חיפוש בתוכן האתר

אור לח"י אד"ר ע"ד – ישיבת שבות ישראל, אפרת הדפסה דוא

דבע"ה

אור לח"י אד"ר ע"ד  – ישיבת שבות ישראל, אפרת

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. לימודי "לא תבערו אש בכל מֹשבֹתיכם ביום השבת"

הקהלת העם לעסוק במלכות

לחיים לחיים, פורים שמח ("מרבין בשמחה" של חדש אדר הוא ההכנה לשמחת פורים, ולפי הבעל שם טוב עיקר העבודה הוא ההכנה למצוה – "הכון לקראת אלהיך ישראל"). אנחנו בפרשת ויקהל – "ויקהל משה" – צריך להקהיל קהילות, ללמוד תורה ברבים, בפרט בשבתות. כתוב ש"ויקהל משה" שוה מלכות בגימטריא. הסגולה העיקרית לייסד מלכות ישראל בארץ ישראל היא על ידי קהילות שלומדים יחד בעניני מלכות ורוצים לקדם את ענין המלכות.

רוצים לקדם את המלכות של "ויהי בישורון מלך", שהולך על משה רבינו. המשיח הוא בעצמו משה רעיא מהימנא, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" – הוא צריך להקהיל אותנו. כמו שהרמב"ם כותב שהתפקיד של המלך הוא ללכד את העם. לומדים זאת מהמלה "וישמע [שאול את העם]" שפירושה לאסוף, להקהיל, ללכד. הרמב"ם כותב (במורה נבוכים) שעיקר תפקיד המלך הוא ללכד את העם. כשמשה רבינו אומר לנו "שמע [ישראל...]" הוא מלכד אותנו סביב "הוי' אלהינו הוי' אחד".

הבערה – "ללאו יצאת" או "לחלק יצאת"

בהמשך, אחרי הפסוק הראשון והשני, שפותחים בענין שבת עוד לפני מלאכת המשכן (ללמד שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת), בא פסוק שלישי שמסכם את הפרשיה הראשונה של שבת – פסוק ידוע – "לא תבערו אש בכל מֹשבֹתיכם ביום השבת"[ב]. חז"ל וגם רש"י בפשוטו של מקרא שואלים לשם מה בא הפסוק הזה? למה צריך לייחד את מלאכת הבערת אש ולהוציא אותה מכלל לט המלאכות שכבר הוזכרו קודם בכללות[ג]? לכן רש"י מביא מחלוקת של חז"ל, בין רבי יוסי ורבי נתן (הוא לא מזכיר את השמות שלהם, רק אומר שנחלקו חכמי ישראל), אחד סובר ש"הבערה ללאו יצאת" והשני אומר "הבערה לחלק יצאת".

או שהבערה, "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", יצאה מכלל לט מלאכות להקל, שהכל בכלל "מחלליה מות יומת" (ובמיתה הכי חמורה, סקילה, על דרך עבודה זרה ממש), אבל הבערה – להדליק גפרור – אין בה חיוב מיתה אלא רק איסור לאו. זו דעת רבי יוסי. אם כן, לדעתו זו קולא גמורה.

אומר רבי נתן – והלכה כמותו – שמה שמלאכת אש יצאה מן הכלל לא כדי להקל, אלא אדרבא, כדי להחמיר על כל לט המלאכות[ד]. יש הו"א לחשוב שאדם לא יהיה חייב במלאכת שבת אלא אם כן יעבור על כל ה-לט מלאכות ביחד[ה], או, לפי דעה שניה בגמרא, שאם עשה כך וכך מלאכות בהעלם אחד – שלא ידע באמצע שהוא עובר על איסור תורה – הוא יהיה חייב רק פעם אחת. "לחלק" אומר שכל אב מלאכה מחייב בפני עצמו, כל מלאכה בפני עצמה – גם בהעלם אחד – מחייבת (וכ"ש שלא צריך לעשות את כל לט המלאכות).

יש רמז מאד יפה של שני המאן דאמר, האם הבערה "ללאו יצאת" או "לחלק יצאת" – רבי יוסי ורבי נתן. שלש המלים הראשונות של הפסוק, "לא תבערו אש", שוות בדיוק רבי יוסי רבי נתן (וי"ל שהיחס ביניהם הוא כמו בין שתי אותיות אש גופא, כדלקמן).

היתר הבערה במלאכת המקדש

יש עוד הרבה דברים שחז"ל לומדים מהפסוק "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת". לדוגמה, "בכל משבתיכם" בא להתיר מלאכת אש במעשה הקרבנות בבית המקדש – אסור להבעיר אש רק ב"משבתיכם", אבל במקדש מלאכת הבערה הותרה לענין הקרבנות, האישים. הקרבן עצמו נקרא אש בלשון תורה – אישה.

איסור עונשי בית דין בשבת

מאותה מלה גופא לומדים מעוד פסוק בו כתוב "מושבותיכם" – "והיו אלה לכם לחקת משפט לדרתיכם בכל מושבתיכם" – שהולך על בית דין הדן דיני נפשות, ומכאן לומדים חז"ל שלא דנים דיני נפשות בשבת. אחת המיתות היא שרפה ו"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" – אין את העונש של שריפה, ומכאן לומדים שאין שום עונש, ומכאן לומדים ששום דין לא דנים ביום השבת (גם דיני ממונות, מדרבנן). יום השבת אינו יום של דין.

יש הרבה אריכות באחרונים אם מישהו בכל אופן עבר עבירה, האם מותר בשבת לתפוס אותו ולחבוש אותו בבית הסהר. כל המחלוקת היא סביב השאלה האם חבישה בבית סהר נקראת עונש, או רק שמירה שלא יברח. אם היא עונש – אסור, לא עונשין בשבת. אם החבישה אינה עונש, אלא רק לשמור אותו עד שיעמוד לדין, מותר לחבוש בשבת.

המקרה בתורה שממנו חוקרים את החקירה הזו הוא לגבי המקושש, שמשמע שחבשו אותו על המקום ביום השבת – שמו אותו במשמר בבית הסהר על המקום – עד שיוודע מה עונשו. מי שאומר שלא חובשים בשבת אומר שבמקושש העצים היתה הוראת שעה ומי שאומר שחובשים מביא ראיה מהמקושש. בכל אופן, את כל זה לומדים גם מהמלה "[בכל] משבתיכם".

מחלוקת בגדר מלאכת הבערה

לגבי עצם הגדר של מלאכת הבערה, אש, יש גם מחלוקת מאד גדולה וחשובה ועמוקה בלומדות אצל האחרונים:

אדמו"ר הזקן בשו"ע בקונטרס אחרון, וגם הרוגאטשובר, סוברים שלפי דעת הרמב"ם גדר מלאכת הבערה הוא המצאת אש או ריבוי אש. עצם מציאות האש – מי שעושה אש – הוא הגדר של מלאכת הבערה.

לעומתם עוד אחרונים – בעיקר בעל האבני נזר[ו] – סוברים שגדר מלאכת אש הוא כליון ושריפת העצים או כל חומר. אם אין כליון של חומר מסוים אין בזה איסור של הבערה.

לשתי הסברות יש מקורות בגמרא – יסודות מאד חזקים לכל אחת משתי הסברות הללו בגדר מלאכת הבערת אש. יכולה להיות נפקא מינה, למשל היום, לגבי חשמל – מהו גדר מלאכת הבערה.

הרוגאטשובר לומד ברמב"ם שהרמב"ם סובר שגדר הבערת אש הוא עצם הבערת האש, בלי קשר לכליון של חומר מסוים, מכך שהרמב"ם כותב שהאיסור הוא בכל שהוא. כלומר, שהניצוץ הכי קטן – כל שהוא – כבר עובר על מלאכת הבערה. אומר הרוגאטשובר שאם האיסור היה בגלל כליון של משהו היה צריך להיות שיעור – שיעור של כליון – ואם אין שיעור זה סימן שהאיסור הוא על הממד היותר פנימי ורוחני, המופשט, של האש, בלי קשר לחומר שהאש נאחזת בו ומכלה אותו.

שוב, אדמו"ר הזקן והרוגאטשובר אומרים שהאיסור הוא המצאת או ריבוי האש והאבני נזר אומר שהאיסור הוא כליון החומר שנשרף. אפשר לרמוז את שתי הדעות הללו באותיות אש, כדלקמן.

יסוד אש הקדש

כתוב שאש היא מלה פשוטה. בין ארבעת היסודות בהם ה' ברא את העולם – ארמ"ע, אש-רוח-מים-עפר – האש היא הראשונה, היסוד הכי רוחני. כמו שכתוב גם בתניא, האש שואפת לעלות ולכלות בשרש שלה – תחת גלגל הירח.

האש היא משל לנשמה שלנו, ל"חלק אלוה ממעל ממש" שהוא "נר הוי' [נשמת אדם]". כלומר, יש אש הכי טובה, אש קדש, כמו שאמרנו שהאש בבית המקדש מותרת לגמרי. אבל יש אש זרה. יש משהו במושג אש – בו אנחנו רוצים להתמקד הערב – שיכול להיות הכי טוב ויכול להיות הכי רע. צריך להשמר מאש וגם צריך להתדבק באש.

בשיר השירים, שיר האהבה בין החתן והכלה, הקב"ה ועם ישראל, כתוב "סמכוני באשישות". דורשים ש"אשישות" הן שתי אשות, אש של אהבת ה' ואש של יראת ה'.

עוד מעט חג פורים, אנחנו כבר עמוק בתוך "מרבין בשמחה" – "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", "כן תהיה לנו". זה מתחיל מאורה-שמחה, גם ר"ת אש, ואם נוסיף ששון-יקר זה כבר אשיש, "שוש אשיש בהוי'" – אומר הבעל שם טוב שיש לי שמחה וששון מזה שאני גורם לקב"ה שמחה. כמו "ויספו ענוים בהוי' שמחה" – מי שענו מוסיף שמחה לקב"ה, ה' שמח. אשׂישׂאשׁישׁ – עולה תורה, כולל את כל התורה.

שתי הסברות בגדר הבערה – האויר והאש שבאש

בכל אופן, בתוך המלה החשובה אש יש שתי אותיות בלבד – א-ש. שתי אותיות מתוך ג אמות של ספר יצירה, אמש. א בפני עצמה היא אויר, ה-ש בפני עצמה היא אש וה-מ היא מים. בספר יצירה יש שלשה יסודות – אין שם ארבעה – אמש.

מכאן לומדים שבאש, שיש לה שתי אותיות מתוך אותיות אמש, ה-א היא החלק הרוחני, האויר. התופעה של אש, גם בגשמיות – אש לא דולקת בלי אויר, בלי חמצן. אם אין חמצן אין אש. קודם באש צריך להיות א ואחר כך יש את ה-ש. לכן בספר יצירה האות של האש היא ש, לא א, ו-ש גם מורגשת במבטא, "ש שורקת" בלשון ספר יצירה (קשור גם למשיח, על ביאתו כתוב "אשרקה להם ואקבצם" – קיבוץ גלויות הוא על ידי שריקה, לכן הרבי אהב ששורקים. יש לנו כמה חבר'ה ששורקים טוב – אפשר אחר כך...). האש, בפרט כאשר מבעירים אותה, שורקת, משמיעה קול (בקבלה, אור וקול הם בחכמה ובינה, וכך היחס בין אור ואש[ז]). א היא בין "מ דוממת" ל"ש שורקת" – "חק מכריע בינתים" – ואין בה מבטא בפני עצמו, לגמרי משהו רוחני ומופשט.

אז גם אפשר להסביר בדרך רמז שה-א וה-ש של האש הן שתי הדעות מה העיקר – המצאת החלק הרוחני של האש, בכל שהוא, ללא שיעור, כפי שמסבירים גם אדמו"ר הזקן וגם הרוגאטשובר בדעת הרמב"ם; או שהאש היא משהו ממשי, שהגדר שלו שהוא נאחז במשהו ממשי, איזה חומר, ושורף ומכלה אותו, זו ה-ש של האש. כתוב ש-ש היא כמו יש. יש אש ויש יש. ה'יש' של האש היא ה-ש של האש (ואילו ה'אין' של האש הוא ה-א של האש).

התמיהה על סדר הדברים ברמב"ם

על דברי אדמו"ר הזקן והרוגאטשובר בדעת הרמב"ם שואלים – ויש על זה גם שיחה של הרבי[ח] – שכאשר הרמב"ם פותח בהלכות שבת את ההסבר של מלאכת הבערה, אש, הוא אומר שהחיוב במלאכה הזו הוא דווקא שהוא צריך לאפר. זו סוגיא בגמרא. הבערתי משהו ואני צריך לאפר – אחרת זה יכול להיות מקלקל. אם שרפתי משהו ללא שום צורך זה משחית, מקלקל, ומקלקל פטור. לכן צריך להיות "צריך לאפר". אחר כך, בהמשך ההלכה, הוא מביא שגם מי שמדליק אש רק לצורך חימום או לצורך אור חייב מדאורייתא.

היות שגם אדמו"ר הזקן וגם הרוגאטשובר סוברים שעיקר המלאכה היא עצם האש, ועצם האש הוא לאור או לחום, היה צריך לכתוב זאת קודם, ואחר כך כדי להשמיע ש"מקלקל פטור" היה צריך להביא את הדין של "צריך לאפר". אם הוא צריך אור או חום זה מספיק – הוא חייב. רק אם באש הוא לא צריך אור ולא צריך חום – לפחות הוא צריך את האפר. אחרת הוא סתם משחית. למה הוא כתב את הדין שהוא צריך את האפר בתחלה, ורק אחר כך כתב את מה שהוא לכאורה עיקר המלאכה, שצריך את האש בשביל תועלת האור והחום שלה?!

שורף גדישו של חברו – אש הכעס

באמצע, בין האפר לאור ולחום, הרמב"ם כותב עוד משהו – שאם אדם שורף את גדיש או בית חברו, שמסתמא הוא השונא שלו, כדי להנקם ממנו, הוא לא צריך את האפר ולא צריך שום דבר. אז הוא חייב או פטור? מי שבשבת הולך ושורף למישהו את הבית שלו – חייב או פטור? הוא מקלקל נטו, לא צריך אפר ולא צריך אור ולא צריך חום – הוא רק רוצה לשרוף לו את הבית. הרמב"ם כותב שהוא חייב, למה? כי הוא עשה תיקון ליצר הרע שלו – הוא הרגיע-השקיט את היצר הרע שלו[ט].

מה רואים בהלכה הזו, בדרך אגב? עיקר הנושא שלנו היום יהיה התייחסות לאש האסורה כאש הכעס. כאן רואים שגם אצל הרמב"ם ברגע שאומרים אש זה מתקשר ליצר הרע של כעס. עוד לפני שהוא אומר שמי שמדליק אש לאור או לחום – לפני כן יש דוגמה של מישהו שיש לו כעס גדול על מישהו, הולך לשרוף לו גדיש או בית, והוא חייב כי תקן את היצר הרע שלו. רואים ממש בפשט כמה הכעס (בנפש) שייך לאש (במציאות הגשמית)[י].

