חיפוש בתוכן האתר

אור ל-ח' ניסן ע"ד – עוד יוסף חי, יצהר שחרור ה'אני' ודמותו של רבי יהודה הנשיא הדפסה דוא

אור לח׳ ניסן ע"ד – עוד יוסף חי, יצהר

שחרור ה׳אני׳ ודמותו של רבי יהודה הנשיא

התוועדות "מתיר אסורים"

ננגן את הניגון לכבוד הפרק החדש של הרבי – "מקימי מעפר דל" הראשון[1] (יש עוד אחד).

2.              א. גאולת ה׳אני׳ – "אני מדבר בצדקה"

3.               פה-סח – לשחרר את ה'אני' המדבר

ברוך מתיר אסורים. אנחנו מתקרבים לחג הפסח, עוד שבוע, "זמן חרותנו". דורשים בהלכות החג שלשים ימים לפני החג, וכל שכן שבוע לפני החג – אז נדרוש בהליכות החג. הליכות החג הם איך יוצאים ממצרים, איך יוצאים לחופש, איך יוצאים לשחרור. מה זה בתוך הנפש? הרבה פעמים אנחנו מסבירים שמה שעצור ומשועבד לפרעה מלך מצרים הוא חוש הדבור. לכן כל מה שמדברים בפסח קשור לפה-סח, פתיחת הפה, "פתח פיך ויאירו דבריך", חופש הדבור.

יש פסוק "אני מדבר בצדקה רב להושיע". מכאן לומדים שמי שמדבר, הפה שצריך להשתחרר בפסח – כעת ההכנות לפסח – צריך לשחרר את ה'אני' כדי שאני אוכל לדבר מה שאני רוצה לדבר. ה'אני' של הקדושה מדבר בצדקה – "אני מדבר בצדקה רב להושיע".

4.               חוש הדבור של שבט יהודה – לקרוא בשם ה'

השבט של חדש ניסן הוא יהודה, המלך. ראש חדש ניסן הוא "ראש השנה למלכי ישראל". דוד מלך ישראל, שבעצם רמוז באות ד של יהודה – אותיות שם הוי' (לפי הסדר) עם ד (בין אותיות וה, יחודא תתאה, יחוד קול ודבור כנודע), שנמצאת במקום ה-ד של השם יהודה, והוא הבן ה-ד שנולד ליעקב אבינו. ה-ד הזו היא דוד, שיש לו שתי אותיות ד. כל ד היא "דלית ליה מגרמיה כלום" ו-ד היא גם דבור, חוש הדבור. חוש הדבור הוא החוש של ה'אני' – כשה'אני' מתוקן הוא יכול לדבר חפשי, בריש גלי ("ובני ישראל יוצאים ביד רמה", "בריש גלי").

מה יהודי רוצה לדבר? כמו אברהם אבינו, "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" – אל תקרי "ויקרא" אלא "ויקריא" (מאמר של ריש לקיש, כמו שהוסבר בשיעור אחרון) והוא קורא בשם הוי' אל עולם, לא "אל העולם" אלא "אל עולם", הכל אחד (האל הוא עולם ועולם הוא אל – זו מודעות של גן עדן מקדם, לפני חטא אדם הראשון, וכנודע ש"אל עולם" עולה בגימטריא גן עדן).

5.               "האמנתי כי אדבר"

בהלל – שנקרא הלל המצרי ("שאמרו דוד ברוח הקודש על יציאת מצרים") – אומרים "האמנתי כי אדבר", הדבור הוא כלי לגלות את האמונה שלי, כל דבור מחזק ומגלה את האמונה. "האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד"[2] – ֹ"עניתי" גם לשון "לחם עֹני", המצה, "עֹני" מלשון עוני ועינוי. אבל חז"ל דורשים "לחם עֹני" – "לחם שעונים עליו דברים הרבה". עניה היא לא סתם דבור אלא בקול רם – "וענו ואמרו". "עניתי" – שאני מדבר, ולא סתם מדבר אלא בקול רם (עד "מאד" – "אני עניתי מאד"), בריש גלי, ללא מפריע, ללא פרעה מלך מצרים.

6.               לשחרר את "כרחל לפני גֹזזיה נאלמה"

ה'אני', שהוא הדבור, הוא בחינת רחל – כמו שהוא שייך ליהודה הוא גם בחינת רחל אמנו. משיח הוא ה"דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור" – בחינת מדבר. משיח הוא משׂיח, פה-סח. כל זמן שהוא לא מדבר, שהוא עדיין בגלות, הוא נקרא "כרחל לפני גֹזזיה נאלמה" – הוא אלם מלדבר וצריך לשחרר אותו. גאולת משיח, הגאולה של פסח, היא לשחרר את הרחל שלפני גוזזיה נאלמה.

7.               רחל ולאה – אני ואנכי

ידוע שרחל היא אותיות הדבור ואילו לאה היא אותיות המחשבה – "שם הגדֹלה לאה ושם הקטנה רחל". ה גדולה – בינה, אמא עילאה – לאה; ה קטנה – המלכות, אמא תתאה – רחל, הדבור. על ה-ה הקטנה הזו כתוב "בהבראם", ב-ה בראם, ה זעירא – ה' ברא הכל בכח הדבור, בהבל הדבור.

כתוב בכתבי האריז"ל שזה גם ההבדל בין 'אנכי' ל'אני' – 'אנכי' בחינת לאה ואילו 'אני' בחינת רחל[3]. אז חג הפסח, שהוא חג הפה-סח, קשור בעיקר לשחרור ה'אני', לשחרור רחל מבין גוזזיה[4]. אחר כך בשבועות "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", "אנכי מי שאנכי", "אנא נפשי כתבית יהבית". החידוש של "אנכי" הוא תוספת ה-כ. אם היה רק אני זה "אנא נפשי יהבית", נתתי את עצמי, בלי "כתבית".

8.               בין 'אני' ל'אנכי' – פניה ל'אתה' לעומת גילוי עצמי

מה ההבדל בין 'אנכי' ל'אני'? יש הרבה פירושים בין המדקדקים, אבל עיקר הפירוש שמופיע בכמה וכמה מקומות – שתואם לגמרי את ההסבר של האר"י הקדוש, ש"אנכי" הוא בחינת לאה ו'אני' בחינת רחל – הוא ש'אנכי' היינו התגלות העצם, אני בעצמי, ולא 'מדבר בעדו'. 'אני' נקרא בדקדוק גוף ראשון, מדבר בעדו – כאשר יש לי בן שיח שאני מדבר איתו, יחס של אני-אתה. אין יחס של אנכי-אתה. אנכי היינו "אנכי מי שאנכי", אבל ברגע שאני אומר 'אני' זה תמיד מול 'אתה'. ככה מוסבר פשט.

מסבירים על פי דקדוק את הפשט הזה, שכנגד אני יש אתה. בלשון תרגום, בארמית, אתה מתורגם אנת – מכאן לומדים המדקדקים ש'אתה' הוא לשון 'אני', רק שה-נ נופלת (כמו בהרבה מלים, דוגמת ההבדל בין אמונה לאמת, שהיה צ"ל אמנת אבל ה-נ נופלת, וכך לגבי בן ובת ועוד). הדגש ב-ת של אתה היא במקום ה-נ. כלומר, אתה הוא הטיה, בן שיח, של אני – מי שעומד נוכח ה'אני'.

לכל אני יש מי שעומד נכחו, והנוכח של אני הוא אתה. אבל למלה 'אנכי' אין נוכח, אין 'אתה' ל'אנכי' – יש רק "אנכי מי שאנכי". כלומר, זו התגלות העצם, זו בחינת לאה. לכן בלידת שמעון לאה אומרת "כי שמע הוי' כי שנואה אנכי" 'אנכי' ולא 'אני'. יעקב אוהב את רחל, אוהב 'אני', אוהב אחת כזאת שיש לו איתה שיג ושיח, שהדבור זורם ביניהם בטבעיות ובחופשיות, אבל קשה לו להתייחס ל'אנכי' – "כי שנואה אנכי".

זה קשור לרשב"י, קשור לכל השמעונים. כמו שהסברנו הרבה פעמים, שבשמות חז"ל שמעון הוא השם הנפוץ ביותר – הכל על שם השמעון הראשון, הכל על שם כי "כי שנואה אנכי". בכל אופן, התיקון הזה של "כי שנואה אנכי" הוא תיקון של חג שבועות, של "אנכי הוי' אלהיך", של "נעשה ונשמע [אותיות שמעון]". אבל התיקון של חג הפסח הוא תיקון של אני, תיקון של רחל. ה'אני' שמתייחס, מדבר בעדו, לנוכח 'אתה'.

9.               "עצם מעצמי ובשר מבשרי"

על האשה שנבראת מצלעו אמר אדם הראשון "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת". "עצם מעצמי" רומז ללאה (סוד חוה ראשונה, כמבואר בכתבי האריז"ל), היינו התגלות העצם כנ"ל, ואילו "ובשר מבשרי" רומז לרחל (סוד חוה שניה).

עיקר הביטוי של "עצם מעצמי" הוא באותיות המחשבה, בחינת לאה (וכל פעם שנשמע "אנכי" מדבר בפה היינו שהמחשבה הפנימית והעצמית מתבטאת בדבור, וכאדם המדבר בינו לבין עצמו), ואילו עיקר הביטוי של "ובשר מבשרי" הוא באותיות הדבור ממש, בחינת "ויהי האדם לנפש חיה" ות"א "לרוח ממללא", "לרוח" אותיות ורחל, היינו שרחל היא המדברת, וכן רחל היא העומדת פנים בפנים בדבר אדם אליה. וידוע ש"בשר" הוא לשון בשורה, "קול מבשר [בדבור] מבשר ואומר".

10.         להתיר את השימוש במושג 'אני'

אם כן, הנושא שלנו הערב – "מתיר אסורים" – הוא איך להוציא את ה'אני' מהגלות, את הרחל מ"לפני גֹזזיה נאלמה". בדרך כלל חושבים ש'אני' הוא משהו שלילי בכלל, אגו, שצריך לבטל אותו. בפרט בפסח שחמץ, ישות, אסור במשהו. יש כמה וכמה סיפורי צדיקים שחסיד לא משתמש במלה הזו, כמה שפחות 'אִיך' – בשבילו אני זה ממש איך, לא אוהב את המלה הזאת. זה כי המלה הזו לא מתוקנת, אבל חג הפסח – פה-סח – הוא "אני מדבר בצדקה".

11.         אברהם אבינו – כח הדבור, האמונה והצדקה

אמרנו שה'אני' קשור לשני דברים – "צדקה", התיקון שלו במעשה, והפסוק השני "האמנתי". באיזה פסוק יש חבור בין אמונה לצדקה? פסוק של אברהם אבינו – "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה". הוא ראש כל המדברים.

כמו שיש הרבה שמעון בחז"ל כולם על שם השמעון הראשון ("כי שנואה אנכי") אולי הכי חשוב הוא רשב"י, והוא שנוא למלכות כי הוא מדבר ישירות נגדם. הוא לא סופר את הזולת, לכן הוא שנוא. כשהוא מדבר הוא מדבר עם "אנכי", גילוי העצם. זה לא יחסי צבור. 'אני' זה יחסי צבור. למי יש יחסי צבור? ראש כל המדברים, לא רבי שמעון אלא רבי יהודה בחינת יהודה, בחינת דבור. הוא יודע לדבר.

גם אברהם אבינו הוא "ראש כל המדברים" – הוא "ראש כל המאמינים" וראש כל בעלי הצדקה וגם ראש כל המדברים. בכח הדבור שלו הוא מקרב כל באי עולם לאמונה באל אחד. ה' מסר לאברהם אבינו את הכח לברך – "הברכות מסורות לך" – והוא מברך בכח הדבור שלו. יהודה הוא הדור הרביעי מאברהם אבינו (והבן הרביעי של יעקב אבינו וכו', כנ"ל), ולכן הוא מקבל מאברהם את עיקר כח הדבור שלו, שהוא גם כח ההנהגה שלו (בחינת "דבר אחד לדור"). כתוב בכתבי האריז"ל שרבי יהודה שייך לספירת החסד, דווקא רבי יהודה, כמו הראשון ששייך לחסד – אברהם אבינו.

12.         "אתון נורא יקִדתא"

ראשית דרכו של אברהם אבינו (בהיותו אברם, לפני שנוספה לו האות ה, סוד הבראם", ב-ה זעירא בראם, כנ"ל, סוד "עולם חסד יבנה") היתה עם גבורות, שבר את הפסלים של אבא שלו, עד שהשליכו אותו לכבשן האש (בחינת גבורות) ויצא בנס.

