חיפוש בתוכן האתר

כ"ב אד"ש ע"ד – קבלת פנים אוריה-משה ומלכה שי' צפרי – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

כ"ב אד"ש ע"ד – קבלת פנים אוריה-משה ומלכה שי' צפרי – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. רמזי החתן והכלה (ויום הנישואין)

ניגנו "קול דודי דופק", "שיר השירים", "אני לדודי", ניגון לפני מאמר, החתן חזר מאמר "לכה דודי" תרפ"ז, ניגון אחרי מאמר, החתן עשה סיום על לקוטי אמרים, "אלי אתה" (אדמו"ר הזקן).

קשר החתן והכלה לתניא

קודם כל מזל טוב. קודם נאמר מה הקשר של החתן והכלה לספר התניא (שזה עתה עשה החתן סיום על החלק הראשון שבו) – שילמדו ביחד הרבה תניא. תניא אותיות איתן, איתן שבנשמה, האותיות שמשמשות לעתיד לבוא – להביא לימות המשיח. אם מתחילים לספור מראש השנה עד היום הזה, איזה יום בשנה היום? רוב החדשים היו של שלשים יום, חדשים מלאים – חמשה מלאים ורק אחד חסר – אז עד סוף אדר ראשון יש 179 ימים (חצי משיח), וכשמוסיפים 22 ימים של חדש אדר שני נמצא שהיום הוא יום ה-201 של השנה. תניא ועוד 201 עולים 662 – אוריה משה מלכה. זה אמרנו בזכות הסיום של התניא.

תניא זה התיקון של קליפת תלמידי חכמים – לבטל את הקליפה של תלמידי חכמים. לכן גם רשב"י התחיל את האידרא במלה תניא וגם אדמו"ר הזקן התחיל כך את התניא. כך כתוב במפרשי הזהר. קליפת תלמידי חכמים היא גאוה מלימוד תורה. שתהיה הרבה תורה בלי שום שמץ גאוה – זה הענין של התניא, התיקון של התניא. 201 – היום הזה בשנה – הוא "פה אל פה אדבר בו". כך נאמר במשה, השם השני של החתן. "משה זכה לבינה" – "פה אל פה" עולה ג"פ בינה. כשמצרפים "פה אל פה" לתניא מקבלים את שלשת השמות של החתן והכלה.

יום החתונה בספירה התורנית

אנחנו אוהבים לעשות עוד סימן של כמה ימים מתחלת השנה – לא לפי ימי החדש בלבד, אלא לפי הספירה התורנית. כמה עליות (ימים של חת"ת) יש מבראשית. אנחנו היום ב"שני" של תזריע – כמה עליות היו עד כה? זה חשבון מאד קל, כי כל פרשה היא שבע עליות. חתן לפני החופה צריך לעלות לתורה. בשבת הוא כבר עלה, אבל כל הזמן צריך לעלות – במיוחד אם זה קשור לתניא (כשם שכורכים את כל החת"ת בכרך אחד), צריך לעלות לתורה דאצילות, ששם יש רק בטול במציאות.

פרשת שמיני שסיימנו בשבת (האויפרוף) היא הפרשה ה-הוי' לפי סדר התורה, אז עד סוף שמיני יש ז"פ הוי' – יעקב – עליות. כעת יש עוד שתי עליות, אז מבחינת התורה זה יום ה-קפד. קפד היינו פקד, דפק – "קול דודי דופק", "פקד יפקד", סיסמת הגאולה, "חייב אדם לפקוד את אשתו", לא להקפיד אף פעם, לא להפוך להיות קפוד, רק "פקד יפקד". זה הסימן של היום הזה מבחינת התורה.

את הכתובה מן הסתם יכתבו היום – ככה נוהגים כאן – אבל החופה תהיה בלילה מן הסתם, ביום ה-קפה של התורה. לכן שרנו קודם את הניגון "אני לדודי ודודי לי" ששוה קפה. קפה הוא גם שם קדוש בקבלה – קפד הוא אחורי שם עב דאבא, אבל קפה הוא שם אל (נהירו דחכמתא) במילוי (אלף למד). אל ר"ת "אני לדודי" וכל "אני לדודי ודודי לי" עולה אל במילוי. קפה הוא אור הפנים, האור של כל פן, ב"פ קפה עולה שע נהורין של אור הפנים. כדאי שינגנו "אני לדודי ודודי לי" בחתונה. מי מנגן? ירמיהו – הוא מכיר, כדאי לומר לו את הכוונה.

כהן-לוי-ישראל

נתחיל עם הגימטריא של השמות, שעולה 662: בספרי הקבלה והדרוש והרמז המספר הזה קשור לשלמות של עם ישראל, כי הוא שוה כהן לוי ישראל. זה הרמז שתמיד מובא, קודם כל, במספר שלכם – איחוד כל הדרגות שיש בעם ישראל. זה מתאים גם לשלשת השמות, כי אוריה – חוץ מאוריה החתי, האוריה השני החשוב בתנ"ך – הוא אוריה הכהן; משה הוא לוי; מלכה היא מלכות, דוד מלך ישראל – ישראל. אם כן, יש רמז מאד יפה בשמות שלכם שהם כהן-לוי-ישראל (ר"ת כלי, "כלי מחזיק ברכה לישראל", שלפי חז"ל היינו השלום – השלום שבין איש ואשה, כאשר שכינה שרויה ביניהם), הגימטריא של השמות[ב].

לא כולם נוהגים, אבל יש כאלה שנוהגים בכמה מצוות של כיבוד לכבד קודם כהן ואחר כך לוי ואחר כך ישראל. דברנו על עליה לתורה, מקור המנהג של כיבודי כהן-לוי-ישראל לפי הסדר. יש כאלה – אנחנו לא מקפידים על זה, אבל יש כאלה שמקפידים – במשלוח מנות בפורים לשלוח קודם לכהן, אז ללוי ואז לישראל. או באפשערענש – כשתעשו אפשרערנעש לבן שלכם אי"ה – יש כאלה שנוהגים קודם לכבד כהן לגזור, אחר כך לוי ואחר כך ישראל. בכל אופן, התודעה של כהן-לוי-ישראל היא תודעה מאד חשובה בעם ישראל. גם המצות בסדר פסח הן כהן-לוי-ישראל (שם בסידור הסדר הוא ישראל ועליו הלוי ועליו הכהן – הכהן הכי גבוה אבל הסדר הוא ישראל-לוי-כהן (ר"ת "ילך נא א-דני בקרבנו"[ג]); לפי זה מתחילים ממלכה, מעליה משה ואז אוריה).