סדר הרמב"ם כדי לתת ממשות למלאכת הבערה

בכל אופן, נחזור – למה הוא כתב את האפר והכעס עוד לפני האור והחום? נאמר משהו בדקות, לפי מה שהסברנו, שה-א של האש היא הפן הרוחני של האש, האויר או הרוח, והחלק הממשי של האש הוא ה-ש (אות האש בספר יצירה):

אם נקשר זאת גם לשתי הדעות של "ללאו יצאת" ו"לחלק יצאת" של רבי יוסי ורבי נתן, ואם הרמב"ם באמת סובר שעיקר המלאכה כאן הוא הפן הרוחני של האש – ולא כליון החומר – אז לכאורה, בפנימיות הפשט, הוא היה צריך לסבור כמו רבי יוסי, שרק "ללאו יצאת", בא להקל – לומר שהאש יותר רוחנית, לא מלאכה גשמית כל כך כשאר לט המלאכות (וממילא יצאת מכללן להקל, וכרמוז בכך שגם בין ארבעת היסודות ארמ"ע האש היא הקלה ביותר).

יש באמת מפרשים (החזקוני ובעלי התוספות) שהתורה צריכה לייחד "לא תבערו אש" כמלאכה בפני עצמה, כי מכל המלאכות נדמית הכי קלה – נדמה שאין זו מלאכה בכלל להדליק גפרור, וכל שכן להדליק חשמל. היות שנדמה שלא מלאכה כלל התורה צריכה להדגיש זאת.

בכל אופן, אם המשהו-אש הוא רוחני, יותר קשור ל"ללאו יצאת", דעת רבי יוסי (שמלאכת האש היא הקלה ביותר), ולא "לחלק יצאת", שכל מלאכה בפני עצמה היא חיוב סקילה (ואז יש משהו הכי חמור באש, דבר הקשור לממד הגשמי שלה)[יא]. לכן הרמב"ם, שכן סובר כמו רבי נתן, ש"לחלק יצאת" ולא "ללאו יצאת", צריך להתחיל את ההלכה בכך שיש פה איזו זיקה לממשות.

זו קושיא שאפילו בשיחת הרבי אין לה תירוץ על פי פשט, למה הרמב"ם התחיל בגדר המלאכה מהצריך לאפר, ולא מהאור והחום, לדעתו שעיקר גדר המלאכה הוא האש, האור והחום, ולא הכליון. לפי דרכנו, כל מה שהסברנו, אפשר לומר שהוא חייב לתת למלאכה הזו ממשות – איזו זיקה לממשות בהתחלה. אחרת זו לגמרי מלאכה רוחנית, שאינה דומה לשאר מלאכות שבת כלל. לכן דומה ומתבקש לומר כדעת רבי יוסי, ש"ללאו יצאת", והרמב"ם רוצה להדגיש את הקשר של מלאכת הבערה לגשמיות (אם מדייקים את הסדר שלו הוא אומר אפר-חום-אור – ממש רואים שהסדר שלו מהגשמי לרוחני. כי חום הוא ממוצע, קצת יותר גשמי מהאור, כמו שמוסבר אצלנו בהרבה מקומות שאור הוא חכמה וחום הוא בינה).

הרבי מסביר בפנימיות שקודם כל האש היא רצוא, ולכן הרמב"ם צריך לעגן אותה במציאות, בשוב – לכן מתחיל מהאפר, שנשארת איזו תועלת ממשית מהבערת האש. למדנו בשיעור הקודם שבחינוך ילדים ההידור הוא העיקר, אף על פי שאינו מעכב. אפשר לומר קצת דומה לזה, במה שהרמב"ם פותח בכך שצריך לאפר. הוא מתחיל מהאפר, אף שלא חייב שיהיה אפר – אם הוא עושה בשביל חום ואור – כי כנראה יש איזה הידור שצריך אפר, "ואנכי עפר ואפר". זה מחזק את מה שהרבי מסביר, שלוקח את יסוד האש ומחבר אותו עם "ואנכי עפר ואפר", עם יסוד העפר שהופך להיות אפר. יש ענין לחבר את שניהם יחד. כעת הסברנו קצת יותר, בדרך אפשר.

"והאמת והשלום אהבו"

נחזור לפסוק שלנו, "לא תבערו אש בכל מֹשבֹתיכם ביום השבת". נתחיל מרמז בפסוק: יש שבע מילים בפסוק – ב"משבתיכם" יש שבע אותיות, שכוללות אותיות שבת (לפי הסדר). אם כן יש בפסוק פעמיים אותיות שבת – "משבתיכם... השבת" – קשור ל"אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד הם נגאלין".

נתבונן בסופי תיבות של הפסוק: "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת". סופי התיבות עושות שתי מלים, שראשי התיבות שלהן הן גם אש. שתי מלים מפסוק משיחי בנביא, כאשר כל הצומות יהפכו לששון ולמועדים טובים. מה הסוף של ה"ונהפוך הוא" שיהיה אז? כתוב "והאמת והשלום אהבו". סופי התיבות של הפסוק הן אמת שלום[יב], שהר"ת שלהן אש. זה רמז מאד יפה ומכוון.

מי הוא האמת ומי הוא השלום? כתוב שהאמת היא משה רבינו, כל האמת, "משה אמת ותורתו אמת". מי הוא השלום? אהרן אחיו, "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". על אמת ושלום, משה רבינו ואהרן כהן גדול שעובד את העבודה במשכן, כתוב "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. כשמן הטוב על הראש יֹרד על הזקן זקן אהרן שיֹרד על פי מדותיו". כתוב שהזקן הראשון הוא של משה והשני של אהרן, מהאמת מגיע לשלום, וצריכים את שניהם יחד[יג]. אם כי המדות אמת ושלום אינן אותו דבר, הן נראות מנוגדות, אבל צריך "אהבו" – שתיהן יחד, "והאמת והשלום אהבו".

יש רמז שכאשר עושים את הגימטריא של הביטוי "והאמת והשלום אהבו" הוא שוה 853 – ההיפך בספרות מ-משיח (358). משלים, כמו שכתוב ש-שבת היא 702 ו-אור (אין סוף) הוא 207. אותו דבר ארץ ישראל, 832, היא בחינת רחל, 238. יש עוד הרבה דוגמאות כאלה בקבלה של מושגים משלימים שבגימטריא הם היפוך ספרות. משיח הוא בחינת "והאמת והשלום אהבו", ומשום מה זה רמוז דווקא בפסוק שלנו, בתחלת "ויקהל משה".

לשלול אש זרה כדי לזכות לאש קדש

אם כן, כדי לזכות באש קדש האמתית, האש של משיח, האש של המקדש, צריך לקיים את ה"לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת". כלומר, יש אש שצריך לשלול ויש אש שצריך לחייב. יש לשלול את האש הזרה, האש הלא טובה, ועל ידי כך גופא זוכים לירידת האש מן השמים.

כמו שכתוב שלעתיד לבוא כל בית המקדש ירד באש מן השמים – יש את האש ששורפת את בית המקדש, חורבן הבית, ויש את האש של בית המקדש בעצמו, של מלאכת המשכן. "כי אתה הוי' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה", (כיתרון האש, אש הבנין, מהאש, אש החרבן, דווקא). לכן הפסוק הזה – "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת" – הוא התפר בין הפרשיה הראשונה, של שבת, לבין מלאכת המשכן.

 

ב. אש הכעס

האש הזרה – אש הכעס

אם רוצים לסכם מה האש הרעה במלה אחת, כבר כתבו הרבה ממפרשי הפשט על התורה – כמו, לדוגמה, הש"ך עה"ת ועוד הרבה פירושים, גם על פי ספר הזהר הקדוש – ש"לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת" אומר לנו שאסור לכעוס בשבת. האש הזרה, האסורה, שצריך להתרחק ממנה, היא אש הכעס. האש הרעה היא כעס. כתוב בזהר, ופלא שהרמב"ם מביא זאת להלכה ביד החזקה שלו, ש"כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" – אין יותר גרוע מהכעס.

בפרק א של ספר התניא כשהוא מונה את המדות הרעות לפי יסודות הנפש הבהמית הוא מתחיל מיסוד האש, ואומר שהמדות הרעות של יסוד האש הן כעס וגאוה. קודם כעס, עוד לפני גאוה. גאוה היא ישות. הייתי חושב שהישות היא מקור כל רע, מקור הכעס, ולכן הייתי מצפה שימנה עוד לפני הכעס את הגאוה מיסוד האש של הקליפה.

כעס וזנות כנגד כל התורה

בסוף קריאת שמע, בפרשה השלישית, כתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". חז"ל אומרים ש"לבבכם" זה מינות, עבודה זרה, ו"עיניכם" זה זנות. אחד מספרי הקבלה של האחרונים, של אחד מגדולי החסידות – הקהלת יעקב – מביא רמז יפהפה:

ההתעטפות בציצית היא כדי להזכיר לנו את כל תריג מצוות התורה. רש"י, בפשוטו של מקרא, כותב ש-ציצית מלא שוה 600, ואם מוסיפים ח חוטים ו-ה קשרים מגיעים ל-תריג. אז כשמסתכלים על הציצית – ומכאן רואים שכאשר מסתכלים על משהו צריכים לחשב את גימטרית השם שלו, ואולי להוסיף עוד כמה פרטים שבולטים כאשר מסתכלים בו – נזכרים בכל מצוות ה', "וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות הוי' ועשיתם אתם", ואחרי שרואים וזוכרים על מנת לעשות כתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם".

אומר הקהלת יעקב ש"אחרי לבבכם" היינו האש הזרה שיש בלב, שהיא כעבודה זרה – היא מדת הכעס. "אחרי עיניכם" – זנות. כמה שוה כעס-זנות? זו כוונה שכל אחד יכול לכוון עוד מעט, בקריאת שמע שעל המטה. שוה ביחד בדיוק תריג. הוא מסביר שכעס וזנות הם הלעומת-זה של כל תריג מצוות התורה, הכל נכלל בכעס וזנות. כעס היא השמאל וזנות היא הימין. ההשתלשלות של קו שמאל עמוק לתוך הקליפות הטמאות לגמרי, בבחינת עשו שיצא מיצחק, הוא הכעס. כעס הוא קליפת עשו – "על חרבך תחיה". הזנות היא קליפת ישמעאל שיצא מאברהם, מקו ימין[יד].

"לא תבערו אש בכל משבתיכם"

לפני שנמשיך נאמר שיש ווארט, שגם מאד מכוון בפשט טעמי המקרא, שיש אתנחתא תחת המלה "משבתיכם". מה אני לומד מכאן לענין הפירוש ש"לא תבערו אש" הוא לא לכעוס? דורשים "לא תבערו אש בכל משבתיכם" בכל השבוע, ועל אחת כמה וכמה "ביום השבת", כשיש נשמה יתרה.

שוב, אם דורשים שאש בפסוק היא כעס, אז לא רק בשבת אסור לכעוס אלא כל הזמן, והרמז הוא שיש אתנחתא תחת המלה "משבתיכם", אז אפשר לדרוש "לא תבערו אש בכל משבתיכם" תמיד, רק ש"ביום השבת" זה פוגם על אחת כמה וכמה, זה פוגם בנשמה היתרה ומסלק אותה.

נשיאת הפכים ביחס לכעס

כמובן שעל פי פשט ממש ההסבר שמדובר באש הכעס קשור לדרשת חז"ל שלא עונשים בשבת – כי כל עונש הוא איזה ביטוי של כעס. כמו שנסביר בהמשך, יש גם כעס בקדושה לפעמים, לעתים רחוקות, שכן צריך לכעוס. יש מחלוקת, גם בחסידות גופא, אם רק צריך להעמיד פנים שאני כועס, או שצריך באמת לכעוס לפעמים.

אנחנו יודעים שחז"ל דורשים את הפסוק "רגזו ואל תחטאו" – "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע". לפי זה כל הזמן, "לעולם", אדם צריך לכעוס – שהיצר הטוב שלו יתרגז על היצר הרע. אבל "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", אז יש הרבה נשיאת הפכים במושג של אש הכעס, היסוד הראשון מבין ארבעת היסודות שבהם נברא העולם.

כך גם הזהר אומר ש"אית רוגזא ואית רוגזא, אית רוגזא דאיהו מברכא מעילא ומתתא ואקרי ברוך... ואית רוגזא דאיהי אתלטייא לעילא ותתא כמה דאתמר ואקרי ארור" (ובמ"א[טו] מובא מהזהר שסימן שני הרוגזין – הברוך והארור – הם יעקב ועשו, שני בניו של יצחק שמסטרא דגבורה).

להביט בכנף

כמו שאמרנו, בתניא הכעס כתוב אפילו לפני גאוה. כעס עולה י פעמים גאוה. האריז"ל אומר שמי שיש לו את מדת הגאוה פוגם ב-יה. כל העבירות שבתורה פוגמות רק ב-וה, ב"והנגלֹת לנו ולבנינו", אבל גאוה שוה יה, הדבר היחיד שפוגם ב"הנסתרֹת להוי' אלהינו", בעצם המוחין. אבל כעס עולה י"פ גאוה, 150.

יש כמה סגולות שכתובות בספרים איך מקיימים את הפסוק "לא תבערו אש בכל משבתיכם" – כמה וכמה סגולות מה צריך לעשות אדם שהולך לכעוס כדי לבטל זאת. כתוב בספרים שאחת הסגולות היא להסתכל בכנף הציצית ולכוון ש-כנף שוה כעס. ככה, כשמסתכלים על הכנף, מבטלים את הכעס. אני רואה שמישהו מנסה כבר ליישם זאת... זה בעיקר חשוב בתוך הבית – "מעולם לא הקפדתי בתוך ביתי". עיקר הזהירות לא לכעוס הוא בתוך הבית, בין האיש והאשה, אז צריך ציצית כל הזמן, כל המעת לעת.

שוב, רש"י כותב (בפשוטו של מקרא) שציצית שוה 600. הוא כותב זאת מלא. בדרך כלל אנחנו עושים את הגימטריא רק מהמלה כמו שהיא כתובה בתורה, וכתוב חסר. יש הרבה הסברים מה הם ה-600, אבל לעניננו – ציצית נקרא 'ארבע כנפות'. כמה עולה ד"פ כנף? ארבע כנפות הן ארבע פעמים כעס, לבטל ארבעה כעסים (שכנגד התכללות יסוד האש בכל אחד מארבעת היסודות). ארבע פעמים כנף עולה 600. כתוב שכל הכעסים בעולם נכללים בשני סוגים כלליים – פר דינים ו-שך דינים (דיני הזכר ודיני הנקבה), יחד 600, ד"פ כנף, ד"פ כעס.

לבטל אש רעה ולהביא אש טובה

שוב, צריך לבטל את הכעס הרע, וגם לדעת מתי ואיך לאמץ את הכעס והרוגז הטוב. פלא שיש כזה דבר בכלל, כמו שאמרנו. ואז, איך על ידי האש – בטול האש הרעה ואימות האש הטובה מלמטה, גם בקרבנות צריך להביא קודם כל אש מן ההדיוט ורק אחר כך – יורדת אש מן השמים.