כמו אצל חנניה מישאל ועזריה: כתוב בכמה ספרי קבלה שכאשר אומרים 'אני' – כשכל אחד כאן יאמר 'אני' (שוב, אצל חסידים לא אמרו אני, אבל אם אחד אומר אני) שיכוון ש'אני' ר"ת "אתון נורא יקִדתא", הפסוק של כבשן האש אליו השליכו את חנניה מישאל ועזריה. בשביל לומר אני צריך נכונות לעבור את הבירור-התיקון, נראה מה יצא מזה, של השלכת האני ל"אתון נורא יקדתא" ונראה אם תצא חי.

אם האני מתוקן תצא חי, ואז יהיה חג פסח – מתיר אסורים – שתוכל לומר אני, "אני מדבר בצדקה רב להושיע".

13.       ב. "רבי אומר – אומר אני"

14.         רבי יהודה הנשיא – מחבר המשנה

כל זה הקדמה למה שמובא בספרי רבי יוסף ענגיל ע"ה לא בסוד רבי יהודה ראש כל המדברים, אלא בסוד עוד חכם גדול מאד שנקרא יהודה וגם הוא ראש כל המדברים – רבינו הקדוש, רבי, רבי יהודה הנשיא (שלמד מרבי יהודה, שהיה מוריינא דבי נשיאה אצל רשב"ג אבי רבי). כידוע, רבי יהודה היה ראש כל המדברים, מול מלכות רומי, אבל מי שהיה מקורב למלכות הרבה יותר ממנו – לגמרי מחובר למלכות, מלכות הרשעה של הרומאים – הוא רבי יהודה הנשיא, מי שחבר את המשניות, העלה על הכתב את התורה שבעל פה. גם זה בחינת "אני מדבר בצדקה רב להושיע" – "אין הגלויות מתכנסות אלא בזכות המשניות" של רבי.

15.         שושלת הלל

רבי יהודה הנשיא הוא הראשון בשושלת שנקרא בשם יהודה. היו שלשה שמעון לפניו, החל מהלל. הוא השביעי להלל הזקן, "כל השביעין חביבין". הבן של הלל הוא שמעון, אחר כך רבן גמליאל הזקן, אחר כך רבן שמעון בן גמליאל הנהרג, אחר כך רבן גמליאל דיבנה, אחר כך רבן שמעון בן גמליאל האבא של רבי. אז יש בשושלת שלשה שמעון ואחר כך בא יהודה. לנכד שלו גם קראו יהודה – רבי יהודה נשיאה – שהוא כבר הדור התשיעי להלל הזקן. הבן שלו הוא הלל – דווקא העשירי, "נעוץ סופן בתחלתן", "העשירי יהיה קדש להוי'", הוא עוד פעם הלל. מהלל עד הלל אין עוד הלל באמצע.

לרבי היו שני בנים, גם שמעון וגם גמליאל. לפני שהוא נפטר הוא אמר ששמעון יהיה החכם בסנהדרין, אחראי על הפסיקה בסנהדרין, אבל גמליאל יהיה הנשיא – ינהג את הנשיאות ברמה. הוא אף נתן לו הוראה – "בני נהוג נשיאותך ברמים, זרוק מרה בתלמידים". כמה שרבי, רבי יהודה, היה ענו מכל אדם, כמו הלל, הוא גם בעצמו הנהיג את נשיאותו ביד רמה – "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" – וכך הוא גם הדריך את בנו מה זה להיות נשיא בישראל. להיות נשיא בישראל צריך התנשאות על עם.

ידוע בחסידות שיש רוממות עצמית, שמתבטאת ומשתקפת בנפש כשפלות של דוד המלך – "והייתי שפל בעיני" בפנימיות – אבל מה שצריך להלביש את השפלות הפנימית הוא התנשאות על עם, להנהיג את הנשיאות ביד רמה. כך הוא הנחה את הבן שלו, הנשיא הבא אחריו. הבן שלו הוא שוב רבי יהודה נשיאה, והבן שלו הוא כבר סוף השושלת, סוף הסנהדרין, רבי הלל, כמו שדברנו עליו קצת לפני שבוע.

16.         "רבי אומר – אומר אני"

אנחנו באמצע לדבר על ריש לקיש, לעשות ממנו פרצוף, אבל הערב נעשה הפסקה. בעצם המשכנו עם הילדים עוד ספירה של ריש לקיש, ספירת הנצח, אבל את הערב נקדיש לרבי – רבי יהודה הנשיא – שהוא גם "מדבר". הוא לא סתם מדבר, יש משהו מיוחד אצלו שהוא משתמש במלה 'אני' – בדיוק הדבר שהכי רגיש אצל חסיד, המלה 'אני', 'איך'.

מה הביטוי? דווקא הוא, בין כל חכמי ישראל, משתמש בביטוי הזה – "רבי אומר, אומר אני". זה לשון שמופיע במשניות של רבי עצמו פעם אחת, אבל בתוספתא ובברייתות שבשני התלמודים, בבלי וירושלמי, הוא מופיע ריבוי פעמים – כחמשים פעם. "רבי אומר אומר אני", 'רבי זאגט איך זאג'.

17.         ר"י ענגיל: ביטוי של ענוה

היות שזה משהו כל כך יחודי ומפליא – ככל שגם יודעים כמה רבי הוא ענו – יש באריכות בבית האוצר ובעוד מקומות אצל רבי יוסף ענגיל על התופעה המיוחדת הזו של "רבי אומר אומר אני". הוא אומר שכנראה זה לא מה שהייתי חושב, שזה ביטוי של 'איך', של התנשאות, 'איך זאג', אלא שכנראה זה דווקא ביטוי של ענוה. בדיוק ההיפך, איפכא מסתברא. הייתי חושב שכאשר "רבי אומר, אומר אני" כך וכך יש בזה איזו גאוה. הוא אומר שבדיוק ההיפך, "אומר אני" של רבי הוא ביטוי של תכלית הענוה שלו.

על פי פשט הוא מתכוון, כמו שהתקבל אצל חכמי ישראל עד עצם הדור הזה והלאה, לומר "לעניות דעתי". כך הוא מבין פשט, ש"רבי אומר אומר אני" היינו 'אני חושב ככה, אתם יכולים לחשוב אחרת, אולי אתם צודקים'. יש מקומות שרבי אומר "נראים דברי... יותר מדברי" – אמרתי כך, אבל פלוני סובר אחרת ודבריו נראים יותר מאשר דברי. כך מסביר רבי יוסף ענגיל איך הוא מבין את פשט הביטוי המיוחד הזה, שמופיע דווקא אצל רבינו הקדוש – "אומר אני", לעניות דעתי.

18.         "אם אני כאן הכל כאן" – דבור בשם השכינה

הוא מביא שכנראה לקח זאת מראשית השושלת, הלל הזקן. אצל הלל הזקן לא מוצאים "אומר אני", אבל יש לו שימוש אחר במלה 'אני'. אנחנו מתקרבים לפסח, אבל בסוכות, בשמחת בית השואבה, כאשר הלל שמח בשמחת בית השואבה – הלל היה בזמן הבית (רבינו הקדוש כבר לא היה בזמן הבית) – הוא אמר לא פחות ולא יותר "אם אני כאן הכל כאן"[5]. זה גם פלא, ענוותן כהלל – ענו מכל אדם, שאי אפשר להרגיז אותו מרוב הענוה והשפלות שלו – איך הוא יכול להתבטא "אם אני כאן הכל כאן"?!

מענין שרבי יוסף ענגיל לא מביא את הזהר. הוא מביא – לאחר שמקדים בשם ספרי תלמידי הבעש"ט "כי דרך אנשי המעלה הגדולים להתבונן על כל דיבוריהם ומעשיהם שאין הם המדברים ועושים בכח עצמם רק כח אלקי אשר בהם וכו'" – את פירוש רש"י במסכת סוכה, שבאמרו 'אני' ("אם אני כאן הכל כאן") הלל התכוון לדרוש את השם הקדוש "אני [והו]", השם ה-לז (ה-הבל, הבל הדבור, עלמא דאתגליא) של עב שמותיו יתברך – "כל זמן שאני חפץ בבית הזה ושכינתי שרויה בו כבודו קיים ויבואו הכל כאן". הוא אומר את המשפט הזה כביכול בשם ה' – אם ה' כאן, אם יש השראת שכינה בבית המקדש, הכל כאן, ואם אין השראת שכינה בבית המקדש אין כאן כלום.

19.         בין פירוש הנגלה לפירוש הזהר

זה פשט, עוד לפני הזהר. מה הזהר? התרגלנו הרבה פעמים לדעת משפטים מתוך הנסתר עוד לפני שלומדים את הפשט של רש"י. בזהר כתוב "שכינתא דאיקרי 'אני'". כשהוא אמר "אם אני כאן" הוא התכוון לשכינה שנקראת 'אני'. הוא מביא על פי פשט שאין הכי נמי. בזהר כשאומרים "שכינה דאיקרי 'אני'" זה על דרך "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה"[6] של "אני מדבר בצדקה רב להושיע" – השכינה ('אני') מדברת מתוך הגרון שלו. הפשט של רש"י הנ"ל הוא גם ש'אני' רומז לשכינה, אבל לא שה'אני' הזה, השכינה, מדבר מתוך גרונו – אלא שהוא אומר שאם השכינה פה הכל פה, ואם השכינה לא שורה בבית המקדש...

זו קצת נבואה – הוא היה כמה דורות לפני חורבן הבית, לא הרבה זמן, והוא קצת מנבא שאם השכינה לא תשרה בבית הזה אין לבית עתיד, הבית הזה לא יתקיים. "אם אני כאן הכל כאן" אבל אם "אני לא כאן" – יתכן, "מפני מעשינו גלינו מארצנו", אם מעשינו לא זכאים להשראת שכינה בבית המקדש ה'אני' יסתלק מבית המקדש ואז אין כאן כלום, אין שום דבר במקום הזה של בית המקדש.

בכל אופן, זה הבדל דק בין איך שהוא מביא את הפירוש על פי נגלה לבין המשפט בזהר (שכמובן מוצא את ביטויו בהתבוננות המופיעה בספרי תלמידי הבעש"ט שרבי יוסף ענגיל בעצמו מביא כנ"ל). בכל אופן, הלל, הענו מכל אדם, יכול לומר בפה מלא "אם אני כאן הכל כאן".

20.         "אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני"

איזה עוד משפט יש שבו הלל אוהב את המלה 'אני'? הוא לא מביא, אבל זה פרקי אבות – "אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני". מה הפירוש החסידי? "אם אין אני", אם האני יכול להתחבר לאין, אז "מי לי". האדם יכול לעלות לאמא עילאה על ידי שמבטל את האני, המלכות, האגו שרוצה למלוך ולהשתלט – אז הוא עולה לאמא ומשם הוא יכול להמשיך את כל הישועות. זה פירוש חסידי. "אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני".

21.         אומרי 'אני' – מדוד המלך עד רבי יהודה הנשיא

בכל אופן, רואים שהלל אוהב את המלה 'אני' – הלל החסיד, הלל הענו. וכך רבינו הקדוש ממשיך בדרכו ואומר "רבי אומר, אומר אני" – 'איך זאג'. הוא קשור לדבור, "רבי אומר אומר אני", "אני מדבר", "מתיר אסורים".

אם נחדד עוד יותר, מה זה "מתיר אסורים"? הדבר שאסור לחסיד, האיסור הראשון שכולל את כל האיסורים, הוא לומר 'אני'. זה פשוט אסור – אסור לך לומר 'אני', 'אני' זה אגו. מה זה "מתיר אסורים"? שמותר לך לומר אני. מתי שהבאת את האני למדת אין (ואז האני נולד מחדש, נברא מחדש יש מאין, בצורה מתוקנת).

מי יכול לומר 'אני'? אצל משה רבינו כתוב ש"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", אבל לא רואים שהוא אהב לומר על עצמו 'אני' (אדרבה, אם כבר הוא אומר 'אני' על עצמו זה בלשון "ואני ערל שפתים... הן אני ערל שפתים"[7], כלומר שאין לי חוש בדבור, הנקרא 'אני'). רק כשמצטט את דברי ה', בגוף שלישי, הוא מביא ריבוי פעמים את אמרו יתברך "אני הוי'" או "אני הוי' אלהיכם".

הלל אהב את המלה 'אני'. רבי מאד אוהב את המלה 'אני'. מי עוד אוהב את המלה 'אני'? שוב, 'אני' קשור ליהודה. כמה ש"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" זו לא בדיוק מדת משה, כידוע שמשה הוא בטול ויהודה-דוד הוא שפלות. "החדש הזה" הוא ראש השנה למלכי ישראל, שפלות.

