלל גדול בתורה. "אמונים נֹצר הוי'" רומז שנמשך דרך המזל העליון בדיקנא, "נֹצר חסד" – "נֹצר חסד לאלפים", ממשיך מהכתר למטה, לדעת, לתפארת, ליסוד ועד למלכות.

 

חכמה: "הוי' נראה אליכם"

הרמז השני שמובא לגבי כוונת אני – כל אלה כוונות של יסוד, כמו שנסביר עוד יותר בהמשך – הוא פסוק בתחלת פרשת שמיני, שקראנו בתורה לפני כמה שבועות – "[היום] הוי' נראה אליכם", ר"ת אני למפרע. כתוב "היום" – בגימטריא אני – ואז "הוי' נראה אליכם".

מתי אומרים "היום" במשך חמשים יום (ביום החמשים ממש ה' הוא האומר "היום")? היום אומרים "היום", כי כל יום בספירה מתחיל "היום". היום הראשון "היום יום אחד" ובימים הבאים "היום שני ימים" וכו' (מצטבר, לא "היום יום שני", אבל מתחיל "היום"). משיח אמר לרבי יהושע בן לוי שהוא יבוא "היום". ריב"ל אמר שהוא משקר, כי לא בא, ואליהו הנביא פרש לו שהוא התכוון "היום אם בקֹלו תשמעו". הסברנו הרבה פעמים שבעצם הוא התכוון לכל "היום" בתורה, ואחד החשובים שבהם – "היום הוי' נראה אליכם".

איפה נשים את הרמז הזה? בחכמה, כי כל התגלות של ראיה היא בחכמה – חכמה היא ראשית הגילוי.

 

בינה: "אל נקמות הוי'"

"גדולה נקמה"

מה הרמז הבא? יש לנו עליו כמה וכמה מאמרים כתובים, בפרט במלכות ישראל. יש שלשה דברים שחז"ל אומרים עליהם שהם גדולים. אמרנו שחג הפסח צריך לקבל את הגדלות שלו משבת הגדול, נס גדול של "למכה מצרים בבכוריהם", "ישמח צדיק כי חזה נקם". מה מכוונים ב-אני? כל הרמזים שאומרים כעת הם רמזים כתובים בספרי הקבלה. אני – "אל נקמות הוי'".

יש שלשה דברים גדולים כי נתונים בין שני שמות של ה' – "שתי אותיות" – "אל דעות הוי'", "אל נקמות הוי'", "הוי' מקדש א-דני" (דעה ונקמה הם בין אותם שני שמות). חז"ל שואלים – האם באמת נקמה היא משהו כל כך גדול? ועונים שכן, במקומו הנכון, "במילתיה". מה המקום הנכון של הנקמה? בבינה (כמ"ש "אי זה מקום – בינה"). דעת היא דעת, שרש המקדש בחכמה (סוד מצות הראיה במקדש – "היום הוי' נראה אליכם") ושרש הנקמה בבינה ש"מינה דינין מתערין". לכן בחמש המצוות הכלליות – מאמר מהיסודיים ביותר שלנו – מצות הנקמה כמצוה כללית של התורה היא כנגד בינה, ה עילאה של שם הוי'.

חמש המצוות הכלליות

רק שנרענן את הזכרון שלנו, מה הן חמש המצוות הכלליות של התורה? קידוש ה' בכתר, בקוצו של י. פיקוח נפש בחכמה, י של השם. המצוה השלישית היא נקמה במילתא, במקום הנכון – בבינה, ה עילאה של שם הוי'. המצוה הבאה היא ביעור הרע, כמו לבער את עמלק ולבער את הרע גם בתוך עם ישראל – כנגד ה-ו של שם הוי', ובפרט כנגד היסוד, "חרב נוקמת נקם ברית", גם נקמה וגם ביעור הרע. אחרון חביב – כיבוש ארץ ישראל – כנגד המלכות, ה תתאה של שם הוי'. שוב, זה רק בשביל הזכרון שלנו, שלא נשכח מה הן חמש המצוות הכלליות.

"אני בינה לי גבורה"

אבל לעניננו, אני ר"ת "אל נקמות הוי'" הוא ה'אני' של הבינה ש"מינה דינין מתערין", מקור הגבורות. למה הבינה היא מקור הגבורות? לא רק כי בחיצוניות "מינה דינין מתערין" אלא גם כי בפנימיות הבינה יש את זרוע שמאל של הכתר, גבורה דאריך. לכן כתוב "אני בינה לי גבורה". בקבלה הראשונה, לפני האריז"ל, פרשו ש"אני בינה" והענף שלי היא גבורה. אבל האריז"ל, שעיקר החידוש שלו הוא התלבשות הפרצופים זה בזה, פרש הרבה יותר בעומק, ש"אני בינה" ו"לי גבורה" כי בתוכי הזרוע השמאלית של הכתר, של אריך. משם הזרוע הנטויה לעשות נקמה במקום הנכון, ועל כך מתפללים בתהלים – דוד המלך אומר – "אל נקמות הוי' אל נקמות הופיע" (קודם הזכרנו פסוק של ראובן בכור יעקב, שאומר "ואני אנה אני בא"; "אני אנה" ר"ת של כל הפסוק – "אל נקמות הוי', אל נקמות הופיעה").

קשר החכמה והבינה

בשני הפסוקים של חכמה ובינה יש התגלות – "היום הוי' נראה אליכם" ו"אל נקמות הופיע". זו הופעה, גילוי אלקות – מבקשים מה' להופיע. לכן שתי הבחינות האלה הולכות יחד.

בתחלת פרשת שמיני גם היה סיפור קשה של מיתת שני בני אהרן, תוך כדי "היום הוי' נראה אליכם". כל עונש הוא בחינת נקמה. יש הרבה הסברים מהי נקמה – עונשים של תורה הם לא נקמה בלי תיקון אלא נקמה עם תיקון. כבר ב"היום הוי' נראה אליכם" יש שרש של דין (מסוד גבורה דעתיק המתלבש בחכמה סתימאה דאריך ומשם מאיר בפנימיות אבא, חכמה עילאה), והדין, הנקמה, בכוונות של אני הוא "אל נקמות הוי'" שבבינה.

 

דעת: "אתה נירי הוי'"

אתה-אני

הכוונה הבאה, שנשים אותה בדעת, היא פסוק שיש אומרים אותו לפני הדלקת נרות חנוכה. כתוב "כי אתה נירי הוי' והוי' יגיה חשכי". "אתה נירי הוי'" ר"ת אני.

מצד אחד פונים לה' "אתה", אבל הר"ת הם אני – קשור למה שהסברנו לפני שבוע, ש'אני' הוא תמיד מול 'אתה'. כתוב "אני אל שדי" – קודם לאברהם אבינו, "אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים", ואחר כך ליעקב אבינו "אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו". "אני אל שדי", ששוה אני משה, שוה גם אתה – קשר מובהק בין 'אני' ל'אתה'.

שוב, "אתה נירי הוי'" – יש שם תופעה חד-פעמית בכתיב. כתוב "נירי" – נר עם י באמצע. רק "אתה נירי" שוה הוי' ברבוע – לכן כתוב "אתה נירי הוי'". כשמוסיפים עוד הוי' זו כבר צורת היהלום של הוי', בגימטריא שבת.