אור-מים-רקיע

אם מוסיפים לחשבון שלכם, שעולה כהן-לוי-ישראל, את שם י-ה – השם של "שכינה ביניהם", "זכו שכינה ביניהם", י של איש ו-ה של אשה – מקבלים 677, שהוא עוד שלישיה מאד חשובה בתורה. השלישיה של המשכת זרעא חייא וקיימא – אור-מים-רקיע. היסוד של כל עשרת המאמרות של מעשה בראשית – "ויאמר אלהים", אור-מים-רקיע. זה חשבון השמות שלכם בתוספת ה"שכינה ביניהם", שם יה. זה עוד יותר מתאים בסדר של השמות: אוריה הוא לשון אור (וסיומו – שם יה); משה הוא בחינת מים, "מן המים משיתהו"; מלכה היא רקיע, התכל'ס. אז יש לכם גם כהן-לוי-ישראל וגם (בתוספת י-ה) אור-מים-רקיע.

אכתריאל

יש עוד כמה דברים יפים במספר הזה: בקבלה יש משהו מיוחד במספר הזה, שהמגלה עמוקות אומר שהוא באמת כולל את כל הכהן-לוי-ישראל של המספר הזה – השם שהכהן הגדול רבי ישמעאל ראה כשהוא נכנס ביום הכיפורים לפני ולפנים – אכתריאל (שעם הכולל עולה רבי ישמעאל, ללמד שהוא ראה את שרש נשמתו, כמבואר ענין זה בספה"ק!). המהרש"ל אומר שיש הרבה מלאכים שנותנים לבני אדם את השם שלהם – מיכאל הוא גם שם של אדם, וכך גבריאל, רפאל, כל המלאכים האלה יכולים להיות שמות של בני אדם, אבל הוא אומר שהשם הזה כל כך מקודש שכאשר נותנים אותו לאדם משמיטים את ה-א בתחלה וקוראים לו כתריאל.

פשיטא שזהו שם של הכתר. זה מלאך, או כינוי לקב"ה? על פי פשט, המפרשים אומרים שזה כינוי לה' – כי כתוב שם שראה את "אכתריאל י-ה הוי' צבאות וכו'" והוא אמר לו "ישמעאל בני ברכני" והוא ברך "יהי רצון שיכבשו רחמיך את כעסך וכו'" והוא ראה שנענע בראשו. אכן כתוב בכמה ספרים שזה שמו של הקב"ה, אבל ברוב הספרים כתוב שזה שם של מלאך (כדמוכח מכך שהוא מסתיים בשם אל – אכתריאל – הצורה הקבועה לשמות המלאכים).

אסתר-בסתר

גם שייך מאד שהחתונה היא המשך של חג פורים, כי המספר הזה שלכם הוא אסתר ע"ה. כתוב שהמספר הזה הוא "בסתר" – "ישב בסתר עליון בצל שדי יתלונן" (וכמו שיתבאר שאכתריאל מתחבר במיוחד עם מטטרון שעולה שדי) – ובלי ה-א זה אסתר. כשנותנים את השם בלי ה-אכתריאל – זה כבר בדיוק אסתר. החתם סופר מסמיך זאת על הפסוק "תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס והיה להוי' לשם לאות עולם לא יכרת" שנדרש במגילה על מרדכי ואסתר ומקרא מגלה וימי הפורים. "לא יכרת" אותיות כתריאל (ורק בצירוף ה-א של "לאות עולם" – ה-א היא היא "אות עולם" – זה אכתריאל). זה המשך של פורים, לכלה קוראים מלכה – אסתר המלכה.

דרך אגב, מי ששם לב במאמר "לכה דודי" כל המאמר הוא על המלכה. החתן דומה למלך, אבל בחתונה הזו הכלה היא מלכה ממש. מי המלכה סתם בתנ"ך? אסתר המלכה, והשמות ביחד עולים אסתר ע"ה. זה "ישב בסתר עליון בצל שדי יתלונן".

אכתריאל – כתר דבריאה מתגלה ביצירה וכולל בי"ע

בקבלה בדרך כלל מובא שהשם הזה הוא שם של מלאך של עולם הבריאה, ולא סתם של עולם הבריאה – כתר דבריאה. היות שכתר דבריאה גובל באצילות יש בשם קדושה מיוחדת עד כדי כך שעל פי פשט הוא כינוי של ה'. בעמק המלך הוא כותב ששם זה הוא סוד המסך שמבדיל – כמו הפרסא, הפרוכת, שמבדילה בין עולם האצילות לעולמות בי"ע.

לפעמים כתוב בכוונות האריז"ל שהשם הזה ביצירה, אבל בדרך כלל כתוב שהשם הוא בראש הבריאה, אז הרבה מהמקובלים האחרונים – כמו השמן ששון וכו' – שואלים שיש כאן סתירה בכתבי האריז"ל. בתור תירוץ הוא כותב שכנראה המדרגה הזו בבריאה בכל אופן יורדת ומתלבשת ומופיעה דרך עולם היצירה – דרך מדות הלב. בכלל, כל המלאכים בעולם שייכים בכללות לעולם היצירה, מקום היצרים והרגש והנטיות. אפילו המלאך הזה, שהוא הכי גבוה – כל כך גבוה שאולי שמו הוא שם של ה' – גם מופיע דרך עולם היצירה לפי האר"י.

אבל שוב, בכל ספרי הקבלה הוא הכתר של בריאה. בדרך כלל הוא גם נחשב לשר של עולם הבריאה, כמו שהמלאך מט"ט הוא השר של עולם היצירה והמלאך סנדלפו"ן הוא השר של עולם היצירה. תמיד מובאת השלישיה הזו, ששלשת המלאכים האלה כוללים את כל יצורי העולמות התחתונים בי"ע.