דוד אוהב 'אני' – "ואני תפלה". שה"אני" שלי – כך מוסבר הפשט, שאצל דוד מלכא משיחא, דוד מלך ישראל חי וקיים, ה'אני' שלו – הוא תפלה. תפלה היא רחמי, היא גם אמונה. אצל דוד ה'אני' שלו הוא תפלה – כל פעם שאני אומר 'אני' אני בעצם מתפלל לה'. אצל הלל "אם אני כאן הכל כאן" – ה'אני' הזה הוא השראת השכינה בישראל. אצל רבי "אומר אני".

22.         "אני המשנה המדברת בפיך"

נקח עוד שלב: יש עוד מישהו שאנחנו מכירים שאוהב את המלה 'אני', שה'אני' שלו מותר, לא אסור? [רב יוסף, "לא תתני ענוה דאיכא אנא"]. זה גם רב נחמן, רב יוסף ורב נחמן לגבי רבי. בסוף סוטה כתוב "משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא". בא רב יוסף ואומר "לא תתני ענוה דאיכא אנא", בא רב נחמן – שניהם אנשים משיחיים מאד, רב יוסף שוה משיח ורב נחמן אמר על עצמו שהוא משיח – ואומר "לא תתני יראת חטא דאיכא אנא".

אבל יש עוד מישהו הרבה יותר מאוחר, שהיארצייט שלו הוא ביום ראשון הקרוב, בי"ג ניסן, ביחד עם הרבי הצ"צ – מרן הבית יוסף, מגיד מישרים, "אני המשנה המדברת בפיך". זה משהו מופלא שרבי יוסף ענגיל לא מביא. כל פעם המגיד של הבית יוסף מתחיל בלשון אני, "אני המשנה המדברת בפיך".

אם זה המשנה, מי זה? לא 'אני התורה' או 'אני המקרא' אלא "אני המשנה" – המשנה זה רבי, רבי יהודה הנשיא, רבינו הקדוש. זה ממש המשך, גלגול. צריך לומר שהגלגול של "רבי אומר אומר אני" – ה"אומר אני" שלי התגלגל לתוך הפה של הבית יוסף. כתוב שכל מי שזוכה שהלכה כמותו, "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", זה בזכות הענוה שלו. גם הבית יוסף זכה בזכות הענוה שלו, שה' עמו, הלכה כמותו בכל מקום, וכך גם אצל רבי – מחבר המשנה – שהלכה כרבי כנגד כל אחד מחבריו.

[כתוב בספרי רוז'ין שרש"י משתמש לרוב בלשון "אומר אני" ושגם רבי ישראל מרוז'ין ובניו אחריו היו מתחילים את התורה שלהם ב'אומר אני'.]. לפי זה, יש להוסיף את רש"י (שזכה שפירושיו התקבלו כפשט הבסיסי של שתי התורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה) בין רבי לבית יוסף. בכל אופן, עיקר הגלגול של רבי מחבר המשניות הוא בתוך המשפט הזה – "אני המשנה המדברת מתוך פיך", לא יכול להיות יותר מפורש מזה.

אם כן, יש את דוד המלך – "ואני תפלה"; את הלל – "אם אני כאן הכל כאן"; את רבינו הקדוש – "רבי אומר אומר אני"; את הבית יוסף – "אני המשנה" (ויש גם את רש"י, "לבי אומר לי", "אני אומר"). בדרגה הגבוהה של בטול ודאי הכל מתחיל ממשה רבינו – זה לא בדיוק 'אני' אלא רק "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה".

23.       ג. "יצפה לחכמה"

24.         "כל רבי מארץ ישראל"

ככה רק פתחנו את הנושא – הנושא של 'אני' והחכם שאנחנו רוצים להתייחד איתו הערב, רבי, רבינו הקדוש, היחיד שזכה לכינויים המופלאים האלה. הוא גם רבי סתם – סימן שהוא מאד קשור לארץ ישראל, כי כתוב "כל רבי מארץ ישראל" (תלמידו הוא רב, שירד לבבל – "כל רב מבבל" – הכולל את ה'רבים' של בבל, ורבי כולל את כל הרביים של ארץ ישראל).

ידוע בחסידות שה-י שמבדילה בין רבי לרב היא נביעת האין סוף, שזוכים על ידי מוחין דאבא ל"אוירא דארץ ישראל מחכים". כתוב ש"כל הרואה רבי בחלום יצפה לחכמה", זה ה-י של רבי, נביעת האין סוף של רבי, פנימיות החכמה.

25.         "הרואה... יצפה לחכמה"

אם כבר, נעשה מאמר מוסגר: בפרק "הרואה", בסוף מסכת ברכות, יש הרבה דברים שכתוב שהרואה אותם בחלום "יצפה לחכמה". בעצם יש תשעה דברים שונים שכתוב שמי שרואה אותם בחלום יצפה לחכמה. נעשה מאמר מוסגר רק לסדר אותם, לעשות מהם פרצוף.

קודם כל נעשה את הגימטריא של "יצפה לחכמה" – רפח, מספר מאד חשוב בקבלה. יש רפח ניצוצין. מה הקשר בין רפח לבין "יצפה לחכמה"? שעל ידי חכמה דווקא בא תיקון ל-רפח. איך רואים זאת? "כֻלם בחכמה עשית", "כולם בחכמה אתברירו". בירור רפח הוא על ידי שם עב – יש ד"פ עב (עב של כל אחד מהעסמ"ב) שעולים יחד רפח. זו הכוונה של "יצפה לחכמה".

לא נעשה לפי סדר הגמרא, אלא יותר קל – לפי סדר הפרצוף שנבנה:

26.                       חכמה: "הרואה רבי בחלום"

"הרואה רבי בחלום יצפה לחכמה". יש שם "שלשה חכמים הם". יש בגמרא הרבה שלישיות של לראות בחלום, שאם אתה רואה אחד מהם "יצפה לחסידות" (סימן של חסידות, של חסד), אם אתה רואה את השני "יצפה לחכמה" ואם רואה את השלישי זה סימן לפורענות.

יש שלשה חכמים – אחד שהוא חסיד, אחד שהוא חכם, ואחד שהוא סמל של פורענות. לא נאמר את כולם, אבל בשלישיה של החכמים החכם שאם אתה רואה אותו "יצפה לחכמה" הוא רבי. רואים שרבי בתור חכם שייך בעצם לחכמה – הוא החכם החכם. יש שלשה חכמים, כולם חכמים, אבל מי שהכי חכם בין החכמים – שאם רואים את החכם הזה "יצפה לחכמה", לעצם החכמה – הוא רבי.

איך אומרים בלשון הקבלה חכמה שבחכמה? אצילות שבאצילות. נשמה דאצילות שבאצילות, כמו משה רבינו. אם כן, את רבי נשים בראש הפרצוף שלנו – חכמה שבחכמה, פנימיות אבא פנימיות עתיק.

27.                       בינה: "הרואה בן זומא בחלום"

אחר כך יש שלישיה של תלמידי חכמים, והתלמיד חכם שאם אתה רואה אותו בחלום תצפה לחכמה הוא בן זומא. הוא לא נקרא רבי בן זומא אלא רק בן זומא – לא חכם אלא תלמיד חכם – ואם אתה רואה אותו בחלום "יצפה לחכמה".

איפה נשים אותו? הכל פרצוף "יצפה לחכמה", אבל החכמה של החכמה הוא רבי. בן זומא יהיה הבינה של החכמה, כי היחס בין חכם לתלמיד חכם הוא בין חכמה לבינה (קוראים לו שמעון, שמיעה בבינה). מתאים לכתבי האריז"ל, שם כתוב בפירוש שהוא שייך לאמא עילאה. בן עזאי הוא גם תלמיד חכם – "הרואה בן עזאי יצפה לחסידות" – אבל הוא מצד החכמה ואילו בן זומא מצד הבינה.

אם כן, יש לנו את החכמה של החכמה – רבי, ואת הבינה של החכמה – בן זומא.

28.                       דעת־תפארת: "הרואה קנה בחלום"

אחר כך יש דעת – דעת היא פנימיות התפארת, הקו האמצעי, "משה מלגאו יעקב מלבר". "הרואה קנה בחלום יצפה לחכמה" – זה כבר לא בן אדם אלא קנה, קנה סוף. "דעת קנית מה חסרת". למה "יצפה לחכמה"? כי כתוב "קנה חכמה". אבל בתוך פרצוף החכמה גופא הקנה של החכמה הוא הדעת. יש קנה המדה ויש קו המדה. כתוב שקנה המדה הוא פנימיות קו המדה, והוא הקו האמצעי – גם הדעת וגם התפארת. יש לנו רק תשעה דברים, אז צריך לחבר את הקו האמצעי – "הרואה קנה בחלום יצפה לחכמה".

29.                       חו"ג: "הבא על אחותו בחלום" ו"הרואה אווז בחלום"

אחר כך יש משהו אחר לגמרי – "הבא על אחותו בחלום יצפה לחכמה". יש שני דברים שקשורים לביאה – אחד "הבא על אחותו בחלום יצפה לחכמה" והשני, בן הזוג שלו בפרצוף שלנו, "הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה, ואם בא עליו נעשה ראש ישיבה". אומר רב אשי "אני ראיתי אווז ובאתי עליה" לכן נעשיתי ראש ישיבה. רואים כמה טוב עובד פתרון החלומות. אז מי שבא על אחותו יצפה לחכמה, "אמור לחכמה אחֹתי את", פסוק מפורש. או מי שרואה אווז, גם "יצפה לחכמה", ואם בא על האווז על אחת כמה וכמה – גם נעשה ראש ישיבה.

איפה מתאים "הבא על אחותו יצפה לחכמה"? אנחנו הולכים לפי הסדר, חסד. על זה כתוב בתורה "חסד הוא". לכן נאמר ש"הבא על אחותו יצפה לחכמה" היינו החסד של החכמה. אם יש פה זוג – האווז – כנראה שהאוז הוא בגבורה, "הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה".

30.                       נו"ה: "הרואה משלי בחלום" ו"הרואה קהלת בחלום"

אחר כך יש שלשה נביאים ושלשה כתובים ושלשה כתובים קטנים וגם שלשה מלכים. כמו שאמרנו – שאחד "יצפה לחסידות", השני "יצפה לחכמה" והשלישי "יצפה לפורענות". מה זה "כתובים" ו"כתובים קטנים"? הרי אנחנו מכירים "אוריאן תליתאי", התורה שלנו משולשת, יש תורה-נביאים-כתובים. כאן בפרק "הרואה" יש נביאים-כתובים-כתובים קטנים (לא מביא את התורה בהקשר זה). גדר חדש של כתובים קטנים – מה הם? חמש מגילות. אף על פי שהם חלק מהכתובים, הגמרא כאן עושה אותם קובעים ברכה לעצמם. היות שיש כתובים רגילים וכתובים קטנים, מכיון שכתובים בכלל הם נה"י אז כנראה כתובים רגילים הם נצח וכתובים קטנים הוד.

כל אחד יכול לנחש איזה מהכתובים הוא חכמה? מראים לך ספר בחלום – תצפה לחכמה. יש ספר שנקרא ספר החכמה – משלי. מי שרואה את משלי יצפה לחכמה. אבל מה בין הכתובים הקטנים? גם ספר של שלמה המלך – קהלת. מי שרואה את קהלת בחלום יצפה לחכמה. יש עוד ספר שחבר שלמה המלך – שיר השירים – אבל "הרואה שיר השירים בחלום יצפה לחסידות". שיר השירים הוא חסידות, לכן באמת בחסידות הספר העיקרי שדורשים אחרי חמשה חומשי תורה הוא שיר השירים. בכמות הפסוקים היחסית דורשים יותר את שיר השירים – הוא עיקר ספר החסידות. "הרואה את קהלת בחלום יצפה לחכמה". אז נשים את משלי בנצח של החכמה ואת קהלת בהוד של החכמה.

31.                       יסוד: "הרואה יחזקאל בחלום"

כעת נגיע לנביאים, "ונביא לבב חכמה". כתוב שנביא גם לשון ביאה, שייך לספירת היסוד. איזה נביא הוא נביא החכמה? אם נשים אותו ביסוד צריך להיות קשור גם ליוסף. איזה נביא בין הנביאים הגדולים הוא בחינת יוסף, שייך לשכם, ליצהר? יחזקאל שוה יוסף. "הרואה יחזקאל בחלום יצפה לחכמה".

