חיפוש בתוכן האתר

אור לב' דר"ח אדר-שני ע"ד – ביכנ"ס חללי צה"ל, חולון הדפסה דוא

אור לב׳ דר"ח אדר ב׳ ע"ד – ביכנ"ס חללי צה"ל, חולון

 סוד המלח

2.              א. ברית מלח

לחיים לחיים, אדר שמח, "מרבין בשמחה".

3.               יום הרדל"א (וסוד ה-ל)

כתוב שבקדשים הלילה הולך אחרי היום, לפי זה אנחנו עדיין ב-ל' אדר-א. נכנסים ל-א' אדר-ב. ל אדר א' הוא יום שחל רק שבע פעמים בתשע עשרה שנה – רק בשנת העיבור יש אדר עם שלשים ימים. כתוב שהיום הזה הוא מיוחד, כי ל' אדר – יום שחל רק פעם בכמה שנים – אותיות רדל"א, "רישא דלא ידע ולא אתידע". לשם צריכים להגיע בפורים, "עד דלא ידע", וההכנה לכך היא ב-ל' אדר-א בשנה תמימה כמו השנה[1].

"החדש הזה לכם ראש חדשים" – אנחנו מתחילים לספור את החדשים מניסן – אז אדר הוא סוף השנה, החדש ה-יב. כעת נכנסים לחדש ה-יג, אבל בכל שנה אדר הוא החדש ה-יב, וכן בשנה זו אדר-א הוא החדש ה-יב. האות ה-יב באלף-בית היא ל. ל בגימטריא 30, אבל יש גם מספר סדורי – לפי סדר האותיות – ובו ל היא 12. אז עוד יותר מכוון שהיום הזה הוא יום מיוחד של ל, כי הוא יום ה-ל (30) בחדש ה-ל (12) מניסן.

חז"ל אומרים שהאות ל היא "מגדל הפורח באויר" – האות היחידה באלף-בית שעולה יותר גבוה מהשורה העליונה של שרטוט האותיות. יש משהו מיוחד ביום הזה שהוא "מגדל פורח באויר"[2].

4.               האות ל ופסוק המלח

נפתח את פרשת השבוע – יש מצוה "לחיות עם הזמן" – נלך לפסוק ה-ל בפרשה ונראה אם אפשר לכוון זאת. מתחילים לא רק פרשה חדשה אלא חומש חדש, "ויקרא", חומש שהילדים הקטנים בחדר, "תינוקות של בית רבן", מתחילים ללמוד ממנו תורה. לפי החלוקה לפרקים, בפרק הראשון יש יז פסוקים. כדי להגיע לפסוק ה-ל של הפרשה צריכים עוד יג פסוקים של פרק ב'.

מגיעים לויקרא ב, יג. פסוק שלפי שיטת הרמב"ם יש בו שתי מצוות – מצות לא תעשה ומצות עשה – ששתיהן קשורות לאותו ענין. המצוות קשורות לקרבנות, אבל גם למצוה שכל יהודי מקיים כל יום, כל פעם שהוא אוכל בשר – מצות מליחה. הפסוק הוא "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח"[3].

זה פסוק מופלא ביותר, בו הריכוז הכי גדול בכל התנ"ך של המלה מלח – בתוך הפסוק הזה עצמו מופיע ארבע פעמים שרש מלח, ריכוז מופלא[4]. גם חז"ל דורשים למה צריך כל כך הרבה מלח כאן. אין יותר מדי מלח בתנ"ך. למשל, בחמשה חומשי תורה בלבד המלה מלח כתובה יב פעמים. אמרנו שהאות ל היא האות ה-יב באלף-בית, ויש יב פעמים מלח בתורה. יש לציין שמלח עצמו הוא המשולש של יב – סכום כל האותיות מ-א עד ל במספר סידורי. מלח הוא גם הראש-תוך-סוף של "מגדל פֹרח"[5] (ככינוי ה-ל "מגדל הפורח באויר"). ועוד, בספר התמונה, מספרי הקבלה הקדומים ביותר, סוד המלח מוסבר בהקשר לתמונת האות ל[6].

5.               "ברית מלח" – קיום העולם

רק שנבין למה אנחנו חותרים: כתוב שהעולם לא יכול להתקיים בלי מלח, שהמלח נותן טעם בכל דבר שיש בעולם. כשם שאין העולם יכול להתקיים בלי מלח כך אין העולם יכול להתקיים בלי ישראל. אנחנו, עם ישראל, הקיום של העולם, "ברית מלח".

הביטוי "ברית מלח" – ברית שקיימת לעולמי עולמים, לנצח – כתוב פעמיים בתורה (צמד המלים מלח וברית) ועוד פעם אחת בתנ"ך, סה"כ שלש פעמים בתנ"ך. הפעם הראשונה היא כאן – זה היסוד – "מלח ברית אלהיך"[7]. זה המלח כפשוטו, שמקריבים על המזבח. על כל קרבן שמקריבים על המזבח צריך לשים מלח.

יותר מאוחר, בחומש במדבר, כתוב על הכהונה שהיא "ברית מלח עולם". ה' נותן לכהנים כד מתנות כהונה, לקדש את אהרן ובניו הכהנים, וזה נקרא "ברית מלח עולם" (ורמז נאה: מלח במילוי המילוי – מם מם למד מם דלת חית יוד תו – עולה "מלח ברית אלהיך" "ברית מלח עולם", פעמיים שיש היקש של מלח לברית בתורה!).

הפעם השלישית היא בספר דברי הימים, בסוף כל התנ"ך, ששם כתוב שה' נתן "ממלכה לדויד על ישראל לעולם לו ולבניו ברית מלח" (העולה ג פעמים ברית, רמז ל"מלח ברית אלהיך", "ברית מלח עולם" ו"ברית מלח"[8]!).

אם כן, ברית מלח היא משהו חשוב ביותר. אם מתחילים מהסוף, היא מלכות בית דוד[9] – דוד מלך ישראל חי וקים, מלך המשיח. יש במשיח, שאנו מצפים שיבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש, משהו שהוא "ברית מלח". גם הכהונה בישראל היא "ברית מלח". וקודם כל יש את המצוה של "על כל קרבנך תקריב מלח" – "מלח ברית אלהיך". בפעם הראשונה כתוב "מלח ברית" ובפעמיים הבאות "ברית מלח". בכהנים "ברית מלח עולם" ובדוד "לעולם... ברית מלח".

6.               לקו"ת ד"ה "לא תשבית מלח" – לימוד פנימיות התורה

גם התורה נמשלה למלח, ובפרט הטעמים של התורה. הרי בתורה יש טנת"א – טעמים-נקודות-תגים-אותיות – והחלק הכי עמוק של התורה, תורת הסוד, תורת הקבלה והחסידות, נקרא מלח. כך מסביר אדמו"ר הזקן בעל התניא בספרו לקוטי תורה בפרשת השבוע, פרשת ויקרא, על הפסוק שלנו – "ולא תשבית מלח ברית אלהיך". הוא אומר שלימוד החסידות הוא ה"לא תשבית" (והרמז: "ולא תשבית מלח ברית" עולה "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"). לכן מקובל בישיבות חב"ד שזה המאמר הראשון שלומדים מתוך הספר "לקוטי תורה" של אדמו"ר הזקן[10].

אם כן, זה יסוד היסודות. הוא כותב שם שהמלח הוא חכמת הקבלה, זה הביטוי שלו. כתוב שמשיח בא לגלות טעמי תורה. כדי לגלות טעמי תורה צריך לשים מלח בתורה, בכל התורה כולה – רק את הכמות הנחוצה, לא פחות ולא יותר – ואז מגלים את כל ה"טוב טעם ודעת למדני" של תורתנו הקדושה. זו הפעולה הראשונה של "יפוצו מעינותיך חוצה" שבזכותה "קאתי מר"[11].

7.               עיקר חיוב המלח (לעיכובא) בקרבן מנחה – חבור לחם-מלח

יש פה שתי מצוות: קודם כל "לא תשבית מלח" – מצות לא תעשה. אחר כך באה מצות עשה – "על כל קרבנך תקריב מלח". כהן שלא שם מלח על הקרבן חייב מלקות, כי הוא עבר על מצות לא-תעשה שיש בה מעשה. כך פוסק הרמב"ם.

המצוה הזו, אם כי היא שייכת לכל הקרבנות – "על כל קרבנך" – נאמרה דווקא בהקשר לקרבן מנחה. מנחה היא סולת, לחם. למה? כמו שהאריז"ל כותב, יש מצוה מיוחדת לחבר את הלחם עם המלח – אותן אותיות[12] (וכן אותיות מלח ואותיות שרש מנח מתחלפות בחילוף למנר). מלח שוה ג פעמים הוי', וכאשר טובלים את הלחם במלח צריך להמתיק ג גבורות על ידי ג שמות הוי'. זו כוונת טבילת הלחם במלח. משהו מאד יסודי. היום, בראש חדש, יש מצוה לאכול סעודת ראש חדש. אנחנו בפרשת ויקרא, אז עוד יותר מתאים לזכור לכוון את הכוונה הזו של הלחם והמלח. אם אוכלים בשר הוא קרבן ממש – השלחן של היהודי הוא מזבח, מה שאוכלים הוא קרבן לה' – אבל הדבר המיוחד שמתקשר למלח הוא המנחה, הלחם.

לכן הרמב"ם פוסק שאם לא שמו מלח על קרבן המנחה גם הקרבן פסול. כלומר, המלח הוא לעיכובא. להקריב קרבן מנחה בלי מלח לא עולה לא יצאת ידי חובה, הקרבן פסול. לגבי שאר הקרבנות יש גם מצוה לשים מלח, ואם הכהן לא שם מלח הוא חייב מלקות, אבל בדיעבד הקרבן כשר כך פוסק הרמב"ם. אבל בקרבן מנחה הקרבן פסול המלח עם קרבן המנחה הוא משהו עצמי. "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך" ואחר כך גם "על כל קרבנך תקריב מלח".

8.               מלח המשיח

נמשיך להתבונן בפסוק שלנו: אמרנו שהוא הפסוק ה-ל מתחלת החומש. נספור ל אותיות לתוך הפסוק, ונראה מה האות ה-ל שלו: "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח". האות האמצעית של מלח ב"לא תשבית מלח" – עיקר המצוה – היא האות ה-ל מתחלת הפסוק. רמז ברור למרכזיות שלה.

עוד משהו, כמה ל יש בפסוק? "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח" – 10 למדים[13], הרבה מאד בשביל פסוק אחד. סה"כ יש 65 אותיות בפסוק, כמנין שם א-דני, ומתוכן יש עשר אותיות ל[14]. יש עוד אות בפסוק שמתקרבת למספר זה? לא. יש עוד שתי אותיות שיש מהן 7 (מ ו-ת), אבל עשר הוא הרבה יותר. עשר הוא שלמות, כל עשר הספירות, עשרת כחות הנפש – "העשירי יהיה קדש להוי'".

נראה קשר נחמד מאד בין מלח לבין מלך המשיח[15] – כנראה משיח אוהב מלח. יש פעם אחת שהאריז"ל אומר שכאשר עושים גימטריא של מלה כל חשבון אפשרי הוא מותר – כל מה שאפשר לשחק עם מספרי האותיות מותר לעשות. השאלה היא איך הופכים את משיח ל-מלח? זו שאלה לילדים בחדר – אפשר לעשות את כל פעולות החשבון. משיח ומלח פותחים ומסיימים אותו דבר, מ-ח (יש להם אותו מֹח), וכל ההבדל הוא שבמלח יש ל באמצע ובמשיח יש שי. איך שי נעשה ל? ש לחלק ל-י. שוב, זה יסוד בכתבי האריז"ל שאפשר לעשות ככה גימטריאות. ש לחלק ל-י עולה למשיח הופך למלח[16]. זה רמוז בפסוק הזה. למה? כי יש בו י אותיות לש. בעצם הפסוק רומז לנו את הרמז היפהפה הזה, שמשיח הוא מ, י למדין שהם ש לחלק ל-י, ו-ח[17].

יש גם בפסוק באיוב ביטוי מאד מיוחד "הקֹטפים מלוח עלי שיח" (בפשט הפסוק מלוֹח הוא עשב מלוח, קשה, שגדל ב"ארץ מלחה"). מלוח-שיח זה בעצם משיח, כמו שאמרנו ש-ש חלקי י עולה ל. אם עושים את הגימטריא של "הקטפים מלוח עלי שיח" רואים ששוה בדיוק "מלח ברית אלהיך". אם כן, צריך להבין את הקשר בין משיח למלח, שרמוז בפשט הפסוק בדברי הימים שמלכות בית דוד היא "ברית מלח".

9.              ב. נשיאת ההפכים במלח

10.         נצחון אביה בזכות בטחונו בה'

מי אמר את הפסוק בדברי הימים, לפיו מלכות משיח היא "ברית מלח"? הבן של רחבעם היה אביה[18]. אחרי שאביו רחבעם נפטר הוא מלך. הוא מלך רק שלש שנים, אבל בשלש השנים האלה הוא עשה מלחמה מאד כבדה עם ירבעם, מלך הצפון, והוא נצח. באיזו זכות הוא נצח? התנ"ך מספר לנו שנצחו בזכות ששמו את משענם ומבטחם בקב"ה. לפני המלחמה הוא קרא לירבעם המלך ואמר לו את הפסוק הזה – "הלא לכם לדעת כי הוי' אלהי ישראל נתן ממלכה לדויד על ישראל לעולם לו ולבניו ברית מלח", איך אתה בוגד נגד רצון ה'?!

אנשי ירבעם, אנשי ממלכת הצפון, היו רבים מאנשי אביה מלך הדרום, אבל מכיון ששמו את בטחונם בה' הם נצחו. מצד עצמו זה משהו נורא ביותר מלחמת אחים ונפלו מאות אלפים מממלכת הצפון. משהו נורא ואיום, שאין כמוהו בתנ"ך נפלו חצי מליון חילים מהצפון ("ויפלו חללים מישראל חמש מאות אלף איש בחור"[19]). הם יצאו בשמונה מאות אלף ונפלו חמש מאות אלף. אבל באיזו זכות נצח אביה? בזכות הבטחון, בזכות שקרא למלכות בית דויד מלך המשיח "ברית מלח".

