חיפוש בתוכן האתר

מוצאי ז' אדר-שני ע"ד – הנגינה כמקור הנבואה – בית ספר מזמור הדפסה דוא

מוצאי ז׳ אדר ב׳ ע"ד – בית ספר מזמור

הנגינה כמקור הנבואה

2.              א. כח השיר להמית ולהחיות

3.               תחית המתים בכח השירה

היום ז' אדר, שייך למשה רבינו. כתוב בזהר ומובא בחסידות, בקונטרס ההתפעלות של אדמו"ר האמצעי, שמשה היה יודע לנגן בכל מיני ניגון. לפי שרש הנשמה של כל יהודי ויהודי הוא נגן את הניגון שלו. שם הוא מביא שבכח הניגון להחיות ולהמית. כלומר, שאפשר לפעול עם ניגון תחית המתים ממש.

על הפסוק "אז ישיר משה", שהוא השירה העיקרית בתורה, אומרים חז"ל "מכאן לתחית המתים מן התורה". ממה שכתוב "ישיר" ולא "שר" לומדים שיש תחית המתים (שמשה עתיד לקום לתחיה ולשיר את השירה הזאת). מי פועל זאת? משה (כלומר שהוא המקים והוא בעצמו הקם – "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו". ועל דרך זה נאמר "ויקבֹר אֹתו בגי" ודרש רבי ישמעאל שהוא קבר את עצמו), כי הוא יודע לנגן בכל מיני ניגון, לנגן את הניגון של כל אחד ואחד.

4.               "ממית ומחיה" – השוק החיובי שמקים לתחיה

בשירת חנה נאמר "הוי' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל"[1]. ההסבר הוא שה' "ממית ומחיה" את אותו אחד[2]. כמו דברי תורה, "כי הם חיינו ואורך ימינו", שכתוב שאינם מתקיימים אלא במי שממית את עצמו עליהם – "זאת התורה, אדם כי ימות באהל". זה פסוק מפרשת פרה אדומה שכתוב שרק משה רבינו הבין, וממילא רק הוא יכול לקיים את ה"ממית ומחיה", והוא עושה זאת מכח הניגון – כך כתוב. "מוריד שאול – ויעל"[3].

למה צריך להמית לפני שמחיים? "מכאן לתחית המתים מן התורה". "להמית" הוא כמו לשתק מישהו. ברגע שמישהו עומד דום – גם מעין שאלה תהומית-קיומית, שאין לו עליה מענה כלל – הוא דומם, מצב של מת. מות הוא הסתלקות החיות. צריך קודם כל כזה ניגון שכמותו לא שמעתי מימי.

מסופר על רבי הלל מפאריטש, מגדולי חסידי חב"ד, שהמשיל שכל העולם הזה הוא חיפוש אחר הניגון שהלך לאיבוד. פתאום שומעים ניגון שמצלצל ומהדהד על נימי צפור הנפש שלי – קודם כל זה פשוט ממית אותי, לפני שזה מחיה אותי. מגודל ההפתעה, הפתאומיות, שפתאום אני שומע מה שכל החיים אני מחפש. כל הניגונים, כל השירים, כל הזמרים הם 'לא זה', ופתאום אני שומע את הניגון שלי – אז אני מת. זה משתק, לרגע אחד, אבל ברגע השני אני כבר קם לתחיה. זה נקרא "הוי' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל" מכח הנגינה.

זה ווארט ראשון של "'אז ישיר משה' – מכאן לתחית המתים מן התורה". שוב, מוסר ההשכל הוא שצריך לחפש ניגון כזה שלא שמעתי אף פעם, שהוא הפתעה גמורה עבורי. והראיה, שמכל הניגונים ששמענו משיח עוד לא בא – לא המשיח הפרטי ולא המשיח הכללי. כדי להביא את המשיח צריך ניגון, את הניגון המתאים.

5.               שואל כענין ומשיב כהלכה

בדומה ל"מוריד שאול ויעל" יש עוד פסוק בתהלים, כתוב "ואציעה שאול – הנך"[4]. כתוב ש"שאול" גם מלשון שאלה – לשאול שאלה, "שואל כענין". אם מישהו שואל כענין צריך להשיב כהלכה – "ויעל", שעולה לו יפה המענה כהלכה, לאחר השאלה לענין. כשלאדם יש שאלה תהומית, שאלה שאינו יודע לענות עליה, עצם המציאות שלו בשאלה הוא המציאות שלו בשאול, אבל "ואציעה שאול – הנך". "ואציעה" – כמו להציע משהו, לא רק לשכב. כשהוא מציע נכון את השאלה – "הנך", פתאום ה' מתגלה לו עם התשובה, עם המענה כהלכה. זה אחד הפירושים של "הוי' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל".

6.               הנגינה משקפת את החברה ומתקנת אותה

גם כתוב בחסידות שכאשר מסתובבים בתוך מדינה, איזו מדינה שלא תהיה, אפשר להכיר את אופי המדינה לפי הניגונים ששומעים בה – מהחלונות, מהרכבים. מה ששומעים ברחוב משקף יותר מכל דבר אחר את האופי הפנימי של החברה, של המדינה. אז גם, אם החברה זקוקה לתיקון, עיקר התיקון – יש פה הרבה אנשים שחייבים לדעת שעיקר התיקון – הוא בנגינה. צריך להרגיל את הצבור לשמוע משהו חדש, שיר חדש. משיח נקרא "שיר חדש" – שיהיה שיר חדש, מזמור שיר חדש.

7.              ב. שירה־זמרה־נגינה

8.               שירה-זמרה-נגינה – נשמה-צלם-גוף

שירה היא בפה וניגון הוא בכלי. צריך גם נשמה וגם גוף. זה אחד הנושאים שלנו הערב. בכל עשרת הלשונות של נגינה יש שלשה שהם העיקר – עיקר השירה – לשיר, לנגן, לזמר. כתוב ששירה היא בפה – תמיד בפה; ניגון תמיד בכלים; ולזמר באמצע – לפעמים בפה ולפעמים בכלי.

הסוד בקבלה הוא שיש נשמה וגוף, אור וכלי, ובאמצע יש דבר המחבר אותם שנקרא צלם – "אך בצלם יתהלך איש". האדם נברא "בצלם אלהים", כך ה' ברא אותנו, והצלם הוא בין הנשמה לבין הגוף כדי לחבר אותם יחד, שהגוף יחיה מהנשמה. ככה כתוב לגבי שירה שהשיר הוא הנשמה, הכלי ממש הוא הניגון, ומה שבאמצע הוא הזמר – הזַמר.

9.               משה רבינו – ראש המשוררים

משה רבינו הוא לוי. בבית המקדש יש ללויים שני תפקידים – יש ביניהם משוררים ויש שוערים. השוערים שומרים על השערים, פותחים וסוגרים את השערים בבקר ובערב. חז"ל אומרים שמשה רבינו הוא לא מן השוערים אלא מהמשוררים – מחזק את מה שאמרנו קודם שהוא יודע כל מיני ניגון. מכח הניגון היה לו הכח להמית ולהחיות, שבעצם זו פעולה אחת בשני שלבים, כמו "הוי' ממית ומחיה". משה רבינו הוא ראש המשוררים בתורה – בחינת שיר שאמרנו קודם, נשמה, כתוב שמשה רבינו הוא הנשמה הכללית של כל נשמות עם ישראל. הוא שיר, "אז ישיר משה".

10.         דוד המלך – ראש הזמרים

מי הזמר? דוד המלך, "נעים זמירות ישראל". אם כי שעל דוד כתוב – כמו שנסביר – כמה וכמה פעמים נגן, "יֹדע נגן", בכל אופן השבח הכללי שלו, התואר הכללי שלו, הוא "נעים זמירות ישראל". הוא גם מנגן, והכוונה שהוא מנגן על כנור, על כלי. אבל כשהוא נקרא "נעים זמירות ישראל" הכוונה גם לכך שהוא חבר את ספר תהלים – מילים, שירה וזמרה בפה. הוא גם יודע לנגן על הכנור שלו וגם יודע לשיר ולזמר בפה, בדבור. לכן הוא הזמר. אמרנו שזמר הוא ממוצע מחבר את השיר והניגון. ככה המלך הוא הממוצע המחבר את השכינה (השיר, רמז להשראת השכינה) לעם (הניגון, רמז לריבוי הגוונים שיש בעם).

11.         אלישע הנביא – ראש המנגנים

לגבי הניגון עצמו יש פסוק, ומובא בקבלה, בכתבי האריז"ל, שמי שמסמל את הניגון הוא אלישע הנביא. מקשרים את אלישע הנביא עם ניגון בעצם, כי יש פסוק אחד שכתוב עליו שבו הריכוז הכי גדול של שרש נגן בכל התנ"ך (הפסוק העיקרי שנתבונן בו הערב) – "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד הוי'". כלומר, רוח הנבואה שרתה עליו מכח הניגון. הפשט שם שלא הוא ניגן בעצמו, הוא אומר "קחו לי מנגן", אבל בכל אופן בגלל הפסוק הזה – פסוק קצר יחסית, שיש בו שלש פעמים השרש נגן – כתוב בכתבי האריז"ל שאלישע הוא עיקר סוד הניגון, הוא בחינת ניגון בעצם.

אז יש לנו, אם כן, שלשה אבי טיפוס: שרש השיר – משה רבינו. שרש הזמר – דוד המלך. שרש הניגון – אלישע הנביא.

12.         מופתי הנגינה

ידוע שאלישע הנביא הוא עיקר בעל-המופת בכל התנ"ך, ה"פי שנים ברוחך" ביחס לאליהו הנביא. חז"ל אומרים שיש בתנ"ך שמונה נסים שחולל אליהו הנביא ובדיוק כפול נסים – ששה עשר – שחולל אלישע הנביא, אודותם מספר התנ"ך בתחלת ספר מלכים-ב בזה אחר זה[5]. הוא עיקר בעל המופת. אם כן, יש קשר בין מופתים לניגון. המופת הכי גדול מכל המופתים הוא תחית המתים, אז יש כאן איזו סגירת מעגל – נעוץ סופן בתחלתן – תחית המתים של אלישע בתחית המתים של משה ("'אז ישיר משה' מכאן לתחית המתים מן התורה"). אליהו הנביא החיה פעם אחת מת ואלישע הנביא פעמיים, "כפלים לתושיה". בין ששה עשר הנסים שלו יש פעמיים תחית המתים.

13.         שיר-זמר-ניגון – חכמה-בינה-דעת

מה שרש שלשת אלה, השיר, הזמר והניגון? השרש הוא חב"ד. אז כל הזמרים וכל הנגנים וכל המשוררים הם חב"דניקים – רק השאלה איפה אתה מתברג שם. כתוב שהשיר הוא החכמה. שיר גם לשון שירותא, התחלה, כמו "ראשית חכמה יראת הוי'". השיר הוא החכמה, הנשמה, הפנימיות. הזמר שהוא בין ובין, בין השיר לניגון, הוא הבינה. כתוב שמח הבינה הוא מלשון בין. שני המוחין האלה, החכמה והבינה, השירה והזמרה.

בהרבה פסוקים הם מופיעים יחד, אשירה ואזמרה – הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". בשירה המקורית בתנ"ך, שירת הים של משה רבינו, כתוב "אשירה להוי' כי גאה גאה וגו'" והפסוק הבא מיד אומר "עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה". גם כאן יש חבור בין השירה והזמרה. אחר כך בנ"ך יש עוד שבע פעמים, עוד שבעה פסוקים, של אשירה-אזמרה, היקש וחבור בין השירה והזמרה. סך הכל אז פעמים היחוד של שיר-זמר בתנ"ך, "אז ישיר" (רמז לסולם השיר, אוקטאבה של א ועוד ז כנודע) ודאי הרבה שמעו שהמשפט האחרון ששמענו מפי הרבי הוא "ברב שירה וזמרה" – שכך מביאים את מלך המשיח, את הגאולה. שוב, שני אלה – שירה וזמרה – הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", אבא ואמא, חכמה ובינה.