הדלקת נר – המשכת דעת

את הרמז הזה, שאני אומר אני ומכוון "אתה נירי הוי'" – ההמשך הוא "והוי' יגיה חשכי", מעט אור דוחה הרבה מן החשך – נשים בדעת. אור, גילוי של אור, "היום הוי' נראה אליכם" שמנו בחכמה. "אל נקמות הוי' אל נקמות הוי'" שמנו בבינה. כעת מקום חשוב שה' נכנס בתור נר שמאיר את החשך, מגיה את החשך – "יגיה חשכי" – וזה יחסית לבינה מקום ההתגלות, בדעת.

בכלל כתוב בקבלה שכל פעם שמדליקים נר – כמו אשה שמדליקה נר שבת וחג – צריך לכוון שהנר הוא המוחין דנוקבא. וכך, למשל, "נשים דעתן קלה" – כשאשה מדליקה נר היא משלימה את הדעת שלה. זו כוונה כללית של נר, ולעניננו זו אסמכתא ש"אתה נירי הוי'" הוא בדעת – "כי אתה נירי הוי' והוי' יגיה חשכי".

 

חסד: "אשר נטעה ימינך"

העם והארץ

בחסד יש פסוק בתהלים – "וכנה [עם כ רבתי] אשר נטעה ימינך ועל בן אמצתה לך". "אשר נטעה ימינך" ר"ת אני. "ימינך" זה חסד, ימין. זו נטיעה בארץ ישראל – בנין ארץ ישראל, ישוב ארץ ישראל, לכונן את ארץ ישראל. זה הפשט, המפרשים מסבירים שכל הפסוק הזה מדבר על ארץ ישראל ועל עם ישראל. ארץ ישראל היא ה"כנה אשר נטעה ימינך" ועם ישראל הוא ה"בן אמצתה לך" – סדר יפה, ארץ ישראל ואז עם ישראל. היום כשאומרים "אמצת" היינו כמו אימוץ ילד, אבל פשט הפסוק הוא לשון חזק ואמץ – שאתה נותן לבן, ודווקא לבן שבא ליישב את הארץ, אומץ ועוז בשבילך. זה הפשט של "אמצתה לך", ווארט מאד חשוב. כדי לישב את הארץ צריך אומץ.

היחוד של ארץ ישראל – ארץ שנבראת בימין

ארץ ישראל נקראת ארץ ימין. יש רק ילד אחד מ-יב שבטי י-ה שנולד בארץ והוא נקרא בנימין כי נולד בארץ הימין, שנקראת כך כי היא המקום היחיד של "כנה אשר נטעה ימינך". בדרך כלל כתוב ש"נטה ימינו וברא שמים, נטה שמאלו וברא ארץ" – בדרך כלל ה' בורא את הארץ עם השמאל. כללות הארץ, הארציות, גם נשלטת על ידי השמאל – "נטה שמאלו וברא ארץ". היחוד של ארץ ישראל הוא "כימי השמים על הארץ", שאותו "נטה ימינו וברא שמים" הוא "אשר נטעה ימינך". זה הפשט של השם בנימין.

כלומר, כאן זו ארץ עם הימין של ה'. כמו שגם אומרים בהלל, "ימין הוי' רוממה, ימין הוי' עושה חיל" – הכל הוא ימין (ובסוד "לית שמאלא בהאי עתיקא – כולא ימינא"). זה התיקון כאן, שאף על פי שזה ארץ ובכלל "נטה שמאלו וברא ארץ", אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל – ארץ ישראל היא "אשר נטעה ימינך". "כנה" גם צירוף אותיות כהן – "אתה כהן לעולם" נאמר על אברהם אבינו. כהן הוא איש חסד. כתוב כנה עם כ רבתי – אז הכנה היא כהן גדול, "אלהיכם כהן הוא" ו"כהן גדול הוא".

כל בנין הארץ הוא עם חסד, עם ימין, עם אהבת ישראל, אבל צריך גם "ועל בן אמצתה לך" – צריך לתת אומץ לבן שבא ליישב את הארץ, ובפרט כשהוא בא ליישב במקומות קשים ורגישים עם עימותים. כדי ליישב את הארץ צריך להיות אני – "אני אומר" שארץ ישראל שייכת לעם ישראל – בכוונת "אשר נטעה ימינך".

 

גבורה: "אתון נורא יקדתא"

את הרמז של הגבורה כבר אמרנו בשיעור הקודם (ח' ניסן), רמז שכתוב. כאשר השליכו את חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש, הוא נקרא בספר דניאל "אתון נורא יקדתא". שוב, כתוב בספרים שזו כוונה כאשר אומרים אני – אפשר להשרף בתוך ה'אני' הזה, הוא מאד מסוכן, אבל גם צריך למסור את הנפש לפעמים להשלח לתוך האני הזה ולצאת חי. אם תקנת את ה'אני' שלך, כמו שהסברנו אז, תצא עם קידוש ה' הכי גדול מתוך ה'אני' הזה. זה אני של אש, של גבורה.

 

תפארת כבר אמרנו – "אמונים נֹצר הוי'" ר"ת אני.

 

נצח: "ילך נא א-דני"

בחכמה מופיע אני למפרע – "הוי' נראה אליכם". החכמה מתפשטת עד הנצח, שהופכת להיות החכמה של הנוקבא, ושם יש גם אני שכתוב בספרים לכוון אותו הפוך – "ילך נא א-דני בקרבנו כי עם קשה עֹרף הוא וסלחת". בכלל שם א-דני שייך לאני, כמו שדברנו לפני שבוע על הוספת ד ל-אני.

למה זה קשור לנצח? "ילך" זו הליכה ברגלים, החל מרגל ימין, הנצח. אבל עיקר הווארט הוא "כי עם קשה עֹרף הוא", שנדרש בחסידות למעליותא – מי שעקשן דקדושה, לא מוותר, שזה אנחנו. מי בסוף מנצח, דידן נצח? מה הרבי אמר לגבי ביאת משיח? שתלויה בסוף בדבר אחד, עשרה עקשנים, עשרה קשי ערף. הפירוש בחסידות שבזכות "כי עם קשה עֹרף הוא" אז "וסלחת" – ה' סולח, וכך הוא מכשיר את הקרקע, ה"כנה אשר נטעה ימינך", לרשת וליישב את ארץ ישראל. "ילך נא א-דני" ר"ת אני למפרע, וזה "כי עם קשה עֹרף הוא", יסוד הנצח של עם ישראל, עקשנות.

 

הוד: "אשר נשיא יחטא"

בהוד נשים פסוק מאד מפורסם אצלנו, ר"ת אני, שדברנו עליו פעמים רבות – "אשר נשיא יחטא" בפרשת ויקרא. "אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו" – אשרי הדור שהנשיא שלו חוטא ונותן לב לעשות תשובה על חטאו ולהביא קרבן למקדש. זה הוד המלכות של האני, של הנשיא, דווקא "אשר נשיא יחטא".