11.         נשיאת ההפכים של המלח

רואים שיש בברית מלח משהו טוב מאד, ויש גם דינים, גבורה, בברית מלח – כמו שנסביר. הדבר המיוחד של המלח – כמו שאמרנו שהעולם צריך מלח כמו שצריך את ישראל – שהוא, יותר מכל חומר אחר בעולם, נושא הפכים. נשיאת הפכים היא תכונה מיוחדת של ה' וגם של עם ישראל.

זו ההתבוננות שלנו הערב במלח, באיך שאנחנו כן צריכים להדמות למלח הטוב, המלח של המצוה, אבל מתוך ידיעה שבמלח יש גם רחמים, גם חסד, אבל יש בו גם גבורות. צריך לדעת איך לאזן את הגבורות נכון, אחרת המלח יכול להיות גם סבה להשחתה. כמו שיש הרבה פסוקים בתנ"ך, על דרך "שמים כעשן נמלחו" – לשון השחתה וכליה – או כמו "ארץ מלחה" או "ארץ פרי למלחה" (עוד פסוק בתהלים). בקללות בסוף התורה כתוב "גפרית ומלח שרפה כל ארצה". "ארץ מלחה" היא ארץ שרופה, זו קללה נוראה. מצד אחד מצוה, "על כל קרבנך תקריב מלח" – העולם לא יכול להתקיים בלי מלח – ומצד שני יותר מדי מלח, מלח לא מאוזן, הוא גורם נוראי של השחתה, של היפך הטוב, היפך הברכה.

באותו מאמר בלקוטי תורה, "ולא תשבית מלח", מסביר אדמו"ר הזקן על פי הקבלה שמלח הוא גבורות דאבא, אבל הגבורות דאבא נעשים חסדים דאמא. זה עיקר הסוד שרוצים להבין. הטעם של פנימיות התורה, מה שהגבורות דאבא נעשים חסדים באמא.

12.         שאיפת המים התחתונים אל המים העליונים

קודם כל נסכם מה שאמרנו עד עכשיו: אמרנו שבפסוק הזה יש שלשה עדים לחשיבות המגדל הפורח באויר כאן. כנראה שהמגדל הפורח באויר, ה-ל, הוא עיקר המלח. יש משהו עיקרי ב-ל, האות האמצעית של המלח.

חז"ל אומרים במדרש – ורש"י מביא זאת כאן בפשוטו של מקרא – שכאשר ה' ברא את העולם וביום השני ברא את הרקיע והבדיל בין המים העליונים למים התחתונים אז המים התחתונים התרחקו ממלכא עילאה קדישא, ואז המים התחתונים החלו לבכות שגם אנחנו רוצים להיות לפני המלך הקדוש.

המדרש אומר עוד יותר, שהמים התחתונים מתוך תעוזה של רצון להתקרב למעלה ניסו בכח להעפיל – כמו המעפילים – לעלות למעלה, לשבור ולעבור את הרקיע. אז ה' גער בהם, שם אותם במקום. אבל – זה חשוב, לא כמו המעפילים שהמגיע להם עונש – ה' אמר שאני מכיר שהכוונה שלכם היתה מאה אחוז לשם שמים, הבכי שלכם. כתוב בקבלה שכל פעם שאומרים "ברוך כבוד הוי' ממקומו" צריך לכוון ראשי-תיבות בֹכים – המים התחתונים בוכים שגם רוצים להיות קרובים לה'.

13.         מלח הקרבנות וניסוך המים – תדיר ומקודש

ה' מכיר שהבכי הזה הוא געגועי אמת, לכן הוא מבטיח להם שיהיו קרובים אליו. מתי? במלח. המלח הרי יוצא ממי הים המלוחים (מלח היינו מ-לח, מתוך לחלוחית המים, חיזוק למוסבר לעיל שהאות העיקרית של מלח היא ה-ל[20]). המלח שמקריבים על גבי המזבח בבית המקדש מה שכתוב בפסוק שלנו הוא הנחמה, הפיצוי למים התחתונים, שמקריבים אותם על גבי המזבח. הפיצוי השני הוא ניסוך המים בחג הסוכות. חוץ ממה שמנסכים את היין כל השנה כולה על גבי המזבח, בחג הסוכות יש מצוה מיוחדת שהרבה יותר גבוהה בשרש מניסוך היין כל השנה של ניסוך המים.

המים התחתונים אומרים שלא מספיק ניסוך המים, שהוא רק פעם בשנה, ורוצים כל יום – זה במלח על הקרבנות כל יום. לפי זה היחס בין ניסוך המים למלח על הקרבן הוא היחס בין מקודש לתדיר. יש משהו מאד מקודש בניסוך המים, אבל המים התחתונים לא הסתפקו בזה ורצו גם משהו תדיר – "על כל קרבנך תקריב מלח".

14.         מלח – לעלות ממלך תחתון למלך עליון

יש פה לשון נופל על לשון: המלח – שהוא תוצר של מים, כפי שנסביר תיכף יותר – שואף למלך. לשון נופל על לשון, שהמלח עם ח בסוף מתגעגע ושואף לעמוד לפני המלך העליון, מלך מלכי המלכים הקב"ה.

כמה שוים מים בכלל? יש מים עליונים ומים תחתונים. יש מלח ויש מים. בכמה מים יותר מ-מלח? כדי להגיע מ-מלח ל-מים צריך להוסיף 12, שהוא גם המספר הסדורי של ה-ל כפי שאמרנו קודם. מים כבר שוים מלך. המלח שואף להתקרב למלך העליון. כנראה ששני המים, העליונים והתחתונים, הם שני סוגי מלכים. יש מלך עליון, מים עליונים, ומלך תחתון, מים תחתונים.

בחסידות מוסבר שמים הם תענוג – "מים מצמיחים כל מיני תענוג". יש תענוגים טובים, עליונים, שהתורה בעד שיהודי יתענג בהם – "אז תתענג על הוי'" – כמו ענג שבת, ענג של לימוד תורה, ענג של שמחה של מצוה. יש תענוגים תחתונים, נחותים, שמרחיקים את האדם מה' כי הוא שוקע בתוך התענוג הגשמי. אז התענוג הגשמי מולך עליו. כתוב ש"רשעים הם ברשות לבם" – התענוג הגשמי, התאוה אליו, הוא המלך שלהם. מזה רוצים להתפטר, זה מים רעים.

15.         המתקת המים הרעים במלח

אלישע הנביא המתיק את המים הרעים עם מלח. אחד הנסים הכי גדולים בתנ"ך – שיש מים רעים שממתיקים אותם עם מלח. יש בתנ"ך שני נביאים גדולים שהמתיקו את המים הרעים, המרים. משה רבינו המתיק את המים עם עץ. או שהמתיק בעץ החיים, או – יש דעה – שזה היה עץ מר. הוא המתיק את המר במר, דומה בדומה – רפואת הקב"ה שמרפאים עם אותו דבר (מה שהיום קוראים הומיאופטיה). אלישע המתיק את המים הרעים עם מלח[21].

שוב, רואים שיש בתוך המלח גם גבורות, אבל יש כח בגבורה של המלח להמתיק את המר, להמתיק את הרע, להפוך את הרע. משיח בא לאהפכא טעמין מרירו למיתקא – להפוך את הטעם המר למתוק. אפשר להפוך את הטעם המר למתוק עם מלח, מלח של תורה.

16.       ג. סוגי הטעם

17.         ארבעת אבות הטעם

כמה סוגי טעם יש בכלל במציאות? היום זה נושא שלומדים במדע, בפיזיולוגיה – לומדים על סוגים שונים של תאי טעם בחיך ובלשון (שמעביר את הטעם למח). בדרך כלל מחלקים בין ארבעה סוגי טעם. גם בתורה יש בדיוק אותו דבר. מה הם ארבעת סוגי הטעם שיש לאדם? מלוח, מתוק, מריר, חמוץ. יש טעמים שהם תערובת של הסוגים האלה, אבל הם האבות. כמו שיש ארבעה אבות נזיקין, ועוד הרבה דברים שיש בהם אבות (לדוגמה, לט אבות מלאכה), כתוב שיש ארבעה אבות סוגי טעם לאדם. אם יש ארבעה אבות סוגי טעם הם צריכים להיות על פי סוד כנגד י-ה-ו-ה, "סוד הוי' ליראיו".

18.         להפוך מר למתוק באמצעות מלוח

אמרנו שבמלח יש כח להמתיק. יש גם חקירה בנגלה של התורה – שמובאת במנחת חנוך – שיש מי שאומר שלסוכר יש דין מלח בכמה מקרים[22]. יש אפילו חקירה האם מותר למלוח בשר – להכשיר בשר לאכילה – עם סוכר. יש איזה מקור שרב אחד גדול הכשיר בשר עם סוכר במקום מלח. כל שאר הרבנים צעקו עליו מאד. כלומר, להלכה אסור לקיים מצות מליחה עם סוכר, אבל היות שיש כזו חקירה בתורת אמת יש דברים בגו.

כמו שאמרנו, יש קשר בין מלוח למתוק[23]. בפיזיולוגיה של הפה הם שני סוגי אבות טעם שונים, אבל יש ביניהם איזה קשר, כמו שאמרנו שאלישע המתיק את המר במלח. יש כאן בעצם שלשה סוגי טעם – מר, מתוק, מלוח – הוא הפך את המר למתוק באמצעות מלוח.

אדמו"ר הזקן אומר שהמלח הוא גבורות דאבא, ה-י של שם הוי'. הכלל הגדול הוא שלשם המתקת הגבורה, להפוך מר למתוק, צריך להעלות את המר-הגבורה של ז"א (שם הטעם המר) לאמא, לחסדים של אמא שנעשו מהגבורות דאבא, ושם הוא מתמתק במקור.

19.         ארבעת הטעמים בסוד הוי'

לפי כל זה, אם כעת רוצים להקביל את ראשי אבות הטעם לאותיות י-ה-ו-ה איך נעשה זאת?

דווקא המלוח יהיה הראש של הכל, החכמה, ה-י. הרי מלח הוא ג"פ הוי', וכתוב "הוי' בחכמה יסד ארץ" – שייך לחכמה (ב-י של החכמה יש שלש בחינות – קוצא גזעא שבילא כנודע).

המתוק יהיה אמא. כתוב שגילוי עתיקא – שרש המתיקות הוא התענוג של עתיקא – הוא באמא. והיינו סוד המתקת הדינים בשרשם, בחסדים דאמא, כנ"ל.

המר הוא במדות – שם השבירה[24]. מה המר? שבירת הכלים במדות של ז"א. יש אפילו רמז בגימטריא ש-מריר שוה מדות. בליל הסדר שמים את המרור במקום התפארת, כללות המדות[25].

מה נשאר? שהחמוץ הוא המלכות. רוצים לתקן את המלכות – אסור להחמיץ את מצות המלך. אסור להחמיץ את המצות ואת המצוות וכל המצוות הן מצוות המלך. חמץ הוא ישות. חמוץ הוא חמץ – זו הישות של המלכות הרשעה:

   י   מלוח

   ה   מתוק

   ו   מר

   ה   חמוץ

מוסבר שסדר תאי הטעם מפנימיות הלשון ועד לקצה הלשון הוא: מריר חמוץ מלוח מתוק, לפי הסברנו היינו צירוף והיה – לשון שמחה – הצירוף השביעי של שם הוי' ב"ה השייך לחדש תשרי, חדש המושבע בכל הטעמים וכולל את כל חדשי החורף (כולל שבט, חוש הטעם, ואדר, חוש הצחוק, ודוק).

יש היום טוענים שיש טעם חמישי, אוממי (umami) – המצאה של מדען יפני. לא כולם מסכימים, וזו ודאי המצאה. בכל אופן, התרגום המילולי בערך מיפנית הוא המלה טעים. בעצם זה מחזק שהעיקר של הארבעה הוא המלוח, שנותן טעם לכל דבר (והרמז: מלוח מתוק מר חמוץ עולה יג פעמים מלח![26] הכל נכלל במלח בסוד "כֻלם בחכמה עשית"). מה אמורה להיות המדרגה החמישית? קוצו של י. מה שבאופן מופשט טעים הוא הקוץ של ה-י – המלח המופשט.

20.         שלשה טעמים

פעם סברו המדענים שיש רק שלשה ראשי טעמים – כנראה שחשבו שבהיות שמר-מתוק נמצאים על אותו ציר לא עשו מהם שני ראשים נפרדים. הנושא הזה הוא נושא אמתי בתורה, כי לפני המצוה של "על כל קרבנך תקריב מלח" נאמר שאסור להקריב על גבי המזבח חמץ-שאר ודבש – "כל המנחה אשר תקריבו להוי' לא תעשה חמץ כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה להוי'" – השאור הוא החמוץ והדבש הוא המתוק. התורה קודם אוסרת את החמוץ והמתוק ואח"כ מחייבת את המלוח (בסוד "לא כן עבדי משה"[27]).

אחד מהרבנים שטוענים שסוכר לא יכול להיות במקום מלח מביא ראיה מהנ"ל שלגבי המזבח מתוק אסור ואילו מלח הוא חובה – יש פה ניגוד, יש טעם אסור ויש טעם מחויב. הטעם המחויב הוא המלח והטעם האסור הוא חמוץ ומתוק. מכאן מוכח שאם ישנה שלישיה של ראשי טעמים היא שלשה אלה. מתאים לכך שהמר ב-ו – אם רוצים להוציא אחת מאותיות שם הוי' וליחד את שלש העיקריות אז הוא י-ה-ה כאשר ה-ו היא בסוד שם מה החדש שמתחדש כדי לחבר את ה-ה עילאה וה-ה תתאה שבשם (ובכך לתקן את מציאות שם בן, ה תתאה, שנפל משם סג, ה עילאה), על דרך (פנימיות) הרקיע שמחבר את המים העליונים למים התחתונים. ומבואר בכתבי האריז"ל שבסדר השתלשלות העולמות ה-ו נתגלתה רק לבסוף, לאחר שה-י המקורית (הכוללת "עשר ספירות בלימה") התחלקה ל-ה-ה, ושלעתיד לבוא (לאחר שלמות התיקון) שם מה, סוד ה-ו שבשם, יתבטל.