 

ג. ארבעה אבות נזיקין בנפש (קשר האכילה והכעס)

ארבעה אבות נזיקין כנגד ארבעת היסודות

כשמתחילים בישיבות ללמוד את מסכת בבא קמא, הפתיחה היא "ארבעה אבות נזיקין הן, השור הבור המבעה וההבער". בארבעת היסודות האש היא בהתחלה ואילו בארבעה אבות נזיקין היא בסוף.

ארבעת אבות נזיקין הם גם כנגד היסודות:

  • השור הוא בעל רוח חיים מהלכת (רגל, "אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו") – רוח.
  • הבור הוא העפר.
  • המבעה הוא השן שאוכלת, תאות התענוגים שמיסוד המים, כמו שכתוב בתחלת התניא.
  • ההבער שבסוף – אש.

אבות הנזיקין בנפש: הסתכלות אסורה, בטלה, אכילה יתרה, כעס

יש תורה של הבעל שם טוב מהם ארבעת אבות נזיקין בנפש. זה גם מאד קשור לבחורי ישיבה וצעירים – מה הם המזיקים שצריכים להשמר ולהזהר מהם ולבטל אותם:

אומר הבעל שם טוב ששור הוא מלשון אשורנו – הסתכלות, להסתכל על מה שלא צריך להסתכל. זה המזיק הראשון. כמו היום, יש הרבה דברים שלא צריכים להסתכל עליהם – הם נמצאים בתוך המחשב. אם כן, המזיק הראשון היום הם שמסתכלים במחשב במה שלא צריך להסתכל. זה מתפשט מהרחוב למחשב ומהמחשב לרחוב. שוב, שור הוא הסתכלות.

בור – אומר הבעל שם טוב שהמזיק השני בנפש הוא בטלה. בוֹר כמו שדה בוּר. באידיש אומרים פוסטקייט. זה גם אחד שנכנס לבית מדרש ובקושי פותח את הגמרא. הוא שורף את הזמן (אפילו שלא יסוד האש), מבלה את הזמן, או שאוהב לישון. זה בור.

מבעה – פשוט, שן, אוהב לאכול. בלשון הבעל שם טוב שם כתוב – "אוכל כל דבר", כל מה ששמים לו הוא אוכל... כמו בהמה שאוכלת, "ובער בשדה אחר" – זה גם נקרא הבערה. בסופו של דבר הכל חוזר להבערה (גם הרגל, "שור", נקרא הבערה – "ושלח את בעירה").

בסוף, אחרי כל זה, הוא כועס – האש היא הכעס.

אלה ארבעת אבות נזיקין. קודם הוא מסתכל במה שלא צריך להסתכל, אחר כך הוא מתבטל – מתבטל מהתורה (ההסתכלות במחשב, גם בדברים מותרים כו', גורמת לו להתבטל מלימוד התורה בשקידה והתמדה כדבעי) – אחר כך הוא אוכל סתם ובסוף הוא כועס (ובזה נסגר המעגל, הופך להיות שור מועד, הנוגח בכעסו את כל מי שמזדמן לפניו, כל אחד עבורו הופך להיות סדין אדום, צבע האש, והיינו קרן השור, קרן = כעס במילוי: כף עין סמך).

תקופת טבת – דגל מחנה דן – חוש הרוגז

עכשיו אנחנו בסוף תקופת טבת. כל שלשת החדשים האחרונים של השנה הם כנגד המחנה האחרון, "דגל מחנה דן" – דן אשר ונפתלי, כך כותב האריז"ל. לכל שבט יש את החוש שלו.

דווקא חוש הרוגז – מה שמדברים כעת, על "לא תבערו אש", שמופיע בפרשת שבוע, פרשת ויקהל, שקוראים בחדש אדר – שייך לחדש טבת, שבט דן. "יהי דן נחש עלי דרך" – זה הכעס של שר צבאו של מלך המשיח, שיהיה משבט דן. הוא מתרגז על אויבי ישראל, נלחם יחד עם משיח את מלחמות ה' ומנצח.

היות שכל המחנה ההוא נקרא על שם דן, "דגל מחנה דן", סימן שיש בחינה של דן, של רוגז, בכל החדשים האלה. כלומר, יש רוגז של טבת, ויש איזה רוגז וכעס של חוש האכילה של חדש שבט. שוב, החוש של חדש טבת הוא כעס בעצמו, "חוש הרוגז". החוש של שבט, שבט אשר, הוא "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך" – חוש התענוג, חוש האכילה. החוש האחרון חביב, של חדש אדר, הוא חוש הצחוק, שמחה, "ליהודים היתה אורה ושמחה וגו'". מה שאנחנו מגיעים אליו הוא הקשר בין שמחה וכעס. הסגולה העיקרית לבטל כעס היא השמחה (סוד שמחת הנישואין, בחדש אדר, של עכסה, הפיכת הכעס, בת כלב לעתניאל בן קנז, שזכתה לקבל מאביה שתי גולות מים, "את גֻלֹת עליות ואת גֻלֹת תחתיות", דהיינו שתי גילות, "גילי מאד בת ציון... הנה מלכך יבוא לך... עני ורכב על חמור..." – עתניאל עכסה ["עין בעין יראו בשוב הוי' ציון"] = משיח משיח).

הוראת אליהו הנביא לרבי נתן

בכל אופן, הזכרנו את האכילה, שן, המזיק של מבעה, שבא סמוך ולפני המזיק של האש – "המבעה וההבער" בתחלת בבא קמא. יש גמרא בגיטין: "אמר לי אליהו לרבי נתן [אותו רבי נתן שסובר ש'לא תבערו אש' 'לחלק יצאת', ורמזנו שדעתו הולכת על חומרת האש (בעוד דעת רבי יוסי היא קולת האש, 'ללאו יצאת').] אכול שליש שתה שליש והנח שליש, לכשתכעוס תעמוד על מילואך". מאמר יפה מאד בחז"ל.

הוראה שאליהו אומר לרבי נתן – שכנראה שיש לו איזו זיקה לכעס, כמו שנסביר – כל פעם שאתה אוכל תאכל רק שליש ממה שבא לך, ממה שימלא את הבטן שלך, תשתה שליש, ותניח בטן ריק שליש. למה? שכאשר תכעוס יהיה לך מקום – שליש מהבטן כדי שהכעס ימלא את הבטן שלך. אומר רש"י – תסתכלו שם – שאם לא כן, אם תמלא את הבטן שלך לגמרי עם האכילה ךוהשתיה, כאשר תכעס תבקע. כלומר, תתפוצץ. כדי שלא תבקע כשאתה כועס תזהר לאכול רק שליש ולשתות רק שליש ולהניח שליש. זו ההוראה של אליהו הנביא לרבי נתן.

כעס רבי נתן (ורבי מאיר)

הזכרנו את רבי נתן בשני הקשרים – שהוא אומר "לחלק יצאת" ואת הוראת אליהו הנביא "אכול שליש וכו'". סימן שיש איזה קשר בין רבי נתן לבין כעס. לכן הוא מחמיר, אומר שזו מלאכה חמורה – מרגיש את חומרת האש. מה המקור בחז"ל לקשר של רבי נתן לכעס? לכאורה הסיפור בהוריות (יג, ב) שהוא ורבי מאיר חלקו על הנשיא ובהפגנה יצאו ועשו בית מדרש לעצמם וכו'.

לגבי רבי מאיר אפשר לקשר זאת עם ההוספה לשיעור הקודם, שהיות שרבי מאיר הוא בן גרים הוא לוקח איתו את כל ה"טעמין מרירו", את הממשות של הקליפה, והופך אותה למיתקא, לקדושה. לכן הוא סובר שהמרקחת היא לקחת את ממשות הסמים (כולל ה"מר דרור", שהוא מדם חיה טמאה) שתהפוך להיות שמן. מאיפה הוא בן גרים? מהציד (הניצוצות הקדושים) שיצחק אבינו צד מפיו של עשו (כפירוש האריז"ל ל"כי ציד בפיו"). הוא בחינת כעס, אז צריך לצפות שרבי מאיר יעבוד את ה' בכעס, כמו שהוא עושה מרקחת מדם חיה טמאה.

"יאכלו ענוים וישבעו" – "ובטן רשעים תחסר"

הדגל מחנה אפרים מביא בשם סבו, הבעל שם טוב, הסבר על הפסוק "יאכלו ענוים וישבעו" לפי הגמרא שאמרנו קודם, שאליהו אמר לר' נתן "אכול שליש ושתה שליש והנח שליש, לכשתכעוס תעמוד על מילואך". הוא אומר שזה לגבי אחד שיש לו נטיה לכעוס, אבל מי שהוא ענו באמת לא יכעס אף פעם וממילא "יאכלו ענוים וישבעו" – הוא יכול למלא את הבטן שלו. זה הווארט של הבעל שם טוב.

נוסיף לזה עוד משהו: אמרנו שזה קשור לחדש שבט, חוש האכילה, והקשר שלו ל"דגל מחנה דן" שמלוה את כל חדשי החרף. למה הכעס מלוה את כל חדשי החרף? צריך לעשות אש, קר. כל הענין שאדם מייצר אש הוא כעס. לכן קוראים לקראת סוף החרף את "ויקהל", "לא תבערו אש".

על שבט – שהאות שלו צ – כתוב הפסוק "צדיק אוכל לשובע נפשו". אותו צדיק הוא הענו, "יאכלו ענוים וישבעו". מה המשך הפסוק? "ובטן רשעים תחסר". תמיד מפרשים לגריעותא, שמכיון שהוא רשע אינו שבע אף פעם מתאות אכילה, אבל לפי הווארט הזה אפשר לפרש שזו התיקון שלו – אם אתה רשע, נוטה לכעוס, אל תמלא את הבטן שיהיה לך מקום לכעוס (שאז לא תתפוצץ מהכעס והכעס יהיה שמור בתוכך ותוכל לשלוט עליו אם תרצה). זה פירוש טוב של כל הפסוק. לפי התניא "הלואי בינוני", ובינוני מיסודו הוא רשע, לכן "ובטן רשעים תחסר". עבודת הצדיק היא "צדיק אוכל לשובע נפשו" כי אינו כועס כלל.

בין חוש האכילה לצחוק לחוש הכעס

אם כן, בהחלט יש קשר בין חוש האכילה לבין כעס. לפעמים מסבירים שאם אדם כועס – אם הוא יאכל זה ירגיע אותו, קצת ישקיט את הכעס. כשהוא צוחק ושמח בחדש אדר – הוא ודאי מבטל את הכעס. אולי עיקר התפקיד של חדש אדר הוא לבטל את הכעס. אם כי, כאשר קוראים את המגלה היא מלאה כעסים – כולם כועסים. יש הרבה כעסים והרבה שמחה[טז]. יש איזו זיקה, כעסים ושמחה הולכים יחד.

בריאת האש במוצאי שבת וסדר היסודות בבריאה

כתוב בספרי הקבלה שהשבתת אש בשבת קשורה להשבתת הגיהנם בשבת. גם קשור לכעס, כי "כל הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו". אסור לנו להבעיר אש כדי שגם ה' לא יבעיר אש של גיהנם[יז]. המלאכה הראשונה שעושים במוצאי שבת היא מלאכת הבערת אש – הנר של הבדלה.

הדבר קשור לכך שה' ברא את האש במוצאי שבת – הוציא את האש. לכן במעשה בראשית יש מיד את שלשת היסודות, חוץ מאש, בפסוקים הראשונים של התורה. "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים".

בהקבלת אבות הנזיקין של בבא קמא ליסודות ההגיון של הסדר לא ברור – רוח-עפר-מים-אש. אפשר לומר שסדרם הוא לפי סדר ההופעה בבריאה – קודם שמים, בעיקר רוח; אחר כך ארץ, עפר; בפסוק השני יש מים בפירוש והאש נבראה רק במוצאי שבת[יח].

כעס – פגם הכבד (המרה האדומה)

יש עוד משהו יסודי כאן שאפשר לפתח את ההתבוננות בו: כמו שהכליות יועצות והטחול שוחק כתוב שהכבד כועס – הכעס בא מהדם שבכבד, שנקרא מרה אדומה. יש ארבע מרות, כנגד היסודות של פרק א בתניא, ואדמו"ר הזקן מתחיל מיסוד האש, המדה הרעה הראשונה, שבמושגי מרות היינו המרה האדומה שבכבד.

אז כל התיקון של "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת", אם הולך על כעס, הוא תיקון הכבד. יש בגוף מלך, מח-לב-כבד – צריך מח שליט על הלב ולב שליט על הכבד, ובגן עדן מקדם הם אדם-חוה-נחש. לפי זה תיקון הכעס הוא תיקון הנחש – תיקון משיחי לגמרי. הכעס הוא בעצם ארס הנחש. סופי התיבות של מחב-כבד הם חב"ד, וחז"ל אומרים שכל הכועס מסלק ממנו את הדעת (וכפי שעוד יוסבר לקמן) – כאן זו הדעת שבכבד.

סדר היסודות (השליליים) בתניא

בתניא הסדר הוא אש-מים-רוח-עפר – מביא בסמיכות אש ומים כי הם ניגוד – מרה אדומה-ירוקה-לבנה-שחורה. אדמו"ר הזקן מתחיל מהסדר של "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", כעס וזנות, מרה אדומה ומרה ירוקה. רוח היא מרה לבנה שבריאות. בסוף הוא מגיע ליסוד העפר, המרה השחורה, העצלות והעצבות. ביסוד הראשון, יסוד האש, יש כעס וגאוה. באחרון, יסוד העפר, גם שני דברים – עצלות ועצבות. במים רק דבר אחד – תאות תענוגים. ברוח יש ארבעה דברים – הוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים.

 אפשר לומר שנעוץ סופן בתחלתן במדות הרעות – שיש קשר בין עצבות לכעס. בפב"ה מסבירים את הקשר בין גאוה לעצבות, שני צדי אותה מטבע. יש גם קשר בין כעס לעצבות. אם מקבילים ישר, לפי סדר אלב"ם, הכעס הולך עם העצלות והגאוה עם העצבות. אם לפי אתב"ש להיפך, הכעס כנגד העצבות והגאוה כנגד העצלות. צריך להתבונן בזה.

 

ד. פרצוף עניני הכעס

מה שנעשה עכשיו, כמו שאנחנו אוהבים לעשות, הוא להתבונן בנושאים שונים של כעס ואיך לבטל כעס – איך לבטל את הכעס הרע, שהוא אבי-אבי-אבות כל המדות הרעות שבנפש – ולהקביל את הנושאים האלה לפי הספירות העליונות. כאשר עושים כזה דבר, קוראים לזה לבנות פרצוף מנושאים שונים, כדי להקל עלינו את ההתבוננות ושנוכל להפנים יותר טוב את המסרים.

 

כתר (וגבורה):

"המעביר על מדותיו"

חז"ל אומרים שכל מי שמעביר על מדותיו מעבירין לו על כל עוונותיו ותפלתו מתקבלת. אומרים זאת דווקא על רבי עקיבא, שהיה מעביר על מדותיו ותפלתו התקבלה בשמים. כתוב בחסידות שלהעביר על המדות היינו להגיע לשרש יג מדות הרחמים, שלמעלה מהשכל לגמרי – בכתר. כמו "עובר לעשייתן", מקיף, למעלה – להגיע למעלה מכל המדידה וההגבלה שבנפש. שם האדם הוא אין.