לפעמים מסבירים שהחטא שלו עצמו הוא אני – איך נשיא חוטא? ב'אני' שלו (ב"אני אמלך" שלו). אם יש לו אני לא מתוקן, קצת גאוה לא טובה, לא "ויגבה לבו בדרכי הוי'", זה מקור החטא שלו. אבל התיקון כאן הוא מיניה וביה, כי "אשרי הדור וכו'" – כנראה ש"נורא עלילה על בני אדם" (פסוק שנאמר בפרט על לגבי נשמות שמשרש המלכות), לא יעזור, נשיא חייב לחטוא, אבל אשרי הדור שהנשיא חוטא ומודה על חטאיו.

מי אותו נשיא שחטא והודה? דוד המלך, הרים ידים מיד ואמר "חטאתי להוי'" כאשר נתן הנביא הוכיח אותו. מי הנשיא שלא הודה ספונטאנית כששמואל הוכיח אותו (אלא נסה להצטדק)? שאול המלך, שלכן גם המלוכה נלקחה ממנו. ה' בחר בדוד כי יש אצלו "אשר נשיא יחטא", ר"ת אני, יש לו אני מתוקן – זה בספירת ההוד.

 

יסוד: "יבא נא אלי"

נסיים את הפרק הזה עם היסוד והמלכות. הסברנו כמה פעמים שלפעמים נביא הוא לשון ביאה, פעולה של ספירת היסוד. נאריך בזה בשיחה השלישית – שהיא העיקר, שחבל שלא כולם יהיו (הודיעו שההסעה לירושלים יוצאת).

אלישע הנביא אומר עם הרבה 'אני' – "יש נביא בישראל". לפני כן כתוב "יבא נא אלי וידע כי יש נביא בישראל". "יש" הוא היסוד של פרצוף אלב"ם, בו נברא העולם. לכן כל צדיק וצדיק עתיד לרשת שי עולמות – "להנחיל אוהבי יש". כשיוסף אומר "אני" זה יש אמתי – יש 'יש' קדוש, היש האמתי. אותו דבר אלישע – דווקא הוא, מכל הנביאים, ששוה יש מאין – אומר "יש נביא בישראל". הוא מתחיל "יבא נא אלי", ר"ת אני למפרע. "יבא נא אלי וידע [דעת היא ספירת הדעת וגם ספירת היסוד היא בחינת דעת, 'והאדם ידע את חוה אשתו'] כי יש נביא בישראל". את ה'אני' הזה נשים בספירת היסוד. מה זה אומר לנו יותר? שוב, נאמר בע"ה בשיחה השלישית.

 

מלכות: "ארץ נתנה יבולה"

אחרון חביב, האני של המלכות – אני שמכוונים אותו בפרק שאומרים בספירת העומר. המלכות היא עוד 'אני' של ארץ. כתוב "ארץ נתנה יבולה" ר"ת אני. הפלא הוא, שבאיזה יום מכוונים "ארץ"? יש כאן שלשה ימים – כל יום בספירה הוא מלה אחרת במזמור. המלה "ארץ" היא ה-לז, "אני ולא אחר".

 

סיכום

ולסיכום פסוקי ה'אני':

חכמה

"הוי' נראה אליכם"

 

בינה

"אל נקמות הוי'"

 

דעת

"אתה נירי הוי'"

 

חסד

"אשר נטעה ימינך"

 

גבורה

"אתון נורא יקדתא"

 

תפארת

"אמונים נֹצר הוי'"

 

נצח

"ילך נא א-דני"

 

הוד

"אשר נשיא יחטא"

 

יסוד

"יבא נא אלי"

 

 

מלכות

"ארץ נתנה יבולה"

 

חזרת הנבואה

אם נחזור רגע לאלישע, אני יכול להיות אני-נביא-הוי' או אלישע-נביא-הוי'. צריך להחזיר את הנבואה, כמו שנסביר תיכף, שיהיה "ונבאו בניכם ובנותיכם". אחד מסימני הגאולה הוא שהילדים הקטנים מתנבאים. כמו שנסביר, זה כבר מתחיל להתממש. מה הכוונה שהילדים ברחוב נביאים? 'אני נביא הוי'' – האני של ילד קטן – שהוא פשוט יודע את האמת ואומר את האמת בריש גלי ("ובני ישראל יצאים [ממצרים, מהשעבוד לממסד המיצר לישראל, כמו שיתבאר] ביד רמה"). ב"ה יש תופעה ביצהר שגם ילדים קטנים יודעים את האמת ואומרים את האמת – "אני מדבר". זה שייך לחג הפסח, זו כבר התחלת השיחה השלישית.

נעשה עוד הפסקה של נגינה. לחיים לחיים. ננגן את ה"מקימי" השני.

 

ה. "שלש פעמים בשנה" – תשובה לקב"ה, לתורה ולישראל

עולם-שנה-נפש – "בכל דרכיך דעהו", תשובה, תורה ומצוות

לחיים לחיים. יש עולם-שנה-נפש. על שנה יש ביטוי בתנ"ך "תשובת השנה", ויש לנו גם ספר בשם הזה. שנה לשון שינוי. לפעמים דורשים ש"תשובת השנה" היינו אלול ותשרי, בהם עושים תשובה על כל השנה, אבל "תשובת השנה" כולל את כל השנה כולה. אצלנו, אצל יהודי, כל השנה היא תנועה של תשובה. כלומר, עצם תפיסת הזמן – "עת ללדת ועת למות" עד "עת מלחמה ועת שלום", הכל זמן – היא "שוב יום אחד לפני מיתתך". "עת ללדת ועת למות", ואז גם מגיעים מ"עת מלחמה" (מלחמת היצרים) ל"עת שלום" (על ידי תשובה שלמה). שוב, כל תפיסת הזמן של יהודי היא תנועה של תשובה.

אז אם נזהה את "שנה" כתשובה, מהם עולם ונפש? נפש, "נפש כי תחטא" – הנפש היא ענין תורה ומצוות. יהודי "בעל נפש" (ביטוי בשלחן ערוך – אדמו"ר הזקן דרש מהחסידים שלו שיהיו "בעלי נפש") לומד תורה ושומר מצוות בהידור – לומד תורה לשמה על מנת לעשות. אם הנפש היא תורה ומצוות ושנה היא עבודת התשובה, מהו עולם? צריך לומר שעולם הוא העבודה של "בכל דרכיך [הדרכים שלך, דברי הרשות כו'] דעהו". עד כדי כך שחז"ל אומרים, בסוף מסכת ברכות, שהפסוק הזה הוא "פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה", ומוסיפים ש"בכל דרכיך דעהו" היינו "אפילו לדבר עבירה". ומפרש רש"י: "'בכל דרכיך'. אפילו לעבור עבירה. 'דעהו'. תן לב אם צורך מצוה הוא כגון אליהו בהר הכרמל עבור עליה". נמצא שזו הוראה לכל יהודי – זה העולם שלו, לשון העלם. צריך לתקן את העולם, ולשם כך הוא עושה כל מיני דברים – שלפעמים אינם מובנים לצופה מבחוץ (לא מבחינה תורנית ולא מבחינה מוסרית) – בבחינת "בכל דרכיך דעהו".