אם כן, לפי זה, אתם הכתר של בריאה שגובל באצילות – באמת לא יודעים אם אתם ה' או מלאך... אף על פי כן, עיקר ההתגלות שלכם הוא דרך המדות, דרך הרגש. שפיץ של חב"ד, כתר דבריאה, אבל מתגלה דרך עולם היצירה – דרך המדות, דרך טוב הלב, אהבת ישראל, "וימינו תחבקני", שאתם מחבקים את כל עם ישראל (כהן-לוי-ישראל). זה סוד המלאך הזה[ד].

הוא פונה לכהן הגדול שיברך אותו והוא בעצמו שוה כהן-לוי-ישראל, כך מסביר בעל המגלה עמוקות (מקשר את הגימטריאות). הוא אומר ששלשת העולמות עצמם הם כהן-לוי-ישראל – בריאה היא הכהן, יצירה לוי ועשיה ישראל. המלאך הזה, שהוא שפיץ – הכתר של בריאה – כולל את כל העולמות. לא רק שהוא מתגלה דרך עולם היצירה, לפי האריז"ל, אלא כולל גם את עולם העשיה, כל המעשים שנעשים תחת השמש.

"אשה ריח ניחוח להוי'"

איזה עוד רמז יש במספר הזה? יש ביטוי יפה ששייך גם לעבודת המקדש. כשמביאים קרבן לה' הביטוי המלא הוא "אשה ריח ניחוח להוי'"[ה], ששוה בדיוק המספר שלכם. חתן וכלה הם ניחוח, "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני" – חתן אותיות נחת, חתונה היא נחת.

הפרשה היא "אשה כי תזריע וילדה זכר" – אִשָה אותיות אִשֵה. אם מחשבים את ה-א של אשה כ-1000 אז היא שוה כל הביטוי "אשה כי תזריע וילדה זכר". הפרשה הזו מחליטה שהעיקר הוא אתערותא דלתתא – כל התורה כולה והבאת הגאולה. הגאולה יכולה לבוא מן השמים באתערותא דלעילא, אבל לכתחילה היא צריכה לבוא מלמטה באתעדל"ת, "אשה כי תזריע וילדה זכר".

זה גם רמז במספר שלכם, שעיקר מה שה' ברא אותנו כאן הוא שנהיה לו בבחינת "אשה כי תזריע וילדה זכר" – גאולה שבבחינת זכר, שאין אחריה (ולא יתכן שתהיה אחריה) גלות. זה כאשר "אשה כי תזריע" – גם לקחת את עם ישראל על כל דרגותיו, כהן-לוי-ישראל, שהכל יתעורר מלמטה בתשוקה ("ואל אישך תשוקתך") שתבוא הגאולה, וגם במעשים לקראת הבאת הגאולה.

אם כבר יש פה לשון "אשה ריח ניחוח להוי'" – כמה אותיות יש בביטוי? 16 – רבוע:

א  ש  ה  ר

י  ח  נ  י

ח  ו  ח  ל

י  ה  ו  ה

הכי יפה בביטוי הוא הפנות – אריה, גם לשון ריח, "אריתי מורי עם בשמי", ללקט ניצוצות של ריח טוב. לפי סדר האותיות זה ממש אריה, אבל בצירוף זה גם ראיה, ריאה, יראה וכו'. מה יש באמצע? נחוח (חסר). זה לא השמות שלכם, אלא הגימטריא של השמות – ביטוי מאד יפה, שקשור לפרשת שבוע, "אשה כי תזריע וילדה זכר".

אלף אורות לאסתר – חותם הנבואה וחותם שיר השירים

בשמות שלכם יש א אחת, האות הראשונה בשם הראשון של החתן. אז מתבקש – במקרה כזה במיוחד – לחשב את ה-א כ-1000, ואז יוצא 1661, אלף אורות שנתנו לאסתר המלכה.

יש שני פסוקים שלמים בתנ"ך – חשובים וידועים מאד – ששייכים למספר הזה. אחד מהם, הפסוק השני לפני סוף הנבואה בעם ישראל (בסיום ספר מלאכי) – פסוק שכופלים אותו שוב, כדי שיסיים לגמרי את נבואת מלאכי ונבואת כל הנביאים – "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום הוי' הגדול והנורא". אם כן, אתם קשורים לבשורת הגאולה – אליהו הנביא מבשר את הגאולה. באותו יום "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".

אם הגענו לפסוק הזה, שהוא פסוק שלכם, נספור כמה מלים ואותיות יש בו – 13 (אהבה) מילים ו-49 אותיות (7 ברבוע) – יחוד יפה של 13 ו-7, 13 מילים ו-7 ברבוע אותיות. כשכותבים כרבוע:

ה  נ  ה  א  נ  כ  י

ש  ל  ח  ל  כ  ם  א

ת  א  ל  י  ה  ה  נ

ב  י  א  ל  פ  נ  י

ב  ו  א  י  ו  ם  י

ה  ו  ה  ה  ג  ד  ו

ל  ו  ה  נ  ו  ר  א

הפנות הן אליה והאותיות שבאמצעי הצלעות הן נביא! יש כאן עוד הרבה דברים יפים.

הפסוק השני הוא הפסוק האחרון של שיר השירים – "ברח דודי ודמה לך לצבי או לעפר האילים על הרי בשמים". שרנו "אני לדודי ודודי לי" בגלל הגימטריא, "קול דודי דופק" בגלל יום ה-דפק, ו"שיר השירים" – הפסוק הראשון של שיר השירים, ו"נעוץ סופן בתחלתן" בפסוק האחרון. אתם מסמלים את החיבור של החתן והכלה, הדוד העליון וכנסת ישראל.

צירוף ברכת כהנים לחתן ולכלה

אז אתם גם כהן-לוי-ישראל, גם אכתריאל, גם בסתר (אסתר ע"ה), גם "הנה אנכי שלח לכם וגו'" וגם "ברח דודי ןגן'". גם הוספנו את ה-יה והפכנו לאור-מים-רקיע, ויש עוד הרבה דברים טובים.