מאד מענין שדווקא יחזקאל הוא נביא החכמה. הוא מתחיל במעשה מרכבה, החכמה הכי נפלאה, ונגמר עם הבית העתיד, הנצחי. התכנית של הבית היא חכמה וכנראה שכל הנבואות באמצע – כמו שני העצים, העצמות היבשות וכו' וכו' – כולן נבואות של חכמה. כך יוצא בחז"ל, שיחזקאל הוא חכמה.

32.                       מלכות: "הרואה שלמה בחלום"

אחרון חביב, יש "שלשה מלכים הם". מי שרואה את דוד המלך, לכאורה הכי חשוב, למה יצפה? לחסידות. אבל מי שרואה את שלמה המלך בחלום יצפה לחכמה.

33.         סיכום

אם כן, יש כאן פרצוף מאד יפה של "יצפה לחכמה" – רבי, בן זומא, קנה, הבא על אחותו, אווז (עם תוספת היוקר של הבא על האווז), משלי, קהלת, יחזקאל, שלמה המלך. ולסיכום:

חכמה

הרואה רבי בחלום

 

בינה

הרואה בן זומא בחלום

 

דעת-תפארת

הרואה קנה בחלום

 

חסד

הבא על אחותו בחלום

 

גבורה

הרואה אווז בחלום

נצח

הרואה משלי בחלום

 

הוד

הרואה קהלת בחלום

 

יסוד

הרואה יחזקאל בחלום

 

 

מלכות

הרואה שלמה המלך בחלום

34.       ד. נשיאת ההפכים של רבי – תורה וגדולה במקום אחד

35.         הנשיא – הקשר בין רבי יהודה הנשיא ליעקב אבינו

כל זה היה מאמר מוסגר גדול, לכבוד רבי, שיצא לנו שהוא האצילות שהאצילות, החכמה של החכמה – רבי יהודה הנשיא. כולם היו נשיאים, כל השושלת מהלל והלאה, וגם לפני הלל היה נשיא ואב בית דין, אבל היחיד שנקרא הנשיא, ב-ה הידיעה, הוא רק רבי. כמה שוה הנשיא? בכלל נשיא – כתוב בספרי הקבלה – ר"ת "ניצוצו של יעקב אבינו". אבל "הנשיא" הוא רבי, מבין כל הנשיאים, יוצא שהוא עיקר ניצוצו של יעקב אבינו.

איך רואים את הקשר ביניהם? משנה שגם הרבי עשה ממנה ענין גדול – פתיחת פרק ב בפרקי אבות, "רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". תפארת בקבלה היא יעקב – יעקב הוא מדת התפארת, "תפארת ישראל". המאמר הזה משקף את היות רבי עיקר ניצוצו של יעקב אבינו.

המשנה שלו, הדרך שלו – שהרבי שלנו קרא לה הדרך הישרה להביא את המשיח, אחרי שאמר בסוף ניסן ש"עשו כל אשר ביכלתכם להביא את המשיח" הוא הסביר שהכוונה ל"דרך ישרה", דרך שהיא תפארת בכלל ומלכות שבתפארת בפרט. אבל כמה המלה "הנשיא" שוה בגימטריא? 366. נחלק זאת ל‑6, תראו שעולה ו"פ אני – ששת צירופי המלה אני, "שלש אבנים בונות ששה בתים". כל ששת צירופי המלה 'אני' עולות הנשיא, לשון התנשאות – יש גם התנשאות שהיא רוממות עצמית, אבל העיקר התנשאות על עם.

36.         "אני אומר" – ענוה וכח התפקיד

נחזור לרבי יוסף ענגיל ונסכם. ודאי שיש משהו בהסבר שלו – ש"אומר אני" הוא כמו 'לעניות דעתי' – אבל לעניות דעתנו כשרבי אומר "אומר אני" יש הרבה יותר חידוש. החידוש הוא היכולת לשאת את שני ההפכים של להנהיג את הנשיאות ברמה ולהיות ענו מכל אדם בעת ובעונה אחת. השפלות הפנימית פלוס התפקיד – כמו ששמואל הנביא הוכיח את שאול שאתה "ראש שבטי ישראל" – באים שניהם יחד לידי ביטוי במשפט שלו "אומר אני". זה ה"מתיר אסורים" הכי גדול, שאפשר לומר 'אני' עם מצה, תכלית המצה, תכלית הבטול של היש, ועם מלכות.

37.         "תורה [ענוה] וגדולה במקום אחד"

הרי מה כתוב על רבי? עוד משהו חשוב מאד, שנמשיך ונסביר יותר. חז"ל אומרים שממשה רבינו ועד רבי לא מצאנו תורה וגדולה במקום אחד. אחר כך ממשיכים ואומרים שמרבי ועד רב אשי לא מצאנו תורה וגדולה במקום אחד.

מה היא תורה ומה היא גדולה? תורה היא בטול. ידוע שאפילו המלה תורה היא כפולה של בטול (תורה עולה אהבה פעמים בטול) – תורה היא אין. מהי גדולה? במשפט "תורה וגדולה במקום אחד" גדולה היא מלכות. וכמו שנאמר על השי"ת שבמקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו, כך בנוגע לרבי. וכן להיפך, כמה שהוא ענו כך הוא מלכותי.

רש"י מביא בפשוטו של מקרא על הפסוק (כשרבקה הולכת לדרוש את ה' בעקבות התרוצצות הבנים בקרבה) "שני גיים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר" – על "שני גיים" (כתיב גיים, גאים, וקרי גוים) רש"י מסביר שאלה שני גאים, רבי ואנטונינוס, שלא פסקו צנון וחזרת משלחנם לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. "שני לאומים" היינו שתי מלכויות (אום הוא בלי מלך, אבל לאום הוא עם מלך) – התאמצות בין שתי מלכויות, מי בראש.

מה זה תיקון האני? תיקון ה"אני אמלוך". כל "אני אמלוך" הוא שבירה, זה רע, לכן זה הדבר הכי אסור. אבל עוד לפני "ושני לאומים ממעיך יפרדו ולאום מלאום יאמץ" יש "שני גיים בבטנך" – כמה שוה בטן? אני. יש "אני אמלוך" של עשו הרשע, כתוב "אני אמלוך" אצל אדוניהו בן דוד – יצא מדוד "אני אמלוך", אבל גם אצל דוד יש 'אני', "ואני תפלה". מלך המשיח הוא גם אני.

מי יכול לומר 'אני אמלוך' בקדושה? רק ה'. כתוב ש'אני' סתם הוא הקב"ה – אין עוד אני, יש "אני הוי'"[8] ואין עוד. מתיר אסורים, שאפשר לומר אני, זה רק "אני ה'".

שוב, "תורה וגדולה במקום אחד" הם בטול והתנשאות. מה שרוצים לומר שבתוך ה"אומר אני" של רבי יש את נשיאת ההפכים של שניהם. זה ראש השנה למלכי ישראל של חדש ניסן וחג הפסח, אם כי שהעיקר הוא שיהיה מצה, שיהיה בטול, שלא יהיה שום ניפוח אני עצמי. כמו שגם אמרנו בהתחלה, שהאני המתוקן הוא היכולת של האדם להעמיד מולו נוכח, זולת. מי שלא יכול לומר 'אני' גם לא יכול באמת להתייחס לאף אחד, לאף 'אתה'.

מה שצריך לעשות עכשיו – גם פרצוף של רבי. כל מיני תכונות חשובות של התבוננות בדמותו של אותו אחד ש"רבי אומר, אומר אני" – שזה בשבילנו השנה ה"מתיר אסורים".

נעשה הפסקה ונלמד את "מקימי מעפר דל" השני[9] [למדו]. נשיר "פדה בשלום".

38.         יחוד השמות הקדושים ב'אני'

יש כוונה שמובאת בכתבי האריז"ל מה לכוון במלה 'אני'. בכלל, 'אני' הוא מלכות ובפרט נקודת ציון, היסוד של המלכות, הרחם של האשה. אבל, כותב האריז"ל, יש לכוון ש-אני, 61, שוה שם הוי', 26, ועוד שם קדוש, אגלא, ששוה 35. הוא אומר שבתוך ה'אני' יש גם חסדים וגם גבורות, בתוך נקודת ציון, יסוד נוקבא שמעלה מ"נ – ה'אני' מעלה מ"נ, לכן שחרור ה'אני' הוא שחרור רחל שכחה להעלות מ"נ, לבקש. קודם, לילדים, דברנו על לבקש מנקודת האמת יראת ה' – כמו "אשה יראת הוי' היא תתהלל" – ומכח זה באות כל הישועות, הגאולה.

שם הוי' הוא שם של רחמים, הוא החסד (כמבואר בתניא בשער היחוד והאמונה), ואילו השם השני – אגלא – הוא ר"ת "אתה גבור לעולם א-דני", הוא שם של גבורות, ה-א בסוף רומז לשם א-דני ויש בו "אתה גבור". שם אדנות הוא בנין המלכות מן הגבורות, וגם ידוע שהשם הקדוש הזה – אגלא – הוא ראשי התיבות של ברכת יעקב אבינו ליהודה. קודם אמרנו ש'אני' קשור בשרש לשבט יהודה, שבט המלכות. "אתה יודוך אחיך... גור אריה יהודה... לא יסור שבט מיהודה... אסרי לגפן עירֹה..." – ארבעת הפסוקים הראשונים של ברכת יהודה מתחילים באותיות אגלא, זה המקור בתורה של השם הקדוש הזה.

שוב, הוא הגבורות שב'אני'. מה זה הגבורות שב'אני'? כמו להנהיג את הנשיאות ברמה שדברנו קודם, זה "לא יסור שבט מיהודה" שדורשים על רבי ובית רבי. שם אגלא יחד עם שם הוי', שם החסד והרחמים, הם יחד 'אני'. כלומר, כל הענוה והבטול של ה'אני' באים משם הוי', אבל הגבורות באות מהשם הקדוש הזה אגלא. רואים פה משהו יפה, חלוקה ל‑13 ו‑7, גם זכר ונקבה (חסד וגבורה). שם הוי' עולה ב"פ 13 ושם אגלא – שעולה יהודי – עולה ה"פ 7. יש חלוקה ל‑13 ו‑7, כאשר הכפולות הן 2 ו‑5, בדיוק חלוקת הזהב של 7. זו כוונה מתוך האריז"ל. שוב, זה מחזק את מה שאמרנו קודם, ש"רבי אומר אומר אני" היינו גם ענוה גדולה וגם גדוּלה – "תורה וגדולה במקום אחד".

39.       ה. "אֹמר אני מעשי למלך" – הפסוק של רבי

40.         המקור ל"אומר אני" בתנ"ך

עוד דבר, עיקר הווארט של רבי יוסף ענגיל שלא אמרנו קודם. הוא שואל האם ל"אומר אני" יש מקור בתנ"ך, וכותב שעד כמה שזכור לו (לא היה לו תקליטור) כתוב בתנ"ך רק פעם אחת "אומר אני". איפה כתוב "אומר אני" – המקור לביטוי של רבי – הוא בפרק מ"ה בתהלים בפסוק (שדברנו עליו בשנה הקודמת, כי הוא היה הסימן שלה) "רחש לבי דבר טוב אֹמר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר".

41.         דרשת הפסוק על כתיבת המשנה על ידי רבי

רבי יוסף ענגיל אומר פירוש יפה, שה"אומר אני" הזה הוא המקור ל"אומר אני" של רבי, כי הוא רומז באופן מובהק לחיבור המשניות. גולת הכותרת של חיי רבי הוא חבור המשניות, כתוב שהקדיש לו חמשים שנים של עבודה מאומצת. "רחש לבי דבר טוב", "אין טוב אלא תורה", ומה הדבר הטוב? שצריך לחתום וגם לכתוב את המשניות, את התורה שבעל פה.

42.         "אֹמר אני" – הוראת השעה (לדורי דורות) של רבי מתוך הרגישות לגלות

"אֹמר אני" – רבי יוסף ענגיל לא מדגיש זאת מספיק, ש"אומר אני" אינו רק לעניות דעתי, אלא שזה הדבר הכי פנימי שיוצא מהנפש שלי, "נפשי יצאה מדברו" – "מעשי למלך", דרש את הפסוק "עת לעשות להוי' הפרו תורתך", שאף ש"דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתבם" בכל זאת "אני אומר", זה העומקא-דעומקא (דברו קודם על "עומקא דלבא") של רבי.