מה לגבי הניגון? מענין ששרש נגן לא מופיע בחמשה חומשי תורה אלא רק בנ"ך[6]. הניגון הוא סוד הדעת – המח האחורי. יש שני מוחין מקדימה, ימין ושמאל, שהם מקור השירה ומקור הזמרה. אבל הדעת עומד מאחורה, בראש חוט השדרה, שבעצם מחבר יחד את כל אברי הגוף. מח הדעת גם קשור עם זיווג, כמו שנאמר "והאדם ידע את חוה אשתו". הוא סוד הניגון, ושם, במקום מח הדעת, עומד אלישע.

אז אנחנו מציירים שיש לנו את משה רבינו במח ימין, הוא שר; את דוד המלך במח שמאל, הוא מזמר; ויש את אלישע הנביא שעומד במח הדעת, מאחורה, הוא מנגן, והוא האומר "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד הוי'". ולסיכום:

חכמה

משה – שיר

בינה

דוד – זמר

 

דעת

אלישע – ניגון

 

14.       ג. שבחי דוד המלך

15.         שבחי דוד בפי דואג האדומי

אמרנו שדוד המלך גם מתואר כיודע נגן. מה הפסוק? אחרי ששמואל הנביא משח את דוד למלך רוח ה' סרה מעם שאול ורוח רעה תקפה אותו. אז בקשו עבדי שאול מנגן עבור המלך להיטיב עמו בהיות עליו רוח רעה. היה שם אחד הנערים, דואג האדומי, איש חכם מאד, אבל איש בליעל. עוד לפני שדוד הגיע אל שאול בפעם הראשונה, בתור מנגן ותו לא, הוא רצה לעורר את הקנאה של שאול נגד דוד המלך – כבר אז, מהתחלה.

אז הוא אמר שהוא מכיר בחור שמיטיב לנגן, אך כאשר הזכיר את הבחור הזה בפני שאול הוא תאר אותו בשבחים הכי גדולים שיכולים להיות – בשורה של ששה שבחים הוא מתאר אותו. הוא מתחיל – השבח הראשון והעיקרי, "הכל הולך אחר הפתיחה" – בכך שהבחור הזה "יֹדע נגן". אחר כך הוא ממשיך ואומר "וגבור חיל, ואיש מלחמה, ונבון דבר, ואיש תאר, והוי' עמו". פסוק מופלא – תיאור של דוד המלך בהיותו עדיין בחור צעיר – "ידע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תאר והוי' עמו".

16.         שבח המלך: "'והוי' עמו' – שהלכה כמותו בכל מקום"

כתוב שרק כאשר הוא הגיע לדבר האחרון בערה הקנאה אצל שאול המלך, כי "והוי' עמו" – חז"ל מפרשים – ש"הלכה כמותו בכל מקום", שהוא יודע "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא"[7]. הוא יודע להסיק את השמועה של סוגית הגמרא הלכה למעשה כרצון ה' יתברך בכל מה שהוא לומד – הוא מכוון לרצון ה' יתברך.

חז"ל מסבירים שאלו שיודעים "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא" הם או מבני לוי או מבני יששכר[8]. שאול הוא לא מהם וגם דוד לא מהם – שאול מבנימין ודוד מיהודה. אז איך בכל זאת אצל דוד "'והוי' עמו', הלכה כמותו בכל מקום"? אומרים שיש יוצא מהכלל, חוץ מבני לוי ומבני יששכר – מי שהוא מלך בעצם.

מלך בעצם הכוונה גם שהמלכות שלו תמשך, שיהיה לו בנין עדי עד של מלכות על ישראל, הסימן הכי מובהק שהלכה כמותו בכל מקום. שאול "ידע איניש בנפשיה" שאצלו הלכה לא כמותו בכל מקום. לכן כאשר דואג אמר את הסיום "והוי' עמו" החלה לבעור קנאת שאול בדוד המלך.

17.         ששת השבחים – מגבורה עד מלכות

בכל אופן, עד שהוא הגיע לווארט האחרון, "והוי' עמו", הוא אמר עוד חמשה דברים קודם – החל מ"יֹדע נגן". אם יש פה סך הכל ששה דברים הם ודאי מכוונים כנגד משהו של שש בקבלה. היינו יכולים לחשוב שהם כנגד שש מדות הלב, הרגש, אבל לפעמים – וכך בדוגמה הזו – השש הוא דווקא מהגבורה עד המלכות, "בנין המלכות מהגבורות" (גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד-מלכות).

לפעמים החסד, הרגש הראשון, מצטרף למוחין – בהיותו התפשטות אין סופית – ואילו המדות לשון גבול מתחילות דווקא מהגבורה. לכן בנין המלכות מהגבורה. המקור העיקרי לחלוקה הזו הוא בסוף "פתח אליהו" שאנחנו אומרים כל יום ששי לפני שבת, ויש כאלה שאומרים בכל יום בבקר.

בכל אופן, כאן ששת הדברים הם באמת מגבורה עד מלכות. את המלכות כבר אמרנו, הסוף – "'והוי' עמו', שהלכה כמותו בכל מקום" – שזו תכונה עצמית של מלך בעצם, "והוי' עמו". מה שהיה קודם הם כנגד המדות שלמעלה מהמלכות, מגבורה ולמטה, אבל לאו דווקא לפי הסדר. היות שאנחנו רוצים להתבונן הערב בנגינה, בכל מה שקשור למוזיקה, נקביל את השבחים הללו.

18.         "יֹדע נגן" – תיקון הברית

מה זה "יֹדע נגן"? קודם כל, רואים שקשור לדעת – "יֹדע". אחר כך יש עוד מח, עוד שכל – "ונבון דבר". קודם כתוב "יֹדע נגן" – כבר מחזק מה שאמרנו הרגע, שמקור הניגון במח הדעת. גם מחזק את מה שאמרנו הרגע, שהדעת מתפשטת עד ספירת היסוד, ששם עיקר הזיווג. היסוד הוא הברית, הקשר, כמו "והאדם ידע את חוה אשתו". לכן במדות, בלב, "יֹדע נגן" הוא תיקון הברית.

לכן רוצים להדגיש כאן – כל מה שקשור למוזיקה הוא או פגם הברית או תיקון הברית, אחד מהשנים. מאד חשוב לדעת. אם המוזיקה משקפת את המצב הכללי של המדינה, ועל המוזיקאים, הנגנים, לעשות תיקון – הכל קשור או לפגם הברית, מוזיקה וזמר לא ראוי, או לתיקון הברית, מוזיקה טובה, מעוררת להתקרבות ולהתקשרות לה' ולכל מה שטוב בעולם. שוב, זה מתחיל כאן מהביטוי "יֹדע נגן" – הברית – ומסיים ב"והוי' עמו", המלכות. ההתחלה והסוף כאן הם עצם הזיווג – מ"ידע נגן" עד ל"והוי' עמו", "שהלכה כמותו בכל מקום".

19.         "יֹדע נגן" – שואל כענין שאלה קיומית

משהו מאד מענין: יש מדרש של חז"ל בו כתוב "'ידע נגן' לשאול כענין" – הביטוי שהבאנו קודם (ולכן הבאנו אותו). המדרש רוצה לפרש הכל בהקשר של תורה, והמדרש אומר ש"ידע נגן" היינו שיודע לשאול כענין. אחר כך "גבור חיל" – הדבר השני, אחרי "ידע נגן" – שהוא יודע להשיב. הוא גם שואל – בחינת מת, כפי שאמרנו – וגם משיב, בחינת חי, "הוי' ממית ומחיה". מה זה מדגיש לנו? שעיקר ה"ידע נגן" בא מתוך השאלה, השאלה הקיומית, התהומית, על העולם ואיפה אני ואיפה ה'[9].

כתוב שאצל חסיד "והוי' עמו" זה ברור, זה בטוח, וכל השאלה היא אני. כתוב שזה ההבדל בין חסיד לבין מי שלא חסיד, שקוראים לו 'מתנגד'. אצל מתנגד אני בטוח וה' אולי, אני מחפש אותו. אצל חסיד זה הפוך – עיקר השאלה היא איפה אני, "איכה", איפה אני נמצא בעולם, האם בכלל יש כזה דבר "אני? הניגון צומח מתוך השאלה הזאת. זה מדרש מפורש בחז"ל – "'ידע נגן' לשאול" ואחר כך "'גבור חיל' להשיב".

20.         "וגבור חיל, ואיש מלחמה, ונבון דבר, ואיש תאר" – גבורה-נצח-הוד-תפארת

אם "ידע נגן" הוא בעיקר ביסוד, ב"גבור חיל" כתובה הספירה בפירוש – ספירת הגבורה.

מה כתוב אחר כך? "איש מלחמה" – ההמשך של גבור חיל. אם דורשים על התורה זו מלחמתה של תורה, ואם דורשים פשוטו כמשמעו היינו אחד שלוחם. אם "גבור חיל" בגבורה, מה צריך להיות "איש מלחמה" ביתר ספירות הלב? ספירת הנצח.

אחר כך כתוב "ונבון דבר" – נבון הוא בינה, אבל כמו שאמרנו שדעת יורדת ומתפשטת ומתגלה בתוך היסוד כך הבינה "עד הוד אתפשטת". הבינה היא מח השמאל והוא מתפשט ויורד ומתגלה בספירת ההוד, ברגל שמאל. בנפש ההוד היינו הכח להודות – גם להודות במה שמעל ההבנה שלי, "מודים חכמים לרבי מאיר"; גם להתוודות – חטאתי ואני מודה ומתודה; וכמובן לומר תודה רבה לקב"ה על כל הטוב שהוא עושה (וכן להודות לכל מי שעושה אתי טובה). צריך להיות "נבון דבר" לשם כך, "להבין דבר מתוך דבר"[10], בכל פירושי ההוד.

אחר כך "איש תאר" – זה פשוט, תפארת. שלמות התואר, היפי של התואר, בתפארת. בנפש זו מדת הרחמים על הזולת. כתוב שעיקר מדת הרחמים בא לידי ביטוי בין בני זוג, שכל אחד מרחם על השני.

21.         סיכום

נעשה חזרה: כתוב "ידע נגן" – הדעת שמתגלה בלב ביסוד, מח האחור, קשור לאלישע הנביא שנחזור אליו; "גבור חיל" – הגבורה; "איש מלחמה" – הנצח; "נבון דבר" – הוד; "איש תאר" – התפארת; בסוף בא "והוי' עמו" – עצם המלכות, שהלכה כמותו בכל מקום.

ולסיכום:

 

 

גבורה

גבור חיל

 

תפארת

איש תאר

 

נצח

איש מלחמה

 

הוד

נבון דבר

 

יסוד

ידע נגן

 

 

 

 

 

מלכות

והוי' עמו

 

 

זה הפרק השני. שנזכה לדוד מלכא משיחא (ניגנו ניגון "אז ישיר" מתוך הדיסק "שמחת עולם").

22.       ד. עניני שרש שור

23.         שיר משרש שור

לפי הרד"ק, גדול המדקדקים, המלה שיר היא משרש שור. יש לו ספר השרשים, בו הוא כותב את כל המלים שמופיעות בתנ"ך, וכל מלה שייכת לשרש. הייתי יכול לחשוב שהשרש של שיר הוא שיר, אבל הוא אומר שהשרש שלו הוא שור – כמו שור הבר.