אם כן, כל הנושא הזה של ראשי טעמים הוא משהו אמתי בתורה שנלמד מתחלת חומש ויקרא. יוצא מזה ששרש הכל הוא המלח. מלח שהוא גבורות דאבא גם קשור מאד למה שדברנו ביום חמישי[28] על פקד, שם קפד, אחורים דאבא. שני המושגים אחורים דאבא וגבורות דאבא הם כמעט אותו דבר, אם לא ממש אותו דבר. כמו ששם קפד-פקד נותן את התפקידים ומשפיע לכל הפרצופים והעולמות הבאים כך המלח ממתיק את כל הדינים של כל הפרצופים ומתלבש – יסוד אבא במיוחד – בספירת הברית, היסוד, ומשם משפיע למלכות (בסוד ים המלח, כדלקמן).

21.         תיקון המלכות שהחמיצה בכח המלח

יש בדברים שאמרנו כעת הרבה רמזים וסודות חשובים ביותר שראוי להתבונן בהם. מה שרוצים מכל זה, שמה שיכול לתקן את הכל הוא המלח. גם "אבא יסד ברתא", "הוי' בחכמה יסד ארץ" – המלח יכול לתקן גם את החמוץ של המלכות שהחמיצה. צריך להחזיר את הבטול למלכות כדי לתקן את המלכות כאן בארץ, שיהיה בטול לתורה, שהממשלה והמלכות תהיה בטלה לתורה. זה מכח המלח.

22.       ד. כח החבור של המלח (נוסחת המלח)

23.         סוד "ים המלח"

נסביר יותר מה הפשט של מלח ולמה הוא הולך יחד עם ברית: ברית היא חבור של שני דברים יחד. מה הפעם הראשונה שכתוב מלח בתורה? "הכל הולך אחר הפתיחה". אמרנו שאין הרבה מלח בתורה. מה המלח הראשון? "כל אלה חברו אל עמק השִדים הוא ים המלח". שם חברו המלכים במלחמת המלכים בזמן אברהם אבינו. למה שם חברו? כי במלח יש חבור יסודות, יש תערובות כמו נסביר תיכף. הכל מסביר למה חברו יחד דווקא בים המלח.

אם כן, הפעם הראשונה שיש מלח בתורה היא ים המלח. מבין יב הפעמים שיש מלח בחמשה חומשי תורה ארבע הן "ים המלח" – יש בו משהו מאד חשוב. היות שהמלח הוא ברית והים בדרך כלל הוא מלכות מסביר הרמ"ק בספר הפרדס שכל פעם שיש "ים המלח" היינו המשכת ה גבורות מהיסוד להמתיק את הדינים של המלכות.

24.         מלח סדומית

בים המלח יש את עיקר המלח בעולם שנקרא מלח סדומית (מלח עולה ג"פ הוי', כנ"ל, ומלח סדומית עולה כג פעמים הוי'). הוא המלח הכי משובח בעולם, לכן כתוב שלכתחילה כאשר מקיימים את מצות "ולא תשבית מלח... על כל קרבנך תקריב מלח" צריך להביא דווקא מלח סדומית[29]. גם בקטרת, שעוד יותר בפנים בית המקדש, בקדש (לא על המזבח החיצון), יש "מלח סדומית רובע הקב", כמו שאומרים כל בקר. לגבי השאלה אם צריכים להוסיף מלח בשעת ההקטרה גופא יש מחלוקת בחז"ל (היות שזה על המזבח הפנימי ולא על המזבח החיצון), אבל לכולי עלמא במעשה הקטרת מעורב מלח סדומית.

גם כאן רואים נשיאת הפכים – מחד זה המלח הכי משובח בעולם, ומצד שני הוא מסוכן, מסמא את העינים, ולכן יש מצות נטילת מים אחרונים. שוב, יש בזה טוב מאד – המלח הכי טוב, המלח שלכתחילה צריך להביא ולקיים בו את מצות "ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך", ועם זאת הוא המלח הכי מסוכן.

25.         תיקון סדום בטבילת הלחם במלח

שוב, פעם ראשונה שיש מלח בתורה זה "ים המלח"[30]. מה הפעם השניה? גם קשור לאותו אזור – סדום. יש משהו במלח שהוא תיקון גדול של חטא סדום. יש ספר אחד שאומר הרבה כוונות שצריך לכוון בטבילת המוציא במלח, ואחת הכוונות שהוא אומר שראוי שכל אחד יכוון שאני מקדיש את השלחן שלי לצדקה.

כתוב שכל מי שמאריך על השלחן שלו מאריכין לו ימיו ושנותיו. יש פשט שהמצוה להאריך בשלחן היא כי אז יש יותר סיכוי שאיזה עני יכנס, ידפוק בדלת תוך כדי שאתה אוכל, ואז אתה יכול לקיים מצות הכנסת אורחים. לכן כאשר טובלים את הפרוסה במלח צריך לכוון למצות צדקה[31] – שאני רוצה לקיים מצות צדקה בסעודה שלי.

נמצא שאחת הכוונות של טבילת הפרוסה במלח היא לתקן את חטא סדום – שם היה אסור לתת צדקה, חוק בכנסת שאוי ואבוי למי שיתן צדקה, "אחת דתו". לכן, כל הענין של המלח ושל טבילת הפת במלח הוא תיקון חטא סדום, הקבלה בלב להדר במצוות הצדקה.

שוב, מה הפעם השניה שיש מלח? המשך, לא באותה פרשה אלא יותר מאוחר – "ותהי נציב מלח" באשת לוט. למה אשת לוט הפכה לנציב מלח? כי עינה היתה צרה לתת מלח לאורחים – לכן נענשה בנציב מלח. אפילו בלתת לאורח קצת מלח עינה היתה צרה, לכן היא נענשה שהפכה להיות נציב מלח. יש מי שאומר שעדיין אפשר לראות אותה כאשר נוסעים לאילת – יש פה מישהו שיכול להראות לנו את אשת לוט, היא עדיין נצבת שם.

26.         "ממלח טהור קדש"

מה הפעם השלישית שיש מלח בתורה? אין עוד בחומש בראשית – עד פסוק שקראנו לפני כמה שבועות. בתורה הפעם הבאה היא בקטרת, בפרשת כי תשא קראנו בפיטום הקטרת – "ממלח טהור קדש". מ"נציב מלח" באשת לוט עד "ממלח טהור קדש" אין מלח בתורה. רואים שזו מלה נדירה בתורה, אבל מאד חזקה – כל פעם שהיא מופיעה היא משהו חזק ביותר.

שם רש"י מביא ש"ממֻלח" כמו מלחים בים. למה קוראים להם מלחים? כי פעם היו מהפכים את המים במשוטות. התרגום על "ממלח טהור קדש" מתרגם "ממלח" "מערב", לשון תערובת. היו לוקחים את כל סממני הקטרת ומערבבים אותם. הערבוב שלהם יחד נקרא "ממֻלח".

יש בגמרא מושג "תלמיד ממולח" – ביטוי שהרבי תמיד אהב לצטט בביאורי פירוש רש"י, שתלמיד ממולח יבין דיוקים שאחרים לא יבינו ורש"י כותב עבורו. במקור בחז"ל יש שתי גרסאות – תלמיד ממולח או תלמיד ממולא. יש מפרשים שמסבירים שמלח מאד מסוגל לחכמה. הכמות הנכונה של מלח עושה את האדם חכם. זו עוד סבה שטעם המלוח קשור למוחין דאבא, הוא גבורות דאבא.

שוב, לפי רש"י "ממֻלח" פירושו מעורב (והוא כותב "'ממֻלח' יהיה, 'טהור' יהיה, 'קדש' יהיה" כל מלה היא הוראה מיוחדת במעשה הקטרת). אבל יש מפרשים הרד"ק שמסבירים שלאו דווקא, אלא פשוט שיש שם מלח. או לפי מאן דאמר שיש מצוה לשים מלח בשעת ההקטרה, או לכולי עלמא על מלח סדומית רובע הקב שיש בהרכב הקטרת כנ"ל. יש מי שאומר שמלח הוא כמו מרח ש-ר ו-ל מתחלפות באותיות למנר וכאשר משהו חתוך לחתיכות קטנות אפשר למרוח אותו, אז "ממֻלח" הוא משהו שחתוך דק-דק, שאפשר לערבב אותו ולמרוח אותו. זה עוד פירוש ב"ממֻלח", שאת כל מרכיבי הקטרת חותכים דק-דק, עד שהכל נעשה מרוח וקל לערבוב.

27.         יב הופעות המלח בתורה

מה הפעם הרביעית? הפסוק שלנו. יש פעמיים בחומש בראשית – ים המלח ונציב מלח – ופעם אחת בחומש שמות, "ממֻלח". אז צריכים לעבור לתחלת ויקרא, ופתאום בפסוק אחד יש ארבע פעמים מלח – "במלח תמלח... מלח... מלח" – ריכוז עצום של מלח. אחר כך צריך לעבור לחומש במדבר, "ברית מלח עולם" על כד מתנות כהונה. אחר כך יש עוד שלש פעמים ים המלח, ובסוף התורה יש בקללות "גפרית ומלח שרפה כל ארצה".

אלה יב פעמים מלח שיש בחמשה חומשי תורה. אפשר לזכור אותם – ים המלח, נציב מלח, ממלח, הפסוק שלנו עם ארבע פעמים מלח, ברית מלח עולם של הכהנים (סמיכות בסדר המלחים של שני ה"מלח ברית" ו"ברית מלח"), עוד שלש פעמים ים המלח ובסוף גפרית ומלח. למי שעושה את החשבונות יש רמזים מופלאים ב-יב המלחים של חמשה חומשי תורה[32].

28.         חבור אש ומים במלח

נחזור: הווארט העיקרי הוא שמלח הוא תערובת והוא ברית. איך הרמב"ן מסביר זאת בפירושו על התורה? הוא אומר שמלח הוא נושא הפכים של יסוד המים ויסוד האש. המלח הוא תוצר של מים, לכן כאשר ה' היה צריך לברך את המים התחתונים הוא ברך אותם בהבאת מלח על גבי המזבח. אבל איך המלח נעשה? משריפת המים. כשיש אש על המים – האש מגלה את המלח שהיה כלול בתוך המים המלוחים. אז בעצם יש במלח מים ואש, כך כותב הרמב"ן, וזה עיקר סוד הברית והתערובת שיש בעצם המלח. המלח הוא האש של המים – הגבורה של החכמה, כמו שמסביר אדמו"ר הזקן.

איך היום מגדירים מים ומלח? למי שלומד היום כימיה, יש איזה קשר בין מים ומלח? מי שרק לומד כימיה היום לא יתפוס זאת בכלל. אבל בעובדה שהפעם הראשונה – "הכל הולך אחר הפתיחה" – היא "ים המלח", התורה אומרת שמלח הוא משהו שנמצא במים, יסוד של מים. אם כי בכימיה לכאורה אין שום קשר. כאשר לומדים כמה מקורות, כמו הרמב"ן, משמע ששורפים מים ויוצא מלח – זה התיאור, הדימוי. אבל שוב, כשלומדים כימיה זה לא נשמע כך.

29.         נוסחת המלח

לפי חכמת הכימיה מים הם שני חלקי מימן וחלק אחד חמצן (H2O). מה המספר האטומי של מים? 10, 2 ועוד 8. מהו מלח? נתרן-כלורי – NaCl. מה המספר האטומי שלו? הנתרן הוא 11 והכלור הוא 17 – ביחד 28 (כח, יחי)[33]. מים הם 10, המשולש של 4 (שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע) ומלח הוא המשולש של 7.

שוב, לפי הכימיה מלח ומים הם שני דברים שונים, אבל ה' שם את המלח בתוך המים. הוא ערבב את המלח בתוך המים, וכאשר רוצים להוציא את המלח מתוך המים צריכים לחמם אותם – דווקא את מי הים המלוחים[34].

שוב, המספר האטומי של מלח (28) מחולק ל‑11 (נתרן) ו‑17 (כלור), טב ו-טוב. מי שמכיר – זו חלוקת הזהב של 28. זו הנוסחא של מלח. אם כן, רק בעצם הנוסחא של מלח יש הרבה חכמה. נראה איך זה מרומז בתוך הפסוק: נכתוב רק את החלק האמצעי, עליו הדרוש בלקוטי תורה – "ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך". כמה אותיות יש כאן? 28. ב"ולא תשבית מלח" (הדבור-המתחיל בלקו"ת) יש 11 אותיות וממילא שאר האותיות הן 17. זו הנוסחא בכימיה של המלח.

ועוד, בכל הפסוק – "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח" – יש 17 מילים (ובמשפט השני שלו, לאחר האתנחתא, המצות-עשה של הפסוק – "על כל קרבנך תקריב מלח" – יש 17 אותיות). בפסוק הקודם – "קרבן ראשית תקריבו אתם[35] להוי' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח" – יש 11 מילים. שוב, נוסחת המלח!

האמירה שמלח הוא יחוד של שני דברים, חבור חסד ודין כו', מתבטאת גם בנוסחה שלו נתרן וכלור, אחד מזה ואחד מזה, כלומר שהוא זיווג שני היסודות האלה. הנתרן הוא החלק המסוכן במלח, חלק הדין, ואילו הכלור הוא חלק החסד החיובי שבו[36].

30.         הזיווג בתרכובת המלח

אמרנו שלמלח יש כח של עירוב ("ממלח טהור קדש") והמלח עצמו הוא תרכובת כימית שיש בה זיווג מובהק של יסודות. תרכובת בעצמה היא דרג יותר גבוה של תערובת (בעברית תערובת יכולה להיות או תערובת או תרכובת, ותרכובת היא ודאי חבור אמתי ומוצלח השייך לקדושה, ואילו תערובת צריך לבדוק אם היא טובה או לא).

בכל תרכובת כימית יש נוסחא כאשר שני יסודות מתחברים אחד על אחד (במים זה שנים על אחד) תמיד אחד הוא זכר והשני נקבה. זה עצמו זיווג וחיבור. כדי ששני יסודות פשוטים יתחברו היום בכימיה מסבירים שאחד תורם את האלקטרון/ים ואחד מקבל אותו – לאחד יש אלקטרון יתר (או כמה יתרים) ולשני חסר אלקטרון, 'חור' במסלול שלו.