על הגאולה כתוב "לבא לפומא לא גליא", אבל יש משהו ב"אומר אני" של רבי שהוא "לבא לפומא גליא", שהוא "אומר אני" – על דרך עברה לשמה – ש"מעשי למלך", "עת לעשות להוי'", שצריך לכתוב את התורה שבעל פה. ה' רצה שהתורה שבעל פה תהיה משהו חי, עם פנים חדשות בכל דור, אבל יש סכנה של שכחה. אומרים שלולי רבי התורה היתה משתכחת מישראל. הרגישות שלו לשכחה היא רגישות לחשך של הגלות. כמה שהוא קשור לארץ ישראל – "כל רבי מארץ ישראל" – יש לו איזו רגישות ל"במחשכים הושבני כמתי עולם", לבבל. את תלמידו המובהק, רב, הוא שלח לבבל.

גם ידוע שרבי היה נשיא ושליט על כל היהדות בכל העולם, לא רק בארץ ישראל – בכל התפוצות. יש איזו קהילה ביון שגילו שם כתבות על תקנות שעשה רבי בדורו, אפילו עם איומים על איזו קהילה של יהודים שם אם לא ישמרו את התקנות. גם ליהודי רומי הוא הגיע, לכל מקום. רבי היה ממש מלך, והיה מאד רגיש – לכן הוא כתב את המשנה – לסכנת השכחה של הגלות.

43.         "לשוני עט סופר מהיר" – כתיבת התורה שבעל פה

עיקר הווארט הוא של רבי יוסף ענגיל, ש"אומר אני מעשי למלך" – מה שאני הולך לעשות, שלכאורה הוא עבירה חמורה, עבירה לדורות (מה שאתה כותב הוא לא עבירה חד-פעמית), עבירה מוחלטת נגד הרוח המקורית של כל התורה כולה, הוא "מעשי למלך", זה למלכו של עולם. "לשוני" – מה שאמור להיות רק בלשון, רק בעל פה – "עט סופר מהיר", אני הולך לכתוב בעט סופר מהיר עלי ספר. כך הוא אומר, שזה הפסוק המובהק של כתיבת המשנה.

אמרנו שכל ה"אומר אני" מתחיל מדוד. דוד מלך ישראל חבר את תהלים ברוח הקדש, וכל פסוקי ספר תהלים רומזים לדברים עתידיים ונשמות – בעיקר נשמות שהן גלגולים של דוד המלך עצמו – שעתידים להיות. הוא אומר שאת הפסוק הזה אמר דוד המלך ברוח הקדש בשם רבי. מכאן רבי לקח את הביטוי שלו "אומר אני" – "רחש לבי דבר טוב אֹמר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר". שוב, זה ווארט מאד יפה.

44.       ו. פרצוף רבי יהודה הנשיא

45.         "תורה וגדולה במקום אחד" – "אני מדבר בצדקה"

בשביל מי שלא היה פה קודם – כל זה "מתיר אסורים". פסח הוא חג שהאני משתחרר, עם כל המצה, עם כל הבטול שלו. חג של "אני מדבר בצדקה רב להושיע" – לכן צריך לתת הרבה צדקה, הרבה קמחא דפסחא, לפני פסח. איך הוא זכה ל"תורה וגדולה במקום אחד"? הסוגיא שואלת מה עם יהושע בן נון, מה עם שאול המלך, מה עם דוד המלך, מה עם שלמה המלך – אצלם לא היה תורה וגדולה במקום אחד? את כל אחד מפריכים. בדורו של יהושע היה אלעזר, ולכל אחד היה מישהו אחר – לאורך כל חייו או בחלק מהם – שהיה שוה לו. הם לא היו "חד בדרא" גם בתורה וגם בגדולה. ממשה רבינו ועד רבי לא היו "תורה וגדולה במקום אחד", וכך מרבי עד רב אשי.

כמה שוה "מקום אחד"? 199, צדקה. איפה אפשר למצוא את החיבור של תורה וגדולה? בצדקה, "אני מדבר בצדקה". צדקה זה "מקום אחד" עושה מקום אחד שיכולים לשכון שם תורה וגדולה, בטול והתנשאות של שכינה, של קוב"ה, שרק לו מותר לומר "אני אמלוך".

46.                       כתר ויסוד: מסירות נפש מלידה וקדושת הברית

47.         רבינו הקדוש – קדושת הברית של רבי

אחרי כל ההקדמות האלה נעשה בקיצור פרצוף של רבי, של "אומר אני". כמה מהדברים כבר אמרנו. חז"ל שואלים, כמו שהוא זכה להיות היחיד שנקרא "הנשיא" והיחיד שקוראים לו "רבי" סתם, הוא גם היחיד בחז"ל שקוראים לו הקדוש – "רבינו הקדוש".

כתוב בגמרא למה זכה לכינוי הזה. יש בבלי שמימיו לא הושיט ידיו תחת לאבנטו. אבל יש כתוב ששאלו אותו בעצמו איך זכית לכינוי הקדוש והוא אמר שמעולם לא הסתכלתי במילה שלי. זה אותו ענין – את שני הדברים האלה נשים כמובן בספירת היסוד. יש משהו מיוחד אצל רבי, שיותר מכל אחד הוא הקדוש – קדושת הברית – מעולם לא נסתכלתי במילתי והדבר השני שמעולם לא הושיט ידו תחת אבנטו, לא נגע.

48.         הסבר הירושלמי לכינוי "הקדוש" – הוקדש לשמים בלידתו

אבל יש בירושלמי עוד הסבר אחר למה קוראים לו הקדוש. את ההסבר של הירושלמי נשים בכתר – אנחנו הולכים כאן לפי הספירות – והוא שכאשר הוא נולד אביו קדש אותו לשמים. הוא נולד בזמן שהיתה גזרה חמורה על היהודים נגד ברית מילה – גם קשור ליסוד, רק שכאן זה כתר, כמו ראשית תיקון הכללי "מכתם לדוד", ש"מכתם" הוא כתר וגם "מכתו תם", יסוד, הקשר בין הכתר ליסוד.

היתה גזרה נגד ברית המילה ואף על פי כן אביו מל אותו. הוא מל אותו בידיעה שזו מסירות נפש בפועל ממש – שיהרגו גם אותו וגם את התינוק וגם את האמא. הוא מל אותו מתוך מסירות נפש, והלשון של חז"ל שהוא קידש אותו לשמים. זאת אומרת שהוא קדוש משעת לידה. בכל ברית מילה יש ממד של מסירות נפש, אבל כאן כולו מסירות נפש. ובזכות "קדושת כתר" (מה שהוא קדוש מרחם, הרי הוריו מסתמא החליטו לקדש אותו לשמים בהיותו עדיין ברחם) הוא זכה לקדש את הברית – יסוד – במשך כל ימי חייו, וכנ"ל שלא הסתכל ולא נגע.

49.         סיפור הצלתו של רבי – החילופין עם אנטונינוס

מה קרה, איך הוא ניצול? תוספות מביאים סיפור מדהים מה קרה, שקשור למה שנשים במלכות. אמא של רבי, אשתו של רבן שמעון בן גמליאל, היתה חברה של המלכה. באותו פרק ממש גם למלכה נולד בן – אנטונינוס, מי שעתיד להיות מלך רומא. יש שתי סברות איזה מלך הוא – אנטונינוס פיוס או אנטונינוס שמלך אחריו (היתה משפחה-שושלת שלמה שנקראת על שם אנטונינוס). אין כאן המקום לחקור – מאד מענין, יש כמה וכמה דעות – אבל מן הסתם הוא אחד משנים שהיו בזמן של רבי.

לפי הספור הזה הם נולדו באותו פרק זמן, והאמא של אנטונינוס, המלכה של רומא, שמעה מה הולך לקרות ואמרה לחברה שלה – אמא של רבי – בואי נתחלף בתינוקות. יש כמה סיפורים שאנחנו מכירים של החלפת תינוקות, ופה יש מקור בתוספות, מחז"ל. וכך היה – אחרי ברית המילה, אחרי שהוא קידש אותו לשמים – שהאמא של רבי לקחה את אנטונינוס והניקה אותו, כך כתוב, והמלכה, האמא של אנטונינוס, לקחה את רבי וגם הניקה אותו. זה חידוש גדול. כתוב שמשה רבינו לא הסכים לינוק מנכריה (רש"י מביא זאת בפשוטו של מקרא). יש כמה אחרונים שכאשר מביאים את הסיפור הזה מתחמקים מנקודה זו אם רבי ינק מגויה.

בכל אופן, החליפו את התינוקות ואז כשקראו אותם – הם עמדו בתור להכנס למלך, להשפט – נכנסו עם התינוק אנטונינוס והראו למלך שהילד ערל. כשהמלך ראה שהוא ערל הוא כמובן פטר אותם לחיים טובים, את כולם. באותו מעמד עמד אותו גוי שהלשין – שאמר שראיתי שהאבא מל את בנו. הוא עמד שם בתדהמה, הרים ידים ואמר שהקב"ה עושה נסים ליהודים – שהוא לא מבין זאת. לא כתוב שם שהרגו אותו – יכול להיות שהרגו אותו בסוף, אבל לא כתוב בסיפור.

50.         מסירות נפש בכתר

בכל אופן, כך התחילו החיים של רבי, עם מסירות נפש. כלומר, בתוך העצם שלו יש מסירות נפש על קדושת הברית. מסירות הנפש היא בכתר, זה ה"מכתם". את הקדושה שלו בעצם נשים בכתר ואת ההקפדה שלו כל החיים לא להסתכל ולא לנגוע (שנובעת מהמסירות נפש הראשונית) נשים כפשוטו בספירת היסוד.

51.                       חכמה: "הרואה רבי בחלום יצפה לחכמה"

מה שלמדנו קודם, שהוא חכמה שבחכמה – "הרואה רבי בחלום יצפה לחכמה" – נשים בחכמה. זו החכמה של רבי – הוא החכם למופת.

52.                       בינה: מפעל חייו של רבי – כתיבת התורה שבעל פה

53.         "ואל תטוש תורת אמך"

מה נשים בבינה? מה שאמרנו קודם – "עת לעשות להוי' הפרו תורתך", שכל מבצע החיים שלו הוא לשמר את "תורת אמך" (ראוי לציין שרבי הוא צאצא של דוד המלך מצד הנקבות, מצד האם). "שמע בני מוסר אביך [תורה שבכתב] ואל תטוש תורת אמך [תורה שבעל פה]".

54.         "גדולה עבירה לשמה"

"עת לעשות להוי' הפרו תורתך" – מבין דבר מתוך דבר שאחרת התורה תשתכח מישראל. לכן צריך לעשות עבירה לשמה, עבירה טוטאלית שאין כמותה – לכתוב את כל התורה שבעל פה. כשלמדנו כמה וכמה פעמים על "גדולה עבירה לשמה" אמרנו שזו תופעה הבאה משרש האמהות. יש על זה מאמר מאד חשוב אצלנו – "בכל דרכיך דעהו" בספר תשובת השנה. את כל הענין של לעשות עבירה לשמה לומדים מיעל, מאסתר המלכה, מהאמהות בכלל. על זה כתוב "בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש" מתי עושים עבירה לשמה. אין כמו רבי – רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא, עם כל התארים – שזו הבינה היתרה שלו.

55.                       דעת: כח ההכרעה של רבי ו"רבי מכבד עשירים"

56.         "דעת המכריע" של רבי

אם כן, עשינו כתר-חכמה-בינה, גם יסוד וגם רמזנו למלכות (קשרי המלכות שלו והתורה וגדולה במקום אחד שלו – הגדולה שלו). מה לגבי דעת? דרכו של רבי בלימוד התורה היתה להכריע בין דעות שונות והפוכות של חכמי המשנה (וגם להקל ככל האפשר). הוא זכה ל"דעת המכריע" (שעולה דעת משהמשה מכריע בין שמאי להלל, אך נוטה לשמאי, ואילו רבי מכריע בין הלל ושמאי ונוטה להלל).

57.         עשירותו של רבי – "אין עשיר אלא בדעת"

ועוד ענין הקשור לדעת, לרבי יש ענין גדול בעושר, כמו שהרבי שלנו וכמו רבי ישראל מרוז'ין שהזכירו קודם, ועוד הרבה צדיקים גדולים, היה להם ענין בעושר (עושר של מלכים) וגם אמרו שכל יהודי צריך להיות עשיר – בגשמיות. מצד אחד, "עושר וכבוד משמאלו" – משמאל, גבורה, "שלחן בצפון", אבל שרש העושר הוא עטרא דגבורות שבדעת (כחו של רבי להכריע ולהקל היינו מצד עיטרא דחסדים שבדעתו).