נאמר עוד משהו: היות שיש כאן אכתריאל, הכתר-עליון של עולם הבריאה שכולל את כל מציאות שלשת העולמות התחתונים בי"ע, ופונה לכהן הגדול, כתוב שזה גם כנגד שלש ברכות ברכת כהנים – שהן כנגד כהן-לוי-ישראל גופא. לכן מאד מתאים להוסיף לשמות החתן והכלה ברכת כהנים, וגם שהכהן יברך אותם בברכת כהנים. ברכת כהנים היא 2718 ובצירוף 662 מקבלים 3380 – ה"פ 676, הוי' ברבוע. זו הכוונה בברכת הכהנים לחתן ולכלה תחת החופה. ה"פ הוי' ברבוע, שלמות של דעת (סוד יחוד חתן וכלה – "והאדם ידע את חוה אשתו") שבה ה חסדים ו-ה גבורות כאשר כל אחד מהם הוא שם הוי' ומכים זה בזה ונמצא ה"פ הוי' ברבוע. כמה פעמים זה אהבה ברבוע? כ"פ אהבה ברבוע.

ננגן ניגון מכוון (של אחד הרביים) ואחר כך נעשה משהו מאד יפה לגבי השבע ברכות של החתן והכלה. נשיר את הבינוני – זה מתאים, אחרי שגם שמענו מפי החתן את המאמר של הרבי הקודם.

 

ב. סוגית שבע ברכות

מחלוקת רבי ורב אשי בברכות היצירה

כתובות ז, ב:

תנו רבנן מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה אמר רב יהודה והוא שבאו פנים חדשות מאי מברך אמר רב יהודה בא"י אמ"ה שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם ואשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד ברוך אתה ה' יוצר האדם שוש תשיש ותגל העקרה בקבוץ בניה לתוכה בשמחה ברוך אתה ה' משמח ציון בבניה שמח תשמח ריעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם ברוך אתה ה' משמח חתן וכלה ברוך אתה ה' אמ"ה אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רינה דיצה חדוה אהבה ואחוה ושלום וריעות מהרה ה' אלהינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם בא"י משמח חתן עם הכלה.

כאן כתוב נוסח כל שבע הברכות (בעצם שש ברכות, כי אין כאן "בורא פרי הגפן").

הגמרא ממשיכה:

לוי איקלע לבי רבי בהלוליה דר"ש בריה [לוי הלך לחתונת רבי בחתונה רבי שמעון בנו של רבינו הקדוש, והוא שמע שרבי] בריך חמש [ברך רק חמש ברכות מתוך השש הנ"ל – לא ברך "יוצר האדם" (רש"י)] רב אסי איקלע לבי רב אשי [רבי הוא חותם המשנה – חותם המשנה ברך חמש ברכות. רב אשי, הרבה יותר מאוחר, בסוף חתימת הבבלי] בהלוליה דמר בריה בריך שית [רבי ברך חמש ורב אשי, סיום הש"ס וכך הלכה, ברך שש ברכות – הוסיף את ברכת "יוצר האדם"[ו].]

הו"א שחולקים אם היתה יצירה אחת או שתי  יצירות

[הגמרא מציעה:] לימא בהא קמיפלגי דמר סבר חדא יצירה הואי ומר סבר שתי יצירות הואי [אולי זו המחלוקת ביניהם – שרבי סובר שהיתה רק יצירה אחת ורב אשי סובר שהיו שתי יצירות. יצירה אחת – שה' ברא את האדם דו-פרצופין, בפעם אחת. אם יש רק יצירה אחת אז יש לברך רק ברכה אחת – "אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד". כלומר, בתוך היצירה של אדם, "בצלם אלהים", ה' "התקין לו ממנו בנין עדי עד" את האשה. כך רש"י פרש קודם ש"התקין לו ממנו" היינו מאחת מצלעותיו. יש כאן פירוש רש"י על כל הברכות, שכדאי ללמוד, ורק על הברכה הזו – הברכה העיקרית שמברכים בעל פה חתן וכלה, שיזכו לבנין עדי עד – הפירוש המקורי הוא שהבנין הוא חוה, האשה, המלכה. יש קשר בין חוה למלכה – כמה חוה יש במלכה? חמש, גם האות ה, אות האשה – חמשה בנינים בבנין אחד (חמשה פרצופים הכלולים בפרצוף אחד, פרצוף הנוקבא), מלכות, בנין עדי עד[ז].

שוב, יצירה אחת (לדעת רש"י, אך ראה תוס') היינו שה' ברא אותם יחד ואז ניסר את פרצוף האחור מפרצוף הפנים ו"התקין לו ממנו בני עדי עד". שתי יצירות – "כמאן דאמר זנב היה, וממנו נבראת האשה, והרי כאן שתי יצירות" (רש"י). קודם היא היתה רק זנב, ולא הספיק רק לנסר אותה – היה צריך ממש לעשות אותה יצירה בפני עצמה. אז הו"א שהמחלוקת היא אם דו-פרצופין נבראו, והיתה יצירה אחת, או שזנב נבראה והיו שתי יצירות. לפי הסברא הזו, מה קורה בין סוף תקופה המשנה לסוף תקופת הגמרא? שקומת האשה לכתחילה יורדת מפרצוף לזנב, ואז צריך פעולה-יצירה מיוחדת כדי לבנות אותה. כך לפי הסברא הזו, אך היא לא מסקנת הגמרא.[ח]]

המסקנה שחולקים האם אזלינן בתר מעשה או בתר מחשבה

לא דכ"ע חדא יצירה הואי [גם לפי רב אשי דו-פרצופין נבראו[ט]. אז למה רב אשי ברך שתי ברכות ורבי לא ברך "יוצר האדם"? הגמרא אומרת שלא כמו שחשבנו – לגבי יצירה אחת ושתי יצירות – אלא לפי שניהם יש יצירה אחת בלבד, אבל] מר סבר בתר מחשבה אזלינן ומר סבר בתר מעשה אזלינן [רב אשי אומר שהולכים אחרי מחשבה, בה היו שנים, ורבי סובר שהולכים אחר מעשה, שנבראו אחד בפועל.]