הדוגמה של מלח היא מושלמת: כי בנתרן יש בדיוק 1 יותר מדי 11. במסלול הפנימי יש 2 אלקטרונים, בשני 8, ויש לו 1 מיותר שרוצה להנתן, להשפיע עצמו למישהו הוא זכרי. בכלור בדיוק להיפך יש לו 17. אם היה מלא היה 2‑8‑8, אבל באחרון, ב'מקיף הרחוק', המסלול החיצוני, יש מקום פנוי, חור של 1. לכן שני אלה מבקשים להתחבר אחד עם השני אחד הוא הזכר והשני הוא הנקבה. במים החמצן הוא 8, במסלול הפנימי יש לו 2 ובמסלול החיצוני 6 חסרים לו 2. הוא מבקש שנים, והוא מקבל שני מימן בכל מימן יש אחד. מים הם דוגמה של שני זכרים ונקבה אחת שנים נותנים את האלקטרון ואחד מקבל. אבל במלח הרבה יותר פשוט אחד נותן אחד ואחד מקבל אחד, ואז שניהם מתאזנים ומתחברים "מעשה מרכבה".

אמרנו שהיסוד היותר מסוכן במלח, שמעלה לחץ דם, הוא נתרן. אם המדינה מלאה בעיה של לחץ דם זה כי המלח לא מאוזן – דווקא הנתרן עושה זאת, ולא הכלור. זו בעיה של הזכר. זה שהצד הנקבי יותר טוב במלח בא לידי ביטוי במספר האטומי שלו – טוב (17) – "מצא אשה [= היהלום של טוב] מצא טוב". אמרנו שהחלוקה היא 11 ו‑17.

ה‑17 עיקרי מאד בפסוק: בכל הפסוק יש 17 מילים ובמשפט האחרון שבו יש 17 אותיות (כנ"ל). גם בקטע באמצע, שיש 28 אותיות – כל המלח – יש חלוקה ל‑11 ("ולא תשבית מלח") ו‑17 ("ברית אלהיך מעל מנחתך"). ב"וכל קרבן מנחתך במלח תמלח" יש 20 אותיות, בחלק השני 28 ובחלק השלישי 17 אותיות. בכל הפסוק יש 17 מילים, כך שהחלק השלישי הוא סימן לכל הפסוק. בעצם יש ג"פ 17. כל אותיות הפסוק יחד הן 65, כמנין שם א-דני. 17 הוא גם שם הטוב, שם אהוה – שם של דעת או של ספירת היסוד (בסוד "אמרו צדיק כי טוב"). היחס בין המלים והאותיות הוא 17‑65, בין שם אהוה לשם א-דני. לפי הפרדס זה בדיוק סוד ים המלח, שם המלכות, אדנות, מקבל מהיסוד, שם הטוב (אם עושים הכאה פרטית של אהוה א-דניא פעמים א, ה פעמים ד, ו פעמים נ, ה פעמים י – מקבלים "מגדל פורח" הנ"ל).

31.         תיקון עולם – סוד התערובת הטובה

שוב, הרמב"ן אומר שמלח הוא מים ואש יחד. עיקר מוסר ההשכל שלנו הערב הוא זה: היות שעם ישראל נצרך לעולם כמו שמלח נצרך לעולם, והתפקיד שלנו הוא לתת טעם לכל מה שיש בעולם וגם להפוך את כל המים המרים בעולם למתוק – מכח המלח שלנו, שיש בו גם חסד וגם גבורה, הוא נושא הפכים. בבית המקדש הדבר הכי דומה למלח הוא ארון הקדש בקדש הקדשים שכתוב שהוא נמנע הנמנעות, נושא הפכים, "מקום הארון אינו מן המדה" – יש לו שתי תכונות הפכיות יחד. התכונה הפלאית של שני הפכים בנושא אחד היא הסוד של "ברית מלח", ברית שיש בתוך המלח שלכן צריך להקריבו "על כל קרבנך תקריב מלח".

עם ישראל צריך להיות עם שכולל הרבה סוגים, הרבה שבטים, יב שבטים (שוב יב, כמו האות ל, "מגדל הפורח באויר") – יש המון נשיאת הפכים בעם ישראל. בסופו של דבר צריך לעשות שלום, להשלים בין עץ יוסף ועץ יהודה – שלא תהיה מלחמה בין האחים. צריך שהצפון יקבל את הדרום[37], אבל עדיין נשארת מנטליות מיוחדת של הצפון. הצפון הוא שמאל הדרום הוא ימין. לא שמבטלים את המציאות של הצפון, רק צריך מלח שיחבר את כל ההפכים בעמנו.

יש גם מלח רע שמשחית את הארץ, הופך אותה לארץ מלחה, ארץ שממה. מה זה? תערובת של גופים זרים שמקלקלים את ה"הן עם לבדד ישכון". זו הבעיה שלנו היום, לכן מדברים דווקא על הפסוק הזה. יש בעיה של תערובת רעה. יש תערובת טובה, תערובת שיש בה ברית שכל בני התערובת הם בעצם בני ברית, יהודים.

יש כל מיני יהודים, "כשם שאין פרצופיהם שוים כך אין דעותיהן שוות", כל אחד הוא אחרת, וכל הסוד שלנו שאנחנו צריכים להיות עם-מלח, מלח ששואף למלך עליון, "שום תשים עליך מלך", "'שום' לעילא 'תשים' לתתא", שהמים התחתונים (לתתא) כל הזמן ישאפו למלך העליון (לעילא) שיושב על גבי המים העליונים. זה הווארט, מוסר ההשכל שלנו, להתעצם עם סוד המלח, להתדמות אליו.

32.       ה. פרצוף לימודי חז"ל בפסוק

33.         עשרה לימודים בחז"ל מהפסוק

מי שרוצה ללמוד את הנושא הזה בעומק ילמד את המאמר בלקוטי תורה עם הביאור. עצם המאמר הוא קצר יחסית, ואחריו יש ביאור מאד גדול יסוד היסודות של החסידות. נסיים כאן בדבר שאיני זוכר אם עשינו פעם כמותו. נתבונן בלימודי חז"ל מהפסוק הזה ונראה שחז"ל לומדים ממנו עשרה דינים כל אחד דרשה שלמה.

כמו כל פעם שיש לנו מכלול, מגוון פירושים, אפשר לעשות פרצוף ולראות איך הפירושים על פי נגלה מכוונים כנגד עשר הספירות, עשרת כחות הנפש. ממילא גם נלמד כלל, שהוא העיקר שלנו הערב, איך נשיאת ההפכים של הקדושה באה לידי ביטוי גם בנגלה של התורה. אמרנו שצריך כמות קטנה של מלח כדי להמתיק את כל הגופא דאורייתא.

34.         "וכל קרבן מנחתך" – מליחת החלק הקרב ומקרבן שאחרים חובה לו בלבד

נחזור לפסוק: "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח". כל מלה דורשים[38] כי לכאורה היה אפשר בלעדיה.

כך, מהמלה "וכל קרבן מנחתך" – שלכאורה מיותרת, מדובר רק על מנחה ולא על כל הקרבנות בינתים – לומדים חז"ל[39] שצריכים למלוח רק את חלק המנחה שקרב על גבי המזבח, קומץ הסולת עם קורט הלבונה. אחרי שמקריבים את הקומץ השאר שירים שנאכלים לכהנים. המלה "קרבן" ממעטת, שלא כל הקרבן צריך מלח, אלא רק הקומץ שעולה על גבי המזבח. זה דין אחד. קודם נאמר את הדינים בלי לקשר אותם לספירות.

מהמלה "מנחתך" לומדים[40] עוד מיעוט (אחרי המיעוט של "קרבן", שצריכים למלוח רק את הקומץ) – שרק קרבן שאחרים חובה לו, כמו מנחה שזקוקה לעצים להקריבה על גבי המזבח, צריכים למלוח. אבל מי שמביא קרבן עצים, או כאשר מקריבים את דם הקרבן (שלא שורפים אותו) או כאשר מביאים יין לנסכים (שהולך לספלים ולא נשרף) – שכולם לא זקוקים לעצים אחרים כדי לשרוף אותם – לא צריכים למלוח אותם.

יש במנחת חינוך חקירה האם צריכים לשים מלח על המים של ניסוך המים בחג – משהו מענין. הוא חוקר כי לא כתוב בפירוש בחז"ל. מהמלה "מנחתך" ממעטים את הדם, שנזרק על קרנות המזבח ולא קרב על האש ולכן הוא לא צריך עצים – לא צריך עצים אז לא צריך מלח. גם קרבן עצים בפני עצמו או ניסוך היין בפני עצמו לא צריך מלח. היו לנו כבר שתי דרשות[41].

35.         "במלח תמלח" – מליחה במדה ולא במי מלח

הלאה: "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח". למה צריך את שתי המלים "במלח תמלח" ולא מספיקה אחת מהן? חז"ל אומרים[42] שאם רק היה כתוב "במלח" הייתי חושב אחד מן השנים – או שצריכים לשים המון מלח או הפוך שמספיק רק גרגיר אחד של מלח. כאשר כתוב "במלח תמלח" – אם "במלח" משמע הרבה אז "תמלח" ממעט ואם "במלח" משמע כל-דהוא אז "תמלח" מרבה שצריך למלוח יפה (כמו לצלי או לקדרה, שהופכים ומולחים טוב). מסוף הפסוק, "על כל קרבנך תקריב מלח", לומדים שבדיעבד יוצא בגרגיר מלח אחד.

יש עוד לימוד[43], שאם היה כתוב רק "תמלח" הייתי חושב שאפשר למלוח במי-מלח, לכן כתוב "במלח תמלח" – צריך מלח ממש. אם כן, מהביטוי הכפול "במלח תמלח" לומדים שצריך לא פחות מדי ולא יותר מדי וגם שצריך מלח ממשי ולא די במי מלח.

36.         "ולא תשבית מלח" – מלח סדומית

אחר כך כתוב "ולא תשבית מלח". כשעשינו את החלוקה של NaCl עשינו חלוקה ל-יא אותיות מול יז אותיות – וכך חז"ל עושים בדרשות שלהם. מ"ולא תשבית מלח" לומדים חז"ל[44] שצריך מלח שלא שובת לא בקיץ ולא בחורף אלא קיים תמיד – מלח סדומית, מלח של ים המלח. רק שבדיעבד, אם אין מלח סדומית, אפשר להסתפק במלח אחר – מלח מן ההרים. אבל לכתחילה צריך מלח שלא שובת, שתמידי כל הזמן.

37.         "ברית אלהיך" – הזדקקות הקרבן לכהונה ולמלח והמלח בא משל צבור

אחר כך מהמלים "ברית אלהיך" לומדים שני דברים, שתי דרשות. דרשה אחת שהיות שכתוב "ברית אלהיך" וגם בכהנים כתוב "ברית כהנת עולם", כמו שהקרבן לא כשר בלי כהונה כך הקרבן לא כשר בלי מלח[45]. עוד משהו שדומה לזה, שהתרגום מתרגם שהמלח כאן, שנקרא ברית, בא להזכיר את קדושת הכהונה – שלכהנים נתנו כד מתנות כהונה. כך כותב תרגום יונתן, שהמלח מזכיר את "ברית מלח עולם" של הכהנים. אם כן, יש פה דרשה אחת שמדמה את המלח ל"ברית מלח" של הכהנים.

הדרשה השניה, העיקרית לווארט שלנו, היא ההיקש בין "ברית אלהיך" הנאמר כאן במלח לבין הנאמר במקום אחר "מאת בני ישראל ברית עולם" – מכאן חז"ל לומדים[46] שלא היחיד מנדב מלח אלא הצבור. אם אני מנדב מנחה אני צריך להביא גם את הלבונה. אבל האם האדם צריך להביא את המלח ואת העצים לשרוף את הקרבן? לא, חז"ל לומדים מכאן שהמלח הוא משל צבור.

זה העיקר ללימוד שלנו הערב. זה שהמלח הוא משל צבור, ולא חובת היחיד להביא מלח – עם ישראל נותן לכולם את המלח, המלח הוא מתנת המדינה, מתנת עם ישראל. מהו צבור? צדיקים בינונים ורשעים[47]. המלח שייך לצבור. למה? אמרנו שהמלח בעצם מסמל את הצבור, את המעורבות, את החסד שיש ביהודים, את הגבורה שיש ביהודים – הימין והשמאל, כל השבטים שיש ביהודים. המלח הוא משל הצבור, ולומדים זאת מ"ברית אלהיך" – "מאת בני ישראל ברית עולם", בא מכל בני ישראל ולא מזה שמביא את המנחה.

כלומר, החיוב לשים מלח על קרבן שאתה מביא הוא שאם אתה לא קשור לעם ישראל ועם ישראל לא משתתף בקרבן שלך – הוא לא קרבן (ובקרבן מנחה הוא לעיכובא כנ"ל). מה שאתה עושה בתור פרט לא שוה אם אין את החלק, את ההשתתפות, של הכלל. ההשתתפות של הכלל היא גם במלח וגם בעצי המערכה[48].

38.         "מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח" – מליחה מעכבת במנחה וחובה בכל קרבן אפילו בשבת ובטומאה

מה כתוב הלאה? "[מלח ברית אלהיך] מעל מנחתך". מהחזרה של המלה מנחה לומדים – וכך פוסק הרמב"ם[49] – שהמליחה היא לעיכובא דווקא במנחה ולא בשאר הקרבנות. מכפל המנחה, "על מנחתך", לומדים שבמנחה המלח מעכב.

בהמשך כתוב "על כל קרבנך", ומ"כל" לומדים ריבוי[50] – כל מה שקרב על המזבח, חטאת, אשם, עולה, כל האימורים. אם הכהן לא שם את המלח הוא חייב מלקות, הגם שלגבי שאר הקרבנות המליחה אינה לעיכובא.

אחרון אחרון חביב, מה לומדים מהחזרה של "תקריב מלח" בסוף? מכאן לומדים שהמלח דוחה גם שבת וגם טומאה[51]. כלומר, מקריבים מלח גם בשבת – אם כי יש קצת שאלה לגבי עיבוד חלבים – וגם בטומאה. את הריבוי הזה לומדים משתי המלים האחרונות של הפסוק, "תקריב מלח".