כתוב גם חידוש, הרבה פעמים בעל מקצוע שונא את בעל המקצוע שלו, אבל לרבי יש משהו מיוחד בענין. הוא עשיר מופלג, הכי עשיר במדינה, אין מישהו יותר עשיר בגשמיות ממנו. גם אנטונינוס נתן לו אלפיים שדות. גם קודם היה עשיר מופלג במה שירש מהמשפחה שלו, אבל אחר כך היה כל כך עשיר שחז"ל אומרים בגמרא שאהורריה דרבי – בעל האורווה שלו – יותר עשיר משבור-מלכא, ממלך פרס. תוספות במקום אומרים שזה על דרך "זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך". אם כן, יש לו גם איזה שרש של יצחק אבינו – שזבל פרדותיו יותר מעושר מלך פרס (לא מלך רומי, היו אז שני מלכים גדולים בעולם). מה מקור העושר? דעת. וכמו שגם ברוחניות "אין עשיר אלא בדעת".

58.         "רבי מכבד עשירים" אף שלא זקוק להם

אמרנו שבדרך כלל בעל מקצוע שונא את בעלי המקצוע, אבל אצל רבי היה הפוך – "רבי מכבד עשירים". כמה שהוא עשיר, הכי עשיר מכולם, לא צריך אף אחד – מילא לכבד עשירים כשאתה צריך תקציב, אבל הוא לא היה צריך את הכסף שלהם. לא ראיתי מישהו שאומר, רבי מכבד עשירים – אבל הוא לא צריך פרוטה מהם. אז למה הוא כל כך מכבד אותם?! יש כאן כמה שמבינים בזה, למה אתה מכבד אותו אם אתה לא זקוק לכספו, אם אתה עשיר ממנו פי מליון?!

אם רבי מכבד עשירים סימן שיש לו חוש מיוחד בעושר, ובאמת הוא רוצה שכולם יהיו עשירים, שכל היהודים יהיו עשירים. החוש הזה שייך לדעת של רבי. כנראה שזה גם משהו מאד משיחי (כמו שהרמב"ם מתאר בסוף חבורו את העושר המופלג שיהיה בימות המשיח), שהוא מכבד עשירים, כמה שהוא הכי עשיר.

59.                       חסד־גבורה: הנהגת רבי בשני בצורת – פתיחת האוצרות לתלמידי חכמים

מכאן, מה שמסתעף מ"רבי מכבד עשירים", הם החסד והגבורה. לפי הקבלה והחסידות שרש החסד והגבורה הוא בדעת, הם מסתעפים מ"תרין עטרין שבדעת".

60.         תור הזהב תחת ממשלת רומי

רבי נולד בשנת שמד, עד שזכה שאביו קדש אותו לשמים, אבל בימי חייו – יש דעה שחי מאה שנה, בהיסטוריה מעריכים שחי קצת פחות, אבל האריך ימים – היה שלום ושקט יחסי. מייחסים זאת ליחסים הטובים שלו עם אנטונינוס. אמרנו שעדיו אף נשיא מבית הלל לא נקרא יהודה – יהודה הוא מי שיש לו 'אני' טוב של יחסי צבור. רק לו, ברוח הקדש, אביו שמעון קרא יהודה. הוא זכה באמת לכל הקשרים הכי טובים וכל התקופה שלו היתה מה שקוראים "תור זהב" יחסית של גלות תחת ממשלת רומא.

61.         פתיחת האוצרות (חסד) לתלמידי חכמים בלבד (גבורה)

פעם אחת היתה בצורת, שנה קשה, ורבי – שהיה עשיר מופלג כנ"ל – פתח את האוצרות שלו לכולם. אבל לא בדיוק לכולם – זה גם סיפור מאד מיוחד בגמרא. כולם היו בסכנת רעב, הוא פתח את האוצרות שלו ואמר שמי שבעל מקרא יבוא ויכנס, בעל משנה, בעל גמרא, בעל הלכה, בעל אגדה (האפשרות היחידה בשבילנו היא בעל אגדה קצת...). מישהו שבעל כך וכך וכך – מנה שם חמשה דברים, מקרא-משנה-גמרא-הלכה-אגדה[10] – יכול לבוא. אבל עם הארץ לא.

זה גם משהו מיוחד אצל רבי. דברנו על ריש לקיש ואמרנו שמאד אהב עמי הארץ. רבי לא אהב עמי הארץ. בכלל חז"ל, התנאים, לא אהבו עמי הארץ – היה מתח גדול ונוראי. רבי אמר שכל פורענות שבאה לישראל היא רק בגלל עמי הארץ – היה מעשה להוכיח זאת, תיכף נספר, בהמשך הסוגיא בגמרא.

מה רואים בסיפור הזה? מצד אחד הוא מאד לארג', פתח את האוצרות שלו עם חסד לכולם, פרנס את כל עם ישראל באותה שנה. יחד עם זה הוא נהג בצמצום נוראי, שרק מי שקשור לתורה יכול לקבל, ומי שעם הארץ אין לו זכות לקבל. זה חסד וגבורה יחד.

62.         פעולתו של יונתן בן עמרם

מה היה? היה לו תלמיד אחד טוב וחכם – כל התלמידים צריכים ללמוד להיות כמוהו – שקראו לו יונתן בן עמרם. היו לרבי הרבה תלמידים, והתלמיד הזה הצליח להתחפש שרבי לא יכיר אותו כלל. יש לו תלמיד בשם יונתן בן עמרם שמתחפש ומופיע כעם הארץ, ובא לפני רבי ואומר "רבי פרנסני", שיתן לו לאכול. הוא שאל אותו אם יודע משהו – מקרא, משנה, גמרא, הלכה, אגדה (איזה סיפור, איזה ווארט, משהו) – גארנישט, שום דבר. אז מה אני יכול לעשות לך, איך אני יכול לפרנס אותך? הוא אומר לו "פרנסני ככלב וכעורב". כמו שהקב"ה נותן לכלבים לאכול, אין להם הרבה מה לאכול, ולעורב שהוריו מתאכזרים אליו ואין לו מה לאכול. זה נגע ללבו של רבי, לפחות קצת – הוא לא יכול היה לסרב לו – והוא נתן לו פת.

אחרי שהוא הלך כתוב שרבי פתאום תפס את עצמו מה עשיתי – נתתי פתי לעם הארץ? אוי ואבוי, זו עבירה פלילית. הוא ישב והתחרט, התחיל להכות חזק על החזה "על חטא", איך זה שנתתי את לחמי לעם הארץ?! היה שם בנו שמעון של רבי – שבסוף הוא אמר שהוא יהיה החכם, לא הנשיא, כנראה החכם היה יותר חכם מהנשיא (וכמו שכתוב במפורש שרבן גמליאל בנו של רבי לא מילא את מקום אביו בחכמה אלא דווקא ביראה) – שאמר לאביו 'שמא אותו אחד הוא תלמידך יונתן בן עמרם, שמחביא את עצמו ולא רוצה להתכבד בתורתו?'. הוא נמנע, במאמץ גדול, לא להתכבד ולקבל שום דבר בזכות התורה שלו.

בדקו ומצאו שבאמת זה הוא, ואז רבי נשבר ופתח את האוצרות לכולם – לא להבחין בין יודעי התורה לעמי הארץ. מה התחלת הסיפור? שהוא לארג' לגמרי, חסד לגמרי, אבל רק למי שיש לו זיקה לתורה, אבל בסוף הוא הוריד גם את ההגבלה הזו.

63.         "אין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ" (סיפור של 'שויון בנטל')

בכל אופן, הוא לא חזר בו מכך שכל פורענות באה רק בגלל עמי הארץ. מי היו עמי הארץ אז? כנראה שונאי החכמים, לא סתם. צריך כל דבר לחשוב מהו היום, מה הדמיון למישהו או משהו היום. איך הוא ידע שכל פורענות באה בגלל עמי הארץ? הוא הוכיח ממעשה שהיה:

פעם אחת מלך רומא 'התלבש' על טבריה וגזר שיעשו לו כתר בסכום עתק, כלילא – שהם צריכים לממן כתר בשביל המלך. באו התושבים, שכנראה רובם היו עמי הארץ, אל רבי – שהיה המרא דאתרא, הבר סמכא – ואמרו לו שבגזרה הזו, שכולם צריכים לתת כסף לכתר המלך, ישתתפו גם בני הישיבה, תלמידי החכמים ובני התורה. זה הסיפור בגמרא שהוא אב-טיפוס של שויון בנטל – באו ואמרו לו "שויון בנטל"! מה רבי אמר להם? ניין, לא. כך כתוב שם, לא יותר מזה – מלה אחת, שתי אותיות.

מה אמרו לו? נברח מכאן. נצא מכאן – לא נורא, אם לא שויון בנטל נרד מהארץ, נלך לגור בלוס-אנג'לס. מה הוא ענה להם? ערוקו – לכו ללוס אנג'לס. אמר להם לבריאות. חצי מהם באמת ברחו, עזבו את העיר, ואז קבלו הודעה מרומא שהמלך בטל חצי מהגזרה – צריכים לממן רק חצי כתר, לא כתר שלם. באו החצי השני ואמרו אותו דבר, שעכשיו זה רק חצי – שויון בנטל! רבי השיב – לא! תברחו. כולם ברחו חוץ מכובס אחד. יש עוד סיפור של כובס, באשכבתא דרבי – לא כתוב שזה אותו כובס. כובס אחד לא ברח. אז כל הסכום הנדרש נפל כעת על הכובס הזה. בסוף גם הוא ברח וקבלו הודעה מרומא שהכל בטל, אין יותר גזרה בכלל. זה היה בשלשה שלבים, ומכאן רבי הוכיח שכל פורענות שבאה לעם ישראל היא רק בגלל עמי הארץ.

64.         נשיאת ההפכים של רבי – יחוד דעת עליון ודעת תחתון

רואים שיש לו איזו גבורה, הוא לא אוהב עמי הארץ, אבל בשנת רעב בסוף בזכות אותו תלמיד – רבי יונתן בן עמרם – הוא פתח את אוצרותיו לפרנס את כולם, גם עמי הארץ. יש אחרונים שתמהים, ומשאירים בצריך-עיון, איך הוא באמת עשה אפליה, על פי דין, לא לפרנס יהודים בשעת סכנת נפשות כי אינם שייכים לתורה, הרי מצוה רמה ונשגבה להחיות כל יהודי. נמצא שכאן מתגלה רבי כבעל מדת הגבורה להפליא. יש אצל רבי חסד גדול להפליא יחד עם גבורה גדולה להפליא. זו גם נשיאת הפכים של ה'אני' שלו, "אומר אני", החבור הזה של שם הוי' ושם אגלא, שם של חסדים ושם של גבורות.

בכלל 'אני' שייך למלכות, שם א-דני – ההבדל ביניהם הוא רק ד. אם אומרים שיהודה הוא המקור של 'אני', השבט של ניסן, אז מה קורה שמחברים אותם, אני ליהודה (אין כזה פסוק "אני יהודה"[11], אבל אפשר לחבר)? יוצא בדיוק השילוב, יחודא עילאה ויחודא תתאה, הדבר הכי מושלם – 91, הוי' ועוד שם א-דני, כי ה-ד של יהודה מצטרפת למלה אני להיות שם א-דני, ומיהודה נשאר שם הוי'. אז אני-יהודה זה שני השמות ממש, שם הוי' ושם א-דני. שוב, שילוב אדנות בהוי' זה יחודא עילאה ושילוב הוי' באדנות הוא יחודא תתאה.

עוד תוספת לרמז הזה: כשמחברים את שני השמות הנ"ל, שם הוי' (26) ושם אגלא (35) מקבלים אני – מה קורה כשמכפילים אותם, 26 פעמים 35? מקבלים 910, י"פ אני-יהודה, שלמות בכל עשר ספירות של אני-יהודה.

65.                       תפארת: יסורי רבי – באים והולכים לפי שלמות הרחמים

66.         דרך ישרה – "כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם"

עשינו מכתר עד גבורה. מה התפארת? הזכרנו קודם שהמשנה העיקרית של רבי היא תפארת – "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". מכאן לומדים שרבי הוא ניצוצו של יעקב אבינו.

67.         סירוב אשה גדולה להנשא לצדיק הדור

אבל יש עוד משהו חשוב של תפארת. פנימיות תפארת היא מדת הרחמים. דברנו על החסד הנפלא שלו ועל הגבורה המדהימה שלו בשנת הבצורת. אבל יש עוד סיפור, שבסוף ימיו – בגלל מעשה שהיה, שהוא רצה להתחתן עם אלמנת רבי אלעזר ברבי שמעון, והיא זלזלה בו ואמרה "כלי שנשתמש בו קדש ישתמש בו חול?!". הוא שלח לה, שהגם שבתורה הוא גדול ממני, אבל במעשים איני יותר גדול ממנו?! כך הוא שלח לאלמנה, לשכנע אותה שאולי תרצה להתחתן איתו – רבי.