במדות המודעות לאדם – המודע של האדם, שמתחיל מהחכמה ולמטה – האדם מרגיש את עצמו באיזו ישות. כעס הוא תגובה לפגיעה נדמית – נדמה לי שמישהו פגע בי. אני אולי יכול לכעוס גם אם מישהו פגע בך ואני אוהב אותך – אתה חבר שלי, הבן שלי או אבא שלי. מישהו פגע במישהו שאני אוהב – או שאני אוהב את עצמי או מישהו אחר – כך נדמה לי, והתגובה היא לכעוס. לפי זה, כעס הוא פרי של ישות.

במקרה בו הכעס נובע מאהבת עצמי – אם אני לא כאן, אם אין אני – גם אי אפשר לפגוע בי, כי אין במה לפגוע, וממילא אין כעס. כך מוסבר בחסידות, שמי שמעביר על מדותיו הכוונה שהוא מגיע למעלה מכל המדה-המודע של הנפש, שם הוא בחינת אין, וממילא הוא לא כועס. ממילא הוא גם מעורר את מדות הרחמים של הקב"ה, ועל כך נאמר ש"תפלתו מתקבלת", כמו שחז"ל מספרים על רבי עקיבא.

גבורה – הבלגה וכבישת יצר הכעס

לא לכעוס זה גם לשמוע את החרפה שלך, הבזיון שלך – ולשתוק. יש לשתוק שאדם מבליג ויש שהוא למעלה מזה, לא פוגע בו, הוא לא פגיע. יש פסוק "תֹלה ארץ על בלימה" וחז"ל דורשים "זה הבולם פיו בשעת מריבה".

אבל שוב, יש כמה מדרגות. יש שאדם שבולם מתוך זה שהוא מבליג – עושה אתכפיא. אם צריך לעשות אתכפיא כדי לא לכעוס אתה גבור – "איזהו גבור? הכובש את יצרו". מי שבא לו לכעוס והוא כובש ומבליג – זו עבודת ה' בספירת הגבורה שלו, במדת הגבורה. אבל מי שלא מגיב כי הוא לא פגיע בעצם – הוא במדרגת הכתר. אז כבר אמרנו שתי ספירות לגבי בטול הכעס.

אם אתה לא פגיע – הדבר הכי טוב – אתה בטלת את הכעס בדרגת הכתר. כתוב שזה גם שייך למה שאמרו לרבי עקיבא – "שתוק, כך עלֵה במחשבה לפני" (דרוש של רבי נחמן), שאפשר לעלות למחשבה של הכתר, חכמה סתימאה של הכתר, על ידי שאדם שותק ומגיע לאין.

אם אני דן את הזולת (על ממש) דנים אותי (על כאילו)

הבעל שם טוב אומר שאם אדם רואה משהו, פגם ביהודי, ודן אותו, באותו רגע שהוא דן אותו – כמו "לא תבערו אש" לשון דין, לא לדון בשבת – דנים אותו בשמים. אם אני רואה מישהו עושה עברה קשה ודן אותו קשה, דנים אותי על אותו דבר בדקות באותו רגע.

אני רואה מישהו רוצח – ח"ו לא רצחתי אף אחד, אבל אולי פעם אחת ספרתי לשון הרע, אולי פעם אחת הלבנתי פני חברי ברבים, שזו שפיכות דמים. מי שמספר לשון הרע – לשון הרע קטיל תלתא, הורגת שלשה אנשים. יש עוד דברים שהם כאילו אדם שפך דמים של מישהו.

גם, מכללי החסידות – אצל אדם שהוא יותר צדיק העברה בדקות יכולה לפגום יותר למעלה מעברה בגסות אצל מישהו אחר יותר עב וגס ממנו. לכן צריך לדון כל אחד שאני רואה שעושה אפילו עבירות חמורות – שזה מצד העביות שלו (לשון הבעש"ט), לנסות ללמד עליו זכות.

הווארט הוא שאם אני דן מישהו על ממש דנים אותי על כאילו. מה הכוונה כאילו? ש"כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", "כל המתגאה כאילו בא על אשת איש". אם אני רואה מישהו עובר עבירה ממשית, ודן אותו במחשבה שמגיע לו כך וכך, אותי דנים על ה'כאילו' של אותו דבר. אם מישהו עובד עבודה זרה ואני דן אותו קשה – דנים אותי על כעס, כי כעס הוא "כאילו עובד עבודה זרה". פעם כעסת?! אני רואה גילוי עריות אז דנים אותי על כאילו – פעם התגאית?! אם שפיכות דמים – פעם ספרת לשון הרע?! הלבנת פנים?!

העליה לכתר – קיום "יהרג ואל יעבור" לכתחילה

מה הן שלש העבירות שאמרנו כעת? עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. שלש עבירות עליהן כתוב "יהרג ואל יעבור". זה גם קשור לבטול הכעס בדרגת הכתר, למעלה מטעם ודעת.

חושבים שההלכה הזו, "יהרג ואל יעבור", היא רק דיעבד, אם זה בא לידך. אם גוי מאיים עליך, תרצח את חברך או שארצח אותך, אדם צריך לומר "מה חזית" – דמי לא אדום יותר מהדם שלו – ולכן צריך למסור את עצמו למיתה. זו גם בחינה של קידוש ה', שלא יהרוג את החבר אלא יהרגו אותו – "יהרג ואל יעבור", רק בדיעבד.

אבל אם כתוב כזה משפט, "יהרג ואל יעבור", צריך לפרש זאת – בפנימיות על כל פנים – גם איך אפשר לקיים זאת לכתחילה. שוב, לכל אחד יש את העבירות האלה, כמו שאמרנו, ב'כאילו', והכאילו הזה חמור מאד. אז כל אחד שכעס פעם – עבד עבודה זרה. כל אחד שהתגאה פעם – גילה עריות. כל אחד שפעם ספר לשון הרע על מישהו – רצח. אז לא קיימת אז "יהרג ואל יעבור" – הוא עבר מרצונו.

איך לקיים "יהרג ואל יעבור"? כתוב שעל ידי שאדם מקיים "זאת התורה אדם כי ימות באהל" – קשור במיוחד לבחורי ישיבה, "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה" – הוא מגיע למדרגת אין שאמרנו קודם, ושם, באין, הוא לא כועס. וכמו שהוא לא כועס הוא גם לא יתגאה, כי אין מי שיתגאה, וממילא הוא גם לא ילבין את פני חברו, כי הוא באין. בעיקר צריך לבטל את העבודה זרה, הכעס, שמבין שלש העבירות גופא היא הכי חמורה – שרש הכל.

עשינו כרגע כתר ועל הדרך גם גבורה. בינתים אפשר לנגן. העיקר לא לכעוס על אף אחד.

 

חכמה:

אי-התפעלות (בין הבטול במציאות של הכתר להבלגת הגבורה)

הכתר נקרא אין האמתי – בטול במציאות ממש, באמת אין שם מישהו בכלל. לכן הוא לא נפגע ולא שייך כעס. בגבורה שייכת מדת הכעס. יש אפילו ווארט של הבעל שם טוב, שמי שלא כועס בטבע אינו מקיים על פי פשט "כל המעביר על מדותיו" – כדי לקיים זאת צריך להיות עם איזו התעוררות של כעס שאדם מתגבר עליה וכובש את יצרו.

בין האין האמתי של הכתר לבין ההתגברות וכבישת הכעס בגבורה יש בחכמה גם בטול. פנימיות החכמה היא בטול, עד כדי בטול במציאות. גם שם יש אין, אבל לא אותו אין של הכתר. החכמה נקראת אין של היש. החכמה היא כבר במודע. בחכמה כשמישהו מחרף אותי או מכעיס אותי או פוגע בי או באהובי אני בהחלט קולט ומרגיש זאת, אבל אני מקיים את ההוראה – שהיא כלל גדול, יסוד היסודות של החסידות – אָן-התפעלות.

שם האין הוא שאיני מתפעל – לא שאיני קיים כלל, אבל היות שאני בטל איני מתפעל, כאילו שהוא לא אמר שום דבר. שמעתי, איני מגיב, אין לי פה עבודה לכבוש את היצר של הכעס כי אני כבר בטבע אָן-התפעלות. זו מדת החכמה, מדת ארץ ישראל. כך צריך להיות כאן בארץ – מוחין דאבא של תלמוד ירושלמי.

על זה נאמר – ויש על כך תורה של הבעל שם טוב – "חכמת אדם תאיר פניו". כתוב שאסור להסתכל בפני מי שכועס כי הקדושה מסתלקת מפניו. בכלל אסור להסתכל בפני אדם רשע, סימן שבמדות הרשע הוא מי שכועס. "חכמת אדם תאיר פניו" וכאשר אדם כועס החכמה מסתלקת ממנו, אין לו אור פנים, וממילא לא צריך להסתכל עליו.

"הרואה את הנולד" – "הוי' אמר לו קלל"

יש עוד משהו בחכמה – מי שהוא חכם כל הזמן רואה את הנולד. כתוב "איזהו חכם? הרואה את הנולד". מה הפירוש בחסידות, בספר התניא, של "הרואה את הנולד"? שרואה את ההתהוות התמידית של העולם יש מאין. החכמה היא בין האין ובין היש, לכן היא נקראת האין של היש – תחושת האין המהוה את היש בכל רגע מחדש. מי שיש לו עינים של "הוראה את הנולד", עינים של חכמה – החכמים הם "עיני העדה" – הוא רואה את ה' מחדש את המציאות בכל רגע תמיד.

הווארט של הבעל שם טוב הוא שאם אדם מרגיש את "אכן אתה אל מסתתר", שה"אל מסתתר" הוא "אל נהירו דחכמתא", הוא לא יכעס אף פעם. כי הוא ירגיש, כמו שאמר דוד על שמעי בן גרא, "הוי' אמר לו קלל". הוא היה צריך לכעוס ולקום ולהנקם משמעי – ובאמת הוא שמר זאת בחכמתו לשלמה, כי "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" – אך בשעת מעשה הוא נהג בחכמה, כי הוא ראה שהכח של שמעי לקלל הוא ה'. אז מה? אני כועס על הקב"ה?! זו דרגה של בטול כעס בחכמה שבנפש. שוב, אם הוא היה בכתר הוא לא היה שומע בכלל ששמעי מקלל, או שהיה שומע שמקלל מישהו אחר – עץ ואבן. אבל הוא כן שמע שהוא קלל, קלט שהוא קלל אותו ועוד נטפל בסיפור הזה, אבל כרגע "הוי' אמר לו קלל", לכן לא מגיבים. שוב, זה בטול כעס בדרגת החכמה.

את הספור הזה, ש"הוי' אמר לו קלל", אדמו"ר הזקן כותב בתניא, באגרת הקדש כה, לומר שזה שוה לכל נפש – הוא רוצה שכולנו נהיה במדרגה הזו, לא לכעוס על אף אחד. כל האגרת שם הוא מדבר על כעס ואיך לבטל את הכעס עם חכמה אלקית. [לעובד:] אחר כך, אם תזכור, תנגן "אכן אתה אל מסתתר".

"כי ברב חכמה רב כעס" (למעליותא)

עוד נושא שלם בספירת החכמה: יש גמרא בסוף ברכות (סג, ב) שכל תלמיד שכעס עליו רבו ושתק זוכה להבחין בין דם טהור לדם טמא, ואם זה קרה פעמיים הוא זוכה גם להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות:

אמרי דבי רבי ינאי מאי דכתיב כי מיץ חלב יוציא חמאה ומיץ אף יוציא דם ומיץ אפים יוציא ריב במי אתה מוצא חמאה של תורה במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עליה ומיץ אף יוציא דם כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושותק זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור ומיץ אפים יוציא ריב כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושניה ושותק זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות.

אחד ממקורות השיעור הוא ספר כינויי הערכים של בעל סדר הדורות. שמה, בערך כעס, כשהוא מביא את הגמרא הזאת הוא כותב שאפשר להסביר כך בדרך דרוש את הפסוק בקהלת "כי ברב חכמה רב כעס [ויוסיף דעת יוסיף מכאוב]". הוא דורש מהסוף להתחלה, שרוב חכמה הוא בזכות רוב כעס – שהרוב כעס של הרב מוסיף רוב חכמה בתלמיד.

צריך להמשיך את הדרוש של בעל סדר הדורות על המשך הפסוק – "כי ברב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" – ולומר שבזכות ה"יוסיף מכאוב" בא ל"יוסיף דעת". בזכות ה"כי מנסה הוי' אלהיכם אתכם [נסיון, מכאוב, באים ל]לדעת". אם מישהו מכאיב אותי ואני עובר על מדותי זה מוסיף דעת.

כאן הווארט שהתלמיד שותק – הוא מבליג, כובש את הכעס לגמרי (אך לא בדרך של גבורה רק בדרך של חכמה, חכמת התלמיד, כמו שתכף נבאר). הוא נותן לרב לכעוס עליו והוא שותק, שעל זה כתוב "תלה ארץ על בלימה". תלמיד הוא בטבע בטל בפני רבו ועל כן אין כאן התגברות מיוחדת מצדו לא לכעוס, כמו שהסברנו לגבי ספירת הגבורה, אלא בלימה של חכמה (דהיינו החכמה-הבטול הטבעי של התלמיד היושב לפני רבו). אז יש פה יחס של כעס (של הרב) והיפך-הכעס (של התלמיד) שמשניהם נולד רוב חכמה (אצל התלמיד). בחכמה עצמה שנולדה אצל התלמיד יש שני שלבים – הראשון אבחון בין דמים והשני (ודאי עוד יותר עמוק) אבחון בין דינים, דיני ממונות ודיני נפשות. האבחון הראשון בין דם לדם והשני בין דין לדין.

האבחון הוא בחינת "כולם בחכמה אתברירו" בשתי מדרגות של חכמה. באותו מקום הגמרא אומרת שעיקר החכמה הוא דינים ("דתנן רבי ישמעאל אומר הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, שהן כמעין נובע"). לפי זה צריך לומר שהאבחון בין דין לדין הוא פנימיות החכמה (שמשם נביעת הא"ס שבחכמה, "כמעין נובע"), גבורה דעתיק, דינים, והאבחון בין דם לדם הוא החכמה כמו שהיא מאירה בבינה, כח המדמה (לשון דם). זה כח החכמה לתקן את כח המדמה, "כולם בחכמה אתברירו".

"זרוק מרה בתלמידים"

כל הסוגיא הזו היא עוד פירוש בספירת החכמה. מוסר ההשכל הוא – תן לרב שלך לכעוס ואתה תשתוק (ובזה יתקיים אצלך "סייג לחכמה שתיקה"). כעס זה בשביל צדיקים-רבנים גדולים. בתיבת גומא (לבעל הפרי מגדים) יש פירוש אחד שקשור לזה – לקוח ממקום אחר לגמרי – שהדגש של "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת", החידוש של שבת, הוא שכל השבוע הרב צריך לקיים "זרוק מרה בתלמידים", אבל בשבת, קשור ל"ויקהל משה" קהלות של למוד תורה בשבת, על הרב להמנע מההנהגה הזו. כלומר, בשבת הרב לא כועס על התלמידים ולא זורק בהם מרה.