39.         המיעוטים במדות – קו שמאל (גבורה והוד)

שוב, זה פסוק מאד עשיר שמכל ביטוי שבו יש לימוד אחר. כאן יש דוגמה יפהפיה לכך שכל הלימודים מפסוק אחד, לימודי המלח, הם פרצוף אחד לפי הקבלה (הראוי להבנות על ידי תלמיד ממולח).

יש לכך כמה הקדמות: הקדמה אחת – דרשה של מיעוט שייכת לקו שמאל ודרשה של ריבוי שייכת לקו ימין או לקו האמצעי. שתי הדרשות הראשונות לפי סדר הפסוק הן מיעוטים.

המיעוט הראשון הוא שרק הקומץ צריך מלח, ולא השירים שנאכלים לכהנים. אם כי יש מי שאומר שגם בשירים יש מצוה לשים מלח זו מחלוקת ראשונים ואחרונים אבל בכל אופן הדרשה הראשונה של חז"ל שהפסוק מצוה למלוח דווקא את חלק הקרבן, הקרב לגבוה. כתוב ש"רזא דקרבנא עולה עד רזא דאין סוף" קרבן הוא גבורה, עליה. רק החלק שעולה באש צריך את המלח. אם כן, המיעוט הזה שייך לעצם הקרבן, שהוא בגבורה בקבלה בסוד "רזא דקרבנא עולה עד רזא דאין סוף".

המיעוט הבא, "מנחתך", שבא למעט דם ויין ועצים מחיוב מלח, הוא ענף הגבורה – ספירת ההוד. הדברים האלה לא זקוקים למלח, רק הקרבן צריך מלח וכל מה שדומה לקרבן[52].

40.         היפוך הריבוי והמיעוט במוחין (חכמה ובינה)

אחר כך את האיזון של "במלח תמלח" – מי מלח לא, אבל יותר מדי או פחות מדי גם לא לכתחילה – נכוון כנגד חכמה ובינה. נאמר עוד כלל, שמה שאמרנו שמיעוט בקו שמאל וריבוי בקו ימין או בקו האמצעי הוא במדות הלב. בשכל זה מתהפך – המעט הוא בדרך כלל בחכמה והריבוי בדרך כלל בבינה.

המלה של הגמרא לגבי "במלח תמלח" היא "תבונהו" – יש מי שאומר שלשון זה משמע להרבות כמו תבן, יש מי שאומר שהוא לשון בנין (לשים הרבה שכבות, כמו כשבונים בנין), אבל בסוף רבא אומר (וזו ההלכה) שהוא לשון בינה. לכן מפורש שאת המלה "במלח" חז"ל מקשרים לספירת הבינה – שאפילו קצת בינה מספיק. אבל יש מי שמפרש הפוך, שצריך הרבה בינה. ספר הערוך וגם הראב"ד על ספרא (תו"כ) מפרשים שבינה קצת היינו שקצת בינה נותנת טעם, לכן קצת מלח גם מספיק לתת טעם לבשר. אבל יש מי שמפרש בדיוק הפוך, שבינה היא הרבה מלח, כמו שני הפירושים הקודמים (לשון תבן ולשון בנין). בכל אופן, מסקנת הגמרא היא ש"במלח" שייך לבינה.

אם רק היה כתוב "תמלח", בלי מלח, חז"ל אומרים שהיה מספיק מי מלח – מים של מלח הם כאן חכמה. הביטוי "במלח תמלח" הוא איזון של חכמה ובינה, כך אנחנו מבינים כאן.

41.         קו ימין במדות (חסד ונצח)

אחר כך מ"ולא תשבית" לומדים שצריך סוג מלח שלא משתנה, אינו שובת לא בחורף ולא בקיץ. איפה מתאים לשים לימוד זה? מה המסקנה, איזה מלח צריך? מלח סדומית, תיקון סדום. זה שייך לנצח, מלח שכל הזמן קיים (כך לכתחילה).

מ"ברית אלהיך" לומדים שני דברים, ראשית כל – או שהמלח הוא כמו הכהנים, שהקרבן צריך כהונה ואחרת הוא פסול, או שבא להזכיר את קדושת הכהונה שכתובה בפסוק אחר ("ברית מלח עולם"). הקשר בין המלח לכהונה הוא ספירת החסד – כהונה היא חסד.

42.         קו האמצעי (דעת-תפארת-יסוד-מלכות)

הדבר השני, שהוא העיקר מכל הדברים לפי מה שרצינו להדגיש הערב, שלומדים מ"ברית אלהיך" שהמלח בא משל צבור ולא משל הפרט, הוא המלכות. הצבור הוא המלכות, הוא כלל ישראל, הוא כנסת ישראל[53]. כנסת ישראל מורכבת מהרבה גורמים. צריך שכל סוגי היהודים השונים לא יהיה חמוץ – צריך מלח לשמור מהחמיצות וצריך לחבר יחד את כל סוגי היהודים. המלח צריך לבוא מכל סוגי היהודים, צדיקים בינונים ורשעים – זה תיקון המלכות.

אחר כך יש "מעל מנחתך", שלומדים כאן שדווקא במנחה המלח הוא לעיכובא. אמרנו קודם שיש משהו מיוחד במנחה שהיא הקשר בין מלח ללחם, ג פעמים הוי', עיקר כוונת האריז"ל. את הלימוד הזה נשים בדעת – דבר שלעיכובא הכוונה שהוא הכרחי, חייב להיות. מה שחייב להיות בנפש הוא דעת, התרכזות (וכמו שנאמר "גם בלא דעת נפש לא טוב" ו"דעת קנית מה חסרת וכו'").

מ"על כל קרבנך" לומדים שבא לרבות את כל הקרבנות. "כל" בכל מקום הוא ספירת היסוד, "כי כל בשמים ובארץ" – בא לרבות את כל סוגי הקרבנות.

אחרון חביב, "תקריב מלח", שבא לרבות שגם בשבת וגם בטומאה – בכל מצב ובכל מקרה – יש את המצוה הזו, ללא יוצא מן הכלל. איזה ספירה נשארה לנו? תפארת. למה הלימוד הזה שייך לתפארת? כי כולל את כל המצבים, כמו שתפארת כוללת את כל הגוונים. בכל מצב, אין יוצא מהכלל, צריך להקריב מלח – גם בשבת וגם בטומאה.

43.         סיכום

אם כן, עשינו בקיצור – יש עוד הרבה יותר מה להאריך – פרצוף דרשות של חז"ל על פסוק אחד, פסוק המלח:

חכמה

מ"תמלח" לבד היה מספיק מי מלח

בינה

"יכול תבונהו [ממש"כ 'במלח']?"

דעת

עיכוב המלח במנחה

חסד

חיוב המלח כחיוב הכהונה

גבורה

מליחת החלק הקרב בלבד

תפארת

מליחה אפילו בשבת ובטומאה

נצח

מלח שאינו שובת

הוד

מליחת הדומה למנחה בלבד

יסוד

מליחת כל קרבן

מלכות

המלח בא משל צבור

שוב, עיקר הווארט הוא שצריך את התערובת הקדושה, התערובת ונשיאת ההפכים של עם ישראל. העיקר הוא תיקון הציבור. אם יש תערובת זרה זה מאד פוגם וחס ושלום הופך את הארץ ל"גפרית ומלח שרפה כל ארצה" רחמנא ליצלן, היו לא תהיה. אנחנו רוצים את המלח של הקדושה.

נסיים במה שאדמו"ר הזקן אומר – שמלח הוא לימוד פנימיות התורה, הוא קורא לזה לימוד חכמת הקבלה ואנחנו קוראים לזה לימוד החסידות. כאשר מקיימים את הוראת המשיח לבעל שם טוב "יפוצו מעינותיך חוצה" אז זוכים ל"קאתי מר דא מלכא משיחא" – משיח אותיות יִשמח ויְשמח, שמחת חדש אדר – ובא לציון גואל.

44.       ו. נספח: הערות בלקו"ת ד"ה "ולא תשבית מלח" וביאורו

בשל אריכות המאמר וביאורו הוספנו את הערות הרב על קיצור המאמר וביאורו. בחלק מהמקומות הוספנו בסוגריים בתוך הקיצור נקודות עיקריות מתוך המאמר שהרב ציין או התייחס אליהן בהערותיו ולא נזכרו בקיצור:

קיצור ע"פ ולא תשבית מלח:

המלח עצמו אין בו טעם ואעפ"כ הוא פועל טעם בהבשר[54] [כמו שכתוב "היאכל תפל מבלי מלח"[55]]. והיינו כי הוא מגבורות דאבא [המלח הוא תולדות המים – המים הם חסדים דאבא והמלח גבורות דאבא[56]]. ובחכמה אתברירו [בכח הגבורות דאבא לתת טעם בבשר שנמשך מאמא, בסוד "אם מזרעת אודם שממנו... בשר" (והיינו הפיכת הגבורות דאבא לחסדים דאמא). בתחלה אין טעם מפני שהטוב והרע מעורבים. המלח שמחכמה פועל בירור בתערובת[57] (מפליט את הדם הרע) ועל ידי שנפרד הטוב נעשה טוב טעם בהבשר.]. ושרשו מבוצינא דקרדוניתא [קו המדה, גבורה דעתיק הנמשך ממו"ס דרך המזל העליון "נצר חסד" – מלח בגימטריא מזלא – לאבא – והוא סוד האמה (סרגל) שמודדת ללא התערבות-התלבשות. המלח על השלחן מגן מפני היסורין בסוד המתקת הדינין בשרשן.]. וכמ"כ יש בחינה זו גם בתורה שבחי' חכמת הקבלה היא בעצמה אינה מושג כ"כ בטוב טעם כמו הנגלות שבתורה ואעפ"כ הוא הנותן טעם בלחם ובשר שהם הנגלות שבתורה [וכל הנהגות העולמות הן על ידי הפנימיות]. וזהו ולא תשבית מלח [מעל הקרבנות. בנפש עבודת הקרבנות היינו בירור הנפש הבהמית וצריכים לשם כך "מלח ברית אלהיך" – התקשרות הבורא עם הנבראים על ידי הבחינה של "כלם בחכמה אתברירו", בחינת המלח. בחינת "ברית מלח עולם" שבמלח היא בסוד "ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא" שאמור בלויתן הנקבה[58] – השגת האלקות לעתיד לבוא.]. (וע' במא"א אות מ' סעיף ע"א).

קיצור מהביאור:

[אותיות א-ד הן הקדמה[59], ורק מאות ה יש חזרה לביאור גוף המאמר]

ה. ובזה מתורץ ענין שליש במקרא כמו לתלמוד כי בזה נכלל גם לימוד הפנימית. וזהו ולא תשבית מלח [שהרי המקרא (כולל אגדה וקבלה) נמשל למלח]. כי הנה מה שהוויות דאביי ורבא נקרא דבר קטן היינו לפי ששרש התורה מחב"ד דז"א ונקרא אנפי זוטרי. וכמ"ש בת"א פ' תרומה בד"ה מי יתנך כאח לי בענין כרוב אחד מקצה מזה. וא"כ לימוד הפנימי' שנקרא דבר גדול זהו לפי ששרשם מחכמה דא"א הנקרא אדם הגדול (וע' בזהר בהעלותך דף קנ"ב ע"א). ולכן אף שאינו משיג כלל המהות רק המציאות אעפ"כ יש בזה מעלה גדולה ונותן טוב טעם בתורה הנגלית כמלח הנותן טעם בלחם ובשר [ובאבות דרבי נתן איתא "כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות לא טעם טעם של חכמה" (משום שדווקא בהלכות – שנמשלו ללחם ובשר – ישנה השגת-טעימת המהות, בעוד שבמדרש – שנמשל למלח – אין טעימת המהות ממש) ו"כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש לא טעם טעם של יראת חטא"[60]]. וז"ש רז"ל שמגדלין בו תורה שעי"ז ממשיכים מא"א בז"א. ויובן זה עוד ע"ד חכם עדיף מנביא ועמ"ש מזה ג"כ בשה"ש סד"ה לריח שמניך. וזהו ענין ברית אלקיך. וזהו הקוטפים מלוח. [והוא משל הגמרא שבעל הבית (הקב"ה) שואל את המעלה עבורו חיטין לעליה (לומד התורה) האם ערבת לי בהן] קב חומטין [שהם סוד המלח, כפירוש רש"י ש"קב חומטין" היינו "ארץ מלחה". הלשון "לי" מלמדת שעל ידי המלח נעשית התורה "לי" – "והייתם לי", "כי לי בני ישראל"]:

ו. וכל קרבן מנחתך [שהיא סולת ושמן] חטה [בגימטריא כב, בסוד] כ"ב אתוון דאורייתא במלח תמלח [בנתינת טעם בנגלה דאורייתא (המנחה[61]) על ידי קבלה] כנ"ל וזהו פת במלח תאכל [והמלח גורם צמאון, ועל כן "ומים במשורה תשתה" – "שוב" לאחר ה"רצוא" בצמאון] וכן הקרבנות שהם בירור והעלא' נפש הבהמית הוא ע"י מלח[62] [סוד גבורות דאבא, בחינת "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע". ובגמרא "'במלח' יכול תבונהו" פירש רש"י יכול יתן בו טעם כבינה המתקנת את האדם, היינו בטול אמיתי וכלות הנפש מצד נפש האלקית, ו"יכול תבונהו" היינו יכול שאין קרבן נפש הבהמית עולה לרצון אם אינו מתהפך למעלת בטול נפש האלקית שהוא מסירת נפשו באחד. מסקנת הגמרא "תלמוד לומר 'תמלח'" – די באהבת "'בכל נפשך' אפילו נוטל את נפשך", שהיא בחינת בטול היש, כדי להכשיר את הקרבן.]. ו[כתבו הרמב"ן ורבינו בחיי ש]המלח כלול משני כוחות מים ואש חו"ג [והוא על דרך תכלת[63], שמכלה רשעים ופועלת חיזוק בצדיקים, "ואתם הדבקים וגו'", כמבואר בזהר. וכענין "הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה כו'"]. וזהו ענין [התורה שהיא] עוז [לנפש האלקית] ותושיה [לנפש הבהמית. והוא ענין "שמים כעשן נמלחו" – שהשמים דקליפה, המדות הרעות, אתברירו על ידי המלח דקדושה. פרש"י "נמלחו" לשון רקבון, אותיות קרבן. כח המלח הוא על דרך האמור במדרש שיש (לאדם ציווי) "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים" וכנגדו (מקיים ה') "מחה אמחה את זכר עמלק" מעל השמים[64]. נתינת הטעם מחזקת את הנפש האלקית (עז) שיהיה בה כח להפוך את הנפש הבהמית]:

ז. וזהו שריפא אלישע את מים הרעים דיריחו ע"י מלח. כי הרפואה היא בחינה עליונה יותר מהלחם. וכמ"ש בד"ה כי המצוה הזאת בפ' נצבים. והיינו שיהיה אתהפכא ממרירו ממש [סוד מר הוא ירידת קך צירופי אלהים כך שמהם יונקים קך צירופים דנוגה, והתיקון על ידי "מלח ברית אלהיך" דווקא, תיקון אלהים] למיתקא וכענין שנתבאר בפי' ויהפוך ה' לך את הקללה לברכה סד"ה ולא אבה בפ' תצא שהוא בחי' גבוה יותר מבחינת בחכמה איתברירו. שהוא לברר הטוב מהרע ע"י התורה. אבל שיהיה נהפך הרע לטוב זהו בחי' תשובה והיינו ע"י מלח שהוא פנימית התורה. ועי"ז נהפך המים הרעים להיות מים חיים והיינו ע"י אלישע. שהוא בחי' ש"ע נהורין מבחינת וישע ה' כו' והוה רעוא כו'. וזהו רפאות תהי לשריך. ולכן מלח כחשבון ג' שמות הוי' שבברכת כהנים [בהם נאמר "ברית מלח עולם"] שבהם הכח להפך מרירו למיתקא [ומשום שברכת כהנים היא מעל ההשתלשלות היא קיימת לעולם. ואף שמלח הוא בסוד הגבורות והכהנים הם חסד, ששים אותיות ברכת כהנים היא בסוד "ששים גבורים" דווקא] וכמו שאומרים ישראל בשעת ברכת כהנים וכשם שהפכת את קללת בלעם כו' ומי מרה ומי יריחו כן תהפוך כו' כי החלום שרשו מעולם התהו כו' וצ"ל כן תהפוך כו' להפוך מהשבה"כ דתהו לתיקון ועמ"ש בתו"א פ' וישב בד"ה שיר המעלות כו' היינו כחולמים וזהו מלח אותיות חלם ואותיות מחל [ומשם נמשכת המחילה ביום כיפור] וחלם ג"כ לשון ותחלימני והחייני פרש"י תבריאני ותחזקני [ובבחיי פירש שאבן אחלמה מחזקת את הלב, חיזוק שבסוד "ועתה יגדל נא כח א-דני"[65]] היינו בחינת רפואה שבאה מא"א שמשם נמשך ארוכה ורפואה כמ"ש וארוכתך מהרה תצמח וכתיב כי אעלה ארוכה לך וזהו ברית מלח עולם ע"ד מ"ש וארשתיך לי לעולם:

ח. ומה שמצה [דפסח] צ"ל דלא מליח [וכלשון התקו"ז "לחם עני בלא מלחא כו' בגין דאיהו מצה פרוסה כו' עד דתהא שלימה לא צריך לקרבא עליה מלח כו'"] היינו כי מתחל' צ"ל לחם עני בלי טעם רק בבחי' [אמונה[66] (פשוטה, ללא טעם) ו]אתכפיא ועי"ז אח"כ ["כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר" –] יבא לבחי' מצה עשירה שהוא בחי' דעת[67]:

ט. והיינו כי פי' ליל שמורים [בבחינת "'שמור' לנוקבא", המקבל הממתין לקבל מהמשפיע] שבחי' ממכ"ע משתמר להיות גלוי אור הסוכ"ע ולכן הוא דוקא לחם עני [ללא מלח] סיהרא לית לה מגרמה כלום ואח"כ כשנמשך האור זהו ענין מצות בוא"ו. ועמ"ש מזה לקמן בד"ה ששת ימים תאכל מצות. ולכן אין שייך עדיין ברית מלח שהוא לשון תערובות [עבודת הקרבנות והקטרת לקשר העולמות, וכן מלח לשון תערובת, עירוב וקישור העולמות עם אין סוף.] המורה כאשר כבר נמשך אור מסוכ"ע בממכ"ע ולכן באהרן דוקא אותיות נראה ע"ש באורך נראה אור נאמר ברית מלח עולם [והוא[68] כמלח (המערב את המים במשוטות) העושה את עבודת הקרבנות והקטרת לקשר העולמות, וכן מלח לשון תערובת, עירוב וקישור העולמות עם אין סוף.]. ממולח טהור קדש שבחי' טהור מעורב ומקושר עם בחינת קדש[69]. טהור הוא בחי' ממכ"ע וקדש בחינת סוכ"ע כמ"ש במ"א סד"ה ושמתי כדכד. אבל בחי' מצה שהוא לחם עוני. שהוא רק הכנה להיות קשר ועירוב הנ"ל ע"כ צ"ל דלא מליח. והיינו שזהו בחי' אתכפיא. ומזה יבא אח"כ [במתן תורה, "יום חתונתו", בחינת עירוב, בו בטלה הגזרה "עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה, ואני המתחיל"] לבחי' אתהפכא מחשוכ' לנהורא וממרירו למיתקא וזהו ע"י מלח שעז"נ ולא תשבית מלח כנ"ל אות ז':

י. ולכן הספנים נקראו מלחים. כי פי' הנותן בים דרך היינו בים החכמה והדרך הוא ע"י הלבושים הנעשים מתומ"צ שבהם ועל ידם יוכל להשיג ים החכמה. וגם פי' בים דרך ע"ד בים דרכך שהוא המשכת אור א"ס בחו"ב. וזהו ושמרו דרך הוי'. אך הלבושים הנ"ל שהם הספינות צריכים למלח המנהיגם[70] והוא ענין מצות צריכות כוונה ועמ"ש מזה בד"ה לא הביט און ביעקב בפ' בלק וע"כ נקראו מלחים לשון תערובות שממשיכים בחי' בים דרכך [מלמעלה, אין סוף, למטה] ובחינת הנותן בים דרך כו' [לעלות בים, עלמא דאתכסיא – שגם הנשמות ד"זרע בהמה", נשמות דבי"ע, יוכלו לעלות על ידי הארבין לים העליון (מה שאין כן נשמות שבבחינת נוני ימא, שלא זקוקות לארבין)]. ואמנם יש עוד פי' הנותן בים דרך להיות הפך ים ליבשה [בקריעת ים סוף] וזהו ענין וביום השביעי עצרת והיינו כי בחינת מלחים הנ"ל מלשון מלח זהו רק המשכת הארה ולא העצמיות דבחי' א"א ומזה נמשך להיות הנותן בים דרך ע"י הארבין והספינות שהם הלבושים כנ"ל אבל בהתגלות עצמות הסוכ"ע [גילוי אור הכתר] אזי נעשה בחינה גבוה יותר להיות הפך ממש ים ליבשה כו' [ואז זוכים להמשכת ו (מלח-דעת) במצה ההופכת אותה למצוה – בשביעי של פסח, "ששת ימים תאכל מצות [ב-ו] וביום השביעי עצרת", כאשר בקריעת ים סוף מתקיים "הנותן בים דרך" ממש[71]]:



[1]. הפעם הקודמת היתה בשנת תשע"א – ראה התוועדות ברית שם.

[2]. בספר יצירה כתוב שה' ברא את חדש תשרי באות ל (סוד "למודי הוי'", נצח והוד, מזל מאזנים). והנה ידוע שיום הכפורים הוא יום כ-פורים – בשני חגים אלה יש את סוד הגורל – נמצא קשר עצמי בין חדש תשרי לחדש אדר, החדש הראשון של ימות הגשמים (ירידת הגשמיות לעולם – "משיב הרוח ומוריד הגשם", כפירוש הבעש"ט) והחדש האחרון, "נעוץ סופן בתחלתן". חדש אדר נברא באות ק, האות היחידה באלף-בית (שאינה סופית) שיורדת למטה מהשורה התחתונה של שרטוט האותיות. נמצא שכל הגבוה גבוה ביותר (ביום הכפורים, מעין עולם הבא) יורד למטה מטה ביותר (בחג פורים, החג של העולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, ועד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי). באלף-בית אח"ס בט"ע, אותיות הל"ק מהוות שלישית ההוד. ולפי ספר יצירה הן כנגד החדשים ניסן-תשרי-אדר, שוב "נעוץ סופן בתחלתן".

[3]. כל הפסוק – "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח" – עולה 5359 = 23, חיה, פעמים 233, עץ החיים (מספר האהבה ה-אהבה). רק החלק האמצעי של הפסוק – "ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך" = 11 פעמים 233, השאר = 12 פעמים 233.

    והנה, בפסוק זה יש א-דני אותיות (כדלקמן בפנים), ונאמר "ועתה יגדל נא כח א-דני גו'". בפסוק "בראשית וגו'" יש כח אותיות, והגימטריא שלו (2701) היא כפולת 37 וכאן כפולת 23, יחד שני הפסוקים עולים 8060 = 13 פעמים כתר, 10 פעמים לעשות, חותם מעשה בראשית, אל פעמים הוי'. "בראשית וגו'" עולה 37 פעמים 73, חכמה, וכאן 23 פעמים 233, עץ החיים (= חכמה), סוד "אורייתא מחכמה נפקת". 73 ו‑233 עולים יחד 306, היהלום של 17 (מספר התבות בפסוק), שעולה אשה, "מצא אשה מצא טוב וגו'" (וראה עוד לקמן הערה כו).

    כל הפסוק מורכב מ-יה אותיות – אבהוחיכלמנעקרשת – העולות 1242, ו צירופי אור. שאר 7 האותיות שאינן מופיעות בפסוק – גדזטספצ –עולות 253, משולש 22, הכל כפולות של 23, כמו שכל הפסוק הוא כפולת 23.

[4]. ד לשונות המלח – במלח תמלח מלח מלח – עולות 714 = 3 פעמים רחל = 7 פעמים אמונה = 17 (כמנין התבות בפסוק) פעמים 42 (בלהה, שפחת רחל). מספר זה עולה "עמק השדים הוא ים המלח" – המלח המקורי בתורה (כדלקמן בפנים)! אם נוסיף לזה ברית (סוד "מלח ברית"; ברית = 6 פעמים אמונה) נקבל 1326 = אהבה פעמים אמונה = 51 במשולש = "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום" = 17 (תבות הפסוק) פעמים מלח! והיינו מפני שבת ברית (האותיות הנוספות על ד"פ שרש מלח) = 1014 = 13 פעמים מלח! בת ("במלח תמלח") היינו ראש וסוף התיבה ברית, וזהו בת ברית (סוד רחל אמנו, העולה 335 – כדלקמן הערה יג).

    אם מתבוננים בארבעת המלחים שיש בפסוק – "במלח תמלח... מלח... מלח" – אלה המלים הרביעית והחמישית (עוד רמז מובהק לארבעת המלכים וחמשת המלכים, כמו ארבע פעמים "ים המלח" בתורה וה"פ "ים המלח" בנ"ך, כדלקמן), השמינית (עד כאן שוה 17, מספר המילים בפסוק) ושבע עשרה (המלה האחרונה של הפסוק). ביחד עולים 34. שוב, מיקום ארבעת המלחים בתוך הפסוק הוא – 4, 5, 8, 17. אם עושים מזה סדרה היא כבר בשלשה ממדים (מפני שהתחלנו מארבעה מספרים) – רואים שהיא תהיה מסודרת, כי המרווחים גדלים. בסיס הסדרה הוא 4 (כמו המלח הראשון), ואם לוקחים את הסדרה שבעה מקומות הסכום חייב להתחלק ב‑7. הוא עולה 7 פעמים 37, יחידה, הבל. זה בעצם חבור של מספר האותיות בחלק הראשון עם האחרון בפסוק. אם לוקחים עד המקום ה‑13 יוצא הוי' פעמים 137 (פלא, כמו כל תופעה חשבונית שיש בה גם 37 וגם 137, גילאי אברהם ויצחק בעקידה). אם מחלקים רק ב‑13 ממוצע כל מספר הוא מרדכי – מרדכי היהודי שעולה פעמיים 137.

    עשינו סדרה של שלשה ממדים, כי התחלנו במיקום של ארבעה מספרים. ההפרשים הם 1‑3‑9, אז אפשר לפרש לא כסדרה בכך וכך ממדים, אלא שזו סדרה של מרווחי חזקות 3 – 3 בחזקת 0 שוה 1, בחזקת 1 שוה 3, בחזקת 2 שוה 9. אז זו לא נוסחה בשלשה ממדים אלא אקספונטנאלי. זה מגיע מאד מהר למספר מאד גבוה. לפי זה המספר הבא הוא 17 ועוד 3 בחזקת 3, ואז חמשת המספרים יהיו שוים 78, מלח.

[5]. על הרמז בכתיב חסר דווקא ראה בשיעור בדר"ח אדר-שני.

[6]. ראה בפירוש אוצר החיים לתרי"ג מצות התורה.

[7]. מלח עולה 12 במשולש ו-אלהיך 11 במשולש (כל הפסוק מתחלק ל‑11 פעמים 233 ו‑12 פעמים 233 כנ"ל הערה ג), וביחד הם עולים 12 ברבוע, לפי הכלל הידוע. ובפירוש הכתב והקבלה מפרש שהביטוי "מלח ברית אלהיך" מלמד שיש כאן ענין אלוקי פלאי ביותר – "חבור נפלא (גאטטליכע וואונדערבארע צוזאממענזעטצונג)".

[8]. ב"מלח ברית אלהיך" שבפרשתנו יש יב אותיות (ל במספר סדורי, כנזכר בפנים), ב"ברית מלח עולם" של הכהנים יש יא אותיות (יחד כג, המתחלק ל-יב ו-יא כנ"ל הערה ג) וב"ברית מלח" של דויד ז אותיות – סך הכל ל אותיות (יהודה, שבט המלכות). ל היא האות העיקרית של מלח, "מגדל הפורח באויר", כמבואר בפנים. "מלח ברית אלהיך" = 756 = דוד פעמים דן. שני הלשונות האחרים = 1526 = דוד פעמים דוד המלך (דוד המלך, 109, הוא המספר הראשוני ה-ל)! הכל יחד עולה דוד פעמים נצח-הוד.