24.         ששה עניני שרש שור – מחסד עד מלכות

כמה ענינים שונים יש בשרש שור? ענין לפי הרד"ק הוא משמעות אחרת. בדרך כלל הוא לא מנסה להתבונן מה הקשר בין המשמעויות – לפעמים כן, בדרך כלל לא. בשרש שור הוא כותב שיש ששה דברים שונים, ששה ענינים. כדרכנו, נעשה מהם מבנה – מודל של הספירות.

כאן המודל טפה אחרת מהמודל הקודם של שש שראינו – כאן כולל את כל מדות הלב, יש חסד-גבורה-תפארת. כאן, כמו הרבה פעמים בקבלה, הנצח וההוד – שהם "תרין פלגי גופא", שתי הרגלים שהולכות יחד – נחשבות לספירה אחת, ואחריהם יש יסוד ומלכות.

25.                       חסד: תשורה

נתחיל מהתחלה: המשמעות הראשונה של שור (ממנו המלה שיר) היא תשורה – להביא תשורה למישהו, לתת לו מתנה. מה אני לומד מכאן? שכל משורר, כל מי שעוסק במוזיקה, הוא דבר ראשון נותן מתנה. כל שיר שהוא משורר – אם הוא זוכה להלחין שיר, וגם כאשר הוא רק מבצע אותו – המשמעות הראשונה היא תשורה.

היום המלה תשורה מאד מקובלת דווקא בין חסידים, שבכל שמחה – חתונה, בר מצוה – משתדלים לחלק תשורות לכל המשתתפים. לפי זה, התשורה הכי טובה היא דיסק חדש שהוצאת, כי תשורה היא לשון שיר. לא יכולה להיות תשורה יותר טובה מאשר לתת למישהו שיר. אם כן, הדבר הראשון של השרש של שיר – שור – הוא לתת, חסד, מתנה.

26.                       גבורה: שור

הדבר השני, כנגד הגבורה, הוא השור בעצמו – הבהמה שור. איך יודעים שהשור בגבורה? חוץ מזה ש"רב תבואות בכח שור", שיש לו הרבה גבורה וכח, במרכבה העליונה שיחזקאל הנביא ראה השור הוא מהשמאל, מקום הגבורה. יש שם אריה, וכמה שהוא גבור – יותר מהשור – הוא החסד במעשה מרכבה. השור הוא הגבורה, הנשר התפארת והאדם הוא המלכות.

בין החיות שם רק השור הוא בהמה טהורה והוא דווקא בשמאל. מי שנמצא בימין, האריה, ובאמצע, הנשר, הם חיות טמאות. כל הגבוה גבוה ביותר נופל למטה מטה ביותר. אבל השור, שהוא בשמאל, גם כשהוא נופל הוא נשאר בהמה טהורה. אם כן, לפי זה, כל מי ששר שיר מקבל מ"פני שור".

27.         השור והכרוב במעשה מרכבה

מעשה מרכבה הוא הסוד הכי עמוק בתורה. יש מעשה בראשית, איך שה' ברא את העולם, ויש מעשה מרכבה, איך ה' רוצה שנרכיב ונתקן את העולם. כמו שכתוב בסוף מעשה בראשית "אשר ברא אלהים לעשות" – ה' ברא את העולם, אבל הטיל עלינו את האחריות לעשות-לתקן. איך לתקן את העולם יותר קשה מאיך לברוא את העולם. כמו כאן למשל, איך לתקן את המדינה הרבה יותר קשה מאיך לברוא את המדינה. המדינה קיימת, נבראת, אבל צריך מעשה מרכבה כדי לתקן אותה. זה ברוב שירה וזמרה, כמו שהרבי אמר.

מי שיודע על מעשה מרכבה יודע שכולו התיישב אצל יחזקאל חוץ מהשור[11]. מה הבעיה? כשהוא ראה את השור זה הזכיר לו את חטא העגל. הוא חשב והרגיש שבפני שור – אף על פי שזו המרכבה עליונה, ודווקא הוא הטהור – יש בו איזה קטגור וקטגור לא נעשה סנגור. השור כנראה שר שם, כמו שנסביר – השור אוהב לשיר – אבל לא מצא חן בעיני יחזקאל השיר של השור הזה. לכן הוא בקש מה' רחמים, שישנה אותו למשהו אחר – משהו יותר נחמד, שלא מעורר דינים. הרי גבורה היא דין, שמאל הוא דין. בקש שישנה למשהו שלא מעורר דין על עם ישראל.

מה ה' עשה? כתוב שוב מעשה מרכבה בהמשך נבואת יחזקאל. פעם ראשונה מופיע מעשה מרכבה בפרק א, ושוב הוא רואה אותו בפרק י. שם אין יותר שור – מי נמצא במקומו? כרוב. השור התהפך לכרוב. זה כבר משהו נחמד מאד. מה הכרוב מזכיר? את שני הכרובים על ארון הקדש בבית המקדש – סמל של אהבה, "כמער איש ולויות", ממש סמל של זיווג, של איש ואשה.

מהי תכלית השיר בכלל? "שיר השירים אשר לשלמה", "מלך שהשלום שלו", שלום בין הקב"ה-החתן והכלה-עם ישראל. "כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים". אמרנו שהשיר בחכמה, הזמר בבינה והניגון בדעת – כשזה יורד ללב הכל מתרכז ביסוד. נראה ששיר הוא ביסוד בעניני שרש שור, אבל בינתים אנחנו בגבורה, "פני שור מהשמאול".

28.         שירת השור

איך אני יודע שהשור אוהב לשיר? יש "פרק שירה" – כל נברא שר לבורא, ועל ידי כך הוא ממשיך את החיות והקיום שלו. כשיהושע בן נון רצה להעמיד את השמש מה הוא עשה? שר במקום השמש. אם השמש לא שר הוא לא זז, הוא עומד דום בשמים – "שמש בגבעון דום". כמו שאמרנו קודם, שכאשר אתה שומע שיר ומופתע עד כדי שיתוק אתה נקרא מת.

מה הדוגמה? יהושע, שכאשר רצה לשתק ולהעמיד את השמש דום – "שמש בגבעון דום" – הוא עשה זאת על ידי ששר את השיר האמתי של השמש (כך כתוב בחז"ל). אפשר לחשוב שהשמש כל הזמן שרה את השיר הזה וכעת יהושע שר במקומה, אבל הפירוש היותר עמוק הוא שהשמש כל הזמן רצה לשיר את השיר הזה, אבל למעשה שר שיר אחר, ואף פעם לא שמע את השיר האמתי שלו – עד שיהושע שר לו את השיר האמתי שלו, ואז הוא מת, נעמד דום, עד שקם לתחיה.

בכל אופן, בפרק שירה יש לכל נברא את השיר שלו. השיר של השור הוא השירה העיקרית בתורה – "אשירה להוי' כי גאה גאה". חז"ל דורשים "גאה גאה" כמו "געה געה". זה השיר של השור, ואחר כך "עזי וזמרת יה" – כל שירת הים. השור מאד אוהב לשיר, ואף על פי כן יחזקאל לא רצה את השור אלא את הכרוב במקומו – הכרוב הוא סמל של אהבה ללא שום קטרוג על עם ישראל. בכל אופן, השור הזה הוא גבורה.

כתוב בכתבי האריז"ל שכל מי ששר – כל נגן, כל זמר, כל משורר – צריך גבורה. לשם מה? כדי לשמור על קצב וגם לשמור על פיטצ'. צריך לשמור על גבולות, גם על קצב נכון וגם על הפיטצ' נכון. כל הכח לשמור בא ממדת הגבורה, מפני שור, שמור אותיות משור. בשרש שור צריכים גם את מדת החסד וגם את מדת הגבורה. התשורה היא החסד והשור הוא הגבורה. כתוב "ורב תבואות בכח שור" – שור הוא גם התגברות החסד, אפשר להביא הרבה תשורות בכח השור בגבורה. כתוב שתכלית הגבורה היא להגביר את החסד, כמו "גבורות גשמים", התגברות החסדים.

29.                       תפארת: אשורנו

מה יש בתפארת בשרש שור? "אשורנו ולא קרוב", "תשורי מראש אמנה" ועוד הרבה פסוקים של שור לשון הסתכלות והבטה מרחוק. בשרש, הסתכלות היא חכמה, ראיה, לכן אמרנו ששיר בחכמה. אבל במדות הלב הסתכלות – כמו הביטוי בזהר "לאסתכלא ביקרא דמלכא" – היא ספירת התפארת. להסתכל בפאר של המלך, הבטה, להסתכל במשיח שעומד לבוא – זו מדת התפארת בנפש.

מה זה מלמד? שכאשר אני שר שיר צריך הבטה, צריך להסתכל על משהו. כלומר, שיר הוא חוש השמע, אבל במלה שיר יש גם הסתכלות. לא מספיק לשמוע – צריך גם לראות משהו, ודווקא בשיר (לא בזמר או בניגון). אם יש מלים לשיר מלות השיר מתארות דמות, בדרך כלל דמות אהובה, דמות שצריך לצייר ולראות תוך כדי השיר. נמצא שבשיר יש הסתכלות – "לאסתכלא ביקרא דמלכא".

30.                       נצח והוד: שיירה

אמרנו שמבנה הזה שבונים משרש שור הנצח וההוד הולכים יחד. נצח והוד הם "תרין פלגי גופא" וגם שתי רגלים. למה הם יחד? כי אי אפשר ללכת עם רגל אחת – צריך שתי רגלים. יש פירוש של שרש שור לפי הרד"ק שהוא הליכה, כמו במלה שיירה.

הצורה שיירה לא מופיעה ככה בתנ"ך, אבל יש פסוק "שָׁרותַיִך מַערבֵך" שפירוש הרד"ק הוא שיירה שהולכת. וכן יש פסוק "ישֹׁר על אנשים" שלפי הרד"ק הוא ענין הליכה בין אנשים. כלומר, יש משהו בשיר שהוא כמו שיירה שהולכים ומתקדמים. ברור, מי שחושב על שיר – צריך תנועה, צריך הליכה. אנחנו יהודים, "מהלכים בין העומדים". מי שעומד לא יכול לנגן – צריך הליכה.

הליכה היא תנועה וכל תנועה היא על ידי שיר, כנ"ל בענין תנועת השמש. שיירה היא כמה ביחד – ובהקשר לשיר היינו או לשיר במקהלה או לנגן בתזמורת. צריך שיירה שלמה וצריך מישהו שינצח עליה – ספירת הנצח – מי שיוביל את השיירה כדי שהיא תתקדם ותלך טוב, כולם יחד. בכל אופן, שיר גם לשון שיירה בתנ"ך, ופשוט שהפירוש הזה כנגד הספירות נצח והוד.

31.                       יסוד: שיר

מהו השיר עצמו? אמרנו שבכל השרשים – גם שיר, גם ניגון, גם זמר – בשש מדות הלב הם בספירת היסוד, כמו "שיר השירים". הראיה לכך היא מפסוק אחד בתנ"ך שיש בו את כל שלשת הלשונות הנ"ל יחד, הפסוק הראשון של פרק סז בתהלים (פרק המנורה, שאומרים ומכוונים כל יום בימי ספירת העומר) – "למנצח בנגינת מזמור שיר". הסדר של הלשונות בפסוק זה הוא ניגון זמר שיר, דעת בינה חכמה, סוד הצירוף והי שמאיר בלב בספירת היסוד דווקא (כידוע למי שמתמצא בחכמת הצירוף). נמצא השיר עצמו בשרש שור הוא היסוד.