מובא בתניא באגרת הקדש שיש שני שרשי נשמה, מהימין ומהשמאל, ומי ששרשו מהשמאל מקיים "זרוק מרה בתלמידים" (כך לפי ההגהה שם, אך כתוב בפנים בדיוק ההיפך ש"זרוק מרה בתלמידים" שייך לימין). שם אפשר להסביר בהחלט שהרב רק מעמיד פנים (אפשר לומר שאם זה משרש הימין זו העמדת פנים – לזרז את התלמיד ולהחיות אותו,אך אם זה משרש השמאל אפשר לומר שיש שם כעס קדוש אמתי).

 

בינה:

בטול-המתקת הכעס בשמחה

כמו שפנימיות החכמה היא בטול כך פנימיות הבינה היא שמחה – "אם הבנים שמחה". המדרגה הזו הכי קשורה לנו היום, חדש אדר, חדש של פורים וש"מרבין בשמחה". המשל שמביא הבעל שם טוב שהמלך היה בכעס על עבדיו, ופתאום נכנס בנו האהוב שלא ראה אותו הרבה זמן, ומגודל השמחה של ראית פני הבן כל הכעסים שלו התבטלו.

איך שהוא מתאר זאת, כאשר אדם שמח מאד הכעסים שלו עולים ונבלעים בשמחה, מתבטלים בתוך השמחה, בסוד "המתקת הדינים בשרשן". זה כלל גדול בכל הקבלה, שהמתקת הדין היא בשרש והשרש של הדין הוא אמא, בינה. למה? כי על בינה כתוב "מינה דינין מתערין". כלומר, הכעס בעצם נולד מאמא, מחיצוניות אמא, אבל אם רוצים לבטל-להמתיק את הכעס צריך לשאוב את הכעס, את הדין, לתוך פנימיות אמא ושם הוא גם מתבטל וגם מתמתק (הופך מדין לחסד).

תיקון הכעס – ריצה למקוה (ו-קנא צומות)

כמו שאמרנו קודם שכתוב בספרים הקדושים שאחת הסגולות לבטל כעס היא להסתכל על כנף הציצית, כתוב שתיקון עוד יותר יסודי של כעס הוא לרוץ למקוה. חושבים שרץ למקוה רק אחד שפגם בברית, אבל כתוב שהמקוה, עוד לפני הטהרה, מבטלת דינים, מבטלת כעס (על ידי הארת אור אבא באמא). זה כתוב בכתבי האריז"ל. ומה צריך לכוון כשטובלים במקוה? שמקוה בגימטריא כעס ע"ה.

בכלל, האריז"ל אומר – מובא באגרת התשובה בתניא – שמי שצם כדי לעשות תשובה ולכפר על העוונות, אם אחד כעס – עבד עבודה זרה – כמה צריך לצום? על כעס אחד צריך לצום קנא ימים. הרבה לצום. מאיפה לאריז"ל המספר הזה? כי הוא שוה כעס עם הכולל.

כעס – פגם בשם קנא

זו כוונה, באיזה שם קדש הוא פגם כשהוא כעס (ואם אתקן את השם הזה ממילא אתקן את הפגם של הכעס)? בשם קנא. האריז"ל אומר שכעס קשור לקנאה. יש פסוק "כי לאויל יהרג כעשׂ ופֹתה [פתי] תמית קנאה". רואים קודם כל שכעס וקנאה הולכים ביחד. השרש של קנאה הוא קנא, שם קדוש בקבלה. כמה שקנאה נשמע דבר לא טוב, היא עולה יוסף – ו"פ הוי'. יש מחלוקת בסוטה אם קנאה היא רוח טומאה או רוח טהרה, וההלכה שיש קנאה טובה (כמו שאמרנו שיש כעס טוב).

מהו שם קנא? שם אהיה במילוי ההין (אלף הה יוד הה[יט]) – השם של אמא, בינה. זה השם של יסוד אמא, שבקבלה הוא מקום המקוה – מקוה הטהרה. אבל שרש שם אהיה, ה-א, הוא הארה מאבא – הארה מהבטול של אבא באמא, ככה מוסבר. אלף היא "אאלפך חכמה" וכתוב "חכם בבינה" – להמשיך מהחכמה לבינה. זו ה-א של שם אהיה, ושל כל המילוי קנא. כשאדם כועס החכמה מסתלקת, ונשאר רק 150, בדיוק כעס, בלי הכולל.

על כך אומר רבי מאיר (שאמרנו שיש לו נטיה לכעס, בהיותו בן גרים שבא מעשו) "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" – קנקן היינו שתי כוונות של קנא (אהיה במילוי ההין כנ"ל ואלהים א-דני, סוד שני צלמים, צלם הנשמה וצלם הגוף[כ]) שה-א הסתלקה ממנו על ידי כעס. כשממשיכים את ה-א להמתיק את ה-קן זה כבר "מה שיש בו" ("מה" דחכמה ו"יש" דבינה המתוקן על ידי ה-י של חכמה המתחברת לקנקן = ש דבינה).

שם קנא הוא כעס עם הכולל, שפירושו עם המלה, כעס עם המלה. יש ווארט שאומרים שהביטוי של כעס הוא תמיד 'עם המלה' – הוא לא כועס סתם – לכן כעס הוא עם המלה, עם הכולל, שוה קנא. קנא הוא הנקודה האמצעית של שא, אש, הסמל העיקרי של כעס, אש הכעס. רק ה-ש של האש – הממשות, מה ששורף ומכלה את החומר – עולה פעמיים כעס, אבל קנא הוא הנקודה האמצעית של אש.

תיקון שם קנא – סוד ויקהל

אמרנו שבכתבי האריז"ל תיקון הכעס הוא סוד שם קנא. והנה, הגימטריא של "ויקהל", שם הפרשה, היא קנא! זהו מופת חותך שכל הפרשה בסימן קנא, תיקון הכעס. לכן הפסוק השלישי – שיא פתיחת הפרשה – הוא "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת". מכאן נלמד שכמו שיש כמה סגולות לתקן את הכעס, הסגולה העיקרית היא "ויקהל", שמשה רבינו יקהיל קהילות בישראל וכך יקרב את הגאולה. הפרדוקס הוא שתיקון המציאות גם דורש כעס של קדושה – כפי שיורחב עוד לקמן – והכל רמוז בתוך המלה "ויקהל", הכח של "ויקהל משה".

יש באמת מדרש חז"ל[כא] שאדריאנוס קיסר אמר לריב"ח שאני יותר ממשה רבינו. שאל למה ואמר כי כתוב בקהלת "כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת" – אני חי והוא מת. הוא ענה לו – האם אתה יכול לגזור שאף אחד בממלכה שלך לא ידליק אש שלשה ימים? הוא אמר שכן. הוא גזר ולא התקיים אפילו יום אחד. רבי יהושע בן חנניה אמר לו – מה שאתה גוזר לא מתקיים ומה שמשה רבינו גזר "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת" מתקיים אלפי שנים, מי יותר גדול? מי חי ומי מת? לפי המדרש הזה יש משהו בפסוק הזה – שהוא תיקון הכעס – שקשור לחיים הנצחיים של משה רבינו, "ויקהל משה". הביטוי והממשות של חיי משה הנצחיים הופכים למודעות הטבעית של כל עם ישראל, וזה נלמד מהפסוק "לא תבערו אש".

"אני בינה לי גבורה"

באמא יש פסוק "אני בינה לי גבורה". "אני בינה" היינו שמחה. ב"לי גבורה" יש שני פירושים. הגבורה היא ענף הבינה. כאשר התורה אומרת "אני בינה לי גבורה", אפשר לפרש שהכוונה היא שהבינה שואבת את הגבורה מלמטה ומכלילה אותה בה, וכך ממתיקה את הדין בשרש.

אבל יש עוד פירוש בכתבי האריז"ל – שהבינה, ראש ענף השמאל, מלבישה את יד שמאל של אריך (הכתר). אז "לי גבורה" הכוונה 'בתוכי גבורה' עוד יותר גבוהה ממני. יש שמחה שמלבישה איזה מקור של גבורה – גבורה של הכתר, של אריך – שהיא שרש הבינה, יותר גבוהה מהבינה. כך האריז"ל מסביר "אני בינה לי גבורה".

"ישמח צדיק כי חזה נקם"

מה זה? יש פסוק בתהלים – "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע". כמו שהסברנו במקום אחר באריכות, בבינה בכלל יש את סוד הנקמה. כתוב ש"גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות". מה הן שתי אותיות? שני שמות של ה' – "אל נקמות הוי'". כמו שכתוב "גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות" ו"גדול מקדש שנתן בין שני אותיות" – "אל דעות הוי'" ו"הוי' מקדש א-דני כוננו ידיך". נקמה היא בדיוק כמו דעת, כי ה"שתי אותיות" הם אותם שני שמות – "אל דעות הוי'", "אל נקמות הוי'". חז"ל שואלים בסוגיא – נקמה כל כך גדולה כמו דעת? כמו מקדש? ועונים, "אין – במילתא", אם הנקמה היא במקום הנכון.

נקמה היא ביטוי של כעס, אבל במקום שלו – אם הכעס במקום הנכון – הוא גדול כמו דעת, כמו בית המקדש. "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת". שוב, נקמה היא מבינה – "מינה דינין מתערין" – אבל יש מקור של נקמה שהוא גבורה דאריך שמתלבשת בשמחה של אמא, ועליו נאמר "ישמח צדיק כי חזה נקם" ו"אני בינה לי גבורה".

אמרנו שני דברים הפוכים בבינה – או שהבינה מעלה ובכך מבטלת את הכעסים הלא טובים, שזה נקרא להמתיק את הדין בשרש, או שהשמחה בעצמה מלבישה נקמה (כעס) מאד גדולה. זה הביטוי, החויה של הנקמה הזו – "ישמח צדיק כי חזה נקם". אז יש לנו פה כעס רע וכעס טוב – שניהם בספירת הבינה. הכעס הרע הוא למטה מהשמחה, והשמחה צריכה להעלות את הכעס הרע ובכך לבטל ולהמתיק אותו. הכעס הטוב הוא למעלה מהשמחה, והשמחה היא הכלי להמשיך אותו בחוויה המתוקנת של נפש הצדיק – "ישמח צדיק כי חזה נקם", "אני בינה לי גבורה". זו התבוננות של בינה.

 

דעת:

הכעס מסלק את החכמה, הדעת והמאור

נעבור לספירת הדעת, שבאה אחרי הבינה. כתוב במקום אחד שמי שכועס חכמתו מסתלקת ממנו, אבל יש מאמר חז"ל מפורש ש"הכעס מסלק את הדעת". על כל זה כתוב  "כעס בחיק כסילים ינוח" – אם אתה כועס, עם מה אתה נשאר? אתה נשאר כסיל. הכסילות מזמינה עוד יותר כעס. שבת היא יום מנוחה, נחים ממלאכה, אבל הכעס נח – השבת שלו – דווקא בחיק כסילים, שלא מקיימים את האיסור של "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת". השבת שלהם כולה כעס וטפשות.

יש עוד מאמר חז"ל – "הכעס מסלק את המאור". משהו מיוחד, ביטוי מיוחד מאד. אז יש שהכעס מסלק את החכמה, יש שהכעס מסלק את הדעת, ויש שהכעס מסלק את המאור. בדרך כלל הביטוי מאור בקבלה הוא כתר. אור, שיוצא מהמאור, הוא חכמה – ראשית הגילוי של המאור – אבל המאור הוא הכתר, העצם. אז אפילו את המאור שבנשמה – כמו שיש מאור בתורה, "המאור שבה יחזירנו למוטב" – הכעס מסלק. לפי זה מי שכועס מסלק מעצמו את שרש השראת התשובה, שהוא המאור. הכעס מסלק את המאור.

הדעת היא תחת הכתר, ובאמת כאשר אדם כועס – אף על פי שיש את המאמר שזה מסלק את החכמה, עיקר מה שאדם נעשה כשהוא כועס – הוא 'אויס דעת' דהיינו 'אויס מענטש', הוא אבד את צלם האנוש שלו. לכעוס זה כאילו שהוא מאבד את עצמו לדעת.

שמירת הדעת

כתוב שכיון שבא לכלל כעס בא לכלל טעות. מה עיקר הטעות? כתוב כך אפילו במשה רבינו[כב], שהוא הדעת של כללות נשמות ישראל. מה הטעות שלו? טעות בשיקול הדעת, כמו אצל דיין. "דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית". עיקר הכח שכולל את כל הטוב – "גם בלא דעת נפש לא טוב" – הוא הדעת. הכל כלול בדעת, שאדם הוא בר דעת. כשכועסים מאבדים את הדעת, אדם נעשה אויס-דעת ולכן הוא טועה, אפילו משה רבינו.

יש עוד מאמר חז"ל, מאמר החכם, שכעס ראשיתו שגעון וסופו חרטה. כשאדם כועס זה מתחיל מאיזה שגעון – שהוא כבר איבוד דעת (על דרך מאמר חז"ל ש"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות") – ונגמר בחרטה. לכן מי שרוצה לשמור על הדעת שלו – "דעת קנית" – צריך להיות מאד מאד רגיש לא לכעוס, כי הכעס הוא הדבר שהכי פוגע, הכי מאבד את הדעת, את היותו "נפש חיה", שחונן ב"דעה ודבור" (רש"י על "ויהי האדם לנפש חיה"). אם הוא כועס הוא 'אויס דעת'.

 

חסד:

"ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך" – גם בשעת כעס

נעבור הלאה, לספירת החסד: מה הקשר בין כעס וחסד? פנימיות החסד היא אהבה. על הפסוק "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך" אומרים חז"ל "בשני יצריך". שני יצריך הם יצר טוב ויצר הרע, איך עובדים את ה' עם יצר הרע? אומר הרמב"ם בפירוש המשניות שלו שאפילו בשעת עֶברה, בשעת כעס, אדם צריך לאהוב את ה'. שגם כשאתה כועס אתה זוכר שאתה אוהב את ה'. הדבר הזה יותר בולט אם מבינים שיתכן שהכעס הראשוני, התעוררות הכעס, היא על ה' עצמו – שעשה לך משהו לא טוב, שקרה לך משהו לא טוב, או שקרה משהו לא טוב לעם ישראל, ולא מבינים למה קרה אז כועסים. על זה כתוב "בכל לבבך", "בשני יצריך" – תקח את האנרגיה של הכעס הזה ותעבוד בה את ה', באהבה.

כעס מהפכני

כמו שנסביר בהמשך, הכעס הוא אורות דתהו, יש בו המון אנרגיה. אם לאדם אין אנרגיה של כעס הוא בקושי חי. כעס הוא הדבר הכי רע שבעולם, ויחד עם זה אחד שלא כועס בכלל הרי הוא אפאטי גמור – לא אכפת לו משום דבר בעולם.