כי הא דרב יהודה רמי כתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו [אחד] וכתיב זכר ונקבה בראם [שברא אותם שנים] הא כיצד [כיצד יתישבו שני הפסוקים האלה?] בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים ["זכר ונקבה"] ולבסוף נברא אחד [שהוא דו-פרצופין, ואחר כך ה' נסר את חוה מאדם הראשון. לפי זה, מי שברך שנים – רב אשי – הולך אחר המחשבה, מה שעלה במחשבה לברוא אותם שנים. אבל רבי ברך רק אחת, השמיט "יוצר האדם", שהוא הולך "בתר מעשה" – למעשה נבראו יחד. זו מסקנת הגמרא].

הקשר בין שני מאמרי "עלה במחשבה" בבריאה

יש שני דברים שכתוב עליהם שבתחלה עלה במחשבה לברוא כך ואחר כך נברא אחרת. בגמרא זכר ונקבה זה העיקרי, אבל זוכרים יותר את הראשון שכתוב במדרש ורש"י מביא בתחלת התורה – "בתחלה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין". בגמרא העיקר שעלה במחשבה לברוא זכר ונקבה שנים ובסוף ברא אחד.

כאן עוד יותר חידוש – למה רב אשי הולך אחרי המחשבה ורבי אחרי המעשה. הרי "המעשה הוא העיקר", ואצלנו עכ"פ מחשבה "לא עביד מידי" – למה ללכת אחרי המחשבה? ובכלל, למה ה' רצה קודם לברוא אותם שנים ואחר כך החליט לברוא אותם אחד? ועוד, מה הקשר בין שני המאמרים האלה של "בתחלה עלה במחשבה וכו'"? אם יש כאן שני דברים עם אותו לשון כנראה שזה לא סתם קשר, אלא בפנימיות זה אותו ענין. באמת מסבירים בכמה מקומות שמה שעלה במחשבה לברוא אותם שנים – שלכאורה זה הכי שויון זכויות לאשה – שייך למדת הדין.

מעלת האשה בברכת "יוצר האדם"

קודם נשאל שאלה אחרת: לפי ההו"א הראשון, שהמחלוקת אם היו שתי יצירות (רב אשי) או יצירה אחת (רבי), פשוט שתבת "האדם" בברכת "אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד" הולך על הזכר (שממנו ה' התקין את הנקבה). מכאן י"ל בד"א (שלא כפירש"י) ש"האדם" בברכת "יוצר האדם" רומז בפרט לאשה[י] (גם ברכת "אשר יצר את האדם בצלמו וגו'" חותם "ברוך אתה הוי' יוצר האדם" וי"ל שגם כאן "יוצר האדם" רומז לאשה. והרמז: "יוצר", לשון הוה[יא], עולה בגימטריא אשה). אם ברכת "יוצר האדם" רומזת לאשה – למה מקדימים אותה? זה עצמו לכאורה מספיק כדי לפסול את ההו"א הראשונה, שהמחלוקת אם היתה יצירה אחת או שתים. אם מישהו מחלק שתי ברכות לשתי יצירות היה צריך להקדים את האדם לאשה. הרי רש"י מסביר ששתי יצירות היינו כמ"ד "זנב היתה", אז פשיטא שקודם "יצר את האדם בצלמו וגו' " ואז מהזנב הזה יצר אדם שלם ("יוצר האדם").

נמשיך את הסברא הנ"ל בד"א: הקדמת ברכת "יוצר האדם" מתאימה לכך ש"עלה במחשבה לברוא אותם שנים", ובמחשבה הזו – את מי הוא היה עושה קודם? את האשה. למה? כי מה שעלה במחשבה הוא על דרך שרש הכלים גבוה משרש האורות. בפסוק "כתפארת אדם לשבת בית" ידוע שכוונת תבת "אדם" הוא האשה דווקא. צריך לומר שיש משהו דווקא של קדימת האשה במה שעלה במחשבה לברוא אותם שנים. כמו שאמרנו, שרש הכלים יותר גבוה משרש האורות. זו המסקנה וכך עושים בפועל – כלומר, זה נוגע למעשה מה לכוון בברכה הזו.

היצירה שלהם כשנים במחשבה היא כמו "הנסתרֹת להוי' אלהינו" – י-ה ש"כחדא נפקין כחדא שריין", יוצאים יחד ושורים יחד. המעשה, שנבראו יחד ואז הנקבה יוצאת מהזכר, הם כמו וה – שברחם האם הנקבה היא רק "פסיעה לבר", והיא יוצאת ממנו (פסיעה לבר זה כמו זנב – הפוך מפירוש רש"י ש"חדא יצירה" היינו "דו-פרצופין", אלא כפירוש התוס', עיי"ש).

ר"י ענגיל: הכח הנשי (כח הדין) – סברת "מחשבה מועלת" למעליותא

יש ווארט של רבי יוסף ענגיל שמסביר שהאשה היא בחינת דין – כל מה שדברנו קודם על אתערותא דלתתא, "אשה כי תזריע וילדה זכר" – והוא מביא הרבה דוגמאות של בית שמאי לעומת בית הלל, רבי אליעזר לעומת רבי יהושע, ריש לקיש לעומת רבי יוחנן (זה הכי חשוב לנו, ונמשיך לדבר על זה בהמשך השבוע בע"ה – מצד אחד ריש לקיש הוא הגבר [גלגול מרדכי, בכתבי האריז"ל], בחינת גבורה ודין, שבזה מתעוררת השאלה בכלל איך יוצא שהדין הוא אשה; בסוף יוצא שכל בעלי הדין – בית שמאי, רבי אליעזר הגדול – כמה שהם גברים, בסוף יוצא שהם נשים. עיקר הווארט שלהם שבעיניהם העיקר הוא המציאות – צריך לתקן את המציאות. לא שירד בית מקדש מלמעלה, אלא צריך לבנות אותו מלמטה. זו מחלוקת בכל התורה כולה).