32.                       מלכות: שוּר

מה נשאר בשביל מלכות? יש פסוק "בנות צעדה עלי שור". אצל יוסף הצדיק כתוב "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור". מה פירוש שוּר? הפשט הוא חומה, "אדלג שור", אדלג על החומות. בחז"ל נעשתה מהפירוש הזה המלה המאד שכיחה אצלנו – שורה. כשכותבים מנגינה צריך הרבה שורות כדי לכתוב את התוים נכון.

יש כאן קשר לתפארת – למה "בנות צעדה עלי שור"? כל בת רוצה לזכות להביט ב"יפה תאר ויפה מראה" של יוסף הצדיק אז עלתה על החומות. כנראה שכאשר עושים שירה יחד צריכים גם חומות וגם לעלות על החומות. אם ההסתכלות בתפארת וכן החומה היא מלכות – דווקא הבנות עולות על החומה, "העלאת מ"נ" בלשון הקבלה – יש כאן קשר בין התפארת ומלכות.

33.         סיכום

עשינו בקיצור דוגמה למה שאנחנו אוהבים לעשות – לקחת שרש, להתבונן בכל המשמעויות שלו ולהקביל אותן כנגד מבנה יסודי בקבלה וחסידות. ולסיכום:

חסד

תשורה

 

גבורה

שור (חיה)

 

תפארת

אשורנו (הבטה)

 

 

נצח והוד

שַׁיָּרָה

 

 

יסוד

שיר

 

 

 

 

 

מלכות

שוּר (חומה)

 

34.       ה. עניני שרש זמר (ושרש נגן)

35.         שרש נגן – ענין אחד

אם כבר עשינו את שרש שור, שלפי הרד"ק בו נמצא השיר, מה לגבי זמר ו-נגן? אמרנו ששרש נגן לא מופיע בתורה אלא רק בנ"ך, וגם אין בו שום משמעות אחרת – רק ניגון, אין שום ענין אחר חוץ מלנגן. כלומר, למי שמנגן אין שום ענין אחר בחיים – רק לנגן. אין שום פירוש אחר. בסוד, כן כתוב שב-נגן יש גן – כך כתוב בזהר הקדוש, שיש גן עדן בתוך הניגון – אבל בספר השרשים של הרד"ק, פשט של לשון העברית, יש רק נגינה. שיר נמצא בשרש שור עם מגוון שלם.

36.         זמורה ומזמרה וזמר – תפארת וגבורה ויסוד

מה לגבי זמר? בשרש זמר יש גם מגוון שלם של ענינים שונים. יש זמורה של עץ, במיוחד של גפן הצמרת והענפים שמתפשטים, הפֹארות. בלשון הקדש יש מלה פארות, אחד מעניני תפארת הענפים שמתפשטים. אבל יש גם כלי, מזמרה, בו כורתים את הזמורה כאשר צריך. פשוט שהמזמרה, שכורתת, היא גבורה. הזמורה, כמו שאמרנו, היא הפארות תפארת. את הזמר בעצמו, לשיר, נשים בספירת היסוד, כנ"ל.

37.         חית המלכות

האם יש עוד משהו בשרש הזה? [זמר, בעל חי]. כן, יש בעל חי שנקרא זמר. מהו? חיה טהורה. יש שבע חיות טהורות לאחר שלש הבהמות הטהורות בפרשת ראה, שם כתובים כל הדברים הקשורים לאכילה, המותר והאסור. לפי הרד"ק כל הטהור, המותר באכילה, הכל שיר – "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" – כי מתחיל משור (שרש שיר), שהוא הכתר (שלש הבהמות הטהורות שור, שה כבשים ושה עזים, כנגד כתר-חכמה-בינה), ואז יש שבע חיות טהורות, איל-צבי-יחמור-אקו-דישון-תאו-זמר. האחרון הוא זמר, לשון לזמר.

לפי רבינו סעדיה גאון, רבינו יונה ועוד כמה ראשונים, הזמר הוא ג'ירפה. שוב, כל מה שטהור לאכילה מתחיל משיר ונגמר בזמר – כל מה שבאמצע הוא באמצע, כלול בין הראש לסוף. כלומר, בשביל מה אוכלים? בשביל לשיר, בשביל לעשות מוזיקה טהורה. כתוב "כתר עליון איהו כתר מלכות" –הכתר הוא השור-שיר והמלכות היא הזמר.

קודם שמנו את השור במדות הלב כנגד הגבורה. כשיש עשר בהמות וחיות טהורות השור הוא הכתר, אבל בתוך שרש שור שמנו את השור בגבורה – המקום שלו במרכבה, "פני השור מהשמאול". אבל בשרש זמר את החיה זמר פשיטא שנשים במלכות – המקום שלה בשבע החיות הטהורות (ושם, במלכות, דוד מלכא משיחא – "נעים זמרות ישראל").

38.         "זמרת הארץ" ו"זמורה אל אפם" – נצח והוד

אז יש לנו זמר-שיר ביסוד, החיה זמר (אולי ג'ירפה) במלכות. האם יש עוד משהו בשרש הזה? יש פסוק תוכחה לעם ישראל בנביא – "שולחים זמורה אל אפם". מה הפירוש שם של המלה זמורה? לפי הרד"ק ולפי רוב ככל המפרשים הפירוש הוא ריח רע, משהו מסריח. אז הנה יש משהו מאד שלילי לכאורה – להשמיע קול (עיטוש מלמטה) שמריח רע (כאשר משתחוים לעבודה זרה עם אחוריהם לקדש, כמתואר בנביא שם), "שולחים זמורה אל אפם" ("אפם" היינו תיקון סופרים במקום "אפי"). הרבה שואלים – האם יש מוזיקה מסריחה? כנראה שיש, כי יש פה פסוק מפורש. זה פסוק תוכחה על עם ישראל ששולחים זמורה אל אפם.

לעומת זאת, דברים מאד טעימים וטובים נקראים "זמרת הארץ" (כך גם הרבי היה קורא לנגינה הבאה מהארץ). אם כן, במלה זמרה יש גם טעם וגם ריח. היות ש"מרובה מדה טובה", אם יכול להיות זמר של ריח רע צריך לומר שיש גם זמר עם ריח טוב. וטעם טוב ודאי – זמרת הארץ.

כתוב שהטעם הטוב של זמרת הארץ הוא החכמה של המלכות, שנבנית מהנצח של ז"א[12]. נמצא ש"זמרת הארץ" הוא כנגד ספירת הנצח והריח הרע (היוצא מההשתחויה לעבודה זרה, פגם בהוד כנודע) הוא כנגד ספירת ההוד, "הודי נהפך עלי למשחית", "כל היום דוה" (ששם גם הריח הרע של דם נדה).

39.         סיכום

אם כן, מה ראינו כאן בשרש זמר? את הזמורה שמנו בתפארת ו"זמיר עריצים" – היכולת בנפש לכרות דברים רעים היינו "לזמר עריצים" – בגבורה. "זמרת הארץ" בנצח. "זמורה אל אפם", הריח הרע, בהוד. עצם הזמר-השיר ביסוד. החיה זמר – במלכות. ולסיכום:

 

 

גבורה

מזמרה

 

תפארת

זמורה (ענפים)

 

נצח

זמרת הארץ

 

הוד

זמורה (ריח רע)

 

יסוד

זמר (שיר)

 

 

 

 

 

מלכות

זמר (חיה)

 

40.         נגינה-נגיעה

אם כן, התבוננו בשרש זמר ובשרש שור. בשרש נגן אמרנו שיש רק משמעות אחת. אלא מה, אחד ממפרשי הפשט אומר בנגן – דבר שעוד יותר מקשר לדעת וליסוד – שהוא קרוב לשרש נגע. זה חילוף אותיות לא כל כך שכיח (נ-ע[13]), אבל כך הוא כותב, שיש בשרש נגן משמעות של נגיעה.

איך הוא מסביר זאת? שהיות שנגינה היא תמיד בכלי, עיקר החוש של נגינה הוא באצבעות שנוגעות או במיתרים של הנבל והכנור או בנקבים של כלי הנשיפה (כמו שאנחנו כעת נוכחים לראות ולחוות את האצבעות של הנגנים שלנו עם החוש הטוב שלהם). נגע יכול להיות דבר טוב, נגיעה טובה (שבדרך כלל היא בסוד "נוגע ואינו נוגע", נגיעה עדינה של גן עדן, סוד הניגון העדין), ויכול להיות גם דבר רע, "אין ברעה למטה מנגע", כמו ש"אין בטובה למעלה מענג".

שוב, אם עושים כאן קשר בין ניגון לבין נגע זה אומר הרבה. קודם כל, זה מאד מקשר זאת לספירת היסוד – מה שנמשך ממח האחור. כל המלים האלה הן בעיקר קשורות לחוש השמיעה – שיר, זמר, ניגון – אבל רואים שכל החושים נמצאים בהם. חוש הראיה בתוך השיר – אשורנו. חוש הטעם והריח בתוך הזמר – זמרת הארץ וזמורה[14]. חוש המישוש בתוך הנגינה. זה גם משהו מאד גדול. חוש המישוש שייך במיוחד לדעת, למח האחור[15]. כשאדם מנגן הוא בעצם צריך להיות פקח בכל החושים שלו[16]. צריך לצרף-לשתף את כל החושים שלו תוך כדי הנגינה. נגינה היא לא רק אזנים[17], אלא אזנים ועינים ואף ופה ואצבעות הידים – הכל יחד.

אם כן, זה עוד פרק – התבוננו בשלשת השרשים העיקריים של השיר, שיר-זמר-נגון.

41.       ו. נגינה, תשובה ונבואה

42.         "ותהי עליו יד הוי'" – נבואות אלישע ויחזקאל

נחזור לפסוק של אלישע הנביא: "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד הוי'". אמרנו שניגון שייך למח האחורי, מח הדעת, ובין שאר החושים הוא קשור במיוחד לחוש המישוש, למגע, נגן-נגע. זה קשור לביטוי ולדימוי "יד הוי'" – לא כתוב "רוח הוי'" או איזה ביטוי אחר אלא "ותהי עליו יד הוי'", שיד ה' חזקה על הנביא.

"ויד הוי' עלי חזקה" הוא ביטוי שמופיע ביחזקאל, אחד משני הנביאים שמתנבאים מתוך יד ה'. הראשון הוא אלישע (אצל רבו, אליהו הנביא, נאמר "ויד הוי' היתה אל אליהו וישנס מתניו וירץ לפני אחאב עד באכה יזרעאלה", "יד הוי'" הנותנת גבורה אך עדיין לא "יד הוי'" הנותנת נבואה – וכידוע שגם "רוח הוי'" מתפרש לפעמים כרוח גבורה ולפעמים כרוח נבואה) והשני הוא יחזקאל. הנביא שכתוב בו שיד ה' "חזקה" עליו, מכריחה אותו לנבא את הנבואה שה' שם בפיהו, הוא יחזקאל הנביא (יחזקאל לשון "חזקה").

כתוב שגם אלישע וגם יחזקאל הם משרש קין. יש שני שרשי נשמות בקבלה – שרש הבל ושרש קין. הבל הוא יותר בחינת אור (שיר) וקין הוא יותר בחינת כלי (ניגון[18]). אצל יחזקאל יש שש פעמים בנבואה שלו שיד ה' חזקה עליו. אצל אלישע יש יד ה' פעם אחת. יחזקאל עצמו שוה שש פעמים הוי', ואפשר לומר שהיינו שש הפעמים שכתוב בו "יד הוי'". גם כנגד היסוד – שש פעמים הוי' שוה ציון, שוה יוסף הצדיק שהוא ספירת היסוד.