אם אנחנו רוצים לחולל פה מהפכה בארץ – מהפכה של "ויקהל משה", בגימטריא מלכות – אפשר לחולל מהפכה בלי לכעוס על מישהו?! יש כזה דבר בעולם, בהיסטוריה? בכלל, אפשר להזיז משהו בעולם בלי לכעוס על מישהו?! להזיז, לשנות משהו, איזו מציאות – רק עם אהבה, עם חיבוקים ונשיקות, משנים את המציאות? עושים מהפכה?

שוב, מה זה להיות אכפתי? שאדם הוא אכפתי פירושו שהוא מקפיד. כתוב שהשרש של כעס הוא קפידא. הוא מקפיד, משהו לא בסדר, צריך לשנות משהו. הנוסחא של משיח היא "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון". אחד מהפירושים של אורות דתהו הוא כעס – כעס הוא תהו, אם יש רק כעס יוצאת ממנו שבירת הכלים, אם הוא לא נמשך ומתלבש בתוך הכלים דתיקון. תיכף, כשנגיע לספירת היסוד, נראה כמה חשוב הכעס. הכעס יכול להחיות מתים. תיכף נגיע לזה. אם מישהו מת ופתאום אני מכעיס אותו, גורם לו לכעוס – כולל מה שיכעס על זה שהוא מת – אז הוא יקום לתחיה.

האהבה מבטלת והופכת את הכעס

שוב, בחסד הרמב"ם אומר ש"'בכל לבבך' – בשני יצריך" היינו יצר הטוב ויצר הרע, והוא אומר שסתם המלה יצר הרע היא כעס, עֶברה. אם אפשר לקחת את העברה ויחד אתה לאהוב את ה' – זה "בשני יצריך". הפשט שלו שגם בשעת עברה האדם זוכר שהוא אוהב את ה'. אם, כמו שאמרנו קודם, הוא כועס חלילה על ה' עצמו – למה קרה משהו בעולם – ואז הוא זוכר שאני אוהב אותו, הוא אבא שלי, אין לי מישהו אחר שאני אוהב, רק אותו, הוא כולל את הכל, האהבה הזו כל כך גדולה שהיא 'שואבת' את הכעס לתוכה, כמו שאמרנו לגבי שמחה. השמחה היא סוד המקוה – הסגולה לבטל כעס היא לטבול במקוה, ואז ממשיכים את ה-א לתוך הכעס וממתיקים אותו. כך גם אהבה.

ניקח דוגמה של בני זוג. הם רבים, אני כועס על בן הזוג, אבל אני אוהב אותך מאד מאד. האהבה הזו, אם אני מספיק יכול להתבונן ולהזכר – לחוות – כמה שאני אוהב אותך, אז כמה שאני כועס עליך, יתכן שזה שאני כועס עליך אפילו מוסיף אנרגיה, מוסיף דלק, לאהבה. אני כועס, והכעס הוא כמו קרש קפיצה – אבל אני אוהב. 'אבל אני אוהב' מתחיל לגדול, להתנפח, לוקח את כל הכעס והופך לאהבה בוערת. כך האהבה היתה רק כמו מים, כמו אהבת אח ואחות, אבל על רקע הכעס היא הופכת להיות אהבה כאש – "רשפיה רשפי אש שלהבת יה". זו פעולת החסד לגבי הכעס, ובכך בחסד מקיימים את הפסוק "לא תבערו אש" – הופכים את הכעס לאש של אהבה.

"אני בכעס ואתה בכעס, מי יקרבם?!"

יש עוד משהו ששייך לחסד: בסוף הכש"ט יש קטעים שהם מעין התבודדות ודיבור עם ה'. אחד הדברים שם הוא שמתחננים לה' שאומות העולם כועסים עלינו ואם גם אתה תכעס עלינו מי יקרבנו. המקור לזה מה שכתוב בתורה שה' אומר למשה רבינו – אני בכעס ואתה בכעס מי יקרבם. זו גם התבוננות של חסד, כי קירוב הוא "ימינו תחבקני". כמו שהרבי אמר לגבי נטורי קרתא, שאם לא היה את אותו אחד אני הייתי צריך לעשות זאת, וכעת שהוא עושה אני יכול לקרב. אי אפשר שכולם יכעסו.

אם מתבוננים שמישהו אחר כבר כועס אז לא יכול להיות שגם הוא יכעס וגם אני אכעס – מי יקרב? זה מדובר ודאי ביהודי. עצם הווארט שכבר מישהו כועס ממתיק. אני אומר לה' שאומות העולם כועסות עלינו – אז גם אתה ה' תכעס עלינו?! משהו מאד רגשי ויפה. התבוננות של חסד.

סבלנותו של הלל הזקן

עוד נושא שלם שקשור לענין: הלל הזקן היה ענו וסבלן ובזכות הענוה שלו – שבית הלל נוחים – הלכה כמותו. בגמרא מסופר שהיה מישהו שנסה להרגיז את הלל בערב שבת ולא הצליח. הלל הוא חסד וכאן אנו רואים עוד פן של ספירת החסד והאהבה. יש כמה פנים של כעס – הוא נסה לעצבן אותו. כעס של להתעצבן, אם אתה אוהב אותו מאד – אהבת ישראל – אתה לא מתעצבן. אתה אוהב אותו, אתה סבלן, מקשיב לכל השטויות שלו, אף על פי שאתה יודע שהוא מנסה לעצבן אותך אתה לא כועס, לא מתעצבן. כאן רואים שפעולת האהבה לגבי הכעס היא לא כמו פעולת השמחה לגבי הכעס – השמחת שואבת את הכעס לתוכה וכך מבטלת-ממתיקה את הכעס, אך האהבה לא נותנת מקום לכתחילה לכעס להתעורר בנפש.

 

גבורה:

אמרנו קודם מהי גבורה – אתכפיא, "איזהו גבור? הכובש את יצרו", יצר הכעס.

 

תפארת:

"לא הקפדתי בתוך ביתי"

בתפארת יש את מאמר חז"ל שתלמידי רב אדא בר אהבה שאלו אותו "במה הארכת ימים", מה הסגולה שהארכת ימים? הוא אמר כמה דברים, אבל הראשון שבהם – "הכל הולך אחר הפתיחה", הוא העיקר – "מעולם לא הקפדתי בתוך ביתי". "כתפארת אדם לשבת בית". אומר רבי נחמן שעיקר הרחמים צריכים להיות על האשה. אף פעם לא כעסתי על אשתי, לא הקפדתי על הילדים – "בתוך ביתי" על אשתי, על הילדים, והעיקר האשה. זו הסגולה העיקרית לאריכות ימים.

הפשט מספיק טוב – כבר קשור לתפארת, "כתפארת אדם לשבת בית". איך הוא לא כועס כאן? כי הוא מרחם. זה הווארט של רבי נחמן, שעיקר הרחמים על האשה, כך שהוא אף פעם לא יכעוס עליה.

כעס רק כלפי חוץ

מוסיף הבעל שם טוב ש"בתוך ביתי" רומז לפנימיותי. לפעמים יש מצוה למירמי אימתא – לעשות כאילו אני כועס כדי לאפרושי מאיסורא. כאן מקום המחלוקת האם כשצריך לכעוס להפריש מאיסור זה רק בהעמדת פנים או באמת. הרמב"ם כותב שזו רק העמדת פנים. זה חוש. יש ווארט של הבעל שם טוב – צריך ללמוד גאוה ולא להתגאות, ללמוד כעס ולא לכעוס. כמו מקצוע שלומדים. על זה כתוב שלא הקפדתי בתוך ביתי – שגם כאשר הייתי צריך להעמיד פנים, בפנימיותי הייתי רגוע.

היכולת לכלול שני דברים יחד, להתלבש, שייכת לספירת התפארת – "לכבוד התפארת". התלבשות היא ספירת התפארת, שם יוצא משהו מתוקן. התרגום של "לא ילבש" הוא "לא ייתקן" – עיקר התיקון הוא התפארת, התלבשות. לכן בשנגל"ה – שרש-נשמה-גוף-לבוש-היכל – הלבוש הוא התפארת, למי שמכיר את ערכי האריז"ל. לפעמים צריך שם להתחפש, כמו תחפושת של פורים.

זה שייך לתפארת. היכולת להתחפש – לדעת שיש לך לבוש חיצוני, שאם היה בפנים היה רע, אבל בחוץ יכול לשמש משהו. קודם כל הוא יכול להיות מצחיק, ולבדר את הבריות זה גם מצוה – אם זה בצניעות ולשם שמים – כמו "הני תרי בדחי".

 

נצח:

"לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע"

בנצח יש את הפשט של הפסוק בחז"ל "רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבם ודומו סלה". איך חז"ל מפרשים פסוק זה מתהלים? "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע". הנצח הוא ענף החסד. אמרנו שבחסד יש לך יצר טוב ויצר הרע יחד, אבל צריך לאהוב את ה' "'בכל לבבך', בשני יצריך", עד כדי כך שאתה לוקח את האנרגיה של העברה ומכליל אותה באהבת ה', מוסיף דלק באהבה. בשמחה הדין טובל בשמחה ומתבטל.

באהבה, שהכעס-הגבורה והחסד באותה רמה, הכעס מוסיף כח. כמו שכתוב שגם יראה מוסיפה – בעוף בעל שתי הכנפים – לאהבה. אם יש לאדם יראה, שהיא גם גבורה, היא לא מבטלת את האהבה – כנף ימין – אלא מוסיפה מעוף, שתי כנפים (יראת הניתוק מהאהבה). כך הכעס כאן מוסיף באהבה. אבל בענף החסד, שהוא הנצח, צריך להרגיז את היצר הטוב נגד היצר הרע. יש לך שם את שניהם, אתה מרגיש את שניהם, וצריך להרגיז את היצר הטוב על היצר הרע.

הביטוי שם הוא "נצחו מוטב" – מפורש בחז"ל שמה שקורה כאן בנפש הוא ספירת הנצח, שאני מנסה לנצח את היצר הרע. זה כבר כעס טוב, אבל היצר הרע עצמו הוא כעס, אז זה "מיניה וביה אבא לשדי' ביה נרגא ופגע בו כיוצא בו". כך כתוב בתניא שצריך לנצח משהו עם אותו דבר. ברפואה זה כמו רפואה הומיאופטית. צריך לקחת כעס ואיתו לכעוס על הכעס, וכך לקיים את ה"לא תבערו אש". "לעולם ירגיז אדם יצר טוב [שאינו בטבע הרוגז] על יצר הרע [שהוא עצם טבע הרוגז] שנאמר 'רגזו ואל תחטאו'. נצחו מוטב, לא נצחו יעסוק בתורה שנאמר 'אמרו בלבבכם'. נצחו מוטב. לא נצחו, יקרא קריאת שמע שנאמר 'על משכבכם'. נצחו מוטב, לא נצחו יזכיר לו את יום המיתה [ההיפך של הנצח, חיים נצחיים] שנאמר 'ודומו סלה'". כדי לבטל את הכעס הרע, אם לא הצלחת בשלבים הקודמים, צריך לנצח אותו על ידי זכרון יום המיתה.

 

הוד:

"וחטאתי נגדי תמיד"

מה לגבי ספירת ההוד? איך כל הדבר הזה – לנצח את הכעס או להתגבר ולבטל אותו – מוסבר בתניא, בחסידות חב"ד? כתוב בפרק האחרון של אגרת התשובה שהסגולה שאדם לא יכעס אף פעם היא שיקיים את הפסוק "וחטאתי נגדי תמיד". סגולה פשוטה, שאם אדם זוכר את החטא שהוא חטא לה' הוא לא יקפיד על אף אחד ועל שום דבר, כי – בלשון המקובלת – כל דבר שיפגע בו הוא 'כפרת עוונות'. אני חוטא, אז צריך כפרה.

איפה הסגולה לבטל כעס על ידי שאני שם נגדי את החטא – "וחטאתי נגדי תמיד" (מאמר דוד המלך המודה ומתודה בפני ה' תמיד, בסוד "איהי בהוד")? בהוד, שהוא וידוי, להודות בחטא. מבחינה מסוימת מכל העצות שאמרנו זו העצה הכי חשובה, ולכן היא העצה שכתובה בספר התניא איך לבטל כעס – "בינה עד הוד אתפשטת". ההוד הוא ענף הגבורה, קו שמאל, קו הכעס עצמו. אם לא מתגברים על הכעס בהוד אז "הודי נהפך עלי למשחית" – שם נרדף לכח הכעס – ואז "כל היום דוה", ה"נהפוך הוא" לגריעותא של הוד. על ידי "וחטאתי נגדי תמיד" מבטלים את הכעס באותו מקום שהאדם הכי פגיע לכעס, בהוד.

התם של רבי נחמן

עוד ענין ששייך להוד קשור לתם של רבי נחמן. אמרנו שאם אתה בכתר – אתה לא שם, אין האמתי; אם אתה חכם – אין של הבטול של החכמה – אתה לא מתפעל (זה קשור לתוכן המאמר הקצר של רבי הלל, של שלש המשמרות שמי שלא עבר אותם ראוי לשרוף אותו עם החמץ בערב פסח); אם אתה אוהב – אתה פשוט לא מתעצבן ממנו כי אתה אוהב אותו. לכן, כמו שהסברנו בספירת החסד, אותו אחד לא הצליח לעצבן את הלל (מתייחס אליו "בני"). אלה דברים דומים – לכן יפה להבחין ביניהם.

אבל יש עוד דקות בספירת ההוד – תמימות, התם של רבי נחמן, שאם אדם מאד תם הוא גם לא מתעצבן ולא כועס. זה טבע של יהודי תמים (ההוד הוא עיקר כח ה"מוטבע" בנפש), כי הוא לא מבין מה רוצים ממנו – לא מבין סארקזם, סטירה, אירוניה וכו'. לא מבין בכל הדברים המתוחכמים. מצד אחד זה הכי דומה לכתר – הוד בא מפנימיות הכתר – אבל זה פן שקובע ברכה לעצמו. אם כן, יש דברים דומים בכתר, בחכמה, בחסד ובהוד.

אפשר לומר שאצל הלל הזקן היה הרכב של כל הדברים האלה יחד. מה שהלל אמר "אם אני כאן הכל כאן" היינו "שכינתא דאיקרי אני", כלומר שיש לו בהחלט בחינה שאין אני שלו בכלל. היה גם חכם, גם חסיד-אוהב, וכנראה גם היה תם.

 

יסוד:

לקום לתחיה מרוב כעס

מה לגבי יסוד? כאן תחית המתים שאמרנו קודם. סיפור מפורסם שאנחנו אוהבים לספר על הרבי מרוז'ין, אחד מגדולי החסידות, שנכנס לבית וראה מישהו ישן כל כך עמוק שבתרדמתו הוא הרגיש שהוא הולך להסתלק מהעולם, למות. איך הוא עורר אותו לחיים? הוא התחיל להכעיס אותו. הוא הצליח – אף על פי שהוא ישן, הוא צעק לו דברים שמכעיסים. אם הוא היה צועק לו  משהו אחר – לא היה עוזר שום דבר כמה שהיה צועק. הוא הצליח לנגוע בו, דרך הלא-מודע, במשהו שהכעיס אותו מאד (תיכף נאמר מה), ועל ידי כך הוא קפץ מהמטה וקם לתחיה.