עוד מעט היארצייט של הצמח-צדק. כשהוא התאלמן אז מנוחה-רחל, בת הדודה שלו, גם התאלמנה כאן בארץ, בחברון. היא היתה האחות הצעירה של אשתו, והצ"צ שלח לה לבקש את ידה בזיווג שני. היא סרבה, שהיא לא עוזבת את הארץ – היתה קשורה בכל עצמותה לארץ. אם תבוא לגור בחברון – בסדר. אבל הצ"צ לא הסכים, כך שהשידוך לא יצא. בכל אופן, זה סיפור של אשה צדיקה שמסרבת לצדיק הדור, לגדול הדור.

אותו דבר, רבי שלח אחרי אשתו של רבי אלעזר ברבי שמעון. היא אמרה, מה פתאום? כלי שנשתמש בו קדש ישתמש בו חול?! הוא אמר לה שבעלה היה יותר גדול בתורה ממנו אבל לא יותר גדול במעשים. היא אמרה – בתורה איני יודעת, בזה "פיך ענה בך", אבל מעשים אני יודעת, שדווקא הוא היה יותר גדול ממך, שהוא קבל על עצמו יסורים באהבה וכך הגין על כל הדור, ובזה הוא יותר גדול ממך.

68.         קבלת רבי יסורים על עצמו ב-יג השנים האחרונות – תיקון יג מדות הרחמים

מה רבי הסיק? הוא קבל מוסר. כתוב שהגאון מוילנא אחל לעצמו שהמגיד מדובנא יהיה לו בעל מוסר, שיתן לו מוסר. כל אחד צריך מישהו שיתן לו מוסר. באמת, מי נתן מוסר לרבי, רבינו הקדוש? אשתו של רבי אלעזר ברבי שמעון, שהיה חבר שלו בצעירותם. בכל אופן, בגלל המוסר שלה בסוף ימיו הוא הסכים לקבל על עצמו יסורים.

כתוב שכל תקופת היסורים – בחינה של משיח, "הוא מחלל מפשענו" (דברנו על זה לפני כמה שיעורים[12]), לקבל יסורים בשביל כל עם ישראל (גם הרבי בסוף ימיו קבל יסורים בשביל כל עם ישראל) כתוב שכל הזמן שרבי אליעזר ברבי שמעון קבל יסורים לא מת יהודי לפני זמנו וכל זמן שרבי קבל יסורים העולם לא היה חסר מטר, לא היתה בצורת. בכל אופן, חז"ל אומרים שאת היסורים של רבי אלעזר ברבי שמעון הוא קבל יותר באהבה. כל זה פנימיות התפארת של רבי – רחמים. הוא קבל יסורים 13 שנה, כנראה כנגד יג מדות הרחמים – הכל לתקן את מדת הרחמים שלו.

69.         תחלת היסורים באי-רחמים על עגל וסיומם ברחמים על גורי חולדה

מה היתה תחלת היסורים שלו? על ידי מעשה. המעשה הראשון היה שבא עגל – מישהו לקח עגל לשחיטה והעגל ברח ממנו, התחיל לצרוח ולבכות, והתחבא תחת הטלית של רבי. רבי הרים את הטלית, את הבגד, ואמר לעגל – לך, לכך נוצרת. לך לשחיטה. הרי יש מאמר חז"ל "סוף אדם למות, סוף בהמה לשחיטה". אמר לו "לכך נוצרת", ובשמים אמרו – לא רחמת על העגל הזה, מגיעים לך יסורים.

איך נגמרו היסורים? גם על ידי מעשה. פעם אחת בבית שלו – בית עשירים, ארמון של מלך – השפחה (היו לו שפחות מיוחדות, בעלות רוח הקדש, והאריז"ל אומר שהן היו גלגול אותן שפחות שעמדו על הים וכתוב ש"ראתה שפחה על הים וכו'") טאטאה את הבית ומצאה שם כרכשתא (חולדה) עם גורים קטנים. היא רצתה לטאטא את הגורים, ורבי עבר באותו רגע ואמר לא לגעת בהם – אל תטאטאי את העכברים האלה, "ורחמיו על כל מעשיו" כתיב. אמרו בשמים שכעת רחמת על העכברים האלה – ירחמו עליך מן השמים. ככה הפסיקו יסוריו אחרי יג שנים.

זה סיפור מדהים, שיסורי רבי מתחילים מחוסר רחמים ונגמרים עם מלא רחמים (הכל ביחס לבעלי חיים, צער בעלי חיים, מזכיר את דברי רבי יונתן בן עמרם לרבי – "פרנסני ככלב וכעורב". משפט זה גרם לרבי להכליל את השמאל שלו, מדת הדין שלו, בימין שלו, מדת החסד שלו, פעולה שנעשית על ידי קו האמצעי, מדת התפארת והרחמים) – סימן שעיקר התיקון שלו הוא תיקון מדת הרחמים. תיקון הרחמים הוא פנימיות התפארת.

70.                       נצח: "ומתלמידי יותר מכולם"

נצח והוד: הנצח של רבי, הוא זה שאומר משפט חשוב – כלל גדול בתורה – "הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולם". רבותי היינו חב"ד, מה שלומדים מחברי היינו חג"ת ומה שלומדים מתלמידי הוא נה"י. היו לו תלמידים מיוחדים, רבי חייא ורבי אושעיא שחברו את התוספתא והברייתות, רבי אפס, רבי יהושע בן לוי, לוי.

אחרי שרבי נפטר היה דור התפר – לא היה בדיוק מעבר ישיר בין תנאים לאמוראים. היה דור של תפר, ממוצע, וכתוב שכל ממוצע-מחבר גבוה משני הדברים שהוא מחבר. באותו דור היו אנשים מאד מיוחדים, ועליהם רבי אמר "ומתלמידי יותר מכולם". בשביל רבי הבנים-התלמידים הם הנצח. דברנו גם קודם לילדים שהתלמידים-הילדים הם נצח. כאן זה "מתלמידי יותר מכולם" – תובנה וחידוש של רבי.

71.                       הוד: "בקש לעקור תשעה באב"

72.         רצון רבי לבטל את רושם החורבן

בהוד יש גם משהו מיוחד מאד. כתוב שרבי נסה לבטל את צום תשעה באב, את כל הצומות (חוץ מיום כפור). כמו שהנין שלו, הלל, אמר "אין משיח לישראל" – כמו שדברנו לפני שבוע[13] – ככה רבי רצה להוריד את הרושם, את הכאב, של העבר. ככה כתוב, שהוא צפה את אורך הגלות ורצה להסתדר עם המלכות – זה לא ריש לקיש, זה משהו אחר – והוא רצה שלא יחיו עם אבל (דברנו שמסתבר שריש לקיש היה המנהיג של "אבלי ציון"). הגם שחרבן בית המקדש היה די טרי, בכל אופן הוא רצה לבטל את תשעה באב.

הוא נולד בזמן של גזרות ומסירות נפש כנ"ל. לפי חז"ל, הוא נולד ביום שמת רבי עקיבא, מעשרה הרוגי מלכות, קשור להמשך של מרד בר כוכבא, בר כוזיבא. חרבן ביתר היה איום ונורא – יותר מחורבן הבית. בא רבי בדור הבא ורוצה להשכיח זאת מעם ישראל. הוא לא רוצה שהתורה תשתכח, עושה לשם כך עבירה לשמה, אבל רוצה שהצרות תשתכחנה.

הוא רצה לבטל תשעה באב – יש אומרים שהוא רצה לבטל את הצומות לגמרי. אך יש אומרים שהוא רק רצה "כיון שנדחה ידחה", שהיה מדובר בשנה מסוימת בה תשעה באב חל להיות בשבת – ואז הוא רצה לבטל שלא יצטרכו לצום ביום ראשון, שכיון שנדחה ידחה. הביטוי "כיון שנדחה ידחה" נכנס למסורת – הרבי אוהב אותו, מאחל אותו, אבל רבי רצה לפסוק כך למעשה. או שהוא רצה "כיון שנדחה ידחה" או שרצה לבטל את הצומות לגמרי – כל זה חידוש מופלא אצל רבי.

73.         להפוך את ההוד בחזרה – נסיון לתקן את האלף החמישי

איזו ספירה זו אצלו בנפש? כאן כל הספירות הן של רבינו הקדוש, "אומר אני", "מתיר אסורים". זה שייך להוד – "הודי נהפך עלי למשחית". חורבן הבית וכל הצרות הן הוד, והרצון שלו לבטל את זה הוא בשבילו תיקון ההוד. הם היו במצב של "כל היום דוה". רבי נכנס לאלף החמישי, שעליו כתוב "כל היום דוה". הוא צפה את אלף השנים הבאות של אבל ורצה פשוט למנוע זאת. או שיבוא משיח או שלא יבוא משיח, אבל הוא רצה להמתיק – "בינה עד הוד אתפשטת" – את "כל היום דוה". זה הוד.

יסוד אמרנו – הקדושה שלו, שלא הסתכל ולא נגע במילתו.

74.                       מלכות: קשרי רבי עם המלכות

75.         שרש החברות של רבי ואנטונינוס – לפני יצירת הולד של יעקב ועשו

אחרון חביב, המלכות, שהיא עיקר הכל אצל רבי – הגדולה. המלכות היא הידידות המופלאה שאין כיוצא בזה בסיפורי חז"ל, שיש לנשיא הדור ידיד נפש – אנטונינוס, עשו. על שניהם כבר כתוב בתורת ה' "שני גיים – שני גאים – בבטנך", זה אנטונינוס ורבי, "ושני לאֻמים ממעיך יפרדו ולאם מלאם יאמץ ורב יעבֹד צעיר". לכאורה שני הגאים שבבטן רבקה הם אויבים, כמו יעקב ועשו, אבל פלאי-פלאים – כאן הם חברים בלב ובנפש. כאשר אנטונינוס מת רבי התבטא "נתפרדה החבילה". הוא כל כך אהב את העשו הזה שזה פלאי פלאים. במקום אחד כתוב שהוא גייר אותו. כל הקשר ביניהם היה בסתר.

אם זה רמוז ב"שני גיים", כתיב גיים וקוראים גאים מלשון גאוה, אבל הכתיב הוא יי. כנראה שעוד לפני שנעשה "גוים" – הפשט – שמתנגדים אחד לשני, כשהתחילו להתרוצץ, אבל בשעת הקליטה ממש, כשהיו שתי טפות של יצחק אבינו, זה שרש החברות שלהם. הרי יש את הווארט של היהודי הקדוש – שלכן נקרא דער הייליגער יוד – ששני יודים שוים בקומתם זה קדושה כי הם חברים, וכך כתוב, גיים, י-י. כנראה שעוד לפני ההתרוצצות בבטן – כבר התנגדות, שכל אחד בועט בשני ורוצה לצאת (לכיוון שלו בחיים, זה לבית המדרש וזה לבית ע"ז) – היה מצב ראשוני של י-י, שתי טיפות יחד, שזה כנראה נתגלה אצל רבי ואנטונינוס. לא רק שלא היו אויבים, אלא אנטונינוס – המלך – התכופף ורצה שרבי יעלה עליו כמדרגה למטה. רבי סרב, לא רצה לזלזל עד כדי כך במלכות.

76.         ה'אני' של רומי וה"אומר אני" של הקדושה

אנטונינוס הוא אני אחד גדול – נוטריקון של אני – והיה במצב כל כך מתוקן, משהו משיחי לגמרי. אנטונינוס אף התגייר בסתר כנ"ל – הוא ורבי היו מדברים רק בשפת סתרים, שאף אחד אחר לא יתפוס (אנטונינוס הרג את המשרת בכניסה וביציאה, שאף אחד לא ידליף מידע). ספורים פלאיים. מלכות היא 'אני', ובדרך כלל זו המלכות הרשעה – ה'אני' של עשו, ה'אני' של רומא (רומא אותיות אומר, ה'אומר אני' של הקליפה, שרבי בא לתקן כאשר "רבי אומר אומר אני") – ובכל חייו הוא בקשר עם המלכות. יש כאן שני דברים גדולים בפרצוף, הבינה והמלכות – כתיבת התורה שבעל פה והקשר של רבי עם אנטונינוס. אנטונינוס שוה בדיוק רבי יהודה – פלאי פלאים. כל אחד רבוע כפול של יא וביחד הם כב ברבוע.