43.         "יד הוי'" – נבואה נוגעת

"יד הוי'" אומר שהדבר נוגע אלי, שה' נוגע בי ממש (ועוד יותר, מנגן בידו כביכול עלי – אני נעשה כלי נגינתו של ה'). כמו שנספר יותר את רקע הסיפור עם אלישע – מתוך הרבה נגיעה בענין שקורה. הענין מאד נוגע לו, וה' נוגע לו – תרתי משמע, נוגע לו ונוגע בו, מי שה' נוגע לו אז ה' נוגע בו וביד ה' נותן לו את נבואתו (מנגן עליו – אצל משה, בחינת שיר בפה, זו בחינת "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה")[19].

44.         רמזי "יד הוי'" בפסוק

נראה איך כל הפסוק הזה אומר "יד הוי'": צריך להתבונן בפסוק, לראות אותו. קודם כל, כמה שוה רק "יד הוי'"? יד היא דוד – יש פה קשר בין דוד ואלישע. אמרנו שדוד הוא מקור הניגון, חוץ מזה שהוא זמר. יד הוי' עולה מ, כמו מ ימי מתן תורה, מ ימי יצירת הולד ועוד. כל "יד הוי'" כלול רק ב"יד" – יד בהכאה, י פעמים ד, עולה מ שעולה "יד הוי'".

נתקדם הלאה: כמה אותיות יש בכל הפסוק? נספור – "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד הוי'" – יש בפסוק בדיוק "יד הוי'" אותיות. כמה אותיות יש בביטוי האחרון, "ותהי עליו יד הוי'"? יד. עד המלה "יד" יש י אותיות ועוד ד אותיות ב"הוי'". אז "ותהי עליו יד הוי'" הוא בעצמו יד, ובתחלת הפסוק – "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן" – יש הוי' אותיות. איך הביטוי הראשון מתחלק? יש בו שני חלקים – ב"ועתה קחו לי מנגן" יש יג אותיות וב"והיה כנגן המנגן" עוד יג אותיות. שם הוי' הוא פעמיים יג (אחד-אהבה).

45.         "ועתה... והיה" – תשובה משמחה

איפה שם הוי' רמוז כאן בביטוי? במלה "והיה". יש מאמר חשוב בחז"ל "אין 'ועתה' אלא לשון תשובה" – כמו "ועתה מה הוי' אלהיך שֹאל מעמך" (שאלה כנ"ל בענין "מוריד שאול ויעל", אם יש שאלה צריכה להיות תשובה, "ועתה"). אבל מה לגבי "והיה"? יש גם כלל גדול בחז"ל – "אין 'והיה' אלא לשון שמחה". האם יש עוד פסוקי ועתה-והיה כל כך קרובים?

כאן "ועתה קחו לי מנגן והיה" – "ועתה" לשון תשובה ו"והיה" לשון שמחה, וביחד היינו תשובה משמחה. בחסידות תשובה משמחה היא תשובה עילאה (תשוב ה עילאה, בינה – "אם הבנים שמחה"). כלומר, הנגינה צריכה להביא את האדם, את הנביא, לתשובה משמחה – "ועתה... והיה". בכל התנ"ך יש רק עוד פסוק אחד שמופיעות שתי המלים האלה יחד כל כך קרוב.

קודם כל, כמה שוה "ועתה"? 481, כפולה מאד חשובה של 13 – 13 כפול לז (37 הוא המספר הראשוני ה‑13). "והיה" הוא צירוף שם הוי' – הצירוף השביעי, של חדש תשרי, שהחוש שלו הוא חוש המישוש, החוש של "יד הוי'". "והיה" שוה פעמיים 13 ו"ועתה" 37 פעמים 13 – ביחד 39 (טל, הוי' אחד) פעמים אחד. כלומר, 3 פעמים 132. צירוף מאד חשוב, רמז לחלוקת הוי' האותיות של "ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגד המנגן" ל-יג ו-יג אותיות.

46.         "ועתה... והיה" ברמאות הגבעונים

שאלנו האם יש עוד ועתה-והיה כל כך קרוב בתנ"ך? יש עוד אחד, אפילו טפה – במלה אחת – יותר קרוב. פסוק ביהושע, כשהגבעונים באו לרמות את עם ישראל, כאילו באו מארץ רחוקה, כדי לכרות ברית עם עם ישראל. הם התחפשו כאילו הם באים מדרך ארוכה וגם עשו תרגיל כזה ליהודים – שבאמת הצליח, הם נצחו – הם הביאו אתם לחם מעופש להראות ליהודים. הם הראו שיש להם לחם מעופש, שהוא מלפני המון זמן – אנחנו הולכים המון זמן.

איך כתוב? "ועתה הנה יבש והיה נִקֻדים" – תסתכלו על הלחם שלנו, "ועתה הנה יבש והיה נִקֻדים". איפה כתובה עוד המלה נקודים? יש עקודים נקודים וברודים, הצאן שיעקב זכה ולקח מלבן הארמי. כאן הם רימו את היהודים עם נקודים. שם יעקב הוא אח ללבן ברמאות, הוא הוציא מהרמאי את הנקודים שלו. מהם נקודים בקבלה? עולם הנקודים הוא עולם התהו. כאן יש "ועתה הנה יבש והיה נקדים" – איז בחינת תהו של תופעת ועתה-והיה.

כתוב בפירוש בקבלה שאלישע הוא התיקון של עולם התהו. הרבי אמר שמביאים משיח באופן של "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון" – יש לומר שכלים דתיקון הם כלי נגינה. איך יודעים שאלישע יותר מכולם הוא אורות דתהו? אלישע שוה תהו. מופתים הם תהו – אלישע הוא פי שנים מכולם במופתים. שוב, שם כתוב ועתה-והיה וגם פה כתוב ועתה-והיה. פה ועתה-והיה היינו תשובה משמחה באמת (שם "ולשמחה מה זה עשה").

47.       ז. סיפור הזדקקות אלישע למנגן

48.         הנגינה – השבת הנבואה לאחר הכעס על מלך ישראל הרשע

על מה אלישע צריך לעשות תשובה? בכלל, למה הוא צריך מנגן? כל פעם שהוא מנבא הוא צריך "קחו לי מנגן"? ודאי שהוא אהב לשיר, לנגן – האריז"ל אומר שהוא ניגון בעצם – אבל לא כתוב בכל הנבואות שהוא היה צריך נגינה. למה דווקא פה?

חז"ל אומרים משהו מאד חשוב בנוגע לעניננו, שרש"י מביא בפירושו, הפשט שלו בפסוק בנביא, שהוא היה צריך לעשות תשובה כי כעס על מלך בישראל. ברגע שהוא כעס על מלך ישראל הסתלקה ממנו שכינה ורוח הקדש והוא היה צריך לעשות תשובה על הכעס, לכן הוא היה צריך להביא מנגן – מנגן שינגן לו, שיחזיר אצלו את הרוגע הנפשי והשמחה הנפשית כדי שתשרה עליו רוח הקדש.

אפילו משה רבינו כעס, ואומרים עליו "כיון שבא לכלל כעס בא לכלל טעות", הוא כעס שהעם התנהג לא בסדר. כאן משהו הרבה יותר קשור אלינו – אלישע הנביא כועס על הממשלה. בשביל מה צריך ניגון לפי הסיפור הזה? צריך ניגון דווקא לאנשים שכועסים על הממשלה. תוך כדי שהוא כועס על הממשלה הוא יודע שאני חייב לעשות טובה ליהודים, לממשלה שאני כועס עליה, אז צריך להרגע כדי שאני אוכל לנבא וגם לעשות נס – יצא מכאן אחד הניסים הכי גדולים שלו – ולשם כך צריך נגינה.

אם כן, לומדים כאן כלל גדול לגבי נגינה. קודם אמרנו שהנגינה משקפת בכלל את האופי של המדינה, כל מה שמנגנים ברחובות המדינה. אבל כאן יש עוד ווארט – שהנגינה באה להמתיק את הדינים כנגד ממשלה שנוהגת לא על פי תורה. ואפילו בלי לשנות אותה – רוצים לשנות אותה – אבל גם ככה צריך לעשות לה נסים.

49.         מלחמת מלכי ישראל, יהודה ואדום במלך מואב

כדי שנבין יותר טוב צריך להכיר את הסיפור שהיה כאן ב"ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד הוי'". יהורם הרשע היה מלך ישראל והוא היה מחותן עם יהושפט הצדיק מלך יהודה. כשהוא מלך פשע בו מישע מלך מואב. מישע היה משועבד לאחאב מלך ישראל והוא היה משלם לו מסים כבדים מאד, כמו שכתוב שם. ברגע שאחאב מת ומלך תחתיו יהורם מישע מלך מואב החליט שמספיק לעבוד את ישראל והוא פשע במלך ישראל – הפסיק לשלם את המסים.

מה עושים במקרה כזה? צריך לצאת למלחמה, ככה מקובל. מלך ישראל יהורם קורא ליהושפט המחותן שלו – הוא רשע והוא צדיק – שיצטרף אליו. הוא מוכן להצטרף, ועל הדרך מצרפים מלך שלישי – מלך אדום. כעת שלשה מלכים – יהורם מלך ישראל, יהושפט מלך יהודה ומלך אדום – הולכים להלחם נגד מישע מלך מואב.

50.         הזעקת אלישע להציל את המחנה מהצמא

מה קורה? שלשת המלכים עם המחנות שלהם מגיעים למקום לקראת המלחמה ופתאום אין מים. יש צמא טוטאלי, אין מים לכל העדה, לכל המחנה הגדול הזה, והולכים למות בצמא פשוטו כמשמעו. כל שלשת המלכים הולכים להמסר, על ידי שימותו בצמא, בידי מישע מלך מואב. המצב נואש. אבל יש שם צדיק אחד, יהושפט מלך יהודה. יהושפט פונה לעמיתו, המחותן שלו, יהורם מלך ישראל ושואל אותו – "האין פה נביא להוי' ונדרשה את הוי' מאותו", אין פה נביא שנשאל אותו מה לעשות? לא עלה על דעתו של המלך הרשע הפתרון הזה, אבל ככה יהושפט שואל אותו.

אחד מעבדי מלך ישראל, יהורם, עונה בפסוק מאד חשוב – "פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו". בהשגחה מופלאה, לא שהוא גר פה באזור, אבל הוא הגיע לכאן – נמצא פה אלישע הנביא, לא פחות ולא יותר. איך הוא מתאר אותו? "אשר יצק מים על ידי אליהו". למה הוא מתאר אותו ככה? למה זה חשוב לענין שלנו? כולנו מן הסתם זוכרים שמהפסוק הזה לומדים ש"גדול שמושה של תורה יותר מלמודה" – זה שהוא יצק מים, היה משרת של הרבי שלו, יותר חשוב מכך שלמד ממנו תורה.

אבל יש עוד דרוש של חז"ל, שנוגע כאן לעצם הסיפור. כאשר אליהו בהר הכרמל בנה מחדש את המזבח, רפא אותו, בעימות עם נביאי הבעל – לפני שהוא הוריד אש מהשמים וכולם צעקו "הוי' הוא האלהים, הוי' הוא האלהים", קידוש ה' הכי גדול שהיה אז – הוא פקד על המשרת שלו, אלישע, לשפוך מים על המזבח כדי להדגיש את הנס של ירידת האש מהשמים.

שם המדרש אומר שעשר האצבעות של אלישע – תיקון הברית של יוסף הצדיק – נעשו מעינות והמים שיצאו מהם מלאו את התעלה סביב המזבח. הוא אומר "פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו" – יש לו נסיון עם נסי מים. אנחנו פה בסכנת מות בצמא, ו"פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו".