זה מה שאמרנו קודם, שאם האדם כועס זה כח אדיר שאין בשום מדה אחרת – זה יכול להקים אותו לתחיה. כמו שאמרנו, גם תחית עם ישראל בארץ ישראל היום – אם לא כועסים על המציאות, על מה שקורה כאן במדינה, לא יהיה שום שינוי אלא רק שקיעה בתרדמת. זו קימת הברית. הרי "חרב נוקמת נקם ברית". קודם מישהו אמר כאן שהיה משהו לא צנוע וצריך למחות נגד זה. זה שיהודי הוא קדוש וטהור, שלא סובל דברים לא צנועים, לא סובל פריצות. מה הדוגמה שהכי אמורה להכעיס יהודי? מעשה של התבוללות. גוי – לא משנה אם ערבי או גוי אחר, אנחנו לא גזענים – עם בת ישראל, ר"ל. זה צריך להקפיץ אותו לגמרי. עיקר מה שמקפיץ יהודי, מה שמכעיס, הוא פגם בקדושת בת ישראל. אם לא – אז הוא מת. יהודי שלא מתקומם – מת. מתקומם לשון נקמה. אמרנו ששרש הנקמה באמא, אבל המקום של "חרב נוקמת נקם ברית" הוא ביסוד.

עוד פעם, רבי ישראל מרוז'ין ראה שהעצה היחידה להעיר את היהודי מהתרדמת היא להכעיס אותו. במה הוא הכעיס אותו? שהוא התחיל לגנות את הרבי שלו. ליהודי הזה היה רבי והכעס הכי גדול שיכול להיות בעולם – כשמישהו קשור לרבי ומתחילים לבזות את הרבי שלו. מהי התקשרות לרבי? ספירת היסוד, הברית. אם מבזים את הרבי שלך אתה כועס והכח שיש בזה הוא כל כך חזק – כח גברא, כח של אבר חי של יסוד – שאדם קם לתחיה ממצב שהוא מת.

 

מלכות:

בטול הכעס – "במה יזכה נער את ארחו"

אחרון אחרון חביב – מלכות. במלכות יש רמז מופלא מהבעל שם טוב עצמו (על דרך הרמז היפה שראינו קודם, בסופי התיבות של "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת" שהם אמת-שלום). הבעל שם טוב אומר שסגולה לבטל את כל הכעסים הרעים, וממילא גם לעורר את אש הקדש היא לומר את הפסוק התשיעי בתהלים קי"ט. נאמר, דרך אגב, שהאיז'ביצר, בעל מי השילוח, אמר שהפסוק התשיעי בכל פרשה הוא עיקר הסוד שבה. הפסוק התשיעי הוא כנגד הספירה התשיעית – יסוד.

הפסוק התשיעי בתהלים קי"ט הוא הראשון שמתחיל ב-ב (כל אות מתחילה שמונה פסוקים) – "במה יזכה נער את ארחו לשמֹר כדברך". הוא אומר שרק לומר את הפסוק הזה, וכל שכן להתבונן בסודות שלו (שתיכף נסביר), היא סגולה לבטל כעס. מכל הפסוקים שיש בתנ"ך הבעל שם טוב אומר שזה הפסוק לבטל כעס – "במה יזכה נער את ארחו לשמֹר כדברך".

רמזי הפסוק בדברי יהודה אל יוסף

למה? הוא אומר ככה – צריך לחזור לפסוק הראשון של פרשת ויגש, "ויגש אליו יהודה". יהודה נגש אל יוסף. יהודה הוא אחד שרוצה מלכות יהודה, מלכות יהודית, על פי תורה. יוסף הוא אחד שמסמל בשבילו ממשלה חילונית, והוא כועס עליו מאד, כי הוא רוצה לקחת את האח שלו בנימין – לקחת עוד יהודי – ולעשות ממנו עבד, עבד לתרבות החילונית. הוא יוצא מהכלים. הוא יודע שאם האבא ידע זאת הוא ימות מהשמועה הרעה הזו. אז הוא בסופר-כעס נגד יוסף (שוב, הוא לא יודע שזה יוסף אחיו, הוא רק רואה בו מלכות חילונית – כמו ממלכת הדרום מול ממלכת הצפון, הממלכה הדתית מול הממלכה החילונית), והוא נגש אליו ואומר "בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה".

שואל הבעל שם טוב – דבר שמובא בהרבה ספרי חסידות בשם הבעל שם טוב – שהיות ש"ויגש אליו" מתוך כעס ו"ידבר" איתו קשות, למה יש כל כך הרבה מלים רכות בפסוק? אם אתה כועס, למה תוך כדי שאתה כועס אתה כאילו מרכך את הכעס? מה יש כאן? כתוב "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני" – "בי" לשון בעיא-בעיא, בקשה רכה, התעוררות רחמים, אז שתי האותיות האלה לכאורה לא מתאימות לרוח הפסוק, רוח של כעס. למה אתה אומר "בי"? תאמר רק אדוני... אחר כך "ידבר נא" – לשון בקשה, שיהיה "ידבר" בלי "נא". אחר כך "ואל יחר אפך" – מה זה "אל"? "יחר אפך"! ואחר כך "כי כמוך כפרעה" – מה זה כפרעה? שיאמר "כמוך פרעה", מה פרעה גוזר ולא מקיים כך אתה.

אז כמה אותיות שלכאורה סותרות את רוח הפסוק יש כאן? בי נא אל כ, ראשי תיבות, לפי הסדר, של "במה יזכה נער את ארחו לשמֹר כדברך". פלאי פלאים, רמז מופלא ביותר. לכן אומר הבעל שם טוב שהפסוק הזה הוא סגולה להמתיק את הכעס תוך כדי הכעס, לרכך את הכעס. מצד אחד יהודה כועס בצדק, אבל גם צריך להמתיק את הכעס. כמו שאמרנו קודם, צריך אורות דתהו אבל בכלים דתיקון.

הכנסת אורחים – סגולה להולדת בנים

מה עוד אנחנו יודעים על הפסוק הזה? מה שאמרנו כעת הוא מהבעל שם טוב בכבודו ובעצמו. אבל יש סיפור שמסופר על ממלא מקום הבעל שם טוב, המגיד ממעזריטש, ואדמו"ר הזקן – הרבי הראשון של חב"ד. עד שנולד בן לאדמו"ר הזקן עברו כך וכך שנים (אדמו"ר האמצעי נולד רק שנה לאחר הסתלקות המגיד, ולפי המסורת הוא נשמת המגיד) – והמגיד מסר לו סוד, סגולה להולדת בנים. הסגולה, ששייכת לכל מי שרוצה בן, היא "במה יזכה נער את ארחו". הוא פירש – "במה יזכה נער?", איך זוכים לילד? "את אֹרחו", על ידי הכנסת אורחים. כך הוא מסר על הפסוק הזה לאדמו"ר הזקן. אתה רוצה ילד? תכניס אורחים.

"כי הנה המלכים נועדו"

יש פה פירוש מופלא לגמרי מהבעל שם טוב. טרם הסברנו למה הוא במלכות – כי הוא תיקון יהודה ויוסף, תיקון המלכות. עליהם נאמר "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדו" – גם כעס (עברה) וגם יחוד. יהודה כאן הוא בחור שומר תורה ומצוות שכועס על המציאות ורוצה משיח ויוסף הוא הממסד – הוא לא יודע שזה יוסף, הוא רק כאן משנה למלך פרעה, "כמוך כפרעה", משהו חילוני לגמרי.

המציאות שלנו היום היא יותר טובה ויותר רעה – יותר טוב בכך שרואים שזה יהודים, לא פרעה מלך מצרים, יותר רע בכך שלא כל כך פשוט שיוסף הצדיק מסתתר שם. יש בזה את שתי הבחינות.

בכל אופן, כל הפסוק "ויגש" – כך מוסבר בזהר ובחסידות – הוא לחבר את המלכויות, לחבר את מלכות הדרום ומלכות הצפון, את עץ יהודה ועץ יוסף. הכל כעס עם תיקון הכעס יחד, נשיאת הפכים. אבל המגיד מוסר סוד לאדמו"ר הזקן, שהפסוק הזה הוא סגולה להוליד בנים על ידי הכנסת אורחים.

לסלק את האורח הרע

יש ספר אחד בחסידות שמסביר טפה אחרת, אבל גם ש"אֹרחו" פירושו אורח, אבל כמו ההלך של נתן הנביא. דברנו על רבי נתן, ויש את נתן הנביא שמוכיח את דוד המלך אחרי חטא בת שבע. יש שם גם אורח, שהוא היצר הרע. כתוב בחסידות "במה יזכה נער את אורחו" – איך ה"נער ישראל ואוהבהו" (כל יהודי) מנצח את האורח הרע, את היצר הרע ("יזכה" כמו "לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים", 'לא נצחתי')? המגיד אמר להכניס אורחים, אבל כאן הפירוש איך הנער – אתה ואני, הנוער – מנצחים את האורח, שהוא היצר הרע.

מה התשובה? "לשמור כדברך" – לשמור את התורה כמו שבאמת אתה ה' אמרת אותו, לא כמו שנדמה או כמו שמפרשים פירושים שונים ומשונים בתורה. צריך לשמור "כדברך". יש עוד כמה פירושים. יש גם פירוש "במה" – עם מה, עם בטול – "יזכה [ינצח] נער את אורחו".

תשובה – כעס חיובי

בכל אופן, הווארט של המגיד, שעל ידי הכנסת אורחים – "את אורחו" – זוכים להוליד בן. לעניננו, אמרנו שבכח הכעס יש כח גברא. אם מתקנים את המדה הזו – שוב, שרובא דרובא של הפירושים שדברנו הערב הם איך לבטל את הכעס, "לא תבערו אש בכל משבתיכם [כל השבוע, וכ"ש וק"ו] ביום השבת", אבל יש גם כעס טוב, חידוש מופלא ביותר (עם החקירה שאמרנו, אם זה באמת כעס או רק העמדת פנים, אבל ב"רגזו ואל תחטאו" חז"ל אומרים "ירגיז", לא כאילו) – ואם יש את האנרגיה החיובית של הכעס, שמקוממת את האדם לעשות שינוי במציאות, וגם לעשות תשובה.

אמרנו שהצדיק הענו לא כועס (ולכן לא צריך להשאיר מקום בבטן לכעס), אבל הקושיא – אם הוא לא כועס, איך יעשה מהפכה? אין הכי נמי, הוא לא יעשה כלום, לכן צריך משיח שאתא לאתבא צדיקיא בתיובתא – מחזיר אותם בתשובה, שיתעוררו. אחד הפירושים בחסידות ל"במה יזכה נער את ארחו לשמור כדברך" הוא שלא יאמר "אי אפשי בבשר חזיר" אלא "אפשי ואפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי". אבל המגיד אמר שבעל תשובה יכול וצריך לומר "אי אפשי" – ה"אי אפשי" כי הוא כל כך כועס על האיסור שאומר "אי אפשי", הכעס נעשה אצלו עצמי לגמרי. לפחות הצדיק, שקצת יהיה לו תיקון, שלא יהיה אפאטי – שלפחות יאמר "אפשי, ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי". זה קצת תיקון לצדיק.

תשובה עילאה – תיקון המדות מתוך שמחה

נאמר עוד כלל גדול מאד בחסידות. יש תשובה תתאה ויש תשובה עילאה. כתוב שתשובה תתאה היא מתוך מרירות ואילו תשובה עילאה היא מאהבה ובעצם תשובה משמחה. בתניא, בסוף אגרת התשובה, כתוב שצריך להיות כל ימיו בתשובה עילאה מתוך שמחה (ואז מדבר על "וחטאתי נגדי תמיד"). תשובה עילאה מתוך שמחה היא עבודת חדש אדר.

מה הפשט של תשובה תתאה ותשובה עילאה? יש פשט אחד מאד פשוט, שבעיה שלא לוקחים אותו ללב. תשובה תתאה היא תשובה על מעשים לא טובים – שאדם צריך לעשות תשובה, חרטה על העבר וקבלה לעתיד. תשובה עילאה היא תשובה על מדות רעות. הבעל שם טוב מביא בשם רבינו סעדיה גאון – שידוע שהוא אמר שהוא גלגול שלו – שעיקר ירידת האדם לעולם הזה היא לתקן את המדות. מה זה "כל ימיו בתשובה"? מה אני עושה כל הזמן? תקנתי פחות או יותר את המעשים, אני נוהג לפי שלחן ערוך. אבל על מה צריך לעשות כל יום וכל רגע תשובה? על המדות שלי, החל מלא להקפיד, לא לכעוס (בכעס רע), "לא תבערו אש". תורת החסידות מלמדת אותנו שאי אפשר לתקן את המדות באמת ללא המודעות התמידית שהאדם עומד נוכח פני השי"ת. נמצא שתשובה עילאה תלויה בהתבוננות אלקית, תשוב ה עילאה, בינה עילאה, שמחה, ועל ידי השמחה דווקא מתקנים את כל המדות, החל ממדת הכעס והקפידא המתעוררת מחיצוניות בינה.

זוהי תשובה עילאה מתוך שמחה. זה הפשט של תשובה עילאה, "כל ימיו בתשובה", מתוך שמחה לתקן את המדות – "עבדו את הוי' בשמחה", כי השמחה שואבת את כל הכעסים, שרש כל המדות הרעות, לתוך יסוד אמא, ושם טובלים במקוה והכל מתמתק.

תיקון "צדק מלכותא קדישא" מתוך כעס דקדושה

שוב, מה שכן נשאר, אש הקדש, היא אש שנותנת כח להוליד בן – להוליד בנים של גאולה, להוליד משיח לתוך המציאות. זה הסיום הטוב שלנו של כל השיחה הערב, שצריך להגיע ל"במה יזכה נער את ארחו", עם כל הפירושים שאמרנו כעת – להוליד את הבן, לנצח את האורח הלא-טוב, לנצח את הכעס, ולהוליד מתוך הכעס המתוקן את הבן הגואל, גואל-צדק.

נחזור לתחלת הפרשה ותחלת דברינו הערב – "ויקהל משה" שוה מלכות. מה ההפרש בין שתי המלים? כמה צריך להוסיף ל"ויקהל" כדי להגיע ל"משה"? צדק. מה הקשר בין מלכות וצדק? זה כתוב בסוף "פתח אליהו" – "צדק מלכותא קדישא". מה המקום הטוב של כעס? הכעס שאין צדק. אפילו, כמו שאמרנו קודם, שמישהו כועס על ה' – למה? כי נדמה לו שה' לא נהג איתי או איתך או עם עם ישראל בצדק. צדק הוא גם דין, כמו שכעס הוא מדת הדין. כתוב שבנין המלכות מן הדינים, זה "ויגש אליו יהודה". אם אין שום דין, כמו שאמרנו קודם, הכל מת, הכל ישן, הכל אפאטי. לכן, שה' יעזור לנו, שנזכה לבנים של גאולה – הרבה הרבה בנים – "במה יזכה נער את ארחו", לנצח את האורח הלא טוב, להגיע לכח הגברא הטוב ולהוליד את הבן הטוב בתוך המציאות, עם כל הכוונות שלנו, "ובא לציון גואל", גואל צדק.