בכל אופן, כתוב שהשנה היא באמצע, בין נפש לעולם[י]. וכמו לגבי כל ממוצע מחבר, אף על פי שבפשט השנה היא למטה מנפש, אבל כממוצע מחבר יש לשנה שרש מעל שני הקצוות שהיא מחברת, העולם והנפש. לכן בעצם השנה כל הזמן מעלה ניצוצות מהעולם אל הנפש, לוקחת ניצוצות של "בכל דרכיך דעהו", של עבודה עם עניני הרשות (ואפילו עסק עם דברי עבירה, "עבירה לשמה"[יא]), ועל ידי תשובה הופכת את דברי הרשות (והדבר עבירה) ממש לתורה ומצוות – עושה מהעולם נפש. זה מה שהשנה עושה.

"שלש פעמים בשנה" – שלש בחינות של תשובה

כתוב בתורה "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדֹן הוי' אלהי ישראל". זה הולך על שלש רגלים. ידוע ש"שלש רגלים" בגימטריא בראשית, המלה הראשונה בתורה, שהיא התהוות הזמן-השנה. ידוע מאבולעפיא שבראשית שוה גם "שלשה דברים יחד", אבל בתורה זה שוה "שלש רגלים".

לפעמים כתוב "שלש רגלים" ולפעמים "שלש פעמים", ושלש פעמים כתוב בתורה "שלש פעמים בשנה". זאת אומרת שעיקר הזמן – שנה שהיא עבודת התשובה – קשור עם עליה לרגל. מהי עליה לרגל? גם, להעלות את העולם שלך לנפש. להפוך את הרשות (והעבירה לשמה) למצוה מכח העליה לרגל – התשובה – "שלש פעמים בשנה". אלא מה, כל רגל הוא תשובה אחרת – גם תשובה של סוג אחר של ציבור.

גילוי שכינה – "גוי מקרב גוי"

חג הפסח הוא "זמן חרותנו", זמן של לידת העם – להוולד מחדש (כגר שמתגייר שהוא כתינוק שנולד, ואליבא דריש לקיש, וד"ל). לפני שילד נולד יש צירים לאמא, ליולדת, וגם העובר-התינוק חווה את הצירים. בפסח צריך להוליד "גוי מקרב גוי". זה פסוק שבעל ההגדה מביא על "'ובמורא גדול' זה גילוי שכינה, שנאמר 'או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי וגו''".

יש הרבה מפרשים על פי פשט ששואלים מה הקשר של הפסוק הזה למה שכתוב קודם "'ובמורא גדול' זה גילוי שכינה"? איך הפסוק הזה הוא גילוי שכינה? בכלל לא פשוט, זו קושיא, שגם הרבי מביא אותה בפירושו על ההגדה. התירוץ של הרבי הוא איך לקרוא נכון את דברי ההגדה, שכנראה ש"זה גילוי שכינה" הוא מאמר מוסגר – תפתחו ותראו. אבל עדיין הקושיא עומדת במקומה לפי הקריאה הפשוטה של דברי ההגדה.

מה צריך לומר? שיש משהו ב"או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי" שהוא גילוי שכינה. האפשרות להוליד "גוי מקרב גוי" היא גילוי שכינה – פלאי פלאים ה"גוי מקרב גוי". כמה שוה "גוי מקרב גוי"? יש גוי בהתחלה ו-גוי בסוף ו-מקרב שוה חי פעמים גוי (היהלום של חי, וממילא בתוספת פעמיים גוי זה כבר היהלום של גוי) – שוה מצרים. ביטוי מאד מיוחד. כמו שנסביר, עיקר מה שקורה בחג הפסח הוא הגילוי שכינה של "גוי מקרב גוי".

זה גם מוסיף בדרשת חז"ל ש"מורא גדול" לשון מראה. לכאורה זה לא הפשט – מורא הוא יראה, פחד. דורשים "מורא" מלשון מראה, "זה גילוי שכינה", ועוד יותר קשה שמביאים פסוק שלכאורה לא קשור לענין. צריך לומר שה"גוי מקרב גוי" הוא גם ה"גילוי שכינה", והוא גילוי שכינה עם מורא, כידוע סוד יחוד יראה-נורא של הבעל שם טוב. כמו שכתוב אצל יעקב אבינו אחרי החלום שלו "ויירא מאד ויאמר מה נורא המקום הזה" – יש יחוד יראה-נורא שהוא ההתגלות של מה שהתגלה לו בחלום, אז יש "'מורא גדול' זה גילוי שכינה". עיקר הגילוי הנורא הזה הוא "או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי". זה מה שצריך לקרות בחג הפסח, זה "זמן חרותנו".

ברכת ישראל –  "גוי וקהל גוים"

איפה עוד כתוב פעמיים גוי באיזה ביטוי בתורה? בפסוק שאמרנו קודם, שיש פעמיים בתורה "אני אל שדי" (ששוה "'אני הוי'' אני הוא ולא אחר", ששוה אני משה), בפעם הראשונה לאברהם אבינו בברית המילה ובפעם השניה ליעקב "אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו". מה זה "גוי וקהל גוים"?

הוא מבשר לו "פרה ורבה", כמו שה' אמר לאדם הראשון ולנח, אך מה פירוש "גוי וקהל גוים"? יש שלשה פירושים ברש"י, פשוטו של מקרא:

הראשון ש"גוי" הולך על בנימין שעומד להוולד ו"קהל גוים" על אפרים ומנשה בני יוסף שעתידים להתחלק לשני שבטים. זה פירוש אחד. קוראים להם דווקא גוים, "גוי מקרב גוי". התכלית שלנו להיות "גוי אחד בארץ", "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ".

פירוש שני שעתידים בני ישראל להיות "שבעים נפש יוצאי ירך יעקב" כמנין כל גויי הארצות, שבעים אומות שיצאו מנח. רש"י מסמיך ומוסיף שיש גם שבעים סנהדרין, כמנין הגוים. זה הפירוש השני. כלומר, יש איזו מעלה שבני ישראל הם כמנין הגוים, ולא רק בני ישראל הם כמנין הגוים אלא גם הסנהדרין הם כמנין הגוים.

הפירוש השלישי של רש"י הוא שעתידים בני ישראל להקריב בחוץ – עבירה חמורה, עבירה שגובלת בעבודה זרה (לא ממש עבודה זרה, כי זו הקרבת קרבן לה', אבל זו עבירה חמורה להקריב מחוץ למקדש לאחר שנבחר, ויש בזה בגידה בה' הבוחר ומיחד את מקום המקדש, ובגידה בה' היא מעין עבודה זרה) – להקריב בחוץ כמו גוים. מתי? בימי אליהו הנביא. אותו ספור שהזכרנו לעיל, שהוא הדוגמה שמביא רש"י ל"בכל דרכיך דעהו" – "פרשה קטנה" שכוללת את כל התורה כולה (כמו "כלל גדול בתורה") – שהוא "אפילו לדבר עבירה", כמו גוי. כשאליהו הנביא מקריב בחוץ הוא עושה מעשה גוי. פלא שה' מברך בכך את יעקב אבינו.

בזכות "גוי וקהל גוים" יתקיים "ומלכים מחלציך יצאו"

מתי הפסוק הזה כתוב? ה' אומר אותו ליעקב אבינו לאחר שהוא משנה את שמו – "שמך יעקב, לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך ויקרא את שמו ישראל". כתוב שה' קרא ליעקב אבינו ישראל, שם המעלה, ואז הפסוק הבא הוא "ויאמר לו אלהים אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו".