לפי זה מה שעלה במחשבה לברוא אותם שנים – זו המסקנה כאן, וכך אנחנו נוהגים, אנחנו מברכים לפי מה שעלה במחשבה ולא לפי מה שהיה בפועל. הוא מקשר זאת לכך שכל אלו סוברים שמחשבה מועלת (למעליותא, כלשון הרבי הקודם בתחלת לקוטי דבורים) – שמחשבה פועלת. זה לכאורה נגד הקו של כל התניא, שמחשבה לא עושה כלום ורק דבור ומעשה פועלים (והדבור פועל כי נחשב למעשה, "עקימת שפתיו הוי מעשה"). הוא מביא שבית שמאי לא סוברים ככה, אלא שמחשבה מועלת-פועלת, וכך גם רבי אליעזר הגדול וריש לקיש. דווקא הדינים – שהם הנשים, אם כי לכאורה הם הגברים – מחזיקים מכח המחשבה לפעול במציאות.

הבן איש חי: "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים"

אנחנו מברכים (להמשיך בגלוי) כמו הנסתר (מה שעלה במחשבה). הכל היה להגיע לבן איש חי, שאומר שלפי המסקנה אפשר לפרש את הפסוק "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים" – כוונה טובה לכל ימי השבע ברכות. הוא מסביר שלמעשה "אחת דבר אלהים" – במאמר אחד נבראו בפועל ("נעשה אדם... ויברא אלהים את האדם בצלמו"), ואז לכאורה צריך רק ברכה אחת בשבע ברכות. אבל באתי לחתונה ו"שתים זו שמעתי" – אני שומע שמברכים פה שתי ברכות, אז אני מתבלבל, מה קורה כאן? ה' אמר רק "אחת", לברוא את האדם ואשתו יחד, אבל "שתים זו שמעתי". הוא מסביר שהפסוק מתרץ – "כי עז לאלהים", אצל ה' המחשבה מועלת. אצלנו המחשבה לא פועלת כלום, "לא עביד מידי", אבל אצל הקב"ה המחשבה מועלת.

איך מסבירים בחסידות? ש"הוא צוה ונבראו" הולך על בריאת עלמא דאתכסיא מהמחשבה ו"בדבר הוי' שמים נעשו" היינו בריאת עלמא דאתגליא מהדבור (שנחשב כמעשה). ה' ברא את עלמא דאתכסיא, ממש י-ה, על ידי מחשבה. גם בתניא יש פרק שלם שהמחשבה פועלת את הבריאה, והוא כותב בפירוש שאצלנו המחשבה לא פועלת כלום אבל ה' בורא את העולם במחשבה כביכול. זה בדיוק הווארט שאומר הבן איש חי – שהכח של המחשבה לפעול נקרא "עז".

עזות – כח המחשבה

זה ווארט מאד יפה, שיכול לפתוח הרבה דברים בהסבר מהי עזות (דקדושה, השנה היא תהא שנת עזות דקדושה כנודע). כמו המאמר של ריש לקיש – אחד ממאמריו החשובים – ש"ישראל עזין שבאומות" (אולי נסביר בשיעור השבוע). "כי עז לאלהים" היינו עז, וגם נשיות[יב] – יכולת המחשבה לפעול. לפי זה אפשר להסביר למה האשה לא תובעת בפה – היא תובעת במחשבה, כי אצל אשה יש כח במחשבה לפעול.

לכאורה ממש דבר והיפוכו – הייתי חושב שמי שמציאותי, אתעלד"ת, הוא רק מעשה. כאן יוצא ממש הפוך – שעיקר העז של האשה הוא היכולת שלה לפעול במחשבה. לכן "כל כבודה בת מלך פנימה" – היא צנועה, יושבת וחושבת, וזה פועל במציאות. האיש לא יכול לפעול כך, אפילו לא מבין מה קורה. לכן בשבע ברכות רוצים להדגיש זאת, כדי שהחתן ידע טוב ויוקיר את כלתו, שדווקא הולכים אחרי המחשבה של ה'.

זה גם מה שעלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין – מדת הדין היא העז של המחשבה לפעול במציאות. כנראה שה' ראה שהעולם לא יתקיים, אם כולם רק יושבים ומכוונים כוונות – כולם מקובלים (מקובל הוא בחינת אשה, להיות מקבל) – לכן ה' ראה שצריך מדת הרחמים והחסד, מי שלא יודע לפעול במחשבה אלא רק בידים.

כל זה לפתוח עוד משהו מאד נחמד, שמי שמסביר אותו הכי יפה הוא רבי יוסף ענגיל בספרו בית האוצר (תחת הערך "אונס [רחמנא פטריה]"). הוא מביא את כל המקומות שיש מחלוקת בית הלל ובית שמאי האם מחשבה פועלת או לא פועלת (וכך רבי אליעזר ורבי יהושע, וגם רבי יוחנן וריש לקיש).

צריך ללמוד יותר רבי יוסף ענגיל. אומרים שהרוגאטשובר הסביר מאד ברור אבל כתב לא מובן, ואילו רבי יוסף ענגיל דבר לא ברור אבל כתוב מאד ברור, בפשטות ולענין. אלה שני הגדולים של אותו דור. בכל החידושים של שליחות הרבי מתבסס על ר"י ענגיל.

חבור מחשבה-דבור-מעשה לדין וחסד

שיהיה לכם הרבה מחשבה ודבור ומעשה. נעשה גימטריא לסיום: יוצא שמחשבה היא בחינת דין, אבל בדין הזה יש עז – "כי עז לאלהים". זה גם יהיה פירוש ל"אני אמרתי אלהים אתם" – שאלקים היינו מי שפועל בעז. זה גם מסביר את הפסוק "הוי' עז לעמו יתן" – שה' קודם כל רוצה לתת לנו עז של יכולת לפעול במחשבה, ואז "הוי' יברך את עמו בשלום", שהוא מעשה, "עושה שלום".