[9]. בכלל, מלח הוא סוד אמות המלכות בתורה (למפרע): מרים (ממנה בתי מלכות) לאה (אם יהודה, המלך) חוה (אם כל חי). מרים לאה חוה בגימטריא משה (ר"ת שריה מליחה הדחה – ראה בשיעור הבא, בדר"ח אדר-שני). אם המלכות הישירה – אמו של דוד מלך ישראל חי וקים – נקראת נצבת, תיקון אשת לוט שנעשית נציב מלח (כדלקמן בפנים, ויש להעיר שבפשט דוד המלך – שנולד מלוט ובנותיו – הוא גם צאצא של אשת לוט עצמה).

[10]. ראה לקמן – בנספח לשיעור – הערות וביאורים במאמר זה.

[11]. ועוד רמז לחשיבות המלח בחב"ד (בפרט מדורו של הרבי הקודם) – הרבי הריי"צ קרא למרכז הפעילות וההפצה שהקים מרכז לעניני חנוך (שכינויו הרווח הוא מל"ח). מתוך אותיות מלח אות החינוך היא ודאי האות למד, לשון תלמוד וכו' (וכמבואר בפנים אודות מרכזיות ה-ל בסוד המלח).

[12]. ובסוד צירופי מלח: מ-חכמה ל-בינה (המכונה "מגדל הפורח באויר") ח-דעת (שציורה אומר "רצוא ושוב", ב עטרין שבדעת): נמצא שמלח בחסד (הכח להמתיק, מיסוד המים, אך יש בו כח של אהבה כאש, אהבת איש ואשה, בעוד אהבה כמים היינו אהבת אח ואחות – הכל כדלקמן בפנים בענין המים והאש שבמלח), מחל בנצח, לחם בגבורה (לשון מלחמה, "את הלחם אשר הוא אוכל" הוא כינוי לאשתו, בנין המלכות מהגבורות), למח (ללא משמעות כשרש) בהוד (סוד חסר בהוד, כמו שהסברנו בסוד פקד בשיעור ז"ך אדר-ראשון, ומשיח ימלא חסר זה בסוד "הוד מלכות" של לשה"ק שישרה עליו), חמל בתפארת (חמלה היינו רחמים ממש), חלם ביסוד (יוסף בעל החלומות, וכן לשון החלמה, תיקון הברית).

[13]. מיקומי 10 למדין בפסוק: 3 (ל במספר קטן) 15 (דילוג 12, ל במספר סדורי, ו‑15 חצי 30) 19 22 30 37 43 50 52 64 = 335 = מלח ועוד ארון (שניהם נשיאת הפכים, כמבואר לקמן בפנים). יש לומר שה-מ של מלח רומזת למרדכי וה-לח רומזות לאביחיל אבי אסתר דוד מרדכי. גם מרדכי אביחיל = 335 (סוד פרה אדֻמה, הר סיני וכו'). מסוף הפסוק המיקומים = 325, משולש 25 = 5 פעמים שם א-דני, שהוא מספר האותיות בפסוק (כבפנים בסמוך).

[14]. 10 (אותיות ל) היינו 4 במשולש, נשאר 55 (אותיות בפסוק) = 10 במשולש. נמצא שיש בפסוק סוד של "די" (מאותיות אני [שרש האדן של א-דני הוא י ושרש ה-י של א-דני הוא ד]), שם הברית הוא שם ש-די, שאמר לעולמו די, ובזכות המלח, תיקון הברית, "והריקותי לכם ברכה עד בלי די".

[15]. מלך המשיח נוטריקון מלח. מלך המשיח הוא אותיות מלח ועוד אותיות משיכהמשיכה למלח.

[16]. סוד זה קשור גם למשל הבעל שם טוב שהבעל (המשיח) "כסות ולשון שינה" והתחפש (שייך לפורים) למלח בים וכו'.

[17]. וראה גם לקמן בשיעור אור לד' סיון פ"ד בענין הקשר של אבישג ואביגיל (האותיות המשותפות הן אביג והאותיות השונות הן ש אצל אבישג ו-יל אצל אביגיל).

[18]. הערך הממוצע של רחבעם אביה הוא אבי (של אביה – 13) ברבוע. יש לאביה זיקה מיוחדת לזכות אבות, ועד לדויד המלך, הסבא-רבא שלו.

[19]. "ויפלו חללים מישראל חמש מאות אלף איש בחור" = 4 פעמים משיח בן יוסף, וד"ל.

[20]. הראב"ע מסביר כלל גדול בלשה"ק, שכל פעם שאחת מאותיות בכל"מ מופיעה בראש שרש, כאות שרשית, היא עדיין כוללת את משמעותה כאות שמושית, ודוק. וכן רואים בהרבה דרשות חז"ל.

    ביחס למלח – מ-לח: מ = 40, לח = 38. אם נמשיך לחזור למפרע בדילוגים של 2, אז נקבל את נוסחת היהלום (דומה לצורת הקריסטל של המלח). מ‑2 עד 40 = 420, יהלום 20. והוא עולה מלח ועוד בשם (יהלום חי; מ‑2 עד 18, חי = מים, יהלום 9). משני צדדי המ-לח יש מב-ול, סוד המבול (= מלח), תיקון "מי נח" (רמז ל"מנחתך") על ידי ה"מחני" של משה רבינו, שהוא עצמו סוד המלח המטעים כל דבר שבעולם.

[21]. עץ מלח, עצם לח (לפי סדר באותיות) = רחל (פרצוף המלכות). ראה לקמן שמלח ועצים מביאים משל צבור (בחינת רחל) דווקא. מלח עצים (משולש יב ומשולש כ) = רפח, בירור רפח ניצוצין קדישין. רפח הוא רבוע כפול (של יב) – קדם קדם. הכנף = אלהיך (יא במשולש כנ"ל). "אין מלך בלא עם" – עצים מלח שמביאים משל צבור, מהעם דווקא.

[22]. במקורות כתוב צוקער, אבל היום מכנים זאת בהשגחה פרטית סוכר, וקשר יפה בדרך הרמז: הזכרנו שמלח בגימטריא ג"פ הוי', אבל מלח במספר קדמי עולה 11 פעמים הוי' (ובמילוי מם למד חית עולה 22 פעמים הוי', כך שהיחס בין המילוי למספר קדמי הוא שלם וחצי) ו-יא פעמים הוי' עולה סוכר.

[23]. מלוח-מתוק עולה שריה-מליחה-הדחה (שסודם יתבאר בשיעור הבא, בדר"ח אדר-שני).

[24]. מר = עמלק – "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד", תמצית כל המדות הרעות.

[25]. גם החזרת היא מרור, והיא במקום היסוד, כללות המדות בסוף, ובסוד "גופא ובריתא חשבינן חד".

[26]. אם נכתוב מריר יעלה הכל 1224 = 4 פעמים אשה, אשה פנים ואחור (א אש אשה אשה שה ה), היהלום של טוב – כל הטעמים הם סוד האשה, "מצא אשה מצא טוב" (כנ"ל הערה ג). אשה עולה דבש, המתוק שאסור להעלות על המזבח, כמו שכתוב קודם. ראשי התיבות של מלוח מתוק מר חמוץ עולים 128, 2 בחזקת 7, שאר האותיות עולות 1096, 8 פעמים 137, 4 פעמים מרדכי שעולה לאה רחל (= אשה משכלת), כנודע.

[27]. שאר דבש (לא) במלח תמלח מלח מלח (כן) = 1521 = 39 (טל, הוי' אחד) ברבוע.

[28]. שיעור ז"ך אד"ר.

[29]. אם אין מלח סדומית מביאים "מלח אסתרוקנית" (מנחות כא, א – שם הנוסח הוא "איסתרוקנית", אך בביצה לט, א הוא "אסתרוקנית" וכן הביא רש"י במנחות), סוד "אסתר ירקרוקת היתה" של פורים.

[30]. "ים המלח" = 133, והוא מספר ברית – מספר הברית ה‑12 (מלח הוא המשולש ה‑12). ב"ים המלח" שלש האותיות הראשונות (הנוספות על מלח), ימה = 10 במשולש, ומלח = 12 במשולש. יש כאן כלל מתמטי – שני משולשים בדילוג שוים מספר ברית, ודוק.

[31]. ומלח במילוי המילוי (הנ"ל בפנים, שעולה "ברית מלח עולם" ו"מלח ברית אלהיך") עולה ח"פ צדקה.

[32]. יב הופעות המלח: המלח מלח ממלח (עד כאן 3 פעמים כח א-דני = מליחה) במלח תמלח מלח מלח מלח המלח המלח המלח ומלח = 1404 = שבת שבת ("אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלים") = 18 פעמים מלח! כלומר שהאותיות הנוספות על שרש מלח עולות 6 פעמים מלח, 6 צירופי מלח (ראה אודותם לקמן הערה יב), החצי של 12 מלח המפורשים, סוד שלם וחצי!

[33]. הערך הממוצע של שמות שני היסודות (שמות שהתקבלו בעולם המודרני בהשגחה פרטית) שמרכיבים את המלח – נתרן כלור = "תמלח" ("וכל קרבן מנחתך במלח תמלח" [והוא עולה פעמיים ברזל, מתכת המלכות])!

[34]. בפרט בקשר בין הים והמלח כתוב שכאשר הגל יוצא מהים לחול החוף וחוזר הוא משאיר מלח. זהו סוד "הוי' מלך גאות לבש", ר"ת ים גל כנודע (ים גל = אגלי טל, בסוד הפסוק "מי הוליד אגלי טל"; מלח = טל טל). "הוי' מלך גאות לבש" עולה גל פעמים הוי' העולה יא פעמים מלח (העולה ג"פ מלח במספר קדמי – שהוא-הוא סוכר – כנ"ל הערה כב)! נמצא שהמלח הוא בתוך הגל דווקא, סוד "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (כנ"ל בפנים).

[35]. השאר והדבש, החמוץ והמתוק – ראה לעיל בסוד הטעמים הבסיסים.

[36]. ידוע שבסיפור שבעת ימי מעשה בראשית בתורה יש צב שרשים, שיש לכוון כנגד צב היסודות שבטבע (לפי הסדר). לפי זה, הנתרן, 11, הוא כנגד השרש עלה (שמופיע לראשונה בביטוי "על פני תהום") והכלור, 17, הוא כנגד השרש אמר ("ויאמר אלהים יהי אור"). היחוד של שני השרשים האלה הוא בסוד "רצוא ושוב", העלאה והמשכה – העלאת מ"ן (כמבואר באוצר החיים בסוד המלח) והמשכת מ"ד כו' בסוד אמר ר"ת אור מים רקיע כנודע. והנה, הפשט של "על" הוא מלמעלה, והיינו בחינת זכר, "עלאה גבר", ואמירה לנוקבא כמ"ש "כה תאמר לבית יעקב", אמירה רכה, והיינו כמו שמתבאר בפנים שנתרן הוא חלק הזכרי של תרכובת המלח ואילו כלור הוא החלק הנקבי. אך מצד ההתכללות, גם הפירוש הראשון הנ"ל צודק, ודוק.

[37]. ראה ח"ב לשנה זו בשיעור מוצאי כ"ח שבט.

[38]. לקמן הבאנו את הדרשות מהגמרא במנחות, ויש להעיר שרובן הגדול חוזרות (בקיצור) גם בספרא על הפסוק (דיבורא דנדבה פרק יד).

[39]. מנחות כ, א:

יכול תהא מנחה כולה טעונה מלח? ת"ל "קרבן", קרבן טעון מלח ואין מנחה כולה טעונה מלח.

[40]. שם:

"וכל קרבן מנחתך במלח תמלח", ההוא מיבעי ליה לכדתניא אילו נאמר קרבן במלח שומע אני אפילו עצים ודם שנקראו קרבן, ת"ל "מנחה", מה מנחה מיוחדת שאחרים באין חובה לה אף כל שאחרים באין חובה לה.

[41]. שלשה דברים אינם זקוקים למלח: דם יין עצים = 324 = חי ברבוע. יש כאן 9 אותיות, פנות הרבוע = 144 = יב ברבוע. ממוצע חמש האותיות הנותרות = 36 = 6 ברבוע. היחס בין יין לעצים הוא 1:3. ההפרש בין דם ליין הוא 26, ובין יין לעצים הוא 140, נמצא שבסיס הסדרה הרבועית שנבנית מדם יין עצים = 114 = דם יין. המספר הבא בסדרה הוא 464 (8 פעמים חן) והמספר הבא אחריו הוא 832 = ארץ ישראל = לב (כבוד) פעמים הוי' וכו'. 464 ו832 = 1296 = 36 ברבוע = 6 בחזקת 4 = 4 פעמים 324, יחס של 1:4, ודוק.

[42]. שם כא, א:

"תמלח" למאי אתא? לכדתניא "במלח" יכול תבונהו? ת"ל "תמלח"... מאי 'תבונהו'? אמר רבה בר עולא הכי קאמר 'יכול יתבוננו כתבן בטיט?' [מלח רב, כפירוש רש"י]. אמר ליה אביי אי הכי 'יתבוננו' מיבעי ליה, אלא אמר אביי 'יכול יעשנו כבנין?' [מלח רב, כפירוש רש"י]. אמר ליה רבא אי הכי 'יבננו' מיבעי ליה, אלא אמר רבא 'יכול תבונהו?'. מאי 'תבונהו'? אמר רב אשי יכול 'יתן בו טעם כבינה?' [והיינו מיעוט מלח, כפירוש הערוך והראב"ד]. תלמוד לומר "תמלח", כיצד הוא עושה? מביא האבר ונותן עליו מלח וחוזר והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו אמר אביי וכן לקדירה.

[43]. שם:

אי "תמלח" יכול במי מלח? ת"ל "במלח".

[44]. שם:

"ולא תשבית מלח", הבא מלח שאינה שובתת, ואיזו זו? מלח סדומית. ומנין שאם לא מצא מלח סדומית שמביא מלח איסתרוקנית? ת"ל "תקריב", תקריב כל שהוא, תקריב מכל מקום.