שוב, בסמוך לשם ישראל ה' מבשר את יעקב שיהיו לך הרבה גוים – שהילדים שלך הם גוים. לפי הפירוש השלישי של רש"י – כנראה הפירוש הכי גבוה – שיתנהגו כמו גוים, יקריבו בחוץ (ובסוד "אמצאך בחוץ" הנאמר בבעלי תשובה [ש'ישתלטו על המדינה'], כמבואר בדא"ח). מי יעשה זאת? אליהו הנביא, שבא לבשר את הגאולה, הוא יקיים גם את הפסוק "בכל דרכיך דעהו", כמו גוי.

בזכות זה ש"גוי וקהל גוים" – שיעשו מעשה גוים – "ומלכים מחלציך יצאו", יהיו מלכים בעם ישראל. מה זה "חלציך"? חלוצים. יש יהודים שהם חלוצים ומהם יוצאים המלכים, אבל חלוצים כאלה שעושים מעשה גוים. זה דווקא אחרי שהוא נקרא ישראל, לא יעקב. רק ישראל יודע להיות גוי. יעקב לא יודע להיות גוי, אלא רק להיות יהודי טוב (וכמו שנאמר "ויעקב איש תם וגו'").

פסח, שבועות, סוכות – תשובה לה', לתורה ולישראל

כל זה קשור עם ה"שלש רגלים", שלש בחינות של "תשובת השנה", של לעשות תשובה:

בחג שבועות, שהוא "זמן מתן תורתנו", התשובה היא לתורה – לקבל מחדש את תריג מצוות התורה, "נעשה ונשמע". שוב, התשובה של שבועות היא תשובה לתורה ולמצוות – קדימת "נעשה" ל"ונשמע" זו תנועה של תשובה.

התשובה של סוכות היא תשובה לאחדות עם ישראל. סוכות הוא חג האסיף, החג של יעקב אבינו ש"נאסף אל עמיו". הוא לא מת, כאילו מת, כנראה המית את האגו לגמרי, אלא נאסף אל עמיו – הוא זכה לחג האסיף, ש"ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת". סוכות לא נקרא על שם אירוע אלא "זמן שמחתנו". פסח הוא "זמן חרותנו", על שם היציאה ממצרים, כמו שקראנו בהגדה. שבועות הוא "זמן מתן תורתנו", על שם מתן תורה. סוכות הוא "זמן שמחתנו" – מתי יהודים שמחים? כשיש הרבה יהודים יחד (יחד לשון חדוה כנודע). אי אפשר להיות שמח לבד. יש אולי יהודים שמשתדלים להיות שמחים לבד, לעשות התבודדות ולרקוד בחדר, אבל עיקר השמחה היא כשכולנו מתאספים יחד (בהתוועדות חסידים, כמו עכשיו).

נחזור: מה זה פסח? כעת אנחנו בפסח. פסח הוא תשובה לה'.

נסביר: יש שלשה דברים שמתקשראן דא בדא, ובסופו של דבר "כולא חד" – קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל. צריך לשוב לכל אחד מהשלשה האלה, ה"תלת קשרין דמתקשראן דא בדא". הזמן לשוב לה' הוא עכשיו, זו חרות, זה "אני מדבר בצדקה". הזמן לשוב לתורה ומצוותיה הוא שבועות. הזמן לשוב לישראל, להתחבר עם כלל ישראל ולשמוח ביחד עם כולם – כולנו בסוכה אחת וכולנו באגודה אחת, "ויעשו כולם אגודה אחת" שדורשים על ארבעת המינים של סוכות – הוא סוכות.

בין ארבעת הבנים לארבעת המינים

בליל הסדר יש ארבעה בנים, שגם כוללים את כל ישראל – "כנגד ארבעה בנים דברה תורה" – אבל יחסית לארבעת המינים של סוכות הם ארבעה נפרדים. בסוכות העיקר הוא "ולקחתם לכם ביום הראשון" ארבעה מינים, שמסמלים את כל הסוגים בעם ישראל, וחייבים לאגוד אותם יחד – אם אחד חסר הכל פסול. אם בליל הסדר במקרה לא היה בן רשע בין הנוכחים – עדיין הכל בסדר. רק צריך לומר ש"כנגד ארבעה בנים דברה תורה", אבל הלואי שכל הבנים יהיו חכמים-תמימים.

אבל בחג סוכות לא ככה – חייבים לקחת ביד ארבעה מינים, מזה שיש בו טעם וריח עד לזה שאין בו לא טעם ולא ריח. זה כמובן בא בהמשך לתשובת ראש השנה ויום כיפור, בו מתירים להתפלל עם העברניים, כמו החלבנה שהכהן הגדול מכניס עם הקטרת ביום כפור לפני ולפנים.

לשוב לה' – להוולד מחדש ולהתמסר לה'

העיקר הוא פסח – ראש השנה לרגלים. כעת אנחנו מגדירים שחג הפסח הוא לשוב לה'. מה הכוונה לשוב לה' שהוא לא לשוב לתורה ולא לשוב ולהתאחד ולהתאגד עם כלל ישראל? קודם כל צריך להבין שלשוב לה' הוא להוולד מחדש – שהעם נולד. "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" – נולדים ומתמסרים לה', בלי מצוות עדיין, אין עדיין הרבה מצוות (רק קצת, שתהיה איזו אחיזה, איזה כלי), אלא רק דודים. לכן קוראים את שיר השירים. יוצאים מעבדות, שבה לא היה לי את הדוד, את האני-אתה עם הקב"ה. יוצאים מהעבדות לחרות וכעת יש לי את הקב"ה.

תשובת סוכות – תשובת הצבור החרדי

לאיזה צבור כל תשובה מדברת? כעת נהפוך את הנ"ל למשהו אקטואלי. נתחיל מהסוף, לפני שנגיע לנקודה היותר רגישה – שהיא עכשיו, חג הפסח. נתחיל מסוכות, איזה צבור צריך היום לחזור לכלל, להתחבר עם הכלל? כנראה צבור שקצת פרוש מהכלל. אומרים לו שסוכות הוא חג שצריך את כולם יחד – גם במינים וגם בסוכה, כל עם ישראל יחד. והעיקר – לשמוח יחד אחד בשני (כאשר השיא הוא בריקודי שמחת תורה). מי זה הצבור הזה, שלא רוצה להשתייך – לא שהוא מכחיש שהשני הוא גם יהודי כמוהו, שכולנו יהודים, אבל לא רוצה להשתייך לכלל – וגם לקחת אחריות על הגורל של הכלל? נזהה את הצבור הזה כצבור החרדי.

מה האסטרטגיה של הצבור החרדי? רק לאחרונה התפרסם דבר ידוע – עוד עשרים שנה נהיה הרוב במדינה, ואז נראה מה יהיה. אבל בינתים היחוד שלנו שאנחנו פרושים מהכלל, לא לוקחים עליו אחריות. כל זה בלי תשובה. התשובה לכלל, להשתייך לכולם, היא להרגיש את הקשר העצמי שלך לכלל ולנסות עד כמה שאתה יכול לקחת אחריות על הכלל. זו תשובה של סוכות, זמן שמחתנו – זו השמחה הכי גדולה (ועם תשובה זו מתחילים את השנה החדשה, המתחילה מתשרי, בבחינת "ויעקב [עם בניו יחד] הלך לדרכו").