77.         אהבת החכמה של אנטונינוס

זה בזכות שאותו מלך רומא, גם בספרי ההסטוריה, היה אוהב חכמה. אם זה אנטונינוס פיוס נקרא כך כי היה שוב, זו המלכות של רבי – התיקון, היכולת להתחבר עם המלכות הרשעה, לברר מתוך מלכות הרשעה את ניצוץ הקדושה שבה (כאשר אנטונינוס ציטט בפני רבי פסוקי תנ"ך שבהם משמע שאין תיקון לעשו, רבי הרגיע אותו ואמר שמדובר "חוץ מאנטונינוס", שאנטונינוס הוא יוצא מהכלל, כמו שכתוב על רבקה, אם יעקב ועשו, "והנה רבקה יֹצאת").

חסיד (פיוס זה חסיד). אבל מאד יתכן שזה מי שאחריו, שכתב ספר מדיטציות – מכל מלכי רומא הוא היה הכי פילוסוף (הראשון צפה לחסידות והשני צפה לחכמה). [פעם שאלו את ביל קלינטון – נשיא אמריקה לפני כמה שנים, נשיא שלא היה כל כך בסדר – מה הספר שהוא הכי אוהב, והוא ענה שאוהב את ספר המדיטציות של אנטונינוס.] אלו אותיות פורחות, שצריך להבין מה כתוב שם, איזה סוג פילוסופיה – בכל אופן, איש מאד מיוחד. שניהם היו בזמן של רבי. היתה כאן מגמה, סוג מיוחד של תיקון – תיקון המלכות של רומא על ידי רבי. כל הסיפורים, החל מהסיפור הראשון שהתחלפו כאשר היו תינוקות.

78.         חילופי האמהות שמניקות פעלו קרבת נפש

נחזור לסיפור הזה: אם התחלפו ובאמת כל אמא הניקה את השני זה מסביר את האהבה שלהם אחד לשני אחר כך. אמרנו שמשה רבינו לא הסכים שגויה תניק אותו, אבל אם באמת הגויה הניקה את רבי – החלב עושה תכונה בנפש, מה זה עושה לו? יכולת לקרב את הערל הזה, לאהוב אותו, לגייר אותו. החלב של אמא של רבי גם פעל אותו דבר – עשה קרבה, שהוא יאהב את רבי ויכנע לפניו.

79.         רבי – מלכות בכפה עם ענוה גדולה

[חכמי אותו דור הסכימו לרבי בקרבה למלכות?]. ככלל, כן, רבי מלך בכפה באותו דור. היו שלשה שלבים של סנהדרין. לא היה דור בכל דורות הסנהדרין, מיסודה והלאה, שהנשיא שלט מאה אחוז בסנהדרין רק בדורו – לא לפניו ולא אחריו. דברנו הרבה, אפילו כתבנו ספר, על היחס בין הגורמים – המלך, הסנהדרין, הכהן וכו'. לא היה דור שכל הסמכויות היו אצל אחד כמו אצל רבי, כולם נכנעו לו.

הוא היה ענו. הרי בדור הקודם היתה מחלוקת של רבי מאיר ורבי נתן נגד אביו. הוא אמר שכל מה שהוא חכם כי ראה את רבי מאיר – יריב המשפחה – מאחוריו. אחד ההסברים שראו אותו מאחוריו, כי היה יריב המשפחה ולא היה יכול לשבת לפניו, עשה זאת קצת בהחבא. הוא היה ענו מאד, וסתם משנה הוא רבי מאיר – את עיקר המשנה לקח מרבי מאיר, יריב המשפחה.

מצד אחד הוא מאד ענו, וצד שני הוא מלך בכפה. שוב, בזמן אביו ובזמן סבו היו כל הזמן עימות בין הנשיא לסנהדרין, ואצלו לא היה, בדור שלו. זה היה הרבה זמן. אחר כך, בדור הבן שלו והנכד שלו היה משהו אחר – הנשיאים אבדו את עיקר הכח שלהם. [היה סיפור עם רבי פנחס בן יאיר – זה היה על זה?]. יכול להיות. בכל זאת, הוא גם כבד אותו, אף שהתנגד אליו. זו נשיאת ההפכים שלו – מצד אחד הוא מאד מולך בכפה, ומצד שני מאד ענו לגבי כולם, גם מי שמתנגד לו, אם הוא מחזיק ממנו בתורה. כמו שמכבד עשירים, עוד יותר מכבד בני תורה.

80.         סיכום

כעת עשינו בקיצור פרצוף של ענינים עצמיים של רבי, שקשורים בפשט לכל ספירה – מאד קל, פרצוף מאד טוב יחסית לכל הפרצופים. כל תכונה בדיוק שייכת לספירה המתאימה. ולסיכום:

כתר

הוקדש לשמים בלידתו במס"נ

חכמה

הרואה רבי בחלום יצפה לחכמה

בינה

כתיבת התורה שבעל פה

דעת

 

עטרא דחסדים

כח המכריע

עטרא דגבורות

רבי מכבד עשירים

 

חסד

פתיחת האוצרות

גבורה

הענקה רק לתלמידי חכמים

תפארת

דרך ישרה שיבור לו האדם

יסורי רבי לתיקון מדת הרחמים

נצח

מתלמידי יותר מכולם

הוד

רצון לבטל את צומות החורבן

יסוד

קדושת הברית של "רבינו הקדוש"

 

מלכות

קרבתו למלכות

זכותו של רבי – שנלמד ממנו, נזכה לתורה וגדולה במקום אחד, מכח הצדקה של ערב פסח, קמחא דפסחא. מה שיוצא מהכל ש"אני מדבר בצדקה רב להושיע" – שצריך הרבה קמחא דפסחא (קמח = פסח כנודע).



[1]. ראה לעיל עמ' רעט.

[2]. בפסוק זה – "האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד" – יש 6 תבות ו‑23 אותיות, כמו בפסוק "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" (מהתורה, ו"בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'" מהנביאים ו"אור זרע לצדיק ולישרי לב שמחה" מהכתובים, שלשת פסוקי אור העיקריים בתנ"ך, כמבואר במ"א). "אדבר" = אור, "פתח פיך [באמונה] ויאירו דבריך" (בפרט בחג הפסח, פה סח).

    "אני עניתי" היינו לשון נופל על לשון, אני מתלבש בעני (א ב-ע) כנודע.

    "עניתי" = 12 פעמים "מאד", "עניתי מאד" = אחד פעמים מאד (אדם), סוד יעקב ("שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון, שתקן את אדם הראשון) ו-יב שבטי יה. כל בית יעקב נמשך ומתגלה בדוד מלכא משיחא באמרו "האמנתי וגו'".

    האותיות האמצעיות של "אני עניתי מאד" – אין למפרע (גם דילוג שוה של 4‑4 אותיות), סוד "ואדם [שרש יעקב ובניו – 'אתם קרויים אדם'] אין" (תיקון האני על ידי הפיכתו לאין, ושוב הולדת האני המתוקן מתוך האין, יש מאין, וכמו שיתבאר). ב"האמנתי" יש אני בדילוג שוה של 2‑2 אותיות (אני זה מחיה את [אותיות] המת, הדילוג הראשון – מיתת המלכים היתה מפני אמרם "אנא אמלוך", אך על ידי יחוד הדר ומהיטבאל, ה'אני' נולד מחדש, קם לתחיה, באמונה). "האמנתי כי אדבר אני" – אין בדילוג שוה של 6‑6 אותיות (נמצא שאין ישר מכאן ואין חוזר מכאן נפגשים ב-נ של 'אני', סוד שער ה-נ של הבינה, ה"איני יודע" של משה שזכה לבינה).

    הפסוק הבא ממשיך בסוד 'אני' – "אני אמרתי [קודם נאמר 'אדבר אני [עניתי מאד]', לשון דבור קשה, וכעת 'אני אמרתי' לשון אמירה רכה] בחפזי כל האדם [אדם אותיות מאד; כל = האדם, 'כל האדם' = 100 = 102. יש בתנ"ך 12 'כל האדם', והסימן: '[כי] זה כל האדם' ('זה כל האדם' = 'ואדם אין', סוד מעבר יבק), והוא חותם את זה פעמים 'כל האדם' בתנ"ך – 'סוף דבר הכל נשמע וגו''] כזב".

    ר"ת הפסוק: "האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד" = 137 (מחולק ל‑26, שם הוי' ב"ה, ב"פ 13, ו‑111, אלף-פלא, ג"פ 37, סוד הבל להב הלב כידוע), סוד קבלה וכו'. האותיות השניות של "האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד" – א-דני נא (= 116 = חן חן), סוד "ועתה יגדל נא כח א-דני כאשר דברת לאמר [יחוד דבור ואמירה]", שם א-דני הוא שם הדבור (שם המלכות, האומרת "אני אמלך"), והוא אותיות אני יחד עם ה-ד של יהודה, וכמו שיתבאר.

    137 ועוד 116 = 253 (סוד "מהיטבאל בת מטרד"), משולש 22 (כב אתוון דאורייתא במ"ס) = 11 פעמים 23. והוא עולה חצי "האמנתי" (506, היהלום של 22). האותיות השלישיות – מ ב י י ד = 66, משולש 11 (חצי 22 הנ"ל), מבי = בן, יד = דוד. וביחד עם האותיות הרביעיות – נ ר ת (650, 10 פעמים א-דני, 25 פעמים הוי', הפירמידה של 12) = 716 = משיח משיח (בן יוסף ובן דוד). האותיות השניות (116) והשלישיות (66) = 182 = 7 פעמים הוי' = יעקב. וביחד עם האותיות הרביעיות (650) = 832 = לב פעמים הוי' = ארץ ישראל. שאר האותיות – ת י י = 420, יהלום 20 = יעקב רחל וכו'.

    יש בפסוק ד אלפין ("וא-ד יעלה", אד של אדם ואד של א-דני) – "האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד" – בתבה הראשונה והאחרונה של כל אחד משני חצאי הפסוק. "האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד" = 819 = הפירמידה של 13 (סכום כל הרבועים מ‑1 ברבוע עד 13 ברבוע) = אחדות פשוטה = דוד מלך ישראל חי וקים וכו'.

    תן לחכם ויחכם עוד.

[3]. אנכי (9 ברבוע) ועוד לאה (6 ברבוע שעולה 4 פעמים 9) = 117 = 9 פעמים 13. אני ועוד רחל = 299 = 23 פעמים 13. יחד = יצחק יצחק (לב פעמים אחד), ההפרש בין 117 ל‑299 = יעקב (שלו שתי נשים – לאה ורחל, אנכי ואני). אני רחל בה"פ = 900 = ל (יהודה) ברבוע, סוד הלב היהודי כנודע.

[4]. רחל רומזת למזל חדש ניסן ולקרבן פסח – טלה.

[5]. "אם אני כאן הכל כאן" = 299 = אני רחל (השכינה הקדושה) כנ"ל.

[6]. השם החמישי (המשיחי) של עב שמותיו יתברך הוא מהש אותיות משה, ואחריו בא השם הששי, ללה, אותיות הלל, רמז מובהק לשני הענוים מכל אדם כו' שמכח הענוה שלהם זכו ל"שכינה מדברת מתוך גרונו".

[7]. פעם ראשונה "ואני" ופעם שניה "הן אני" = אני!

[8]. "אני הוי'" = לבנה (סמל המלכות) = בלימה, כמ"ש "תֹלה ארץ על בלימה". 'אני' שייך לשם א-דני, שם המלכות (וכמו שיתבאר), והנה האותיות שאחרי אותיות א-דני הן אותיות בכסה (כמבואר בבית האוצר לרבי יוסף ענגיל) – "בכסה ליום חגנו" = "אני הוי'" (שם הוי' ב"ה מכונה "שם בן ד", וכאשר מוסיפים ד לאני, סוד "אני הוי'", מקבלים א-דני).

[9]. ראה לעיל עמ' רפ.

[10]. מקרא משנה גמרא הלכה אגדה = אנכי פעמים אגדה (אחד-אהבה), ודוק.

[11]. אלישע אומר "לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נשא וגו'" (אני בין לשון הודיה ללשון התנשאות ונשיאת הפכים, ודוק). הושע אומר בשם ה' "כי אנכי כשחל לאפרים וככפיר לבית יהודה אני אני אטרף ואלך אשא ואין מציל" (גם פה לאחר "יהודה אני אני" בא לשון "אשא").

[12]. ליל פורים פ"ב.

[13]. ראה אור לכ"ו אדר ב' פ"ג והלאה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com