[45]. שם כ, א:

רבי שמעון אומר נאמר כאן "ברית מלח עולם הוא" ונאמר להלן "ברית כהונת עולם", כשם שאי אפשר לקרבנות בלא כהונה כך אי אפשר לקרבנות בלא מלח.

[46]. שם כא, ב:

יכול האומר הרי עלי מנחה יביא מלח מתוך ביתו כדרך שמביא לבונה מתוך ביתו? ת"ל "ברית מלח עולם הוא" ולהלן הוא אומר "מאת בני ישראל ברית עולם", מה להלן משל ציבור אף כאן משל ציבור.

[47]. ראה בפירוש אוצר החיים על תרי"ג המצות, שמסביר שסוד המלח היינו סוד הניצוץ האלוקי שבכל מעשה ומעשה של האיש הישראלי, בין מעשה טוב של צדיק ובין מעשה רע של רשע – "אכן אתה אל מסתתר" (אסתר מן התורה) בכל פעולה של יהודי הן לטוב והן למוטב, עיי"ש. מענין לענין, פעם השתמשו במלח כ"טבעא", כמטבע עובר לסוחר (והיינו מטעם רוב חריפות המלח, שהוא מצרך בסיסי ביותר שכולם זקוקים אליו, והעיקר שנשמר ואינו מתקלקל – "לא סריא" – ע"ד כסף וזהב, דהיינו "ברית מלח עולם"). לכל יהודי יש טבעא השייך לטבע היהודי שלו, ובכל מעשה שהוא עושה הוא קונה, עם הטבעא שלו, המלח שלו, דבר מה, או מצד הקדושה או כו'. והנה, כל הקנינים, קניני המלח (החכמה) של היהודי, עתידים להגאל בביאת גואל צדק בב"א.

[48]. מלח עצים = רפח כנ"ל.

[49]. הלכות איסורי המזבח פ"ה הי"ב (והאריכו בנו"כ מה מקור לימודו של הרמב"ם):

הקריב בלא מלח כלל לוקה, שנאמר "ולא תשבית מלח ברית אלהיך", ואע"פ שלוקה הקרבן כשר והורצה, חוץ מן המנחה שהמלח מעכב בקמיצה, שנאמר "ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך".

[50]. מנחות כ, א:

הלבונה הבאה בפני עצמה ולבונה הבאה בבזיכין והקטרת מנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים אימורי חטאת ואימורי אשם ואימורי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים ואברי עולה ועולת העוף מנין? תלמוד לומר "על כל קרבנך תקריב מלח".

[51]. שם כא, א:

תקריב ואפילו בשבת תקריב ואפילו בטומאה.

[52]. כח המדמה הוא בחיצוניות בינה, ובינה עד הוד אתפשטת.

[53]. וכן מבואר באוצר החיים הנ"ל שסוד המלח הוא ביסוד הנוק', יסוד המלכות.

[54]. יכולת המלח חסר הטעם (בהיותו מגבורות דאבא) לתת טעם (או ליתר דיוק לגלות את הטעם הטמון) בבשר (והיינו מה שנעשה חסדים דאמא) הוא על דרך "כח המניע הבלתי מתנועע" שבסוד המזוזה.

[55]. בפסוק "היאכל תפל מבלי מלח אם יש טעם בריר חלמות" רמוז קשר בין השרשים מלח ו-חלם ("יש... חלמות" רומז לסוד חלמיש שהוזכר בברית בדר"ח אדר-שני). "היאכל" רומז ל"מלח ברית אלהיך" (מלח המטעים את האוכל כדי שיהיה אכיל), היאכל-אלהיך העולה בן דוד, רמז למשיח, וב-קך צירופי אלהיך צירוף היאכל הוא הצירוף ה-בן (לפי שיטת ר"א אבולעפיא) שעולה אליהו, מבשר הגאולה, ועולה משיח במספר סדורי.

    והנה, ב"היאכל תפל מבלי מלח" יש רמז להנחת תפלין דרבנו תם – "תפל" רומז לתפלין, וידוע שתפלין דרש"י הם בסוד מוחין דאמא, בחינת לחם ובשר (מזון), שהם בחינת תפל ללא המשכת הארה דמוחין דאבא בהם, סוד תפלין דרבנו תם. אותה המשכה היינו סוד המלח, גבורות דאבא שנעשים חסדים דאמא (היינו שממתיקים את הלחם ובשר התפל, כמו שמסביר אדה"ז כאן). לפי מנהגנו, את עיקר התפלה מתפללים עם תפלין דרש"י, ורק מוסיפים מעט מלח – תפלין דר"ת – בסוף כדי להמתיק (למפרע) את הלחם ובשר, כדי שהתפלה תעלה למעלה לרצון כקרבן להוי' (ובסוד "תמים [רמז לרבנו תם] יהיה לרצון" כנודע) שהוא לריח ניחוח.

    וכן יש לפרש (עוד יותר לפי פשט המאמר כאן) ש"תפל" רומז לעבודת התפלה, עבודה שבלב – "בינה לבא" (מוחין דאמא) – והוספת המלח (המשכת מוחין דאבא), החיוני על מנת להטעים את התפלה בחיות אלוקית, הוא ענין לימוד החסידות לפני התפלה (כנהוג).

[56]. מים (חסדים דאבא) ומלח (גבורות דאבא) אינם מזון, ועל כן הנודר ממזון מותר במים ומלח. ידוע אצלנו בסוד אויר-מים-מזון-לבוש-בית (כנגד הוי' עם קוש"י) שמים בחכמה ומזון בבינה. חז"ל דרשו כי "ואכלת ושבעת" היינו אכילת מזון ושתית מים – "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".

[57]. הוסבר בשיעור שהמלח עצמו הוא שרש כל התערובות (בסוד "ממלח טהור קדש") – סוד נשיאת ההפכים – אך בהיותו בבחינת תרכובת (של 11 ו‑17, טב-טוב, במספר האטומי של שני רכיביו, נתרן וכלור) אין התערובת נכרת בו. משום כך גופא הוא מברר כל תערובת ומוציא את הפסולת (הדם הרע) מן הבר (הבשר הטוב, בסוד בשורות טובות ישועות ונחמות).

[58]. על דרך המוסבר לעיל (הערה ט) שמלח רומז לאמות המלכות, והרמז: לויתן בגימטריא מלכות.

[59]. בהן מבואר איך שהשכל (המתלבש במח, סוד המלחל בתוך מח, וכמבואר לעיל שה-ל היא האות העיקרית של מלח; וכיוצא בכך היא האות העיקרית של מלך, וכן הערך הממוצע של שלש האותיות מלך) הוא כלי להשראת עצם הנפש בו (סוד "מגדל הפורח באויר", המגדל הוא השכל והאויר היינו השראת עצם הנפש בו, שעל ידי השראה זו השכל פורח, הכל סוד "מגדל פֹרח" רת"ס מלח כנ"ל). נפש שכל = 780, טל (הוי' אחד) במשולש = 10 (ד במשולש) פעמים מלח (זה במשולש).

[60]. חכמה יראה = טוב ברבוע ("אין טוב אלא תורה") = "ברא אלהים". חכמה יראת חטא = שבת (סוד "עמק השדים [הוא] ים המלח" כמו שיתבאר, "עמק השדים" הוא סוד החכמה ואילו "ים המלח" הוא סוד יראת חטא), היהלום של הוי' ב"ה, ראשי התיבות חיח = הוי' ושאר האותיות כמה ראת טא = הוי' ברבוע! (סופי תיבות אתה, משולש כח, העולה ז פעמים חן). טעם של חכמה טעם של יראת חטא = 1600 = 40 ברבוע = "ציון במשפט תפדה [טעם של חכמה] ושביה בצדקה [טעם של יראת חטא]" = תלמוד בבלי (טעם של חכמה) תלמוד ירושלמי (טעם של יראת חטא).

    "טעם של יראת חטא" הוא ענין "קב חומטין" ("ארץ מלחה"), כמו שיתבאר. וזה לשון הגמרא בשבת (לא, א – ההערות בתוך סוגריים מרובעים הם ציטוטים מפירוש רש"י):

אמר ריש לקיש מאי דכתיב "והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת וגו'"? "אמונת" זה סדר זרעים [שעל אמונת האדם סומך להפריש מעשרותיו כראוי], "עתיך" זה סדר מועד, "חסן" [לשון יורשין, ועל ידי אשה נולדו יורשין] זה סדר נשים, "ישועות" זה סדר נזיקין [מושיען, מזהיר לפרוש מהיזק ומהתחייב ממון], "חכמת" זה סדר קדשים, "ודעת" [עדיף מחכמה] זה סדר טהרות, ואפילו הכי "יראת ה' היא אוצרו" [הוא עיקר החשוב בעיניו לאצור ולעשות סגולה לזכרון]. אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה [לפי שאדם צריך להתעסק בדרך ארץ, שאם אין דרך ארץ אין תורה הוצרך לקבוע עתים לתורה דבר קצוב, שלא ימשך כל היום לדרך ארץ]? עסקת בפריה ורביה [היינו חוסן]? צפית לישועה [לדברי הנביאים]? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר [היינו דעת]? ואפילו הכי אי "יראת ה' היא אוצרו" אין, אי לא לא, משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין לעלייה הלך והעלה לו. אמר לו עירבת לי בהן קב חומטון [ארץ מלחה, ומשמרת את הפירות מהתליע]? אמר לו לאו. אמר לו מוטב אם לא העליתה.

    לפי הגמרא, המלח היינו "יראת הוי'", ואילו לפי פירוש אדה"ז בלקו"ת המלח היינו "חכמת הקבלה". אך ידוע הרמז ש"יראת הוי'" = תורה הוי', סוד פנימיות התורה (תורה שמגלה בהדיא את אור הוי' ב"ה), שכולה "יראת הוי' טהורה עומדת לעד", כמו המלח שקיים לעד. לפירוש ריש לקיש, יראת הוי', פנימיות התורה, היא השומרת על ששה סדרי משנה, גופא דאורייתא (הטעם של יראת חטא שומר על הטעם של חכמה, והוא סגולה לזכרון, כפירוש רש"י). לפירוש רבא, יראת הוי' שומרת על כללות החיים של יהודי ההולך בדרך ה' – "נשאת ונתת באמונה וכו' הבנת דבר מתוך דבר" (מתחיל מיראה, נשאת ונתת באמונה, וממשיך בחכמה, קבעת עתים לתורה, ושוב יראה בכפלים, עסקת בפריה ורביה צפית לישועה, ושוב חכמה בכפלים, פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר, ודוק). לדעת רבא צריך לערב קב חומטין של יראה עילאה (חכמה עילאה, שמקורה בבוצינא דקרדוניתא) ביראה תתאה וחכמה.

[61]. ובמנחה היא לעיכובא (כנ"ל בשיעור).

[62]. אלא שבבשר – על אף הלאו, העשה והמלקות בהעדר המלח – המלח אינו לעיכובא, כפסק הרמב"ם (כנ"ל בשיעור).

[63]. מלח תכלת = 928 = תורה חדשה וכו' וכו' (16 פעמים חן). וביחד עם אמת (שרש הענין דנשיאת הפכים, המתגלה במלח ותכלת) – העולה אהיה ברבוע – אמת מלח תכלת (ר"ת אמת) = 1369 = 37 ברבוע, "ורוח אלהים מרחפת על פני המים".

[64]. מלח רו"ס מח, לשון מחית עמלק. עמלק הוא עם-מלק, הנעשה מלח ע"י חילוף ח"ק באלב"ם (ח פנים ק אחור, והוא פרצוף הנצח דאלב"ם, נצחון נגד עמלק, "האויב תמו חרבות לנצח"). המלח רמוז ב"תמחה... לא תשכח" (וכן ב"מתחת... לא תשכח") – תמחה לא תשכח עולה מלח (משולש יב) ועוד ג פעמים (ממוצע כל מילה בלי אות ה-מלח שבה) חשמל (משולש זך). כח המלח להפוך ממרירו למיתקא – מר עולה עמלק ושרש מתק ע"ה עולה ישראל.

[65]. וראה לעיל הערה ג.

[66]. סוד רדל"א, ללא המלח הנותן טעם שבסוד בוצינא דקרדוניתא.

[67]. ורמז בכל הבחינות הנזכרות כאן: מצה-אמונה (= 237, חצי דעת, "ואבוא היום אל העין", סוד קפיצת הדרך) שבלי מלח ועוד לחם-בשר-דעת-מלח = 1369 = 37 ברבוע (= אמת מלח תכלת, "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", כנ"ל הערה סג).

[68]. ה"צדיק יסוד עולם" שבבחינת ממוצע המחבר.

[69]. ודלא כפירש"י "ממולח יהיה וטהור יהיה וקדש יהיה", כל בחינה בפני עצמה. ב'תרכובת' של "טהור קדש" שנעשית על ידי המלח, "טהור" (220) חסר 1 מלהיות כפולה של 13 ואילו "קדש" (404) הוא 1 יותר מכפולת 13, המשלים את טהור, על דרך שהוסבר לעיל בענין תרכובת המלח מנתרן (הנותן את האלקטרון הנותר אצלו, הכל נוטריקון נתרן!) וכלור (המקבל את האלקטרון). נמצא ש"קדש" (סובב כל עלמין) הוא הזכר המשפיע (את ה‑1) ו"טהור" (ממלא כל עלמין) הוא הנקבה המקבלת (את ה‑1). "טהור קדש" = 624 = 24 פעמים הוי' (24 צירופי הוי' כאשר מחלקים בין שתי ההין שבשם) = ח פעמים מלח (היינו ממולח היטב). וביחד עם מלח (3 פעמים הוי') = שבת (זך פעמים הוי') = ט פעמים מלח. והוא סוד היחוד של "עמק השדים [הוא] ים המלח" (ראה לעיל הערה ס), ההופעה הראשונה של מלח בתורה, ודוק.

[70]. והיינו, כנ"ל, ה"צדיק יסוד עולם" שממשיך מלמעלה את עצם דרך החיים לעלות ומעלה את הנשמות בפועל מלמטה למעלה על ידי קיום מצות בהדרכתו.

[71]. ואזי "ראתה שפחה על הים" וכל ישראל אמרו "זה אלי ואנוהו" כמשה רבינו שנתנבא ב"זה".

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com