תשובת שבועות – תשובת הצבור החילוני

יש צבור שצריך להחזיר אותו בתשובה כפשוטו – הוא לא שומר תורה ומצוות וצריך לקרב עוד יהודי ועוד יהודי שיאמר "נעשה ונשמע" וישמור תורה ומצוות. לא משנה אם יהיה חרדי או לא – העיקר שישמור תורה ומצוות. זו תשובה של הצבור החילוני בעיקר, תשובה של שבועות. כל התשובות האלה שייכות לכל אחד מאתנו, כמובן, אבל כעת רוצים לעשות ווארט לאיזה צבור זה מדבר במיוחד.

תשובת פסח – תשובת הצבור הדתי-לאומי

כעת נחזור לפסח: מה שיצא, שהחג הזה, זמן חרותנו – הוא זמן מיוחד לצבור הלאומי או הדתי-לאומי, שהוא צריך לעשות תשובה. הוא צריך לחזור לה'. מה התשובה שלו? שיש משהו יותר גדול מהמדינה. צריך להוולד. מה יכול להיות יותר מהמדינה? מהשעבוד המנטאלי למדינה. אם אתה יהודי מאמין, יש לך כפה על הראש, אז יש רק דבר אחד שהוא יותר מהמדינה – הקב"ה, אם אתה מאמין בו, שיש כזה דבר.

שוב, התשובה של פסח, שהיא להשתחרר ממצרים – אפילו בקדושה יש מצרים, מצרים הוא ממסד שאתה שלם איתו. חג הפסח, שהוא "זמן חרותנו", הזמן של חופש הדבור, הזמן שהילדים הקטנים כבר מתחילים להתנבא, הוא חג החזון, חג הגאולה, שצריכים להגאל. זה לא גאולה מה שנמצא כאן ב"מצרים" של היום – לא הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו. בשביל לרצות בגאולה באמת צריך להוולד מהקטנות והכיווץ של אמונה עוורת בממסד ה"מצרים".

"זמן חרותנו" – חרות ממנטאליות השעבוד לממסד

יתכן שלא הסברתי את עצמי מספיק טוב על שלש התשובות, תשובת פסח ותשובת שבועות ותשובות סוכות – "שלש פעמים בשנה" (שלש פעימות של הלב היהודי). מה שקורה כאן, בצבור שנמצא כאן, כל אנ"ש, הוא תופעה שדברנו עליה הרבה במשך כל השנים. יש משהו שנולד – שחרור ממנטאליות כובלת של מצרים. דבר חדש נולד – אצל בחורים, אצל ילדים – שהוא שחרור, "זמן חרותנו", שחרור מעבדות מנטאלית לממסד.

שוב, אין שום קשר לכך שאנחנו אוהבים כל יהודי ורוצים לקרב אותו. אבל דווקא הצבור הזה משועבד לממסד יותר מהצבור החילוני. מי שמשועבד למצרים הוא הצבור הדתי-לאומי, הוא נמצא במצרים, והחג הזה הוא החג לשחרר אותו ממצרים – שיצא כבר ממצרים.

שוב, הצבור החילוני – שיתחיל לשמור תורה ומצוות, יש לו את החג שלו. הצבור החרדי – שירגיש שהוא שייך לעם ישראל בכלל, שייך לכולם, יש לו את החג שלו. אבל החג הזה הוא החג של הדתי-לאומי שצריך לצאת ממצרים. לזה אנחנו קוראים תשובה לה'. כמו שאמרנו קודם, שלפחות תודה לי שיש משהו אחד יותר גדול מהמדינה – שזה הקב"ה, שצריך ללכת אחריו במדבר, בארץ לא זרועה, שאין עדיין כלים, אין לנו כלום. צריך ללכת אחריו כי אני אוהב אותו, מתאהב בו. זה מה שמתרחש כאן, ברוך ה'.

 

ו. תגובה למצב בעולמות אבי"ע

חבלי לידה – מעשים בלתי מבוקרים

כשיש לידה יש צירים, כמו שאמרנו קודם – יש חבלי לידה. בזמן שאדם בתהליך לידה, עם החבלים, שגם האמא סובלת וגם התינוק-העובר ודאי מרגיש את החבלים והוא משתולל מתוכם. הוא עושה מעשים בלתי מבוקרים. שוב, זה דבר שדברנו עליו רבות פעמים – שהתופעות של החבר'ה הטובים שעושים כל מיני מעשים זה לא בגלל איזה דין של "עביד איניש דינא לנפשיה", זה לא שייך לנו בכלל. זה פשוט סימנים[יב] של חבלי לידה.

יש רחם – בכל אתר במדינה (ויתכן אף בחו"ל) יתכן שיש רחם (שמוליד ראש חדש), אבל כאן ביצהר יש רחם מיוחד, ובפרט יש בית מיוחד של רחם שהוא הישיבה למטה, והמטרה של הרחם שיוולד ממנו עם חדש. לא משנה שזה רק כמה יחידים. ככה ראשי ועד ארבע הארצות שבאו לבעל שם טוב אמרו: אנחנו מליונים ולך יש כמה תלמידים – מה זה כבר ישפיע על המציאות?! עוד חזון למועד מה שישפיע.

אנחנו באמצע תהליך לידה, ויש חבלים – וחבלים זה גויישקייט, זה "גוי מקרב גוי", לכן עושים מעשים שהם כמו גוים, שמקריבים קרבנות בחוץ ועושים כל מיני מעשי גוים. זו הברכה, "פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו". יש לך כבר הרבה ילדים, רוב הבנים נולדו – יא בנים – והיית עד עכשו יעקב. כעת אני קורא לך ישראל, וכצ'ופר אני מברך אותך "אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך" ומכח זה "ומלכים מחלציך יצאו".

"עביד איניש", "לאפרושי מאיסורא" או חבלי לידה

הזכרנו את הדין של "עביד איניש דינא לנפשיה" ואמרנו שהנושא הזה לא שייך לעניננו בכלל. בכל אופן, זה סימן בשו"ע – יש כזה דבר. התגובה של "עביד איניש דינא לנפשיה" היא לא לידת עם חדש בכלל. זו עבודת הפרט, מי שדואג לרכוש שלו. אנחנו לא כאלה בכלל.

יש משהו קצת יותר גבוה מזה, שהוא המצוה "לאפרושי מאיסורא" – כשרואים שמישהו עובר איסור או אפילו הולך לעבור איסור, יש בתורה דין (שאינו "עביד איניש דינא לנפשיה", כאשר באים לגנוב או להזיק לך את הרכוש, אלא דין אחר), שמי שהכי מחמיר בו הוא המנחת חנוך בספרו בכמה מקומות, שאם רואים יהודי שהולך לעבור עבירה מותר להרביץ לו כדי להפרישו מהאיסור. לא כי הוא הולך להרוס לך את הבית ואתה מגן עליו, אלא הנה יש יהודי, אח שלך, חיל עם מדים, שהולך לעשות העבירה וצריך לעשות משהו שלא יעשה את העבירה. אתה לא דואג לעצמך אלא לחייל, שלא יעשה עבירה. זה הרבה יותר גבוה.