51.         נס ההצלה

כתוב שכל המלכים באו אל אלישע, כתוב "וירדו" אליו וחז"ל מפרשים שירדו מהגדולה שלהם, מהאגו שלהם – נהגו בהכנעה. בפרט יהושפט נהג בהכנעה, עד שאפילו לא מכנים אותו שם בשם מלך (בניגוד למלך ישראל ומלך אדום, אם כי הוא הגדול מכולם). הם הכניעו עצמם לפני אלישע, ואף על פי כן כאשר אלישע רואה את פני יהורם מלך ישראל הרשע הוא כועס עליו מאד – אף על פי שהוא זמן עצמו לכאן, יזם את המאורע. הוא אומר לו לך אל נביאי אביך ואמך, אחאב ואיזבל – נביאי הבעל. אלמלא פני יהושפט שאני נושא אותם לא הייתי נענה לכם בכלל, אבל בזכותו אני נענה.

מה היה הכעס שלו? על יהורם. שרש אלישע הוא דינים, הוא גבורה. ברגע שהוא כעס הסתלקה ממנו שכינה וכעת כדי לנבא הוא צריך ניגון. כל הסיפור אומר בשביל מה צריך ניגון. בסוף "והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד הוי'" והוא נבא שמחר יהיו כאן גבים-גבים של מים.

היה נס, התמלא נחל שאף פעם לא היו בו מים – הוא התמלא מים והיתה מים לכל העדה. כשאנשי מישע ראו את המים – במקום שאף פעם לא היה מים – ראו את המים בזריחה וחשבו שהם דם. חשבו שכל שלשת המלכים הרגו אחד את השני ויש הזדמנות לשלול את כולם. כך עשו, וברגע שהתקרבו החילים שלנו – של היהודים – קמו והתנפלו עליהם והרגו אותם.

52.         השחתת העצים במלחמת מואב

אלישע נבא מה צריך לעשות להם, להשחית גם את עציהם – אפילו שבמקום אחר אסור להשחית עץ פרי. היות שמואב הוא נבזה, "לא תדרוש שלומם וטובתם", אז גם טובתם – העצים הטובים שתמיד אסור להשמיד – צריך להשמיד.

יש כאן דוגמה שהמלך הרשע, יהורם, שואל שאלה. הוא גם למד תורה. אלישע אומר להשמיד את העצים, אז הוא שואל – אתה רב, לא? יש לך סמיכה? כשהלכתי לחיידר למדו אותי שאסור להכרית עצים. אלישע צריך לומר שגם אני יודע זאת, אבל אני מחדש לכם – בכל כלל יש יוצא מן הכלל, ועל מואב כתוב "לא תדרוש שלומם וטובתם", לא לדרוש גם את שלום העצים הטובים. זה פרט בתוך הסיפור הזה.

53.         הקרבת מלך מואב את בנו והפיכת הקצף על ישראל

ככה הרסו את הכל, ובסוף יש גם משהו נורא – אותו מישע מלך מואב עולה על החומה (שוּר), לוקח את הבן הבכור שלו ומקריב אותו קרבן, שורף אותו על החומה. יש מחלוקת בחז"ל, רב ושמואל, אחד אומר שהוא הקריב אותו לשם שמים ואחד אומר שהוא הקריב אותו לעבודה זרה. פתאום כתוב "ויהי קצף גדול על ישראל... וישבו לארץ". משהו לגמרי לא מוסבר כאן, שבסוף הנס העצום – נס על גבי נס, נס של מים ונס של נצחון – ובסוף מישע מלך מואב מקריב את הבן. מעורפל לגמרי מה שקרה שם.

יש פירוש אחד שהוא תפס את הבן, יורש העצר של מלך אדום, והקריב אותו. ויש פירוש שהוא הקריב את הבן שלו, הוא שאל את עבדיו מדוע ה' עושה נסי נסים ליהודים, באיזו זכות? מישהו אמר לו שהאבא הראשון שלהם היה מוכן לקחת את בנו ולהקריבו לה' – זו הזכות שלהם. הוא אמר שגם אני מוכן לעשות כך, אעשה ממש.

רק יש מחלוקת אם הקריב לה' או לע"ז. כתוב שם שעלה על החֹמה, כתיב חסר, ומי שאומר שהקריבו לעבודה זרה דורש שהקריבה לחמה, לשמש. אם כך, עשה עברה הכי גדולה, אז למה "ויהי קצף גדול על ישראל"? לפעמים מישהו אחר, גוי רשע, אויב, עושה עבירה גדולה וזה מזכיר את העבירות החמורות שאנחנו עושים ועשינו. ככה חז"ל מפרשים – העבירה שלו הזכירה את העבירות שלנו, ולכן היה קצף גדול על עם ישראל, "וישובו לארץ", שירדו עד לדיוטא התחתונה. זה הסוף, אז יש פה הרבה דינים מסביב.

כתוב שאברהם אבינו היה צדיק והיה מוכן להקריב את בנו לה', בצווי מפורש מפי ה'. אבל כנגד זה יש שמקריבים את בניהם, דבר "אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי". חז"ל דורשים "אשר לא צויתי" על יפתח שהקריב את הבת שלו "ולא עלתה על לבי" על מישע מלך מואב שהקריב את בנו. זה סוף הסיפור של הפרק הזה, שהבאנו את כולו כי אנו מתבוננים בפסוק של הנגינה.

54.         הרמת העולם מעל הטבע (לפי שעה) בזכות הנגינה

הנגינה כאן משמשת את העיקר, השראת רוח הקדש, שמכעס – אלישע כועס על העבודה-זרה של היהודים, של המלך – אבל בזכות הנגינה "ותהי עליו יד הוי'". שוב, אמרנו ש"יד הוי'" היינו שהכל נוגע כאן, נוגע מאד. אז הוא עושה את הנס הגדול שמציל את כל היהודים, עם המים, ואחר כך נס הנצחון. ובסוף זה חוזר לטבע. הקרבת הבן של מישע פתאום גרמה לכך שכל הגובה בבת אחת קורס וחוזר לטבע – "ויהי קצף גדול על ישראל".

בכל אופן, לשעה, מכח הנגינה הוא הרים את כל העולם מעל לטבע. זו "יד הוי'" כאן של "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן", ג"פ נגינה בפסוק, "ותהי עליו יד הוי'". זה לכבוד אלישע (לשון ישועה – "ישועת ה' כהרף עין").

נעשה עוד הפסקה ועוד ניגון ואז נעשה עוד כמה רמזים לסיום. שוב, הווארט היה שכועסים על הממשלה ובכל זאת עושים לה נסים, מכח הניגון.

55.         חיתון יהושפט עם ממלכת הצפון – רצון להשפיע שחזר כבומרנג

נאמר עוד ווארט עד שיגיעו המנגנים: למה יהושפט התחתן עם הרשע הזה? גם לימוד מאד חשוב בשביל ימינו. הוא חשב שאפשר לפתור בעיות מדיניות – ככה כותבים המפרשים – עם יחסים מתוקנים. החיתון הזה היה לגרום לקירוב דעת. הוא ידע שממלכת הצפון היא של עובדי עבודה זרה, של מלך רשע, והוא חשב להמתיק זאת על ידי מגעים פוליטיים – על ידי הסכמים וכו' כמו היום – על ידי חיתון.

יש מפרשים, גם הרלב"ג והמלבי"ם מסבירים שהוא גם הצליח – היתה תקופה מסוימת בזמן יהורם שיהושפט, מלך הדרום, בעצם הנהיג את ממלכת הצפון. כלומר, הוא הצליח בחיתון שלו להפוך להיות בעל השפעה על הממשלה החילונית של הצפון. אלא מה? בסוף זה חזר כבומרנג – הבת של אחאב, עתליהו, שנקראת בת עמרי אבי אחאב (המפרשים מסבירים שעמרי, הסבא, גדל אותה), בסוף השמידה את כל זרע דוד המלך בגלל החיתון הזה.

עוד פעם, יש שמלך צדיק מנסה לפתור בעיות על ידי חיתון, ואפילו מצליח – הוא הצליח תקופה מסוימת להיות מנהיג הצפון (ובכך להפחית את הע"ז ששם, לבטל את עבודת הבעל שהנהיגו אחאב ואיזבל) – אבל מאד מהר זה התהפך לרעה. זה עוד מוסר השכל גדול לגבי יהושפט המלך. שוב, המפתח של הגאולה הוא הנגינה, "ותהי עליו יד הוי'".

הניגון הזה נקרא "פורים קובליץ" (בתוך הדיסק "כל יום פורים") – ניגון פורים של העירה החסידית קובליץ.

56.         רמז משה-דוד-אלישע ו"יד הוי'"

נסיים בגימטריא יפה: דברנו על שלשה ראשים של השירה, שיר זמר וניגון, שהם משה דוד ואלישע. נעשה חשבון של משה-דוד-אלישע – שלשת הגבורים שלנו הערב, שכל נגן צריך להזדהות איתם. שיהיה ניגון יהודי מקורי שממית ומחיה, שיש לו מראה טוב טעם טוב וריח טוב ומגע טוב (הכל תיקון הברית, כפיש הסברנו). כמה הם יחד? 770. 770 זה כפולה של דוד, יד. אף על פי שלכאורה הרבי של כולם הוא משה רבינו, אבל אם צריך להצביע על אחד שהוא העיקר זה דוד המלך, דוד מלך ישראל, "נעים זמירות ישראל", "דוד מלכא משיחא"[20]. כמה דוד יש כאן? 55 – הכל. 770 זה הכל דוד, הכל (כלה) פעמים דוד.

בביטוי "יד הוי'" אמרנו שאם נכפיל רק את אותיות ידי פעמים ד – נקבל "יד הוי'". מה לגבי שם הוי' בהכאת אותיות? י פעמים ה פעמים ו פעמים ה? רמז חשוב בקבלה – זה 1500. אז כמה הוא כל הביטוי בהכאה? 40 ועוד 1500 – 1540 (המשולש של הכל). היות שיש פה שתי מלים נחלק ל‑2, הערך הממוצע של שניהם – פעמיים 770. כלומר, הממוצע של "יד הוי'" הוא עצמו משה-דוד-אלישע שזה הכל דוד.

כל המספר הזה, 1540, הוא 14 פעמים פעמיים הכליד פעמים 110. המספר שקבלנו – שבפני עצמו הוא מספר מאד חשוב, ואין כאן המקום להאריך – הוא יד פעמים 110. איזו יד היא 110? יד ימין. כלומר, כל מה שקבלנו, "יד הוי'" כל תבה בהכאת אותיות, הוא יד פעמים ימין – יד ה', "ימין הוי' רוממה ימין הוי' עושה חיל"[21]. הכל יד ימין, "וימינו תחבקני", היד שמחבקת ואוהבת את כולם, מקרבת את כולם. צריך לנגן עם שתי ידים, אבל העיקר הוא "לאכללא שמאלא בימינא" – להכליל את השמאל בתוך הימין – שתהיה "יד הוי'" שהיא "יד ימין", "ימין הוי'". אז אפשר לסיים עם הניגון של הצמח צדק "ימין הוי'".



[1]. ממה שפסוק זה – "הוי' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל" – נאמר בשירה (שירת חנה) מוכח שענינו קשור בעצם לסוד השיר (שה' ממית ומחיה מכח השיר).