 

סיכום הפרצוף

 

כתר

המעביר על מדותיו – אין מי שנפגע

"יהרג ואל יעבור" לכתחילה

 

חכמה

אי-התפעלות

"ברב חכמה רב כעס"

 

בינה

בטול הכעס בשמחה

תיקון שם קנא

"ישמח צדיק כי חזה נקם"

 

דעת

הכעס מסלק את הדעת

 

חסד

"ואהבת... בכל לבבך" – אהבה מבטלת הכעס

בטול הכעס לצורך ימין מקרבת

 

גבורה

"איזהו גבור? הכובש את יצרו" ובולם עצמו בשעת מריבה

 

תפארת

"לא הקפדתי בתוך ביתי" – הקפדה רק כלפי חוץ

 

נצח

"לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע"

 

הוד

"וחטאתי נגדי תמיד"

תמימות – לא מבין שפוגעים בי

 

יסוד

קימה לתחיה מתוך כעס חיובי

 

 

מלכות

"במה יזכה נער את ארחו"

בנין המלכות מדינים דקדושה

 

 

[בהתייחסות לברית אצל משפחת וינגורט מחר בבקר:]

הבת עין נהג שהוא לא בא לשום ברית, לא השתתף בסעודת ברית מילה, ורק אמר לבעל הברית שהוא ישמח לבוא לסעודת שלישי למילה. אז יש לנו על מי לסמוך. ההשתתפות שלנו – לא תמיד, אלא עכשיו – הוא לא הברית אלא הוואך-נאכט.

התחלנו לנגן את הניגון שרבי ישראל מרוז'ין (הזכרנו אותו) היה מנגן וגם הברדיטשובר היה מנגן – אחד לפני התקיעות ואחד בנענועים. דברנו על ההידור של נענוע הלולב, קשור לתינוק – שיהיה לו תמיד חיות ונענוע. הנענוע אינו מעכב, אבל קטן שלא יודע לנענע פטור ממצות חינוך ללולב – זה עיקר החינוך. זה ניגון של הנענועים.

 

השלמה: "לא תבערו אש" – פסוק ההתמודדות עם הקראים

אמרנו שיש הרבה דרשות בפשט הפסוק "לא תבערו אש", למה המלאכה הזו יוצאת מהכלל. האבן עזרא מביא בפשוטו של מקרא (ויש גם בחז"ל) שהיות שביו"ט אוכל נפש מותר צריך להבהיר שבשבת אסור. עיקר אוכל נפש הוא הבערת אש. לפי הפשט הזה כל הפסוק בא לומר שגם מלאכת אוכל נפש אסורה בשבת – צריך לענג את השבת, אכילה, אבל אסור להדליק אש. כאן מן הקצה אל הקצה – הקראים אומרים שאסור שתהיה בשבת אש בכלל ולכן אי אפשר להטמין אוכל וצריך לשבת בחשך וכו'. הם מסתמכים על הפסוק הזה, עד שאולי אפשר לומר שהוא המקור והשרש לכל טעויות הצדוקים (כמו שמצות שבת שקולה כנגד כל מצות התורה). לכן חשוב להקהיל קהילות ברבים להסביר להם את ההלכה, כמו שכתוב בתניא שעיקר הלימוד בשבת הוא הלכות שבת. כאשר הקראים מבטלים את האש לגמרי, שלא תהיה אש גם מערב שבת, לא נותנים מקום לאש קדש.

אפשר להסביר זאת יפה לפי עוד פירוש של החת"ס שלא אמרנו, שדורש את האש כאן לא כאש זרה אלא כאש של אהבת ה'. הוא אומר, אם נאמר בלשון התניא, שבימות החול, בע"ש, היהודי הוא בגדר של בינוני שצריך לעורר אהבה על ידי התבוננות ואילו בשבת צריך להגיע – מכח עבודת החול – ל"שלהבת עולה מאליה", שאין צורך להבעיר אש כי היא כבר נמצאת. זה פירוש שכולו חיובי – ששבת היא בבחינת "שלהבת יה". מתחבר מאד לכוונת האריז"ל ששבת היא שם י-ה – תרפז ועוד יה (וממילא זה גם הסוד של "שכינה ביניהם"). אש הקדש היא "שלהבת עולה מאליה" (אותיות אלהים, "אני אמרתי אלהים אתם", גם אש קדש).

נחזור לקראים: האבן עזרא אומר שהרס"ג – על פי הפסוק שלנו – כותב ספר שלם נגד הקראים. הכל קשור ויוצא מהפסוק הזה. כנראה שהקראים מאד כעסנים, ומה שאין להם אש בכלל שבת במקום לבטל מהם את מדת הכעס רק עושה אותם עוד יותר בכעס. הרי כל הטעם של נר שבת הוא שלום בית, אז אם אין נר שבת הוא יכעס על אשתו כל השבת, כל הלילה. אין גם אוכל חם וגם לא רואים אחד את השני, אוי ואבוי מה שיהיה שם...



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] כל הפסוק "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת" = 2639 = 29 פעמים 91 (משולש 13, 7 פעמים 13). האות ש, עיקר אות האש כמו שיתבאר, מופיעה שלש פעמים בפסוק (תמיד כאות השניה של התבה), בדילוג תבות: "אש... משבתיכם... השבת" = 1820 (20 פעמים 91), סוד פעמים הוי', מספר האזכרות של שם הוי' ב"ה בכל התורה כולה. שאר התבות = 819 (9 פעמים 91) = אחדות  פשוטה, והוא הפירמידה של 13, אחד.

[ג] יש כמה מפרשים שאומרים שרוב (או כל) המלאכות הן על ידי האש – לא סתם יצא, אלא שהוא פרט 'כללי' שקשור לרוב המלאכות. לדוגמה, זה לשון הספורנו: "לא תבערו אש. אף על פי שההבערה בעצמה היא קלקול על הרוב, מכל מקום בהיותה כלי לכל המלאכות או לרובן היא אסורה בשבת". הכוונה לא לגמרי מובנת, אולי שלצורך כל המלאכות צריך להדליק אור. כאילו שבשביל לעשות את כל הדברים שאדם עושה בחיים הוא צריך הרבה אש. אפילו בשביל להקהיל קהילות צריך הרבה חשמל – לפרסם, רמקול – אז או ש"משה ידבר והאלהים יעננו בקול" או שצריך אש לצורך הענין. לכן צריך לומר שכמו שמלאכת המשכן לא דוחה שבת גם הצורך באש בשביל "ויקהל משה" לא דוחה שבת (כמו הסיפור שקראנו על רבי מיכאל אליעזר פארשלעגער שבבית הכנסת בו מסר שיעור עשרות שנים החליטו להשתמש במיקרופון בחגים – במחשבה שכדי להקהיל את המתפללים הרבים בחגים צריך לבער אש... – ולכן, לאחר שהתייעץ ברבי מסאטמר, הוא הפסיק להגיע לשם).

[ד] לכאורה רבי נתן, שאומר "הבערה לחלק יצאת", עושה ממנה מלאכה הכי חמורה, כי דווקא ממנה לומדים שכל מלאכה חייבת סקילה בפני עצמה (בניגוד לרבי יוסי, שעושה ממנה מלאכה הכי קלה בהיותה הכי 'רוחנית' וחסרת ממשות – כדלקמן בפנים). אך באמת אפשר להגיד שגם לפי רבי נתן הבערה היא המלאכה הכי קלה, וההגיון הוא שאם המלאכה הכי קלה מחייבת בפני עצמה, כ"ש וק"ו לגבי שאר המלאכות. זו שאלה בכל פרט שיוצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו – האם הפרט מלמד על הכלל מפני שהוא הכי קל או מפני שהכי חמור (מסתמא יש מי שדן בכך).

[ה] רמז: לט פעמים מלאכה = 3744 = הוי' פעמים קדם (זה ברבוע, מספר האותיות בשבת בראשית). השלמות היא דווקא בכל המלאכות יחד.

[ו] או"ח רלח.

[ז] ראה לקמן בענין אור האש וחום האש – נמצא רמוז ששריקת האש (קול האש, השייך לבינה, ששם מקור חום האש) מחממת.

[ח] לקו"ש חל"ו.

[ט] על סברה זו של הרמב"ם הראב"ד כותב "כל זה הבל ורעות רוח", במלים העסיסיות שלו (ה"עסיס" הראשון בתנ"ך – "הכל הולך אחר הפתיחה" – הוא "והאכלתי את מוניך את בשרם וכעסיס דמם ישכרון וידעו כל בשר כי אני הוי' מושיעך וגאלך אביר יעקב [אותיות רבי עקיבא כנודע]", ב"וכעסיס" יש כעס, וגם כיס וכוס, וכמאמר חז"ל שהאדם ניכר בכיסו בכוסו ובכעסו; נמצא שהראב"ד 'שורף' את דברי הרמב"ם בלשונו העסיס ובכך מתקן את יצרו, וכך היא המדה במלחמתה של תורה לשם שמים, "ואת והב בסופה").

[י] וראה בספר הממד הפנימי במאמר שבת ללא אש.

[יא] אך ראה לעיל הערה ד. היום מקובל שאדם שרוצה לומר שהוא שומר שבת יאמר 'איני מדליק אש בשבת', ככה השתרש בלא-מודע הכללי של עם ישראל שהבערת אש היא עיקר הכלל של המלאכות האסורות בשבת. אפשר להסביר זאת בשני אופנים הפוכים (וכנ"ל בענין פרט שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו), או מפני חומרת מלאכת האש או מפני קולתה, ודוק.

[יב] כאשר השלום (לפי הסדר ו שלם) נמצא בתוך האמת, בין ה-א של האמת ל-מת של האמת, בסוד א מחיה מת (על ידי אליהו, איש האמת ששמו "אמתי", שבא לעשות שלום בעולם, והוא הוריד, בהוראת שעה, אש מן השמים עד שאמרו כל העם "הוי' הוא האלהים הוי' הוא האלהים", שביחד עם אש עולה חצי "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד").

[יג] בשביל להחיות את המתים כנ"ל.

[יד] 613 – כעס זנות – הוא מספר השראה (18 ברבוע ועוד 17 ברבוע). ועד"ז ההפרש בין כעס לזנות הוא 313 שאף הוא מספר השראה (13 ברבוע ועוד 12 ברבוע). כמובן, הממוצע של 613 ו-313 הוא זנות כאשר ה'כנף' (כנף = כעס, כמו שיתבאר) הוא כעס.

במספר סדורי, כעס = 42 (6 פעמים 7, היהלום של 6) וזנות = 49 (7 ברבוע), יחד = 91, משולש 13 = אמן וכו'. ידועה הגמרא בסוף מסכת מכות, שעד שבא חבקוק והעמיד את כל 613 מצות התורה על 1 ("וצדיק באמונתו יחיה") יש 7 מדות: 613 11 6 3 2 1 1, שהערך הממוצע שלהן = 91.

במספר קטן, כעס = 15 (= גאוה), זנות = 22, יחד = 37. והוא סוד מספר התבות של שני הפסוקים הראשונים של פרשת תצוה: "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד. באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדת יערך אתו אהרן ובניו מערב עד בקר לפני הוי' חקת עולם לדרתם מאת בני ישראל", שפרשיה זו כוללת את כל התורה כולה כנודע ("ואתה תצוה" = "בראשית", ועד "ישראל"). וכן הוא סוד מצות כיבוד אב ואם, הדבר החמישי (המשיחי) של עשרת הדברות כפי שהם מופיעים פעמיים בתורה: "כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך על האדמה אשר הוי' אלהיך נתן לך" "כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך הוי' אלהיך למען יאריכן ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר הוי' אלהיך נתן לך".

[טו] ערכי הכינויים לבעל סדר הדורות ערך רוגז.

[טז] יתכן ש(שם )ה' לא רוצה להופיע במקום כל הכעסים, ועל כן אינו מוזכר במגלה.

[יז] ראה בבעל הטורים עה"פ "לא תבערו אש".

[יח] אם כי המים והאש כבר היו רמוזים בתוך "השמים" (האש ב-ש, עוד לפני המים), אבל עיקר השמים הוא רוח. הרמז לאש לפני הכל הוא "נעוץ סופן בתחלתן", כמו שאמרנו שבתורה גם הרגל וגם השן נקראים ביעור, לשון הבערה – "ושלח את בעירה ובער בשדה אחר" (וגם הסברנו שנעוץ סב"ת, אש-הבער בקרן השור המועד לנגוח). יוצא שבתוך השמים יש את כל הבער, "ואני בער" – ה-ש של אש, ה-מים, והרוח שהיא הפשט, הבער-מבעה-שור.

ה"אש" הראשונה בתורה ("הכל הולך אחר הפתיחה") היא ה"לפיד אש", שלוחו של מקום בברית בין הבתרים. הוא בהחלט אש קדש – לפי הרמב"ן היא אותה אש מתוכה דבר ה' במתן תורה. לרש"י הוא רומז לכליון הגוים, וראה רד"ק שרומז לשני דברים, עצם כריתת הברית בין ה' לאברהם, להיות תמיד אור לישראל, וכליון הגוים, היינו ממש שתי הבחינות בגדר מלאכת האש, עצם האור וכליון החומר, שכנגד שתי אותיות אש, ודוק.

[יט] וכן שם אהיה בר"פ.

[כ] ראה קהלת יעקב ערך כעס.

[כא] קהלת רבה ט, ג (ובכ"ד):

כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת אנדריאנוס שחיק טמיא שאל את ר' יהושע בן חנניה אמר ליה אנא טב ממשה רבך אמר ליה למה דאנא חי והוא מת וכתיב כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת אמר ליה יכיל את לגזור דלא ידלק בר נש נור תלתא יומין א"ל אין לעידן רמשא דיומא קמו סלקו תרוייהון על איגר פלטין חמי תננא סליק מן רחיק א"ל מה כן אמר איפרכא ביש ועאל אסיא ובקר יתיה ואמר ליה עד דשתי חמימי לא מיתסי אמר ליה תיפח רוחיה עד דאת בחיים בטלה גזרתך ומשה רבינו בשעה שנגזר עלינו (שמות ל"א) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת לא מדליק יהודאי נור בשבתא מיומוהי ועדיין לא נתבטלה גזירתו מכמה שנים עד השתא אמרת את כן דאנא טב מיניה.

[כב] מקור ה"ויקצף" בתורה הוא "ויקצף פרעה" (על שני השרים שלו), אך אח"כ כתוב שלש פעמים "ויקצף משה", בסוד "ברישא חשוכא והדר נהורא", אך גם ב"נהורא" של משה יש רשימו של ה"חשוכא" דפרעה, ודוק.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com