הגימטריא היא לחבר מחשבה-דין דבור-מעשה-חסד (דבור הולך עם מעשה, כי "עקימת שפתיו הוי מעשה" – כל מצוות התורה הן מצוות מעשיות, שכוללות גם מצוות שבדבור, ומדגישים שאפילו חובת הלבבות צריך להיות משהו שמורגש בדופק הלב) – 1118, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". במלה אחד אפשר לכוון ש-חד רו"ס חסד ואילו ה-א היא מה שעלה במחשבה[יג]. אסור להאריך ב-א – רק עלה במחשבה – ומאריכים ב-חד.

סדרת המלאכים

עוד תרגיל יפה בשביל הילדים (שישנם ושיולדו אי"ה): אמרנו קודם שאתם שוים אכתריאל, שבפרטיות הוא השר של עולם הבריאה. אחר כך יש מט"ט ביצירה וסנד"ל בעשיה. יש סדרה במספרים שלהם מלמטה למעלה – משהו מאד יפה, שיש בו גם כלל מתמטי שחשוב ללמד ילדים. סנדלפו"ן שוה פר (פר דינים בעשיה, כוונה חשובה בקבלה), מטטרו"ן שוה שיד ("שמו כשם רבו", שם שדי וגם מרדכי היהודי), אכתריאל שוה 662 (כל עולם עולה במספר):

662

314

280

 

348

34

 

 

 

314

 

 

 

מה בסיס הסדרה? ההפרשים הם 348 ו-34, וההפרש ביניהם (הבסיס) הוא עצמו 314. הבסיס – שתחת 314 – הוא עצמו 314. מי שמוביל את הסדרה הוא שם ש-די, מטטרון, "שמי בקרבו" (נמצא שגם אכתריאל, שגבוה ממטטרון הוא בכלל מטטרון, והיינו סוד הפסוק הנ"ל "ישב בסתר עליון בצל שדי יתלונן" – "בסתר" = אכתריאל, שיושב בסתר עליון, כתר דבריאה, אך הוא "בצל שדי יתלונן", שנמשך ומתגלה מכח שם שדי = מטטרון). בלי לחשב, אם יש כזו תופעה, כמה יהיו השלשה יחד? זו התופעה חשבונית שהילד צריך להבין. שלשת המספרים עולים ד פעמים 314. זה כלל שצריך להוכיח, שאם יש לי שלשה מספרים והבסיס הוא המספר האמצעי סך כל שלשת המספרים יהיה ד"פ המספר הזה. עד החופה...

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] הכל קשור למספרי מגן דוד: כהן לוי (שניהם משבט לוי, המתחלק לימינא ושמאלא, המשלימים זה את זה, כאשר מצוה "לאכללא שמאלא בימינא", שהלוים ישרתו את הכהנים) = 121, מספר מגן-דוד ה-5 (בנוסף להיותו 11 ברבוע). ישראל = 541 = מספר מגן דוד ה-10 (סוד יה, שכינה ביניהם). כהן-לוי-ישראל = 662 = אסתר עם הכולל, כמו שיתבאר. אסתר = 661 = מספר מגן דוד ה-11 (לאחר ישראל).

[ג] ראה בביאור הרבי להגדה של פסח שמביא את שני הרמזים של כלי וילך. דוקא בסדר של מלמטה למעלה נעשה הכלי מהלך, סוד "אשה כי תזריע וילדה זכר".והוא בסוד "אם בחקתי תלכו... ונתתי שלום בארץ [השלום הוא ה'כלי מחזיק ברכה לישראל']... והתהלכתי בתוככם... ואולך אתכם קוממיות ['ילך נא א-דני בקרבנו']".

[ד] אכתריאל במילוי: אלף כף תו ריש יוד אלף למד = 1332 = 36 פעמים 37 (יהלום 36) = "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", פסוק הכותרת (בחינת אכתריאל) של עשרת הדברות (עיקר הגילוי של מעמד הר סיני). אכתריאל ובמילוי ובמילוי המילוי (כנגד כח"ב כנודע) = 5069 = 37 פעמים 137 (גילאי יצחק ואברהם בעקדה וכו')!

[ה] כך מופיע פעם אחת בתורה, בתחלת תורת כהנים (סיום הפסוק התשיעי של חומש ויקרא, וידוע מבעל מי השילוח את הסגולה המיוחדת של הפסוק התשיעי כו'. והוא מסיים דיני נדבת קרבן עלה מן הבקר, הקרבן הראשון השלם ביותר. וכן הוא סיום הפרשיה הראשונה בחומש ויקרא). אחר כך מופיעים יג פעמים "אשה ריח ניחח להוי'" (שבהם ה"ניחח" חסר ו, המשכה וגילוי של אור ה'), ודוק.

[ו] "חמשה מי יודע... חמשה חומשי תורה. ששה מי יודע... ששה סדרי משנה". רבי, מחבר הששה מברך חמש, כנגד החמשה שבא לפרש. רב אשי, מחבר התלמוד (בבלי) מברך שש כנגד הששה שבא לפרש. כל אחד מברך (בחתונת בנו) את המקור ממנו הוא חי ("כי הם חיינו וארך ימינו") ואליו הוא בטל. רב יהודה, בעל המימרא של השש, הוא 'חסיד' של בבל (שדורש "בבלה יובאו ושמה יהיו וגו'" שאסור לעלות מבבל לא"י), ודוק. נמצא שברכת "יוצר האדם" היא ברכה 'בבלית', והרמז: יוצר האדם ועוד בבל = יה (שכינה ביניהם) פעמים הוי' (כנגד אב-אם-בן-בת, קיום מצות "פרו ורבו" [שכינה ביניהם, 502, ועוד אב-אם-בן-בת, 498 = 1000, שלמות של אלף אורות שנתנו למשה רבינו בהר סיני; יש כאן ח-ו-ה אותיות למפרע, הכל סוד תיקון חוה, האשה הראשונה, ראה לקמן]).