    והנה, שירת חנה היא השירה השביעית ("כל השביעין חביבין") בעשר השירות שנאמרו בעולם הזה, המנויות בריש התרגום לשיר השירים. והיא מכוונת כנגד ספירת התפארת (השירה הראשונה היא של אדם הראשון, "מזמור שיר ליום השבת", והיא כנגד הכתר, ואז באות שלש השירות הכתובות בתורה – שירת הים, שירת הבאר, שירת האזינו – כנגד חב"ד וכו', כלומר שמונים כאן גם את הכתר וגם את הדעת, ואילו נצח והוד נחשבו כספירה אחת, וראה בכל זה גם בהקדמת שכינה ביניהם הערה כג והערה מט במאמר "הקדמה לפרק שירה" בספר אדמה שמים ותהום). בשירת חנה יש עשרה פסוקים, המכוונים כנגד עשר הספירות (הפסוק השלישי הוא "... כי אל דעות הוי' וגו'" והפסוק העשירי הוא "... ויתן עז למלכו וגו'", ודוק). פסוק זה – "הוי' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל" – הוא הפסוק הששי, שכנגד ספירת התפארת (אין כאן גם כתר וגם דעת, כמו בכוונת עשר השירות הנ"ל). נמצא שפסוק זה הוא בחינת "תפארת שבתפארת". שם דווקא יש את נשיאת ההפכים של "הוי' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל". וי"ל "ממית" מצד החסדים הגלויים בשני שלישי התפארת התחתונים, בחינת עץ הדעת (אילנא דמותא), "ומחיה" מצד החסדים המכוסים בשליש העליון של התפארת, בחינת עץ החיים, כנודע בכתבי האריז"ל.

    והנה, השירה שכנגד הדעת, נשמת התפארת, היא שירת האזינו. שם נאמר פסוק דומה: "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל". מיתת המלכין קדמאין התחילה מספירת הדעת כנודע, המח האחורי (בחינת נגון, כמו שיתבאר). בדעת יש תרין עטרין – "אמית" מצד עטרא דגבורות "ואחיה" מצד עטרא דחסדים.

    נשיאת הפכים היא תכונה של כל קו האמצעי של הספירות העליונות. השירה שכנגד היסוד (ענף התפארת בקו האמצעי, סוד "גופא ובריתא חשבינן חד") היא שיר השירים ("כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים"). שם הפסוק הדומה הוא "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה". יש כאן גם מות ("הוי' ממית") וגם שאול ("מוריד שאול") כאשר ה"חותם על לבך" הוא מחיה את המת וה"חותם על זרועך" מעלה מן השאול, ודוק.

    כמה רמזים: "ממית ומחיה" = 559 = 13 פעמים 43, חצי 1118, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". "אמית ואחיה" = 481 (סוד "ועתה", לשון תשובה, כמו שיתבאר) = 13 פעמים 37 (מספר ההשראה ה‑16). "אני אמית ואחיה" "הוי' ממית ומחיה" = 1127 = 49 (7 ברבוע) פעמים 23 = "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" = 7 פעמים 161, שם קסא, פנימיות אמא (השבירה-המיתה היתה בשם סג דאמא, אך "אני אמית ואחיה" הוא בסוד שם קסא, אהיה דיודין). "מחצתי ואני ארפא" = 897 = 3 פעמים 13 פעמים 23. "מוריד שאול ויעל" = 713 = תשובה (23 פעמים 31). יחד = 1610 = 10 פעמים קסא (23 פעמים 70). הכל יחד = 2737 = 17 (שם הטובאהוה) פעמים קסא!

    בפסוק "הוי' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל" יש הוי' אותיות, מתחלקות ל-יג ו-יג (כמו שיתבאר לגבי "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגד המנגן [ותהי עליו יד הוי']"). נמצא שהתבה הראשונה של הפסוק, שם הוי' ב"ה, הוא הסימן למספר האותיות בפסוק. יש "חן" במבנה מספרי האותיות של תבות הפסוק: 4‑4‑5‑5‑4‑4. במשולש = 70, סוד, כאשר סוד פעמים הוי' (הפשוט) = 1820, וד"ל. הרו"ס של החלק הראשון של הפסוק "י-הוה ממית ומחיה" הוא יה, ואילו של החלק השני "מוריד שאול ויעל" הוא מל, סוד ברית מילה (מל יה כנודע), שבזכות המילה אברהם אבינו יורד לשאול להוציא את נשמת המהול משם.

[2]. שירת חנה מתחילה "... רמה קרני בהוי'" "קרני ולא פכי", שדוד נמשח (על ידי שמואל בן חנה) בקרן ונמשכה מלכותו בעוד ששאול נמשח בפך ולא נמשכה מלכותו. סוף השירה הוא "ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו", ופרשו המפרשים ש"ויתן עז למלכו" קאי על המלך הראשון שמשח שמואל, ושמלך בחייו, שאול המלך, ואילו "וירם קרן למשיחו" קאי על המלך שנמשח בקרן, דוד המלך. לפי זה, אפשר לפרש ש"ממית" קאי על שאול "ומחיה" קאי על דוד, והיינו "מוריד שאול", שמוריד את שאול ממלכותו, "ויעל", ומעלה את דוד המלך למלכות עולם. על שם משיחת שמואל, שניהם, שאול ודוד, הם "משיח הוי'", והיינו שבפנימיות ה' ממית את משיח ה' ומחיה אותו מחדש. וכן בתוך כל אחד ואחד יש את בחינת שאול, המלך הראשון (הטבע הראשון), שה' ממית, ואח"כ ה' מחיה-מגלה את בחינת דוד, המלך השני (הטבע השני, טבע שני = אמת כנודע, שאינו נפסק לעולם).

[3]. מבואר בכתבי האריז"ל שגדר כל נגון הוא ירידות ועליות (על דרך "מוריד שאול ויעל"), שנגזרות מכח בוצינא דקרדוניתא, מקור חכמת הנגינה.

[4]. גם כאן יש לדרוש (כנ"ל הערה ב) שה' מציע מלך ראשון – שאול המלך – אך "הנך", היינו המלך האמיתי, דוד המלך.

[5]. כשם שאלישע הוא תלמיד אליהו כך אליהו הוא תלמיד אחיה. ויש לומר שדווקא אחיה (שקרע את שתי הממלכות, הדרום והצפון, הימין והשמאל, ועתיד לאחותן) הוא שרש כל המופתים של תלמידו ותלמיד תלמידו (שגם הוא נחשב לתלמידו, ע"ד בני בנים הרי הם כבנים). ה-ח של אחיה רומזת ל-ח המופתים של אליהו ואילו שאר אותיות אחיה רומזות ל-יו המופתים של אלישע (י"ל שנמשכו מבחינת "איה מקום כבודו").

[6]. יה פעמים כפעל ו-יה פעמים כשם, והסימן: "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". הדעת מחברת יחד את ה-י (השירה) וה-ה (הזמרה), לעילא ולתתא (יה-יה), וד"ל.

[7]. פעמיים כתוב אצל דוד המלך "והוי' עמו", כאן (בסיום התארים של דואג האדומי) ואח"כ (תוספת על הפסוק הראשון) בפסוק "ויהי דוד לכל דרכיו [דרכו כתיב דרכיו קרי] משכיל והוי' עמו" = בראשית.

    ידוע שבתיבת בראשית, התבה הראשונה בתורה (במעשה בראשית), רמוזה תכלית הכוונה של בריאת העולם, וכן ידוע שבראשית באה בסמיכות למלכות, וכאן בא הרמז בראשית מלכות בית דוד, שמה ש"ויהי דוד לכל דרכיו משכיל והוי' עמו" היינו תכלית הכוונה בבריאת העולם, להביא להתגלות דוד מלכא משיחא. יש בפסוק ז תבות ו-כח אותיות (משולש ז), בדיוק כמו "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". [לפי הכתיב, "דרכו", הפסוק עולה 903, משולש 42, סוד שם מב של מעשה בראשית, וכן סוד ז"פ "הוי' הוא האלהים" שאומרים בסוף נעילה של יום הכפורים]. ויש לומר, "והוי' עמו" שהלכה כמותו כו' – הראשון קאי על ההלכה הקבועה, הכלל, ואילו השני מוסיף גם את הוראת השעה, הפרט היוצא מן הכלל, שבא ממקום גבוה יותר מאשר הכלל עצמו, כמבואר במ"א, והיינו סוד הכתיב "בכל דרכו משכיל", הדרך המיוחדת לו, הפרט הנובע משרש נשמתו (בסוד מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר). "והוי' עמו" הראשון הוא שם הוי' דלתתא (של סדר השתלשלות העולמות) ואילו "והוי' עמו" השני (שהוא דבר ה' ממש, לא מאמר של בו"ד) הוא שם הוי' דלעילא (שלמעלה מסדר ההשתלשלות).

    "והוי' עמו" = נצח, ועל מלכות בית דוד נאמר "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" (יש ב"נצח ישראל" שתי בחינות, מה ש"לא ישקר", נצח דלתתא, ומה ש"ולא ינחם כי לא אדם הוא הוא להנחם", נצח דלעילא, בחינת "לא אדם" ממש. "לא ישקר" היינו שאינו משקר לכללים שהוא עצמו קבע, "ולא ינחם" היינו שתמיד לנגד עיניו תכלית הכוונה, ואינו זז ממנה, וחייב להשיגו כו', וד"ל) – פעמיים נצח היינו "לנצח נצחים", ודוק.

    עוד רמזים בפסוק הנ"ל: "ויהי דוד" = אדם (ר"ת אדם דוד משיח, דוד הוא הגלגול העיקרי של אדם הראשון). ד"פ כתוב "ויהי דוד" וזו הפעם הראשונה. הפסוק המתקשר ביותר לפסוק זה (המדבר בשבחו המופלג של דוד) הוא "וימלך דוד על כל ישראל ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו" (שני הפסוקים חותמים "עמו" – "עִמו" "עַמו"; ב"ויהי דוד לכל דרכיו משכיל והוי' עמו" "ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו" יש, מבין 7 התבות של כל לשון, 4 תבות משותפות – ויהי דוד לכל עמו. שאר התבות – דרכיו משכיל והוי' עשה משפט וצדקה – משלימות ל‑1681 = 41 ברבוע, השם הקדוש של כב אותיות וכו'), פסוק של 12 (5 ועוד 7, זה) מלים ו‑42 אותיות.

    ידוע מהרמב"ן הסוד (על דרך סוד העבור, ודוק) של שני פסוקים קשורים שבאחד 7 תבות ובשני 12 (כל שכן כאן שה‑12 מתחלק ל‑5 ו‑7). בפסוק הראשון 28 אותיות = דוד דוד, בפסוק השני 42 אותיות = דוד דוד דוד, ס"ה 70 אותיות כנגד שנות דוד. "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל" = 765 = אדם פעמים טוב (אדם ועוד 16 פעמים אדם). "ויהי דוד לכל דרכיו" = 365, שסה מצות ל"ת, ימות שנת החמה וגידי האדם. "משכיל" = 400 (20 ברבוע וכו'), כנגד 400 אנשי דוד. בספר תהלים יש פ"א "לדוד משכיל" וה"פ "משכיל לדוד". "משכיל והוי' עמו" = 548 = מרדכי מרדכי = 4 פעמים 137, קבלה וכו'. נתבונן במשולש של הפסוק:

ו

י  ה

י  ד  ו

ד  ל  כ  ל

ד  ר  כ  י  ו

מ  ש  כ  י  ל  ו

י  ה  ו  ה  ע  מ  ו

    הכל עולה "בראשית" כנ"ל. רק הנקודה האמצעית והמקיף הרחוק = 289 = 17 ברבוע = "ברא אלהים"! המקיף הקרוב = 624 = 24 פעמים הוי' (24 צירופי הוי' ב"ה כאשר מבחינים בין שתי ההין שבשם; והוא עולה ג"פ יצחק שעולה ד"פ יוסף). הנקודה הפנימית ושלש הפנות של 3‑3 אותיות = "והוי' עמו" (= נצח) כאשר שאר האותיות = "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל" (= אדם פעמים טוב)! שלש הפנות = כב, שאר האותיות = 891 = "נעשה ונשמע" וכו'. הנקודה הפנימית ושלש הפנות = מב = דוד דוד דוד, שאר האותיות = 871 = 13 פעמים 67 (בינה פעמים בינה במ"ק). הנקודה הפנימית, שלש הפנות ושלש הנקודות שבאמצעי הצלעות = 81 = 9 ברבוע = 3 בחזקת 4 = אנכי (פתיחת עשרת הדברות). השאר = 832 = לב (כבוד) פעמים הוי' = ארץ ישראל וכו'. תן לחכם ויחכם עוד.