שוב, יש אחד שמגיב מתוך זה שהורסים לי את הבית – זה אגואיסטי לגמרי, פרט, זה לא שייך לנו. יש אחד הרבה יותר אלטרואיסטי, שמרביץ לך כי הוא אוהב אותך, רוצה להפריש אותך מאיסור. כמו שאמרנו, יש הרבה דרגות בזה. אם רואים שמישהו הולך לעשות איסור אפשר להפריש אותו לפני כן, לפני ואחרי, כדי שלא יעשה עוד פעם. אז יש בדין הזה פרטים שלא נמצאים ב"עביד איניש דינא לנפשיה".

זה התגובות כאן? לא. כמה שיותר גבוה לאפרושי מאיסורא מתוך אהבת ישראל – זה גם לא הנקודה. הנקודה היא לא "עביד איניש" ואפילו לא "לאפרושי מאיסורא", אלא צירים נטו, חבלי לידה, זה "גוי וקהל גוים", "או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי" – "זה גלוי שכינה".

שלש רמות התגובה כנגד עולמות בי"ע

האם יש משהו עוד יותר מזה? אמרנו שלש רמות של תגובות, תגובות לא מבוקרות:

יש רמה שכאילו רוצה להצדיק עפ"י שו"ע של "עביד איניש" – זה הכי תחתון, בעולם הפרט, עולם העשיה (ששם מקנן המלכות שבנינה מהגבורות, מדת היראה, הפחד של הניזק מפני המזיק).

יש "לאפרושי מאיסורא" באמת מתוך אכפתיות, שהזולת, היהודי-האח, לא יעבור עבירה – זה כבר בעולם היצירה (ששם מקנן המדות העליונות בכלל, ובעיקר מדת החסד, "יומא דאזיל עם כולהו יומין", "זכר חסדו" – בנין הזכר מהחסדים).

יש פשוט צירים של בחור שכעת משתחרר, נולד. הוא משתחרר מהשעבוד למצרים שהוא היה משועבד בה. הוא לומד בישיבה והישיבה עוזרת לו להשתחרר מהשעבוד, ואף אחד לא אומר לו לעשות שום דבר, אבל היות שכעת הבחור הזה נולד – כמו שאמרנו, כשנולדם קצת משתוללים, כמו גוי, שזה צירים. איפה המדרגה הזו? בעולם הבריאה – שם הרחם, שם האמא, שם הוא צריך להוולד.

אם כן, יש שלש רמות כנגד עשיה-יצירה-בריאה. מה לגבי עולם האצילות?

[אם הוא בא להמלך?] בצירים לא באים להמלך. אם אתה בא להמלך אתה לא שם, לא איפה שרוצים שתהיה – אתה לא בצירים. מי שנמלך שייך ל"עביד איניש" או ל"לאפרושי מאיסורא", אבל לא שהבחור הזה כעת נולד. הוא חוזר לה', פתאום מגלה שיש משהו יותר גדול מהממסד, והוא גם מאמין ש"זה הקטן גדול יהיה" – שאני עם עוד כמה חברים נוולד יחד ונעשה פה מהפכת עולם, נביא משיח. צריך משיח. עוד פעם, הצבור שיכול להביא משיח הוא דווקא הצבור הזה. זה שייך לחג הפסח, הראש של כל הרגלים.

עולם האצילות – לומר "אני יוסף"

הגענו עד עולם הבריאה, שהוא עולם הצירים, חבלי לידה (העולם של "אפשריות המציאות" בלשון החסידות). מה לגבי עולם האצילות? בעולם האצילות הוא לא צריך להגיב בכלל – הוא כבר נולד. כל התגובות האלה הן של בחור שכעת בתהליך, חבלי לידה, שנקראים צירים – לכן באמת הפעולה הכי טובה שלו היא לסגור צירים, כי זה מתאים לצירי לידה.

אבל יש מי שכבר נולד. ברוך ה', צירים לוקחים רק קצת זמן, ואז מזל טוב מזל טוב – נולד איש חרות אמתי. הוא לא צריך אותם מעשים בלתי מבוקרים, הוא כבר לא משתולל – הוא כבר נולד. מי שנולד הוא בעולם האצילות. אז הוא רק צריך לומר "אני יוסף", זיהוי האני האמתי שלו, ואז הוא מתחיל לנבא – ש"יש נביא בישראל". אלישע, יש מאין, נולד.

זה היה עיקר הווארט. אפשר לנגן עוד משהו.

אצילות – פעולה בכח הדבור בלבד

קצת הבהרה על המדרגה האחרונה: שאלו, אם נולדת – מה לעשות אם הורסים לך את הבית? אם הורסים לך את הבית ואתה רוצה להגיב בגלל ההלכה של "עביד איניש" – אולי תתיעץ עם הרב הראשי לישראל איך מותר לך לפעול במקרה כגון דא. אם מישהו רוצה להפריש חיל מאיסור – תתיעץ עם הרב שלך. יש כזה דבר, אבל זה לא הענין שלנו, לא הענין של החינוך וההדרכה של ישיבת "עוד יוסף חי". דברנו על התופעה – התופעה החיובית שקורית היא התופעה של הלידה, לא "עביד איניש" ולא "לאפרושי מאיסורא".

מה זה אצילות? לא להגיב בכלל? עיקר האצילות הוא עצם כח הדבור, "אני מדבר". הכח של היהודי הוא בפה שלו, זה פה-סח. גם על המשיח, אפילו שלפעמים צריך להמית רשע, כתוב "ברוח שפתיו ימית רשע" – לא בנשק, לא בידים. שוב, הוא נולד, יש לו גדלות, יש לו "אני מדבר". הוא כן פונה לחיל, אז מה עושים? צריך שהוא ועוד אחד ועוד אחד יפנו לחיל ויאמרו בתוקף ובנחת – "ידבר עמים תחתינו" בנחת, כמו שאמר ריש לקיש – שצריך לסרב פקודה.

לכאורה זה גם בגדר "לאפרושי מאיסורא", אבל באמת, בדרגה העליונה של האצילות, "סרב פקודה" הוא לא רק להפריש אותו מאיסור אלא לעורר אותו שאף הוא יוולד מחדש, ישנה ראש, יקח חלק במהפכה האידיאולוגית המתרחשת בארץ. שוב, אפשר לומר לחייל לסרב פקודה כדי להציל אותו מאיסור, להציל את החיים שלו, אבל אנחנו אומרים "סרב פקודה" כחלק ממהפכה, מיציאת מצרים. אתה חיל עם מדי צה"ל, אבל תדע שיש משהו אחד מעל המדינה – הקב"ה – ולכן סרב פקודה, תלך אחרי הדוד במדבר כו'. צריך להוולד, ולשם כך אתה צריך לסרב פקודה. יש קשר בין אצילות ליצירה, "מה שמו ומה שם בנו", אבל העיקר כאן הוא "זמן חרותנו".

הכח של מי שנולד, שלא צריך לעשות שום דבר בידים – רק מכח הדיבור שלו. אם אחד יאמר שאני לא מדבר אלא רק חושב – "טראכט גוט וועט זיין גוט", רק חושב מחשבות טובות, זה גם לא מספיק. זה להשאר ב-לו צדיקים הנסתרים, כמו שאמרנו קודם, ולא להגיע לשם הקדוש אני, השם ה-לז, התחלת הנגלים. בשם השם אני צריך לדבר.