[ז] "בנין עדי עד" = 270 (וביחד עם חוה [ראה רש"י ש"בנין עדי עד" קאי על חוה] = 289 = "ברא אלהים" = טוב ברבוע, סוד "מצא אשה מצא טוב", אשה = יהלום טוב [י"ל ש-ג אותיות חוה כנגד ג תבות "בנין עדי עד" – ח ובנין = 120, משולש יה, "שכינה ביניהם", וה ועדי עד = 169 = 13, אחד-אהבה, ברבוע, ומתחלק ל-90 ו- 79, סוד יכין ובעז כנודע (120 הוא ההפרש בין 7 ברבוע ל-13 ברבוע ובין 13 ברבוע ל-17 ברבוע, ודוק)! בסיס הסדרה הנבנית מ: 79 90 120 = חוה (והמספר הבא בסדרה = 169 [120 ועוד 49]; ממוצע 7 המספרים הראשונים בסדרה = 207 = אור, אין סוף כו')!]) = 3 פעמים 90, צ, מלך כו', הערך הממוצע של כל תבה, ו= 9 פעמים 30, ל (מעלות שהמלכות נקנית בהן, יהודה כו'), הערך הממוצע של כל אות (פנות הרבוע = 26, שם הוי' ב"ה, האות האמצעית = ע = סוד, סוד פעמים הוי' = 1820, וד"ל). הערך הממוצע של 4 אותיות בנין = כח (בנין במילוי: בית נון יוד נון = 644 = חיה פעמים כח, נמצא שחלק המילוי = חוה פעמים כח, סוד ההכאה של מחזור קטן במחזור גדול, ודוק; במספר קדמי, בנין = 448 = 4 פעמים בנין [הערך הממוצע של כל אות במספר קדמי = בנין]!), וכן הערך הממוצע של 3 אותיות עדי = כח! נמצא שגם ההפרש בין בנין לעדי = כח (משולש 7). כאשר נבנה סדרה רבועית משלש תבות "בנין עדי עד" (112 84 74), הבסיס יהיה חי ולפני בנין יבוא 158 = עדי עד! נפתח את הסדרה עד 7 מקומות: 74 84 112 158 222 304 404 = 1358 = 7 פעמים צדק (מלכותא קדישא = ב"פ מהיטבאל, תיקון האשה; צדק היינו מדת הדין של המלכות, דינא דמלכותא דינא, וכמו שנאמר בפתח אליהו "צדק ידיעא דאיהו דין" [צדק דין = 258 = ג"פ אלהים, שם מדת הדין, ובה"פ = 5400 = י ברבוע פעמים דן = 6 פעמים 900, ל ברבוע = 20 פעמים "בנין עדי עד"!]) = "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (היינו "בנין עדי עד"). אם מפתחים את הסדרה עד 13 מקומות יעלה הכל "בנין עדי עד" (שלשת המספרים הראשונים של הסדרה) ועוד "בנין עדי עד" בפשוט, מילוי ומילוי המילוי (כאשר הערך הממוצע של 10 מספרים אלה = 662 = אוריה משה מלכה!)!

[ח] ובעומק י"ל: ידוע מהאריז"ל שאדם ר"ת אדם דוד משיח. התהוות האשה בצד האחור של האדם היינו סוד הלא-מודע של האדם (כמבואר אצלנו במ"א). בלא-מודע יש בהעלם את (תחושת) העתיד לבוא (שעדיין לא נמצא בגלוי). ביחס לאדם הראשון, דוד הוא ההעלם שישנו במציאות (סוד השלהבת שבגחלת, ה"בכח") ואילו משיח הוא ההעלם שאינו במציאות (סוד האש שבצור החלמיש, ה"יכלת"). והנה, זנב = אדם דוד, היינו תחושת ההעלם שישנו במציאות שבאדם. פרצוף היינו תחושת כל שלשת השלבים של התפתחות האדם, אדם דוד משיח. רבי (שהיה בארץ ישראל, "ארץ החיים") חי (לאחר חורבן הבית, אך עדיין) בתחושת משיח (תחושת ההעלם שאינו במציאות, שהוא קרוב להתגלות) ואילו רב אשי (שהיה בבבל, "במחשכים הושיבני כמתי עולם") חי רק בתחושת דוד ("והוי' עמו", הלכה כמותו בכל מקום ["מאן מלכי רבנן"], היינו שפוסקים כתלמוד בבלי דווקא, תלמודו של רב אשי). והנה, הערך הממוצע של אדם-דוד אדם-דוד-משיח = רחל, סוד בנין המלכות, וד"ל.

[ט] כלומר שגם רב אשי חי בתחושת משיח, תחושת ההעלם שאינו במציאות (ומבואר במ"א שיש שתי מדרגות בהעלם שאינו במציאות, וצריך לומר שבזמן רב אשי ההעלם היה יותר מאשר בזמן רבי, ואם כן תחושתו במשיח היתה בעומק יותר, וד"ל).

[י] הגם שאפשר לפרש דקאי על שניהם יחד (או רק על אדם, שהרי טרם נוצרה האשה, וכן פירש רש"י) ושהברכה "אשר יצר וגו'" קאי על תהליך יצירת האשה מהאדם, שאז אין את הקושיא שבפנים.

[יא] על הזכר נאמר "יצר" לשון עבר ואילו על הנקבה נאמר "יוצר" לשון הוה. על האשה דווקא להיות "חדשה" ("כי יקח איש אשה חדשה") תמיד, כחביבות כלה הנכנסת לחופה, משא"כ על האיש להיות בבחינת "איתן האזרחי", וד"ל. יוצר יצר יוצר (כך הסדר כאשר מברכים שתי ברכות) = פרצוף פרצוף, דו-פרצופין נבראו, לכ"ע לפי המסקנה (כאשר כל פרצוף = כד [קישוטי כלה] פעמים חוה).

[יב] עז = מזל, שם של אשה דווקא.

[יג] לפעמים מוסבר שה-חד של אחד הן ר"ת חסד דין (ללמד שהדין יוצא מה-ד של חסד, סוד בנין הנוק' מזנב הזכר, פסיעה לבר כנ"ל) וש-א של אחד הוא מקורם המשותף באחדות הפשוטה. אך היינו בסוד "ארץ [מלכות, אשה, דין] קדמה", וד"ל.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com