[8]. בני לוי בני יששכר = 1000, סוד אלף אורות שנתנו למשה רבינו במתן תורה, סוד "כל מה שתלמיד ותיק [= 1000] עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני".

[9]. דוד הובא לשאול כדי לנגן לו, להרגיע אותו ובכך להיטיב עמו. וכך רמזו חז"ל: "ידע נגן" לשאול, היינו בעבור שאול המלך, ודוק.

[10]. גם כאשר מודים לדעה שמעל ההבנה שלי, כמו "מודים חכמים לרבי מאיר", זה מפני שהמודה מבין דבר מתוך דבר, הוא מבין שאינו מבין את הדבר לאשורו (על דרך "תכלית הידיעה שלא נדע").

[11]. ראה שיעור ז"ך שבט פ"ו (ח"ב לשנה זו).

[12]. סוד הטעמים (בסוד טנת"א) של הנוקבא. מהר"ת של "זמרת הארץ" צרי דבש נכאת לט בטנים שקדים יוצא שם קדוש צדנלבש שעולה רחל רחל (סוד רחל הקטנה, שמכח "זמרת הארץ" גדלה לכלול גם את פרצוף לאה ואז נעשית רחל הגדולה [כתוב "מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים", מעט מעט = רחל, שמכחה "מעט מעט אגרשנו מפניך" (ועוד נאמר "ונשל הוי' אלהיך את הגוים האל מפניך מעט מעט", פעמיים "מעט מעט" בתורה, סוד השם הקדוש צדנלבש שעולה רחל רחל הנ"ל. בשני הפסוקים "מפניך" סמוך ל"מעט מעט" "מפניך" = לאה זלפה בלהה, שאר נשות יעקב, בחינת נוק', המתיחדות וכלולות ברחל, ודוק), היינו "זמרת הארץ", הכח לזמר עריצים מן הארץ על מנת לרשת את הארץ כולה ולישבה, שהוא ענין בנין פרצוף רחל, בנין הטבע היהודי, מכח הנצח דז"א שנעשה החכמה דנוק' כנ"ל]), שהוא עצמו סוד החכמה (שם ה', "ה' בחכמה") דנוק' (הארץ).

    רמזים בשם הקדוש הנ"ל ("זמרת הארץ"): צרי דבש נכאת לט בטנים שקדים = 1681 = 41 (אם, בחינת נוק') ברבוע (אם עילאה כפול אם תתאה, התכללות לאה ורחל ברחל הגדולה כנ"ל). יש כאן כב אותיות (כנגד כב אתוון דאורייתא) והוא עולה השם הקדוש של כב אותיות היוצא מברכת כהנים כנודע (אותו שם שמכוונים לפני תקיעת שופר בראש השנה). "זמרת הארץ" = 943 = 23 (חיה) פעמים 41 (אם כנ"ל). יחד = 64 (ח ברבוע, אדם חוה) פעמים אם (חוה היתה "אם כל חי").

    ראשי התיבות וסופי התיבות של צרי דבש נכאת לט בטנים שקדים = 1275 = 50 במשולש. אמצעי התיבות צרי דבש נכאת לט בטנים שקדים = 406 = 28 במשולש (= 7 פעמים חן). 50 ועוד 28 (המשולש של 7) = 78 = 12 במשולש = ג פעמים הוי' ב"ה של ברכת כהנים (סוד המלח, הממתיק את הלחם, כמבואר באריכות בשיעור האחרון, סוד גבורות דאבא משרש בוצינא דקרדוניתא, שהוא הוא סוד השיר, כמבואר בכתבי האריז"ל [הערך הממוצע של מלח שיר = "אין מלך בלא עם", והערך הממוצע של ו האותיות = צח, סוד נצח, "למנצח", שהוא נגון צח, כמבואר בזהר]). תשע האותיות הנוספות (כנגד ט הנקודות הנוספות ל-כב האותיות) לצרי דבש נכאת לט בטנים שקדים = 41 ברבוע, "מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים" = 256 = 16 ברבוע = 4 בחזקת 4 = 2 בחזקת 8. הכל יחד עם "זמרת הארץ" (לט אותיות) = 2880 = י פעמים רפח (ה פעמים כד ברבוע), שלמות הבירור (בכל עשר הספירות) של רפח נצו"ק על ידי זמרת הארץ, "כולם בחכמה [דנוק', הנבנית מנצח דז"א] אתברירו", וד"ל.

[13]. במספר קדמי, נ = 195 = 3 פעמים שם א-דני, ואילו ע = 325 = 5 פעמים שם א-דני. נע = 120 (משולש יה [משולש ה]), ואילו 195 ועוד 325 = 520 = 120 (השרש) ועוד 400 (חלק הקדמי) = 20 ברבוע (ת, תכלית האלף-בית). במילוי, נון עין (שתיהן נגמרות ב-ן [של נגן]) = 236 = "ורב כח", סוד שיעור קומה של יוצר בראשית, ודוק.

[14]. יש לרמז: זמרזה טעם ריח.

[15]. החושים ראיה (עינים) טעם וריח (פה ואף) הם בפנים. השמיעה (עיקר חוש השיר הזמר והניגון) היא באמצע (באזנים), בין הפנים לאחור, ולכן היא כוללת את כל החושים (השיר והזמר, כנגד מח החכמה ומח הבינה שבצד הפנים, פונים מהאזנים לפנים, ואילו הניגון, שכנגד מח הדעת שבצד האחור, פונה מהאזנים לאחור), ודוק.

[16]. חשים בן דן הוא סוד משיח, והוא כולל את כל החושים. ומה שהיה חרש היינו בסוד הבעטלער השני, החרש, של רבי נחמן, שבאמת אינו חרש כלל (רק שאינו יכול לשמוע את כל ההבלים של העולם הזה – הוא שומע [ומשמיע] רק את הניגון האמיתי של העולם הבא [שכולל את כל החושים של העולם הבא, עלמא דקשוט]).

[17]. בשרש אזן יש זמר ניגון, וצ"ל שה-א של אזן הוא סוד השיר – "אאלפך חכמה", וד"ל. והוא סוד אשרי – א שיר – הכתר של עשרת הלשונות של נגינה, כמבואר בזהר ובתיקוני הזהר עיי"ש (ושם: כתר – אשרי, חכמה – שיר וכו', י וקוצו של י). כאשר נצרף את ר"ת שיר לאזן נקבל משיח. גם א זמר נגון ע"ה (סוד אשרי בכתר) = משיח, ודוק.

[18]. ללמך היו שלשה בנים, יבל יובל ותובל קין (כולם קשורים [יבל יובל תובל = בל, המשותף בהם, במשולש], כאשר תובל קין נקרא על שם קין [ואף נהרג אתו יחד על ידי למך אביו]) – יובל היה "אבי כל תֹפש כנור ועוגב" (יבל היה "אבי ישב אהל ומקנה", שהיה "בונה בתים לעבודת כוכבים כמה דאת אמר 'סמל הקנאה המקנה'" [רש"י בשם מדרש]; גם יובל היה מזמר לע"ז [רש"י] אך עיקר חטאו י"ל היה בגילוי עריות, שעל ידי נפילת הזמר [זמר לשון זמה], פגם הברית, כמבואר בפנים; תובל קין שהיה "לטש כל חרש נחשת וברזל", "תובל אומנתו של קין, תובל לשון תבלין תיבל והתקין אומנתו של קין לעשות כלי זין לרוצחים" [רש"י] – והיינו שלש העבירות החמורות – ע"ז ג"ע שפ"ד, ודוק). יובל עסק בכלי נגינה ואילו תובל קין עסק בכלי זין, סוד זן (של אזן כנ"ל) ר"ת זמר נגון, ללמד שרצח משתלשל מגילוי עריות, מנפילת הניגון, וכידוע לגבי ראש כל המרצחים, קין, שהרג את אחיו מפני הקנאה שלהבל נולדה תאומה יתירה (וקין חשק בה). וכן בחברה שלנו היום, כל הפשעים (כולל רצח) מתחילים מזנות, שניזונה (סוד רחב הזונה, לשון זנות ולשון מזון) מנפילת הניגון. והנה, ידוע אצלנו שסוד (האות) זין הוא "זמרות ישראל נגן" (שייך לדוד המלך, דוד מלכא משיחא, "נעים שמרות ישראל", גדול המזמרים והמנגנים בכנור וגדול הלוחמים את מלחמות ה' בכלי זין).

[19]. והנה נאמר "ודוד מנגן בידו", ובהמשך נאמר "ודוד מנגן ביד". שני הלשונות יחד = יד (דוד) פעמים הוי'! הגם שכללות ענינו של דוד המלך הוא "נעים זמרות ישראל" כנ"ל, אך סתם "מנגן" בתנ"ך הוא דוד. בפרט שמודגש שהנגינה היא "ביד" דוקא, דוד = יד (ומבואר שתכלית נגינתו היא לברר את ה-יד עתים לטובה מתוך ה-יד עתים לרעה ["ודוד מנגן ביד" פירשו המפרשים "בכח", ב פעמים יד, סוד "ב-יד" = כח, סוד כח עתים דקהלת בן דוד], ובכך להיטיב עם שאול כאשר שורה עליו רוח רעה; ידוע שבכל יד יש יד במ"ק [ה] אצבעות שבהן יד פרקים. יש לומר ש"ודוד מנגן בידו" רומז ליד ימין, המבררת את הטוב מהרע, הבר מהפסולת, בירור דאור ישר, ואילו "ודוד מנגן ביד" רומז ליד שמאל המבררת את הרע מהטוב, הפסולת מהבר, בירור דאור חוזר, ודוק). היות שסתם "מנגן" בתנ"ך הוא דוד, י"ל שכאשר אלישע בקש "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן [המנגן הידוע, 'המנגן' = נצח = 'והוי' עמו' כנ"ל] וגו'" הוא רומז לשרש נשמת דוד המלך (כל הפסוק: "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד הוי'" הוא כפולה של דוד-יד, יד פעמים כסא הכבוד, "יד [הוי']" ועוד ט"פ אהבה פעמים יד, ודוק).

    בנגינתו, דוד המתיק את הדינים של שאול, וכאן המנגן בא להמתיק את הדינים של אלישע, וכמו שיתבאר (באלישע אותיות שאל של שאול [שאר האותיות: ויע = אלהים, שם הדין], וי"ל שהוא בא כאן לתקן את נשמת שאול המלך על ידי "המנגן", דוד המלך).

    מכל הנ"ל יוצא שמשה דוד אלישע (ר"ת אדם למפרע) הם סוד "דא לגו מן דא ודא לעילא מן דא" בסוד "ותהי עליו יד הוי'" – שירה משה שורה על אלישע מלמעלה ויד דוד מנגן בו ממש על נימי נשמתו מבפנים, וד"ל.

[20]. יש גם רמז שכולם נכללו באלישע: משה דוד אלישע במספר קדמי = 2877 = 7 פעמים אלישע (שלמות התיקון של ה-ז מלכין קדמאין של עולם התהו = אלישע)!

[21]. "ימין הוי'" = קול. פעמיים "ימין הוי'" = ערב – "קולך ערב [ומראיך נאוה]".

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com