המשיח הוא דַבָּר, ולכל אחד יש ניצוץ של משיח. הרבי אמר, גם על הרבי הקודם, שאצל מנהיג הדבר הכי גרוע הוא שלוקחים ממנו את כח הדבור. שוב, בעולם האצילות רק מדברים – בתוקף ובנחת, וגם בשמחה, גם מצחיקים, מי שיודע להצחיק. מי שיודע להצחיק יש לו הרבה מה לעשות בעולם האצילות, יכול למנוע את כל הדברים הלא-טובים. לחיים לחיים.

אותו אחד ששאל אותי עכשיו מה עושים כשהורסים לך את הבית, ב"ה יודע לבנות בתים חדשים – אז לא קרה שום דבר. לחיים לחיים. אם הרסו לך את הבית – בונים בית הרבה יותר טוב. זה נקרא "סותר על מנת לבנות".



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] תכלית-אמצעי בהכאה פרטית (ת פעמים א, כ פעמים מ, ל פעמים צ, י פעמים ע, ת פעמים י) עולה י פעמים תכלית (ממוצע כל אות של תכלית-אמצעי). על ידי הזווג (הכאה) של שתי התורות, דאורייתא ודרבנן, מתגלה שהכל 'תכלית', הכל דאורייתא (שבה "מצוה לשמוע דברי חכמים").

[ג] קוי הימין והשמאל הם כנגד מצוות עשה ומצוות לא-תעשה מדאורייתא. הקו האמצעי הוא מלשון אמצעי להשגת תכלית – הסוד של מצוות דרבנן, כנ"ל – והיינו עיקר סוד התורה שבעל פה, דברי חכמים, להיות אמצעי להשגת איזון מלא בין הימין והשמאל של התורה שבכתב (התכלית).

[ד] אני למפרע (ראה בפרצוף האני לקמן פ"ד) נוטריקון יין אדום (יין אדום = יא ברבוע).

[ה] "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אני הוי' אלהיכם. כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו. את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם אני הוי' אלהיכם. ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני הוי'. איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני הוי'".

הפסוק החמישי הוא הכלל של איסורי העריות, והנה, פלא – "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני הוי'" = 3288 = 24 פעמים 137, דהיינו 24 צירופי קבלה ובהיות שקבלה = נאוף (הרמז המפורסם של רבי נחמן) היינו 24 צירופי נאוף!

[ו] תחלת פרשת וארא: "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי'. וארא וגו'" – "אני" היינו התבה השביעית מתחלת הפרשה, "כל השביעין חביבין", בחינת מלכות כנודע. בקדשים "אני" היא התבה ה-חי ("לחופה"), כמו שיתבאר. ז ו-חי משלימים ל-כה, ה ברבוע. וכן וארא-אני קדשים-אני משלימים ל-784 = כח ברבוע ("פעלת צדיק [לחיים]").

[ז] "ואולם חי אני" = "אנכי אנכי". יש שלש פעמים "אנכי אנכי" בתנ"ך, כולן בישעיהו. הראשון: "אנכי אנכי הוי' ואין מבלעדי מושיע". "אנכי" = ג בחזקת ד = ג פעמים זך (ג בחזקת ג). יש בפסוק זך אותיות, וכל הפסוק עולה 837 = זך פעמים אל (נמצא שאל הוא הערך הממוצע של כל אות בפסוק).

[ח] "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצר ולקט קצירך לא תלקט. וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם אני הוי' אלהיכם.

לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך אני הוי'.

לא תעשק את רעך ולא תגזל לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר. לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשל ויראת מאלהיך אני הוי'.

לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפט עמיתך. לא תלך רכיל בעמיך לא תעמד על דם רעך אני הוי'.

לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. לא תקם ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני הוי'".

[ט] נתבונן בכללות המבנה של תחלת פרשת קדשים עד "ואהבת לרעך כמוך אני הוי'": עד כאן חי פסוקים, הכל בסימן "חי אני" כנ"ל. הפסוקים מתחלקים בחלוקה של ח-י בשני אופנים: עד לתחלת היחידה של י פסוקים (ה זוגות) יש ח פסוקים ואח"כ היחידה של י פסוקים. ועוד, יש ח פסוקים המסיימים "אני [הוי'...]" (ד "אני הוי' אלהיכם" ו-ד "אני הוי'", בסדר זה, סך הכל עול 1120, י פעמים יבק) ועוד י פסוקים שאין בהם "אני..". פסוקים ב-ג-ד מסיימים "אני הוי' אלהיכם" ואח"כ באים ד פסוקי דין פגול שאין בהם "אני הוי'" (אדרבה, "...זבח שלמים להוי'... את קדש הוי' חלל גו'") ואח"כ היחידה של י פסוקים עד "ואהבת לרעך כמוך אני הוי'". ב-ח הפסוקים המסיימים "אני.." יש כ תבות (כאשר ממוצע כל תבה הוא "להוי'") ו-פ (חי בהכאת אותיות, ח פעמים י) אותיות (כאשר ממוצע כל אות הוא יד-דוד) – יחס מושלם של א:ד בין תבות לאותיות.

את הפסוק החותם, "ואהבת לרעך כמוך", הגדיר כ"כלל גדול בתורה" רבי עקיבא. והנה, רבי עקיבא עולה  ה פעמים "חי אני"! ולהעיר כי יש ה ספרים בתנ"ך שבהם מופיע הלשון "חי אני": במדבר ישעיהו ירמיהו יחזקאל צפניה (הרוב – 16 מתוך 22 – ביחזקאל, העולה בגימטריא יוסף כו', בסוד "יצפה לחכמה" בספירת היסוד שנתבאר בשיעור ח' ניסן). אם מחלקים את המכפלה לשתי המלים מגלים כי ה פעמים חי עולה מלך ו-ה פעמים אני עולה יצהר (כנ"ל בפנים), היינו שרבי עקיבא (העומד מאחורי מרד בר כוזיבא) הוא מלך יצהר. רבי עקיבא בעצמו הוא ה"כלל גדול" של התורה שבעל פה כנודע, היינו כלל ה"אמצעי", להביא, תכף ומיד ממש, לימות המשיח (מי שלא יהיה, אפילו אחד כמו בר כוזיבא...).

[י] נפש עולם משלימים זא"ז ל-576, 24 ברבוע (ותפקיד השנה, עבודת התשובה, ליחדם כאחד, ועד שהוראת שעה הופכת להקבע כהלכה כו', כמבואר במ"א. רבי צדוק הכהן מאריך בתקנת השבין ובעוד מקומות שגם על הוראת שעה של "עבירה לשמה", שיש בזה מצוה רבה, כגון מעשה אליהו בהר הכרמל, צריך לעשות תשובה).

[יא] "גדולה עברה לשמה ממצוה שלא לשמה" = ג פעמים תענוג, חיה-חדוה ברבוע – תענוג בכל אחד משלשת הממדים של עש"ן.

[יב] ידועה החקירה אם סימנים (כמו סימני בהמות טהורות) משקפים ושייכים לעצם המהות (ראה שיחות הרבי בנושא) – לעניננו, האם המעשים הבלתי מבוקרים של הצעירים הנולדים מחדש הם בגדר תופעה חיצונית או שמא הם חלק עצמי של מהות לידת העם מחדש ותשובתו לה'.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com